עמל התורה

כשמשה רבינו הלך והגיע אל הר האלוקים חֹרבה, כתוב "וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹקִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה" (שמות ג, ד) והקב"ה אומר לו "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא" (שם ג, ה) - באדמת קודש צריך להוריד את הנעליים! למה באדמת קודש צריך להוריד את הנעליים? משום שלמה אדם לובש נעליים? האדם לובש נעליים כדי לחצוץ בינו לארץ, הארץ לא כ"כ נקיה, הריצפה לא כ"כ נקיה והוא צריך איזשהו חציצה בינו לארץ, אבל כשמגיעים לאדמת קודש שם לא רוצים חציצה, שם רוצים נגיעה, רוצים חיבור, רוצים לחזור לקדושה לינוק ממקור הקדושה.

ברוך ה' אנחנו חוזרים לאדמת קודש, אנחנו חוזרים לישיבה, חוזרים לבית חיינו, חוזרים לקדושה, שם אנחנו רוצים בלי מחיצין חציצין ונעיצין, אנחנו רוצים לחוש להתחבר ולהיות, לחזור לישיבה לחזור למקור חיינו ב"ה.

הייתי רוצה להתחיל עם איזשהו דברים של ר' זונדל סלנטר, הרֶבּה של ר' ישראל סלנטר, תלמיד של ר' חיים וולואזינר שהיה מגדולי הדור כידוע, ויש איזה מאמר שהוא כתב בכתב ידו וזה מובא בספר "אילת אהבים" שיצא בשנים האחרונות, והייתי רוצה לדבר קצת את תוכן המאמר ההוא.

כתוב בפסוק "נֶפֶשׁ עָמֵל עָמְלָה לּוֹ" (משלי טז, כו). מה הכונה "נפש עמל עמלה לו"? אומר ר' זונדל סלנטר שראוי לדעת שהצורה של עוה"ב דהיינו הצורה של תורה ומצוות זה שונה מהצורה של עוה"ז, בכל עניני הקנינים וכל ההשֵׂגים שאפשר להשיג כאן בעוה"ז, לוּ יצוייר ואדם יוכל להשיג את זה בלי עמל ויגיעה בלי טירחה אז זה עוד יותר טוב, על אחת כמה וכמה כפולה ומכופלת אם אחד יוכל להשיג את קניני עוה"ז בלי עמל ויגיעה הוא יהיה מרוצה עוד יותר, כי אצלו התכלית זה להשיג את הקנינים עצמם, את עניני החומר הכבוד או הכסף והנכסים, כל שהוא רק השיג את זה באיזה צורה שהיא הוא מרוצה, העיקר הוא הגיע למטרה. אבל בעניני תורה ומצוות בצורה איך שאדם קונה את הקניני נצח שלו, הוא אומר שם; לוּ יצוייר שאחד ישיג את הדברים בלי טירחה בלי עמל ויגיעה ובלי לוותר על דברים אלא בצורה שזה יבוא אליו בממילא, הוא אומר זה לא טוב, כי אם הוא לא טרח על זה ואם הוא לא השקיע בזה זה לא קנוי לו, זה לא חלק מעצמותו וזה לא נהיה עצם מעצמיו ובשר מבשרו. מתי התורה והמצוות הם נהיים חלק ממהות האישיות שלו? רק אם הוא השקיע אם הוא טרח ואם הוא ויתר על דברים כדי להשקיע בלימוד כדי להשקיע במצוות כדי להשקיע ביראת שמים וכו'.

ולפי"ז הוא אומר שזה הפשט בפסוק "נֶפֶשׁ עָמֵל" - אדם שהוא עמל בתורה ומצוות. "עָמְלָה לּוֹ" - שהוא ידע שרק בזה הוא זוכה. רק נפש עמל רק אם הוא עמל אז עמלה לו, העמל והיגיעה זה הופך את זה לקנין שלו, בלי עמל ויגיעה גם אם הוא ישיג דברים זה לא קנוי לו וזה לא נהיה חלק מעצמותו, הוא והתורה זה שני דברים, הוא לא יהיה איש של תורה, הוא לא יהיה איש של הקב"ה, הוא יוכל לדעת ידיעות להבין הבנות אבל זה לא יהיה הוא בעצמו.

מעניין וזה מפורסם אולי, ר' חיים וולואזינר בהקדמה לביאור הגר"א על סיפרא דצניעותא הוא מביא וכותב כך: "והעולה על כולם הן הן גבורותיו ונוראותיו, כי לא הראה את נפשו טוב רק בעמלו אשר עמל בחכמה ובדעת ובכישרון, ואחרי רוב יגיעותיו אף כי רצו למסור לו מן השמים בלא שום עמל ויגיעת בשר לא נשא עיניו לזה, כי שמעתי מפיו הקדוש שפעמים רבות השכימו לפתחו כמה מגידים מן השמים ושאלתם ובקשתם שרוצים למסור לו רזין דאורייתא בלא שום עמל, ולא הטה אזניו אליהם כלל". כך הגאון עצמו סיפר לתלמידו ר' חיים וולואזינר, שהיו זמנים שרצו להתגלות אליו מגידים לגלות לו רזי תורה והוא לא רצה ולא הסכים, הוא אמר שהוא רוצה ללמוד ולטרוח ולהשקיע ולא הסכים לזה, למה באמת? אז זה מה שתלמיד תלמידו אומר, נפש עמל - מה שנותן העמל לנפש. עמלה לו - רק העמל זה נהיה קנין בנפש, זה נהיה חלק מהמהות של האדם.

זאת אומרת כך, בלי עמל ויגיעה התורה לא משפיעה על האישיות של האדם, הרי התכלית של תורה זה לא רק הידיעה וההבנה, ודאי שיש מצות ידיעת התורה ויש להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד, אבל אם התורה לא נהיית חלק מהמציאות האישיותית של האדם אז "תורתו של דואג אלא משפה ולחוץ" כתוב בגמ' (סנהדרין קו,ב), זה לא תורה שהיא נהיית חלק ממנו, וכדי שהתורה תהיה חלק ממנו הוא צריך להשקיע.

ר' זונדל סלנטר מביא כאן דברים נפלאים מאוד, הוא מביא ופעם דיברנו על זה קצת מכיון אחר אבל נראה איך שהוא אומר את זה. כתוב בפר' משפטים: "וַיָּקָם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ" (שמות כד, יג). אומר רש"י: "לא ידעתי מה טבעו של יהושע כאן" - מה יהושע עושה כאן? "ואומר אני שהיה התלמיד מלוה לרב עד מקום הגבלת תחומי ההר שאינו רשאי לילך משם הלאה, ויהושע נטע שם אהלו ונתעכב שם כל ארבעים יום, שכן מצינו כשירד משה "וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ" (שמות לב, יז) - למדנו שלא היה יהושע עמהם", עד כאן לשון רש"י. שואל ר' זונדל סלנטר: "מה השמיענו הכתוב כי יהושע נטע שם אהלו והמתין על מרע"ה ארבעים יום" - איזה למוד יוצא לנו מזה, מה הפסוק כאן בא להגיד בזה שיהושע חיכה לרבו משה, נטה את אהלו שם בהר וחיכה עד שמשה ירד מהר סיני?

אז הוא מביא ולפני זה הוא מקדים, הוא אומר: יסוד גדול הודיענו הכתוב! הוא מביא שבאלישע הנביא ג"כ כתוב שהוא יצק מים על ידי אליהו, אלישע היה תלמיד של אליהו הנביא, וכתוב בגמ' בברכות (ז,ב) על אלישע "גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה". שואל ר' זונדל סלנטר איך זה יכול להיות ששימוש יותר חשוב מהלימוד עצמו, הרי כל מעלת הת"ח זה מה שהוא לומד תורה ויודע תורה, שימושה של תורה זה בהחלט מעלה שהוא משמש ת"ח, אבל ששימושה יהיה יותר מלימודה איך זה יכול להיות? אז הוא אומר כך: "אמנם הענין כך הוא, שהעיקר מה שנדרש מאיתנו הוא העמל, כי ע"י העמל ניכר בגלוי אהבתו ותשוקתו של האדם לחכמה, ולכן כשמפקיר את עצמו כ"כ לשרת ולשמש את רבו כדי לקבל ממנו חכמה ודעת, הרי מראה אהבתו ותשוקתו לדברי אלוקים חיים יתברך ולעמל עול תורתו הרבה ולהשיגה, וזה העיקר אשר ה' יתברך דורש מאיתנו". "גדולה שימושה יותר מלימודה" אין הכונה היא שלהיות משב"ק יותר חשוב מאשר להיות ת"ח, אבל הכונה היא שיש אחד שלומד תורה, ויש אחד שהוא משקיע גם בשימושה של תורה - והשימושה של תורה זה לאות ולהוכחה עד כמה הוא מתמסר לתורה, עד כמה הוא מטפיל את עצמו לתורה, עד כדי כך כזה חביבות התורה יש לו וכזה חשקת התורה יש לו שהוא הולך אפילו לשמש את רבו והוא לא פורש מרבו והוא שואל את רבו כל דבר, אז השימושה של תורה זה לאות על דרגת החיבור שלו לתורה, הוא לא סתם יושב ולומד טוב, אף שיושב ולומד טוב זה בהחלט חשוב מאוד, אבל כשיש שימושה של תורה זה לאות ולסימן ולמופת על חיבור יותר גדול, אז "גדולה שימושה יותר מלימודה" הוא לא מפסיד בזמן השימוש הזה שנגיד שבזמן השימוש הזה לכאורה הוא יכל באותו זמן ללמוד, כי השימוש הזה זה חלק מצורת הקנין והחיבור לתורה, עד כדי כך שגם זמן השימוש עצמו הוא יותר חשוב מאשר תורה רגילה, כי תורה רגילה בלי שימושה זה פחות חיבור שהוא פחות מחובר לתורה, אבל כשזה ביחד עם שימושה אז התורה היא במדריגה הרבה יותר גבוהה.

אז הוא ממשיך: "ולכן כתבה תורה על יהושע משרת ולכאורה האם לא היה ליהושע תואר אחר, וכי בא הכתוב לגנותו בשם משרת למה לא לכתוב יהושע תלמידו? אמנם תואר נכבד מסרה פה התורה, כי כ"כ היה יהושע עמל בתורה הקדושה עד שהיה משרת תמיד את משה רבינו ע"ה כדי לקבל ממנו תורה, ויען כי העיקר הוא העמל לכן נכתב תואר משרתו ולא תואר תלמידו, וביותר שיבח הכתוב שכ"כ היה עמל בתורה עד שישב ארבעים יום ושמר פן יבוא משה רבינו ויקדים עצמו לשרתו מההר עד המחנה" - מה שהפסוק משבח את יהושע בתור משרת משה, אפילו לא בתור תלמיד של משה אלא בתור משרת של משה, כי התואר הזה משרת משה זה תואר שבעצם מוכיח על כל המהות של יהושע, זה לא פעולת השירות, רק פעולת השירות הוכיחה את חביבות התורה, איזה השקעה, כמה יהושע ביטל את עצמו לגמרי, ביטל את כל רצונותיו ואת כל צורת החיים שלו, את הכל הוא ביטל לתורה, את הכל הוא ביטל לרבו למשה רבינו, שמשה רבינו קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, שיהושע כ"כ היה טפל לרבו וכ"כ השקיע עד כדי כך שהתואר משרת משה זה תואר יותר חשוב מאשר לקרוא לו תלמיד משה. וכך הוא אומר: "למדנו איפה כמה מחבב הקב"ה את העמל למען התורה, שבשביל זה זכה יהושע משרתו לאותה מעלה נשגבה משה קיבל תורה ומסרה ליהושע, לא לבנו ולא לאחרים גדולים ממשפחתו, ורק ליהושע בשביל השירות".

והוא מביא רש"י באבות שם בפר' א' אומר "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע - למה נאמר מסרה ליהושע" - למה לא לאלעזר בן אהרן או לפנחס בן אלעזר ולא לשבעים הזקנים המתנבאים במחנה? אומר רש"י: "שלא רצה למוסרה אלא למי שהיה ממית עצמו מנעוריו באהלי החכמה וקנה שם טוב בעולם, וזה יהושע שנאמר ו"יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל" (שמות לג, יא), ואע"פ שכתוב על פנחס "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ" (מלאכי ב, ו)" - בכ"ז יהושע הוא זה שזכה להיות הממשיך של משה רבינו.

אז הוא אומר מה ההגדרה, תמיד חושבים מה זה "עמל התורה", מה צריך לעשות כדי להיחשב עמל בתורה? אז תשמעו מה שר' זונדל סלנטר כותב: "כי כל עיקר ותכלית הנדרש מהאדם הוא רק העמל וההשתדלות לפנות עצמו מטירדות העולם הזה ולייחד לבבו לאהבת החכמה והיראה, ובשכר זה יתן ה' חכמה מפיו דעת ותבונה, וזה שכר עד בלי די, וככל אשר ירבה חכמה יגדל עידונו וטובו" - הוא אומר שעמל התורה הכונה היא שהתלמיד חכם פורש מעניני החיים, זאת אומרת ששאר עניני החיים לא תופסים אצלו מקום. אף שודאי הוא אוכל כמו שצריך וישן כמו שצריך [דרך אגב ראיתי כעת ממש בימים האלה באיזה קונטרס שמביא, שבחור ישיבה שאל את החזו"א כמה שעות צריך לישן ביום? הוא ענה: "צריך לישון שמונה שעות". אז הוא שואל אותו: מה עם מיעוט שינה, מה עם עמל התורה? אז הוא אומר לו: "אם תישן שמונה שעות זה מיעוט שינה", כך החזו"א אמר. ברמב"ם כתוב "די לאדם שישן שלישית היום, והוא שמונה שעות" - כך לשון הרמב"ם בהל' דעות שמספיק לישון שמונה שעות, זאת אומרת כי המציאות היא שדרך העולם לישון יותר משמונה שעות, והרמב"ם מבשר לנו שמספיק שמונה שעות. כך החזו"א והחפץ חיים היו מורים לבחורי ישיבות בישיבה גדולה, אולי בישיבה קטנה צריך לישן קצת יותר משמונה שעות ביום כדי להיות חזק, וזה נקרא מיעוט שינה כי הוא לא מגרה את עצמו בשינה אלא הוא מסתפק ב"די לו" שכתוב ברמב"ם]. אבל המציאות של "עמל התורה" זה שכל תלמיד שמפנה את עצמו מפנה את ליבו ומפנה את ראשו משאר עניני העולם ושאר הענינים לא תופסים אצלו מקום, הוא משקיע את עצמו בלימוד וחשוב לו להבין ולהתבונן ולזכור ולדעת, ולא רק כפורע חוב ולא העיקר איכשהו שאני יצא ידי חובה אלא זה עסק שלו.

בוא נראה פשוט מה זה "עמל התורה", כתוב בתפילת רבי נחוניא בן הקנה (ברכות כח,ב): "אני עמל והם עמלים". אז בעצם כתוב כאן איזשהו מקבילות בין העמל בתורה לעמל במלאכה, את זה כולנו מכירים מה הכונה ואיך אדם עמל בעניני העוה"ז, כל אדם שיש לו איזשהו עסק בעניני העולם "עסק עצמאי", לא כשהוא עובד תחת אחרים והוא רק צריך שיהיה עול רבו עליו, אבל אחד שיש לו עסק שלו הוא עמל בזה והוא לא צריך מוסר כדי לעמול בזה, הוא רוצה להצליח, הוא רוצה להרויח, הוא רוצה להתקדם, אז הוא משקיע בזה והוא לא עושה את זה כפורע חוב אלא הוא עושה את זה כי זה עסק שלו, ברגע שזה עסק שלו אז הוא משקיע בזה, הוא מתאמץ, הוא חושב על זה, הוא מנצל את הזמן, הוא מפנה את חושיו וכחותיו מעניני עסקים שלו - זה עמל התורה! לא לחשוב שעמל התורה צריך להיות איזשהו משהו מחוץ לשורה, מי שיעמול בתורה באותה צורה שסוחר רגיל עמל במסחר שלו או עמל בעסקים שלו, או אדם שיש לו איזה משרה של כבוד שהוא עמל לסדר את עצמו ולרפד את עצמו להתקדם ולהשתדרג וכו' וכו', או בשאר ענינים ששם לא צריך שום התעוררות וזה עובד ממילא - זה צורה של עמל התורה! וזהו שהוא אומר: "לפנות עצמו מטירדות העולם הזה לייחד לבבו לאהבת החכמה".

אח"ז ר' זונדל מסלנט ממשיך עוד דבר, תשמעו הערה שלו, כתוב במשנה באבות (ב-טז): "אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה". אז הוא שואל; מה המשנה באה להגיד, הרי ודאי אם למדתי תורה הרבה מגיע לי שכר הרבה, מי שלמד מעט מגיע לו מעט ומי שלמד הרבה מגיע לו הרבה, מה המשנה באה להגיד כאן, הרי פשיטא שאם למדת תורה הרבה נותנים לו שכר הרבה? אז הוא אומר דבר נפלא מאוד, הוא אומר אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה, אין הכונה לפי ריבוי התורה, זה פשיטא שריבוי התורה זה ריבוי מעלה ויהיה לו ע"ז שכר הרבה, אבל אם למדת תורה הרבה זה מראה שאתה מחובר לזה, זה מראה שאתה לא סתם יוצא ידי חובה, אלא בעצם זה המציאות שלך וזה החיים שלך, אז אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה, הרבה מעבר לשכר רגיל של ת"ת, כי ההרבה מוכיח על כל צורת ההתייחסות שלך ועל כל צורת החיבור שלך ללימוד, זה הכונה כך אומר ר' זונדל סלנטר "אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה", וכמו שבתחילת דבריו התחיל ר' זונדל סלנטר שרק ע"י עמל ויגיעה נהיה חיבור ונהיה קשר בין העסק של האדם לבין האדם.

הרב דסלר/ מביא על הענין הזה, זה דבר מפורסם מאוד, והוא מביא את זה על הגמ'. הוא מביא כך: "האדם העמל בדבר מסויים כמידת עמלו מתקשר הוא אליו, ואהבתו לדבר זה מתגברת והולכת עם הגברת היגיעה, אנו רואים שאדם שעמל לנטוע עץ וטורח בגידולו נקשר אליו עד שמתחיל לאהוב אותו, כי ע"י שהשקיע בו את כחותיו ועמל בו רואה הוא בעץ חלק מעצמו, מהאני שלו, והוא מקושר אליו". תלכו למקומות שיש עובדי אדמה חקלאים, הם מתייחסים לכל עץ ולכל נטיעה כמו לבייבי שלו, הוא ממש מחובר לעץ והוא מחובר לדברים שהוא משקיע, הוא עמל ומשקיע והוא מחובר לזה, יש לו ממש רגש לעצים שלו, זה המציאות ומי שקצת מכיר חקלאים עבדי אדמה יודע שזה כך, אפילו שהעץ הוא לא "חי" והוא רק "צומח" אבל זה מעצם הדבר שהוא השקיע בו. אז הוא אומר: "אנו רואים שאדם שעמל לנטוע עץ וטורח בגידולו נקשר אליו עד שמתחיל לאהוב אותו, כי ע"י שהשקיע בו את כחותיו ועמל בו רואה הוא בעץ חלק מעצמו, מהאני שלו, והוא מקושר אליו, ומשום כך מרבה הוא לטפחו ולייפותו כדי שהעץ שלו יראה נאה. יסוד זה הורונו חז"ל ב"מ (לח,א) "אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבין של חבירו". וביאר שם רש"י: 'חביבה עליו ע"י שעמל בהם', הרי מפורש כדברינו שע"י העמל הדבר מתחבב על האדם".

ממשיך הרב דסלר: "אם בדבר גשמי כך בדבר רוחני על אחת כו"כ, ככל שעמל אדם יותר לזכות במעלה רוחנית דבק הוא יותר במעלה הזאת עד שהיא הופכת להיות קנין בנפשו". - אתם יודעים מה הק"ו, למה זה ק"ו שאם בדבר גשמי אז ק"ו בדבר רוחני, בגלל שבאמת הרי יש בנו בפנים חלק רוחני, אי אפשר להכחיש את זה, באדם ביהודי יש נשמה יש חלק רוחני, וזה החלק הכי עמוק ופנימי שביהודי, ואנחנו רואים וכולנו מכירים כל אחד לפי דרגתו שכשיש הרגשה של שייכות ליראת שמים לאהבת ה' למתיקות התורה, בזמנים שיש את זה מרגישים כזה סוג עונג ומתיקות שאין למעלה מזה, זה עונג ומתיקות שממלא את כל חללי הלב, כך המציאות וכל אחד ודאי מרגיש את זה בזמן מן הזמנים כל אחד לפי ענינו, ממילא כשאדם משקיע בדבר שהוא הכי המהות שלו, דבר שהוא באמת המהות האמיתית שלו, לא החלק החיצוני שלו.

אתם יודעים מה זה הגוף, ראיתי השבוע בר' חיים ויטאל בספרו "שערי קדושה" הוא מבאר מה זה האדם, הוא אומר כתוב בתורה "עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ" (שמות ל, לב) - בשמן המשחה, זאת אומרת שהגוף זה לא האדם עצמו אלא זה "בשר אדם" - זה בשר של בן אדם. והוא מביא את הפסוק "עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וּבַעֲצָמוֹת וְגִידִים תְּשֹׂכְכֵנִי" (איוב י, יא) - הקב"ה הלביש אותנו בעור ובשר ובעצמות וגידים. את מי הוא הלביש בזה? העור ובשר העצמות והגידים זה הלבוש, לבוש של מה? מה יש בפנים שזה הלבוש שלו? בפנים יש את הנשמה! כשאדם אומר "אני" - אני זה הנשמה שלו, מי זה אני? אני זה לא הבשר ולא הגידים ולא העצמות ולא העור, אני זה הנשמה!

כשאדם משקיע בדברים שהם קנין לנשמה ובדברים שזה המהות הפנימית שלו הוא מרגיש חיבור לזה, זה מחבר אותו כי הוא מרגיש את זה כעצם מעצמיו וכבשר מבשרו, אין דבר שיוצר חיבור יותר מאשר חיבור רוחני כי בזה האדם מגיע לשורש של עצמו והוא מגיע ליסוד של עצמו. וזהו שאומר הרב דסלר: "אם בדבר גשמי כך בדבר רוחני על אחת כו"כ, ככל שאדם עמל יותר לזכות במעלה רוחנית דבק הוא יותר במעלה הזאת עד שהופכת להיות קנין בנפשו".

והוא מביא "ושנינו בגמ' (ע"ז יט') 'אמר רבא בתחילה נקראת התורה על שמו של הקב"ה ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר "כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ"; ואח"ז סיפא דקרא "וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה" (תהלים א, ב)'. וביאר רש"י נקראת על שמו של אותו תלמיד שטרח בה. הנה חז"ל מגלים לנו שאם אדם טורח בלימודו והוגה בתורה יומם ולילה נעשית התורה קנין בנפשו, עד שהיא ממלאת את כל תוכן חייו" - זה נהיה תוכן החיים שלו, הוא לא סתם יוצא ידי חובה והוא יודע והוא איך שהוא מצליח, אלא זה נהפך למהות שלו ולתוכן של החיים שלו ולכן "נקראת על שמו". הרב דסלר תמיד היה מדקדק את המילים, מה זה "נקראת על שמו"? הוא אומר מה זה שם, השם זה הדבר שמבטא את המהות של הדבר ואת התוכן של הדבר, "התורה נקראת על שמו" הכונה שהוא והתורה זה אחד, הוא הגיע לתכליתו, הוא לא מתעסק בלבוש שלו, הוא לא מתעסק בטיפוח הלבוש שלו שזה ה"עור ובשר תלבישיני ובעצמות וגידים תסוככני", הוא חי את שמו, הוא חי את מהות חייו, הוא חי את התוכן הרוחני.

ברוך ה' אנחנו כעת בתחילת זמן, ואנחנו כעת בספירת העומר בהכנה לקבלת התורה, "טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה'" (תהלים לד, ט) - המציאות היא שכשלומדים טוב ולומדים בחשק, באמת מרגישים עונג שאין כמותו כי זה עונג תמידי. כעת אמנם יש לדעת שבכל דבר זה כל ההתחלות קשות, לא תמיד ברגע הראשון יש כבר טעם, אבל זה הכח של סגולת התורה שיש בה כח שמי שמשקיע בתורה זוכה להצלחה גדולה, כמו שאומרת הגמ' (סנהרין צט,ב) על הפסוק "נֶפֶשׁ עָמֵל עָמְלָה לּוֹ כִּי אָכַף עָלָיו פִּיהוּ" (משלי טז, כו) - הוא עמל במקום זה ותורתו עומלת לו במקום אחר" (משלי טז, כו). ופירש"י: "שמחזרת עליו ומבקשת מאת קונה למסור לו טעמי תורה וסדריה". מי שעמל בתורה התורה מבקשת "תורה הקדושה התחנני בבקשה", התורה מבקשת מהקב"ה לגלות לאותו אחד ולאותו תלמיד שמשקיע את סודות התורה, שהוא יבין וישכיל ויעלה ויגדל.

רואים בלי סוף דברים מה שיש בעמלי תורה מעבר לדברים אחרים, רואים דברים מאוד מיוחדים, זה לא כעת הזמן להאריך מידי בסיפורים, אבל המציאות היא שאלה שהשקיעו ולא חיכו מהשניה הראשונה שיהיה את כל ההישגים, ומוכנים להשקיע גם אם אין את המזומנים על הרגע אלא לאורך זמן, רואים אח"ז ברכה וגודלים ומתעלים ומרגישים מתיקות נפלאה מאוד, כך המציאות כל מי שמשקיע רואה ברכה כל אחד לפי עניינו.

אבל צריך לדעת ובזה נסיים, שכמה שאנחנו ברוך ה' יושבים ולומדים ומשקיעים בלימוד, אבל צריך לדעת שהתורה צריכה עוד דברים. יש גמ' בעירובין (יג,ב) דהלכה כדברי בית הלל "מפני שנוחין ועלובין היו" - למה הלכה כדברי ב"ה? כי נוחין ועלובין היו וענותנין היו. שואל המהר"ל מה הקשר בין נוחין ועלובין וענותנין שלכן יהיה הלכה כמותם, מה זה קשור, האם לכן הוא יהיה יותר למדן?! לכן הוא יותר בעל הבנה, לכן הוא יותר עמקן?! אדרבה בגמ' ביבמות (יד,א) כתוב ש"בית שמאי מחדדי טפי" - שב"ש היו יותר חריפים ומחודדים מב"ה, ולמה ב"ה זכו שהלכה כמותם כי נוחים ועלובים היו וענוותנים היו? אומר המהר"ל; רק מי שיש לו ענוה והוא מוכן לוותר על הגאוה שלו ועל תאוות הניצוח, הוא מחפש את האמת, הוא מוכן גם לקבל סברא של השני, גם אם הוא הוא חשב אחרת אין לו בעיה שהוא חייב לעמוד על דעתו, כי הוא נוח ועלוב "נוחין ועלובין וענותנין היו", אחד כזה לא מחפש כל פעם דוקא להצדיק את דבריו כי אל האמת עיניו, הלב שלו פתוח לחפש באמת את הסברא הישרה, את העומק של הענין, ולאו דוקא שדעתו היא זאת שתנצח, אחד כזה הוא באמת זוכה לאמיתה של תורה, הוא זוכה באמת לכוין לאמת, והוא זוכה שהלכה כמותו, אנחנו צריכים לדעת שעדינות ואצילות ולכבד את דברי השני, את דברי החברותא, לשמוע  את החברותא, לא להתעסק כל הזמן רק איך אני אנצח אותו או איך אני אראה לו, אלא לשמוע לחפש ולבקש את האמת ממי שאמרה, זה סגולה להצלחה בתורה, כך כתוב שלכן ב"ה זכו שהלכה כמותם כי נוחין ועלובין היו וענותנין.

אז אם אנחנו נשלב את התורה שלנו בהשקעה, ביחד עם מידות טובות עם ענוה ועם סבלנות לאחרים ועם רצון לשמוע את הרבנים ורצון לשמוע את החברותא, זה הצורה שבזה עולים ומתעלים וכל אחד יעלה ויצליח.