עניני יצר הרע והשמירה מהם 1

בפסוק כתוב כשיעקב הגיע לחרן ונפגש עם רחל "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וגו'"; "וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ" (בראשית כט, י-יא), המדרש אומר (בראשית רבה - ויצא ע-יא); שיש כמה סוגי נשיקות, יש נשיקות של תיפלות, נשיקות שיש בהם משהו לא טוב, אבל המדרש מביא בשם רבי תנחומא; שהנשיקה הזאת שהיתה כאן זה נשיקה של קריבות, של קורבה, שנאמר "וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל" שהיתה קרובתו. מה זה נשיקה של תיפלות ומה זה נשיקה של קריבות? אנחנו רואים למשל; אמא מנשקת את הילד שלה, האם הנשיקה הזאת יש לה איזשהו שייכות ליצה"ר? זה קשור משהו ליצה"ר? פשוט שלא. אלא זו נשיקה של אהבת הורים לילדיהם, זה נקרא נשיקה של קריבות. ויש נשיקה של תיפלות שהיא מגיעה מענין של יצה"ר, וחז"ל מעידים שהוישק יעקב לרחל זה היה נשיקה של קריבות.

כתוב בגמ' שהיו אמוראים שהרכיבו כלות על כתפיהם בחתונה שלהם, והם אמרו "אי דמיין עלייכו ככשורא [פי' קורה] לחיי" (כתובות יז,א). זאת אומרת שהיה אצלם אפשרות להרכיב כלה על הכתפיים ולהרגיש בזה כאילו שזה קורה בעלמא. ובגמ' בברכות (כ,א) איתא: "רב גידל הוה רגיל דהוה קא אזיל ויתיב אשערי דטבילה, אמר להו: הכי טבילו והכי טבילו. אמרי ליה רבנן: לא קא מסתפי מר מיצר הרע? אמר להו: דמיין באפאי כי קאקי חיורי". ופי' רש"י "אווזים לבנים", שהיו דומים בעיניו כאילו שזה אווזים לבנים. ואין לזה שום שייכות לדבר מגונה, וזה לא מגיע מהתעוררות של משהו לא טוב, כי כשהדבר הוא בצורה כזאת אין בזה שום דבר רע.

הרב דסלר ב"מכתב מאליהו" מביא; כתוב "וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ" (בראשית כט, יא), רש"י מביא; מפני מה הוא בכה? "לפי שצפה ברוח הקודש שאינה נכנסת עמו לקבורה". זאת אומרת ששרתה על יעקב באותה שעה רוח הקודש, ובכל זאת כתוב ברישא של הפסוק וישק יעקב לרחל! אומר הרב דסלר; במצב של רוח הקודש האם יכול להיות שהוא היה עסוק בעניני יצה"ר?! אלא חז"ל ידעו שזה היה נשיקה של קריבות ולא נשיקה של תיפלות. וגם מה שכתוב אח"ז בהמשך הפסוקים "וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל" (בראשית כט, יח), האהבה הזאת שיעקב אהב את רחל היתה אהבה של קריבות ולא אהבה שהיתה קשורה לענין של יצר, וזה סוג אהבה שהיא לא מגשמת את הבן אדם או מטמאה אותו, זה היה כולו קודש, שבאופן הזה אין שום פגם ופסול.

רואים מזה דבר נפלא מאוד! שיכול להיות שני בני אדם שעושים אותה פעולה או מרגישים אותה הרגשה, ואותה פעולה או אותה הרגשה אצל אחד יכולה להגיע ממקום מאוד נמוך וטמא וגס, ואצל השני יכולה להגיע ממקום  טהור טוב ובריא ורוחני ואין בזה שום רע. הדבר הזה הוא קשור לאו דוקא בין שני מינים, דהיינו בין מין הזכרים למין הנקבות, הדבר הזה הוא קשור גם באותו מין עצמו, בין חברים כאשר נפגשים בשמחה וכדו' מתנשקים ומתחבקים, מה זה החיבוק ונישוק הזה? זה נשיקה של קריבות, ואין בזה שום דבר פגום או דבר רע, אבל אם יש איזשהו הרגשה של התעוררות של עניני היצר, שוב אין שום הבדל בין זכר עם נקבה לשני זכרים, אם זה מגיע ממקום של הרגשה של יצר הרי זה קריבה לעריות, ואין שום הבדל בין מין בשאינו מינו למין במינו, רק בדרך כלל במין במינו אין לזה שייכות ליצה"ר, ובמין בשאינו מינו בדר"כ יש שייכות ליצה"ר, חוץ מיעקב אבינו או אמוראים שאצלם יכול להיות דברים שגם במין בשאינו מינו יהיה בלי שייכות ליצה"ר, ואילו אצל אנשים פשוטים כמונו זה לא שייך שיהיה מין בשאינו מינו ולא יהיה לזה שייכות לייצר, אבל מין במינו גם אצל אנשים פשוטים כמונו אין לזה שייכות ליצה"ר, ואם יש שייכות ליצה"ר בזה, אנחנו גודרים את עצמנו.

וראוי לדעת שחו"נ כשזה מיצה"ר הרי"ז ככל קריבה לעריות שקודם מעשה הוא ביהרג ואל יעבור להסוברים דקריבה לעריות אסורה מדאורייתא, גם יש לידע דמי שיש לו יצה"ר למינו הרי הוא אסור מדינא בייחוד עמם, כמבואר להדיא בשו"ע אהע"ז (סימן כ"ד - א'), דבמקום שחשידי אזכור איכא איסור ייחוד עם זכרים.

בכללות ראוי לדעת שכל המציאות שהקב"ה ברא אותנו עם יצה"ר, "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א, לא) - זה יצה"ר, (בראשית רבה ט-ז). הרמח"ל כותב בדרך ה' (ד-ח) לענין חמץ ומצה: "וענין החימוץ שהוא דבר טבעי בלחם לשיהיה קל העיכול וטוב הטעם" - בצק שמחמיצים אותו כדי לעשות ממנו לחם, זה דבר טבעי בלחם שעי"ז הלחם הוא קל לעיכול וטוב לטעם. "הנה גם הוא נמשך לפי החק הראוי באדם שגם הוא צריך שיהיה בו היצה"ר והנטיה החומרית" - מה שהקב"ה ברא שיש מושג שמחמיצים את הבצק, נותנים לו לתפוח ולהחמיץ ואז זה קל לעיכול וטוב לטעם, זה נמשך לפי החוק הראוי באדם שגם הוא צריך שיהיה בו יצה"ר ונטיה חומרית. למה צריך שיהיה באדם יצה"ר ונטיה חומרית? חז"ל (בראשית רבה שם) דורשים על הפסוק 'והנה טוב מאוד' זה יצה"ר, שאלמלא יצה"ר לא נשא אשה לא בנה בית ולא הוליד בנים,

נתבונן בענין האכילה ושתיה, אשר חוץ מעצם הדבר שבלי אכילה ושתיה אין לאדם ולבע"ח קיום כלל יש גם דבר נוסף שהקב"ה ברא טעם לאוכל ויש לאדם גירוי לאכול, ודבר זה לא קשור לעצם הצורך של הגוף באכילה ושתיה, כי כבר ידוע שיש לפעמים אנשים שיש להם בעיה, רח"ל איזה חולי בדרכי הוושט וכדו' והם לא יכולים לאכול בדרך הרגילה, ויש מצבים שמזריקים עם צינור רסק של אוכל או דייסות ישר למעיים, וזה עובר את דרכי העיכול הרגילים אבל בלי לעבור דרך הפה, והם חיים כך, א"כ בשביל מה צריך שיהיה טעם באוכל או גירוי לאוכל? רק אם הקב"ה לא היה בורא שלאדם יהיה התעוררות ורצון לאכול, הרבה היו שוכחים מלאכול, והיו יכולים להגיע ח"ו לתת תזונה, ואולי אפילו אפשר להגיע ח"ו למוות. זאת אומרת שדברים שהם נצרכים לקיום האדם, הקב"ה ברא לאדם גירויים כדי שיהיה לו רצון לעשות אותם, ולא הסתפק בכך שיש לאדם ידיעה שיכלית שהוא יצטרך לעשות אותם שחייו תלויים בזה ואם לא יעשה אותם ימות, אלא ברא לו גירויים מיוחדים כדי שירצה לעשות אותם.

והכרתי אדם אחד ת"ח ופקח גדול, שהיה חולה מאוד רח"ל, ועבר הקרנות שהיו באיזור הגרון וגרמו שנתבטל אצלו חוש הטעם לתקופה ארוכה, וכבר החלים ונתרפא בס"ד מחליו, והרגיש טוב וקם והתהלך בחוץ בלא משענתו והבריא לגמרי לאוי"ט, אך עדיין לא חזר אליו חוש הטעם, והיה צריך כמעט לכופו לאכול, עד שלאחר תקופה חזר חוש הטעם למקומו, הרי לך שלולי שאדם מתאוה לאכול ייתכן שלא תגרום לו החכמה שלו לאכול.

וכך הוא הדבר בעוד כל מיני דברים שהם נצרכים לקיום העולם, שהקב"ה ברא התעוררות לאדם לרצות את זה, אם לא היה לאדם רצון והתעוררות להתחתן הרבה לא היו מתחתנים, זה עול גדול, צריך לדאוג לפרנסה וצריך לדאוג לגידול ילדים, הרבה דאגות יש מזה, ורק כיון שהקב"ה הטביע בטבע רצון והשתוקקות לזה לכן בני אדם רוצים להתחתן, הרצון וההשתוקקות לזה זה דבר שהקב"ה הטביע אותו בטבע, ובדיוק כמו שהקב"ה הטביע בטבע רצון לאכול.

נשאל שאלה: אם למשל אדם רעב עובר ברחוב על יד מסעדה שמכינים שם אוכל טעים ויש משם ריח מאוד מגרה, אבל המסעדה הזאת היא מסעדת טריפה, והוא מרגיש גירוי לאכול. מה הפשט, האם הבן אדם הזה הוא בנ"א פחוּת, איך הוא מתגרה מאוכל לא כשר? ודאי שלא! וכי הוא מחפש אוכל לא כשר?! הוא רעב! ורעב כשמריח ריח של אוכל זה יוצר אצלו גירוי! כך הקב"ה ברא אותו בטבע, הוא בכלל לא מחפש את הלא כשר, והכשר והלא כשר אותו ריח יש להם, זה לא ריח אחר, אין שום פחיתות בזה שיש לו גירוי והתעוררות. רק מה, הוא יודע; 'רחמנא אמר לא תאכל כל נבילה' לכך הוא לא אוכל, וזה שהרצון התעורר לו זה דבר מאוד טבעי, אבל רחמנא אמר מה כן לאכול ומה לא לאכול, והוא עושה כפי דיני התורה, הוא צדיק גמור ממש, אין שום פגם בזה שהתעורר לו איזשהו התעוררות.

וכן הוא הדבר בכל מיני ענינים שהקב"ה הטביע בעצם טיבעינו, שיכולים להיות כל מיני דברים שיוצרים התעוררות טבעית של כל מיני טבעים שהקב"ה הטביע בנו, וכשקורה מציאות שנוצרת איזשהו התעוררות אין בזה שום רע, כי זה מציאות טבעית שכך הקב"ה הטביע בנו, והבחירה שלנו כעת זה מה לעשות אחרי שזה קרה, ואם אנחנו נוהגים כפי איך שנכון להתנהג ע"פ התורה אין בדבר הזה שום רע, ולא רק שאין בזה רע אלא אפילו אנחנו עלינו והתעלינו עי"ז שאנחנו פעלנו נכון.

וכן ראוי לידע, שבכל עניני נסיונות כשאדם עומד בנסיון ולא נכשל, שיש הרבה שמרגישים שלא הרויחו כלום אלא סה"כ הצליחו למנוע מעצמם נזק, ורק הצליחו להבריח ארי שלא יטרוף, אך זה אינו, אלא כל עמידה בנסיון מגדלת ומרוממת את האדם למקום ודרגה שלא היה בה קודם.

לכאורה יש מקום לשאול: האם שייך להגיד לאדם רעב; תשמע אתה רעב אבל אין אוכל, בֹא ונלמד אותך כל מיני תרגילים איך להסיח דעת מהצורך לאוכל, האם שייך כזה דבר תרגילי הסחת דעת מהצורך לאוכל? ברור שלא! יש שם משהו בפנים מקרקר ולא נותן שקט, ולא יהיה שקט, עד שהוא לא יאכל ולא ישבע ויותיר ויברך, האיצטמוכא לא תשקוט! ומה עם שאר כל מיני יצרים שג"כ הקב"ה הטביע אותם בטבע, איך איתם אנחנו בעצם מתמודדים כשהדברים האלה עוד לא הגיעו לזמן שהם קיימים בפועל, הרי גם שם כך הקב"ה הטביע באדם טבע שהוא מרגיש צורך בהם?

אלא פה יש דבר מאוד נפלא! יש סוג צרכים שהקב"ה הטביע בטבע האדם שאין לאדם אפשרות שהוא לא יצטרך אותם, כי זה מציאות שהוא צריך את זה. לדוגמא: האם שייך להגיד לבן אדם תהיה בכלא מבודד פחות מד' על ד' ולא בחברת בנ"א, ותסיח דעת מהקושי הזה ותרגיש מצויין? פשוט שאי אפשר, לא שייך להרגיש מצויין כי זה נגד טבע האדם שהוא צריך מרחב, והוא גם צריך להיות בחברת בנ"א, בלי שאדם נמצא בחברה הוא מרגיש גרוע. וכן בענייני אכילה ושתיה שינה ועוד צרכים.

אגב דבר מעניין מאוד! על הפסוק "לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה" (שמות כג, כט), תמיד מבינים כפשוטו שהפסוק כאן מדבר על נושא אחד, למה לא אגרשנו מפניך בשנה אחת? פן תהיה הארץ שממה ואז תרבה עליך חיית השדה, לכן מעט מעט אגרשנו מן הארץ עד שאתם תפרו ותרבו בארץ. הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה (סוף ד"ה דע כי הקדמונים) אומר שבפסוק הזה כתוב שני דברים, 'לא אגרשנו מפניך בשנה אחת פן תהיה הארץ שממה', זה דבר אחד, דבר שני 'ותרבה עליך חיית השדה', ומה הכונה תהיה הארץ שממה? אומר הרמב"ם אם אין אנשים, אם הארץ לא מלאה אנשים זה גורם שיממון לנפשות החסידים, אדם לא נוח לו אם אין ריבוי עם, כשיש ריבוי עם הנפש יותר מתרחבת, אז אפילו שמדובר בגויים עובדי ע"ז, הקב"ה השאיר אותם עד שהארץ תתמלא כדי להשיב שיממון נפשות החסידים, כך כתוב ברמב"ם. דבר מאוד מעניין! נגיד אדם יצא לו להיות פעם במדבר, הוא הולך כעת במדבר או באיזה יער, אם הוא יראה מרחוק איזה אורחת ישמעאלים וגמליהם נושאים נכאות ולוט, או מה שגמליהם נושאים, זה יעשה לו הרגשה טובה, הוא רואה בני אדם, אפילו שכעת הוא לא הולך להתעסק איתם והם לא החברה שלו, והם רשעים, אבל עצם הדבר שיש בני אדם זה מרחיב לו את הדעת ואת הנפש, כך טבע האדם, כך כתוב ברמב"ם זה הכונה 'פן תהיה הארץ שממה', ואז יהיה שיממון לנפשות החסידים, כך כתוב ברמב"ם בפירוש המשנה.

אבל יש טבעים שהקב"ה ברא אותם בצורה כזאת שיש אפשרות "להרדים" אותם, כאילו יש אפשרות "להקפיא" אותם, ועי"ז האדם לא קשה לו, לא רע לו, והוא לא סובל, זה לא דבר שכל הזמן מטריד ומתסיס אותו ומקשה עליו, אלא הוא רגוע ונינוח, לפי שגם את זה הקב"ה הטביע בטבע שיש סוגי טבעים שאמנם באמת הוטבעו בטבע האדם, אבל שייך להכניס אותם לאיזשהו הקפאה עד שיבוא זמנם בפועל, כך כתוב בחז"ל (סוכה נב,ב): "אבר קטן יש באדם מרעיבו שבע משביעו רעב", וזה דבר שמושכל ורואים שזה כך ושכך זה עובד. והתפקיד שמוטל על האדם בדבר הזה הוא; שלא להוציא את זה מהמקפיא ולהכניס את זה למיקרוגל... אם הוא מוציא את זה מהמקפיא ומכניס את זה למיקרוגל לפעמים הוא יכול לעשות חימום מהיר, לפעמים הפשרה לפעמים חימום לפעמים רתיחה, זה כבר בבחירה של האדם, אבל אם הוא לא מתעסק בלעורר את הענין; לא במעשה, לא בראיה, לא בדיבור, לא במחשבה, לא בהרגשה, הרי הדבר נמצא באיזשהו תרדמת והקפאה והכל טוב ויפה, והוא ממשיך בתלמודו תורתו תפילתו ויראתו ומידותיו קשרי חברה, והכל טוב ויפה.

עוד זאת ראוי לידע, שאף בלא ראיית איסור כגון דבר ערוה, יש כאלה שכל מיני ענינים גורמים להם גירוי ייצרי, ואיסור הוא לגרות יצה"ר אנפשיה. רק מה; המציאות היא שהצורה שהקב"ה ברא אותנו, שגם במצב הכי תקין כל אחד לפי טבעו פה ושם יש איזשהו מצב שזה לא ממש מאה אחוז כאילו זה לא קיים, הקב"ה ברא אותנו במצב שיש לנו נסיונות וזה כך צריך להיות, אם אנחנו פועלים נכון בכללות זה בתרדמת ובהקפאה, ועד כמה שיש לפעמים איזשהו נסיונות קטנים זה קל לאדם לעמוד בהם, וזה לא מפריע לו בכלל את שיגרת החיים ואת המהלך הנכון של החיים, דכמו שכל אדם באשר הוא יש לו התמודדויות עם עניני מידות כל אחד לפי עניינו; עצלות, כעס, קנאה, נקמה וכו', אמנם זה לא בצורה שעושקת את מנוחת הנפש ואת זרימת ושמחת החיים, כך גם בענין הזה, יש מידי פעם כל אחד לפי עניינו איזה התעוררות אך לא בצורה שזה תופס לו את האישיות, והוא פועל בזה בצורה הנכונה כמו שיתבאר בס"ד בהמשך, ונחה דעתו, זה התמונה של הנושא הזה.

עכשיו כך; אז מה באמת הדרך של האדם אם האדם מרגיש לפעמים שפתאום מתעורר לו משהו, מתעורר לו איזשהו רצון או איזשהו הרגשה משהו שלא צריך להיות, מה הוא אמור לעשות? דבר ראשון; הוא צריך לא להיחרד מזה, אין לו מה להיבהל; 'אוי וי', 'או לי כי נדמיתי'. מה פתאום! אין כאן שום דבר רע! כי כך הקב"ה הטביע בטבעינו, אין בזה שום דבר רע. ואגב רואים באמת בפרשיות האלה ויש ע"ז גם הרבה גמרות, לנו אולי נדמה שלאנשים גסים ופשוטים יכול להיות נסיונות גסים אבל לאנשים גדולים לא יהיה נסיונות גסים, אבל רואים לא כך, ליוסף הצדיק היה לו נסיונות של עריות של אשת איש, ומה קרה אחרי שהוא עמד בנסיון? בזכות זה שהוא עמד בנסיון יוסף הוא אחד מהשבעה רועים, הוא אחד מהאושפיזין, כתוב בתרגום (אונקלוס - בראשית מט, כד): "על דקיים אורייתא בסתרא" - על זה שהרי הנסיון שלו היה בסתר והוא עמד בנסיון, בזכות זה יוסף הגיע לדרגה שהוא הגיע. והוא זכה שיצאו ממנו שני שבטים, יוסף היה בבחינת אבות, שום אחד מהשבטים הילדים שלו הם לא היו שבטים, שבט ראובן הילדים שלו הם לא שבט בפני עצמו, ויוסף העמיד שני שבטים, יוסף התעלה לבחינת אבות, בזכות מה? בזכות זה שהוא עמד בנסיון.

אף אחד לא יודע מה התפקיד שלו בעולם, והמציאות היא שלפעמים הקב"ה מזמין לבנ"א גם נסיונות גסים ופשוטים גם אם הוא גדול מאוד, יש גמ' בקידושין (פא,א) שגם לאמוראים היה נסיונות גדולים מאוד, כשיש לבנ"א נסיון זה לא מראה על פחיתות אם הוא פועל כפי שמתאים לפעול. ולא רק זה, אלא שכשהוא עומד בנסיון המחשבה שלו לא צריכה להיות; ברוך ה' לא נכשלתי אבל חבל שזה הגיע, אלא אדרבה! כל נסיון שיש לבנ"א והוא עומד בו, הוא עולה ומתעלה ומתגדל אסור לבנ"א לחפש נסיונות, כי מי יודע, מי יאמר זיכיתי לבבי, ושהוא יעמוד בנסיון, אבל כשהקב"ה מזמין נסיון זה אתגר גדול וזה זמן לעלות, זה סוג מדריגות שא"א לעלות אותם בלי נסיונות, יש סוג עליה שאדם עולה רק כשיש לו נסיון, כשאין לו נסיון הוא לא יכול לעלות לזה, והקב"ה מסדר את העולם והוא קובע את דרכי הנסיונות ואת סוגי הנסיונות לכל אחד ואחד כפי מה שהוא.

עכ"פ הכלל הוא כזה; דבר ראשון אין אדם שאין לו לפעמים מחשבות או הרגשות לא טובות. ר' חיים וולוזינ'ר בכתר ראש (קל"ו) כותב; "שאלוהו על דבר מחשבה רעה" - איך מתמודדים עם מחשבה רעה? "והשיב; הירהורי עבירה גם תנאים לא ניצלו מזה"- גם לתנאים היה את זה. "כאמרם ז"ל (ב"ב קסד,ב) 'שלושה דברים אין אדם ניצל מהם בכל יום ואחד מהם הירהורי עבירה', ורק אם מפנה ליבו ומחשב בו הוא חולי וענין רע" - מי שמחפש לחשוב על זה ומפנה ליבו לחשוב בזה זה חולי וענין רע. א"כ מה צריך לעשות? נאמר כך, אחד פתאום עולה לו איזו שהיא מחשבה רעה, אז דבר ראשון הוא יכול להרגיש טוב עם עצמו, הוא בחברה טובה, עם תנאים, גם לתנאים היה הירהורי עבירה כל יום, כך כתוב בגמ', וכך ר' חיים וולוזינ'ר מסביר את זה. זאת אומרת, שבבימ"ד של הגר"א לומדים, שכשכתוב בגמ' שלשה דברים אין אדם ניצל בכל יום, ולא כתוב אין עם הארץ ניצל, ולא כתוב אין בעל עבירה ניצל, אלא כתוב אין אדם ניצל, הרי"ז כולל גם תנאים.

עכשיו מה הלאה? אם הוא יתעסק כעת בלסלק את זה ולגרש את זה, כי זה משהו לא טוב וצריך מיד לגרש את זה - זה לא טוב! יש ע"ז בפירוש "אור החיים" על התורה, בפרשת אחרי מות (ויקרא יח, ב) וז"ל: "ולזה נתחכם חכם החכמים שלמה המלך עליו השלום, ואמר "בְּנִי אִם יְפַתּוּךָ חַטָּאִים" (משלי א, י), פירוש, בחינת החטא, [נראה דהיה קשה לאוה"ח למה לא כתיב "חוטאים", ולזה הוא מפרש דכונת הפסוק דהחטא עצמו מפתה], "אַל תֹּבֵא" (שם), פירוש, לא תיכנס עם פתוייך בטוען ונטען, כי אריכות הרגשת החושב אפילו לבחינת השולל תפעיל הגברת החפץ ותהפך הרצון אליה", עכ"ל, והיינו דלהתעסק בלגרש הרהור מגבירה את ההרהורים.

וכדברי האוה"ח כתב גם רבי ישראל סלנטר ז"ל במכתב וז"ל: "דבר הקרי מקרה לילה הוא המסובב, ויסוד העבירה הוא ההרהור ביום, ואם ההרהור בא מאונס יש להקל לבלי חושבה לעון. ואין להעמיק ולא בהשתדלות מרובה לדחות ההרהורים, כי זאת טיבעת נפש האדם כל שמעמיק לדחות איזה רעיון, איזה צער וכיוצא, עוד תתגבר ההתנגדות בנפש האדם להלהיב המוזר לאדם, לזאת מריבוי השתדלות לדחות ההרהורים יכול להיות שתוולד לפעמים סיבה גדולה לחזק ההרהורים. כן זה גם בתפילה, העמל הרב לדחות מחשבות זרות מולידים לפעמים סיבה למחשבות זרות, מסיבת טבעת נפש האדם להתנגדות, והנסיון ברעיון גופני יוכיח הדבר למדי", עכ"ל הגרי"ס. עכ"פ מבואר בדבריהם שהתעסקות בלסלק הרגשות ומחשבות זה פועל את ההיפך, זה פועל הגברה והעצמה של אותם הרגשות ומחשבות, כך זה בטבע האדם, כשרוצים לגרש הרגשות ומחשבות זה עובד הפוך, כמו מכת צפרדע שכשהמצרים הכו את הצפרדע יצאו נחילים של צפרדעים.

נא לדעת! כל הרגשה או מחשבה שאנחנו "רוצים" להיות שקועים בה, יש שתי צורות איך להיות שקוע בה; או לחשוב עליו, או לחשוב שאני לא רוצה לחשוב עליו... ובשניהם אני מגיע לאותה תוצאה, והיא שאני באמת כן חושב עליו, כיון שאני כל הזמן חושב שאני לא רוצה לחשוב עליו... כך הקב"ה הטביע בטבע האדם, דעצם הדבר שהנושא נמצא במחשבה, לא משנה אם הוא נמצא משום שרוצה בו או הוא נמצא משום שאינו רוצה בו, בשניהם האדם באותו מצב שהנושא תופס אותו.

א"כ מה כן עושים, טוב אני כבר הבנתי; לא לחשוב שכן רוצה, ולא לחשוב לא לחשוב, אז מה כן, הרי אני כאן תקוע, מה כן נעשה? התשובה היא; אנחנו עושים מכאן ולהבא את מה שהיינו עושים אם זה לא היה קיים, זאת אומרת כך, נגיד אחד ישב ולמד, פתאום עלה לו איזה הרגשה או הרהור, זה שום דבר! הוא לא צריך להיבהל! אלא יחזור למה שהוא עשה קודם! הוא חוזר לתלמודו. ואם הוא לפני כן קרא משהו, הוא עסק באיזה קריאת ספר וכדו' ופתאום זה עלה לו, יחזור לקריאה. ואם הוא עסק באיזה חלום, הוא היה עסוק באיזה חלום ופתאום הגיע אליו חלום לא טוב, יחזור לחלום הקודם. ואם הוא שכח את החלום הקודם וכבר שכח במה היה עסוק ועל מה הוא חלם קודם, בזה הוא יתעסק כעת מעתה בחלום חדש מה הוא היה הולך לחלום לולי החלום הזה, דוגמה לדבר, שיחלום מכאן ולהבא או על עדר העיזים שגלשו מהר גילעד, או על עדר הרחלים שעלו מן הרחצה, כל מיני דברים, שיחלום איזשהם חלומות נעימים וילך לחלום אחר וישת עיניו וליבו על איזשהו חלום אחר, ושב ורפא לו והכל בסדר.

ראוי לדעת עוד ענין גדול בכל הנושא הזה, יש כאלה שנכנסים לכל מיני נערוין, האם אני עסוק כעת עם יצה"ר או לא עסוק עם יצה"ר, מסתבכים עם כל מיני עניני נערוין בענינים האלה, ראוי לדעת איזשהו כלל! כל מצב שאלמלא שהדבר הזה היה אסור, אלמלא שהיה איזשהו דין או הלכה או איזשהו איסור בענין לא הייתי מרגיש שהנושא הזה בכלל תופס אותי או מטריד אותי, אז אין לזה שייכות בכלל באמת לענין, זאת אומרת תמיד שידע! אם לולי שהדבר הזה היה אסור והיה בזה איזשהו נושא הלכתי הוא לא מרגיש שזה בכלל היה מטריד אותו או תופס אותו, אז בכזה מקרה זה נקרא שאין נושא, והוא רק כאילו מנסה לעצבן את עצמו בנושא, זה בעצם נערוין זה אדם מעצבן את עצמו, יש מציאות שאדם אחר מעצבן את השני ומותח לו את העצבים, ולפעמים האדם מעצבן את עצמו ומותח את עצמו, וזה יכול להיות בכל מיני נושאים, שבנ"א מעצבן את עצמו באיזשהו כל מיני דיקדוקים שכאילו שזה דיקדוקי הלכה, בזמן שזה נערוין, זה לא קשור לא להלכה ולא ליראת שמים.

ויצא כמה פעמים לשוחח עם שכאלה, ושאלתים; לוּ לא היה בהענינים הללו כל איסור רק זה לא היה בריא לגוף כמו שכולסטרול למשל לא בריא לגוף, האם מצבך בנושאים אלו היה כהיום, או יותר גרוע, או יותר טוב? וענו ואמרו; שיותר טוב, וזה יהיה לך לאות שהנערוין מסבכו ולא עניני יצר. ואמנם צריך לזה הדרכה ותיקון ואכמ"ל, אך עכ"פ לידע שאצל הרבה אינו שייך כלל ליצה"ר.

בכללות ראוי לדעת, לכל אחד יש את הבחירה האם הוא מפנה את ליבו את פיו את עיניו את מעשיו לענינים שלא מן הראוי לפנות, או לא מפנה, ומי שפועל בצורה שדיברנו זה יוצר לו ממש מצב של הקלה בענין, הנושא הזה לא מסובך אצלו, הרי ס"ה כל עניני תורה ומצוות הקב"ה לא דורש מאיתנו דברים שהם נגד היכולות שלנו, אין שום דרישה של תורה מיהודי דבר שבעצם לא מתאים ליהודי ולא מסתדר לו ולא עושה לו טוב, אין שום דבר כזה.

ואם מישהו יש לו איזשהו קושי באיזשהו עניני תורה ומצוות כנראה יש לו איזשהו טעות, כי אין גם שום דבר בענין צורת קיום תורה ולימוד תורה וקיום הלכה ולימוד הלכה וכל עניני תורה ויהדות, שהוא לא מתאים לנפש של האיש הישראלי בצורה שזה יביא אותו לשלימות ולשמחה וטוב לבב ולא לקושי. ומי שהמציאות שלו היא מציאות של קושי וסבל זה מראה שיש לו איזשהו שיבוש! ולפעמים הוא לא יודע מה הוא צריך לעשות.

ואם הוא מרגיש שמשהו מסתבך לו והוא לא יודע מה הוא צריך לעשות, הרי הוא צריך לשאול את המורים בעם, הוא צריך למצוא מישהו שהוא בר סמכא והוא יכול לסמוך עליו ולדבר איתו ע"ז. ולהדגיש! לא לדבר עם חברים על ענינים אלו, אפילו לא בתורת חיזוק לטובה! ואם מרגיש צורך לדבר, שיפנה למשגיח או לר"מ וכדומה.

אבל צריך לדעת! כל בחור שהוא בחור טוב וישר הוא לעולם לא מתעסק בנושא הזה; לא בהסברה, גם לא בהבנה, אלא הוא כלל לא מתעסק בזה, יש ברוך ה' מספיק במה להתעסק, יש לנו ש"ס ופוסקים ראשונים אחרונים, ואין לנו עסק בנושא הזה כלל. עכ"פ מי שילך בדרך הזאת בעזר ה' הכוחות שלו יהיו מנותבים לדברים החיוביים, כל המרץ והכחות שלו יהיו מתועלים לעליה בתורה ויראת שמים ומידות, ויהיה לו הרבה הצלחה.