עצות ליום הדין

יש גמ' מפורסמת בר"ה (טז,ב) כתוב בגמ' כך: שלושה ספרים נפתחים ליום הדין, צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי העולם הבא, רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לגיהנום, בינונים תלויין ועומדין, כך כתוב בגמ'.

כל אחד הרי היה רוצה לזכות לתואר צדיק! הנושא הזה אם בן אדם הוא צדיק או רשע או בינוני, זה נושא בעצם בכל כללות החיים, זה לא נושא דוקא בערב ר"ה ויו"כ, אף שפה זה בא לידי ביטוי מאוד רציני בצורה איך יהיה השפיטה שלו ואיך יהיה הדין שלו, אבל הנושא הזה הוא הרי נושא כללי, כל אחד רוצה להיות בעל מעלה ובעל דרגה גבוהה, כל אחד רוצה להצליח ולהיות צדיק ולהיות בעל ערך ומעלה.

כולנו מכירים את המציאות שיש הרי ירידת הדורות, רואים סיפורים על אנשים בדורות קודמים, יצא לי פעם לראות, יש ספר "זכרון יעקב" שחיברו ר' יעקב ליפשיץ, הוא היה איש אמונו של רבי יצחק אלחנן, והוא כתב שלושה כרכים שהוא מתאר את כל המצב של היהדות ברוסיה ובליטא בשנים ההם, יש לו בסוף שם פרקים שהוא מתאר איך נראים בעלי בתים, בעלי בתים טובים. יש שם סיפורים מבהילים שאולי לא שומעים את זה היום גם על אנשים גדולים מאוד מאוד, ממש סיפורים שאי אפשר לתאר איזה יראת שמים, איזה אהבת מצוות, איזה דיקדוק הלכה, איזה חביבות התורה, דברים מרוממים מאוד, כעת כל אחד הרי רוצה להיות בעל מעלה, האם יש לנו איזשהו שיטה שאנחנו באמת נוכל להיות גדולים מאוד, אפילו יותר גדולים מהרמה הפשוטה שקיימת בדור שלנו?

החפץ חיים ב"שמירת הלשון" (שער התבונה פר' ד' - וכעין זה כתב ג"כ בספרו אהבת חסד ח"ב פ"ג), כותב דברים נשגבים מאוד מאוד, ממש לא יאומן כי יסופר! ונראה אחרי זה גם איך שכתוב בראשונים על הדברים האלה, הח"ח כותב כך: "הנה ידוע שבענין הזכויות שיש ביד האדם אף אם כחול ירבון, אם הקב"ה יתנהג עמו במידת הדין הגמורה לא ישארו בידו כי אם מעט מזעיר, כי כמה וכמה מהם לא השלים לעשות אותם בכל פרטיהם ואופניהם הנאותים לאותה מצוה, ואפילו אותם שהשלימן כדין לא היו באהבה וביראה ובשמחה הראוי לעשיית המצוה, כללו של דבר אם ידקדק הקב"ה חס ושלום אחר עשיית מצוותיו ימצאו רובם בעלי מומים, והמצוות שישארו לו יהיו מיעוטא דמיעוטא נגד העוונות שיש לו, ויקרא על האדם עבור זה שם רשע לעולם. אבל אם הקב"ה יתנהג עמו במידת הרחמים ויחפש עליו זכות בכל עניניו, ישארו זכויותיו על מכונם. ויותר מזה שאפילו אם נמנו מעשיו ונמצא שיש לו רוב עוונות, אם הקב"ה יתנהג עמו במידת הרחמים הגמורה יתמעטו מניינם, כי בודאי ימצאו כמה וכמה מהעוונות שיש לחפות עליו שעשה אותה בשגגה ובסיבה אחרת. כללו של דבר! אם ירצה הקב"ה לחפש זכות על האדם לא יבצר ממנו, וממילא אם יתמעטו מקצת עוונותיו תכריע כף הזכות ויקרא עליו שם צדיק לעולם", עכ"ל.

החפץ חיים כותב כאן איזשהו דבר מופלא מאוד, אנחנו כולנו יודעים את שכתוב ברמב"ם, שכשהקב"ה מודד את המבחן האם בן אדם הוא צדיק או רשע, הרמב"ם (תשובה  ג-א) כותב כך: "מי שזכיותיו יתרות על עונותיו צדיק, ומי שעונותיו יתרות על זכיותיו רשע". הרמב"ם כותב שהמשקל שהקב"ה שוקל את זה, זה לא במספר אם יש לו רוב מצוות או רוב עבירות, כי גם כל מצוה וכל עבירה זה תלוי כמה מסירות היה לו, כמה דביקות היה לו, או גם בעבירה; האם הוא עבר את העבירה מחמת שהיה לו מאוד קשה, או בזילזול, ורק א-ל דעות יְחַשֵׁב, שחוקר לב ובוחן כליות הוא יודע איך לשפוט כל פעולה ופעולה שאנחנו עושים, בין הדברים הטובים בין הדברים הלא טובים, מה המשקל שלהם? זה דבר שכולם יודעים, זה דבר פשוט.

בא הח"ח וכותב כאן עוד דבר נשגב מאוד הרבה הרבה מעבר לזה, גם אדם שאחרי כל השפיטה של המציאות; כמה קשה היה לו? כמה קל היה לו? כמה זילזול היה לו? כמה הקפדה היתה לו? יש עוד צורת הסתכלות איך לשפוט את האדם, ותיכף נראה גם מה שיש כאן בראשונים על זה, ועד היכן הדברים מגיעים! כתוב כאן שלקב"ה יש מבט של רחמים ויש מבט של דין, זאת אומרת שעל אותו פעולה באותו מצב בדיוק אחרי שכבר, הרי הקב"ה יודע את כל מה שבליבנו וביצרינו ובהרגשתנו, עדיין יש מקום לשפוט את זה בדין ויש מקום לשפוט את זה ברחמים, זאת אומרת אפשר להסתכל על אותו דבר בכל מיני מבטים ברמה שזה קובע את הדרגה של הפעולה הן לטוב והן לרע, וזה יכול לשנות מהקצה אל הקצה את צורת ההתייחסות.

נגיד איזה דוגמא שאנחנו נבין את זה כדבר פשוט; כולנו מבינים כל אחד היה ולמד בתלמוד תורה או בישיבה, ויכול להיות שיש מלמד יותר קפדן יש מלמד פחות קפדן, לפעמים גם בבית עצמו אחד מההורים יותר קפדן אחד מההורים פחות קפדן, אביך אמך; יראה אהבה כתוב שם (קידושין ל,ב). האם שייך להגיד כאן אמת ושקר בדבר הזה?! יש אפשרות לדרוש דרישות בדקדקנות וקפדנות, ויש אפשרות להתייחס בצורה אחרת וממילא גם הדרישות שונות והיחס שונה, זה דבר פשוט ומושכל ואנחנו מכירים את המציאות הזאת, זה לא נושא כאן של אמת ושקר, וזה גם לא דבר מוגדר וברור, זה לא דבר שאפשר להגדיר את זה כמו חכמת התשבורת, זה לא דבר של אחד ועוד אחד של תרגילי חשבון, זה דבר של התייחסות איך להתייחס לנושא.

אומר החפץ חיים (שם): "כל זה תלוי בהנהגה שהנהיג את עצמו בימי חייו עם הבריות, אם דרכו היתה לדון אותם לכף זכות דנים אותו ג"כ לזכות כדאיתא בשבת (קכז,ב), ואם דרכו היתה ללמד חובה על הבריות ולדבר עליהם רע גם מלמעלה מדברים עליו רע, כדאיתא במדרש משלי", מסיים הח"ח: "על כן צריך שידע האדם בנפשו בעודו בחיים, כי בעת שהוא דן את חבירו בין לטב בין למוטב בדיבוריו ממש הוא מסדר דין לעצמו". אדם מסדר את הדין של עצמו ואת המעמד הנצחי של עצמו לפי הצורת יחס שהוא נותן לאחרים, לפי הצורה איך הוא דן אחרים, אם הוא דן אחרים במידת הדין הוא מקפיד עליהם והוא תובע מהם פרטים ודיקדוקים, גם ממנו כך יהיה היחס, אם הוא דן אחרים לזכות והוא לא יורד איתם ביקוב הדין את ההר, הוא לא הולך ביקוב הדין את ההר הוא לא הולך איתם בדין, זה קובע גם את המדריגה שלו עצמו.

זאת אומרת אם אדם יהיה צדיק או רשע זה לא תלוי רק במה אנחנו עושים, זה ממש מבהיל! זאת אומרת שנים יהיו אותו דבר, אותה רמה של מצוות ועבירות והתמדה ותפילה, אותו דבר בדיוק, אותו דבר ברמה שמימית של אותו משקל, הפעולות עצמם הם אותו דבר בדיוק, רק בדבר אחד יש הבדל ביניהם, רק הבדל אחד יש; אחד הוא הולך עם אחרים בחברה ביקוב הדין את ההר ואחד הולך במידת הרחמים, זה קובע לא סתם איך יתייחסו אליו, אלא זה קובע אם יש לו שם צדיק או שם רשע, כך כתוב כאן בחפץ חיים, זה מבהיל מאוד, ומצד שני זה נותן לנו תקוה גדולה מאוד.

רבינו יונה כותב על הדבר הזה (א-כח), הוא מביא את הגמ' (ר"ה יז,א) ש"מעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו" מידה כנגד מידה, כותב רבינו יונה: "וזה פתח תקוה נכבד מאוד", זה לשון של רבינו יונה, וזה פתח תקוה נכבד מאוד, יש לנו איזשהו פתח תקוה שבכלל יכול לשנות את כל המערכת בלי קשר בכלל לשינוי בעצם צורת ההתנהגות הכללית שלנו בכל עניני תורה ומצוות, הדבר הזה שהיחס שלנו לאחרים יהיה יחס של רחמים יחס של התחשבות, יחס של מעביר על מידותיו ולא יחס של דין, בלי שום שינוי אחר רק בדבר הזה, זה יוצר שינוי מן הקצה אל הקצה שאי אפשר לשער.

המסילת ישרים (יט') כותב כך: "ואמרו עוד (שבת קנא,א): "וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ" (דברים יג, יח), כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מהשמים. וזה פשוט! כי הקב"ה מודד מידה כנגד מידה, ומי שמרחם ועושה חסד עם הבריות גם הוא בדינו ירחמו וימחלו לו על עוונותיו בחסד, שהרי מחילה זו דין היא", המסילת ישרים אומר שהמחילה והצורת התנהגות הזאת שמי שמרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים, זה לא איזה הנהגה של מידת הרחמים אלא זה הנהגה של דין כיון שזה מידה כנגד מידתו. זאת אומרת כך; הרי המהלך הזה שהקב"ה דן מידה כנגד מידה זה מהלך של דין, זה לא מהלך של רחמים, זה כך הצורה של הדין, ובדין הקב"ה קבע הנהגה של מידה כנגד מידה, אומר המסילת ישרים מי שמרחם ועושה חסד עם הבריות גם הוא בדינו ירחמו וימחלו לו על עוונותיו בחסד, ומחילה זו דין היא כיון שהיא מידה כנגד מידתו.

ממשיך המסילת ישרים: "והוא מה שאמרו חז"ל (ר"ה יז,א): "למי נושא עון למי שעובר על פשע". ומי שאינו רוצה להעביר על מידותיו או אינו רוצה לגמול חסד, הנה הדין נותן שגם עמו לא יעשו אלא שורת הדין, ראה עתה! מי הוא זה ואיזה הוא שיוכל לעמוד אם הקב"ה עושה עמו שורת הדין?! ודוד המלך מתפלל ואומר "וְאַל תָּבוֹא בְמִשְׁפָּט אֶת עַבְדֶּךָ כִּי לֹא יִצְדַּק לְפָנֶיךָ כָל חָי" (תהלים קמג, ב), אמנם העושה חסד יקבל חסד, וככל מה שירבה לעשות כך ירבה לקבל, ודוד היה מתהלל במידתו זאת הטובה שאפילו לשונאיו היה משתדל להיטיב, ובכלל הענין לא לצער שום בריה אפילו בעלי חיים ולרחם ולחוס עליהם".

אתם שומעים מה שכתוב כאן! הרמח"ל אומר שההנהגה הזאת של מרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים, ושמי שדן את חבירו לכף זכות דנים אותו משמים לכף זכות, זה לא רחמים, הרי כתוב: "כל האומר הקב"ה ותרן יותרו חייו" (ב"ק נ,א). הקב"ה לא מוותר, אז מה הפשט "מי שדן את חבירו לכף זכות דנים אותו משמים לכף זכות" (שבת קכז,ב), "כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו" (ר"ה יז,א), הרי כל האומר הקב"ה ותרן יוותרו חייו? הפשט הוא; מעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו זה לא רחמים זה דין, כי הקב"ה מנהל את העולם בצורה של מידה כנגד מידה, ומי שמעביר על מידותיו אז בדין הוא שגם כך הקב"ה יתנהג איתו.

 רק החפץ חיים מחדש; שזה לא רק נושא אם הוא יקבל עונש או לא יקבל עונש, אלא נושא על כל הדרגה שלו. זאת אומרת! אם הוא מתנהג במידת הרחמים עם אחרים, הקב"ה מגדיל את המצוות שלו למרות שהם מצוות חסרות והם לא בשלימות, כמו שהוא מהחבר שלו לא תובע שלימות אז גם ממנו הקב"ה לא תובע שלימות והוא מחשיב את המצוות שלו כאילו הם שלימים, ומצד שני בעבירות שלו הקב"ה לא מקפיד כל כך כמו שהוא לא כ"כ מקפיד אם עושים לו דברים, הקב"ה מקטין את העבירות שלו, ויקרא עליו עי"ז שם צדיק לעולם או ההיפך לדורי דורות, הח"ח שם כותב בתוך הדברים שזה מדובר לא רק על ר"ה יו"כ, זה מדובר על הנצחיות של האדם על יום הדין הגדול זה גם תלוי בזה.

הרב דסלר שואל שאלה; כתוב והזכרנו "כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו", "הדן את חבירו לכף זכות מן השמים ידינוהו לכף זכות", "למי נושא עוון למי שעובר על פשע". הוא שואל שאלה; אבל הרי ידוע כך הוא מביא שכתוב בספרים שהעבירה עצמה היא פגם, כל עבירה פוגמת את הנפש של האדם, עבירה מטמאת את הנפש והיא מורידה את הנפש, והעונשים והיסורים שהאדם מקבל על החטאים שלו זה בעצם המכבסה, זה מה שמנקה אותו ומזקק אותו חזרה, וזה לטובתו! כמו שאדם שיש לו איזה שיש לפעמים מצב זיהום, כולם יודעים יש לא עלינו חולי סכרת שנהיה להם זיהום ברגל וצריך לקטוע את הרגל, לפעמים צריך לקטוע כל פעם עוד חתיכה, ה' ירחם, זה דברים מוכרים וידועים. האם באים לעשות לו רע לבן אדם, אף שהוא כבר לא יכול ללכת, יקטעו לו חצי רגל וכדו'?! אבל זה לטובתו, כי הזיהום יכול להמית אותו אם יש מצב שכבר אי אפשר לרפאות את זה, כי אם לא יחתכו את החלק של הזיהום הוא יכול למות מזה.

אם כן שואל הרב דסלר; הרי כל עניני עונשין אף שאנחנו לא תמיד מרגישים את זה אבל באמת עבירה זה איזשהו זיהום וזה איזשהו פגם שחייבים לנקות את זה כי אחרת זה מזיק לאדם, וא"כ מה יעזור "המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו", ה"ונתן לך רחמים", כל הדברים האלה, מה יהיה עם הפגם של החטא ועם הליכלוך שנהיה בנפש ועם הטומאה שנהיתה בנשמה? מה תועלת לאדם שדנים אותו לפי מבטו ומתעלמים מכל פשעיו הרי החיסרון נשאר בו, ואדרבה לכאורה לטובתו כדאי שלא יהיו מעבירים על פשעיו אלא יענישוהו ועל ידי זה יהיה מתקן את עצמו?

אומר הרב דסלר יסוד עצום ונורא, ממש לא יאומן! אומר הרב דסלר שבכלל ההנהגה של הקב"ה של המידה כנגד מידה וכל המאמרי חז"ל שהזכרנו, זה לא רק ביחס לצורת ההנהגה עם הבן אדם אלא זה גם קובע את רמת הפגם בנפש שנוצר על ידי החטאים, או את המעלות העליונות שנוצרים ע"י המצוות, אדם שמתנהג עם אחרים במעביר על מידותיו, כשהוא עובר עבירה היא פחות פוגמת לו את הנפש, גם זה אחד מחוקי הטבע! אחד מהחוקים שהקב"ה חקק בבריאה; שעד כמה עבירה תפגום בנפש זה תלוי איך האדם מתייחס לאחרים, זה לא רק נושא של עונש או שכר, או תואר צדיק או תואר רשע, אלא עצם הקילקול בנפש עצמו, אם שנים עושים אותה עבירה הפגם בנפש עצמו הוא ג"כ מיתלא תלי וקאי לפי איך הוא מתייחס כשאחרים עושים לו עוולות, אם כשאחרים עושים לו עוולות הוא מתייחס במידת הדין, הפגם בנפש שלו הוא גם יותר עמוק, ואם הוא מתייחס במעביר על מידותיו, גם בנפש שלו נהיה פחות חיסרון פחות טימטום פחות קילקול בנפש ופחות זיהום, כך אומר הרב דסלר.

כך הרב דסלר אומר: "מי שמעביר על מידותיו גורם שמן השמים יתייחסו אליו במידת הרחמים ויחשיבוהו לאנוס בחטאו, ויאמרו שאינו ראוי שיטמטם כל כך! מידה כנגד מידה; כמו שהוא התנהג כלפי חבריו שירד לדעתם ולימד עליהם זכות אולי אנוסים היו, עצם הפגם של החטא או המעלות העליונות של המצוות זה עצמו ג"כ תלוי בענין הזה".

"כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו", מעבירים על כל הפשעים שלו, מה זה מעביר על מידותיו? הרב דסלר מביא שרש"י אומר; מה זה מעביר על מידותיו? "שאינו מדקדק למדוד מידה למצערים אותו ומניח מידותיו והולך לו". הוא זורם הלאה, הוא לא עושה עסק, גם כשמתנהגים אליו לא בסדר הוא הולך הלאה, אינו מדקדק למדוד מידה למצערים אותו ומניח מידותיו והולך לו. מה זה מעבירים על כל פשעיו? "אין מידת הדין מדקדקת אחריהם, אלא מנחתן והולכת".

איך מגיעים לדרגה כזאת להיות מעביר על מידותיו, שיהיה פחות איכפת? אומר הרב דסלר כאן דבר נפלא מאוד: "דרך פשוטה יש להתרגל להביט על חברינו באופן שחברינו מביט על עצמו, כל הכעס כל השנאה המריבות והקטטות באים, משום שכל אחד רואה את עצמו במבט שונה, וממאן לראות את עצמו בעיני חבירו". זאת אומרת כך; כל אחד יש לו את המבט של עצמו, הרי כל אחד אוהב מאוד את עצמו ויש לו מבט שלם של יחס והנהגה לפי המציאות של עצמו, והוא כעת שופט את חבירו כאילו הוא צריך להתנהג לפי איך שהוא מחליט.

בוא נגיד דוגמא; אחד שהוא מזלזל באחרים, אפילו נגיד שהוא לא מדבר ממש בגנות אחרים, אבל הוא מדבר בכזה סוג זילזול, בסוג כזה; בסדר, אפשר לחשוב?! היחס שלו לאחרים הוא יחס לא מספיק מכבד, לא יחס אפילו כשהוא מתעסק איתם אבל הוא מדבר בסיגנון; אפשר לחשוב, נוּ בסדר, לא ביחס מוערך. אנחנו רואים דבר מאוד מענין! אם הוא יקשיב פעם לשיחה של אחרים מאחורי הפרגוד, קרה מקרה ששנים דיברו והם דיברו עליו והוא היה מאחורי הפרגוד, והוא ראה שבדיבורים שם לא דיברו עליו שום גנאי אלא רק לא בהערכה גדולה, המציאות היא שהרגשה של בן אדם בכזה דבר, וזה לא רק הנושא האם הוא יפגע או לא יפגע, אלא הוא מרגיש וכל מי שרק יתבונן הוא יראה שזה כך ההרגשה, הוא מרגיש שזה עוול! זה לא יפה מה שהם עושים, למה הם לא מעריכים אותי?! למה הם לא מחשיבים אותי?! למה הם מתייחסים אלי בזילזול?! אפילו שהם לא דיברו מילה, רק בניגון של הדברים היה כאילו איזה ליצנות ולא מספיק הערכה, זה לא רק נושא של נפגע ולא נפגע אלא ההרגשה של בן אדם שזה לא הוגן זה לא צודק, זה לא הוגן היחס שהם מתייחסים אלי, כך ההרגשה של בן אדם. ובאמת יש בזה גם מן הצדק בהרגשה הזאת; כי כל אדם יש לו ערך ויש לו דרגה, וזה זכות שלו שיהיה לו את הדרגה והערך שלו, והם בעצם עושקים אותו בזה שהם לא נותנים לו את זה, זה באמת נכון! ובדיוק כמו שאתה רוצה את זה ואתה אפילו מרגיש שזה לא הגון הדבר הזה, למה אתה לא נותן את זה גם לאחרים?! הדם שלך יותר אדום מהדם של אחרים, מאי חזית דדמא דידך סומק טפי?! הוא מסתכל כל העולם סביבו כאילו הוא מרכז העולם ו'ברוך שברא כל אלו לשמשיני', והוא צריך להיות רם ונישא ומכובד, ואחרים אין להם זכויות?! אין להם קיום?! כך היא הדרך הישרה?! וכשאתה דורש מאחרים שיכבדוך ואתה מבקרם כשזה לא כרצונך, ומאידך אתה עצמך מתייחס לאחרים לא בצורה מכבדת, לא בצורה נכונה, בזה אתה שופט את הדין של עצמך, וכמו שהחפץ חיים כותב: "בשעה שהוא דן את אחרים הוא דן את עצמו", הוא חושב שהוא דן את אחרים והוא לא קולט שבאותו זמן הוא דן את עצמו.

אם כל אחד ינסה לחשוב מה קורה עם השני, כל אחד ינסה לחשוב ולצאת קצת מהקונכיה של עצמו, לצאת קצת מעצמו ולחשוב מה קורה מעבר למתרס, מה קורה עם השני. זה יכול להיות למשל בנושא של חברותא; יש לפעמים נושא בחברותא מי ישמע ומי יקרא, מהר לאט, או סדרי הלימוד, או בכלל ההגעה בזמן, כל אחד לא נוח לו אם הוא צריך לחכות לחברותא, אם הוא צריך להגיע קודם והוא צריך לחכות לחברותא לא נוח לו, אנא ממך אל תעשה את זה גם לחברותא, גם לו לא נוח לחכות לך, אתה רוצה לקרוא, אולי גם החבר שלך רוצה לקרוא? תעשו איזה חלוקה איזה חלוקה הוגנת, תתחשבו אחד בשני! אחת תופס יותר מידי מקום בספסל, יכול להיות כל מיני פרטים קטנים שהם מראים בעצם שהוא מרכז העולם וכולם נספחים, זה לא צודק וזה לא דרך הגונה.

זה יכול להיות בחדר אוכל; הן במצב שאחד לוקח לעצמו יותר, סיפר לי פעם איזה אברך אחד שהוא למד בישיבה, הוא סיפר שבזמנו, אמנם היום כבר גם את הבעיה הזאת פתרו, אבל בזמנו כך הוא מספר הוא היה בישיבה כשנתנו בארוחת צהרים עופות, היום ההנהגה בישיבות שכשנותנים למשל עופות בצהריים, נותנים או רק משולשים או רק פולקעס, לא משנה נותנים הכל אחיד, אבל בזמנינו כשאנחנו היינו בחורים, כשהיה עופות היה על השולחן במגש משולש, והיה פולקע, והיה חזה, והיה כנפיים, היה כל חלקי העוף, היה 6 מנות מכל חלקי העוף, מספר אותו אברך כך; הוא היה רגיל להגיע די מהראשונים, הוא היה מעשרה ראשונים שמגיעים לחדר אוכל, אבל הוא עשה חשבון; אם אני אקח תמיד את המשולש זה לא צודק, יש בזה יותר מאשר הפולקע, זה לא הוגן! וכי מפני שאני מגיע תמיד ראשון מגיע לי תמיד את המנה הכי גדולה?! לכך הוא עשה לעצמו סדר, פעם אחת הוא לקח משולש, פעם שניה גם כשהוא הגיע ראשון הוא לקח לעצמו פולקע, פעם שלישית גם כשהוא הגיע ראשון הוא לקח שני כנפיים, זהו, הוא עשה את החשבון מה קורה עם השני, גם לו מגיע, אין לו פחות זכויות בזה שהוא הגיע חמש דקות יותר מאוחר.

או לדוגמא; איך יתכן שאם יש נגיד פירה או אורז וכדו', נגיד שזה מיועד לעשר בחורים, וכי זה הוגן שכל אחד לוקח לעצמו בהעדפה?! אתם יודעים במשקל הוא עושה 'הכרעה' לוקח קצת יותר מעשירית, וכשמגיע 'עשירי קודש' לא נשאר לו עשירית, נשאר לו רק אחד חלקי חמש עשרה, זה לא הוגן, וכי בגלל שהוא הגיע מאוחר מגיע לו פחות ממך?! הפוך, אתה הראשון תיקח באופן שבטוח נשארו כאן תשע עשיריות בלי ספק, ואת ההכרעה תעשה שיצא הספק מליבך שמאה אחוז נשארו תשע עשיריות, ובזה אתה אדם הגון, אתה אדם שמתחשב בשני.

 הרב דסלר מביא: "הנהגות אלה מפורשים בדברי חז"ל: "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך" (אבות ב-י), "אל תדון את האדם עד שתגיע למקומו" (אבות ב-ד). כעת בוא נראה עד כמה הדברים הם באמת ממש בטבע הפשוט שלנו, הדברים האלה נמצאים בטבע הפשוט שלנו, הוא מביא שם שהסבא מקלם אומר כך: "כל אחד יש בדבריו ובמעשיו צדק ובלתי צדק" - כל אדם בפעולות שלו ובדיבורים שלו יש דברים צודקים ויש דברים לא צודקים, "כל אחד מביט על זולתו רק על הבלתי צודק שבו ובכן מתכעסים ונפרדים זה מזה, לאפוקי אם כל אחד היה מביט על זולתו גם על הצדק אשר בו וממילא היה נותן גם מקום מעט לדבריו, על ידי זה כבר היו משתוים זה עם זה". אנחנו חיים הרי באיזשהו סתירה! למה על עצמנו בדרך הרגילה אדם רגיל על עצמו הוא מחפה, מי שאין לו איזשהו סוג נחיתות או שנאה עצמית, על עצמו על החולשות שלו הוא מחפה ואת המעלות שלו הוא מגדיל, זאת אומרת יש לו איזשהו זכוכית מגדלת וזכוכית מקטנת, את החולשות שלו הוא מקטין ואת המעלות שלו הוא מעלה, וכך איכשהו הוא מרגיש עם עצמו טוב, כך בטבע האדם הפשוט, מי שהמציאות שלו היא כל דרך איש ישר בעיניו כך הוא חי. ביחס לשני; הוא לוקח ג"כ את המשקפיים המקטינות והמשקפיים המגדילות לכיון ההפוך, את מעלות השני הוא מקטין את חסרונותיו הוא מגדיל, וכך אח"ז כך היחס, למה? ממה נפשך; אם אתה אוחז בלהעלות את המעלות ולהקטין את החסרונות של עצמך, תמדוד במידה הזאת גם לאחרים, למה לעצמך אתה מתנהג כך ואתה מרגיש כך ולאחרים כך?! יש כאן עוול בדבר הזה, השני יש לו זכויות לא פחות מאשר לך.

הרב דסלר כותב: "היושב על כיסא דין על אחרים ישבו בשמים על כיסא דין עליו, אי אפשר לאדם לזכות בשום אופן לרחמים, רק אם הוא נוהג לדון אחרים לכף זכות כי אז ידונו אותו לכף זכות".

אחרי זה הרב דסלר מביא דבר עצום ונורא! הוא מביא רמב"ן על הפסוק "הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹקֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם" (דברים כט, כח), כתוב ברמב"ן כך: "הנסתרות הם החטאים הנסתרים מן העושים אותם, כמו "שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי" (תהלים יט, יג), יאמר הנסתרות לה' לבדו הן אין לנו בהם עון אשר חטא", הרמב"ן מסביר "הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹקֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם", אומר הרמב"ן שיש סוג חטאים שהם נסתרים מזה שעושה את זה, ובאמת אין לנו עון בחטא הזה. מה הכונה בדברים? אז הרב דסלר מסביר דבר מאוד מענין: "ביאור הדבר; יש באדם מדריגות שהם בהסתר אצלו מתחילת יצירתו" - יש דברים באדם שבעצם המציאות של החיים שלו יש לו איזשהו הסתר, איזשהו העדר, איזשהו חיסרון. "למשל יש אשר נולד בסביבה רעה והרי הוא כתינוק שנשבה, וכן בכל אדם יש מדריגות הנעלמות ממנו לא באשמתו, ואפילו אצל צדיק גמור מוכרח הוא אצלו איזשהו הסתר במציאות של האנוכיות שלו, ובכל אלו אין האדם נתבע כלל" - באמת בדברים האלה אין תביעה על האדם, יש דברים סוג מגבלות שכל אחד לפי המציאות שלו, כך הרמב"ן מסביר פשט בפסוק, הנסתרות לה' אלוקינו, אומר הרמב"ן; הם החטאים הנסתרים מן העושה אותם, זה לא כתוב בתור תביעה אלא הפוך זה כתוב בתור להרגיע, "כמו שגיאות מי יבין מנסתרות נקני, הנסתרות לה' לבדו אין לנו בהם עוון אשר חטא", כל אחד כפי המציאות שלו יש דברים שהוא בגדר תינוק שנשבה, יש דברים שהוא בגדר אומר מותר, ולא שייך בזה 'היה לו ללמוד ולא למד' כי יש סוגי דברים שאין לאדם דרך לדעת, עד שלא יבוא איזשהו איש חכם מסכן ומילט את העיר בחכמתו אין לו את היכולות איך לצאת מהמציאות הזאת, וזה מהדברים שאין תביעה עליהם.

אומר הרב דסלר: "וזהו לימוד זכות גדול על הכלל, אין כל חוטא חוטא רק מפני שלא נתחנך להרגיש את ערך החטא, והסביבה היא שגרמה, סביבת דור האחרון המרובה בערב רב" - הרב דסלר אומר שאנחנו יכולים לקחת מהרמב"ן הזה איזשהו צורה מה יש לנו זכות ללמד על אחרים ואיך להתייחס לאחרים, הרי המציאות היא ובאמת זה כך נכון; כל אחד רוצה להיות טוב והוא משתדל להשקיע, אבל כל אחד יש לו את המגבלות שלו, את הלב יודע מרת נפשו מה שלא כל הדברים מסתדרים לו, והדברים שלא מסתדרים לו ברוב הדברים זה לא בפשע לא במרד ולא בזדון, אבל יש לו איזשהם חסרונות איזה באגים, כל אחד יש לו את החולשות שלו, אומר הרב דסלר אנחנו יכולים לקחת את הרמב"ן הזה בתור צורה איך אנחנו נתייחס לאחרים? איך אנחנו נדע ללמד זכות על אחרים? איך יהיה לנו קל לעשות את זה כדי שבאמת נוכל להיות מהמעבירים על מידותינו? עי"ז נוכל לדון את אחרים לכף זכות וממילא גם ידונו אותנו לכף זכות.

והוא אומר כאן דבר מאוד מעניין! הוא אומר, שהדברים האלה שהקב"ה בורא את הבן אדם עם הסוג חולשות האלה כדי שבמשך הזמן החולשות האלה הם יסוד על מה שיבנה אחרי זה, כשהוא יגיע לאיזשהו מצב שיהיה שייך לגלות את הדברים האלה ולצאת מהחולשות האלה, ויהיה מזה כבוד שמים מאוד גדול! שמתוך המציאות הקשה שלו שהוא אפילו לא הכיר אותה בהתחלה, הוא בכל זאת הצליח להתרומם מזה. וכמו שמפרש רבינו יונה בפירושו על משלי את הפסוק "כָּל דֶּרֶךְ אִישׁ יָשָׁר בְּעֵינָיו וְתֹכֵן לִבּוֹת ה'" (משלי כא, ב), שהביאור הוא; שה'כל דרך איש ישר בעיניו' גורם לבן אדם שאין לו בכלל אפשרות להכיר את החולשות של עצמו, הוא בתוך הבועה של עצמו והוא העסק מסתדר לו באיזשהו צורה, והוא לא מצליח לראות את סלף עניניו ואת הדברים שהוא צריך לתקן, זה הכונה 'כל דרך איש ישר בעיניו'. ותוכן ליבות ה' אומר רבינו יונה; מה הסיפא דקרא ותוכן ליבות ה'? אומר רבינו יונה מי שרוצה באמת ובתמים ללכת בדרכי ה', הקב"ה מכונן את ליבו שהוא יכיר את הנקודות בהם יש לו מה לתקן את עצמו ואת הנקודות בהם הוא צריך להתקדם, וזה נראה שם בר"י שזה איזשהו ס"ד מיוחדת, שזה באמת חוץ לדרך הטבע, כי ה'כל דרך איש ישר בעיניו' זה ההסתכלות הטבעית הפשוטה של הבן אדם, שזה בעצם סוגר נועל בעדו את הדלתות, הוא לא שם לב והוא לא מרגיש, לא חלי ולא מרגיש גברא בדברים שהוא צריך לתקן, אבל הוא אומר מי שבאמת בליבו יש לו רצון ללכת בדרכי ה' ולעשות את מה שנכון, הקב"ה מעורר עליו רוח טהרה ושהוא יכיר בדברים שהוא צריך לתקן, כך כתוב ברבינו יונה שם במשלי.

יש עוד חלק מאוד מאוד נכבד, שזה דבר גם כן שבזכרוני שתמיד שמענו את זה מהמשגיחים לפני ר"ה ויו"כ בתור עצה טובה מאוד שיכולה מאוד לעזור לנו; לפעמים יש אחד שבמציאות שלו הוא לא מספיק בסדר, אבל הוא מזכה הרבים והוא מביא תועלת ציבורית, וממילא זה עצמו סיבה שהוא יזכה, גם אם הוא לא יזכה בזכות עצמו הוא יזכה בזכות שהציבור צריך אותו.

הרב דסלר מביא יש ממש סוגיא שלימה כמעט עמ' או דף במגילה (כז,ב), יש שם כמה וכמה תנאים ואמוראים ששאלו אותם; במה הארכת ימים, במה זכית לאריכות ימים? ואת התשובות שלהם, ותיכף נראה כמה מהתשובות. הרב דסלר כותב; בסיכום כשבודקים שם רואים שכולם התשובות שלהם הם קשורים או למידות טובות או לכבוד המצוות, והיינו כי כאשר אדם נוהג בהנהגות אלו, אדם שמתנהג בהנהגה של מידות טובות או בהנהגה של כיבוד המצוות, אפילו אם הם לא באים מפנימיותו לגמרי אבל זה יוצר השפעה חיובית על הסביבה, ממילא הוא זוכה בתורת כלי לכלל שמכיון שהוא מביא תועלת לכלל זה נותן לו זכויות. וכן מדוקדק במה שאמרו שם שאחד אמר מימי לא קידמני אדם לבית המדרש, הוא לא אמר שעסק בתורה בהתמדה יתירה אלא הזכיר את עצם ביאתו לבית המדרש, דהיינו כי בכך הוא היוה דוגמא לכלל הציבור. ואפילו מה שאמרו שם שלא הלך ארבע אמות בלא תורה ותפילין, זה היה אצלם בחינת שמירה מחילול ה', שהכל למדו מהנהגתם.

 הרב דסלר כותב כאן דבר נפלא! היה להם רגש פנימי להקרין כבוד שמים, כשלמדו בישיבה היה חשוב להם שיהיה מצב טוב בישיבה לכך הקדימו להגיע לסדרים, לא כדי שיגידו שהוא מתמיד, אלא כדי שזה יתן את הצורה של הישיבה, כל אחד שמגיע בזמן לסדרים זה יוצר את המציאות של הישיבה, זה יוצר את חיזוק הזמנים של הישיבה. הוא אומר; הנה כך כתוב שם: "מימי לא קידמני אדם לבית המדרש" - לא מדובר שם אפילו על איזה דרגת התמדה ושקיעות בלימוד נהיה אחרי זה בשטח, אבל לפחות שמירת הזמנים היתה חזקה וזה יצר מצב מערכתי מתוקן, כשיש מצב של שמירת סדרים זה גורם כבר ממילא שכל אחד לפי ענינו גם האיכות של ההתמדה שלו משתפרת, אבל איכות של התמדה צריכה איזשהו כלי, צריכה את הזמן, מי שלא נמצא בבית המדרש איך ההתמדה תוכל בכלל לצאת מהכח אל הפעל?! כשהוא נמצא עכשיו כבר בביהמ"ד הבחירה יותר מתקטנת האם ללמוד טוב או לא ללמוד טוב, אבל דבר ראשון צריך שיהיה איזה כלי מחזיק ברכה, זה ה"מימי לא קידמני אדם לבית המדרש".

והוא אומר; גם הלא הלך ד' אמות בלא תורה ותפילה, הוא אומר זה היה אצלם בתור שמירה מחילול ה'. זכור לי שראיתי שהחפץ חיים בסוף ימיו היה תקופות שהוא כבר לא ראה טוב והיה קשה לו ללמוד, הוא היה אומר; תשימו לידי ספר פתוח, אנשים נכנסים ויראו שאני לא לומד, יהיה חילול ה'! לא שהוא דאג לכבוד עצמו אלא הוא הרגיש שזה חילול ה' אם אנשים יראו שהוא לא לומד, לכך תשימו ספר פתוח, זאת אומרת היה איכפת לו כל כך הכבוד שמים, שאפילו שהוא כעת לא יכול ללמוד, אבל שיהיה איזה צורה חיצונית של כבוד שמים.

הייתי רוצה להגיד חלק מהדברים שכתוב שם במה הארכת ימים, לא אומר את הכל אבל חלק מהדברים; "לא כיניתי שם לחבירי; מימי לא עשיתי קפנדריא בבית הכנסת; לא פסעתי על ראשי עם קודש; מימי לא קידמני אדם לבית המדרש; מימי לא נתכבדתי בקלון חבירי; לא עלתה על מיטתי קללת חברי; ותרן בממוני הייתי; מימי לא קיבלתי מתנות [שונא מתנות יחיה]; לא עמדתי על מידותי לשלם גמול רע למי שציערני; מימי לא הקפדתי בתוך ביתי; לא צעדתי לפני מי שגדול ממני; לא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי; לא ששתי בתקלת חבירי - זה חלק מהדברים שכתובים שם, מה שהרב דסלר אומר שתמיד התשובות היו או במידות טובות או בכבוד המצוות.

זה דברים שיש להם השפעה ציבורית, יש להם השפעה על הציבור, גם אחד שאין לו מספיק זכויות עצמיות אבל אם הכלל צריך אותו והציבור צריך אותו זה נותן לו זכויות, כי ידוע שבמשפטי ה' זה לא הולך שאם אחד מגיע לו עונש מחשבנים רק אותו, בשונה ממשפט בשר ודם שאם אחד מגיע לו עונש; מה יהיה עם המשפחה שלו שיש להם צער זה לא מענין את המלך, הוא חטא הוא מקבל עונש, מה יהי' עם אשתו עם הילדים שלו זה לא מענין את המלך, משא"כ במשפטי ה' אין מצב שאדם יקבל משהו שגורם איזשהו צער לאחרים גם, וזה לא מצב שלאחרים גם מגיע את אותו צער, הכל מחושבן ומדוקדק, כל דבר שיש לו השפעה על אחרים אם לאחרים לא הגיע הדבר הזה זה לא יקרה, כתוב כאן איזשהו ענין גדול מאוד, והוא מביא על זה חזלי"ם על הרעיון הזה, שאחד שהוא מביא תועלת לציבור זה נותן לו זכויות גם אם אין לו זכויות עצמיות.

אבל צריך לדעת! בעניני בין אדם לחבירו, זה לא חכמה לחשוב שכל עניני בין אדם לחבירו זה רק החלק שלא להקפיד ולוותר, לא רק זה בין אדם לחבירו, בין אדם לחבירו זה גם "המלכת את חברך עליך בנחת" (ראשית חכמה בשם המדרש) - לתת לכל אחד את המעמד שלו, לא רק 'סור מרע' שאם התנהגו כלפיו לא בסדר הוא מוותר הוא לא מקפיד, יש גם ענין חיובי בזה לתת לכל אחד את המעמד שלו, והנושא של לתת לכל אחד את המעמד שלו זה גם דבר שזה חלק מהמציאות בישיבה, חלק מהמציאות בישיבה; שהן בתוך כל שיעור ושיעור כל אחד צריך לתת לשני את המעמד, והן במציאות של בחורים משנה אחת מול בחורים משנה מעליהם צריכים לתת להם את המעמד שלהם.

ותדעו את זה, טבע האדם הוא שכשנותנים לו הרגשה טובה הוא בא לקראת השני, כשאדם מרגיש שבעצם לא נותנים לו את המעמד שלו הרי הוא מזדקר וכעת הוא ינסה לתבוע בכפל ובארבעה וחמישה את המעמד שלו, ואילו כשנותנים לו את זה הרי הוא מעצמו מתרכך ובא לקראת השני, כך טבע הבן אדם! אנא נכיר את זה; רואים את זה בכל הרמות ובכל המעמדות, ככל שנותנים לבן אדם מעמד זה גורם לו לבוא לקראת, לכל מטבע יש שני צדדים, לא שייך שהדרישה רק תהיה כל הזמן להיות מעביר על מידותיו, זה בהחלט שכל אחד יש לו את התפקיד שלו, אבל יש גם דרישה שככל שנותנים את ההרגשה הראויה זה יעזור, אנחנו צריכים גם לעזור לאחרים להיות מעבירים על מידותיהם.

אתם יודעים שהדבר הזה הוא בכל עניני החיים! איך שייך כל פעם שכולם יהיו מרוצים, הרי אם כל אחד בעצם נותן לשני איך הוא יהיה מרוצה? רק כך זה טבע של האדם, שכשבאים לקראתו הוא רוצה לתת לשני, הוא לא מרגיש הפסד בזה, הוא רוצה, זה פתאום מעורר לו רצון, זה מעורר לו חיבור, זה מעורר לו רצון לבוא לקראת השני, וכשהשני יבוא לקראתו זה יעורר לו רצון. זאת אומרת; יש צורה שכולם נשכרים מזה, הרי אם היינו מסתכלים על זה מבחינה טכנית, לכאורה איך יכול להיות שנים שיחיו ביחד וכל אחד בא לקראת השני וכולם מרגישים מורווחים, איך זה יכול להיות, הרי מבחינה טכנית זה מציאות של כמה דברים או כמה פעולות אני באתי לקראתך, וכמה פעולות אתה באת לקראתי, איך יכול להיות ששנינו נרגיש מורווחים, ששנינו נרגיש ש'השבח יתר על היציאה', איך זה שייך? התשובה היא; כי כל אחד שבא לחבירו ומבקש ממנו איזה טובה, הנה בעצם הבקשה הוא כבר הכתיר את חבירו בתואר נותן ושהוא נצרך, וזה כבר תחילת תשלום קודם שקיבל את אשר ביקש, וזה יוצר בהרגשה רוממות כזאת וחיבור ורצון לתת לשני, שגם כשהוא נותן לשני הוא מרגיש כאילו הוא קיבל והוא מרגיש מורווח בעצם זה שהוא נותן לשני, אחד נותן לשני מעמד, השני נותן לו ובא לקראתו במה שההוא היה חפץ, ושניהם מרגישים מורווחים.

בס"ה, אולי בזה נסיים, כך הרב דסלר כותב: "קל הוא לאדם לקנות גישה זו, כי לא קשה הוא להבין שחיים מאושרים ומוצלחים תלויים בריבוי אוהבים, ומי שמתרגל תמיד להביא בחשבון את המבט שחבירו מביט על עצמו הרי הכל אוהביו, וזה גם דרך של שלא לשמה לביטול המידות הרעות בלי מלחמת היצר, כי השכל הפשוט מחייב להתנהג כך כדי לזכות במעמד ושם טוב בחברה", ע"כ.

ומי אשר "מצליח" בצורה כוחנית לבצר את מעמדו בחברה, שיידע נא שחביריו אינם מעריכים אותו, אלא "מבינים" את שפת הכֹח ומשתפים פעולה, אך בליבם הם עויינים אותו וקרוב יום אידו דמשבטל כוחו ישמחו בנפילתו ולא ימצא עמו את אותם שכביכול היו חביריו ודורשי טובתו. נמצא לנו כאן דברים נפלאים וחשובים מאוד, שנותנים לנו הרבה מה לעשות עם עצמנו, והרבה פתח תקוה נפלא מאוד, כמו שרבינו יונה כותב.