עקביות ועצמיות

באמת היה קשה בכלל להתחיל לדבר, 'יהא חלקי ממושיבי בית המדרש ולא ממעמידי בית המדרש' (שבת קיח,ב), אני זוכר תמיד בישיבה כשדפקו ל"מוסר", אמרתי מי לוקח לעצמו כזה תפקיד לדפוק להפסיק את הסדר?! אבל זה כן חלק מהצורה של ישיבה!

השבוע היה יום אחד שהגיע אלי איזה יהודי אברך ת"ח והוא מספר לי סיפור כזה, יש לו בן בישיבה קטנה, הוא בחור מיוחד מאוד ורבותיו וחבריו משבחים אותו מאוד, הוא מהמצויינים בישיבה, לומד טוב וגם הנהגתו טובה בחברה והוא ממש נפלא מאוד, אבל בבית המצב נורא ממש, גם בינו להוריו יש הרבה חוצפות וגם יש מריבות עם אחים ואחיות, אי אפשר לתאר בכלל! והוא אומר שההורים אובדי עיצות ממש. ומספר האבא שמישהו אמר לו איזה רעיון, והוא אומר שהוא שאל מישהו שנקרא "מבין", תשמעו איזה רעיון שמישהו אמר לו, מישהו אמר לו כך; לפי מה שאתה אומר זאת אומרת שכשהבן שלך נמצא ב'חלון ראוה' דהיינו איפה שהוא נמצא מול אחרים הוא טוב, ולכך הבה נארגן שגם המצב שלו בבית יהיה מול אחרים, שהוא ידע שצורת ההתנהלות שלו בבית עוברת לידיעת אחרים כאילו מוקרנת ומוסרטת לאחרים שחשוב לו בעיניהם להיות טוב וע"י זה נסדר את הענין, כך מישהו אמר לו איזשהו רעיון כזה, אבל בנתיים זה לא בדיוק עבד.

מה אתם אומרים על הרעיון הזה?! הרעיון הזה הוא הרי הרעיון הכי משולל שרק יכול להיות בעולם!!! זאת אומרת שאנחנו בעצם נחנך אותו שהסיבה להיות טוב זה כי אחרים רואים אותו, ומה שיגרום לו להיות טוב או לא טוב זה לפי איך שרואים אותו, אבל מה הוא עצמו ומה דעתו בענין ומה הקו שלו? היש לו איזה קו או איזה דעה או איזה השקפה? האם יש לו איזשהו אישיות עצמית? לא. הוא לא קיים! ולפי ההצעה הנ"ל הנה אנחנו ננציח את המצב ש"הוא" לא קיים, אין אישיות ואין כלום, 'למה זה תשאל לשמי והוא פלאי', אין לו שם ואין לו מהות ואין לו כלום, מה יש לו כן? 'למצוא חן בעיני אדוני'! זה יהיה המהות שלו?! זה הרי הדבר הכי פחות בעולם! זאת אומרת שאין בן אדם, נישט' קיין' אמענשט', יש רק איך אני נראה בעיני אחרים, זה דבר שודאי לא זו הדרך ולא זו העיר וזה לא צורה. [אמנם, במאמר מוסגר יש מקרים יוצאים מן הכלל, לא כל מקרה של מצב לא טוב בבית, לפעמים יש דברים בבית שיוצרים את התיסכולים וכו', וצריך הדרכה בכזה מקרה, ולפעמים זה לא באשמת הבן ובכל זאת הוא מלא רגשות אשמה מאשר מלעיטים אותו בבית בהרבה ביקורת ולא מחמיאים לו ולא מרוממים אותו, והרבה פעמים לוּ הוא ידע שזה לא באשמתו זה לבד יעזור לו לא להגיע למצבים קשים, זה דבר שכל מקרה לפי ענינו], אבל בכללות אנחנו לא יכולים לחיות במצב של פיצול אישיות, שיהיה כאילו איך אנחנו מתנהגים בחוץ ואיך אנחנו מתנהגים בפנים, ומהו ה"אני" האמיתי שלי ומיהו ה"אני" שלי באמת, אני זה החוץ או הפנים, מה קורה כאן?

בוא נראה את הדבר הזה, הרי באמת הנושא של השפעת החברה וכמה שחברה משפיעה על בן אדם, באמת חברה יש לה כח השפעה מאוד גדולה, הרי לא לחינם הרמב"ם כותב שמי שנמצא בחברה לא טובה שילך אפילו למדברות, שיברח למדבר, כי חברה עלולה להשפיע גם לא טוב, חברה יכולה להשפיע טוב והיא עלולה להשפיע גם לא טוב. אבל מה הוא באמת ה"מִדְּבָּר" האמיתי שאנחנו יכולים לברוח מהשפעה חיצונית ומהשפעת חברה לא טובה, באופן שההשפעה או החברה נמצאים לצערינו עמנו ביחד בביהמ"ד? הנה אנו רואים יש משהו שאדם שיש לו איזשהו דעה או התבוננות או כיון או איזשהו דרך והוא מאמין באיזשהו מהלך, זה כבר נותן לו כח לשים איזשהו חייץ בינו לבין מה שמתנגד למהלך הזה, זה גם נותן לו איזשהו כח בידוד ואיזה חומר בידוד שמבודד אותו מההשפעה שלילית, דהיינו עצם הדבר שהוא יודע ושהוא מאמין ורוצה משהו ויש לו כיון מסויים, וככל שהוא מווסת את הדעות את המבט את ההשקפה שמתאימה לו זה כבר נותן לו איזשהו בידוד מהשפעה חיצונית שהיא נוגדת את הדבר הזה, וזה עצמו בחינת "מדבר" מה שמבצר את עצמו בתוך הדעה וההשקפה והמהלך שמאמין בו, ושכל רוחות שבעולם לא יזיזוהו.

וזה דבר שבלי זה אנחנו נעדרי אישיות, אנחנו בכלל ממש לא ראויים לתואר אדם בלי שיהיה לנו איזשהו בגרות ואיזשהו מהלך בחיים, ולא שהמהלך שלנו יהיה לפי איפה שאנחנו נמצאים או לפי איך שרואים אותנו או תלוי אם אני נמצא במקום שיש יותר תובעים ממני או פחות תובעים ממני, וכי אנו זיקית שמשתנה צבעה לפי המקום בו היא נמצאת?! הרי יש משהו אמיתי בכל בן אדם מהו באמת, ולא מה הוא משדר או מה הוא מספר לאחרים.

אנחנו רואים באמת תופעה מאוד מעניינת בכל יחסי אנוש מול חברה, יש כאלה שבאמת מאוד מושפעים מהחברה וגם מאוד משקיעים בחברה וכאילו אצלם זה ממש עיקר גדול מאוד, וצורת ההתעסקות שלהם ביחס לחברה זה באמת התעסקות ישירה בעניני חברה; איך אני אבצר את מעמדי בחברה? איך יחשיבו אותי בחברה? איך אני אראה בחברה? וממילא הם גם עסוקים הרבה פעמים ב"איך הם יְרַצוּ את החברים", או יש כאלה שחושבים ב"איך הם יקשיחו לחברים", כל אחד בורר לעצמו דרך איך הוא יבצר את מעמדו בחברה. והמציאות מה שאנחנו רואים! שמה שנותן באמת מעמד וערך וחשיבות בחברה, זה ככל שהאישיות הפרטית של כל אחד ואחד לפי מה שהוא עולה ומתעלה ויש לו מעלות אמיתיות זה גורם שבחברה יעריכו אותו. זאת אומרת כך; יהיו שני בחורים שבכל עניני האישיות שלהם הם שוים ממש, שוים במראה ובקומה ובאופי ובתכונות וברגש ובכישרונות ממש, רק הבדל אחד יש ביניהם! אחד עסוק הרבה באיך להשקיע בחברה, ואחד זה לא מעסיק אותו, אמנם הוא חברותי וטקטי והוא 'דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו' אבל זה לא נושא שמעסיק אותו, מעסיק אותו חובתו בעולמו ולא איך הוא ירכוש משהו בחברה, והאמת; מי בחברה יותר מוערץ ומוערך, האם אותו אחד שמשקיע בחברה ומשקיע באיך למצוא חן בעיני אחרים או אותו אחד שהוא חי את החיים שלו בתוך עצמו, שאמנם בודאי הוא חברותי והוא מתנהג טוב ובמידות טובות אבל זה לא הנושא שלו בראש איך אני אמצא חן בעיני אחרים או איך יהיה לי מעמד בחברה, מי יש לו לבסוף יותר מעמד ויותר הצלחה בחברה? אנחנו צריכים לדעת שההצלחה החברתית האמיתית היא תוצאה מהמציאות האמיתית של כל אחד ואחד, אין מצב להתעסק בעניני חברה בלי איזשהו מעלות שיש לאדם עצמו, כי ההערכה החברתית היא כתוצאה מהמציאות האישיותית של כל אחד ואחד כפי מה שהוא, ולא שייך להתעסק רק בדבר הזה כי זה מגיע מאיזשהו שורש ומאיזשהו סיבה, והשורש והסיבה זה המעלות והתכונות והאופי של האדם עצמו, זה מגיע בתוצאה ולא מהתעסקות ישירה.

בהחלט יכול להיות מקרים שיש כאלה שמאיזה שהם סיבות קורים להם הסתבכויות או שהם לא מכירים ויש בהם איזשהו חוסר איזון בצורת ההתנהלות החברתית ובטקט החברתי וכדו' והם צריכים הדרכה, זה יכול להיות כזה דבר. אבל כשאנחנו חושבים איך באמת נשיג מעמדות זה ככל שאנחנו כמו איך שהחזון איש אמר 'ממלאים את הגביע עד שהוא עולה על גדותיו ומשם יפרד והיה לכל מיני ראשים ומשקה את כל הגינות מסביב' - הכל מגיע מתוך המילוי העצמי! ככל שאדם ממלא את עצמו ומקדם את עצמו זה ממילא בתוצאות יש לזה השפעות איך שמתעסקים איתו ואיך שמעריכים אותו, אין התעסקות ישירה באיך יעריכו אותי ואיך יחשיבו אותי, יחשיבו אותך אם תהיה שוה, אם לא תהיה שוה אין סיבה שיחשיבו אותך, וגם אם אתה חושב שהשגת משהו אתה תשיג משהו שהוא לא אמיתי והוא לא קיים ולבסוף הוא יתפוצץ לך בפרצוף, כך המציאות!

יצא לי לשמוע מבחורים שגרים בחוץ לארץ בין הגויים, וכך הם מספרים; שאפי' גוי מכבד יהודי כשהוא רואה יהודי שהוא דתי חזק, עליו יותר סומכים מאמינים לו ומכבדים אותו, גוי מכבד כזה יהודי והוא יסמוך על כזה יהודי, מה גורם לזה? כי מרגישים שהבן אדם הזה הוא בר מעלה, הוא בן אדם שלא חי לפי מה בא לו אלא יש לו מהלך יש לו כיון ויש לו אמונה והאמונה הזאת גורמת לו את ההתנהלות, יש בו משהו באישיות שלו אז מעריכים את זה וסומכים על כזה בן אדם ומאמינים לכזה בן אדם, הערכה והחשבה של האדם היא מגיעה כתוצאה ממעלות אמיתיות שקיימות בו, מעלות שאינם אמיתיות זה מטבע מזוייף וזה בסוף יתגלה, זה לא עובד.

כתוב במדרש (שיר השירים רבה פרשה ח') על הפסוק "אִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף וְאִם דֶּלֶת הִיא נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז" (שיר השירים ח, ט), אומר המדרש: "אִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם מַעֲמִידִין יִשְׂרָאֵל מַעֲשֵׂיהֶן כַּחוֹמָה, נִבְנֶה עֲלֵיהֶם וְנַצִּילֵם. וְאִם דֶּלֶת הִיא, אִם מְטַלְטְלִין הֵן דִּבְרֵיהֶם כְּדֶלֶת זוֹ, נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז, מַה צּוּרָה זוֹ אֵינָהּ מִתְקַיֶּמֶת אֶלָּא לְשָׁעָה אַחַת, כָּךְ אֵינִי מִתְקַיֵּם עָלָיו אֶלָּא לְשָׁעָה אַחַת. אֲנִי חוֹמָה, אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אָנוּ חוֹמָה וְנַעֲמִיד מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים כַּחוֹמָה". מה כתוב כאן במדרש? כתוב כאן במדרש; אם אנחנו חומה, אם אדם יש לו עקביות ויש לו משמעת עצמית, יש לו מהלך יש לו יציבות ויש לו עקביות, והוא לא כמו דלת שנעה ונדה ממקומה, זה גורם כמובן שגם התורה ומעשים טובים שלו נראים כך, כי האדם יש לו מהלך יש לו עוגן וחוסן פנימי והוא חי לפי מה שהוא מאמין, הוא לא נותן לכל איזשהו חילוקי מצבי רוח לשנות אותו אלא הוא חי בתוך מהלך.

אמנם ודאי אנחנו לא יכולים להגיד שבכל סוגי המצבי רוח אנחנו נהיה אותו דבר ממש, בן אדם הוא לא אבן, בן אדם יש לו רגש שגורם תנודות ושינויים מסוימים בתיפקוד, אבל חייב להיות שיהיה איזשהו עמוד שדרה, איזשהו משהו בסיסי עקבי ומשהו שלא זז מהמקום, שיהיה אישיות בנויה, שיהיה כל אחד לפי דרגתו שהוא יהיה חומה, שהוא יהיה משהו שלא נע ונד לפני רוח מצויה ושאינה מצויה אלא יש לו קו, רק בצורה כזאת אפשר להצליח. אם מעמידים מעשיהם כחומה נבנה עליהם ונצילם, אבל אם הם מטלטלין דבריהם כדלת זו אז הם לא מתקיימים, אז כלל ישראל אומרים אנו חומה, מעמידים מצוות ומעשים טובים כחומה - יש לנו עקביות ויש לנו כוח!

זה דבר שצריך לתרגל ולבנות את זה! והבניה הזאת נותנת שלוה פנימית כי כשאדם מרגיש שלא כל דבר מזיז אותי אז הוא מרגיש חוסן פנימי, הוא מרגיש באמת משהו בפנים יציב ומשהו בפנים בנוי וזה נותן לו כח לכל ההלוך ילך שלו, אין סיכוי שאם בפנים לא יהיה משהו מבוסס ומשהו עם שורשים שאנחנו נרגיש טוב, בסופו של דבר כדי שאנחנו נרגיש טוב אנחנו צריכים להרגיש שוים, מתי אנחנו מרגישים שאנחנו שוים? רק אם יש לנו איזשהו קביעות ואם יש לנו איזשהו חומה, וכשיש לנו משהו פנימי באישיות שלנו שמחזיק אותנו ושנותן לנו, שהרי לא יתכן שאם אנחנו יש לנו באמת רצינות ובגרות אז כל איושה קלה וכל איזשהו הפרעה קטנה כבר תסיט אותנו ותיקח אותנו למחוזות אחרים, איפה אתה?! האין לך איזה שום כח ואין לך שום עמידה שכל דבר הכי קטן כבר עוקר אותך ממקומך?! אין דבר שנותן תחושת נחיתות ודימוי עצמי שלילי יותר מאשר זה! והבסיס להרגשה פנימית טובה וממילא שעל זה אפשר לבנות הרבה זה ע"י שיהיה קו פנימי ושהמהלך יהיה מתוך עצמנו, המהלך יהיה לא רק כדי לרצות אחרים או מתוך הופעה והרשמה, אלא שהמהלך יהיה מה שאנחנו מאמינים, ושיהיה בו משהו עיקבי וקבוע ואיזשהו בסיס שלא זז. בדברים של תוספות והעדפות הם יכולות להיות לפי איך שאנחנו מרגישים, לפעמים אנחנו יכולים יותר ולפעמים פחות, זה רק בדברים שהם בגדר בקשיש, אבל בדברים הבסיסיים הקרן חייבת להיות יציבה, ריביות ותוספות יוקר יכולים להיות תלויים בזמנים שיש יותר ויש פחות, אבל הבסיס חייב להיות קבוע. ופה כל אחד ואחד לפי מה שהוא ככל שיבנה בעצמו בסיס יותר רחב ויותר איתן כך מתקדמים, זה נותן את הכח לעלות ולהצליח!

כתוב במדרש (בראשית רבה פרשה לד' אות י'): "הָרְשָׁעִים הֵן בִּרְשׁוּת לִבָּן... אֲבָל הַצַּדִּיקִים לִבָּן בִּרְשׁוּתָן". עוד המדרש מביא (שם פר' נט'): "וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל... שֶׁהִשְׁלִיטוֹ בְּיִצְרוֹ". גם על אליעזר עבד אברהם אומר המדרש (שם): "הַמּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ, שֶׁהָיָה שַׁלִּיט בְּיִצְרוֹ כְּמוֹתוֹ". בוא נראה מה כתוב כאן, מה הפירוש "צדיקים ליבן ברשותן, והרשעים הן ברשות ליבן", מה הכונה "ליבן"? ליבן הכונה היא כל מיני רצונות וכל מיני טבעים, הרי אנחנו כל אחד לפי מה שהוא יש לו כל מיני טבעים והרגשות ורצונות, הצדיק לא מזהה את ה"אני" שלו בכל רצון, כי ה"אני" שלו הוא כח יותר חזק מהרצונות והדברים שטבעי הגוף מושכים אותו, הוא חי לפי מהלך ויש לו איזשהו מהלך שהמהלך הזה קובע אצלו מה טוב ומה לא טוב, ולא כל גירוי ורצון כובש אותו וגורם לו ללכת אחרי הרצון והגירוי הזה, כי יש לו משהו שהוא מאמין ושהוא יודע מה באמת טוב ומה באמת נכון, ולכך "הצדיקים ליבן ברשותן" - ההרגשות והרצונות שלהם זה בשליטה שלהם כי לא הרצון וההרגשה קובע מה נכון, כדי שאנחנו נוכל כבר שהרצון וההרגשה קובע מה הנכון זה צריך להיות איזשהו בעל מעלה כזה שכבר "לבי חלל בקרבי" שכבר כל הרצונות הם רק בלתי לה' לבדו, עוד יש לנו זמן עד שנגיע לזה, אבל בינתיים אנחנו יודעים שיש מאבקי כוח בפנים ולפעמים יש לנו רצון נגד מה שאנחנו מאמינים ונגד מה שנכון לעשות, אז "צדיקים ליבן ברשותן" - מאחר שהם יודעים שהאני האמיתי שלי זה לא כל רצון, האני האמיתי שלי זה מה שטוב לי. אבל "רשעים הם ברשות ליבן" - הם נכנעים לרצונות שלהם והם שבויים בידי הרצונות שלהם, אין להם יכולת שליטה והם לא שולטים על עצמם, אז כשבא להם או קופץ להם הכעס הם יפעלו לפי ההוראות שלו כעת ואף שזה לא מתאים לדעות ולערכים שלהם, כשקופץ להם איזשהו רצון הם הולכים ועושים אותו גם בדברים שלא מתאימים.

וזהו שממשיך המדרש "וה' ברך את אברהם, בכל שהשליטו ביצרו" - רואים כאן באמת שלשלוט על היצר צריך את הסייעתא דשמיא, וכמו שאומרת הגמ' (סוכה נב'): "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום... ואלמלי הקב"ה שעוזר לו אין יכול לו", גם כאן כתוב שכיון שהוא עשה את שלו אז היתה לו את הסייעתא דשמיא שהשליטו ביצרו. גם על אליעזר כתוב שם "המושל בכל אשר לו, שהיה שליט ביצרו כמותו" - חז"ל דורשים כאן איזה דרשה מעניינת, הרי "המושל בכל אשר לו" בפשטות הכונה היא שאליעזר היה מנהל המשק של אברהם בכל מה שהיה לאברהם, אבל חז"ל דורשים כאן על אליעזר "המושל בכל אשר לו" שהוא משל בכל אשר "לו" עצמו, ביצרו של עצמו, לא בכל אשר לו של אברהם, אלא בכל אשר "לו" של אליעזר עצמו, שהוא ניהל את עצמו הוא ניהל את הרכוש שלו והוא ניהל את הרצונות שלו, לא הרצונות שלו ניהלו אותו אלא הוא ניהל אותם.

וכלשון רבינו יונה: "והנה הבורא יתברך נפח באפי נשמת חיים חכמת שכל וטובת לב וכו' ולמשול בגוף ובכל תולדותיו כאשר המשילו על בע"ח שאינם מדברים". והיינו שהגוף וכל תולדותיו אינם מייצגים את ה"אני" האמיתי של האדם, אלא הם כבע"ח שאינם מדברים שכשהאדם שולט עליהם הוא אכן יכול על ידם להתקדם מאוד, דכשהוא שולט על הסוס הוא מתקדם, אך אוי לו לרוכב שאינו שולט על סוסו אלא מניחו לילך בשרירות ליבו.

ככל שאנחנו מנהלים את עצמנו, דהיינו שאנחנו לא מנוהלים לא ע"י חברה, וגם לא ע"י כל מיני רצונות שהם לא מגיעים מהמציאות הפנימית של עצמנו ומהדעות הנכונות של עצמנו, זאת אומרת יש כאלה שמנוהלים ע"י משהו ממש מבחוץ, הכל לפי האוירה מסביב ואין להם בכלל משהו משל עצמם, זה המצב הכי פחות. אבל יש עוד שלב, שבו הוא כבר יצא מכלל כ"כ השפעה חיצונית, אבל עדיין הוא מושפע מרצונות של עצמו שהם נוגדים את הדעות שלו והם נוגדים את הקו ואת המהלך שבאמת הוא מאמין, אבל הבן עליה "ליבו ברשותו" הוא גם לוקח פיקוד ושליטה על הרצונות שלו והוא מבין שלא כל רצון שלו זה בעצם מתאים לאישיות שלו וזה מתאים למה שהוא מאמין שזה נכון, והוא יודע שה"אני" האמיתי שלו זה הדעות זה התורה וההלכה וזה הדרך הישרה שיבור לו האדם, ולא כל רגש שקופץ צריך לממש אותו. אז כשהולכים בכיון הזה זה נותן כח פנימי וזה נותן רוח עוז ותעצומות, גודלים וגדלים ומצליחים באמת!