פרעה - יצר הרע

נדבר היום אולי כמה נקודות שיש ללמוד מהפרשיות האלה, בזכרוני שאת הדברים פחות או יותר אני שמעתי בשיחות בישיבה בבחרותי מר' חיים פרידלינדר, וזה היום נדפס בספרים שלו, כשאני קורא את זה ואני נזכר ואני רואה את בעל השמועה עומד לנגד זה נעים מאוד, לדבר דברים להעביר תורה ששמעתי ממשגיח כ"כ גדול מהדור הקודם שהוא גם היה מדבר הרבה דברים מהרב דסלר, יש הרגשה מאוד נעימה בזה, ובוא נראה כמה דברים שקשורים לפרשיות האלה.

יש איגרת המוסר של הרמב"ם, הרמב"ם כותב שם משפט כזה: "יש לך בני לדעת כי פרעה מלך מצרים הוא יצר הרע באמת". זאת אומרת כך, כל ההנהגה של פרעה מסמל איך נראה אדם שהוא בשליטת היצר ושכולו בידי היצר, יש בני אדם שהיצר שולט על אחוזים מהם אז הם לא מסמלים לגמרי את היצר, כי הם לא רק תלמידים של היצה"ר הם אולי תלמידים של עוד משהו או יש להם עוד דברים, פרעה היה כולו בשליטת היצה"ר, אז דרך פרעה אפשר להבין איך נראה היצה"ר בהתגשמותו, לא איך הוא נראה בתיאורייה, איך הוא נראה בהלכה למעשה, אפשר ללמוד שימוש הלכה למעשה איך נראה היצה"ר, איך נראה אדם שחי לפי יצה"ר, איך זה נראה למעשה.

בזכרוני היה פעם שהגיע מישהו לדבר על איזשהו נושא שמאוד הטריד אותו, וזה היה שאני לא זוכר עוד פעם בחיים שהרגשתי כך, אני הרגשתי שלאדם הזה יש שלושה מאן דאמרים; "קינאה, תאוה, וכבוד!" רק הבעיה היא שהם גם סותרים אחד את השני וכל אחד מהם מושך לכיון אחר, וכאילו התפקיד שלי זה איך עושים שלום בין הקנאה תאוה וכבוד שלו - זה היה כל הנושא! לא היה עוד שום דבר חוץ מזה! זה היה המצב שלו. זה הפשט ברמב"ם שפרעה מלך מצרים הוא יצה"ר באמת, מה הכונה שהוא יצה"ר, האם הוא היצה"ר?! אלא הביאור הוא שהוא תלמיד! כמו שבצד הטוב יש תלמידיו של אברהם אבינו, ויש תלמידיו של בלעם הרשע, אבל פרעה היה סמל של אדם שבעצם בשליטת היצר לגמרי בלי שום שיור.

לעומת זאת בצד הקדושה, אני רוצה רק להגיד איזשהו דוגמא איך זה נראה בצד הקדושה, בזכרוני אחרי שהסטייפלר נפטר היה הרבה הספדים, והספיד אותו אחד מגדולי הדור, הוא אמר הוא דיבר שם מה זה דעת תורה, מה זה המושג של "דעת תורה"? אז הוא אמר כך; ככל שיש באדם יותר אחוזים של תורה אז הדעה שלו היא יותר דעת תורה, זה 'טעם עצו ופריו שוה'. מה יש בראש של האדם? אם בראש של האדם יש נגיד 80% תורה ו-20% של כל מיני שאר ירקות, אז האדם הזה 80% מהדעה שלו מהמרכיבים של הדעה שלו, הרי הדעה של הבן אדם היא מגיעה מהמציאות האישיותית שלו, אז 80% אחוז מגיע מתורה, ויש שם עוד תערובות ברכיבים, [רואים תמיד בכל מוצר יש 'רכיבים' מכמה רכיבים זה מורכב, ולפעמים גם כתוב אחוזים], ככל שאחוזים יותר גבוהים ממה שקורה עם האדם זה תורה אז הדעה שלו היא דעת תורה, כי הדעות של האדם יוצאות מהמציאות האישיותית שלו, זה דעת תורה, זה בכיון החיובי, ובצד הטומאה אז פרעה היה 100% יצה"ר טהור.

אז בוא נראה כמה נקודות בענין, זה כתוב עדיין בפרשה הקודמת, כתוב בפסוק: "בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו" (שמות י, א), בתרגום יונתן בן עוזיאל כתוב: "אֲנָא יַקִּירִית יִצְרָא דְלִבֵּיהּ וְיִצְרָא דְלִבְּהוֹן דְעַבְדוֹי" - אני הכבדתי, הגדלתי את היצה"ר שבליבו. מה הכונה הגדלתי את היצה"ר שבליבו? פרעה לא התחדש לו איזשהו סוג יצה"ר חדש, יצה"ר לא מוכר, כי כל אדם יש לו יצה"ר, הקב"ה ברא אותנו עם יצה"ר, "יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (בראשית ח, כא) - 'משעה שננער ממעי אמו' (רש"י שם), כך הקב"ה ברא אותנו, אבל פרעה הגדיל את כח היצר, הוא עשה שטייגן והוא פיתח את הכח של היצה"ר שלו. זאת אומרת כך, יש אחד שמפתח את היצר טוב והוא מפתח את המידות הטובות שטבועים בו, אבל את היצה"ר הוא מנסה לרסן לסגור ולעדן את היצה"ר, כי לא עם זה הוא מתעסק הוא לא מתלמידיו של היצה"ר, אלא הוא רואה את מטרתו להיות מתלמידיו של היצר טוב, אז עניני היצה"ר אצלו לא תופסים מקום ותופסים מקום רק בתור בלימה, יש כאלה שהם כך, אבל פרעה פיתח כל הזמן את כח היצר.

הדבר הזה הוא נקודה שמאוד יכולה לעזור לנו להבין את דרכי החיים ואת צורת החיים! זאת אומרת כך, אנחנו רואים למשל כל אדם הוא צריך גם איזשהם דברים מעניני העולם, אדם באשר הוא אדם הוא צריך גם איזשהם דברים מעניני העולם, אנחנו רואים תופעה מאוד מעניינת, שככל שאדם יותר שקוע בעניני החומר והתאוות, ככל שאדם יותר מנסה לספק לעצמו את תאוותיו ויצריו מה קורה איתו? זה גורם לו שכל הזמן בעצם התאבון שלו הולך וגובר, זאת אומרת סוג דברים שכבר היה רגיל אליהם לא מדברים אליו ולא עושים לו ריגושים, והוא הרי צריך להרגיש ריגושים, אז הוא כל הזמן צריך כאילו להתקדם ולספק לעצמו דברים שהוא עדיין לא היה רגיל בהם כדי להרגיש שיש לו משהו, כי דברים רגילים לא מדברים אליו. ואז מה קורה? בעצם כשהוא מצליח לספק לעצמו איזשהו ריגוש חדש, מה יש לו כרגע, יש לו כרגע את מה שיש לאחר שלא התעסק בדברים האלה ולא חיפש כל הזמן רק איך לעשות שטייגן בעניני תאוות, הוא כעת מצליח להגיע למה שחבר שלו שלא זה המקצוע שלו מגיע מדברים רגילים.

נגיד דוגמא שהכרתי אישית! הכרתי איזשהו נער שידע לספר שיש לו 'סבא וינה' ו'סבא אמריקה', וכל בין הזמנים נוסעים פעם אחת לאמריקה ופעם אחת לוינה, כך הוא סיפר לפני הרבה שנים, היה לי איתו הרבה קשר, איזה ערב בין הזמנים אחד הוא אומר לי שאמרתי להורים; אני השנה לא נוסע! אין לי מה לעשות שם! אין לי שם חברים אין לי כלום, לא נוסע לשם השנה! זאת אומרת שהוא כבר הגיע למצב שטיול לחו"ל פשוט לא מדבר אליו, הוא כבר היה שם כ"כ הרבה פעמים, זה לא מדבר אליו, הוא כבר הסתובב איפה שרק שייך, זה לא מדבר אליו. וכאן ילד משלנו, לפעמים ללכת לפינת החי ברמת אלחנן בבני ברק זה כבר בשבילו טיול גדול, הוא ראה שם כמה כבשים ועזים וזה כבר בשבילו ריגוש יותר ממה שיש לנער ההוא בליסוע לחו"ל. אז מה בעצם קורה שם? האם באמת חסר משהו לילד הבני ברקי או האלעדי הרגיל? לא חסר לו כלום! כי מה שההוא צריך אני לא יודע מה כדי להגיע למשהו מרוב שהוא הרגיל את עצמו בענינים האלה, יש לאחר במינימום את זה בצורה טובה.

מה זה בעצם יוצר? ככל שאדם מרגיל את עצמו ללכת אחרי תאוותיו הוא נהיה מוגבל, הוא פשוט נהיה מוגבל. למה? כי הוא עשה שטייגן בצרכים שלו, וכדי להגיע לאיזשהו הרגשת מלאות הוא צריך הרבה מאוד כי בלי זה הוא לא מגיע להרגשת מלאות. נגיד, גם ידוע אחד שאוכל מידי הרבה והוא מאוד השמין, הוא כדי להיות שבע הוא צריך הרבה מאוד וכמות מאוד גדולה של אוכל כדי למלאות את הבית קיבול שלו כדי להרגיש שבע, לעומת זאת אחד שהבית קיבול שלו יותר קטן, הוא בחמישית כמות כבר מרגיש שבע והכל טוב לו, זאת אומרת אין לההוא משהו יותר, אלא פשוט כדי להגיע למשהו הוא צריך יותר להשקיע שם כדי להגיע לסיפוק שלו. זה מאוד חשוב שנדע את זה! שלא נחשוב שאם אנחנו רואים מישהו שהוא מתעסק, אז אפשר לחשוב מה יש לו, הוא כך וכך, אין לו מזה יותר ממה שיש לנו בדברים הפשוטים שלנו.

בזכרוני בבחרותי שסיפר לי חבר, הוא היה בחור חושב, והוא אומר לי; יש לי שתי אחים נשואים, אחד קונה את הילד שלו בבמבה אחד, בגרגיר במבה אחד זה כמו סוכריה, אז הוא עושה מבצעים עם הילדים שלו על גרגיר במבה, [זה עוד היה בשנים שהבמבה די היה בהתחלה, זה עוד היה משהו מיוחד], האב השני בפחות מחבילה לבן אין בכלל עם מי לדבר, אבל הוא אומר לי; אני לא רואה שזה שקיבל חבילה שלימה יש לו משהו יותר הנאה מזה שקיבל במבה אחת, כי שניהם מאושרים, אני רואה ששתיהם צוהלים, זה צוהל בגרגיר במבה אחד וזה צוהל בחבילה השלימה, הם שניהם בתוצאה באותו מצב, רק אחד כדי להגיע למשהו בלי חבילה זה לא כלום, הוא התרגל כי הרגילו אותו ביותר, ופחות מחבילה זה לא מדבר אליו, והשני בגרגיר כבר מרגיש מצויין.

זה דבר שצריך לדעת! אדם שמתעלם מהיצה"ר שלו והולך אחרי יצרו הוא מגדיל את כח היצר שלו, זה בדיוק אותו יצה"ר שהיה לו קודם, אבל היצה"ר התפטם, הוא קיבל הרבה כח וחיזוק והוא הגדיל את היצר הרע שלו, ועכשיו הוא ממילא נופל יותר, הוא ממילא נהיה מוגבל יותר, כי כל מצב של הרגל בעצם ללכת בדרכי היצר האדם בעצם נהיה מוגבל, נהיה לו צרכים שאם הוא לא מספק אותם רע לו, והוא כבר לא מוצא גם בסטנדרט הרגיל איזשהו סיפוק, אז הוא צריך ליצור לעצמו דברים חדשים. ואין הבור מתמלא מחולייתו, כי הרי ס"ה ענייני היצר הם לא נותנים איזשהו סיפוק פנימי באמת, אמנם יש צורך בדברים האלה כי אנחנו בכל זאת קרוצי חומר, הזכרנו כמה פעמים כמדומני מה שכתוב בדרך ה' של הרמח"ל (ד-ח) שהוא כותב וז"ל: "החוק הראוי באדם שגם הוא צריך שיהיה בו היצה"ר והנטיה החומרית" - שהאדם במציאות איך שהקב"ה ברא את האדם הוא צריך גם כן להתעסק עם הנטיות החמריות שלו, הקב"ה לא ברא אותנו מלאכים, אם הקב"ה היה רוצה שנתעסק רק ברוחניות ולא יהיה לנו שום שייכות לעניני החומר, הוא היה בורא אותנו שרפים אופנים כרובים חיות הקודש, יש מבחר גדול בצבא השמים גם, אבל הקב"ה ברא אותנו בני אדם והוא ברא אותנו עם שילוב של גוף ונשמה, וכדי שאנחנו נספק לכל אחד את מה שהוא צריך, לגוף את חלקו ולנשמה את חלקה, ולעשות עיקר עיקר וטפל טפל, ולהבין מה מטרה ומה אמצעי, וכך האדם יכול לעלות ולהתעלות.

אבל מעולם ואת זה הקב"ה אפילו לא השאיר לבחירה שלנו; לעולם אדם לא יגיע לסיפוק ולהרגשה טובה מעניני החומר! זה יכול לתת לו את הריגוש ואת ההנאה החומרית אבל הוא לא ירגיש שמחה בנפש, שמחה בנפש אדם מרגיש רק באמת מענינים שהם שייכים לאיזשהו רוחניות, ברמה הכי גבוהה זה תורה, או אדם שמתעסק עם מידות טובות, הוא עושה טוב לשני, הוא עושה איזה משהו שקשור לערכים, שקשור ל'מותר האדם מן הבהמה', כשאדם מתעסק רק בדברים שקשורים גם לבעלי חיים זה לא ממלא את האדם שבו, כי באדם יש גם נשמה והנשמה רעבה, היא מרגישה רעבון כשאין לה סיפוק רוחני, כשאין לה איזשהו אתגר שיש לו איזשהו ערך. יש בני אדם שאצלם הערך שהם מאמינים במקצוע שהם עוסקים, או הם מגדלים משפחה זה גם יכול להיות ערך לבן אדם, אבל יש כאן איזה משהו מעבר להתעסקות בעניני החומר. עניני החומר נותנים הנאה גופנית אבל לא סיפוק נפשי, ממילא לפתח את הדברים האלה זה לא נותן כלום, כי כל התפתחות בעניני החומר בעצם יוצרת מגבלה שעכשיו אני כבר צריך יותר ודברים רגילים לא מדברים אלי, זה מבט כללי שצריך לדעת שזה המבט הנכון על עניני החומר, וממילא זה יתן לנו את הכיון איך להתעסק עם זה.

יש גמ' בסוכה (נב,א) כתוב בגמ': "לעתיד לבא מביאו הקב''ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים, צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה, הללו בוכין והללו בוכין, צדיקים בוכין ואומרים היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה?! ורשעים בוכין ואומרים היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה?!" כך כתוב בגמ'. והגמ' הזאת נראית מדרש פליאה, הצדיקים מתייחסים ליצה"ר כהר גבוה, והרשעים מתייחסים ליצה"ר כחוט השערה, מה הפשט בזה? הבית הלוי (בראשית ב, ב - ד"ה איתא במדרש) אומר דבר נפלא מאוד, וזה גם דבר שראוי לנו לדעת את זה, זה משהו נפלא ויסוד עצום! לצדיק גם יש יצה"ר, ודאי שיש לו יצה"ר אבל הוא עוצר את עצמו, הוא לא שומע לקריאה שלו והוא לא נענה לרצונות של היצה"ר, הוא בולם את עצמו, כשאדם יש לו איזשהו רצון ותשוקה למשהו, זה נראה לו אם אני אשיג את זה 'עין לא ראתה'! אי אפשר לתאר כמה טוב יהיה לי! כך תמיד ההרגשה כשיש רצון ותשוקה למשהו, מי יודע איזה 'עולמך תראה בחייך' אם יהיה לי את הדבר הזה, והנה אחרי שהוא מימש את זה ועשה את זה, נוּ אפשר לחשוב מה כבר היה שם, לא כזה רציני, כל מי שקצת מכיר את מציאות החיים מכיר שזה כך. אומרת הגמ' הצדיקים הם אף פעם לא מימשו את היצה"ר שלהם, אז הם רואים איזה הר גבוה, כי הם אחזו בשלב שמי יודע מה אני מפסיד, לפעמים הרגישו מי יודע מה אני מפסיד, אז איך הצלחנו בכל זאת לעצור את זה הרי זה כזה הר גדול?! איך הצלחנו לכבוש את זה?! זה מרגש אותם, והם בוכים על זה! הרשע שמימש את זה הוא אומר; על מה שרפתי את החיים שלי?! על מה השקעתי את הכחות שלי? על חוט השערה! מה יצא לי מזה?! כלום לא יצא לי מזה! הוא כבר מדבר אחרי הכל ואחרי שעשה את הכל, לא יצא לי מזה כלום, 'חוט השערה', הוא לא רואה את הגדלות של זה, כי כך היא המציאות שאחרי שמספקים את עניני החומר אז זה נראה הרבה פחות שוה ערך וגדול ושהיה שוה בשביל זה כל כך הרבה להשקיע, כך המציאות של האדם.

יש מדרש תנחומא (בראשית ז'), כתוב כך: "ואם תאמר למה ברא יצר הרע שכתוב בו "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (בראשית ח, כא), אתה אומר שהוא רע מי יוכל לעשותו טוב, אמר הקב"ה: אתה עושה אותו רע! למה? תינוק בן חמש בן שש ושבע ושמונה ותשעה אינם חוטאים אלא מבן עשר ואילך ואז הוא מגדל יצר הרע, ואם תאמר אין אדם יכול לשמור את עצמו, אמר הקב"ה: אתה עשית אותו רע, למה? תינוק היית ולא חטאת, נתגדלת וחטאת", כך כתוב במדרש. דבר נפלא מאוד כתוב כאן! אנחנו באמת הרי רואים את זה, אנחנו רואים שילדים שגדלים בבית טוב בבית שיש שם חינוך, רואים אותם בילדות שלהם רואים עליהם משהו עדין טהור זך נראה ממש מלאך קטן, נסיך מלאך, כזה ילד טוב, ילד שגדל בבית שיש שם חינוך ואהבה רואים ילד זך וטהור משהו מיוחד, והרבה פעמים באיזשהו שלב שהוא גדל והוא נהיה עצמאי מכל מיני סיבות הוא פונה לכיוונים שבעצם קצת מקלקלים את המעלות שלו, הוא כבר לא נראה כל כך טוב כל כך בסדר, זה יכול להיות חברה או כל מיני דברים שגרמו לו להיחשף או לרצות דברים לא טובים וזה גורם שמשתנה אצלו. אבל כתוב כאן במדרש שזה לא היה מחוייב המציאות, אתה עושה אותו רע, עובדה היית ילד קטן והרי "יצר לב האדם רע מנעוריו" - 'משעה שננער ממעי אמו' (רש"י שם), היצה"ר במהותו לא מגיע בגיל עשר, הוא קיים באדם מרגע לידתו, אלא מה? כשהוא היה ילד הוא היה תחת המהלך של החינוך, הוא קיבל את עול החינוך, איזה יופי של פרח הוא היה, איזה ילד נפלא הוא היה, הבעיה שלו היתה שכשהוא הגיע לעצמאות הוא לא הבין כעת לקבל את העול לבד, אלא הוא לקח את עצמו לכיון של איזשהו עצמאות וחוצפה וכל מיני דברים לא טובים ואז הוא הפסיד לעצמו, בעצם חז"ל באים להגיד לנו שאם אנחנו רק נשאיר את עצמנו במהלך ובמעלות של הגיל הקטן שלנו זה כבר ישמור אותנו וישאיר אותנו פך השמן הטהור, זה אפילו לא עבודה כזאת קשה, זה בעצם לשמר את הקיים, זה מבט מאוד מעניין שזה מדרש מפורש המבט הזה.

כתוב בפסוק: "וְאַתָּה וַעֲבָדֶיךָ יָדַעְתִּי כִּי טֶרֶם תִּירְאוּן מִפְּנֵי ה'" (שמות ט, ל). אומר הרמב"ן: "כלומר טרם שאפרוס כפי ויחדלו הקולות והברד אתם יראים את ה', ובסור המכה תשובו ותמרו, והנכון עוד; שירמוז גם לפעמים הראשונים, ויאמר; גם כבר ידעתי מכם כי 'בטרם' אתם יראים ו'באחרית' אתם מורדים, כי לעולם טרם סור מכם המכות אתם יראים את ה' כאשר עשיתם בצפרדעים ובערוב, ותשובו ותמרו את פי ה', וכן תעשו לעולם", כך זה מה שכתוב כאן. כתוב כאן איזשהו רעיון, יש לפעמים מצבים שיש לאדם התעוררות ויש לו אפילו התעוררות רצינית, והוא הולך על כיון של לשפר את עצמו ולקדם ולתקן את עצמו, אבל הרבה פעמים ההתעוררות היא חולפת והיא נכבית, היתה התעוררות ואולי אפילו היה נסיון, אבל באיזשהו שלב הרגש וההתלהבות פוחת, ובעצם הוא מוצא את עצמו כמו שהיה קודם כאילו בלי ההתעוררות הזאת, מה בעצם ניתן לעשות בדבר הזה?

כשיש התעוררות צריך לראות איך לשמר אותה, איך להשיב אותה אל הלב ולהפוך אותה למשהו שהוא בר קיימא, ולא שזה יהיה איזשהו ברק שזה אור עצום אבל זה אור עצום לשבריר שניה וכבה מיד. יש גמ' (סנהדרין יט,ב) על פלטי בן ליש, פלטי בן ליש שאול נתן לו את מיכל בתו לאשה, ובעצם היא היתה מאורסת לדוד ובעצם היא אשת איש, הגמ' אומרת שם שהיה מחלוקת בין שאול לדוד בעצם האם חל שם הקידושין או לא, לשאול היה גם מהלך, היה לו מהלך שהוא אחז שלא חל הקידושין. אבל למעשה פלטי בן ליש ידע שיש כאן בעיה בשידוך הזה, אז כתוב בגמ' שפלטי בן ליש נעץ חרב בינו לבינה ואמר כל העוסק בדבר זה ידקר, הוא נעץ חרב שהוא אין לו שייכות איתה, כך כתוב בגמ'.

רבי חיים שמואלביץ שואל; מה פירוש שהוא נעץ חרב, האם הוא עשה איזה אוטומט בחרב שהחרב הזאת תעשה לו משהו אם הוא יעשה משהו, מה היה המשמעות הזאת של נעץ חרב, הוא נעץ חרב בריצפה, היתה שם כנראה ריצפת חול והוא נעץ שם חרב, אם אני יהיה לי שייכות אליה אדקר, מה הפשט בזה? אומר רבי חיים שמואלביץ; פלטי בן ליש עמד כאן בנסיון גדול, המלך נותן לו את בתו, הוא הולך כעת להיות חתן המלך, אבל הוא ידע שעל פי דין יש כאן בעיה הלכתית בשידוך הזה, והוא הרגיש שהוא הולך לעבור כאן נסיון, הוא לא הולך ליפול, אבל הוא ידע שגם התעוררות יכולה ליכבות, הרי הנסיון כאן הוא לא נסיון של רגע, הוא נסיון תמידי, אני הולך כאן לחיות במצב שכל הזמן יש לי נסיון. מה הוא עשה? הוא הלך וביטא בפעולה שמתאימה למצב של ההתעוררות, הוא הלך ונעץ חרב, הוא לא השאיר את זה בעולם ההרגשה, את ההרגשה שהוא חייב לעמוד בנסיון הוא הביא את זה לעולם המעשה, הוא נעץ חרב, כיון שהוא הפך את זה מהרגשה לפעולה זה השריש את זה בנפשו שהוא עומד בנסיון והוא לא נופל, והיה לו החרב הנעוצה הזאת למזכרת; אני לא שייך לנפילה הזאת! וזה נתן לו באמת את הכח לעמוד בנסיון כל אותה תקופה שבעצם היה לו את הנסיון.

זאת אומרת, אנחנו צריכים לדעת שלא מספיק שיש לנו איזשהו זמנים שאנחנו מתרגשים ומרגישים התלהבות, אנחנו צריכים לראות איך אנחנו נשמר את זה, הלשמר את זה זה דבר ראשון לתרגם את זה לשפת המעשה, לתרגם את זה לאיזשהו הלכה למעשה, כי אם אנחנו נשאר רק באיזשהו התלהבות של הרגשה בלי לממש את זה, בלי להוציא את זה מהכח אל הפעל בעולם המעשה, אז ההרגשה דועכת.

אבל גם לא תמיד מספיק רק לעשות למעשה, צריך בעצם לקחת איזשהו אחריות שההתעוררות הזאת תישאר, להתעורר שוב, להתבונן בענין הזה שאליו התעוררתי ולראות איך אני מחיה בעצמי את ההתעוררות וממילא את הלמעשה, ממילא את ההתעוררות וממילא את הלמעשה, עד שזה באמת יקנה קנין בנפש שזה יהיה כבר שייך לעצם המדריגה.

זאת אומרת כך, כל אדם באשר הוא יש לו את המדריגה שלו, את המציאות של הרמה שלו בכל נושא ונושא, בהתמדה, במידות, בתפילה, בכל נושא ונושא לכל אדם יש לו את המדריגה שלו, כל איזשהו שלב שאנחנו רוצים לעלות ולהתעלות ולהתקדם הלאה עד שהדבר הזה נהיה קנין בנפש, גם אם אנחנו בעצם התעוררנו לענין והתחלנו לעשות את זה את המהלך החדש, אם אנחנו לא נתרגל את זה ונמשיך לקחת אחריות על הנושא, לתרגל את זה ברגש ולמעשה עד שזה יהפך לקנין בנפש, אז זה לפעמים איזה משהו בר חילוף, יש איזשהו התעוררות ואיזשהו התעסקות בענין ואחרי זה זה נשכח ומראיהן רע כאשר בתחילה, לא נשאר מזה כלום. הקב"ה לא מקפח אפילו שכר שיחה נאה, כל איזשהו התעוררות, כל איזשהו משהו שאדם עשה אפילו באופן ארעי זה יכתב לו לזכרון בספר, וזה זכות גדולה בשבילו. אבל אנחנו הרי רוצים באמת להתקדם ובאמת להתעלות, ועד שהדבר לא נהיה במציאות הרגילה במציאות הטבעית של האדם זה לא ישאר קיים, ורק אחרי שבעצם זה נשרש אצלו בנפש ובהרגל אז זה כבר זורם ממילא. אבל גם אז צריך איזשהו עינא פקיחא לשמור על הקיים, כי גם לשמר את הקיים זה גם איזשהו אחריות מסויימת, רק אז זה כבר קיים רק צריך לשמור מנפילה מלרדת מזה אבל זה כבר הושרש, אבל עד שזה הושרש בלי שיהיה כל הזמן מצב של התחדשות זה פשוט נעלם אם לא עושים את זה ואם לא מגבים את זה, צריך את הגיבוי כדי שזה יתקבע.

יש שאלה שהראשונים מדברים עליה; מה הפשט, אם הקב"ה מכביד את לבו של פרעה אז למה מגיע לו עונש על זה, בעצם הקב"ה, כך כתוב: "אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו" (שמות י, א), למה מגיע לו עונש על זה? יש בנושא הזה שני מהלכים בראשונים, יש מהלך של הרמב"ן, הרמב"ן אומר מהלך ממש פשוט, הוא אומר שבעצם הכבדת הלב של פרעה לא לקח לו את הבחירה בכלל, כי הקב"ה תמיד מעמיד לאדם את שני הצדדים, "זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹקִים" (קהלת ז, יד), ופרעה בגלל הרשעות שלו ובגלל כל הצורה איך שהוא התנהג וכל המטרות איך שכתוב בפסוקים על הענין הגיע לו לקבל את העשר מכות, המכות בעצם לוקחות ממנו את הבחירה, הוא לא יכול לעמוד מול המכות האלה ולהישאר ברשעו, אבל פרעה אמור ב'בחירה' שלו לתקן את העיוותים שלו, לא מכח ההכרח של המכות, אז הקב"ה שם לו בצד השני של המאזניים את הכבדת הלב, הכבדת הלב מצד אחד בכף המאזניים והמכות בצד המאזניים האחר, שוה למצב של לא מכות ולא הכבדת הלב. כששמים במאזניים, ראיתם פעם מאזניים של שתי כפות מאזניים?! כששמים שם מאה גרם פיצוחים במשקולת קטנטנה של מאה אחוז, אז שתי העיניים שם שוים, וכששמים שק תפוחי אדמה של עשר קילו ולבנה במשקולת של עשר קילו זה בדיוק אותו דבר, כי באיזון זה בדיוק אותו דבר, כך הרמב"ן מסביר שזה היה הענין של הכבדת לב פרעה, שזה היה משקל נגד לאילוצים של המכות, ואז המצב היה בעצם שוה כאילו אין לא מכות ולא הכבדת הלב, זה מהלך מאוד פשוט ונפלא של הרמב"ן.

ברמב"ם כתוב יסוד אחר, הרמב"ם אומר שיש הנהגה של הקב"ה שכשבן אדם חוטא ומורד ושונה ומשלש באיולתו, הקב"ה מזמין לו יותר קושי ביכולת להתמודד עם היצר הרע שלו, זאת אומרת אם האדם מגביר בעצמו את היצה"ר והוא הולך לגמרי בדרכי היצה"ר, הקב"ה מוסיף לו כנגד קושי שבאמת יהיה לו יותר קשה להתמודד עם זה, הרמב"ם כותב כך (תשובה כו-ג): "כתוב בתורה ואני אחזק את לב פרעה, לפי שחטא מעצמו תחילה והרע לישראל הגרים בארצו, נתן הדין למנוע תשובה ממנו עד שנפרע ממנו, לפיכך חיזק הקב"ה את ליבו. ולמה היה שולח לו ביד משה ואומר שלח ועשה תשובה, וכבר אמר הקב"ה אין אתה משלח, שנאמר "וְאַתָּה וַעֲבָדֶיךָ יָדַעְתִּי כִּי טֶרֶם תִּירְאוּן מִפְּנֵי ה'" (שמות ט, ל), "וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ" (שם ט, טז), כדי להודיע לבאי עולם שבזמן שמונע הקב"ה תשובה מחוטא אינו יכול לשוב, אלא ימות ברשעו שעשה בתחילה כרצונו". לפני זה הרמב"ם כותב: "ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דיין האמת, שיהיה הפרעון מידי החוטא על חטאים אלו שעשה מרצונו ומדעתו, שמונעים ממנו התשובה ואין מניחים לו רשות לשוב מרשעו, כדי שימות ויאבד בחטאו שיעשה".

בזכרוני שרבי חיים פרידלנדר דיבר על זה בשיחה, הוא דיבר ע"ז אז שיחה שלימה, והוא אמר; שהרמב"ם לא מתכוין שבאמת אין שום אפשרות לעשות תשובה, כי אם באמת זה שלל מפרעה לגמרי את הבחירה אז לא מגיע לו עונש על המשך העיקשות שלו, לא מגיע לו עונש על המשך העיקשות שלו אם נשלל ממנו הבחירה, בתור עונש על מה שהיה, שייך להגיד שמגיע לו עונש, שהיות שהוא כ"כ הרשיע מגיע לו עונש שהוא לא יוכל לעשות תשובה כדי שהוא יקבל את עונשו, אבל למעשה מה שפרעה המשיך בעיקשות שלו והוא קיבל עוד מכות ועוד עונשים, אם נאמר שבעצם נשלל ממנו הבחירה כבר, אז למה מגיע לו עוד עונשים על המשך הנפילות שלו, הרי הוא כבר לא בעל בחירה? אז הוא הסביר; שגם הרמב"ם לא מתכוין שזה שולל לגמרי את הבחירה, אלא זה פשוט שאדם שכל כך חוטא ומרשיע אז כדי להגיע כעת לתשובה לא מגיע לו כעת סייעתא דשמיא, עד שהוא לא מוכיח את עצמו שבמצב הקשה שלו במצב שכ"כ קשה לו והוא בכל זאת מתגבר זה לא תשובה, זה לא שייך שכזה רוע ורשעות עוד יהיה לו סייעתא דשמיא לעשות תשובה לכזה מרדן לכזה עיקש, הוא צריך כעת לעבוד קשה. אנחנו כולנו מכירים את זה, תלמיד מתנהג לא טוב, בשלב א' זה רק הערה, ככל שבעצם אם הוא מתנהג יותר גרוע, הדרישות ממנו כעת כדי לכפר בעד חטאתו זה דרישות יותר גבוהות, וזה גם כן זה לעומת זה.

בזכרוני שהוא הביא, כתוב (חגיגה טו,א) על אחר, אלישע בן אבויה, שיצאה בת קול ואמרה שובו בנים שובבים חוץ מאחר, אז רבי חיים אמר; הבת קול הזאת היתה לא כדי שאחר אלישע בן אבויה ישמע וישתכנע ויבין להתייאש, עכשיו הבחירה שלו האם להשתכנע מהבת קול, או לדעת לא, אני בכל אופן רוצה לעשות תשובה, כי הבת קול זה היה הנסיון שלו, במצב של הנפילה שלו הוא הגיע לכזה נסיון שהוא צריך להתמודד עם בת קול, זאת אומרת שבמצב הפשוט מאוד יהיה קשה לעשות תשובה, שהמצב הוא שהבת קול אומרת שלא תתקבל התשובה שלו, אבל בעצם הוא יכל, כי הבת קול לא באה לספר לו את המצב שלו, אלא הבת קול באה לאתגר אותו, המצב שלך נוראי, אין לך סיכוי.

וזה דבר שאנחנו רואים; דוקא כשאין סיכוי וכשבעצם אין תקוה, מי שתופס את עצמו בכזה מצב, זה מחדש לו איזשהו כחות אדירים כאלה שיש לו כח לצאת מזה. יצא הרבה פעמים להכיר כאלה שנפלו מאוד, או תלמיד שלא למד והתנהג לא טוב, ובאיזשהו שלב יש לו כן התעוררות לחזור, הוא אומר לי; בסדר אז בוא נאפס את העסק ושכעת יהיה קו זינוק, אבל כולם כבר כל כך קדימה אז אין כאן אפשרות בכלל להצטרף, הם כבר כל כך קדימה ואני עוד לא התחלתי, מה אני אעשה, אני רוצה אבל מה אני יכול לעשות, איך אני יכול להשתלב כאן במציאות הקיימת? זה באמת שאלה גדולה, כך יצא לשמוע הרבה פעמים את השאלה הזאת, אבל האמת היא שיש בדבר הזה דבר נפלא מאוד, דוקא במצב שאדם נמצא במצב קשה, הוא נמצא במצב שזה לא סתם בחירה האם לעלות עוד קצת, האם להתקדם עוד יותר או לא, האם להישאר רק סטנדרט או לעלות ולהתעלות משהו מיוחד, שבזה הצדדים הם לא כל כך קיצוניים צד הזה מהצד הזה, אבל יש לפעמים מצבים שאדם נמצא כאילו בין חיים למוות, הבחירה כאן היא לא בין להיות טוב מאוד או מצויין, אלא ממש להיות קיים או לחדול, כשאדם נמצא מול כזה מצב זה גורם למי שמוכן לקחת אחריות איזשהו ריכוז חושים ואיזשהו התרוממות, ומוכרים כאלה מקרים שאדם בכזה מצב מקבל כחות לא רגילים, ועם הכחות הלא רגילים הוא מצליח גם לסגור את הפער וגם להתקדם, זה מציאות שרואים את זה.

בזכרוני שהיה הסיפור הזה ודיברו על זה הרבה, היה איזשהו סיפור שהיה ברב באיזה קהילה בחו"ל, שנכנס מחבל ללשכת הרב, הוא נכנס עם סכין והוא תקע בו את הסכין כמו שתוקעים באבטיח ה' ירחם, והוא שלף את הסכין לעשות דקירה נוספת, ואז אותו רב, זה היה איזה אברך שהלך להיות רב באיזה קהילה, הוא תפס ביד שלו את הסכין, אתם שומעים! שנים אוחזין בסכין, זה אוחז בקתא דסכינא וזה אוחז בלהב הסכין, והם נאבקים על הסכין מי ישלוט על הסכין, אתם מבינים את המצב של שני הצדדים כאן במאבק על הסכין! והיה שם מאבק איתנים על הסכין, והנדקר ידע שאם המצב יהיה שהסכין יהיה ישר אז הוא פשוט ישלוף לו את הסכין מהיד כמו ששולפים חרב מהנדן שלה, הוא ישלוף את זה, מה הבעיה, אז הוא עבד כל הזמן לאלכסן את הסכין, שהסכין יהיה באלכסון כדי שהוא לא יצליח לשלוף את זה, והיה שם כמה רגעים של מאבק איתנים, ובאיזשהו שלב הסכין נשבר ונפרד הלהב מהקת, ואז ההוא ברח ונפשו היתה לשלל, הוא עוד הצליח בשארית הכחות שלו לטלפן להצלה ונפשו היתה לו לשלל, והוא היה צריך הרבה טיפולים אורטופדיים על היד, על המצב שם של האצבעות. והיה שם כך אני זוכר את הסיפור הזה, הרופאים לא הבינו; תגיד לי במה החזקת?! הסכין ה' ירחם חתך עור בשר גידים ועצמות, לא נשאר, כל היד והאצבעות היו מדולדלים ממש, הם לא היו מחוברים ממש, עם מה החזקת את הסכין?! אתם יודעים עם מה הוא החזיק את הסכין? זה היה מצב של חיים ומוות, במצב של חיים ומוות כשאדם נקהל ועומד על נפשו להציל נפשו מרדת שחת, זה נותן לו איזשהו סוג כוחות שהוא מצליח, זה מה שהיה שם!

דוקא במצב שיש מצב של קושי, מי שבאמת נושא אותו ליבו בחכמה והוא לוקח על עצמו את המשימה, זה גם כן מעורר בו איזה כחות עצומים שהוא לא הכיר בעצמו, ושהם קיימים רק שהוא לא הכיר אותם. וגם אם הוא לא רק פרעה אז הוא ודאי זוכה לסוג סייעתא דשמיא לא רגילה, כי כשאדם מוכן לקחת על עצמו משימה שהיא נראית בלתי אפשרית מגיע לו סייעתא דשמיא יותר ממצב רגיל, כי הוא מוכן ללכת על מצב על החיים ועל המוות מה שנקרא, עצם הדבר שהוא מוכן ללכת לכזאת משימה זה פותח לו שערים של סייעתא דשמיא ורואים הפתעות. זה דבר גם כן שאנחנו צריכים ללמוד ולדעת שאין מצב אבוד! אם אנחנו רק ניקח את עצמנו בידים כל מצב יש מה להתקדם ויש מה לעשות, רק אנחנו צריכים להאמין ביכולות שלנו ובכחות שלנו. ולשאוף גם לדברים מציאותיים! אם אנחנו כל הזמן שואפים לדברים שלא שייכים אלינו זה גם גורם לנו בסוף יאוש, וזה גם לא מה שצריך להיות, אנחנו אמורים כל אחד אמור לשאוף ליכולות שלו ולפי הכחות שלו ולפי המציאות שלו, ואז יהיה הרבה הצלחה והרבה סייעתא דשמייא.