פרשת שלח

בתחילת הפרשה בסיפור של המרגלים יש כאן איזשהו שאלה גדולה ברש"י וזה הכל גמרות ומדרשים, מצד אחר רש"י מביא על הפס' "כֻּלָּם אֲנָשִׁים" (במדבר יג, ג): 'כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות אותה שעה כשרים היו' - בשעה שהם הלכו לרגל הם היו כשרים. מצד שני על הפס' "וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן" (במדבר יג, כו), אומר רש"י 'מהו וילכו? להקיש הליכתן לביאתן, מה ביאתן בעיצה רעה אף הליכתן בעיצה רעה' - אז כבר הליכתן היתה בעיצה רעה. גם יש עוד רש"י 'למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים לפי שלקתה על עסקי דיבה שדיברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר'. אז מה קורה כאן, המרגלים היו כשרים, אבל הלכו בעיצה רעה, ומסיים ולא לקחו מוסר, אז איזה כשרים הם היו, מה קורה כאן?

בוא נראה כאן איזשהו יסוד גדול שמאוד ראוי לדעת את זה, יש בחז"ל וזה כתוב בזוהר על המרגלים, זה מה שאני ראיתי, אולי יש עוד מדרשים אבל זה דבר ידוע מאוד, שהסיבה שהם הלכו להוציא דיבה כי הם "אָמְרוּ, אִי יֵיעֲלוּן יִשְׂרָאֵל לְאַרְעָא, נִתְעֲבָר אֲנָן מִלְּמֶהֱוִי רֵישִׁין, וְיִמְנֵי מֹשֶׁה רֵישִׁין אַחֲרָנִין" - הם הרי היו נשיאים, וכשנבוא לארץ תסתיים כבר הנשיאות שלנו ויחליפו אחרים. מעניין שלא כתוב כאן בחז"ל מאיפה הם ידעו שיחליפו אותם והאם הם חשבו שהם לא ראויים? למה הם חשבו שיחליפו אותם, היש איזשהו חוק שרק קדנציה אחת ולא שתיים?! לא יודע למה הם חשבו שיחליפו אותם, אולי היה להם סתם איזה תחושה או חשש שכשיגיעו לארץ זה מצב חדש וצריך להחליף את המשמר היוצא. אבל כך כתוב בחז"ל שהם חשבו שכשיעלו לארץ הם ירדו מגדולתם וממילא היה שוה להם להישאר במדבר כי במדבר לא ישנו את המצב, זאת אומרת שהיה להם כאן איזשהו נגיעה של כבוד, מה יהיה עם הכבוד והמעמד, אנחנו נעלה לארץ ונפסיד את המשרה.

בעצם אדם מתעורר לו חזק איזשהו רצון למעמד ולכבוד עד כדי נגיעה ממש בצורה חזקה מאוד, מה המצב כעת; האם הוא בבעיה או הוא לא בבעיה? בעצם במציאות הזאת שמתעורר לו רצון מאוד חזק להישאר במעמד לבסס את המעמד שלו ולהצליח, הכח הזה הוא כח שהוא בעצם פרווה, זה כח עצום יש לו כעת הרבה אנרגיות ודחף גדול, חשוב לו מאוד להצליח ולקדם את עצמו ושיהיה לו מעמד וכבוד, הוא יכול לקחת את הדבר הזה להרבה התקדמות, ואם הוא לא יהיה נשיא אז הוא לא יהיה נשיא, אז הוא ילך להיות דיין ילך להיות ראש ישיבה ילך להיות ראש כולל, החסר דברים שאפשר ושיש בהם מעמד וכבוד?!

מה שמתעורר בו חזק הרצון הזה להצליח עד כדי רצון לכבוד ומעמד וכו' זה בעצם כח עצום שדרך זה אפשר מאוד להתקדם, הרי זה הפשט בחז"ל (ברכות נד,ב): "בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע" - שצריך לעבוד את הקב"ה גם עם היצה"ר, כי היצה"ר זה מנוע אדיר, הרצונות של האדם וכל מיני רצונות חזקים שיש לאדם הם כחות אדירים שגורמים לו לפעול. שמעתי על איזה יהודי אחד שהקים הרבה מוסדות שהוא אמר פעם לאחד מגדולי הדור, שהוא 95% עוסק בשביל כבוד ו-5% לשם שמים, אז אותו גדול אמר לו; אולי תעשה 100% לשם כבוד! ואז תקים עוד שתי מוסדות! הלשם שמים זה סיבה שאתה מקים פחות את מה שאתה לא הקמת, תעשה פחות לשם שמים ותקים עוד שתי מוסדות, תעשה 100% לשם כבוד! אדם שדוחף אותו הכבוד שלו שם הוא פועל הרבה כי חשוב לו הכבוד וחשוב לו המעמד, קח הכח הזה ותגייס אותו לעבודת ה' ואז הפוך אתה תרבה תורה ויהדות, בכח הזה אתה תוכל לקדם מאוד.

ולעומת זאת אפשר לקחת את הכח הזה למצב של להוציא דיבת הארץ העיקר שישאר לו המעמד הקיים, ובכח הזה להשתמש איתו לכזה תהום ולכזה שאול תחתית שבעצם להוציא דיבת הארץ ולהסית את העם נגד משה רבינו ונגד כל היעוד שהולכים להיכנס לארץ ישראל והכל בשביל הנגיעה הזאת.

אז בעצם כך, כשהם יצאו לרגל היה שם נגיעה חזקה של הנגיעה של הכבוד, זה ממש היה כעת כאש בוערת בעצמותיו, מה שזה היה כעת כאש בוערת בעצמותיו זה עדיין לא פוסל אותם, והפוך אתם יכולים כעת לקחת את זה לכל מיני החלטות טובות ולכל מיני השקעה בכיוון חיובי, אז "באותה שעה כשרים היו" - הם היו עדיין כשרים, כי אף אחד לא חייב אותם לקחת את מה שהתעורר אצלם כל כך חזק ועם כאלה אנרגיות וליפול עם זה, הם יכלו לקחת את זה ולקדם ולקדש ולרומם את זה ולהגיע עם זה הפוך לסוג פסגות שלא תמיד כשזה הכל לשם שמים מגיעים עם זה, כי הלשם שמים הוא די חלש ולא כזה חזק כמו היצה"ר, היצה"ט הוא לא תמיד כזה חזק כמו היצה"ר.

הם הלכו בסוף ולמעשה היה להם שם נטיה לכיון לא טוב אבל עדיין זה היה תלוי בבחירה שלהם, כי הכח עצמו הוא כח אדיר שעם הכח הזה אפשר להתקדם מאוד, ובסוף הם הובילו את עצמם וככל שהם נכנסו שם והתבוננו יותר בענין אז גמלה בליבם ההחלטה שאנחנו חייבים להישאר במדבר כי מי יודע מה יהיה עם המשרה, והם לקחו את זה למקום הכי גרוע שרק שייך ולמקום הלא טוב, אז יש כאן "רשעים שלא לקחו מוסר" - שהם לא חיזקו את עצמם חזק שבעצם אנחנו לא הולכים על כיון של לקטרג ועל כיוון של לחפש ביקורת ועל כיוון של לדבר לשוה"ר על הארץ אלא אנחנו ניקח את הארץ למציאות החיובית, הם לא לקחו מוסר כי אם הם היו לוקחים מוסר אז הכח הזה לא היה נופל לכיון השלילי. וגם בסוף כשבאמת הם נפלו לכזה שאול תחתית זה בעצם איגלאי מילתא למפרע [זה כזה מכאן ולהבא ולמפרע] שגם הליכתן היתה בעיצה רעה, אם הכח הזה הגיע בסוף למקום הלא טוב זאת אומרת שהנטיה היתה להוביל את זה למקום השלילי, אמנם זה עוד לא היה נרגש בכלל בשעת הליכתן, כי בשעת הליכתן זה עדיין היה פרווה ועדיין הם יכלו ללכת עם זה ימינה ויכלו ללכת עם זה שמאלה עם הרצון החזק הזה שיהיה להם מעמד וכבוד, ובסוף כשהם הביאו את זה לכיון השלילי אז בעצם התברר שמציאות של הכח והנגיעה הזאת ומה שהתעורר להם הרצון למעמד וכבוד זה היה רצון שמוביל אותם לכיון השלילי, זה דבר שצריך לדעת תמיד! שכל כח וכל רצון שקיים בנפש זה כח שהוא בעצם פרווה, כי עם אותו כח אפשר להשתמש לדבר שלילי ולדבר חיובי.

שמעתי פעם לבאר את מאמר הגמ' (ברכות לד,ב): "מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין" וכבר יש על זה כמה וכמה ביאורים, אבל שמעתי פעם לבאר כי הבעל תשובה שהיה לו תקופות שהוא הלך אחרי שרירות ליבו ואחרי יצרו הרע, וכפי שאמרנו שכשהיצה"ר בפעולה אז הוא עובד עם כל המרץ כי זה לא לשם שמים, אז הבע"ת כיון שאצלם היה תקופות שהיצ"ר עבד חזק אז הכחות נפש שלהם עירניים ובריאים כי הם עושים את הכל במרץ ולא רק לצאת ידי חובה, ממילא כשהם נהיים בעלי תשובה והם מקדשים את הכחות שלהם לצד הקדושה הם יותר מצדיקים גמורים, צדיקים גמורים המנועים שלהם זה המנועים של הלשם שמים ולשם צידקות, וממילא לא תמיד יש מספיק דחיפה ואת ה'מתוך שלא לשמה בא לשמה', וצריך לדעת ולהכיר את כל הכחות, כי הרי אנחנו צריכים להכיר את המטרה, וכל כח שיש לנו שאנחנו יכולים לנצל אותו לצד הקדושה זה חשוב מאוד, וכפי שהזכרנו שזה ה"בשני יצריך".

יש גם בחזו"א (אמו"ב ד-יד) שהוא כותב: "אין תיקון המידות שולל מהאדם אהבת עצמו כי מציאות הנטיה לכבוד ולעונג זה מציאות חיובית בהרכב המכונה של זה החי הנקרא אדם, ואין שלילת הנטיה הזאת בניה בנפש האדם אלא סתירת הויתו" - לשלול את הרצון לכבוד ולמעמד ולעונג ולדכא את הרצון שלו זה לא בניה בנפש האדם אלא סתירת ההויה שלו, וזה נגד המציאות של כל ההצלחה של האדם. "המוסר אומר לאדם אהוב את עצמך ורכוש כבוד, אבל דע לך מה אשרך עלי חלד ומה כבודך, אין כבוד אלא תורה, אין כבוד אלא ענוה, אין אושר רק להשתחרר מנטיות טבעיות ולהיות נכנע לה' ולתורתו תכלית החיים בעולם הזה ובעולם הבא" - אז גם כתוב כאן בחזו"א את אותו רעיון שהנטיה לכבוד ולעונג זה כח שהקב"ה הטביע את זה בעצם ההויה של האדם, השאלה כעת היא רק מה זה כבוד, האם כבוד זה להשתרר על אחרים או לעשות רושם, או שכבוד זה באמת להתפתח למעמד אמיתי ולמעמד פנימי ולמעמד אישיותי גבוה, אדם שהוא מקדם את המציאות האישיותית והפנימית שלו את ההנהגה שלו את המידות שלו ואת התורה שלו, אם הוא מקדם את זה לא בכיון של איך להוכיח לאחרים אלא בכיון של איך להתעלות ולעלות בעצמו, אז הוא לא עסוק בגאוה, ומצד שני הוא מרגיש שהוא עולה ומתעלה והוא מרגיש שהמעמד שלו מתקדם, כי המושג של מעמד בראש ובראשונה זה איך האדם מרגיש עם עצמו; האם האדם מרגיש עם עצמו טוב ומרגיש את עצמו מתקדם ומרגיש את עצמו מתעלה, שאז יש לו סיפוק פנימי כי זה לא משהו שהוא תלוי באחרים אלא יש לו משהו מכח עצמו, אז זה מה שהחזו"א אומר "המוסר אומר לאדם אהוב את עצמך ורכוש כבוד, אבל דע לך מה אשרך עלי חלד ומה כבודך, אין כבוד אלא תורה, אין כבוד אלא ענוה" - קח את האושר והכבוד לכיון החיובי.

זה חלק אחד מה שיש כאן ללמוד בפרשה, את החלק הזה שכל כח שקיים בנו זה מראה בעצם על אנרגיה ומנוע, וזה כח שיכול להריץ אותנו קדימה, לאן לרוץ? אפשר לרוץ לבאר שחת ואפשר לרוץ לחיי העוה"ב, זה כעת הבחירה של האדם, זה נושא אחד.

יש כאן עוד נושא מאוד חשוב בפרשת השבוע, שגם כן רש"י מביא כאן כמה גמרות, וצריך להבין מה הכונה. רש"י מביא גמ' בסוטה דף לא' על הפס' "שְׁלַח לְךָ" (במדבר יג, ב) אומר רש"י: "מדעתך, אני איני מצוה לך אם תרצה שלח, לפי שבאו ישראל ואמרו נשלחה אנשים לפנינו כמו שנאמר "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם" (דברים א, כב) ומשה נמלך בשכינה, אמר" - הקב"ה אמר להם. "אני אמרתי להם שהיא טובה, שנאמר "אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם... אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (שמות ג, יז), חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים" - כתוב כאן שהקב"ה אומר למשה שלח לך לדעתך, אני לא מצוה רק אם תרצה תשלח, ורואים כאן שמשה נמלך בשכינה והקב"ה לא מרוצה, הקב"ה אומר אני אמרתי שהיא טובה והם בשביל מה הם צריכים את המרגלים, חייהם שאני נותן להם מקום לטעות.

יש עוד רש"י על הפסוק "וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי ה'" (במדבר יג, ג), אומר רש"י: "ברשותו שלא עיכב על ידו" - הקב"ה לא עיכב על ידו. מצד שני יש פסוק בתחילת דברים "וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט" (דברים א, כג), אומרת ע"ז הגמ' בסוטה (לד,ב) "ויטב בעיני הדבר; בעיני ולא בעיניו של מקום" - זה היה לרצונו של משה ולא לרצונו של הקב"ה.

צריך להבין מה קורה כאן, הקב"ה אומר תשלח אבל אני לא מצוה, אז למה שמשה רבינו ירצה אם הקב"ה לא רוצה, האם מ"ר לא מבין מה הקב"ה רוצה ממנו?! וכי למ"ר יש רצונות שלא מתאימים לרצון ה'?! ואם רואים שהקב"ה אומר "אני אמרתי להם שהיא טובה, חייהם שאני נותן להם מקום לטעות" ואעפ"כ אחרי זה הוא שולח, וכי זה נקרא על פי ה' וברשותו, איך זה נהיה ברשותו? ועוד מה הפשט "ויטב בעיני ולא בעיני המקום", וכי בעיני משה יכול להיות דבר שהוא לא טוב בעיני המקום, מה כתוב כאן?

יש כאן איזה רעיון שצריך לדעת אותו, בפסוק כתוב וזה גם כן בתחילת דברים: "רְאֵה נָתַן ה' אֱלֹקֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת" (דברים א, כא) - כתוב כאן ביטוי "ראה נתן ה' לפניך את הארץ", לא כתוב ראה "נותן" או "יתן" ה' אלוקיך את הארץ, אלא "נתן" כבר. אומר הספורנו שם: "עלה רש; כי לא יתייצב איש בפניכם" - הספורנו אומר שמה שכתוב בפסוק שזה כאילו זה כבר נתון לכם, ואתם רק צריכים כבר לרשת את זה ורק צריכים להיכנס לשטח כי לא יתייצב איש בפניכם.  

הרי כתוב בפסוק "לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ בִּפְנֵיכֶם פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַאֲכֶם יִתֵּן ה'" (דברים יא, כה) ובעצם עם ישראל היו במצב שהם ראויים לכך שהארץ תינתן להם במצב שהם לא יצטרכו קשרי מלחמות, וכתוב בפסוקים שהקב"ה ישלח את הצירעה ומלאכתם תעשה מאליה, הם לא צריכים מרגלים והם לא צריכים שום דבר. אבל לזכות שזה יהיה בכזה צורה שהם לא צריכים ריבוי השתדלות בענין, אלא "נתן ה' אלוקיך את הארץ עלה רש" ו"לא יתייצב איש בפניכם, פחדכם ומוראכם יתן ה'", לזה צריך שיהיה להם אמונה ובטחון גבוהים, שהם יהיו בדרגה הזאת שהם מאמינים ובטוחים שהכל בסדר ושהם לא צריכים להשקיע כאן והקב"ה מסדר להם את הענינים, ואז באמת הם לא היו צריכים מרגלים.

אבל הם ירדו מהדרגה הזאת והם חיפשו השתדלויות טבעיות, הם לא היו ברמה רוחנית כזאת גבוהה של כזה דרגת ביטחון שאז הם באמת היו ראויים והם היו בדרגה כזאת שהם לא היו צריכים מרגלים ולא כל השתדלויות, ולכן הם מחפשים צורה איך לעשות, את הדרך נלך בה ואת הערים אשר נבוא לדעת איך לכבוש. וכמו שמפרש רש"י (שם) על הפסוק "וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר" (דברים א, כב): באיזה לשון הם מדברים (ספרי כ.). "אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה": אין דרך שאין בה עקמימות. "וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן" (דברים א, כב): תחלה לכבוש. זאת אומרת שהם נכנסו ללחץ ולפחד וירדו מדרגתם הרוחנית, ובמצב כזה הם באמת לא ראויים לכזה מאור פנים שמלאכתם תיעשה על ידי אחרים והם לא יצטרכו לכל דרכי הכיבוש.

לפי"ז זה מה שהקב"ה אומר למשה רבינו, שלח לך - אם תרצה תשלח! אני הרי אמרתי שהיא טובה ואני חושב שהם לא צריכים שוב דבר, אבל אם המצב הוא שהם בחרו לא להרגיש כ"כ בטוח אז אתה תראה איך אתה מסדר איתם, אם אתה מצליח להעלות אותם להזיז ולהחזיר אותם לביטחון ולשקט ולאמונה אז לא יצטרכו, אבל אם לא אז זה מה שצריך לעשות, ומשה רבינו רואה שזה לא הולך אז הוא כן שולח. אז מצד אחד יש כאן איזשהו תרעומת! חבל על כל הסיבוך הזה, היה אפשר להסתדר בלי כל הסיבוכים האלה, אבל מצד שני אם זה המצב אז שלח לדעתך, כי הקב"ה לא דורש מבן אדם שהוא לא במצב של ביטחון כי אז הוא לא יכול לא להתעסק השתדלות, אם אתה לא בדרגה הזאת אתה צריך לעשות את זה, וזה בעצם היה המצב של המרגלים, וזה מיישב את כל הלשונות האלה של חז"ל, כי בעצם היה ראוי שזה יהיה בצורה אחרת, אבל מאחר שלמעשה הם לא היו רגועים והם נכנסו ללחץ ולא הצליחו להרגיע אותם אז אין מנוס מלבחור בדרכי ההשתדלות האלה.

בסוף הפרשה יש גם כן כמה נקודות חשובות שיש מה לדבר עליהם, בפרשת ציצית כתוב בפסוק כך: "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" (במדבר טו, לט). רש"י מביא "עין רואה, לב חומד, וכלי מעשה גומרים" - אז הסדר שכתוב ברש"י וזה הסדר שאנחנו מכירים; עין רואה, לב חומד, ואח"ז כלי מעשה גומרים, אז למה בפסוק כתוב "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", למה מוזכר חמדת הלב לפני ראיית העין, היה צריך להיות כתוב 'ולא תתורו אחרי עיניכם ואחרי לבבכם', הרי עין רואה ולב חומד, א"כ למה מוזכר כאן חמדת הלב לפני ראיית העין.

אבל הפשט הוא כך, וצריך לדעת את זה שזה יסוד גדול, ומי שידע ויתבונן בזה יראה בנפשו עד כמה זה נכון, ודע את האוייב! כי כשמכירים את האוייב יודעים איך להתמודד איתו. יש פסוק "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה" (במדבר יא, ד), ויש להבין מה הכוונה? מפרשים בזה שיש כח באדם שכשהוא מתאווה למשהו הוא רוצה לממש את זה, ואת זה כולנו מכירים, כשאדם מתאווה למשהו ובא לו משהו והוא רוצה משהו חשוב לו מאוד לממש את זה. אבל יש סוג מצב שהאדם עוד לא אוחז בתאווה אמנם הוא יודע שבמצב מסויים יהיה לו תאווה, ואעפ"כ למרות שכרגע זה עדיין לא הגיע לו חשוב לו להביא את עצמו למצב הזה, והוא הולך לראות ולשים את עצמו במצב שהוא יודע ששם יתעורר ויתחדש לו התאווה, דהיינו שיש אפילו תאווה להתאוות, וזה הכונה "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה", שיש כח באדם לא רק שהוא מתאווה לדבר, אלא שלפעמים הוא עוד לא מתאווה אבל הוא מחפש להגיע לידי התאוות.

אומר הפסוק "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", שהפסוק בא לרמז לנו כאן שאמנם המהלך של תאווה זה עובד עם 'עין רואה לב חומד וכלי מעשה גומרים' שזה שלושת השלבים המנויים כאן, אבל הרבה פעמים מה שאתה הגעת לעין רואה זה בגלל שהיה לך איזה בעיה בלב, בלב שלך אתה התאוית תאוה ובלב שלך חיפשת בעצם להגיע לעין רואה, וזה היה עוד לפני שזה היה מצב שכבר בערה בך אש התאוה, שאתה נתת לאיזה רצון חיצוני שהוא קשור ללב להגיע לראיית העין ואחרי זה ממילא להפניה של הלב עד כלי מעשה גומרים, זה ידיעה שצריך לדעת אותה.

תמיד רגילני להמחיש את זה באיזשהו משל ואולי זה יכול לעזור, לצערינו קורה שיש פיגועים, יש מחבל מתאבד שעושה פיגועים, ידוע שההצלחה הכי גדולה זה אם מצליחים לעצור את הפיגוע כשהוא עוד בעזה, אם מגיע איזשהו מידע על פיגוע שהוא במהלך של תוכנית ועדיין הוא בעזה, ומרססים אותם או אותו כשהוא עדיין בעזה, זה ההצלחה הכי גדולה! שעוד לפני שזה בכלל יצא לכיון ישראל כבר עצרנו אותו, אף שעוד לא הגענו למצב של סיכון גבוה. ופעמים שלא הגיע המידע ולא הצליחו לעצור ולהגיע לשורש הענין עוד בעת התוכניות, וכבר המחבל יצא והוא נמצא בכביש הבין עירוני לכיון העיר, ודאי זה מצב של סיכון כבר יותר גבוה אבל עדיין מחפשים איך להצליח לעצור אותו לחסל אותו או לתפוס אותו כשהוא עדיין בכביש הבין עירוני. אם לא הצליחו עד שהוא נכנס כבר לעיר ורק אז הגיע המידע עליו אז עושים מאמץ מיוחד, כי הוא כבר בעיר וודאי שהסיכון כבר יותר גבוה אבל עדיין מחפשים אותו. המצב הכי קריטי כשהוא מגיע לפתח של המקום שלשם הוא רוצה להגיע ולעשות את הפיגוע, ועדיין תמיד יש תקוה אולי המאבטחים יצליחו להשתלט עליו ולעצור את זה ברגע האחרון בשעת השי"ן, אבל ככל שעוצרים את זה בשלב יותר מוקדם זה יותר קל כי זה עוד לא מצב כל כך קשה. כך ה"ה בענינינו כשהכח של הלא טוב עוד לא חזק והוא עוד לא במצב שזה כבר יותר קשה ויותר יש סיכוי שהכלי מעשה גומרים, שזהו בשלב של "התאוו תאווה" שהוא עוד לפני שה"עין רואה", לפני שהעין רואה עוד אין כאן את האש הגדול אבל יש איזשהו רצון פנימי שאני רוצה שהעין תראה כדי שהלב יחמוד והכלי מעשה גומרים, אבל זה הרבה יותר קל לעצור את זה בשלב הזה, כי בשלב הזה זה עוד לפני שזה אוחז בכזה דרגה שהעין ראתה כבר, שאחרי שהעין ראתה כבר זה הרבה יותר קשה, אבל כשזה עדיין בעזה לעצור בעזה את הפיגוע זה הרבה יותר קל.

אז ראוי לדעת תמיד! לפעמים יש איזשהו מורה היתר שאדם מורה לעצמו הרי זה עדיין עוד אין כלום וזה רחוק מאוד, אין לי סיבה לחשוש שאני אפול פתאום, וגם בשלבים יותר מאוחרים אני יכול להחזיק את עצמי, אבל זה לא כך, כי כל מצב שהעסק מתחמם יותר, וזה בכל נושא שבעולם שאדם מכיר בעצמו מצב של חולשה שיש בו, וזה יכול להיות בהרבה נושאים, אבל 'לב יודע מרת נפשו', מי שמכיר את הנקודות חולשה שלו והוא מוכן קצת לחשוב ולהתבונן ולא ללכת כפתי במהלך הרגלו, אז הוא יודע שהדבר הכי חכם והכי לענין זה לעצור יכולות נפילה בשלבים הכי ראשוניים, כי בשלבים הכי ראשוניים יש עדיין הרבה יותר כחות והרבה יותר יכולות לעצור את זה, וזה הפסוק בא לרמז שלמרות שהסדר הרגיל הוא: עין, לב, ולמעשה, אבל הפסוק בא לרמז לאיזשהו משהו בלב שהוא יכול ליצור את כל הענין, את ה"התאוו תאוה" מה שהזכרנו.

ב"שפתי חיים" על התורה (במדבר פר' קרח, עמ' שס"א - אות ו') ביאר כענין הזה, וז"ל שם: "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (במדבר טו, לט) - שורש הראיה היא בלב, כלומר בהתאם לרצונות הלב כך הוא מפעיל את כח הראיה שלו. וכתב רש"י "הלב והעינים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העבירות - העין רואה, והלב חומד, והגוף עושה את העבירות". זהו פעולת שרשרת: הלב מכוין את האדם איך לראות ומה לראות, ושוב כח הראיה חוזרת ומגבירה בלב את כח הרצון והתאוה. ונמצא א"כ ששמירת העינים היא בעצם מתחילה משמירת לב, כמו שאמר שלמה "מִכָּל מִשְׁמָר נְצֹר לִבֶּךָ כִּי מִמֶּנּוּ תּוֹצְאוֹת חַיִּים" (משלי ד, כג) - ע"י שמירת הלב באים לידי תוצאות חיים, כי אח"כ אפשר להתקדם ולבוא גם לשמירת העינים שלא ישפיע על הלב".

יש עוד הערה בפרשת ציצית כאן דבר מאוד מעניין, כתוב בפסוק כאן "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם; לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹקֵיכֶם" (במדבר טו, לט-מ). לכאורה יש כאן כפל לשון, כבר כתוב קודם "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'", אז מה הפסוק חוזר עוד פעם "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי", הוא כבר אמר את זה אז למה ומה זה הכפל לשון שהוא כתוב פעמיים?

רק הפשט הוא פשוט וחשוב מאוד לדעת את זה, כתוב בפסוק ברישא דקרא "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם", יהודי רואה ציצית; "שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד" (סוטה יז,א) - וזה מזכיר לו את המצוות, אבל הרי אנחנו לא בדיוק רואים את זה שזה עובד אצלנו כך, אנחנו רואים את הציצית ולא מרגישים שזה משפיע עלינו לטובה, מה קורה לנו?

רק הפשט הוא פשוט, כתוב בפסו' בישעיה "כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹקֵיכֶם" (ישעיהו נט, ב), וכתוב בתהילים "הִשִּׂיגוּנִי עֲוֹנֹתַי וְלֹא יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת" (תהלים מ, יג), בעצם יש בנו את החלק אלוק ממעל שלנו שהוא משתוקק לקדושה לתורה ולמצוות, אבל המציאות שהאדם הולך אחרי הרצונות הלא טובים שלו ואדם נופל זה מטמטם את ליבו, ובאמת תמיד כשכתוב ביטוי על עבירות ומאכלות אסורות שזה מטמטם, אין הכונה שהאדם נהיה מטומטם והוא נהיה טיפש ופחות בעל שכל, אלא מטמטם את הלב הכונה שזה אוטם לו את הרגשות את הריגשות קדושה ואת ההשתוקקות לקדושה את המבט הרוחני ואת ההרגשים הרוחניים, אז המצב של עבירות או מאכלות אסורות זה מטמטם את הלב הכונה שזה מכבה את הזיק של הקדושה ואת ההרגשות הנעלות והמרוממות, וזה המציאות של "עונתיכם היו מבדילים ביניכם ובין אלוקיכם".

לעומת זאת מי שלא חוטא ומעשיו והנהגותיו הם על פי התורה והמצוה והוא חי במצב טהור וזך וקדוש, אחד כזה באמת כשהוא רואה את הציצית זה משפיע עליו, יש כח במצות ציצית שציצית גורמת להתעוררות "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'", ומצינו גם בחז"ל סיפורים שציצית מנעה עבירה.

וזהו שאומר הפסוק: "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" - הפסוק אומר קודם כל תדע לך שמצות ציצית יש לה סגולה וכח להקרין קדושה שכשרואים את הציצית זה מזכיר את כל מצוות ה'. אבל תדעו לכם: "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" - זה יקרה רק אם אתם לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, אם אתם תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אז העינים שלכם זה עיני עגל שרואים רק חוטים, חוץ מזה שום דבר הם לא רואים וזה לא מוסיף ולא משפיע כלום, תדעו לכם רק אם יהיה "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" אז יהיה מה שאמרתי את ה"לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹקֵיכֶם", אבל אם אתם תהיו חוטאים ואתם תלכו אחרי מחשבת הלב וראיית העינים לא תזכו והציצית לא תשפיע עליכם כלום, וזה הפשט בכפל לשון כאן.

אנחנו צריכים לדעת בכללות בכל מציאות החיים, ברוך ה' אנחנו כבר לא ילדים קטנים ואנחנו כבר הולכים ומתבגרים ואנחנו צריכים להכיר את המציאות, כל הצלחה מחייבת את האדם שהוא יבנה לעצמו סדרים ומסגרות, אדם שלא בונה לעצמו סדרים ומסגרות וגבולות ותוכניות, אם הוא רק יסמוך על זה; מה פירוש הרי אני רוצה להיות בחור מאוד טוב, ואני רוצה מאוד לעלות ובתורה ויראת שמים?! אם הוא יסמוך על רצון עצמי של עצמו בלי לסדר לעצמו איזשהו מהלך הוא ימצא את עצמו כל הזמן בפיחות זוחל ובנפילות, כך המציאות, בגלל שלמעשה מאחר שכולנו יודעים שיש בנו גם כחות שמושכים אותנו לבטלה ולעצלות ולדברים לא טובים, אם אנחנו לא נארגן ונעשה תוכנית וסדר וגבול אנחנו לא יכולים לסמוך שרק הרצון הכללי שלנו שמה שאנחנו רוצים בטוב זה יספיק בשביל שבאמת נתנהג טוב. הרי אנחנו רואים ש'עין רואה לב חומד וכלי מעשה גומרים' בדברים שעליהם נאמר המציאות הזאת, שם האדם לא צריך שום התבוננות ושום דבר וזה עובד מאליו, ואילו בציצית 'וראיתם אותם וזכרתם' צריך שיהיה הרבה תנאים לזה, צריך שיהיה 'לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם', כי צריך משהו שהוא בשונה מהמצב הרגיל, צריך לצאת מהמצב הרגיל כדי להגיע למצב שהרצונות שלנו או הדברים שאמורים לעורר אותנו לקדושה לתורה ולתפילה שזה באמת יפעל עלינו. ואין שום צורה להצליח בלתי אם אדם מכניס את עצמו למסגרת, כשהמסגרת היא מוגדרת והוא מחייב את עצמו לפעול במסגרת הזה לפי הכללים של המסגרת, ואם הוא רואה נקודות תורפה אצלו אז הוא קובע לעצמו תוכנית והוא חי עם איזשהו מהלך. אבל להאמין בעצמנו שעצם הדבר שבאמת הרי ברוך ה' מי לא רוצה לגדול ולהיות תלמיד חכם למדן ומתמיד ולהיות ירא"ש?! לסמוך רק על הרצון הכללי הזה ולחשוב שזה לבד יספק שהעסק והעגלה תיסע בכיון הנכון זה פשוט אשליה וטעות והתחמקות מלקחת עול, כי זה לא עובד לבד בלי שבן אדם מחייב את עצמו וממסגר את עצמו.

והנה כל המציאות של ישיבה היא מציאות שבעצם יוצרת מצב מערכתי ומסגרות וגבולות שבעצם תכוין אותנו למסילה העולה בית ה' ולדרך ה', כולנו יודעים את המציאות שכשאין את המסגרת של הישיבה ב'בין הזמנים' זה לא באותה רמה כמו בזמן, כי המציאות של מסגרת של ישיבה זה דבר שמחזיק, וזה עוד לפני המציאות שכל אחד צריך לחשוב על עצמו איפה הנקודות גם בתוך המסגרת של הישיבה מה שיש לו לעשות עם עצמו, כי המסגרת של הישיבה לבדה היא לא מספיקה בעצם כדי להגיע לשיא ההצלחה בלי שבחור יתבונן בעצמו איפה החולשות שלו ואיפה הנקודות שהוא צריך לחזק שזה דבר שלא קשור למערכת הכללית, אבל הבסיס לכל זה המערכת הכללית של הישיבה, שכל תלמיד שנמצא בישיבה אם הוא לא שם את עצמו בצורה שמתאימה למערכת של הישיבה הוא משמיט בכלל את הקרקע ואין בכלל סיכוי, כי אנחנו חייבים להודות שהמציאות שלנו שההישתוללויות שלנו והבטלות שלנו והחולשות שלנו הם קורות בממילא, לא צריך להגיד 'לשם יחוד' קודם כדי שזה יקרה אלא זה קורה בממילא, ואת זה אנחנו צריכים לדעת שהבסיס הראשוני להצלחה ועליה שכולנו רוצים זה לשמור על המסגרת של הישיבה, וזה ודאי כולל שמירת סדרים ושיעורים.

דיברנו כבר כמה פעמים וזה בעזר ה' יהיה במשנה תוקף, אין מצב שבחור לא נמצא באיזה זמן מהזמנים של הישיבה בלי אישור, זה נגד כל המציאות של ישיבה, אין מציאות שבחור לא נמצא בסדר או לא נמצא בשיעור בלי אישור של המגיד שיעור או של הרב או של מי שממונה על אותו סדר, אין מצב כי זה פשוט משמיט את הקרקע, דהיינו שזה לא רק שאין גבול אלא אין קרקע בכלל, זה 'לא מצאה יונה מנוח לכף רגלה', אין על מה לבנות בלי זה.

גם דיברנו כבר וצריך לדבר על זה כל הזמן כי זה מהדברים שצריכים חיזוק, החיזוק של תפילה, וכפי שדיברנו אתמול שעוד לפני דרגת תפילה שזה כל אחד כפי דרגתו וכפי הרגשתו יש את החלק של צורת מעמד של תפילה, הזכרנו אתמול את החלק הזה שלנושא של פרהסיה יש ערך עצום ונורא, שיש בגמ' (סנהדרין עד,א) שיהרג ואל יעבור רק בפרהסיה אבל בצינעא לא, יש מחלוקת שם שאם זה בפרהסיה אז גם בשאר כל התורה זה יהרג ואל יעבור, ויש מאן דאמר שגם בג' עבירות זה רק בפרהסיה, רואים מזה שהחלק של פרהסיה יש לו מציאות עצומה ונוראה גם בגדרי הלכה וזה לא סתם הרגשות, אם כל הדין יהרג ואל יעבור יהיה רק בפרהסיה ולא בצינעא זה מראה שהחלק של הפרהסיה זה יותר חמור מעצם הדבר, זה מבהיל ממש! אז ודאי שאנחנו ניקח על עצמנו את החלק הבסיסי הזה, כי רק כשיש יסודות חזקים על יסודות חזקים אפשר לבנות, היסודות הראשוניים הבסיסים והחזקים זה המסגרת של הזמנים והצורה איך נראה בית מדרש, איך נראה ביהמ"ד בסדר, איך נראה ביהמ"ד בתפילה, ואז באמת יהיה לנו "למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלוקיכם".