פתיחת אלול
אנחנו בס"ד מתחילים
כעת את הזמן, תחילת הזמן, ובעצם תחילת הישיבה. הרגע מה שכל כך הרבה כולנו חיכינו,
הנה זה הגיע! בודאי שכולכם באתם מלאי חשק ומרץ והרבה תיקוות, וכל אחד ממכם מלווה
בתפילות ובדמעות, והברכות של ההורים שלכם, מלוות אותכם לכיון של הישיבה, כולכם
כאיש אחד בלב אחד לעלות בתורה בירא"ש במידות, לעשות שטייגען. ברוך ה' אנחנו
הגענו כאן לישיבה, ויש כאן ס"ד, יש כאן את כל הכלים וכל הכוחות בעצם להגשים
את השאיפות של כולכם בעזר ה' לעלות ולהתעלות.
בוא ננסה קצת
להתבונן! תשמעו בחורים יקרים, תשמעו דבר מענין מאוד, הרי כולנו מכירים את הסדר;
ילד הולך שמונה שנים בחיידר, שלוש שנים ישיבה קטנה, אחרי זה בערך חמש שנים ישיבה
גדולה, ואחרי זה לכולל וכו' וכו', זה הרי הסדר פחות או יותר.
בואו ננסה להתבונן
מהו נקודת הגיל והמקום שזה בעצם הכי תורם לרמה של הבחור לכל החיים, מהו השלב בחיים
שבו נקבע הרמת תורה ואידישקייט, ויראת שמים ומידות של הבחור, עד כדי שאפשר לדעת
בדרך כלל לפי השלב הזה איך הוא יראה כל חייו, פשיטא ופשיטא שככל שמתבגרים יש את
המקום להמשיך לעלות ולהתעלות, ילכו מחיל אל חיל, אין סוף לעליה, אבל יש לכל עליה
ולכל בניה איזשהו בסיס, האם קיימת או מהו התקופה שהיא בעצם הבסיס לכל החיים?
תדעו לכם! שהמציאות
היא, שכפי הדרגה של בחור בשנות הישיבה קטנה, זה המפתח והיסוד לכל החיים, זה דבר
ידוע לכל מי שמכיר, שזה המצב, בחור שהוא במצב שהוא משקיע, והוא עולה ומתעלה כפי מה
שהוא, לפי הכוחות שלו ולפי היכולות שלו בישיבה קטנה, יש לו את הבסיס האיתן והחזק, 'איתן
מושבך', יש לו את הבסיס את השורש ואת היסוד, שעל זה יבנה כל המציאות של החיים
הרוחניים שלו.
אתם יודעים שיש
כאלה אומרים; טוב נוּ ישיב"ק, יש עוד שלבים, יש גם ישי"ג, יש כולל, אבל
אנחנו רואים אברכים הכי חשובים, הם אומרים לפעמים,; את הגמ' הזאת למדתי
בישי"ק, אני נזכר מה אמרו לנו בישב"ק על הגמ' הזאת, מה המגי"ש אמר,
מה שמעתי מהמשגיח, מה למדתי בהלכה, המציאות היא ששנות הישיב"ק נחרתות בעומק
הנפש, והם בונות את כל עתיד החיים של הבחור. זה לא 'עוד שלוש שנים' מכלל כל השנים
שאנחנו בעזר ה', 'כי הם חיינו ואורך ימינו', אנחנו ברוך ה' מקדישים את החיים שלנו
לה' ולתורתו, וזה לא רק שלוש שנים מתוך מכלול החיים, אלא זה השנים הכי יסודיות,
ושהם קובעות. את הדרגה לכל המשך החיים, אמנם אין שלב בחיים שבו לאדם אין לו תיקוה
לבנות את עצמו, גם אם הוא לא עשה קודם, הדלת לא ננעלת אף פעם, לחַי יש תיקוה, 'כל
עוד נשמתו באפו יקו תשובת יציר אדמתו', זה בכל מצב, אבל בדרך הרגיל והמצוי המציאות
היא שהשנים של הישי"ק הם הקובעים את הרמה העתידית של הבחור ביר"ש ותורה,
עד שאם אנחנו נעשה איבחון ודיאגנוזה, על בחור בגמר הישי"ק, ונפגוש אותו בגיל
חמישים, תהי' הקבלה בין איך שהיה המצב שלו והמדריגה שלו בישי"ק לבין מה שקורה
איתו בגיל חמישים, זה המציאות, ממילא אף שאתם ודאי כעת כולכם הרי בחשק גדול, אבל
חשוב מאוד שתדעו כמה לייקר את התקופה הזאת של הישי"ק.
בקידושין (ל,ב)
הגמ' מביאה שם את הפסוק "כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים" (תהלים קכז, ד). המהרש"א שם בחידושי אגדות כותב; מה זה כחיצים
ביד גיבור כן בני הנעורים? הוא כותב; עיקר החידוד והשינון בימי נערות, והוא אומר
שלכן מדמה את זה לחיצים, כי חץ זה דבר חד ושנון, כמש"כ "חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים" (תהלים קכ, ד), וכשזה חודר, זה חודר לעומק, זה עושה את פעולתו,
מה שחץ צריך לעשות, וכן הוא בבני הנעורים שזה הגיל שבו מגיעים לעיקר החידוד
והשינון. והוא מעיר על המשך הפסוק: "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ
מֵהֶם" (תהלים קכז, ה), פתח בנעורים, וסיים
לגבר, זה גבר או נעורים? אומר המהרש"א ש'אשרי הגבר' - זה הרֶבּה שלהם, הרבה
של בני הנעורים, 'אשר מילא את אשפתו מהם' - אשפתו זה הנרתיק והכלי איחסון לחיצים.
שכשבני הנעורים משוננים ומחודדים בלימוד עם רבם, ורבם הוא הגיבור שלהם, אשרי רבם
שהוא גיבור שלהם, והוא מילא את תיק החיצים מאותם תלמידים שהם שנונים כחיצים הללו
[לא מזמן אמרנו באיכה "הֵבִיא בְּכִלְיֹתָי בְּנֵי אַשְׁפָּתוֹ" (איכה ג, יג), מה זה בני אשפתו? החיצים שנמצאים באשפה, אשפה זה
הכלי שבו נמצאים החיצים, היורה בחיצים הוא בא עם קשת, ועם האשפה, שזה איזה נרתיק
שבתוכו נמצאים החיצים, ואז הוא מוציא משם חץ ויורה], הבני הנעורים הם משולים לחיצי
גיבור שנונים, הם החיצים השנונים, והגיבור זה הרבה שלהם, ושהם מחדדים אותו והוא
מחדד אותם, ולומדים תורה מפי רבם, והם נהיים מחודדים, והוא מחדד אותם, וזה השילוב
כאן של הבני הנעורים והגיבור, כך כתוב במהרש"א. [ומוסיף המהרש"א:
"ועוי"ל אשפה ממש, כי יש בעלי בתים המונעים את הנערים מללמוד בביתם
שאומרים שהם ממלאים ביתם באשפה, ועל כן אמר אשרי הגבר אשר מילא על ידיהם את ביתו
באשפה ואינו מונע ביתו מהם", עכ"ל].
במסכת ברכות (כח,ב)
יש שם משנה: "ר' נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לביהמ"ד וביציאתו
תפילה קצרה, אמרו לו מה מקום לתפילה זו, אמר להם בכניסתי אני מתפלל שלא תארע תקלה
על ידי, וביציאתי אני נושא הודיה על חלקי", לא מוזכר במשנה הנוסח של הברכה,
של התפילה, אבל הרי כולנו מכירים את זה, זה מובא בגמ' וזה נפסק להלכה. [אגב, כדאי
שכל בחור יאמץ לעצמו, זה הלכה פסוקה בשו"ע להגיד את תפילת ר' נחוניא בן הקנה
בכניסתו לביהמ"ד וביציאתו מביהמ"ד], אבל עכ"פ בתפילה של היציאה
מביהמ"ד, כתוב בגמ' (שם) כך: "מודה אני לפניך ה' אלוקי ואלוקי אבותי,
ששמת חלקי מיושבי ביהמ"ד, ולא שמת חלקי מיושבי קרנות, שאני משכים והם
משכימים, אני משכים לדברי תורה, והם משכימים לדברים בטלים, אני עמל והם עמלים, אני
עמל ומקבל שכר, והם עמלים ואין מקבלים שכר, אני רץ והם רצים, אני רץ לחיי העולם הבא,
והם רצים לבאר שחת".
ה"תפארת ישראל"
בבועז שם (ברכות ד-ב), שבעצם זה הבן של התפארת ישראל, שואל; אני לא מבין, למה לא
הסתפק התנא האלוקי להודות על חלקו, מה הוא צריך להתעסק בגנאי האלה שהם יושבי
קרנות, אנחנו עסוקים עם היושבי קרנות, שאנחנו צריכים להגיד את ההבדל בינו לבינם?!
אנחנו לא מכירים אותם, אין לנו עסק איתם, בשביל מה ר' נחוניא בן הקנה צריך לדבר על
היושבי קרנות ולהגיד איפה אנחנו ואיפה הם, זה המדד שלנו?! אנחנו מודדים איפה הם
ואיפה אנחנו, וזה גורם לנו להיות איפה שאנחנו?! אנחנו מה שאנחנו כדי להתבדל
מהיושבי קרנות?! אנחנו מה שאנחנו, כי אנחנו אשרינו מה טוב חלקינו ומה נעים
גורלינו, האם זה בתור שיש יושבי קרנות, ואנחנו יותר טובים מהם?! ודאי שאנחנו יותר
טובים מהם, אבל מה זה המדידה הזאת? כך הוא שואל התפארת ישראל.
בעצם את אותה שאלה
גם אפשר לשאול, הוא לא מביא את זה, אבל את אותה שאלה אפשר לשאול, בסוף התפילה אומרים
עלינו לשבח לאדון הכל, לתת גדולה ליוצר בראשית, שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו
כמשפחות האדמה, שלא שם חלקינו כהם וגורלינו ככל המונם, שהם משתחוים להבל וריק...
ואנחנו כורעים ומשתחוים וכו'. מה צריך לדבר עליהם? מה הם מעניינים אותנו? הרי אנחנו
צריכים לדבר על היש הגדול שלנו? כך אותה שאלה שהוא שואל על תפילת רבי נחוניא בן
הקנה, יש גם לשאול על תפילת עלינו.
ותירץ וז"ל: "דמי
שיושב חבוש וגלמוד בביהמ"ד טמון בירכתי בית העיון הקדוש, אשר בתוך זמן זה הכל
הם בחוצות ובשוק, העולם מלא מרוצה ותנועה, ובני אדם הסוחרים והפועלים יוצאים
דחופים ומבוהלים בדבר העסק החומרי להשתדל בחריצות אחר ריבוי הממון והקנינים, באמת
הת"ח הלזה המתבודד, כשיוצא מדלתי ביהמ"ד החוצה נראה בעיני עצמו,
וכ"ש בעיני ב"ב וקרוביו ושארו זו אשתו, כעצל טמן ידו בצלחת, וכמתרפה
ממלאכת החיים, ועל כן צריך הת"ח לדבר בעצמו אל ליבו דברים יורדים חדרי בטן
ונופחים רוח חיים לתוך פנימיות נפשו להרגיש גודל יקרתו, וכנשר יגביה עוף על כל
השואפים על עפר ארץ בהבלי הזמן, ועל כן השליך התנא האלוקי הקדוש דברי גנות ובזיון
כנגד השוגים והמבלים ימיהם בטרדות העולם העובר, תוך התודה שנתן לה' על חלקו",
עכ"ד.
הנה הוא אומר דבר
נפלא מאוד, הוא אומר; יהודי יושב ולומד בביהמ"ד. בוא נראה, כעת אתם, אתם כעת
גמרתם את החיידר, ואתם באתם לישיבה קטנה, ובעצם נגמר הילדות, אתם נהיים בחורים,
אין כבר את הסוג השתוללויות והמולה של ילדי חיידר, ואותו הדבר כל יושבי
ביהמ"ד, הם יושבים בביהמ"ד ושקועים בלימוד, ובחוץ בלגן גדול, אנשים
טרודים ועסוקים בעסקים שלהם, זה בא בקורתו וזה בא בחביתו, וזה בא בעסקיו, כל אחד
שם עסוק. ויוצא היושב ביהמ"ד, ר' נחוניא בן הקנה ביציאתו מביהמ"ד, הוא
יוצא מביהמ"ד ורואה את כל המולת החיים, את כל הבלגן של החיים, ואת כל הריצות
של אנשים בחיים ואנשי בחוץ לביהמ"ד משדרים שהם מבטאים את היש הגדול של החיים,
ושמא ירגיש יושב ביהמ"ד מה אני עושה כל היום, ושמא יעלה בדעתו; אוי ואני
ישבתי כל היום בביהמ"ד, ואני מחוץ לכל העסק הזה. אז ביציאתו מביהמ"ד הוא
מחדד לעצמו; איפה אני ואיפה הם, כי הרי ס"ה אנחנו יוצאים אח"ז ורואים גם
אותם, אז אנחנו צריכים לחדד לעצמינו ולחזק לעצמינו איפה אנחנו ואיפה הם, שהם בכל
השכמתם עמלם וריצתם לא משיגים דבר תכליתי שקיים לעד ולעולמי עולמים, ואנו משיגים
עולמות נצחיים, קירבת ה' ודביקות בה' בלימוד התורה ובקיום המצוות.
וזה גם מתאים
לעלינו, עלינו אומרים בסוף התפילה, אחרי התפילה יוצאים, הולכים ברחוב, רואים את
הגויים, וגויים זה לא חייב להיות דוקא איזה ערבי מלוכלך, יש מקומות שהם הולכים עם
עניבות, הם אנשים אירופאים מכובדים, אבל עדיין כשאנחנו יוצאים צריך להרגיש את החלק
הגדול והמרומם שלנו, שלא שם חלקינו כהם וגורלינו ככל המונם, שהם משתחווים להבל
וריק..., ואנחנו כורעים ומשתחוים ומודים לפני מלך מלכי המלכים.
אבל חשוב להדגיש,
לא הכונה של ה"משנה" ולא הכונה של "עלינו", שהמעלה שלנו זה רק
בתור מצא את ההבדלים, אלא אנחנו בני מעלה שאין כמותה בלי קשר לאחרים, אבל אתם
יודעים שכשצבע לבן נמצא ליד צבע שחור, ניכר שהלבן הרבה יותר בוהק ובולט, אמנם הוא
לא נהיה יותר לבן בזה שהוא ליד שחור, אבל כשזה ליד שחור, קולטים הרבה יותר עד כמה הלבן
מאיר ובוהק. התירוץ כאן של התפארת ישראל זה רק, שבכל זאת כיון שאנחנו לא יכולים,
אנחנו הרי לא חיים בכוכב אחר, ואנחנו חיים במציאות של החיים שיש עוד סוגי אנשים,
יש עוד סוגי התעסקויות, ואנחנו לא יכולים למצוא לעצמינו את הפיתרון רק בזה שאנחנו לא
רואים לא מכירים ולא יודעים, כי אנחנו כן רואים כן מכירים וכן יודעים, רק שאנחנו
יודעים ומרגישים ואומרים, שמודה אני לפניך שלא שמת חלקי מיושבי קרנות, שאנו משכימים
והם משכימים, וכל מה שכתוב שם. אבל לא שהמדד שלנו זה בתור איפה אנחנו ואיפה הם,
אנחנו ברוך ה' באור הגדול, בלי קשר אם הם קיימים או לא קיימים, או מה הם עושים או
מה הם לא עושים, אבל זה מבליט לנו ומגלה לנו עד כמה האור גדול, כשרואים את הלבן
מול השחור, זה יותר מבליט ומגלה לנו את האור.
והרי ברור שאחד
ההבדלים הגדולים בין חיידר לישיבה, שאנחנו נהיים כעת יושבי ביהמ"ד, אתם כעת
נהיים יושבי ביהמ"ד, הרי בחיידר בכ"ז היה עוד ענינים, יש עוד סוגי
לימודים, ועוד כל מיני סוגי התעסקויות, וכעת אתם ברוך ה' עולים, 'ילכו מחיל אל חיל',
ואתם נהיים מ'יושבי בית המדרש', שהמהות היא יושבי ביהמ"ד. ילד בחיידר, הילד
הכי טוב עוד א"א להגדיר אותו כיושבי ביהמ"ד, הוא ילד טוב, והוא לומד,
אבל ילדות כוללת עוד חלקים, שהם תופסים מקום נכבד אצל הילד, אבל כשמגיעים לישיבה
ונהיים בחור ישיבה, נהיים יושבי ביהמ"ד, זה מהלך אחר לגמרי.
כתוב בפסוק "וַיִּגְדְּלוּ
הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה, וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם
יֹשֵׁב אֹהָלִים" (בראשית כה, כז), אומר רש"י 'כל
זמן שהיו קטנים, לא היו ניכרים במעשיהם, ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם, כיון שנעשו
בני יג' שנה, זה פירש לבתי מדרשות, וזה פירש לעבודת אלילים' - כך רש"י שם
בתולדות מביא. אני רוצה להבין; יעקב אבינו בתור ילד, עד 'ויגדלו הנערים', הוא לא
היה יושב אהלים? הוא לא ישב ולמד? מה יעקב אבינו עשה בתור ילד, הוא לא ישב ולמד?
מה כתוב כאן? ויעקב איש תם, ויהי עשיו איש ציד איש שדה, זה מובן, בחיידר היה גם
יעקב וגם עשיו, 'ויגדלו הנערים', ועשיו הלך להיות איש יודע ציד איש שדה, ללכת
להתעסק בשטויות והבלים, הוא הלך להיות נער רחוב, ויעקב איש תם יושב אהלים, אבל
לכאורה יעקב היה איש תם יושב אהלים גם בתור ילד, אצלו לא התחדש שום דבר, אצל עשיו
התחדש שהוא השתנה, אבל בפסוק כתוב לא כך, בפסוק כתוב 'ויגדלו הנערים, ויהי
עשיו איש יודע ציד איש שדה, ויעקב איש תם יושב אהלים', משמע שהתחדש איזשהו שינוי
גם אצל יעקב אבינו?
אבל התשובה היא
פשוטה כפי שאמרנו, יעקב אבינו ודאי היה בחיידר, וגם עשיו היה בחיידר, אבל הלימוד
של ילד, זה לימוד מכֹח שיש את העול של ההורים והמורים והמלמדים, הילד לומד בתור
ממלא את הפקודה של אלה שהם סמכות עליו, של ההורים והמורים שהם הסמכות עליו, והם
בעצם מפעילים אותו, זה המציאות של ילד בחיידר. אבל 'ויגדלו הנערים', והגיע איזשהו
עצמאות, ברוך ה' יש עצמאות, ועכשיו יעקב אבינו בוחר 'ויעקב איש תם יושב אהלים', זה
עכשיו כבר נזקף לבחירה שלו, לא כי אבא שלח אותו לתלמוד תורה, או כי הרֶבה עומד לו
על הראש, אלא 'ויעקב איש תם יושב אוהלים', כעת זה יעקב אבינו בעצמו, בבחירה שלו,
מתוך העצמאות שלו, ומתוך הגדילה שלו הוא הולך להיות יושב אהלים, וזה באמת שינוי
וחידוש גם אצל יעקב עצמו, למרות שגם בילדותו למד בת"ת.
וזה כעת שתדעו
ותייקרו, את זה שאתם כעת באותו דרך באותו בחינה של יעקב איש תם יושב אהלים, שאתם
כעת במהלך חדש, אפי' שבס"ד כולכם ודאי למדתם טוב בתלמוד תורה, והכרת פניכם
מעידה בכם כמה קיבלתם גם בשנים הקודמות, אבל בשנים הקודמות זה עוד לא היה בבחירה,
ילד קטן הוא לומד כי כך מובילים אותו, לאן שמובילים אותו כך הוא עושה, אבל עכשיו
אתם ברוך ה', 'ויגדלו הנערים', ואתם כבר יותר עצמאים, זה כבר גיל שיש יותר עצמאות,
יש כבר יותר בחירה, יש כבר יותר התבוננות, 'ויעקב איש תם יושב אהלים', זה מעלה
גדולה מאוד מאוד.
הייתי רוצה אולי
בכל זאת להוסיף עוד משהו לכל מה שקורה כאן, וכמדו' שזה נקודה מאוד חשובה, תשמעו
טוב, כי זה דבר שיכול להיות לו משמעות מאוד גדולה לכל ההצלחה. סיפר לי איזה יהודי,
שאבא שלו למד כאן בארץ בישיבה לפני 60-65 שנה, אבא שלו התחתן בערך לפני 60-65 שנה,
והוא באיזשהו שלב בשנות בחרותו בישיבה גדולה, הוא עבר לארץ אחרת, כך גילגלו אותו
החיים שהוא עבר לארץ אחרת. כשהוא התחתן, החברים שלו, מהועד או השיעור שלו, שלחו לו
מכתב ברכה לחתונה. והבן של אותו יהודי, שהוא ג"כ אברך ת"ח, הוא אומר לי;
הוא רואה את המכתב הזה, הוא רואה את השמות של כולם שם, אין אחד שהוא לא עשה חייל,
והוא לא מוכר, הוא אמר לי אותם בשמותיהם, חלקם ראשי ישיבות, חלקם רבנים, אין אחד
שהוא לא מהחכמים והנבונים והידועים לשבטיכם, כך המציאות. נשאלת השאלה: למה לא
רואים את זה כ"כ בשלימות כיום, שכולם כאחד, לא יהי' אחד שלא יגיע לאיזשהו
מעלה גדולה, מה הסוד של הענין?
תשמעו דבר מאוד
מענין! המציאות היא כזאת; עשו פעם מחקר, עשו מחקר בכללות העולם, מהו הסוד שגורם
לחיילים בצבא, להיות עם רוח קרבית ששים אלי קרב, ועם מרץ חזק כשהם יוצאים לקרב? כי
ראו הבדלים שיש מקומות שבהם החיילים של הצבא זה הכל אצלם דיעבד כזה, כזה יוצא זיין,
כדי לצאת ידי חובה, ויש מקומות וארצות שבהם החיילים בצבא עם אמביציה מאוד. יש לשון
ב"מסילת ישרים" (יט'): "כשר צבא הרשום בגבורה, אשר יבחר לו תמיד
במלחמה החזקה יותר, להראות תוקפו וניצחונה" - כך כותב המסילת ישרים כשהוא
מתאר איך נראה יהודי שלם. והוא אומר שהוא נראה כשר צבא הרשום בגבורה, אשר יבחר לו
תמיד במלחמה החזקה, להראות תוקפו וניצחונו, זאת אומרת שר צבא כשהוא גיבור הוא מחפש
תמיד ללכת לאיזור המלחמה הכי חזקה, הוא לא מנסה ללכת למה שפחות מסוכן, או שצריך
פחות תעוזה, ושצריך פחות אומץ, הוא הולך למקום שצריך הכי הרבה אומץ. וישבו וחקרו;
מה גורם לחיילים בצבא, למקומות שבהם יש לחיילים רוח עוז ותעצומות, רוח עצה וגבורה,
והמקומות שזה הכל באיזשהו סחבת, ולא עם מרץ גדול.
וראו דבר מענין
מאוד; שבמדינות שיש גיוס חובה, שכל בחור חייב ללכת לצבא, שם הצבא פחות מוצלח, מאשר
מדינות שבהם אין גיוס חובה וזה בבחירה, מי שבוחר ללכת לצבא, הוא הולך לצבא, שם
החיילים הרבה יותר נחושים, גיבורים, ואמיצים. מהי הסיבה לזה? אם זה חלק מהצורה;
הולכים לבית ספר, והולכים לתיכון, והולכים לצבא, זה חלק מהחיים ככה, הוא לא הלך
בכלל לצבא כי הוא מחפש את זה, הוא לא הלך כי הוא רואה בזה אתגר, כי הוא מחשיב את
זה, אלא כי כולם הולכים וגם הוא הולך, אחד שהולך כי כולם הולכים, וכי זה המהלך,
פחות יש לו אתגר ורצון להשקיע, מאשר אחד שהלך בבחירה ברצון שלו, והוא מייקר את
הערך הזה, של להיות חייל בשביל הנאמנות למדינה שלו, לא משנה, איך שכל צבא מנסה איך
לייקר את הדבר הזה.
אמר לי אותו אברך;
שבשנים שאבא שלו היה בחור, זה היה מיד אחרי השואה, עוד לא היה כ"כ פשוט שכל בחור
הולך לישיבה, המצב כאן בארץ היה, מי שהיה לו כאן סבא בארץ בתקופה הזאת, יספר איזה
מצב היה כאן, זה היה פשוט לבנות את הכל מחדש, הכל היה פרט ועוללות, היו שרידים, לא
היה מערכות, לא היה מסגרות, היו צריכים לבנות את הכל מחדש. או בשנים יותר עברו,
שבכלל לא היו מערכות מאורגנות, הישיבות גם לא היו מאורגנות, אפי' היו הרבה שלא היו
הולכים לישיבות, אותם שנפשם חשקה בתורה היו לומדים בביהמ"ד של העיירה, כל
המערכת היתה אחרת, בישיבות לא היו פנימיות מסודרות, אם אתם מכירים את המושג שהיו
אוכלים 'ימים' אצל בעלי בתים, שהבעלי בתים היו נותנים להם אוכל, היה צריך הרבה
מסירות נפש כדי ללכת לישיבה, ולא כולם הלכו. בשנים ההם זה היה בבחירה, בחור שהחליט
ללכת לישיבה, הוא הרגיש את עצמו כמה הוא גדול, והיה לו אתגר עצום כי הוא הרי הולך
ומקריב משהו בשביל זה, כי זה לא פשוט, זה לא האווירה בדיוק של כולם, זה לא חובה,
יש הרבה שלא הולכים, הוא נשא ליבו אותו בחכמה והוא הולך לישיבה, ולכך הוא בא עם
הרבה אתגר, עם הרבה מרץ, ועם הרבה חשק.
אבל היום אין לנו
בכלל נסיון, זה מהלך פשוט, אנחנו כבר עם כל המערכות מסודרות, כולנו ברוך ה' כבר
בנים של אברכים ושל ת"ח, זה כבר המערכת עובדת, איך אנחנו מרגישים כשאנחנו
הולכים לישיבה?
ומה אנחנו יכולים
במצבינו לעשות כדי להִתאתגר כבשנים ההם? הנני רוצה להגיד לכם, תשמעו! סיפר לי פעם
אברך אחד סיפור, הוא אומר לי שהיה פעם שנולד לו בת, ואישתו בתקופה שלפני הלידה,
היא חלתה באיזה מחלה זיהומית, שהרופאים מאוד חששו שהילד יצא חולני ובעל מום, בגלל
המחלה שהיה לאימא בחודשים שלפני הלידה, מאוד מאוד חששו, וברוך ה' נולדה הבת שלימה
ובריאה באופן מושלם, הכל היה טוב. הוא אמר לי אותו אברך; שאצלם לא רגילים לעשות
קידוש לבנות, יש כאלה שלא רגילים, ובהתחלה הוא חשב; לא אעשה קידוש, אבל הוא אמר; היה
כאן כזה נס! שכ"כ היה חשש, והיה חשש אמיתי, על התוספת ישועה הזאת שנולדה ילדה
בריאה הוא עושה קידוש, ועשה קידוש. לשנה אחרת, או שנתיים אח"ז נולדה לו עוד
בת, והכל היה חלק ברוך ה', והוא אמר, בהתחלה הוא חשב בליבו; הפעם אני לא אעשה
קידוש, כי אצלינו לא עושים, אח"ז הוא אמר; מה קורה איתי?! בטח אני עושה
קידוש! ע"ז שאני אפי' לא עברתי את הצער שאני צריך להגיע לישועה. אתם שומעים!
היה צריך לעבור פעם ראשונה את הצער, כדי להבין כמה צריך לשמוח כשלא קורה את הצער,
אנחנו מרגישים כאילו משהו מגיע לנו, כאילו יש לנו, משהו מסודר לנו?! משהו חתום
לנו?! אנחנו יכולים לדעת איך יסתדרו הדברים?!
"אוֹדְךָ כִּי
עֲנִיתָנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה" (תהלים קיח, כא) - כשהיה לנו פעם אחת את העינוי אז אנחנו יודעים
כעת להודות, גם כשכעת אין את העינוי, שצריך כעת להודות עוד יותר, כי אם כשאנחנו
היינו באיזשהו קושי, וברוך ה' יצאנו מהקושי, כמה צריך כעת להודות ולהלל ע"ז
שיצאנו מהקושי, אז כשהקב"ה עוזר לנו ובכלל אין קושי, כמה צריך להודות ולהלל.
וזמש"כ "אודך"- הנני מודה לך ה'. "כי עניתני ותהי לי
לישועה"- מאחר שאפילו כשהיה לי עינוי הושעת אותי, ומודה אני לך ע"ז,
כ"ש ש"אודך" כשהושעתני בלא שהייתי קודם במצב של עינוי.
הייתי רוצה מהרעיון
הזה לקחת משל עליכם; אם בשנים שכ"כ היה קשה המצב בישיבות, עד כדי כך שהעסק לא
היה מאורגן. והיה המצב קשה גם מבחינת פרנסה, לא היה שייך שכל בחור בכלל ילך
לישיבה, והיו צריכים ללכת לארץ מרחקים, והיו סכנות בדרכים, והיה בעיות עם
המלכויות, עם הגיוס לצבא. והיה בעיות בישיבות עצמם, לא היה פנימיות, ולא היה חדרי
אוכל, והיה צריך מסירות נפש ממש. אותו הדבר כשהסבים שלכם היו כאן בארץ ג"כ
היה אוירה ברחוב, מי שמכיר, היה כל מיני אירגונים, זה היה בשנים של הקמת המדינה, והיה
תעמולה גדולה של כל מיני אירגונים בשעתו שבחורים יתגייסו כדי לסדר את המדינה, כל
התנועות שהיו אז. ומי שבכל זאת הלך הרגיש; כמה ואיזה דבר גדול הוא עושה, איזה דבר
ענק, לאיזה מסלול גבוה ומרומם הוא מביא את עצמו. ולכך באמת היה המציאות שכל מי
שהלך לישיבה, הוא היה חדור בכזה רוח קרב, ובכזה רוח עוז ותעצומות, שגם אם היה
קשיים הוא הצליח, וגדלו והצליחו למעלה ראש.
ה"מסילת ישרים"
(יט'), כשהוא מתאר שם את השר צבא הזה, שהוא מחפש מלחמה חזקה, הוא כותב כך: "וכל
מה שיתגברו עיכובים נגדם עד שיצטרכו הם יותר כח להעבירם, הנה יאמץ לבם וישמחו
להראות תוקף אמונתם, כשר צבא
הרשום בגבורה, אשר יבחר לו תמיד במלחמה החזקה יותר להראות תקפו בנצחונה" - כמו
שר צבא שמחפש להוכיח את הכוח שלו, ואת היכולות שלו, ועד כמה הוא מצליח ומנצח.
ועתה הבה אנחנו
שברוך ה' נולדנו בבתים של תורה, שברוך ה' אין לנו בכלל נסיונות, אנחנו בכלל אין
לנו קשר ושייכות לכאלה שהם לא בדרך התורה, ולכך על אחת כמה וכמה שאנחנו צריכים
להודות ולהלל ולהרגיש את האשרינו מה טוב חלקינו, ושהתנאים כ"כ מסודרים
וכ"כ קלים. הנה באנו ביום הראשון; יש אוצר ספרים חדש, הכל מסודר כאן, מיזוג
אויר, כבר היה כאן מזונות ומשקאות, לא חסרת, ארץ זבת חלב ודבש, לא חסר כלום, ויש
צוות חשוב, תלמידי חכמים, ויש הנהלת הישיבה הדואגת להכל, א"א לתאר מה שמצפה
לכם בעזר ה', על אחת כמה וכמה שצריך להעריך ולייקר את זה שזה בא בקל. ולא ייתכן
שאם קודם שנולדה הילדה היה חשש סכנה, והיה מצב נורא, אז הוא עושה קידוש, וכשאין
חשש סכנה, אז כ"ש שצריך לעשות קידוש. וכך אם אנחנו באמת ניקח את זה, ואנחנו נעריך
ונאמין במיוחדות שלנו, וכמה אנחנו מיוחדים, הרי אתם כולכם יודעים שיש מליוני נערים
בגילכם בעולם, בכל המדינות והארצות שעסוקים בשטויות, ביותר שטויות מהיושבי קרנות
של רבי נחוניא בן הקנה, שהיושבי קרנות של ר' נחוניא בן הקנה הם לעומתם צדיקים
גדולים, א"א לתאר באיזה הבל וריק הם עסוקים! חיים ממש נמשל כבהמות נידמו,
ואתם ממש יותר ממלאכים, ואתם ממש עם כל החשק והרצון. אבל תעריכו את זה, אל תעשו את
זה בתור איזה סרט נע, כן יש חיידר, יש ישיבה קטנה, אלא תבינו את ההתחדשות ואת הערך
שלכם, את הערך של מה שאתם כעת ממש השורש והיסוד לכל החיים, ובעזר ה' יהיה יוכיח
סופו על תחילתו, ויהי' הצלחה גדולה מאוד, ועליה בתורה, בירא"ש, במידות, אמן
ואמן.
