קדושים תהיו

כולנו יודעים ששבט הכהנים הם מהלך אחר מכל כלל ישראל, ריבה בהם הכתוב מצוות יתירות, וכתוב על הכהנים בתחילת פרשת אמור הרבה לשונות של קדושה, כתוב שם בפסוקים: "קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹקֵיהֶם... וְהָיוּ קֹדֶשׁ" (ויקרא כא, ו) "כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹקָיו" (שם כא, ז) "וְקִדַּשְׁתּוֹ... קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ" (שם כא, ח), וכן אנחנו אומרים בתפילה "עם קדושיך כאמור", ובוידוי ביום כיפור "בני אהרון עם קדושיך", הכהנים הם קדושים! במה היא קדושתם? הם פורשים משאר העם והם מקדישים את עצמם להיות משרתי א-ל, הם עובדים בביהמ"ק ולא מתעסקים בכל עניני החיים, הם עובדים את הקב"ה בקרבנות בביהמ"ק ובכל עבודת הכהנים, אז הם קדושים ברמה ודרגה אחרת משאר העם.

אנחנו כעת הרי מתקדמים לקראת שבועות לקראת קבלת התורה, לפני קבלת התורה כתוב: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ, אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות יט, ו), כאן כבר מדברים אל כל העם. מה הקשר בין כל העם לכהנים, כהנים זה כהנים, אבל מה שייך הקדושה הזאת בכל העם? אז האמת היא שראוי לדעת שבדיוק כמו שהיחס בין הכהנים לשאר עם ישראל, שבאמת הכהנים הם קדושים בזה שהם מקדישים את כל חייהם לעבודת ה' והם פורשים מכל עניני החיים, גם עם ישראל ביחס לשאר אומות הוא ממלכת כהנים וגוי קדוש, עם ישראל שונה מכל שאר אומות, עם ישראל הוא העם של הכהנים שבאומות, שבכל משפחת העמים ומשפחות האומות שקיימים בעולם, כי עם ישראל יש להם תורה ומצוות ועם ישראל לא חי את החיים שלו בצורה ששאר העמים והאומות חיים, כי אצל עם ישראל עיקר התפקיד של יהודי זה באמת לעבוד את ה' תורה ומצוות, זה באמת כולנו יודעים את זה, אז באמת גם עם ישראל הוא ממלכת כהנים וגוי קדוש. רק יש דרגות, יש דרגה של מעלת עם ישראל על שאר האומות, יש דרגה של מעלת הכהנים על העם, ויש דרגה של כהן גדול, שזה בעצם הדרגה הכי גבוהה בסדר הקדושה.

אבל בוא נראה וננסה להתבונן קצת מה זה קדושה, כדי שנראה איך אנחנו מתקדמים לכיון הזה כי יש בזה ענין עיקרי ויסודי מאוד בכל הצורה של יהודי הענין של קדושה! יש פרשה בתורה פרשת קדושים ושם נאמר: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר; דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם" (ויקרא יט, ב). מה הכונה "קדושים תהיו", מה לעשות, האם לסגור עיניים או למצמץ בעיניים?

רש"י מביא מהתורת כהנים: "מלמד שנאמר פרשה זו בהקהל מפני שרוב גופי תורה תלויים בה" - הפרשה הזאת של "קדושים תהיו" זה פרשה שרוב גופי תורה נאמרו בה, והיא נאמרה בהקהל, היא נאמרה לכל העם ביחד באסיפת כל העם ביחד בשונה משאר כל עניני מצוות שנאמרו לאו דוקא בצורה שאוספים את כולם ביחד, זאת אומרת שיש כאן דבר מאוד מרכזי ש"קדושים תהיו".

הרמב"ן כותב על הפסוק הזה שבכמה נושאים בתורה אנחנו רואים שהתורה כותבת הרבה פרטים של עשין ולא תעשין, והתורה כותבת גם איזשהו משהו כללי שמבטא את כל כללות הענין ואת מטרת ונשמת כל הפרטים האלה, והוא אומר ש"קדושים תהיו" זה איזשהו כלל שהוא בעצם כלל ששייך להרבה פרטי מצוות שה"קדושים תהיו" זה הכלל שלהם, כי כל המצוות האלה זה בעצם כדי להביא את האדם למצב של "קדושים תהיו", כך כתוב ברמב"ן.

אנחנו צריכים להבין מה זה הדבר הזה של "קדושים תהיו", בפרט שיש כאן שאלה גדולה: במסילת ישרים קדושה זה הדרגה הכי גבוהה, בסולם של רבי פנחס בן יאיר מה שהמסילת ישרים הולך שלב אחרי שלב קדושה זה הדבר האחרון, יש אמנם אחרי זה רוח הקודש ותחיית המתים, אבל ע"ז המסילת ישרים לא מדבר כי זה כבר הוא כותב שזה דברים שקורים ממילא, אחד שמגיע עד דרגת קדושה ועד בכלל הוא כבר ממילא עולה ומתעלה ושורה עליו רוח הקודש והוא כבר יכול להחיות מתים, אבל זה כבר מתנות שהאדם מגיע לפסגת הסולם, אבל קדושה זה עכ"פ החלק האחרון במסילת ישרים זה הקדושה, אז זה דרגה גבוהה מאוד קדושה. וכאן התורה מדברת לכל כלל ישראל "קדושים תהיו", "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר; דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם", דרגה כזאת גבוהה שייכת לכל יהודי, כל יהודי הוא בדרגה הזאת מה הפשט בזה?

בוא נראה, הרמב"ן מסביר כאן, יש לו מהלך שלם להסביר מה זה ענין קדושה, מה זה "קדושים תהיו", וזה דבר באמת חשוב מאוד כי "רוב גופי תורה תלויים בה" כך כתוב בתורת כהנים, והרמב"ן גם מביא את התורת כהנים הזה. אומר הרמב"ן כך; אנחנו רואים שבמציאות שייך שיהודי יקיים את כל התרי"ג מצוות בכלליהם ובפרטיהם וידקדק בכל עניני ההלכה בשלימות ממש, הוא עושה הכל את כל מה שכתוב, אין דבר שכתוב והוא לא מקיים, ועדיין היהודי הזה יכול להיות בדרגה לא גבוהה, הוא עדיין לא חי בכלל לפי רוח היהדות, כי גם במצב שהוא מקיים את כל עניני תורה ומצוות עדיין הוא יכול להיות אדם חומרי מאוד, אדם ששקוע בחומריות ואדם ששקוע בכל עניני עניני העוה"ז והכל בהכשר מהודר, כי יש צורה גם תחת קיום כל תורה ומצוות להיות אדם חומרי, להיות אדם עוה"ז להיות אדם מגושם מאוד. הרמב"ן מכתיר את האדם הזה בתואר "נבל ברשות התורה", הוא יכול להיות "נבל ברשות התורה", מה שיעסיק אותו ומה שיהיה המהות שלו זה מהות של אדם ארצי חומרי מגושם ועם הכשרים מהודרים.

ואומר הרמב"ן; למה הוא בכזה מצב? כי הוא לא קלט את הרעיון מה התורה רוצה בכל קיום העשין והלא תעשין. בוא נגיד דוגמא: היו דורות שהיה הרבה פחות מצרכים ממתקים וכל מיני שיכלולים מה שיש היום, כולנו יודעים שכל הזמן משתכלל ויש המון שיכלולים בדברים שמקילים וכל מיני סוגי מיגדנות וממתקים וכדו', האם בדורות שהיה בהם פחות דברים הם באמת היו יותר קדושים, שכאילו יצא מזה יותר קדושה לאנשים?! אותו דבר היה המצב! יש את החלק של ירידת הדורות אבל זה לא קשור לענין הזה, כשברוסיה בשנים הקשות שהיה מצב של רעב שם, בכל השילטון הקומניסטי ברוסיה שהם היו ממש מוכי רעב, האם העם הרוסי התקדש אז והוא היה משהו באיזה קדושה? פשיטא שלא! כי לא ריבוי תנאים או מצרכים או מצבים שולל את הקדושה, ולא מיעוט יוצר את הקדושה, אלא זה קשור משהו למה שהאדם מאמין ולאיזה מהלך הוא מעמיד את עצמו, האם הוא מכניס את עצמו לאיזשהו מהלך מסויים, או שרק יש איזה מיגבלות שאין בחנות הרבה מצרכים, אז אם אין בחנות הרבה מצרכים האדם נהיה קדוש?! פשיטא שלא! אדם נהיה קדוש כשהוא מאמין ברעיון הזה שהוא לא בא לעולם כדי ליהנות מעניני העוה"ז, הוא בא לעולם כדי לעבוד את ה', והוא מחפש את העונג וההנאה שבקיום תורה ומצוות, הוא מחפש את הקשר עם הקב"ה ולא את הקשר עם העוה"ז.

הרי כולנו יודעים שהאדם מורכב מגוף ונשמה, ויש לו אפשרות או שהוא חי חיי נשמה או הוא חי חיי גוף וזה בבחירה של האדם, ואפשר לקיים את כל תורה ומצוות ואת כל ההלכה ולחיות חיי גוף, ואפשר לחיות חיי נשמה, זה שני מהלכים שהם לא קשורים דוקא למיגבלות או לתנאי החיים, אלא זה קשור למה שהאדם מאמין ולאיזה כיון הוא שם את עצמו בעבודה הפנימית שלו, מהי מטרת החיים שלו? מה הוא מחפש בחיים שלו? זה לא קשור למה שקורה בשטח. וכי נאמר על אסיר שנמצא בצינוק ונותנים לו לחם צר ומים לחץ שהוא נהיה קדוש?! תראו איזה קדוש לא אוכל כלום רק לחם ומים ואין לו תנועה ואין לו טיולים ואין לו שום הנאות, וכי הוא נהיה קדוש?! הוא מאוד סובל אבל הוא לא מתקדם שום דבר בכיון הקדושה, רק אם הוא יעשה עבודה פנימית עם עצמו תוך כדי שהוא שם הוא יכול באמת להיות מאוד קדוש, כי אין לו שם הרבה מפריעים (אמנם אני לא מאחל לאף אחד שזה יהיה המצב שלו), אבל לא המציאות הטכנית מה שהוא כעת מאוד מוגבל אף שהוא מוגבל הרבה יותר ממה שהתורה דורשת מיהודי, אז האם הוא נהיה קדוש? הוא לא נהיה קדוש! מגבלות לא יוצרות קדושה.

קדושה זה עבודה פנימית שהבנ"א הולך על איזה כיון מסויים, שבנ"א שם לעצמו איזשהם מטרות, שהמטרות האלה בעצם מלמדות את האדם אתה לא מחפש ליהנות מעניני עוה"ז, לא זה המטרה של החיים שלך, עניני עוה"ז הם אמצעי, אתה לא נצמד לזה כ"כ, ואתה לא חייב להיות כ"כ שכל עניני העולם יהיו קיימים בצורה קבועה שבלי זה חייך אינם חיים, אפשר להסתדר בכל מיני צורות, לא לעשות מזה ערך. אתם יודעים שיש הרבה מאומות העולם שאצלם עניני אכילה זה תרבות וזה ערך "תרבות של אכילה", לעומת זאת יהודי שחי נכון יודע שאכילה זה דבר שנצרך ודאי וצריך לאכול טוב ו"אם אין קמח אין תורה", אבל אין לזה שום ערך, אין ערך לאכילה, אכילה זה אמצעי כדי שיהיה דלק למנוע, וכי יש לזה ערך בזה שלמנוע יהיה דלק?! אם אין דלק המנוע לא עובד, אבל האם יש איזה ערך בדלק שבמנוע?! זה ס"ה היכי תימצי שהמנוע יוכל לעבוד, כך גם אוכל זה פשוט היכי תימצי אבל זה לא ערך. ההבדל בין אחד שעושה מזה ערך לאחד שלא עושה מזה ערך זה ודאי מתבטא גם בהרבה דברים בשטח, כי מי שעושה מזה ערך אז חשוב לו גם מאוד הטיפוח של זה, והוא גם שקוע בזה, וממילא יש לו גם הבדלים בביצועי שטח, אבל בשורש הענין המושג של קדושה זה קשור לאיזה מהלך האדם מעמיד את עצמו.

אז הרמב"ן כותב כך: "והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א"כ ימצא בעל התאוה מקום... ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות... ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב הנזיר "קָדֹשׁ" (במדבר ו, ה), ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח ובלוט. וכן יפריש עצמו מן הטומאה, אף על פי שלא הוזהרנו ממנה בתורה, כענין שהזכירו (חגיגה יח ב) "בגדי עם הארץ מדרס לפרושים", וכמו שנקרא הנזיר "קָדֹשׁ" (במדבר ו, ח) בשמרו מטומאת המת גם כן. וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל ברבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס, כענין שהזכיר הכתוב "וְכָל פֶּה דֹּבֵר נְבָלָה" (ישעיהו ט, טז), ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות". זאת אומרת המצוה של "קדושים תהיו" איך שמבואר כאן ברמב"ן זה בעצם מצוה שהיא מצוה כללית שהיא נותנת מבט וכיון על כל המהלך של קיום תורה ומצוות, בלי לדעת את הענין של "קדושים תהיו" אדם יכול לקיים את כל התורה ומצוות והוא לא במהלך שהוא עושה את רצון ה', הוא מקיים אמנם את הכל אבל הוא לא יודע את התכלית והמטרה לאן זה מגיע, אומר הפסוק לכל עם ישראל קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם, הצורה שאתם תידבקו בי זה רק אם תלכו על מהלך של קדושה, אם לא תלכו על מהלך של קדושה אין לכם קשר לקב"ה כי אתם לא חיים חיים של רוחניות, הקשר עם הקב"ה זה קשר רוחני, זה קשר שקשור לרוחניות, זה לא קשר שקשור לעולם החומרי, אם אתם לא "קדושית תהיו" אתם לא איתי ואתם לא שייכים אלי.

ופה הענין הזה של "קדושים תהיו" ודאי שיש לזה דרגות בלי סוף, אין סוף לדרגות קדושה כמה הוא נהיה אדם שעניני החומר לא תופסים אצלו מקום, והוא נהיה סוג בן אדם שכל המהות שלו זה מהות רוחנית ודביקות בקב"ה תורה ומצוות. אז באמת במסילת ישרים השלב האחרון זה "קדושה", אבל יש מהלך שכל יהודי באשר הוא צריך לדעת שהמהלך של כלל ישראל זה "ממלכת כהנים וגוי קדוש", עם ישראל שונה משאר אומות, עם ישראל לא עושה ערך מעניני עוה"ז, עניני עוה"ז זה רק אמצעי הם לא מטרה, זה הקו הכללי של כל יהודי, כל יהודי הנקודת זינוק שלו מתחילה מהכלל הזה של "קדושים תהיו כי קדוש אני". לאן תגיעו מזה? זה כל אחד לפי דרגתו! וגם לא כל מה שנדרש מראובן נדרש משמעון בדבר הזה, שזה קשור גם בטבעים ובתכונות ובהרגלים ובכחות ויש בזה הרבה דרגות בלי סוף, זה תחילת היהודי וסוף היהודי, ויש אלפי ורבבות דרגות באמצע. וזה לא סתירה שזה המהלך של עם ישראל, כי עם ישראל הוא "ממלכת כהנים וגוי קדוש" והצורה באמת לקבל את התורה היא מותנית בקדושה, כי חכמת התורה לא תשכון בלב בלי קדושה. וכמו שהביאו תוס' (כתובות קד,א): "דאמרינן במדרש עד שאדם מתפלל שיכנס תורה לתוך גופו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו", מה הכונה? מותר לאכול מעדנים וזה בסדר, אבל השאלה באיזה צורה אוכלים את זה או איזה ערך נותנים לזה, אז הצורה לקבל תורה היא קשורה לקדושה, בלי שבן אדם חי בקדושה וחי בכזה כיון אין לו חיבור לרוחניות, הוא עושה הוא ממלא חובה הוא מקיים את הכל אבל הוא לא שייך לקדושה.

מהי המהות של קדושה, מה הביאור המילולי, מה הביאור במילון במילה "קדושה"? כתוב שביאור המילה "קדוש" - זה מופרש ומובדל, זה הביאור הפשוט של המילה קדוש, ובאמת הפרוש ומובדל יכול להיות גם לרעה, "אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה הִיא בָעֵינַיִם" (בראשית לח, כא) - שהיא פרושה ומובדלת לענין זנות, דהיינו שהביאור המילולי של המילה "קדושה" הוא פרוש ומובדל. אבל יש ראיות שגם החלק הפשוט הזה שקדושה זה פשוט ומובדל זה חלק גבוה מאוד, שבעצם יהודי שהולך במהלך של קדושה אז הוא פורש ומבדיל את עצמו מהיצמדות לחומר, הוא לוקח את כל עניני החומר רק בתור אמצעי וכפי הנדרש, הוא לא מטפח את זה, הוא לא עושה מזה עסק, העסק שלו זה לעסוק בדברי תורה, העסק שלו זה לא לעסוק בענינים אחרים, העסק שלו זה תורה ומצוות, הוא שומר על הפה שלו איך שהרמב"ן אומר "מלדבר דברי נבלה" שהם לא בגדר איסור שגם מזה הוא שומר את עצמו, הוא לא מרבה גם בעניני הנאות העולם מעבר למה שנדרש, הוא חי כמו איך שיהודי צריך לחיות, ודאי גם החלק של ההיעדר מה שהוא פורש ומבדיל את עצמו מהדברים המאוסים אפי' אם הם לא בגדר איסור זה ודאי כבר מעלה גדולה מאוד.

אבל זה ברור שענין קדושה זה לא רק היעדר אלא זה מהלך חיובי, יש בזה גם משהו חיובי. מה זה כשאנחנו מברכים לפני כל מצוה "אשר קידשנו במצוותיו וציונו", המצוות מקדשות את הבן אדם הכונה היא ודאי שהם מוסיפות בו תוספת מעלה, זה לא רק היעדר וזה לא רק שלילי שהוא לא בצד השלילי, אלא זה מוסיף משהו חיובי, קדושה זה ודאי דבר חיובי, זאת אומרת קדושה בעצם כוללת שני חלקים, היא כוללת את הסור מרע, את הפרישה והבדלה מעניני התאוות והחומר ולא לעשות אותם לערך, אלא להשתמש בהם כפי הצורך כשהם לא מהוים מטרה והבן אדם פונה לכיון החיובי, ואז הוא מגיע לדרגה שהוא באמת עולה ומתעלה ונהיה לו קדושה חיובית, דהיינו שזה לא רק היעדר, כי גם אדם שהוא אוחז כבר בלהאמין ברעיון הזה לא להיות נבל ברשות התורה עדיין יש לו מה לעשות איך להגיע לדרגת קדושה שיש בעניני העוה"ז.

המסילת ישרים כשהוא מסביר מה זה קדושה כותב שהשפיץ דרגה של קדושה זה בן אדם שעניני העוה"ז בכלל לא מהוים לו סתירה, הוא כ"כ דבוק במושכלות ובקב"ה והוא כ"כ דבוק בתורה ובקב"ה עד שכל עניני העולם שהוא מתעסק בהם הם עצמם מתקדשים ונעשים שהאכילה שלו היא כקרבן והשתיה שלו היא כנסכים והוא כמו משכן, דברים מבהילים איך שהמסילת ישרים מתאר איך נראה אדם שהגיע לדרגת קדושה הגבוהה, אין לו בכלל זיקה ושייכות לעניני חומר, וכל ההתעסקויות החומריות שלו הם עצמם קדושות, הוא כותב שם שהחומר שהוא מתעסק גם מתקדש בקדושה העליונה שלו, כך כתוב במסילת ישרים בקדושה. זאת אומרת שודאי שקדושה מעבר למה שזה היעדר יש בזה גם דרגה חיובית שהאדם מתרומם, האדם מתרומם ומתעלה במצב שיש לו בעצם שליטה מוחלטת על כל עניני החומר ועל כל הנטיות החומריות, הוא בעצם מתעלה ושולט על כל עניני עוה"ז שאין לו שייכות אליהם והוא מעל זה, יש לו את הבחירה הטוב לבחור בטוב והוא חי ברמה גבוהה.

וזהו "הקדושים תהיו כי קדוש אני", שהרי איפה המגבילות בין "קדושים תהיו" לבין "קדוש אני"? כי גם באמת אצל הקב"ה הרי זה פשוט שאצל הקב"ה לא שייך כאילו לתאר את המציאות של קדושת ה' בחלק שהוא לא שייך לעוה"ז, כי הקב"ה בכלל לא בתורת עוה"ז, זה משהו רוחני נעלה שבכלל לא שייך לעוה"ז, אנחנו יש לנו אור וחושך משמשים בעירבוביה ויש לנו תפקיד להתעלות מעל החומר, אבל אצל הקב"ה לא שייך החלק הזה של פרוש ומובדל מעניני החומר זה לא איזה תואר שמשבח את הקב"ה כי הוא לא שייך לענין הזה בכלל, ודאי שעיקר "כי קדוש אני" זה החלק שהקב"ה הוא שליט על כל הבריאה והוא מעל כל המציאות של הבריאה, אין איזשהו משהו שבעצם הוא לא תחתיו הוא לא בשליטתו, אין איזשהו כח בעולם שהוא לא כולו שייך ותלוי בקב"ה, אז הקדושה של הקב"ה זה בעצם מה שהקב"ה מעל כל המציאות של כל הבריאה כולל מלאכים כולל העולמות הכי עליונים, והקב"ה הוא מעל זה והוא לא תלוי בשום דבר, זאת אומרת אין משהו ששייך לומר שהקב"ה תלוי בזה וצריך את זה למציאות שלו, זה המושג קדושה אצל הקב"ה שהוא מעל הכל והוא לא תלוי בשום דבר גם לא בדבר רוחני, הוא לא תלוי בשום דבר כי הכל הגיע מכחו והוא לא חסר שום דבר בהיעדר של משהו, הוא תמיד שלם והוא תמיד מעל הכל. והמגביל לזה בקדושה שלנו זה שיהודי שהוא בדרגת קדושה ג"כ יש לו את הכח את הבחירה ואת הכח האלוקי הזה שהוא בעצם שולט בחומר שלו, הוא לא משועבד לחיי החומר, הוא לא משועבד לרצונות חומריים, הוא מעל זה והוא בשליטה מלאה שיש לו כח בחירה והוא קדוש, זה המגבילות בין קדושה של יהודי לקדושה של הקב"ה.

בעלי חיים הם לא בעלי בחירה בכלל ואין להם שום בחירה, הבעל חי כל צורת ההתנהלות שלו זה הכל לפי צרכי הגוף שלו, כשהוא רעב אז הרעב דוחק אותו לחפש מזון, כשהוא מפחד הפחד דוחק אותו לברוח, אין אצל בע"ח מי שמכיר את טבע הבע"ח ידע לעקוב אחרי בע"ח ולהגיד כל פעם מה הוא הולך לעשות כעת, כי אין לו בחירה והוא חי רק לפי מה שדוחף אותו, דוחף אותו הרעב, דוחף אותו הצמא, דוחף אותו הפחד, דוחף אותו כל מיני טבעים ותכונות שיש בו, עד כדי שמי שיכיר את טבעיו ותכונותיו של הבע"ח והוא יעקוב אחרי הבע"ח ידע להגיד כל דבר מה הוא הולך לעשות, כי בעצם לבע"ח אין לו שום חירות, אין לו משהו שהוא יכול לעשות משהו לא לפי הטבעים והתכונות שלו. רק לאדם יש כח עצום כח אלוקי של בחירה שזהו מצב שאדם שמשתמש בכח הבחירה אז אף החכם הכי גדול בנפש לא ידע להגיד עליו מה הוא יעשה כי יש לו בחירה, שביחס לבחירה אף האדם הכי חכם בעולם לא יכול לדעת מה האדם יבחר. אבל המציאות היא שהרבה בני אדם לא משתמשים בכח הבחירה, הם בעצם חיים ב"ונמשל כבהמות נדמו" והמצב הוא כך שבאמת אדם חכם שיכיר אותם ידע להגיד מה הם יעשו בכל מקרה, אם המצב הוא שאדם חכם איזה פסיכולוג גדול שמכיר בן אדם יעקוב אחריו וידע להגיד מה הוא יעשה, זאת אומרת שהבנ"א לא משתמש בכח הבחירה שלו, אם הבנ"א משתמש בכח הבחירה שלו איך ההוא יודע הרי ההוא לא נביא, אם כל הזמן דוחף את הבנ"א רק עניני טבעים ומידות זה מה שדוחף אותו, אז מי שמכיר טוב את הטבעים והמידות של האדם ידע להגיד כל פעם מה מתאים שיעשה אדם שטבעיו כך וכך ומידותיו כך וכך ורצונותיו כך וכך וכו' וכו', הוא ידע להגיד מה הבנ"א יעשה כי הכל עובד לפי המערכות הקיימות בו, אין לו איזשהו כח של קדושה כח של שליטה מעל זה, שהוא בעצם יכול לבחור לא לעשות כעת את מה שבא לו או מה שהוא רוצה או את מה שיש לו כעת איזה דחיפה מצד הגוף והוא יודע לעצור את זה, הכח הזה הוא כח אלוקי הוא כח של קדושה, שאדם יש לו אפשרות לבחור לא לפי המצופה ולא לפי איך שאפשר לחשוב לפי המציאות הטבעית שלו אלא יש לו כח לבחור אחרת, ופה זה בעצם תלוי באדם האם הוא באמת יודע להשתמש בכח הבחירה, או שהוא נותן לעצמו ללכת במרוצת הרגלו לפי טבעיו ותכונותיו והוא מוותר על הכח החזק הזה של בחירה!

המציאות הזאת המהלך הזה והכיון הזה יש לו הרבה משמעויות, בוא ננסה קצת לפרוט את זה למטבעות קטנות ששייכים אלינו! יכול להיות מצב בבין אדם לחבירו, יש משהו לקנטר את השני או לפגוע בשני וכדו', ולפעמים זה מתוק מדבש, שלפעמים זה נכנס תחת כותרת של נקמה באיזשהו ענין, וכמו שהמסילת ישרים (יא') כותב "הנקמה מתוקה לו מדבש", יש לו כעת דחף אדיר לדבר או לעשות איזה פעולה שתוכיח משהו, והשאלה כעת היא האם אנחנו מקדשים את עצמנו, ואנחנו לוקחים שליטה על עצמנו שליטה על דבר שאנחנו מאמינים שהוא לא נכון ואנחנו עושים בחירה נכונה. זה שאלה גם בנושא של "זמן", האם אנחנו שומרים על הזמן והאם אנחנו חיים את מה שאנחנו מאמינים. לא מדובר כעת על דרגות מאוד גבוהות, רק האם אנחנו כשאנחנו מתבוננים עם עצמנו אנחנו מוצאים את עצמנו שאנחנו חיים לפי דברים שאנחנו יודעים ואנחנו חושבים שכך צריך להתנהג, או פתאום שוכחים ומתעלמים מדברים שאנחנו בעצמנו מאמינים בזה.

ופה יש איזשהו נקודה שאנחנו חייבים לדעת! אנחנו לא יכולים לרמות את עצמנו, בוא נראה את המציאות, מי שאין לו איזה תזכורות שיזכירו לו מה חובתו בעולמו ואיך הוא צריך להתנהג, המציאות היא שאנחנו עוד לא כאלה בעלי מעלה גדולים, והמציאות היא שבלי תזכורות אנחנו יכולים להימשך לבטלה ולעצלות ולכל מיני דברים שבעצם לא כך אמור להיות, כשאנחנו בעצמנו בזמנים של התבוננות או של התעוררות אנחנו יודעים שאנחנו לא כך אמורים להתנהג, מה יגרום לנו באמת את ההתבוננות?

ראוי לדעת וזה דבר שבאמת אנחנו מאמינים שיש מקום לחיזוק בזה, ואנחנו רוצים לקוות שבאמת הציבור יקח על עצמו להתחזק. אחד מהסדרים בישיבה זה סדר מוסר, כמו שיש סדר הכנה ויש חזרה א' וחזרה ב' ובקיאות ועיון יש סדר מוסר, והרבנים שנמצאים בלילה הם דיברו איתי אתמול ואמרו שיש איזשהו משהו חלש בסדר הזה, זה כאילו איזה בין הסדרים. צריך לדעת וזה חשוב לדעת את זה גם לשיעור א', חושבים שמוסר זה איזה משהו מפחיד, אפשר לקחת את זה וקחו את המוסר בתור הדרכה בתור פשוט להיזכר במה שאנחנו באמת רוצים, לוקחים "אורחות צדיקים" - וקוראים ולומדים שם על כעס לומדים שם על כל מיני עניני מידות, זה מספר לנו על מה שאנחנו רוצים, זה פשוט מזכיר לנו את זה, אין כאן שום דבר מפחיד, זה דברים שאנחנו רוצים באמת להיות, אבל בלי שיהיה לנו תיזכורות אנחנו פשוט מתעלמים מזה. ספר "מסילת ישרים" - מי שיקח ספר מסילת ישרים ויקרא את זה בתור ספר הדרכה, ולא צריך לקרוא את זה דוקא בניגון עצוב ושפתיים דולקות, זה כבר דרגה של בעל מוסר, בוא נלך קודם בשלב הפשוט, הוא מספר לנו פשוט מה התהליך, זה הוראות הדרכה למי שרוצה באמת להתקדם, ומי לא רוצה להתקדם בתורה וירא"ש?! בוא ניקח את זה ונעזוב את החלק העצוב שהוא עם איזשהו עבודה נגד הטבע, בוא נלך קודם כדי שנדע מה מוטל עלינו מה אנחנו רוצים את החלק שאנחנו באמת רוצים, אח"ז נראה על דרגות עליונות של בעלי מוסר שאנחנו עוד לא אוחזים בזה, אבל קודם כל נראה את החלק של ההדרכה הפשוטה.

ראוי לדעת שהסדר מוסר זה סדר ככל הסדרים וכך זה בכל עולם הישיבות, וזה פשוט לא בגרותי אם לא מבינים את החשיבות של זה, זה ס"ה זמן קצר אבל אפשר לרכוש בזה כ"כ הרבה ידע שיתן לכל החיים, מי שילמד "מסילת ישרים" או "אורחות צדיקים" או את שאר ספרי המוסר המפורסמים זה יפתח לו את הראש, זה יתן לו מושגים שהוא לא מכיר, זה פשוט נותן אפיקים נותן כיוונים ונותן הדרכה עוד בלי דרגות עליונות אלא ברמה הכי פשוטה, איך אנחנו נדע לאן אנחנו יכולים להגיע אם לא נכיר בכלל שיש כזה אופק יש כזה מהלך ושיש כזה כיון?! אם אנחנו ניקח את זה בכזה צורה באמת יהיה לנו מתיקות בענין כי אנחנו רוצים, שהרי מי לא רוצה להתקדם?! ומי לא רוצה לעלות ולהתעלות?!

כעת האדם לבד הוא חי באיזה תרדמה ובאיזה חזקה קמייתא, אנחנו כולנו מכירים את עצמנו, וגם כשיש לו זמני התעוררות כמה דשביק לה גחלת, הגם שזה אש, מעמיא עמיא ואזיל, זה לאט לאט נכבה, האם אנחנו לא מכירים את עצמנו, האם זה לא כך?! איך אנחנו נגרום שזה כל הזמן יבער? צריך לחתות בגחלים ולנפנפף כדי להוציא את האש כל הזמן החוצה. מה הניפנוף שיוציא לנו כל הזמן את האש החוצה? אם יהיה משהו שיעורר אותנו. מה מעורר אותנו? אם לומדים מוסר אף בלי החלק הביקורתי שבזה, אלא בחלק הפשוט שפשוט להיזכר ולהתעורר להתחכם בדברים שמוטלים עלינו, אם אנחנו באמת נלך במהלך כזה ואנחנו נתנהג בדרך הזאת, באמת אנחנו נעלה ונתעלה ויהיה לנו שייכות עמוקה ל"קדושים תהיו כי קדוש אני", ואנחנו נגיע למתן תורה בצורה שאנחנו באמת ראויים לזה ואנחנו שוים לזה, וכך אנחנו נצליח!