קובץ סיפורים
רבותי, כיון
שנתקבצו לידי כמה כמה וכמה סיפורים מאוד מענינים ונפלאים הייתי רוצה לשתף את
הציבור בסיפורים האלה.
אולי נתחיל עם
איזשהו סיפור על הרמב"ם, פשוט לא יאומן כי יסופר! בספר סדר הדורות הוא מביא
כך: "כתב בשלשלת הקבלה כי רבי מימון אביו" - האבא של הרמב"ם רבי
מימון. "לא היה רוצה לקחת אשה" - הוא היה בחור מבוגר ולא רצה להתחתן.
"ויהי כמו בחצי ימיו בא לו בחלום איש אחד וציוה לו שיקח לאשה בת קצב פלוני
שהיה דר בעיר אחת קרובה לקורדובה" - כך הגיע אליו חלום, שישא את בת הקצב שגר
בעיר סמוכה לקורדובה. "והיה מהתל מזה החלום, וירא אליו זה החלום פעמים רבות
עד שלקחה" - הוא השתכנע מזה שראה שהחלום חוזר, ועל הישנות החלום אל רבי מימון
פעמים או שלוש וממהר האלוקים לעשותו, והוא הלך ועשה את זה. "ותהר ותלד לו את
הרמב"ם, ותקש בלידתה ותמת, אחר כך לקח אשה אחרת ויהי לו בנים ממנה. וזה
הרמב"ם היה קשה ההבנה מאוד שמעט רצון היה לו בלימוד, ואביו היה מכהו עד כי
נואש ממנו, וקראו בן הקצב ויגרשהו מביתו" - אתם שומעים שיטת חינוך! מכות
ומגרשים מהבית אם לא לומדים, היו זמנים שאולי זה עבד. "והרמב"ם הלך לו
לביהכנ"ס וישן ויקץ ומצא עצמו נהפך לאיש אחר" - זאת אומרת שהועיל
החינוך, כנראה זה עשה לו איזשהו זעזוע וזה כן הועיל. "וברח מפני אביו, וילך
אל עיר שהיה שם הרב ר' יוסף אבן מיגאש והתחיל ללמוד ממנו והפליג להתחכם" -
אגב, הרמב"ם בהקדמה לפי' המשנה כשהוא כותב שם את ההשתלשלות והסדר הוא כותב על
הר"י מיגאש: "ושכל האיש בתלמוד מבעית למי שיסתכל בדבריו ועומק שכלו
בעיון, עד אשר כמעט נאמר בו וכמוהו לא היה לפניו מלך במנהגו ודרכו",
הרמב"ם מפליג מאוד בגדלותו של הר"י מיגאש שהיה מגדולי הראשונים.
"אחרי ימים רבים שב אל קורדובה ולא הלך לבית אביו, וביום השבת התחיל לדרוש
ברבים דברים נוראים, ואחר הדרשה קמו אביו ואחיו וישקוהו ויקבלוהו בסבר פנים".
אח"ז הוא מביא
שכשהרמב"ם חיבר את ה"משנה תורה", וכך הוא מתאר: "עשר שנים היה
יושב רבינו משה בחדרו ולא יצא מפתחו עד שסיימו, ובלילה שהשלימו בא לו במראה רבינו
מיימון אביו ואדם אחר עמו, [יש לציין שהרמב"ם החשיב מאוד את אביו, ובהקדמה
לפירוש המשנה שלו כתב וז"ל: "וקבצתי כל אשר בא לידי מפירושי אדוני אבי
ז"ל"], ואמר רבינו מיימון אביו הנה לך זה משה רבינו, ונבהל! וא"ל
באתי לראות מה שעשית, וכשראה אמר יישר כחך" אם להאמין לזה, עכ"פ כך כותב
סדר הדורות לפי איך שכתוב כאן, שהרמב"ם היה קשה הבנה מאוד שמעט רצון היה לו
בלימוד, ובאיזשהו שלב העסק התקדם ויצא הרמב"ם.
יש "מדרש
הלל" שכתוב שם כך: "דבר אחר ההופכי הצור אגם מים מלמד שהיו רבי עקיבא
ובן עזאי טרשים כצור הזה" - ר"ע ובן עזאי היה להם ראש סלע, טרשים, כמו
שיש קרקע טרשים, כצור הזה. "ועל ידי שציערו עצמם על תלמוד תורה פתח להם
הקב"ה פתח לתורה, ודברים שבית שמאי ובית הלל לא היו יכולים לעמוד בהם לאיסור
ולהיתר עמד בן עזאי ופירשם שנאמר "בַּחַלָּמִישׁ שָׁלַח יָדוֹ" (איוב כח, ט), ודברים שהיו סתומים בעולם עמד רבי עקיבא ופירשם
שנאמר "מִבְּכִי נְהָרוֹת חִבֵּשׁ וְתַעֲלֻמָהּ יֹצִא אוֹר" (איוב כח, יא), מלמד שראתה עינו של רבי עקיבא במרכבה כדרך שראתה
עינו של יחזקאל הנביא, לכך נאמר "הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם" (תהלים קיד, ח). - דהיינו שהראש של ר"ע ובן עזאי היה טרשים
כצור הזה שהיה ראש סלע וראש אבן שלא קולט כלום, וע"י שציערו עצמם על תלמוד
תורה פתח להם הקב"ה פתח לתורה, כך כתוב במדרש.
בסייעתא דשמיא
בדיוק הגיע לידי קובץ סיפורים אז אמרתי נשתף בזה את הציבור, הביא לי אברך ת"ח
סיפור שהוא כתב ממה ששמע מאיזשהו בחור חתן, ואותו חתן שמע את הסיפור הזה מהגאון
רבי חיים קמיל זצ"ל בעצמו, את הסיפור הוא כתב מיד כששמע מאותו חתן כבר
בתשס"ה, ועכשיו הוא הביא לי את הדף שהוא כתב מיד אחרי שהוא שמע את הסיפור.
אותו חתן שמע את הסיפור מהגאון רבי חיים קמיל זצ"ל ראש ישיבת אופקים שהוא היה
גאון וצדיק מופלג, והוא סיפר לאותו חתן את סיפור חייו, ובסוף הסיפור הוא מספר גם
למה הוא מספר לו.
אבל הוא מספר כך;
כשהוא היה ילד בחיידר היה גר בירושלים ושם הוא למד בחיידר, הוא היה ילד חלש בכיתה,
הוא היה ממש מהשליש התחתון של הכיתה, והוא היה יתום מאביו ואמו היתה אלמנה, והיה
כבר שנה לפני הבר מצוה כשהוא כבר ידע לקרוא אבל הוא עדיין לא ידע לפרש, זאת אומרת
שחומש הוא יכל לקרוא בלי לפרש, בלי להבין את הפירוש, הוא לא ידע לקרוא עם פירוש
אפי' פרשה אחת בחומש, היו לומדים טייטש' שזה כאילו להגיד את המילה עם הביאור
והניגון איך שרגילים ללמוד, לקרוא הוא ידע אבל לפרש לא. האמא שלו האלמנה חשבה; מה
יהיה עם הילד הזה? מה לעשות, כיון שהוא לא מסוגל ללמוד אז אולי שהוא ילך לעבוד והוא
יהיה איזה שוליא דנגרא או איזה שוליא דנפחא, שילך לעבוד וכך גם יהיה יותר פרנסה
בבית וגם רחמנות עליו, מה לעשות הוא לא מסוגל ללמוד. אבל היא החליטה שהיא תתייעץ
עם החברות והשכנות שלה האם זה צעד נכון להוציא אותו מהחיידר ולשלוח אותו לאיזה
עבודה, החברות האלה היו להם גם ילדים בכיתה של הבן שלה אז הם ידעו והכירו את
המציאות, וכולם הסכימו שאין מה לעשות איתו והוא לא חזי למידי, וכדאי שיצא לפחות
ויעשה משהו בחיים ויעזור קצת לפרנסה בבית. היתה שם רק אחת אשתו של ר' שמחה זיסל
שפירא שהוא היה יהודי ידוע בירושלים (הוא סבא של הרב דיסקין הראש ישיבה של אורחות
תורה, והוא גם חמיו של הרב דרבקין מגרודנא באר יעקב, אני עוד זוכר אותו בחתונות של
הנכדים שלו שלמדו בישיבה כשהוא היה זקן מופלג), עכ"פ הגב' שפירא הזאת היא
אומרת לאמא של ר' חיים קמיל שבאמת זה נכון שכדאי לשלוח אותו לעבודה, אבל עוד שנה
יהיה לו בר מצוה, ואיזה בושות יהיה לו כשכולם יגידו שהילד הזה הוא כבר בעבודה וכבר
לא לומד בחיידר, בוא נחכה אולי שנה עד שהוא יעבור את הבר מצוה, לפחות שהוא לא
יעבור את הבר מצוה עם כאלה בזיונות שהוא כבר עזב את החיידר והלך לעבוד, טוב אז
החליטו לעשות המתנה של עד אחרי הבר מצוה. למעשה לקראת הבר מצוה כבר היה איזשהו
שינוי קל שבקלים שפרשה אחת הוא כבר ידע עם פירוש, כך הנוסח שהאברך ההוא כתב, היה
כבר פרשה אחת שהוא הצליח לדעת עם הטייטש', עם הפירוש, אז ישיבת "מועצת
השכנות" החליטה שאם כך כן נשלח אותו לישיבה קטנה ונראה 'אולי יחוס עם עני
ואביון אולי ירחם', הוא הלך לישיב"ק ולא היתה לו הצלחה, בקושי היה לו חברותא וכמעט
אף אחד לא רצה ללמוד איתו, היה קשה מאוד. לישיבה גדולה הוא הלך כאן לסלבודקא בבני
ברק, והוא היה מתמיד מופלג עם התמדה נוראה אבל קשה הבנה נורא, עד כדי שתלמידי
חכמים שלמדו אז בסלבודקא אמרו (אמרו לי את שמם, אבל מפני כבודו של ר' חיים קמיל
אני לא רוצה לומר מי אמר את זה); שבישיבה היו אומרים שללמוד עם סטנדר חברותא זה
יותר קל מללמוד עם ר' חיים קמיל, כך היתה האמירה בישיבה, כאילו שהוא לא קולט וזה
היה מעצבן ללמוד איתו חברותא, והמקום שלו היה מתמלא זיעה מרוב המאמץ וההתמדה שלו
וגם שהוא היה קצת בעל בשר, הוא היה מתמיד עצום ולא מבין ומקומו היה מתמלא זיעה. באותה
תקופה שהוא למד שם הסטייפלער היה אז ראש ישיבה בבית יוסף שזה גם בגבעת רוקח (איפה
שהיום ישיבת בית מתתיהו במקור זה היה ישיבת בית יוסף והסטייפלער היה שם ראש ישיבה),
הסטייפלער היה אומר את שיעורו היומי 20 דקות, והוא היה מדבר מאוד בהיר וברור כמו
שבקהילות יעקב רואים איך שהוא טורח להסביר בצורה מאוד בהירה וברורה, ורבי חיים
קמיל היה הולך לשיעורים של הסטייפלר כי את השיעורים בישיבה הוא לא הבין בכלל,
והשיעורים של הסטייפלער שהיו 20 דקות והיו מאוד ברורים ובהירים כי הסטייפלער היה
בעל הסברה מיוחד מאוד, אז פעמים כך אמר ר' חיים קמיל, כשהשיעור לא היה מסובך (אני
לא יודע בדיוק מה זה לא היה מסובך, אבל כשהשיעור לא היה מסובך) אז את השיעורים של
הסטייפלער הוא הבין, זה היה כך כל משך התקופה שלו בבחרותו כשלמד בסלבודקא בבני
ברק. והוא סיפר שלפעמים הוא חשב אולי ילך לי בקיאות, אז הוא ניסה להשקיע בבקיאות,
אבל לא הולך לו, הוא מנסה אולי ילך לי עיון ומנסה להשקיע בעיון, הולך מעיון
לבקיאות ומבקיאות לעיון ולא הולך, אבל הוא מתמיד עצום ולא מוותר, וכשהגיע שהוא היה
בשידוכים לקח אותו לחתן איזה יהודי מירושלים בשם פרוש, איזה הרב פרוש אחד מירושלים
הוא לקח אותו לחתן, ושאלו את חמיו, כך את כל זה ר' חיים קמיל מספר לאותו חתן, שאלו
את חמיו למה לקחת אותו? הוא אמר; כזה מתמיד בטוח שיצא ממנו בסוף איזה תלמיד חכם, שוה
לי להשקיע כי מכזה מתמיד יצא בסוף ת"ח.
אחרי החתונה הוא בא
לגור בירושלים ולמד במיר ג"כ בהתמדה נוראה מבוקר עד ליל, וכשהוא הגיע לגיל
שהוא היה כבר אברך בן 28 הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל בירר בישיבה והוא אמר
שהוא רוצה חברותא, והוא רוצה ללמוד חברותא עם מישהו שהוא מתמיד גדול אבל לא
כישרוני, כי ר' חיים היה ראש ישיבה והוא רצה להשתפשף בסבלנות ובהסברה, אז הוא רצה
לברר בישיבה האם יש בישיבה מתמיד גדול ושהוא לא בעל כישרון שאיתו הוא רוצה ללמוד
חברותא כדי שהוא יצטרך להסביר לו וכך הוא יותר ישתפשף בהסברה, דהיינו שהוא עצמו ר'
חיים שמואלביץ ישתפשף בהסברה, אז אמרו לו שיש כאן מישהו מיוחד מאוד שהוא מתמיד
עצום וראש טרשים, יש לו כאן בדיוק מישהו מתאים לשני הצדדים שיש לו את שני המעלות
שהוא גם מתמיד עצום וגם קשה הבנה באופן מוחלט, אז הוא למד איתו במשך שנתיים
חברותא, ור' חיים קמיל סיפר שכל פעם אחרי הלימוד שלו אחרי הזמן שהוא היה לומד עם
ר' חיים שמואלביץ היה לו כאבי ראש ברמה של מיגרנה ממש מרוב מאמץ לנסות להבין את מה
שהוא מסביר לו, אחרי שנתיים הוא הרגיש שנפתח לו הראש והוא הרגיש את עצמו שהוא כבר
מבין בלימוד והוא למדן, ורבי נתן צבי פינקל הראש ישיבה של מיר ראה את רבי חיים
קמיל כרבו כל חייו, הוא היה בחור צעיר אז ואז כבר ר' חיים קמיל נהיה מהאברכים
החשובים במיר אף שבמיר היו אברכים גדולי תורה מאוד, הוא היה דבוק בו וראה אותו
כרבו המובהק, ואח"ז הוא היה מגאוני הדור ראש ישיבה באופקים ומוכר מאוד.
ממשיך לספר אותו
חתן שהוא דיבר איתו עם ר' חיים קמיל על איזה תוס' ביבמות בסוגיא מאוד קשה, ור'
חיים קמיל אומר לו את הלשון של תוס' והראשונים בעל פה, מתחיל להזרים לו את התוס'
והראשונים בסוגיא כלשונם בעל פה ומסביר לו את הסוגיא באר היטב ובאופן מופלא מאוד,
הבחור כ"כ התפעל מזה כאילו איך הרב יודע כ"כ בע"פ, אז ר' חיים קמיל
שואל אותו; תגיד לי כמה פעמים למדת את התוס'? אז הוא אמר לו; 5 פעמים, אז ר' חיים
קמיל עונה לו; אני למדתי את התוס' הזה ואת הסוגיא הזאת 400 פעמים!!! אז מה אתה
מתפלא איך אני זוכר זאת?! אחרי שלומדים כך אז כבר זוכרים! והוא אמר לו; למה אני
מספר לך את תולדות חיי? אותו בחור חתן שלו ר' חיים קמיל סיפר את זה הוא התארס עם
נכדה של ר' שמחה זיסל שפירא הזה, אז הוא אמר לו יש לי הכרת הטוב, כי מה שאני היום
מיושבי בית המדרש זה בזכות הסבתא של הכלה שלך, אז לאות הכרת הטוב לסבתא של הכלה
שלך לכן אני מספר לך את סיפור חיי, ואותו אחד סיפר את זה לידיד שלי בתשס"ה
והוא כתב מיד סמוך ונראה למה שהוא סיפר את מה שהוא שמע בסיפור, והוא צילם לי את
זה, ואני פשוט כעת דיברתי מהדף הזה.
הסטייפלער בחיי
עולם (ב-יב) מביא מאירי שכותב: "כמה פעמים ראינו אנשים קשים בלימודם מתחילתם
ומצליחים בסופם". ואחרי זה הוא מביא עוד סיפור: "באמת גם מי שהוא קשה
ההבנה עצום אם יתאמץ מאוד בלימוד התורה יזכה לסייעתא דשמיא להיות גדול בתורה
אע"פ שהוא הרבה יותר מכפי כשרונו הטבעי, וכדי לחזק הלבבות הנדכאים אעתיק
מש"כ בספר חוט המשולש [הוא תולדות הגאון חתם סופר ז"ל] דף יד',
וז"ל סיפר לי דודי הגאון קדוש ה' מו"ה שמעון סופר זצ"ל אבד"ק
קראקא ממהות התלמיד הזה, בדרעזניץ בא אל זקני זצ"ל [החת"ס] נער אחד בן
ט"ז או י"ז שנים וגילה לו שרצונו ללמוד תורה ונפשו חשקה בה, ובשמעו
הבחורים כן שחקו ויהתלו בו איך בר שנים כמותו אשר לא ראה אורות מימיו רצונו לתקוע
עצמו ללמוד גמרא, אבל רבם גער בהם למה זה תצחקו הלא כל הרוצה ללמוד יבוא וילמד,
ויקרב את הנער וציוה להבחורים וקבע להם עתים שזה ילמוד עמו שעה זו והאחר שעה אחרת,
וכן עשו. אבל נוסף למה שכבר הגיע הנער הזה לטו"ב שנים עוד זאת היתה לו מדה
קשה לשמוע ומהיר לאבד עד שאם למדו עמו איזו משנה מאה פעמים עד מהרה שכחה ולמחר
היתה בעיניו כאילו לא למדה מעולם, אמנם כן בכל זה חשקתו לתורה לא פג והתמיד
בלימוד, וכל הבא לטהר מסייעין לו, וברוב הימים הגיע למדרגת בחור מופלג בתורה וגם
יראתו הי' טהורה ועלה והצליח ועשה פרי קודש הילולים והיה ללמדן מופלג עד שנתמנה
לדיין ומורה בעיר מט"ד תחת כנפי רבו, ואח"כ נתקבל לרב בעיר שליינינג
ואח"כ נתעלה לאב"ד בעיר נייזאץ, והיה ת"ח גדול בתורה ובצדקות והובא
כמה פעמים בחתם סופר, עכ"ל ספר חוט המשולש.
והביא עוד בחיי
עולם (שם) בשם "ספר חסידים" (סי' תתשס"ד) כי בעולם העליון מי שיגע
הרבה כפי יכלתו, אע"פ שלא היה לו לב להבין, מ"מ בעוה"ב במתיבתא
דרקיע ישיג הכל, ובהיפך מי שלא יגע בתורה כדאיבעי ליה, אע"פ שבעוה"ז היה
למדן גדול, מ"מ שמה בעולם העליון לא ידע ולא יבין לומר אמת.
הייתי רוצה לספר
איזשהו סיפור שבדידי הוי עובדא, ואולי פעם סיפרתי את זה, בשנים הראשונות אחרי
החתונה הייתי רגיל ללמוד עם נערים צעירים שיעורים פרטיים, כמו כמה רבנים גאונים
שכאן עושים את זה, ולמדתי עם איזה נער אחד שהוא היה אז בכיתה ז' או ח', והוא היה
קשה הבנה נורא ואיום שאי אפשר לתאר, למדנו אז כיצד הרגל בסוגיא של צרורות והוא לא
ידע מה זה צרורות, אז סיפרתי לו את זה בסיפור מוחשי של רוכב על סוס והסוס הולך
וקפץ אבן חצץ מהרגל ושבר את החלון ראווה (זה אולי שאלה של צרורות ברשוה"ר,
אבל לא משנה), אני מספר לו דקות ארוכות בסיפור מוחשי מה זה צרורות, ואני אומר לו
שכל פעם כשאנחנו אומרים את המילה צרורות בסוגיא תדע שזה לא איזה קוד ואיזה כישוף
וזה לא לחש נגד עין הרע, אלא צרורות הכונה הסיפור הזה, ואחרי זה למרות ואחרי
הסיפור הזה עדיין אני רואה שכשאני לומד איתו ואני אומר צרורות חייב או פטור, חצי
נזק או נזק שלם, זה לא מתקשר לו לסיפור, אז לא מצאתי עיצה אלא כל פעם כשאני לומד
איתו בגמ' בסוגיא של צרורות שהיא סוגיא שלימה ובאמת לא פשוטה, אז אני אומר את
המילה צרורות פלוס הסיפור ואז איכשהו זה מתחבר, ואחרי רוב טירחה ויגיעה כשאני אומר
לו שצרורות לפי רבנן משלם חצי נזק הלכה למשה מסיני ולפי סומכוס נזק שלם, אחרי שאני
גומר להסביר לו את זה אני שואל אותו; אז מה אתה אומר יענקי כמה צרורות משלם לפי
רבנן? נזק שלם. לפי סומכוס? חצי נזק. הכישרון היה להפוך, כמובן שלא היה משהו לגעור
בו, עיניו היו זולגות דמעות ממש כשהוא רואה שהוא טעה, אז שאני אחזור עוד פעם, טוב
חזרתי עוד פעם, הוא כ"כ היה חלש שלא היתה ברירה אלא להעביר אותו חיידר לאיזה
חיידר מאוד חלש שהיה בעיר, וזה כמעט לא עזר כלום.
כשהוא הגיע לישיבה
קטנה אף ישיבה קטנה לא רצתה לקבל אותו, אבל אז נפתחה איזה ישיבה קטנה חדשה שכבר
עליה השלום של אותה ישיבה קטנה, כנראה נפתחה בשבילו והחזיקה עוד כמה שנים מעמד,
ולכבוד זה שהם היו צריכים תלמידים לקחו וקיבלו אותו, אבל הדבר המעניין מאוד שהיה ואני
מספר לכם מעשה שהיה, דיברתי בשעתו בתקופות הכי קשות עם איזשהו דוקטור לקשיי למידה
שאיבחן אותו, יש בבני ברק הרב גד דואר הוא ד"ר לקשיי למידה והוא מומחה מאוד
והוא איבחן אותו, והוא אומר לי המוח שלו שטוח פלקט דיקט אין בית קיבול שם זה
ההגדרה של המצב שלו, והוא אומר לי; תשמע, (והוא אמר לי את זה כשהוא היה ילד בחיידר
כיתה ז' או ח'), הילד הזה עוד יהיה ת"ח! כי כזאת השקעה וכזה מאמץ הוא מאה
אחוז יהיה ת"ח, תזכור מה שאני אומר לך, הוא עוד יהיה ת"ח! טוב,
בישיב"ק שהוא למד הוא התחיל עם ציונים של 30 בערך ולאט לאט עלה והגיע, אני
כבר סיימתי איתו אבל אבא שלו למד בכולל פוניבז' והיה חבר שלי, אז מידי פעם הייתי
שואל אותו מה שלום יענקי? כי נכמרו רחמי עליו שהוא כ"כ יגע אי אפשר לתאר.
אני נזכר שאבא שלו
סיפר לי, הוא אומר כך; יושבים בשולחן שבת, וילד אח שלו יותר צעיר ממנו אומר בדיחה,
וכשכולם גומרים לצחוק הוא עוד לא הבין את הבדיחה בכלל, כך המצב בבית. והאבא אומר
לי שהלב של ההורים נקרע, והוא מתבייש, הוא רואה שהוא לא קולט את השיחת חולין של
אחד הצעירים, זה היה המצב, ההורים מאוד אהבו אותו אבל מה הם יכלו לעשות, אז הם
לקחו לו מורה פרטי זה מה שהם יכלו לעשות, מה עוד הם יכלו לעשות?!
למעשה בסופו של דבר
הוא עשה שטייגען בישיב"ק, והוא בישיב"ג הוא הלך והתקבל ל"תפרח"
בלי פרוטקציות, הוא נבחן אצל הראש ישיבה והוא היה מרוצה ממנו, ולקראת החתונה שלו
הוא בא להביא הזמנה, הוא זכר לי חסד נעורים, ואבא שלו סיפר לי שהוא מבחירי הישיבה
בתפרח ממש, עד כאן הסיפור.
ראוי לדעת שיש
בנושא הזה, לא לחשוב שכל הסיפורים האלה זה חייב להיות רק מעשה ניסים ואיזה דברים
סגוליים, יש ודאי גם את החלק הסגולי של 'הבא ליטהר מסייעין בידו', ו'פתחו לי פתח
כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפיתחו של אולם', אבל יש גם את החלק הזה שאדם שמשקיע
בחריצות זה משפשף את המוח, יש מציאות של להתפתח, בדיוק כמו שהתעמלות כידוע היא
מוסיפה כח, אדם שעושה כושר גופני הוא נהיה יותר בעל כח, כמו"כ יש מושג גם של
כושר מוחי. אמרו לי מומחים שאנשים שמנגנים בכינור, והאומנות של לנגן בכינור זה
משהו שיש הרבה רגש באומנות של ניגון בכינור, אז כנרים ותיקים בצילומי מוח שלהם
רואים שהחלק במוח שקשור לרגש הוא יותר מוגדל ויש שם צפיפות תאים יותר, כך אמרו לי
שזה דברים ידועים שבצילום פיזי רואים שינוי במוח אצל אדם כזה מאדם רגיל באזור במוח
ששייך לרגש, שמה שהוא כל הזמן בתוך הרגש של הנגינה זה מפתח לו גם פיזית את האזור
הזה במוח, כך שמעתי מאנשי מקצוע שאמרו שזה דברים ידועים, החלק הזה הוא חלק טבעי,
הבעלי מנגנים האלה לא זכו לאיזה סייעתא דשמיא מיוחדת, אלא המציאות מה שהם משקיעים
והם חושבים ומרגישים כל הזמן זה מפתח אותם. אבל מאיפה לוקחים כזה רצון וכזה התמדה
עיקבית? זה גם כישרון, לחכות עד גיל 30 צריך כחות נפש אדירים, אמנם זה מקרה נדיר
מאוד שהיה צריך לחכות עד גיל 30 כי בדרך כלל ההתקדמויות מגיעות עוד קודם.
ופה אנחנו צריכים
וראוי לנו לדעת, זה דבר שאנחנו צריכים לעשות איזה עבודה עם עצמנו, אנחנו היום
גדלים בדור מאוד מפונק שכל הצרכים שלנו מוכנים בצורה כ"כ מיוחדת, אין סבלנות
היום! לבני אדם היום אין סבלנות להשקיע, רוצים מיד הצלחה מידית במזומנים, הוא מוכן
להשקיע מהרגע להרגע אבל מיד לקבל מזומנים, אבל מה לעשות שיש דברים שצריך זמן לזה וזה
לא נהיה ברגע, צריך ללמוד את מידת הסבלנות, בוא תשקיע היום כעת גם אם אתה לא רואה
פירות מידיים.
תדעו לכם שרואים את
זה בחוש, אנשים שמצליחים זה אנשים שיש להם סבלנות, הם לא חייבים הישגים מידיים, כל
אלה שצריכים הישגים מידיים, הישגים מידיים יש רק במקצועות מאוד פשוטים, אולי פעם
הזכרתי; נהג מונית זה הישגים מידיים, זה כל כמה דקות מזומנים, אבל זה רמה של נהג
מונית, כל דבר שהוא קשור לחכמה ולהשכלה או למשהו שהוא קשור לאיזה רמה, עד שבכלל
מגיעים להיות ראויים לענין צריך להשקיע שנים של לימודים, כל אחד יודע שלמשל רופא
זה השקעה של הרבה שנים, יש מקצועות של 8 שנים ויש של 10 שנים ויש של 12 שנים של
לימודים, זה לא מגיע מהרגע להרגע, ויש לנו בעיה אם אנחנו חושבים שאפשר להגיע
להישגים בצורה מיידית, או כל הזמן לבדוק את עצמו מול אחרים, זה לא עובד כך, כל אחד
יש לו את הכח להצליח ברמה גבוהה לפי ענינו, אמנם לא כל אנפין שוין וכל אחד שונה
מהשני, אבל אין אחד שהוא לא ראוי להצלחה.
ובמציאות הזאת
רואים את זה בחוש גם את החלק הטבעי שבענין, וגם מסתמא יש בזה גם דברים סגוליים,
איך שהסטייפלער כותב כאן משמע לפחות שיש בדברים האלה גם חלק סגולי, כי הוא כותב: "באמת
גם מי שהוא קשה ההבנה עצום אם יתאמץ מאוד בלימוד התורה יזכה לסייעתא דשמיא להיות
גדול בתורה אע"פ שהוא הרבה יותר מכפי כשרונו הטבעי" - מזה משמע שזה גם
מחוץ לטבע הרגיל, אז ודאי שגם החלק הזה קיים.
רבי ירוחם בספרו
"דעת תורה" (במדבר - עמ' ר"י) מביא: "יש ספר מראשון אחד,
שקראו בשם "ברוך שאמר", על שם שנשאר יתום מהוריו בהיותו נער קטן, ולא
ידע רק תפלת "ברוך שאמר", ונכנס לביה"כ ופתח את ארון הקודש, ואמר
תפלת "ברוך שאמר", כי לא ידע אחרת, וישמע ה' את בקשתו ונעשה לגדול
הדור".
[ובענין זה מצאתי
כתוב]: והנה במסכת עירובין (נד,ב) "רבי פרידא הוה ליה ההוא תלמידא דהוה תני
ליה ארבע מאה זימני וגמר, יומא חד בעיוה למלתא דמצוה תנא ליה ולא גמר, אמר ליה
האידנא מאי שנא, אמר ליה מדההיא שעתא דאמר ליה למר איכא מילתא דמצוה אסחאי לדעתאי,
וכל שעתא אמינא השתא קאי מר השתא קאי מר, אמר ליה הב דעתיך ואתני ליך, הדר תנא ליה
ארבע מאה זימני [אחריני], נפקא בת קלא ואמרה ליה ניחא ליך דליספו לך ארבע מאה שני
או דתיזכו את ודרך לעלמא דאתי, אמר דניזכו אנא ודריי לעלמא דאתי, אמר להן הקב''ה
תנו לו זו וזו".
למדנו בדרך אגב
מדברי הגמרא הללו, כי ישנה חובה ללמד תורה גם לילדי "חינוך מיוחד", אשר
יש להם קשיי קליטה גדולים, ואין להפטר בטענה שבין כה וכה אינם קולטים את החומר
הנלמד, אלא החובה מוטלת על המלמדים לעשות הכל בכדי שגם הם יבינו על פי דעתם.
מיהו יל"ע
דהנה הגמרא מפליגה בשבחו של רבי פרידא, ואכן מובן שיש בזה שבח גדול שחזר שמונה
מאות פעמים על דבר אחד, עד שתלמידו יבין, ובהחלטה מגיע לו שכר עצום על זה. אבל
מדוע לא מזכירה הגמרא כלל את אותו תלמיד, הלא אדם רגיל, אחר שלא היה מבין כמה
פעמים היה מתייאש ואומר "זה לא בשבילי", ויוצא לעסוק בדברים אחרים,
ואותו תלמיד לא מתייאש אלא שומע עוד פעם ועוד פעם, שמונה מאות סיבות היה לו לקום
מהמקום ולעזוב את התורה, אבל בעקשנותו וברצונו העז הוא נשאר ומנסה בכל כוחו לקלוט
מה שרבי פרידא מלמד אותו. וכי לא מגיע לו צל"ש על המאמץ הגדול שמשקיע בשביל
להבין את הסוגיה ואינו מוותר עד שלבסוף מצליח להבין, אפילו מילה אחת הגמרא לא
אומרת עליו, רק את רבי פרידא משבחים, וכי לא ראוי הוא למילה טובה אחת קטנה?
ואמר לי הגר"ח
שליט"א, עינינו הרואות כי אדם החולה במחלה קשה לא עלינו, וכל הרופאים הרימו
ידיים ואומרים שאין הם יודעים מה לעשות ושאין עוד סיכוי שימשיך לחיות, מה לא יעשה
אדם זה בשביל הסיכוי הכי קלוש שיש לו, אם ישמע על טיפול חדש בקצה העולם שעולה הון
תועפות, הרי לא יחסוך כל מאמץ בשביל לנסות, ביודעו כי חייו תלויים בכך, שום דבר
כבר לא נחשב בעיניו לכלום. וכי מישהו ישבח אותו על כל מאמציו? מישהו יעריך אותו
ויתן לו צל"ש? הלא זה מתבקש מאליו, מאחר שחייו תלויים בכך, כל אדם היה עושה
את מה שהוא עושה, ואין בכך כל שבח מיוחד.
הוא הדין אמר
הגר"ח, מי שמבין כי התורה זה עצם החיים שלו, הרי מובן מאליו שישקיע את כל
כוחו ומרצו בשביל לזכות לתורה, אם הוא מבין שיאוש מתורה כמוהו כיאוש מעצם החיים,
מובן מאליו שלא יעיז להתייאש ולנתק עצמו מהתורה מקור החיים. ממילא אותו תלמיד
שנשאר עד שהבין אע"פ שעלה לו הדבר במאמצים רבים, אין כל טעם לשבחו כי זוהי
חובתו אם מעונין הוא לחיות, שכן אם לא היה עושה כן שוב לא היה טעם בחייו, אבל רבי
פרידא שהשקיע את כל זה בשביל ללמד לאחרים, אותו יש לשבח בצורה יוצאת מן הכלל.
בזה נוכל להבין
ולקבל טעם, מה זה "אין התורה נקנית אלא במי שממית עצמו עליה", רק מי
שמוכן להמית עצמו על דברי תורה הרי זה מוכיח שמבין הוא כי התורה היא עצם החיים שלו
ובלעדיה אין לו חיים אחריםכן מוכן להקריב הכל, אף את חייו האמיתיים אם יצליח לזכות
לעוד קצת תורה, ורק בצורה כזאת אפשר לקנות תורה.
[כמה קטעים מתוך ספר "יערב נא שיחי"-]
לא הכשרון מצמיח את האדם
איש על העדה
א.
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה... יִפְקֹד ה' אֱלֹקֵי
הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה (במדבר כז, טו-טז). ופירש"י כיון ששמע משה שאמר לו המקום תן
נחלת צלפחד לבנותיו, אמר הגיעה השעה שאתבע צרכי, שירשו בני את גדולתי, אמר לו
הקב"ה לא כך עלתה במחשבה לפני, כדאי הוא יהושע ליטול שכר שימושו שלא מש מתוך
האהל, וזהו שאמר שלמה "נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ" (משלי כז, יח). ובמדרש רבה כאן הובאו הדברים בהרחבה - "אמר
לו הקב"ה נוצר תאנה יאכל פריה", בניך ישבו ולא עסקו בתורה, יהושע הרבה
שרתך וחלק לך כבוד, והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך, הוא היה מסדר הספסלים
והוא פורס המחצלאות, הואיל והוא שרתך בכל כוחו כדאי הוא שישמש את ישראל שאינו מאבד
שכרו".
והנה כבר כתב
"חתם סופר" בתשובותיו, דודאי לא חשוד בעיניו אדונינו משה שיבקש על בניו
שלא עסקו בתורה שירשו את כבודו, אלא שהרי כתב הטור בהל' ת"ת ברכת התורה
שהכונה היא "לעסוק" בדברי תורה מלשון יגיעה ועמל, ומעתה מצד גדלותם
בתורה היו בני משה גדולים יותר מיהושע, אך מצד היגיעה הוא גבר עליהם כמו שהעיד
עליו הכתוב "נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל" (שמות לג, יא), ויגיעה בתורה עדיפא על דרגות בתורה כשחסר עמל.
יהושע לא זכה בגלל
כשרונות מיוחדים
ב. וכך מבואר עוד
בילקוט משלי על הפסוק: "אוֹצָר נֶחְמָד וָשֶׁמֶן בִּנְוֵה חָכָם" (משלי כא, כ) - זה משה, "וּכְסִיל אָדָם יְבַלְּעֶנּוּ" (שם) - זה יהושע, שלא היה בן תורה, והיו ישראל קורין
אותו כסיל, ובשביל שהיה משרת משה זכה לירושתו, שהיה מכבדו ופורס הסדין שעל
הספסל, ויושב תחת רגליו לפיכך אמר הקב"ה איני מקפח שכרך, ועליו נאמר
"נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ" (משלי כז, יח).
והיה אומר המשגיח
הגר"מ חדש זצ"ל שמבואר מכאן שיהושע לא זכה בשביל הכשרונות הגדולים שהיו
לו אלא אדרבא הבריות היו קורין אותו כסיל! לא יוצלח! והיו מכנין אותו: שמש! שמסדר
ספסלים ופורס מחצלאות, ורק בגלל שהיה ממית עצמו באהלי חכמה מנעוריו (כלשון
הברטנורא ריש אבות) והתבטל למשה רבינו והיה משרתו לכך זכה לירושתו.
נמציאו למדים מפרשה
זו שהתורה לא נמסרה לבעלי כשרונות, ולא לבעלי יחוס, אלא למי שממית עצמו באהלי
החכמה מנעוריו, ואפי' אחד שהוא בגדר כסיל יכול להעפיל להיות מנהיג הדור וממשיכו של
משה רבינו.
צדקתו של יעקב
הצדיק מעצמו באה לו
וכן כתב הריטב"א בהגדה של פסח על הפסוק "וָאֶתֵּן
לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב" (יהושע כד, ד), וז"ל: "ודע באמת, כי לכך יצא עשיו הרשע
תאום עם יעקב הצדיק בבטן אחת, כדי שיבינו כל העולם כי צדקתו של יעקב הצדיק מעצמו
באה לו, ולא במערכת מזל, ולא בטבע אב ואם, ולא מכח אחר, שהרי בבטן אחד נולדו הוא
ועשיו, ועשיו יצא לתרבות רעה ויעקב הלך בדרך טובים".
דבר ידוע בישיבות
שלא הבעלי כשרון מצליחין בדרך כלל
ד. ובספר
"ארחות יושר" כתב: "ודבר ידוע בישיבות שלא הבעלי כשרון הצליחו בדרך
כלל אלא המתמידים, והחילוק בין בעל כשרון לשאינו בעל כשרון הוא שמי שאינו בעל
כשרון צריך ללמוד הענין עד חצי שעה או שעה אבל אח"כ שניהן שווין, ואפי' מי
שחלש מאוד בכשרון אם יתמיד כבר הבטיחו חז"ל שיצליח". ומביא המעשה שהובא
ב"חיי עולם" חלק ב' (המובא בספר חוט המשלוש) וז"ל: "סיפר לי
דודי הגאון הקדוש ה' מו"ה שמעון סופר זצ"ל, בדרעזניץ בא אל זקני
זצ"ל (החתם סופר) נער אחד בן ט"ז או י"ז שנים, וגילה לו שרצונו
ללמוד תורה ונפשו חשקה בה. ובשמעו הבחורים כן שחקו ויהתלו בו, איך בר שנים כמותו
אשר לא ראה אורות מימיו רצונו לתקוע עצמו לללמוד גמרא. אבל רבם גער בהם, למה זה
תצחקו הלא כל הרוצה ללמוד יבוא וילמד! ויקרב את הנער, וצוה לבחורים וקבע להם עתים
שזה ילמוד עמו שעה זו, והאחר שעה אחרת וכן עשו. אבל נוסף למה שכבר הגיע הנער הזה
לטו"ב שנים, עוד זאת היתה לו מדה, קשה לשמוע ומהיר לאבד, עד שאם למדו עמו
איזה משנה מאה פעמים, עד מהרה שכחה ולמחר היתה בעיניו כאילו לא למדה מעולם, אמנם
כן בכל זאת חשקתו לתורה לא פג והתמיד בלימוד. וכל הבא ליטהר מסייעין לו, וברוב
הימים הגיע למדרגת בחור מופלג בתורה וגם יראתו היה טהורה, ועלה והצליח ועשה פרי
קודש הלולים, והיה ללמדן מופלג עד שנתמנה לדיין ומורה בעיר מט"ד תחת כנפי
רבו, ואח"כ נתקבל לרב בעיר שיילינג וכו' והיה ת"ח גדול בתורה ובצדקות,
ומובא כמה פעמים בחתם סופר", עכ"ל.
תחילת צמיחתו של
הגר"פ פרוסקין זצ"ל
ה. ובהקדמה לספר
שיעורי רבי פסח פרוסקין זצ"ל (רבו של בעל "האגרות משה") מסופר על
ראשית צמיחתו בלימוד: "בסלוצק התחיל המפנה הגדול בחייו עד עכשיו לא הי' מאלה
מצטיינים בגאונות תורנית, והנה מעשה בנוכחותו שכמה צורבים מהישיבה התנצחו בסוגיא
מן הסוגיות, ותוך כדי שקלא וטריא השמיע ר' פסח מצידו הערה בלתי חשובה בנושא
הנידון, אשר תוכנה - שהעיד כביכול על קוצר המשיג גרם לגיחוך בקרב הנוכחים ששמעו את
דבריו, והעלו חיוך על שפתותיהם, תקרית זו שברה את רוחו של רבי פסח ז"ל באופן
מזעזע, הוא התישב ליד הגמ' והתייפח בבכי והיה מתמוגג בדמעות שליש עד שנרדם,
ובחלומו נתגלה אלו בחזיון, שמבטיחים לו סייעתא דשמיא ושיתחזק ברוחו ויתחיל מעתה
ללמוד בעיון החל ממס' ב"ק ויאורו עיניו בתורה.
ויהי בהקיצו זכר
דברי החלום, ותיכף ומיד פתח במשנתו מתוך עיון נמרץ הדק היטב, והרגיש איך הוא חודר
למעמקים ונעשה כמעין הנובע, מפליא בהגיונו הנוקב והבהיר, ושופע חידו"ת
למכביר, הוא התמסר מעתה לשקידת התורה במשנה מרץ, תוך ימים לא רבים רכש לו בקיעות
והבנה יסודית בשלושת הבבות בסדר נזיקין, והתחיל לפזר מאוצרות רוחו לאחרים.
מרן החזו"א -
אנחנו צריכים לדאוג שכל אחד יהיה גדול בתורה!
ו. וכך מספר הרב
שלמה לורנץ ז"ל - בתחילת שנת ת"ש ביקרתי אצל החזו"א והצגתי בפניו
שאלה: מן הדין היה שנסווג את תלמידי הישיבות, ונכוון כל אחד מהם אל הישיבה המתאימה
לכישוריו, ישנם בחורים שלפי כישוריהם אינם מסוגלים להגיע ללמדנות מובהקת, אלו, אם
ילמדו בישיבות הליטאיות הרגילות אין סיכוי שיצאו מהם גדולי תורה מובהקים ראשי
ישיבה או מרביצי תורה ובלא"ה הם יהפכו לבעלי בתים, אם כן עדיף לכוונם
מלכתחילה לישיבות מסוג זה שלומדים על דרך הפשט שלפחות יצא מהם בע"ב חשובים
היודעים ללמוד דף גמרא והלכות על בוריין.
[והוספתי שמן
הנסיון ראיתי, שהישיבות שלמדו בדרך הפשט כמו בהונגריה יצאו בע"ב תלמידי חכמים
חשובים שמלאכתם עראי ותורתם קבע, והיו משכימים ללמוד בשעה שלוש לפנות בוקר, וגם
אח"כ הקדישו חלק נכבד מהיום ללמוד גפ"ת והלכות].
ומרן החזו"א
דחה הדברים מכל וכל "לא יתכן דבר כזה - אמר - אנחנו צריכים לדאוג שכל אחד
יהיה גדול בתורה - מיוחד, עלינו לתת לכל אחד את האפשרות להיות "הגדול"
בתורה, ואל להנחות מלכתחילה את זה שאינו כישרוני להיות בעל הבית.
ועל הטענה שלא כל
אחד מסוגל לכך, שכן כדי להיות גדול בתורה צריך להיות מחונן בכשרונות, השיב לי שני
דברים נפלאים ואני מצטט את לשונו: "אבל יכול להיות שאדם בלי כשרונות סתום
לגמרי עד שהוא הולך ומגיע לפינת הרחוב, ומסתובב לרחוב השני, והנה נפתחים לפניו כל
הכשרונות וכל המעינות, והוא נהפך להיות לבעל כשרון עצום!" דבר נוסף אמר:
"כדי לזכות להיות גדול בתורה, הדבר תלוי לא פחות מכשרונות גם בבכיות של הסבתא
ובתפילותיה על הנכד [מעשה איש ח"ב עמוד ל"ט].
מרן הרב שך - מה
שעשה אותי זה הלשבת ולשבת!
ז. ומרן הרב שך
זי"ע אמר פעם להגר"ש ברמן זצ"ל שמה שעשה אותו זה הלשבת ולשבת, כי
הוא לא היה אף פעם בעל כשרון גדול [הספדים על מרן זצ"ל].
וסיפרו שפעם בא הרב
שך לבר מצוה, והתיישב ליד הנער וכך אמר לו: "בטח אתה חושב מה יהיה ממני, מה
יצא ממני... הרי אני לא כזה בעל כשרון! תדע לך! שכשאני הייתי ילד היה לי ראש קשה,
עד שכששאלתי שאלה היו כל הילדים צוחקים, אבל לא התיאשתי והמשכתי ללמוד וללמוד ולא
להסתכל על אף אחד", עכ"ד.
כי התורה לא נמסרה
לבעלי כשרון אלא כל היגע בתורה מתקיים בו: "יגעת ומצאת תאמין"...
(ע"כ מתוך הספר הנ"ל).
[מאמר מתוך הספר של הרב נח וינברג זצ"ל-]
אם תרצה תוכל
בפרקי דרבי אליעזר
מובא מעשה מופלא המספר על דרך התעלותו של התנא הקדוש רבי אליעזר בן הורקנוס, וכה
היה המעשה, אליעזר בנו של הורקנוס, אדם גדול בזמנו ואיש עשיר מאוד. יום אחד, חרש
אליעזר בהר, כשלפתע הוא החל לבכות. אביו שאל: "מדוע אתה בוכה? אם קשה לך על
ההר, אעביר אותך למטה, אל המישור". אליעזר התחיל לחרוש במישור אולם, גם שם
הוא בכה. "מה לך, כי תבכה?" שאל
הורקנוס. "אני רוצה ללמוד תורה", ענה אליעזר. אמר לו אביו, תראה, אתה
מבוגר כבר בן עשרים ושמונה אין לך סיכוי, תנשא, ואת ילדך תשלח ללמוד. אבל אליעזר
לא הרפה, הוא בכה ובכה, עד שזכה ונגלה אליו אליהו הנביא, ואמר לו, ללכת לירושלים
ולחפש את רבי יוחנן בן-זכאי, החכם הגדול ביותר באותו הזמן, וללמוד אצלו.
אליעזר הלך
לירושלים אל בית מדרשו של רבי יוחנן בן זכאי, הגיע לפני רבי יוחנן והתחיל לבכות.
"אני רוצה ללמוד תורה". רבי יוחנן בן-זכאי שאל: "לא לימדו אותך
אפילו לקרוא קריאת שמע?" "לא", היתה התשובה. וכך לימד החכם הגדול
רבי יוחנן בן-זכאי את אליעזר את עקרונות היהדות. לאחר זמן מה הוא אמר, "טוב
מאוד, אליעזר, הצלחנו במשימתנו, כעת הגיע זמנך ללכת". אליעזר התחיל לבכות:
"אני רוצה ללמוד עוד תורה!" רבי יוחנן בן-זכאי לימד אותו חומש ותורה
שבעל פה, ולאחר זמן מה שוב אמר "אליעזר, הגיע זמנך ללכת". אליעזר שוב
בכה ואמר "אני רוצה ללמוד עוד תורה!" וכך המשיך ללמוד תורה בעודו יושב
בירכתי חדר הלימוד, עד שזכה להיות מגדולי תלמידיו.
יום אחד, באופן
בלתי צפוי, נכנס פנימה אביו, הורקנוס. רבי יוחנן בן-זכאי הורה לאליעזר לעבור
לקידמת היכל הישיבה למסור שיעור. לאחר שאליעזר סיים את שיעורו, התרומם הורקנוס
ממקומו ובעודו זורח מגאווה, אמר: "אליעזר, בתחילה רציתי להוריש את רכושי לכל
בניי, חוץ ממך. אבל כעת אני עומד לתת את כל אשר לי, לך ורק לך!" אליעזר השיב:
"אבי, אילו חשקה נפשי בכסף וזהב, הייתי נשאר לעבוד בחווה. משאת נפשי היחידה
היא התורה". וכך הפך רבי אליעזר בן הורקנוס לתנא קדוש, למנהיג בדורו, ולמורהו
של רבי עקיבא הדגול.
מוסר השכל
קיימים קשיים רבים
בסיפור זה:
1. כיצד ייתכן
שהורקנוס, אדם גדול ואיש עשיר, לא לימד את בנו תורה?
2. מדוע הכריח
הורקנוס את בנו לבצע את עבודת הכפיים הפשוטה של חרישת האדמה? הרי יכול היה לשכור
פועלים שיחרשו את האדמה ולמנות את בנו למנהל העבודה.
3. מדוע הורה אליהו
הנביא לאליעזר ללמוד את עיקרי היהדות מחכם כה נערץ כרבי יוחנן בן-זכאי? הרי כל
תלמיד ישיבה הנמצא באמצע לימודיו יכול היה ללמדו זאת!
יש רק תשובה אחת
שעונה על כל השאלות האלה. לאליעזר היה ראש אטום - הוא היה, מה שקוראים, "קשה
תפיסה". כמובן שהורקנוס שכר מלמדים לבנו! אולם אפילו הרבי הטוב ביותר לא
הצליח להחדיר אפי' את קריאת שמע לראשו האטום של אליעזר! בתור אב, מה היה אמור
הורקנוס לעשות עם בן שכזה? להפוך אותו למנהל עבודה? ברור שלא! הרי הוא לא היה
מתאים, הברירה היחידה שעמדה בפניו הייתה לתת לו מחרשה - לפחות כך יכול היה אליעזר
להביא איזושהי תועלת.
אולם, אליעזר בכה:
"אני רוצה ללמוד תורה!" היחיד שהיה לו סיכוי להחדיר מעט תורה למוחו של
אליעזר היה מנהיג הדור, רבי יוחנן בן-זכאי. רבי יוחנן נאבק והגיע להישג משמעותי:
הוא לימד את אליעזר את עקרונות היהדות. וכאשר אליעזר דרש עוד, רבי יוחנן הבין שאם
הצליח פעם אחת, אולי יצליח בכך פעם נוספת. וכך נמשך הדבר, עד שאליעזר הפך לאחד
התנאים הגדולים בדורו.
מכל הנאמר לעיל אנו
רואים שגם האדם האיטי ביותר יכול להגיע לגדולה. מהו הסוד? סוד ההצלחה הוא: עליך
לרצות משהו בתשוקה כה עזה שתגרום לך לבכות, אז תצליח!
ההצלחה היא מתנה
משמים
הרמב"ם כותב
(בפ"ה מהל' תשובה ה"ב) "כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה
רבינו".
ברור שלא כולנו
נולדים עם הכשרונות והתכונות האופי והמנהיגות של משה רבינו. אם כך, כיצד מצופה
מאיתנו להגיע לגדלות רוחנית דומה לשלו?
חכמינו אומרים
(מגילה ו,ב) "יגעת ומצאת - תאמין". למה התכוונו חכמים באומרם מצאת? מדוע
הם לא אמרו בפשטות, אם תתאמץ תגיע להישגים?
התשובה היא, שמאמץ
והישג אינם סיבה ותוצאה, הגעה לגדולה אינה תלויה בכשרונותינו וביכולותינו המולדות.
רק המאמץ הוא באחריותינו, וההישגים יכולים להגיע או שלא להגיע. ההישג הוא
מתנה מאת ה', בדומה ל"מציאה" בה אנו נתקים באמצע הרחוב. לכן על פי התורה
הקדושה, ברגע שאתה משקיע מאמץ, אתה כבר נקרא מצליח.
אבל יחד עם זאת
עלינו לדעת שהעם היהודי נקרא "הילדים של ה'". כפי שבאופן טבעי כל אב היה
רוצה לתת לילדיו מכל טוב, כך הקב"ה רוצה שיהיה לנו מכל הטוב שבעולם, כולל
ההצלחות הכי גדולות עלי אדמות... ואם אכן נשקיע את המאמץ בסוף נזכה בעזרתו יתברך
להשיג את היעדים הללו.
זהו סוד ההצלחה
האמיתי: ללא קשר למגבלות האנושיות שלנו, הפוטנציאל שלנו להגיע לגדולות הוא בלתי
מוגבל, כאשר הקב"ה תומך בנו. ועלינו להיות ראויים לכך. כל שהקב"ה
רוצה הוא שננסה להצליח. אל תתנו לו לחכות.
כל אחד יכול
ואכן את המסר הזה
היה רבינו מחדיר בבניו ותלמידיו השכם והערב, שכל אחד יכול להפוך עולם... [ע"כ
מתוך הספר הנ"ל].
הייתי רוצה משהו
למעשה, קצת מענין לענין לאו דוקא באותו ענין אבל כמדו' שזה דבר חשוב, אנחנו חייבים
משהו לצאת מפינוקים לא לענין, יש כמה תופעות של פינוקים שהם ממש לא לענין, והייתי
רואה בזה איזשהו תירגול קצת למה שנקרא "דחיית סיפוקים", שלא כל דבר 'כל
אשר שאלו עיני' אמור להיות 'לא אצלתי מהם' והרגע ועכשיו. יש מהיום בקשה והוראה
נחרצת להפסיק להביא משקאות קלים או אקסלים או פחיות לישיבה באיסור מוחלט, הלוואי שנצא
ידי 'מיעוט תענוג' שזה אחד ממ"ח קנינים בזה שנחזיק מעמד כמה שעות בלי המשקאות
האלה, ומי שזה מאוד דחוף לו אז נוכל בע"ה למצוא היתר שלפני שחרית הוא ישתה
וילך בכח השתיה הזאת עד הצהרים, ובהפסקת צהרים הוא ישתה וילך מכח השתיה הזאת עד
הערב, בישיבה לא נכנס יותר משקאות קלים, לאיזה רמת פינוק אנחנו מגיעים, לא יכולים להיות
'השותה מים לצמאו מברך שהכל נהיה בדברו', אי אפשר לשתות מים לצמאו, איך אנחנו
גדלים?! לא יודע, אצלי בבית אין כזה דבר משקאות ממותקים ואף ילד לא הגיע לא לאיבוד
נוזלים והם בריאים ושלמים, מה זה הפינוק הזה?! באמצע השבוע משקעות קלים, משקאות
ממותקים, וזה עסק שלם. אין לזה מקום בישיבה! ממש באיסור מוחלט, זה לא הנהגה ישרה,
זה לא מתאים למי שהוא קצת רציני ולוקח את החיים ברצינות, יש מים קרים ושישתו מים
קרים.
בכלל כל המציאות
הזאת, צריך לדעת! אתם עוד מעט תגיעו לישיבה גדולה, ולא בטוח שתהיו בישיבה גדולה
בעיר, מה יקרה בחדר אוכל?! צריך להתרגל לאכול את האוכל שיש בישיבה, כל הזמן צריך
אוכל או מהבית או אוכלים אחרים, זה פינוק שאפשר להתרגל לצאת מזה, אנחנו פשוט לא
מוכנים משהו לשנות מאיזשהו הרגל, "נֶפֶשׁ שְׂבֵעָה תָּבוּס נֹפֶת וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה
כָּל מַר מָתוֹק" (משלי כז, ז), כך זה כי אנחנו
מידי שבעים וממילא כל איזשהו משהו שינוי קטן כבר כאילו לא מסוגלים, זה לא לענין,
אנחנו צריכים קצת לוותר על איזשהו רצון קטן כדי לעשות עיקר את מה שבאמת עיקר. תדעו
לכם שבחור לא יכול להצליח בלימוד אם יש לו כל הזמן צרכים, אם כל הזמן הוא צריך
שתיה מסויימת ומאכלים מסויימים ודברים מסויימים הראש שלו לא יכול להיות תפוס
בלימוד, מי שרוצה להצליח בלימוד אז הוא מסיח דעת מדברים אחרים, הוא לא צריך
כ"כ הרבה צרכים, וכדי הצורך ויותר מה שבאמת צריך יש די והותר, ואי אפשר לחיות
בכזה צורה מפונקת וזה סתירה לכל הצלחה, ובודאי שאין הצלחה בתורה למי שמעדן את עצמו
כל הזמן בכל מיני עידונים לא לענין וגם לא בריאים, זה פשוט לא לענין ואין מקום
לכזה דבר בישיבה, בישיבה לא יהיה יותר הנושא של משקאות ממותקים שבאמצע השבוע
בחורים יביאו.
בכללות דיברתי עם
הנהלת הישיבה וצריך לדעת את זה, הנהלת הישיבה בעניני הממונות הם בעלים גמור, אני
זוכר שבישיבה בפוניבז' היתה תקופה, מי שאבא שלו למד בישיבה בין שנים תש"מ
לתשמ"ד יזכור את זה, היתה תקופה שהיה כמה בחורים כמה ליצים שהיו מפלחים הרבה
מהמטבח אוכל ברמה שזה כבר הרגיז את הנהלת הישיבה, ואני זוכר שיום אחד הרב שך אמר
בשמוע"ס; "מי שלוקח מהמטבח בלי רשות פסול לעדות, והוא חייב לשלם את
זה!" כך הוא צעק צעקות נוראיות, ובאמת הם הלכו לר' אברהם וביקשו מחילה ולבסוף
הוא מחל להם ועשה מחיקת חובות, אבל כשהרב שך מסר שיחה זה גמר וסגר סופית את הנושא
הזה, צריך לדעת שהנהלת הישיבה לענינים האלה הם בעלים גמורים, זה הבעלות של מנהל,
למנהל יש סמכות, הוא הגבאי והוא האפוטרופוס והוא הממונה.
כעת, שמעתי איזה
הערות שאפילו חלקם נכונות, דיברתי ואני מוכן להיות המתווך בין התלמידים לבין הנהלת
הישיבה אם יש דברים שלא מאורגנים או לא מסודרים, ודיברתי באמת עם הנהלת הישיבה שאם
העסק לא יתקתק אז יהיה קשה לאכוף חוקית, העסק צריך לתקתק מבחינת מה שהישיבה נותנת
ואז יהיה כח גם מבחינת התלמידים לאכוף את החוקים, ובעזרת ה' זה יהיה משני הצדדים,
אבל זה לא תלוי אחד בשני כי למעשה העסק אמור להתנהל בצורה מאורגנת. ובאמת בקשה
שטוחה לא להיכנס למטבח ויהיה יותר שימת לב ודיקדוק בענין הזה, שלא יהיה מצב
שהכפירים שואגים לטרף ועדיין העסק לא מוכן, חייב להיות שיהיה מסודר שכשמגיעים הכל
יהיה מוכן שיוכלו מיד לצאת שמי שצריך לצאת ידי 'גרגרנים חוטפים' שיוכל גם לצאת ידי
זה, זה בהחלט צודק שאמור להיות מיד מאורגן ושמיד בזמן הארוחה 7.00 בדיוק הכל יהיה
ערוך ומוכן כשולחן ערוך, זה בסדר גמור בהחלט, אז בעזר ה' הישיבה מצידה תעשה את שלה
והתלמידים שגם יעשו את שלהם ואנחנו ננהג עם דרך ארץ קדמה לתורה, זה חייב להיות
שיהיה דין ואיזה מצב מערכתי של סדר בענין.
הדבר הזה תקף גם
במה שכעת הבנתי שרוצים לעשות משהו במזגנים איזה פוליגל או משהו, שהמזגן תמיד יהיה
במצב שהוא אף פעם לא ממוקד על מישהו מסויים ואז לפעמים קר ולפעמים חם ולהעלות
ולהוריד, אז אם בעזר ה' יעשו את זה לא לטפל בזה אלא לתת לזה להיות כמו שהוא. כי
ס"ה כולם רוצים את טובת כולם רק אין אפשרות לצאת ידי חובת כל אחד באופן פרטי,
חלק מהמציאות של ציבור היא שעושים איזשהו הנהגה ששוה פחות או יותר לרוב נפשות
הציבור, ולמיעוט הכח של ציבור נותן את הכח להתמודד עם צורה איך שמתאימה לרוב
הציבור, אי אפשר לצאת ידי כולם, לצאת ידי כולם צריך לכל אחד לתת איזה מקום פרטי
איזה בית מלון פרטי, אבל כל מקום ציבורי הוא מתנהג באיזשהו צורה מאוזנת וישרה
שמתאימה בכללות לציבור.
כל הערה או ביקורת
תתקבל ברצון! זכור לי שכשנפתח בית חולים מעייני הישועה היה שם ד"ר משה רוטשיטלד,
והיה שם איזה תיבה שהיה כתוב שם; "מכתבים למנהל בית החולים באופן אישי, נא לא
להכניס מחמאות, אנחנו כבר יודעים את זה לבד, רק הערות וביקורת, אנחנו רוצים להשתפר!",
כך היה כתוב על הקופסא הזאת. בהחלט מוכנים לשמוע רק הערות וביקורת, את המחמאות אנחנו
כבר יודעים לבד, ונשתדל, אבל כל אחד יעשה את שלו, הישיבה תעשה את שלה והתלמידים
יעשו את שלהם, ואז יהיה לנו גם דרך ארץ וגם תורה, גם הצלחה וגם סייעתא דשמיא.
