
רגשות מתולדות חשיבה - מגמרא ומסברא
הגמ' בנדרים (נ,א)
מספרת את ההשתלשלות של הסיפור של ר' עקיבא. וכידוע שר' עקיבא נשא את רחל בתו של
כלבא שבוע, ולא מצא חן בעיני חמיו השידוך הזה, והוא עמד והדיר את בתו הנאה מנכסיו.
וכתוב בגמ' שהם חיו בעוני מחפיר, באיזשהו בית תבן, באיזשהו ביקתה מתבן, כתוב בגמ':
"הוה גנו בי תיבנא
הוה קא מנקיט ליה תיבנא מן מזייה", הר"ן אומר: 'היה מלקט התבן משערותיה'
- שהיה נופל להם התבן על הראש, והוא היה מלקט תבן משערותיה של אשתו. ור"ע אמר
לאשתו אם היה לי, הייתי עושה לך ירושלים של זהב, יש תכשיט כזה כתר בצורת ירושלים,
אם היה לי הייתי עושה לך ירושלים של זהב - וכך הם ישבו שוממים בעניות שלהם. לתאר
בת עשירים שאבא שלה היה גר בכזה ארמון; "כלבא שבוע, שכל מי שכל מי שנכנס
לביתו כשהוא רעב ככלב יוצא כשהוא שבע" (גיטין נו,א), וכעת גרה עם בעלה בכזה
עניות!
כתוב בגמ'
שהקב"ה שלח את אליהו הנביא בדמות עני, והוא דופק שם על הביקתה והוא אומר
שנולד לו ילד ואין לו תבן להשכיב את התינוק - בזמן הגמ' עשירים היו שוכבים על
מוכין וצמר גפן, ועניים על תבן. אין לו תבן להשכיב את התינוק! דבר אחד היה להם
בשפע, תבן היה להם בשפע, אפי' בראש היה להם תבן, כתוב שהם נתנו לו תבן. ר"ע
אומר אח"ז לאשתו; "אמר לה ר"ע לאנתתיה, חזי גברא דאפי' תיבנא לא
אית ליה" - תראי! יש כאלה שאפי' תבן אין להם, וכך הם התעודדו, כך הגמ' מספרת.
יש לי שאלה; נגזר
על ר"ע ורחל אשתו שהם יחיו בעניות בתקופה הזאת, שבסוף הגמ' מספרת שהם נהיו
עשירים גדולים, הגמ' מביאה בהמשך משש דברים ר"ע התעשר בסוף, שהם התעשרו עושר
גדול בסוף, אבל באותה תקופה נגזר עליהם עניות, בסדר, נגזר עליהם עניות, אבל
הקב"ה שולח את אליהו לעזור להם, לכל עניים מגיע אליהו הנביא לעודד אותם?! אז
אם הקב"ה רוצה לעזור להם, אז למה אליהו הנביא לא בא עם מעטפה, שיביא משהו!
הרי הקב"ה הוא בעה"ב על כל העולם; "לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב" (חגי ב, ח)? מילא אם נגזר שהם צריכים לסבול, אז שגם לא יבוא
אליהו הנביא, אבל אם אנחנו רוצים להושיע אותם, הקב"ה שולח את אליהו הנביא
לעזור להם, למה הוא לא שלח אותו עם מעטפה?
כתוב כאן דבר מופלא
מאוד! אם אליהו הנביא היה בא ומביא כסף, מה המשמעות? שכשאין כסף אז אתם מסכנים,
ואתם יהי' לכם טוב כי יש לכם כסף, אבל הם כאן שמעו שיעור יותר חשוב, אתם כרגע
יכולים להרגיש טוב. מה גורם לכם להרגיש כ"כ גרוע בבית התבן? מה כ"כ גרוע
לגור בבית התבן? כי החבר האחר הוא שוכן בבית עץ, ואלמוני בבית אבן, ופלמוני בבית
שישא וכוחלא ואבני מרמרא, כל אחד יש לו בתים יפים, ואנחנו בבית התבן, אבל אם אתם
תסתכלו על ההומלסים שישנים בחדרי מדריגות או בפארקים, תרגישו טוב, לכם יש לפחות
איזה מנוח למדרך כף רגל, ומקום איפה לשכב ואיפה לשבת ואיפה להיות, ויש כאלה שאפי'
את זה אין להם, אז תרגישו טוב.
אתם יודעים שהרמב"ם בהקדמה לפי' המשנה אומר;
שלולי המשתגעים היה העולם חרב! הוא אומר, איך התחיל העולם? אדם הראשון איך הוא חי?
הוא חי בבית אבן?! בבית מאובזר, בבית כמו שאנחנו רגילים?! היה לו איזה אהל הכי
פשוט. כי האדם לעצמו מספיק לו התנאים הכי פשוטים, הוא לא צריך יותר מזה, רק הכל
קינאת איש מרעהו, וכל אחד רוצה להרשים יותר, וכך לאט לאט כל הזמן העסק מתפתח,
והאנשים משקיעים באיך להרשים יותר, וזה מה שגורם כל הזמן את ההתפתחות בכל עניני
העולם. כי אנשים חכמים לא היו אמורים בכלל להשקיע בדברים האלה, יש דברים הרבה יותר
חשובים שבהם ראוי להשקיע, כך הרמב"ם כותב: "לולי המשתגעים היה העולם
חרב". ורואים במהלך כל הדורות, זה כל הזמן הולך ומתפתח, והיו דורות שלא היו
צריכים, זה החלק מקינאת איש מרעהו.
עכ"פ בית
התבן, וכל הסבל בבית התבן זה יחסי, אם אתה חושב על מי שיש לו יותר, אבל אם אתה
חושב על מי שיש לו פחות, אז טוב לך. פה אליהו הנביא נתן להם שיעור; לא אם ישתנה
המצב תרגיש טוב, אלא איך תראה חיובי במצב שאתה כרגע שרוי, שלראות חיובי במצב שאתה
כרגע שרוי, זה עשירות וריוח הרבה יותר גדול מאשר לפתור את הבעיה באופן טכני, כי
פיתרון באופן טכני, וכי כל בעיה אפשר לפתור אותה באופן טכני?! אבל אם אתה משנה את
המבט ואת ההתבוננות וזה עושה לך טוב, זה עושה לך הרבה יותר יכולות ותועלת מאשר
שינויים טכניים - זה היה השיעור שאליהו הנביא לימד את ר"ע ורחל, עוד לפני
שר"ע הלך בכלל ללמוד.
בהמשך הגמ', אחרי
הסיפור הזה הגמ' מספרת: "אמרה ליה זיל הוי בי רב" - הרי הוא היה עם
הארץ, אומרת לו אשתו, קום לך לישיבה! ר"ע הולך לישיבה. ר"ע הגיע לישיבה,
טוב עם הארץ בעל תשובה מתחיל, כתוב (פסחים מט,ב) שהוא היה שונא ת"ח. יש
ירושלמי בנזיר (פר' ז-א), וזה נמצא גם במסכת דרך ארץ זוטא (ז-י), וגם במסכת שמחות
(ד-ד) בכל מקום יש קצת שינויי לשון, ר"ע עצמו מספר סיפור מה קרה לו בתחילת
לימודו: "אמר ר"ע פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי מת מושלך בצידי
הדרך" - ר"ע רואה כאן גופה בצידי הדרך. "עמדתי ונשאתיו על כתפי
והולכתיו"; יש שם שתי נוסחאות, האם ארבע מיל, או שתי תחומי שבת, או שתי מיל,
אבל עכ"פ דרך של כמה קילומטרים - אתם שומעים! סוחב גופה על הכתף. "עד
שהבאתיו לקבורה" - הוא הביא אותו לבית קברות לקבור אותו. "וכשבאתי
והרציתי הדברים לפני ר"א ור' יהושע, אמרו לי עקיבא, על כל פסיעה ופסיעה כאילו
אתה שופך דמים, שהרי אמרו חכמים מת מצוה קונה מקומו" - היית צריך לקבור אותו
במקום, לא להוליך אותו לבית קברות; אתם שומעים איזה בום הוא מקבל על הראש. "נשא
ר"ע ק"ו בעצמו: ומה אני שנתכוונתי לטובה כך, מי שלא נתכוון לטובה על אחת
כמה וכמה, אמר ר"ע באותה שעה לא זזתי מלשמש החכמים, אמר ר"ע זה היה תחילת
לימודי" - זה בערך הלשון שכתוב שם.
אתם שומעים! אני
שואל אותכם שאלה; היום איזה בעל תשובה מתחיל, הוא עוד לא יודע בקושי הלכות, או איך
צריך להתנהג. יום אחד הוא רואה גופה, אתם יודעים מה זה לקחת גופה על הכתף! זה לא
המעשה הכי נעים והכי נחמד והכי נוח. הוא אומר; אני באתי להתקרב תחת כנפי השכינה,
אני אעשה ככה משהו בשביל הקב"ה. הוא בא אחרי זה ומספר לרב שלו; כבוד הרב יודע
מה אני היום עשיתי, אני ראיתי גופה וסחבתי. אומר לו הרב; אתה כאילו שופך דמים! מה
הוא יגיד? אלה שילכו להם, 'אי אפשי לא באברהם ולא באלוקיו', באמת? זה מה שמגיע לי
על מה שעשיתי?! בואו תראו איך ר"ע לוקח את הדברים; קודם כל ר"ע לא מאשים
את עצמו, הוא לא מרגיש את עצמו רע, 'ומה אני שנתכוונתי לזכות' - זה טעה בדבר מצוה,
אני התכוונתי לטובה, אני לא אמור להרגיש רע. אני לא אמור גם בכלל לדעת, עוד לא
הייתי אמור לדעת, אין לו סיבה להרגיש רע באופן אישי. מצד שני, מה אני רואה כאן?
שגם כשאני מתכוון להיות בסדר, אם אני לא יודע הלכות כמו שצריך, אז גם כשאני מתכוון
להיות טוב, אני אעשה לא טוב. אז מה זה זירז אותו? באותו שעה לא זזתי מלשמש את
החכמים, זה היה לו כאן המחשה, עד כמה חשוב לשמש את החכמים.
אתם יודעים! היום
כל בעלי תשובה מתחילים, בתחילת הדרך כשהם מתחילים לקלוט מה קורה כאן, הם בבעיה
מאוד חמורה. היערות דבש כותב, והמשנ"ב מביא את זה בהקדמה להלכות שבת, שמי שלא
למד הלכות שבת, לא יכול להזיז יד ורגל בשבת, מחשש שהוא יכול לבוא לעשות מלאכה, יש
לו בעיה, ברוך ה' מי שגדל בבית של תלמידי חכמים, פחות או יותר גם אם הוא עדיין לא
למד הלכות שבת, הוא יודע איך להיזהר. אנחנו לא נפלנו מאיזה כוכב, אנחנו גדלנו
בבתים טובים, שאנחנו מכירים, אמנם ודאי שכשלומדים רואים שהרבה דברים לא ידענו, אבל
בדרך כלל אנחנו לא ניכשל, גם אם עוד לא למדנו את כל הלכות שבת, אנחנו לא ניכשל
בדברים חמורים לכל הפחות. אבל בעל תשובה מתחיל, הוא פיתאום קולט מה זה הלכות שבת,
הוא לא יודע מה לעשות. מה הוא יעשה? הרבנים מורים לבעלי תשובה; עד שאתה תלמד תמשיך
להתנהג רגיל, אתה לא יכול להשתגע, זה כאילו שאתה עדיין תינוק שנשבה, אתה עדיין
בגדר אנוס, אומר מותר. ואתה אפי' כאומר מותר של אנוס, כי אומר מותר יש מחלוקת אביי
ורבא, אבל כל הסברא שהוא לא אנוס, כי היה לו ללמוד, נוּ עכשיו אני הולך ללמוד, אבל
אני לא יכול ללמוד הכל ברגע כמימרא, בזמירות למוצ"ש יש פזמון 'איש חסיד היה'?
ברגע אחד בורא עולם בקנין השלם זה הבנין? ברגע אחד אני אדע את כל הלכות שבת?! אפשר
כך ללחוץ על כפתור ושאני אדע את זה ברגע אחד?! זה אורך זמן, אז היה לו ללמוד, אני
לומד, מה שאני לומד אני יודע. מה שאני לא לומד, בינתיים תמשיך להתנהג רגיל, יש לך
דין תינוק שנשבה על מה שאתה לא יודע, אתה 'אונס רחמנא פטריה', ולאט לאט עם כל
ידיעה שתרכוש ותדע, תדע איך להתנהג - כך ההנהגה שאומרים.
ר"ע היה באותו
מצב; הוא לא ידע משהו אחר, לכן הוא לא הרגיש רע, ומצד שני, את הכישלון הזה הוא
מינף להצלחה, הוא לא לקח את הכישלון הזה למקום של מסכנות ואשמה, אלא הוא לקח את זה
להצלחה; 'אמר ר"ע זוהי תחילת לימודי' - משמע שזה היה כאן איזה משהו שהרים
אותי, ושהסיפור הזה הרים אותי.
ז"א שהשיעור שר"ע
קיבל מאליהו הנביא לדעת איך להסתכל על דברים, הנה זה נתן לו טוב, עוד לפני שהוא
ידע את הלכות מת מצוה, הנה המסר הזה שהוא קיבל מאליהו הנביא, תראו מה זה עשה לו,
איך התבוננות ישרה; באמת התכוונתי לטוב - תראו לאן זה הגיע!
יש כמה גמרות ממש
מבהילות על ר"ע, שאנחנו רואים כחוט השני, שזה נראה שכל הזמן ר"ע הולך
בכיון הזה. יש גמ' בסוף מכות (כד,א), הגמ' מספרת שם: "וכבר היה ר''ג ורבי
אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך, ושמעו קול המונה של רומי מפלטה
[ברחוק] מאה ועשרים מיל, והתחילו בוכין ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: מפני מה אתה
משחק? אמר להם: ואתם מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: הללו כושיים שמשתחוים לעצבים
ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט, ואנו בית הדום רגלי אלהינו שרוף באש, ולא נבכה?
אמר להן: לכך אני מצחק, ומה לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה".
תשמעו מה שקורה
כאן, תחשבו! ארבעה תנאים הולכים ורואים איזה חילול ה' נורא, שהרשעים האלה עובדי
ע"ז ברומו של עולם, ובית הדום אלוקינו שרוף באש, ולא נבכה? ארבעת התנאים
רואים את מה שקורה כאן, שלושה מתחילים לבכות, ואחד הרביעי צוחק. שואלים אותו; מה
אתה צוחק? אומר להם; ומה אתם בוכים? אתם מבינים שתנאים לא מדברים באיזה משחקי
לשון, זה תנאים! ז"א שאותה רמת תמיהה שהיתה להם, מה אתה צוחק? אותה רמת תמיהה
היתה לו, מה אתם בוכים? אני לא יודע את הסודות שם, ודאי שיש שם הרבה סודות, שמי
יעמוד בסוד קדושים, מסתמא צריך לעיין במפרשים, בטוח שיש כאן דברים עמוקים ונסתרים
מאוד.
אבל רואים כאן איזשהו
משהו של הסתכלות, הבדל במבט. הם הסתכלו על מה שרואים כרגע בשטח, כרגע בשטח רואים
דבר שזועק עד השמים, חילול ה' שזועק עד השמים, ור"ע מה הוא רואה, תשמעו מה
שהוא רואה; אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כו"כ, אנחנו כרגע חטאנו
ונגזר עלינו שיחרב ביהמ"ק וגלות, אבל אם אלה הרעים וחטאים לה' בנפשותם כך טוב
להם, כמה לנו יהי' טוב באחרית הימים! זה מה שהוא מרגיש, זה מה שהוא רואה כאן, וזה
הנקודה שגרמה לו לתנא ר"ע לראות כזה דבר, וזה גורם לו לצחוק.
יש עוד מדרש מבהיל
ממש, להבין איך ולכמה בן אדם יכול להתרומם במבט על דבר. יש מדרש (בראשית רבה -
סה') שכתוב שהרומאים הוציאו להריגה את יוסי בן יועזר, ועבר לידו איזה מומר אחד
רכוב על סוס, והוא אומר לו; תראה על איזה סוס הרכיב אותי אדוני, "חמי סוס דארכבי
מרי, וחמי סוסך דארכבך מרך" - הוא
אומר לו תראה על איזה סוס אני רוכב, ועל איזה סוס אתה הולך לרכוב, רגע לפני שתולים
אותו, ובאמת תולים אותו, והוא עונה לו: "אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על
אחת כו"כ". אתם שומעים! יהודי רגע לפני שתולים אותו, ובא אליו מומר עוכר
ישראל ואומר לו; תראה איפה אתה ואיפה אני, והוא מרגיש עליון: "אם לעוברי
רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה" - חכה חכה איפה אתה תהי' ואיפה אני
אהיה. הוא לא אמר לו כאן איזשהו משחק לשון, רק זה מה שהוא הרגיש, אמנם נגזר עלי
עתה מיתה משונה שכזאת ואינני יודע כל סתרי ההשגחה, אבל יודעני היכן עתידי כעושי
רצונו, והיכן עתידך כעוברי רצונו. זה מבהיל עד כמה ע"י התבוננות אפשר לראות
ולהרגיש דברים אחרים, לא מה שבעיני בשר רואים, מה שרואים בעיני רוח, כך כתוב במדרש.
הגמ' במכות (כד,ב)
מספרת שם עוד סיפור: "שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר
הצופים קרעו בגדיהם" - רואים מקום מקדש, אז עשו קריעה. "כיון שהגיעו להר
הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ור''ע מצחק. אמרו לו: מפני
מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שכתוב בו "וְהַזָּר הַקָּרֵב
יוּמָת" (במדבר א, נא), ועכשיו שועלים
הלכו בו ולא נבכה?! אמר להן: לכך אני מצחק וכו'", אז הגמ' מביאה שם פסוקים
למה ר"ע צחק, ולמה זה גרם לו לצחוק, שהוא כבר ראה בזה את שורש הגאולה.
ומסיימת הגמ' "אמרו לו: עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו" - בזה מסתיימת
מסכת מכות. רואים מכאן; אותו מצב יכול לגרום למישהו לבכות, ולמישהו אחר לצחוק. ובמה
זה תלוי? איך מסתכלים על הדבר, יש לאותו אירוע ולאותו מצב היבטים שונים, שאם
מסתכלים ממבט מסוים זה יכול להביא לבכי, ובאותו אירוע עצמו אם מסתכלים עליו ממבט
אחר, זה מביא לשמחה ולצחוק, דבר מבהיל!
ר"ע ממשיך
הלאה, יש עוד גמ' (סנהדרין קא,א), כתוב בגמ': "כשחלה רבי אליעזר נכנסו
תלמידיו לבקרו" - ר' אליעזר הגדול חלה, נכנסו תלמידיו לבקרו. "אמר להם: "חמה
עזה יש בעולם", ומפרש"י 'הכביד חוליו' - הרֶבה ר"א אומר להם שקשה
לו החולי. התחילו הן בוכין ורבי עקיבא משחק, אמרו לו: למה אתה משחק? אמר להן: וכי
מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: אפשר ספר תורה שרוי בצער ולא נבכה? אמר להן: לכך אני
משחק, כל זמן שאני רואה רבי שאין יינו מחמיץ ואין פשתנו לוקה ואין שמנו מבאיש ואין
דובשנו מדביש, אמרתי שמא חס ושלום קיבל רבי עולמו" [כאן בעוה"ז] "ועכשיו
שאני רואה רבי בצער אני שמח". אתם שומעים! מבהיל, ר"ע גם כאן מצא מקום
לשמוח, וזה לא שהוא לא חי את הצער של רבו. "אמר ליה: עקיבא כלום חיסרתי מהתורה
כולה? אמר לו: לימדתנו רבינו; "אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב
וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז, כ).
אח"ז הגמ'
מביאה עוד סיפור: "כשחלה ר' אליעזר נכנסו ארבעה זקנים לבקרו; ר' טרפון ור'
יהושע ור' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא. נענה ר' טרפון ואמר טוב אתה לישראל מטיפה של
גשמים וכו'. נענה ר' יהושע ואמר טוב אתה לישראל יותר מגלגל חמה וכו'. נענה רבי
אלעזר בן עזריה ואמר טוב אתה לישראל יותר מאב ואם וכו'. נענה רבי עקיבא ואמר
חביבין יסורין", שמכפרים עליך, כך הוא אומר לרבי אליעזר. מה ר"א אומר; "אמר
להם, סמכוני ואשמעה דברי עקיבא תלמידי שאמר חביבין ייסורים", הוא רוצה לשמוע.
יותר מכל הפירוגנים האלה מענין אותו לשמוע מה עקיבא תלמידי אומר, הוא אומר חביבים
יסורים שזה מכפר, זה נתן לו יותר כוח מלשמוע את כל המילים האחרים - ז"א עוד
פעם אותה סוגיא, אותה מציאות, מאותה דרגת קדושה של תנאים, יש בוכים ויש מצחקים.
יש עוד גמ' בברכות
(ס,ב) על רבי עקיבא, סיפור מוכר ומעניין מאוד, ופה אנחנו נראה עוד נקודה. כתוב שם
במשנה: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה". הגמ' אומרת שלא
הכונה שמברכים אותו ברכה, שהרי על טובה מברכים הטוב והמטיב, ועל רעה מברכים דיין
האמת. אלא מה הכונה חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה? אומרת הגמ': "לקבולינהו
בשמחה", רש"י אומר מה הכונה לקבלינהו בשמחה, האם הוא צריך לשמוח שקורה
לו צרות? אלא לברך על מידת פורענות בלבב שלם, לא להיות בטרוניה או בביקורת או במרירות,
אלא לקבל את זה בלב שלם. לא הכונה שהוא צריך לשמוח כשקורה לו צרה כמו בשמחה, אבל
הוא מקבל את זה, הוא מקבל את זה הוא מבין את זה, הוא מצדיק את הדין, והוא מקבל את
זה בלב שלם, אין לו טענות, הוא מקבל את זה, וה' יעזור שיגיעו זמנים יותר טובים.
הגמ' מביאה
אח"ז: "תנא משמיה דר' עקיבא לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב
עביד, כי הא דרבי עקיבא דהוה קאזיל באורחא מטא לההיא מתא בעא אושפיזא לא יהבי ליה,
אמר כל דעביד רחמנא לטב, אזל ובת בדברא והוה בהדיה תרנגולא וחמרא ושרגא, אתא זיקא
כבייה לשרגא, אתא שונרא אכליה לתרנגולא, אתא אריה אכליה לחמרא, אמר כל דעביד רחמנא
לטב, ביה בליליא אתא גייסא שבייה למתא, אמר להו לאו אמרי לכו כל מה שעושה הקדוש
ברוך הכל לטובה", ע"כ. ומהסיפור על ר"ע רואים איך שהוא מברך על
הרעה כשם שמברך על הטובה.
מסופר כאן בגמ' את הסיפור
המפורסם; שר"ע הלך בדרך, הוא רצה להגיע לאיזה אכסניה, ולא נתנו לו להיכנס,
טרקו עליו את הדלת, אין כניסה! הוא הלך וישן ביער, והיה לו נר תרנגול וחמור, באה
רוח וכיבתה את הנר, בא חתול ואכל את התרנגול, בא אריה ואכל את החמור, והוא נשאר
בלי כלום. הגיעו שם איזה גייסות, איזה כנופיה, לקחו את כולם בשבי, והוא נפשו היתה
לו לשלל, כך כתוב בגמ'. וכתוב שם בגמ' שכשלא נתנו לר"ע להיכנס, והוא היה צריך
ללכת לישון ברחוב, הוא אמר 'כל דעביד רחמנא לטב עביד' - כל מה שהקב"ה עושה
יהי' לטובה. אח"ז נכבה לו הנר, והתרנגול והחמור הלכו לו, 'כל מה שהקב"ה
עושה לטובה'. והנה הוא ראה בסוף שזה כך! הוא אמר להם בסוף; "אמר להו: לאו אמרי לכו כל מה שעושה הקדוש
ברוך הוא הכל לטובה" - אמרתי לכם שכל מה שעושה הקב"ה הכל לטובה. הנה עוד
פעם רואים בר"ע שכשקורה איזה בעיה, הכל לטובה! עוד יצא מזה משהו טוב.
רק יש כאן איזשהו
דבר מאוד מעניין. המהרש"א מעיר למה הגמ' לא מביאה את הסיפור של נחום איש גם
זו, שהוא בא להביא דורון למלך, עם הארגז של האבנים טובות ומרגליות, ובאכסניה שם,
בעלי האכסניה רוקנו את זה, ושמו עפר וצרורות. ואח"ז כשהקיסר פותח את העטיפת
צלופן, את העטיפה היפה, הוא מוצא שם חול. זה מה שהוא רצה לעשות לו?! ואומר לו שם
איזה שר, זה מהעפר של אברהם אבינו שמנצח במלחמות. ועוד לפני שהשר אמר זאת, נחום
איש גם זו אומר גם זו לטובה, הוא לא מתבלבל. ואז מגיע השר ואומר את זה, והמלך
ניצח, והחזיר לו ארגז אבנים טובות ומרגליות, כך כתוב בגמ'. אז המהרש"א שואל;
למה הגמ' לא מביאה כאן את הסיפור הזה? המהרש"א אומר איזשהו תירוץ.
אבל יש כאן איזשהו
הערה, שלכאורה הגמ' לא יכלה להביא את הסיפור של נחום איש גם זו, ובכונה הגמ' הביאה
את הסיפור הזה. שיש באמת הבדל בין מה שנחום איש גם זו אמר, למה שר"ע אמר. הוא
היה רבו של ר"ע, כדאיתא בגמ' (חגיגה יב,א - שבועות כו,א) שר"ע היה תלמיד
של נחום איש גם זו. ונחום איש גם זו, זה היה דרגה יותר גבוהה מאשר ר"ע, מה
נחום איש גם זו אמר: 'גם זו לטובה'. מה ר"ע אמר: 'כל דעביד רחמנא לטב
עביד' - עוד יצא מזה טוב. ובואו תראו מה שקורה! יש לי שאלה; איזה ברכה צריך לברך
נחום איש גם זו, כשהמלך פותח ומוצא שיש שם עפר ומתעצבן ומתמלא חימה, שיש שם עפר
במקום אבנים טובות ומרגליות, איזה ברכה נחום איש גם זו מברך? הוא מברך הטוב והמיטיב!
הוא אומר 'גם זו לטובה'. בטח גם זו לטובה, אם הוא בא למלך עם ארגז יהלומים,
מה המלך אח"ז ישים לו? יחזיר לו שוקולדים בארגז. אבל אם הוא בא עם ארגז, עם
החרבות של אברהם אבינו, בזה המלך ישים לו יהלומים בחזרה! נמצא שבמהלך שעל כל דבר
הוא אומר גם זו לטובה, הוא צריך לברך הטוב והמיטיב, הוא הרויח, זה נחום איש גם זו
אמר; 'גם זו לטובה'. לכך נחום איש גם זו, זה לא דוגמא למה שכאן הגמ' אומרת: 'חייב
אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה' - שהוא מקבל גם את הרע בלב שלם, והוא לא
מתלונן, והוא מבין שהקב"ה עושה מה שטוב, כי נחום איש גם זו, גם זה לא רע לו,
אלא זה עצמו לטובה.
יש איזשהו סיפור
חסידי, ששאלו חסידים את הרבה ר' אלימלך, איך אפשר להגיד לדרגה של 'חייב אדם לברך
על הרעה כשם שמברך על טובה'? והוא אמר; תלכו לאניפולי ותשאלו את אחי ר' זושא, איך
אפשר להגיע לכזו דרגה. הם באו לר' זושא ואומרים לו שהרבה ר' אלימלך שלח אותם,
לשאול אותו; איך אדם יכול לברך על טובה כשם שמברך על טובה. ור' זושא השיב להם;
תגידו לאחי שאני לא יודע תשובה, כי אף פעם לא היה לי רע. הוא היה בעל ייסורים
וסובל ובעניות, והוא אומר; אף פעם לא היה לי רע, אני לא יודע - ז"א זה מזכיר
את הדרגה של נחום איש גם זו, הוא לא צריך לברך דיין האמת, הוא מברך הטוב והמיטיב.
אבל ר"ע הרי ס"ה הוא הפסיד נר, והוא
הפסיד תרנגול, והפסיד חמור, זה היה שוה ההשקעה הזאת, כי בזכות זה הוא נשאר חי. כי
אצלו זה לא היה דרגה של 'גם זו לטובה', אלא 'כל מה שהקב"ה עושה זה לטובה' - יצא
מזה טובה. הוא צריך לברך דיין האמת, אבל לדעת שזה לא רע בעצם, אלא עוד יצא מזה
טובה, וזה היה כדאי שזה יהי'. לכן הגמ' הביאה את הסיפור של ר"ע, ולא את
הסיפור של נחום איש גם זו.
הייתי רוצה אולי
לספר כמה סיפורים בני זמנינו בענין הזה, ואז נראה אולי מה אנחנו יכולים לעשות משהו
למעשה. לצערינו יש אנשים נכים על כיסא גלגלים, בדרך כלל אדם נכה על כיסא גלגלים,
גם אם נראה אותו רק מחציו ולמעלה, רואים על העיניים שלו את הנכות, אפשר להבין, הוא
מאוד מסכן, כך זה בדר"כ. אבל אני מכיר איזשהו יהודי נכה על כיסא גלגלים, מגיל
אפס הוא על כיסא גלגלים, בגיל כמה חודשים חלה בפוליו; שיתוק ילדים, ומאז שהוא היה
צריך ללכת, במקום ללכת הוא על כיסא גלגלים. והוא מלא שמחה והומור, ושופע שמחה אפי'
יותר משאר בני אדם. יש לי קצת קשר איתו שיכולתי לשאול אותו משהו אישי, שאלתי אותו;
תגיד לי ר' דוד, איך עשית את זה שאתה כ"כ שמח וטוב לב? הוא אומר לי; תשמע!
כשאני עמדתי על דעתי, אמרתי לעצמי כך; הקב"ה עשה אותי נכה בגוף, אני לא אוסיף
לעצמי גם נכות בנפש, שאת זה הקב"ה לא עשה, כך הוא אמר לי, את המשפט הזה. אתם
שומעים את המשמעות של המשפט שהוא אמר! הוא אמר שאדם נכה בגוף לא חייב להיות נכה
בנפש, זה תוספת יוקר וריבית שהוא עשוה לעצמו, וזה בבחירתו!
אתם יודעים שהיה
אחד מנשיאי ארה"ב, שהגיע לנשיאות כשהוא על כיסא גלגלים, הנשיא רוזוולט. הוא
היה בזמן השואה, והוא גם הנשיא היחידי בהיסטוריה של ארה"ב שהיה ארבע פעמים
נשיא, כי שם אפשר להיות רק פעמיים, החוק אומר שם שאי אפשר להיות יותר מפעמיים, אבל
עשו חוק הוראת שעה בגלל השואה, שזה היה מלחמה עולמית, וזה לא זמן לעשות בלגן של
בחירות, וטוב שיהי' רצף שילטוני במצב של מלחמה, אז עשו הוראת שעה שמאריכים את הכהונה
שלו, והוא היה ארבע קדנציות רוזוולט הזה שהיה על כיסא גלגלים. אז רגילני לומר בדרך
צחות; שאדם נכה על כיסא גלגלים, אבוד לו להיות פועל בנין, או עובד במשאית אשפה,
אבל להיות נשיא ארה"ב, זה לא אבוד לו.
עוד מעשה, ואז נראה
למה אנחנו מגיעים ללמעשה בחיים שלנו, ואני זוכר את המעשה הזה עוד מהזמן שהוא קרה.
באמריקה, ראש ישיבת ליקווד בדור הקודם, זה היה ר' שניאור קוטלר, הבן של ר' אהרון.
והוא היה הנסיך של גדולי התורה באמריקה, הוא היה אהוב מאוד על כל החוגים והעדות,
הוא היה איש חמודות ממש, הוא גם היה ת"ח גדול, וגם היה איש חמודות, הוא הרי היה
בן של ר' אהרן קוטלר ונכד של ר' איסר זלמן, נכד של האבן האזל, היה לו את הסוג לב
טוב והנהגה של הסבא ר' איסר זלמן, זה דברים ידועים, הוא היה ממש חביב על כל החוגים
והעדות. והנה קרה לו אסון; היה לו בן שקראו לו ר' מאיר קוטלר, והוא נפטר כשהוא
אברך צעיר כמה שנים אחרי החתונה, אולי השאיר שנים שלושה ילדים, נפטר מיינע מחלה
כמה שנים אחרי החתונה. ואביו ר' שניאור נכנס לצער ולאיזשהו כעין דיכאון מאוד גדול
כשנפטר הבן, ומאז שבנו נפטר וגם בשבעה כשבאו כל גדולי הדור מכל החוגים והעדות
לנחמו הוא לא פתח את הפה. הוא היה שקוע ביגונו וצערו, לא הצליחו אפי' לדובב אותו
ולא כלום, הוא היה שקוע בתוך עצמו, ניתק מגע, ולא ידעו מה שיהי'.
בין הבאים לנחם,
היה איזה רבה זקן באמריקה, האדמו"ר מבלזוב, בלי חסידות, יש רבה בלי חסידות,
הוא היה זקן בן מאה, והיה מנכדי הבני יששכר. הוא היה גר באמריקה, והוא גם בא לנחם
את ר' שניאור, והוא מגיע והוא מתחיל לבכות. הרבה הזה מתחיל לבכות ובוכה ובוכה,
ומידי כמה דקות הוא אומר: ר' שניאור אני מקנא בך! ובוכה ובוכה, ואחרי כמה דקות עוד
פעם אומר אני מקנא בך, וממשיך לבכות, כך הרבה זמן. פתאום ר' שניאור פותח את הפה,
פעם ראשונה מאז שבנו נפטר; מה יש לקנאות בי? מה יש לקנאות בי? הוא אומר; אתה שואל
מה יש לקנאות בך?! לי לפני השואה היה אישה ובנים, והם נהרגו בשואה, נשרפו במשריפות
ונטחנו עד אשר דק לעפר, לא נשאר לי שום זכר ושום המשך, אין להם מקום קבורה, אפי' את
תאריך יום השנה של היארצייט אני לא יודע. גם מתו כזאת מיתה אכזרית ומשונה, גם לא
הגיעו לקבר ישראל, ואפי' יום אני לא יודע - זה מה שהחיים שלי. אתה ברוך ה' יש לך
משפחה שלימה, בנים, בנות, נכדים, וגם הבן הזה שנפטר הוא מת על מיתתו, לא מת בצורה
מבוזה ומשונה, הוא 'וכבוד גדול עשו לו במותו', הוא בא לקבר ישראל, והשאיר אחריו גם
דור, אז אתה שואל מה יש לי לקנאות בך?! וממשיך לבכות, וקם, אמר; 'המקום ינחם אתכם'
והלך. וזה באמת היה 'המקום ינחם אתכם', ר' שניאור קם לתחיה מהדבר הזה.
מה המשמעות של כל
הסיפורים האלה? אנחנו צריכים לדעת! אין מצב של "אין מצב", אין דבר כזה,
כל מצב "יש מצב", רק צריך איזשהו התבוננות, איך את מה שנדמה לנו שאין
מצב, אנחנו נהפוך את זה ליש מצב, וזה תמיד ענין של התבוננות.
דבר מבהיל ממש,
כמעט לא יאומן כי יסופר. בפרטי מידת הנקיות של המסילת ישרים (יא'), הוא מדבר שם על
דרגות גבוהות ועדינות ונאצלות מאוד מאוד, הוא מדבר שם איך אדם יוצא ממחשבות
והרגשות לא טובות, איך אדם יוצא משנאה, מנקמה, מאיזשהו סרך שקר, מאיזשהו סרך של
אונאת דברים, אונאת ממון, דקי דקויות! והוא כותב שם שזה מדריגה גבוהה מאוד. וכשהוא
מסיים שם בפ' יא', תשמעו מה שהוא מסיים, הוא אומר כך: "והנה אינני יכול
להכחיש שיש קצת טורח לאדם להגיע אל הנקיות הזה. אף על פי כן אומר אני שאין צריך כל
כך כמו שנראה לכאורה, והמחשבה בדבר הזה קשה מן המעשה, כי כאשר ישים האדם בלבו
ויקבע ברצונו בקביעות להיות מבעלי המדה הטובה הזאת, הנה במעט הרגל שירגיל עצמו
בזה, תשוב לו קלה הרבה יותר ממה שהיה יכול לחשוב - זה דבר שהנסיון יוכיח אמיתו".
הרמח"ל מספר לנו; אני יודע מהנסיון, שלהגיע לנקיות של המסילת ישרים, זה לא
צריך כ"כ כמו שנראה לכאורה, ובמעט הרגל שירגיל עצמו בזה תשוב לו קלה, הרבה
יותר ממה שהיה יכול לחשוב, זה לשון של המסילת ישרים בסוף פ' יא'.
אנחנו חושבים כל
הזמן על כל מיני דברים; אוי זה עבודה קשה, צריך לעבוד עבודות קשות. היום היה לי
ויכוח סוער עם איזה בחור, בחור בן עליה גדול, שהוא מתווכח איתי והוא אומר לי; בן
אדם בא לעולם כדי לעבוד קשה, כדי להתגבר, כדי לשבור, והוא מספר לי שהוא לא מצליח,
ויוצא לו הרבה שהוא מפטפט בסדרים וכדו'. אמרתי לו; בטח! אם אתה כל היום עסוק
בעבודה קשה ובשבירות ובהתגברויות, בטח שאתה צריך איזה שיחרור, זה פורץ לך
בפיטפוטים שלך ובבטלות שלך, כי אתה כל היום רק בהתגברויות. לא מתאים לאדם לחיות רק
בהתגברויות, זה נגד הטבע, אדם רוצה כבוד ועונג והנאה, כך זה בטבע של הבנ"א,
הוא לא רוצה כל היום להתעסק במלחמות, אדם יכול כל היום להתעסק במלחמות?! יש פה ושם
מבצעים של מלחמה, גבורה, אבל זה לא, א"א כך לנהל חיים, לנהל חיים כל היום
במלחמות?! אדם רוצה כבוד ועונג והנאה.
וכמדו' שהזכרנו את
זה כבר פעם, זה כתוב גם במסילת ישרים כאן, שהוא מדבר באריכות גדולה בסוף פר' יא',
שהוא מדבר עד כמה בנ"א מפסידים לעצמם בכבוד המדומה. איך הוא מסיים בסוף: "והכבוד האמיתי אינו אלא ידיעת התורה באמת.
וכן אמרו זכרונם לברכה (אבות ו, ג) "אין כבוד אלא תורה", שנאמר "כָּבוֹד
חֲכָמִים יִנְחָלוּ" (משלי ג, לה), וזולתה אינו אלא
כבוד מדומה וכוזב, הבל ואין בו מועיל". - הוא לא אומר תרד מהרעיון של כבוד,
לא זה הוא אומר, בגלל שהרצון לכבוד זה המציאות של נפש האדם, אדם רוצה להרגיש
מכובד.
כמדו' שהזכרנו את
זה פעם. החזו"א כותב באמו"ב (ד-יד): "כי אמנם אין תיקון המידות
שולל מהאדם אהבת עצמו, כי מציאות הנטיות לכבוד ולעונג היא מציאות חיובית בהרכב
המכונה של זה החי הנקרא אדם, ואין שלילת הנטיות האלה בנין בנפש אדם אלא סתירת
הווייתו. המוסר אומר לאדם אהוב את עצמך ורכוש כבוד, אבל דע לך מה אשרך עלי חלד ומה
כבודך, אין כבוד אלא תורה, אין כבוד אלא ענוה, אין כבוד אלא עזיבת הכבוד, אין אושר
רק להשתחרר מנטיות טבעיות ולהיות נכנע לה' ולתורתו - תכלית החיים בעוה"ז
ובעוה"ב", עכ"ל. והיינו, שמי שחושב שלדכאות את הרצון לכבוד ולעונג
זה בניה בנפש האדם, שידע שזה סתירת ההוויה של הנפש, זה סתירה של מהות הנפש, והמוּסר
אינו אומר לאדם אל תרצה כבוד, אל תרצה הנאה, או אל תרצה עונג, אלא תדע מה יעשה
אותך באמת מאושר, ומה יתן לך כבוד אמיתי. ז"א שבעצם העבודה שלנו זה להתחבר
לחלקים העדינים והאצילים שקיימים בנו, ולא כל היום מלחמות והתגברויות, זה נגד
הטבע.
רק שהאדם יכול ללכת
לעשות בחירת מקצוע. אתם יודעים! היום אנשים שעושים מקצוע והולכים לכל מיני
איבחונים, כל מיני סוגי איבחונים, איזה מקצוע מתאים, והנה התורה מגלה לנו, שהאדם
לא נברא אלא להתענג על ה', וליהנות מזיו שכינתו, בטח עונג והנאה, אז בוא נציע לך
מקצוע טוב; להתענג על ה', וליהנות מזיו שכינתו. ואנחנו רואים את זה, וגם אתם
יכולים להוכיח את זה ממכם עצמכם, שברוך ה' כל אחד מכם, שכשלומדים טוב מרגישים מלאוּת,
סיפוק, הנאה, נחת. לא מרגישים כל הזמן התגברות, הקרבה, מלחמה, אוי ואבוי אם זה
המצב, מי שזה המצב צריך עזרה צריך סיוע, זה לא זה הצורה הנכונה, זה לא הדרך של
עבודת ה'. וכך בכל הענינים במעט התבוננות, כך אומר המסילת ישרים: "איני יכול
להכחיש שיש קצת טורח לאדם להגיע אל הנקיות הזה, אבל אין צריך כ"כ כמו שנראה
לכאורה, והמחשבה בדבר הזה קשה מן המעשה, אבל כאשר ישים האדם בליבו ויקבע ברצונו
בקביעות להיות מבעלי המידה הטובה הזאת, במעט הרגל שירגיל עצמו בזה תשוב לו קלה,
הרבה יותר ממה שהיה יכול לחשוב, זה דבר שהנסיון יוכיח אמיתו", כך אומר המסילת
ישרים, הנסיון יוכיח אמיתו.
אולי רק נסיים בעוד
איזשהו סיפור שכדאי לדעת את זה, סיפור יפה, הסיפור מספר כך; שהבעל שם טוב הגיע פעם
לאיזה עיירה, צדיק בא לעיר, אז מגיעים הקהל לעצה ולברכה. בין אלה שבאו, הגיע שואב
המים הזקן של העיירה, הוא אומר; רבי אין לי כבר כוח, אני חמישים שנה סוחב דליים,
כבד לי, קר לי, אין לי כוח, אבל מה אני אעשה, אין כאן לא קיצבת זיקנה, ולא פנסיה,
אם אני לא הולך לעבודה, אין לי לחם לאכול, ואין לי כוח, מה יהי', מה יהי' באמת? מה
הרבה יכול לעשות, הרבה בירך אותו שיהי' לו אריכות ימים, בריאות, נחת מהנכדים,
פרנסה ברווח, בירך אותו ואיחל לו ברכות ואיחולים, והוא יצא לדרכו.
לשנה אחרת שוב פעם
הגיע הבעש"ט לאותו מקום, ועדיין מיודעינו שואב המים הזקן, חי, נושם, וסוחב
דליים. והוא עוד פעם נכנס לרבה, הוא אומר לרבה; לא להאמין שאדם בגיל שלי, כל טיפה
מים שכל הציבור כאן משתמש הכל מגיע ממנו, מהידיים שלו, מי היה מאמין?! החברים שלי
רובם ככולם, או מתחת לשיש בבית החיים, או במחלקה סיעודית במעיני הישועה או באיזה
גריאטריה, שאדם בגיל שלי כך עובד! ברוך ה' שיש בריאות, ויש לחם לאכול ובגד ללבוש,
ושבתי בשלום אל בית אבי, שבשמים, ברוך ה', כך הוא אומר לרבה. טוב, הרֶבה עוד פעם
בירך אותו, שיהי' לו אריכות ימים, בריאות, נחת מהילדים, פרנסה ברווח וכו' וכו',
והוא יצא לדרכו. אחרי שהוא יצא לדרכו פנה הבעש"ט לחבריא קדישא, לתלמידים שלו
שישבו סביבו, והוא אומר; להם ריבונו של עולם, מה קורה כאן?! אותו בן אדם, עם אותם
נתונים, עוד הזקין בשנה, ותראו! זה לא אותו בן אדם, מה קורה כאן?
ואז הוא אמר דבר
נפלא מאוד, משהו שמסכם את כל מה שדיברנו היום, הוא אמר; תדעו לכם! נגזר על האדם מה
יקרה איתו, לא נגזר עליו איך הוא יקבל את זה. איך אדם ירגיש עם מציאות החיים שלו,
זה בבחירה של האדם, זה לא נגזר על האדם, זה תלוי בו, מה הוא יעשה? איך הוא יעבד את
הנתונים? ואיך הוא ירגיש? הרי הזכרנו כבר כמה פעמים שהרגשות זה לא כתוצאה ממציאות
החיים, והנה זה הדוגמא הכי פשוטה; אם נגיד שהרגשות זה תוצאה ממציאות החיים, איך
יכול להיות ששנה שעברה שואב המים הזקן דיבר והרגיש מה שדיבר אז בשנה האחרת, הרי זה
אותם נתונים, איך זה יכול להיות?
התשובה היא; הרגשות
של האדם זה לא כתוצאה מהמצב, מהנתונים, ומהאירועים, אלא כתוצאה מהצורה איך הוא
מפרש וחושב על אותם אירועים, ואז הוא מרגיש את מה שהוא מרגיש, ופה יש לנו הרבה מה
לעשות, כי את הנתונים לא תמיד אנחנו יכולים לשנות, אבל איך לחשוב ולהתבונן, איך
להסתכל בצורה חיובית, איך לקחת כל דבר למציאות החיובית. איך יכול להיות שיקרה כזה
כישלון שעל כל פסיעה ופסיעה כאילו אתה שופך דמים, למה שזה יגרום לו שמאותה שעה לא
זזתי מלשמש את החכמים, שלא לשקוע בדיכאון ובריגשות אשמה אלא באותה שעה לא זזתי
מלשמש את החכמים, אני רואה מה קורה כשלא לומדים, כמה חשוב ללמוד ולדעת! ויוצא מזה
התנא ר"ע שראוי שתינתן תורה על ידו (מנחות כט,ב) - זה המסר מה שיוצא מהדברים
האלה.
וביבמות (סב,ב)
"רבי עקיבא אומר למד תורה בילדותו, ילמוד תורה בזקנותו. היו לו תלמידים
בילדותו, יהיו לו תלמידים בזקנותו, שנא' "בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ, וְלָעֶרֶב
אַל תַּנַּח יָדֶךָ, כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר הֲזֶה אוֹ זֶה וגו'"(קהלת יא, ו). אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי
עקיבא מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה
העולם שמם. עד שבא ר''ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם; רבי מאיר ורבי יהודה, ורבי
יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא; כולם מתו
מפסח ועד עצרת", ע"כ.
והנה אף כאן היה
מצב נורא, שאין לתאר ומי יכילנו! שכ"ד אלף תלמידים מתים בפרק אחד, שבממוצע
700 לויות ביום, וריבוי אבלים, ובודאי חלקם נשואים, ואלמנות ויתומים, נורא ומי
יכילנו! והיה העולם שמם. והיה מקום לומר שרבי עקיבא יתייאש ויגיד, נכשלתי בהרבצת
תורה, ולא זהו חלקי בהעולם אחר מציאות שכזו. והנה רבי עקיבא לא נואש ולא נפל ברוחו
ולא לקח זאת ככשלון אישי וכהוכחה שאינו ראוי לאותה איצטלא, אלא הלך לדרום ופתח
ישיבה של 5 תלמידים, מול הישיבה הקודמת של 24.000 תלמידים, ולבסוף הם הם העמידו
תורה.
ובברכות (סא,ב)
"בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו
במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו עד
כאן?!!! אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה "בְכָל נַפְשְׁךָ" (דברים ו, ה) - אפילו הוא נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבא לידי
ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?! היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה
בת קול ואמרה: אשריך ר"ע שיצאה נשמתך באחד וכו'. יצתה בת קול ואמרה: אשריך
ר"ע שמזומן אתה לחיי העוה"ב, ע"כ. הנה עכ"פ נתבאר כאן, דמה
שכל ימיו היה מצטער על פסוק זה מתי יבֹא לידי ואקיימנו, זה אשר נתן לו הכֹח לשאת
הייסורים הנוראים ולקבלם באהבה מתוך עול מלכות שמים, [וע"ע מנחות כט,ב].
ובאבות דר"נ
(כא-ב): "מעשה בר' עקיבא שהיה יושב ושונה לתלמידיו ונזכר לו מה שעשה בילדותו,
אמר מודה אני לפניך ה' אלוקי ששמת חלקי מיושבי ביהמ"ד ולא שמת חלקי מיושבי
קרנות בשוק", ע"כ. והנה מה היינו מצפים שזכרון זה יעוררו, וכי לא על
היותו שונא ת"ח, ומי יתן לי ת"ח ואנשכנו כחמור?! והנה אף את זאת לקח ר'
עקיבא להחיובי שזכה להגיע לביהמ"ד מתוך היושבי קרנות.
[מכאן עד סוף המאמר
הועתק מתוך שיחת מרן הגרי"ג שליט"א]: ובמו"ק (כא,ב) המעשה ברבי
עקיבא שמתו שני בניו בחייו, ובאו כל ישראל ללוותם ולהספידם, עמד רבי עקיבא על ספסל
גדול ואמר, אחינו בית ישראל שמעו, אם בשביל עקיבא באתם הרי כמה עקיבא בשוק, אלא כך
אמרתם תורת אלוקיו בלבו, והיינו שלא באתם לכבד אותי, אלא לכבוד התורה באתם, וכיון
שכן מנוחם אני בשביל כבוד שעשיתם, ואף על פי שאמרו (אבות ד, יח) אל תנחמהו בשעה
שמתו מוטל לפניו, אחרים אין יכולים לנחמו, אבל הוא יכול לנחם את עצמו.
ומדוע באמת התנחם
רבי עקיבא בזה? הענין מבואר במסכת שמחות (ח, יג, וכן בילקוט יתרו רעא)) ששם גם כן
הובא המעשה, וכתוב שרבי עקיבא הוסיף ואמר "לא שאדם רוצה לקבור את בניו, אלא
יודע אני שבני בן העולם הבא הוא, שזיכה את הרבים, וכל המזכה את הרבים אין חטא בא
על ידו", והיינו שנחמתו הייתה בכך שכל ישראל עוסקים עכשיו בכבוד התורה, ונמצא
שבניו במיתתם גרמו לזכות את הרבים בכבוד התורה, וכבוד התורה היא מצוה גדולה מאוד.
והיינו שמיתתם של
הבנים הייתה לטובתם, ומן השמים פסקו זאת עליהם כדי שיזכו לזכות את הרבים בכבוד
התורה, ואף על פי שלא הייתה כוונתם לזה, ואדרבה הרי הם לא רצו למות, אבל כיון שעל
ידי מיתתם נסבב זיכוי הרבים בכבוד התורה הרי זה נזקף לזכותם כמו שעשו זאת מרצונם,
ומן השמים פסקו עליהם את המיתה כדי לזכותם בזכויות העצומות של כבוד התורה, שעל ידי
זה יזכו לגן עדן ולעולם הבא יותר ממה שהיו זוכים אם היו ממשיכים לחיות.
אדם יכול לזכות
לעולם הבא בלא שום פעולה מצידו, אם נתגלגלה מצוה על ידו והוא היה הגורם לזה, וכפי
שמצינו במצוה שכחה, שאם אדם שוכח עומר בשדה ובאו עניים ולקחוה, נאמר "לְמַעַן
יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ" (דברים כד, יט), והיינו אף על פי שלא היה רצונו לשכוח, והשכחה
הייתה שלא מדעתו ושלא מרצונו, מכל מקום כיון שנהנו העניים מממונו, יש לו זכות של
צדקה לעניים, ומתברך בברכה מיוחדת בעולם הזה ובעולם הבא.
והביא רש"י שם
מדברי הספרי "אמור מעתה, נפלה סלע מידו ומצאה עני ונתפרנס בה, הרי הוא מתברך
עליה", היינו אדם ההולך ברחוב ונפל כסף מידו שלא מדעתו, ונתייאש ממנו [כמו
שאמרו ב"מ כא,ב אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה] ומצא עני את הכסף והשתמש בו
לצרכיו, זהו זכות למי שאיבד את הכסף להתברך בברכת התורה "למען יברכך השם
אלוקיך", ואף על פי שלא הייתה כוונתו לכך זוכה לברכה מיוחדת בעולם הזה,
ומסתבר שגם בעולם הבא, כי רשעים אוכלים שכר המצוות בעולם הזה, אבל מי שאינו רשע
מקבל בעולם הבא.
וזהו מה שאמר רבי
עקיבא מנוחם אני, שמיתתם של בניו הייתה מן השמים לטובתם, כדי שיזכו שעל ידם יתגלגל
זיכוי הרבים הגדול, ובזה יזכו לעולם הבא יותר ממה שהיה מגיע להם בלי זה, ובודאי
שחיי הנצח בעולם הבא עדיפים יותר מכל חיי העולם הזה [ע"כ הועתק מתוך השיחה].