שני הפכים בנושא אחד

באמת שמה שנדבר כעת זה מהרגע להרגע כי התעסקתי בעניני הישיבה עד עכשיו, אז כדי שלא יהיה ביאה ריקנית אז נדבר קצת, אבל נקוה שנצליח להגיד משהו.

החזו"א באמו"ב (א-יא) יש לו שם איזשהו סעיף מבהיל ממש, שזה נראה שלא שייך לכתוב כזה פיסקה בלי להיות כזה, יש דברים שזה מגיע מכישרון, מגיע מחכמה, יש סוג דברים שמי שלא כזה לא יכול לכתוב את זה, שוה לראות את אחרי זה, אבל אני אגיד מה שאני זוכר בעל פה. החזו"א כותב כך: "יש איש מתאוה להיטיב לזולתו, היפגשו עם רעהו הוא לו לחדות לב" - יש לו חדות לב עם כל פגישה עם השני. "כי ליבו המלא אהבה תכסה על כל פשעים" - גם אם השני כעבות עגלה חטאיו הוא מכסה על כל פשעים. "כי תפנוקי הנפש מפנקים את בעליהם להיות משמשים למען הטוב המלא גם בשני הפכים בנושא אחד, ולהיות מאשים את עצמו" - הוא תובע את עצמו. "על כל שעל" - על כל איזה דבר הכי קטן. "על חיסרון השלימות בסגולת המידות", "ולהיות מזכה את אחיו אף אם כעבות עגלה חטאיו" - גם אם הוא מאוד לא בסדר.

הייתי רוצה רגע באמת להיכנס לנושא הזה עד כמה "תפנוקי הנפש מפנקים את בעליהם להיות משמשים למען הטוב המלא בשני הפכים בענין אחד", והייתי רוצה להוכיח עד כמה זה קיים אצל כל בן אדם שני מבטים הפוכים זה מזה, כל אחד חי בכזה מצב שיש לו מבטים הפוכים, וזה דבר נפלא מאוד אם אנחנו נדע לנצל את זה לכיון הטוב. בוא נראה רגע מה קורה בכיון השלילי! בדרך כלל בן אדם 'כל דרך איש ישר בעיניו', בן אדם בטבע הפשוט אוהב לחפות על עצמו ולהצדיק את עצמו, ודרך בני אדם את המעלות שלהם בהרגשה שלהם הם מעצימים עד שמי שמים, כל אחד את מעלותיו, ואת חולשותיהם הם מקטינים, כך בני אדם רגילים, בני אדם שלא חיים באיזשהו מרירות ותיסכול או משהו שצריך הסבר איך זה כך, בצורה הפשוטה של בן אדם את המעלות שלו הוא מעלה ואת החסרונות שלו הוא מוריד, הוא אפילו לא שם לב לחולשות שלו והוא מעלה את עצמו. ואילו כלפי אחרים הרבה בני אדם מתנהגים בדיוק להיפך! הם מתלהבים מאוד מכל חולשה של השני, ואילו המעלות של השני, נוּ מה זה כבר?! במה כבר מדובר?! אם אנחנו נבדוק את עצמנו וננסה לחשוב אנחנו נראה שהמציאות הזאת קיימת בטבע הפשוט אצל הרבה בני אדם, בני אדם שלא עשו עבודה עם עצמם כך המצב שלהם, מהשני מתלהבים מהחולשות שלו, ואצל עצמם הם יותר מתלהבים מהמעלות שלהם.

בזיכרוני רק להראות לכם עד היכן הדברים מגיעים! אני זוכר שבבחרותי כשהייתי נער צעיר אולי בגיל שלכם, למדתי פעם איזה קצות, והקצות שואל איזה קושיא גדולה, אז עוד לא היה את הקצות מילואי חושן שכמעט את כל ההערות מה שיש להעיר על הקצות נמצאים שם, הקצות שואל איזה קושיא גדולה, וחשבתי איזה תשובה שבאמת אחרי זה שאלתי והיו מרוצים מהתשובה, זה באמת היתה תשובה טובה, אני זוכר שכשחשבתי על התשובה חשבתי; איזה למדן אני, אני יודע לתרץ קושיא של קצות! הרגשתי איזה הרגשה כאילו מי יודע באיזה למדן מדובר, אבל לפחות עניתי לעצמי; אתה באמת חושב שמישהו שכעת מכיר אותך ומכיר את הקצות חושב שאתה הוא זה שיודע לתרץ קושיות של קצות, כי במקרה יפה מאוד עלה לך פעם איזה סברא טובה?! בסדר אבל אתה עוד לא אחד שמתרץ קושיות של קצות שזה המדריגה שלך. אבל מה בעצם קרה כאן, בחור יושב ולומד ספר של אחד מגדולי האחרונים, ועולה לו איזשהו רעיון שהוא באמת רעיון טוב, והוא כבר מרגיש כאילו הוא בשמים, ואפילו הוא כבר מתחיל לחשוב; איך זה יכול להיות שהאחרון הזה לא חשב על זה לבד ואני חשבתי כן לבד? זאת אומרת עד כמה אדם יכול לחיות ברמאות עצמית.

באמת אני גם נזכרתי אז שהיה פעם שמישהו שלח קונטרס 'השגות' לקצות, אז הקצות אמר לו שהוא עוד ישיב לו כגמולו, כך הוא אמר לו, ההוא חיכה שהוא יענה לו והוא לא ענה לו, אז הוא שאל את הקצות; הרב אמר שהוא ישיב לי כגמולו, הוא אמר לו; גם כשאתה תחבר קצות אני אשלח לך מכתב 'השגות', אל תדאג! בוא תחבר גם אתה קצות ואני גם אשלח לך מכתב 'השגות'!

אבל אתם מבינים כמה בן אדם חי בסתירות, שאם משהו כרגע משתלם לו להרגיש את עצמו טוב ולהוריד את השני אז אין לו בעיה, כי איך ר' ישראל כותב "האדם חופשי בדמיונו ואסור במושכלו" כך ר' ישראל כותב באיגרת המוסר ועם זה הוא מתחיל, "האדם חופשי בדמיונו ואסור במושכלו", "הדמיון הוא כנחל שוטף" - הרגשות והדמיון הם שוטפים כמו נחל שוטף, והשכל והתבונה זה באיזה בית סוהר, לדעת לחיות בכל דבר ע"פ הבנה ושכל זה צריך להיות בעל מעלה בשביל זה, זה לא כזה פשוט, אבל הדמיון סוחף כנחל שוטף כך ר' ישראל כותב. וזה גורם שבני אדם רואים דברים בצורה ממש מגוחכת, שאדם מהצד כשהוא יראה את צורת השיפוט של השני זה יראה לו מגוחך ממש.

ולכן ידוע שהיו מקרים שאפילו גדולים שבגדולים לא ניצלו מזה, מספרים על אחד מגדולי הפוסקים ממש, אני לא זוכר מי, שהיה לו פעם דין תורה שהוא עצמו היה בעל דין, והוא טען לדיין איזשהו טענה, והדיין אומר לו, אני לא זוכר אולי על הש"ך מספרים את זה, זה היה הש"ך עצמו, הוא אומר לו יש ש"ך מפורש לא כמוך, כך הוא אומר לרבינו בעל הש"ך, הוא אומר לו יש ש"ך לא כמו שאתה טוען, וזה נעלם מעיני הש"ך עצמו כשהוא היה כעת בעל דין, אתם מבינים עד היכן הדברים מגיעים! זה יכול להיות גדול הפוסקים אבל "הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים" (דברים טז, יט), ובתור בעל דבר זה בסדר והוא היה אז בעל דבר, אבל השוחד יעור עיני חכמים זה מקרא מלא דיבר הכתוב, אז השוחד יעור עיני חכמים גם חכמים שיכולים להיות ברמה הכי גבוהה, אבל כרגע כשהוא בעל דין אז נעלם ממנו דברי עצמו והוא אמר כעת צדדים אחרים, והדיין אמר לו; אבל בש"ך כתוב לא כך!

תראו בפרשה הקודמת, משה רבינו אומר לקב"ה "וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח" (שמות ד, יג), שאהרון ראוי להיות מושיען  של ישראל כך כתוב שם במדרש (רש"י שם) - אתה רגיל הרי עם אהרון תשלח את אהרון, זאת אומרת שמשה רבינו אחז שאהרון הכהן אחיו הוא ראוי להיות מושיען של ישראל, הוא יכול להיות במקומו כך למשה רבינו היה ברור לו. ולמה משה רבינו סירב בהתחלה למה שהקב"ה אומר לו לך תגאל את עם ישראל? כי הוא חושש אולי אהרון יפגע, אולי אחיו אהרון יפגע מזה. והקב"ה אומר לו; לא, אחיך "וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" (שמות ד, יד). אז שמעתי פעם איזה התבוננות מבהילה! משה רבינו אוחז שאהרון ראוי לגאול את עם ישראל, אבל עדיין הוא לא בטוח אם הוא לא יפגע מזה שהוא יהיה במקומו, וזה הקב"ה אומר לו; תדע לך "וראך ושמח בליבו", זאת אומרת יכול להיות אחד שראוי להיות משה רבינו, אבל עדיין לא בטוח האם לא יכאב לו כשאח שלו קיבל את ה'שטלע' במקומו, רק הקב"ה אומר לו; לא, תדע לך אהרון אחיך הוא גם בדרגה הזאת ש"ראך ושמח בליבו"!

כך אנחנו צריכים להכיר שיש חולשות, אנחנו לא מלאכים אלא סך הכל בני אדם ויש גם חולשות, אבל החולשות גם גורמות סתירות כל הזמן, שאנחנו את עצמנו 'כל דרך איש ישר בעיניו' ואילו את השני אנחנו מאשימים, זה אדם שלא עובד על עצמו, אבל אדם שעובד על עצמו אומר החזו"א שתפנוקי הנפש מפנקים את בעליהם להיות משמשים למען הטוב המלא בשני הפכים בענין אחד לכיון החיובי, שאת אחיו הוא מזכה אף אם כעבות העגלה חטאיו, ואת עצמו ומעצמו הוא דורש על כל שעל בחסרון של סגולת המידות, זה דבר מבהיל איך האדם השלם הופך את הרגשות שלו לכיון ההפוך, כי כך באמת ראוי.

באמת יש את הרעיון הזה גם רואים באיגרת הרמב"ן, הרמב"ן אומר שם; שמדרכי הענוה שכל אדם יהיה בעיניך גדול, אם הוא עשיר אז תחשיב אותו בגלל עשירותו, אם הוא עני תחשוב כי הוא עני, ואם הוא חכם אז הוא יותר חכם ממך, ואם הוא יותר טיפש אז אילו הוא היה חכם, הרמב"ן שם מחשבן צדדים הפוכים. אני זוכר שרבי חיים פרידלינדר שאל בשיחה; אני לא מבין מה כתוב כאן ברמב"ן, איך הרמב"ן יכול לתפוס דברים הפוכים, מצד אחד מי שחכם ממני יותר חשוב ממני, מצד שני מי שטיפש, מצד אחד מי שעשיר, מצד שני מי שעני, איך זה עובד? אז הוא אמר את הרעיון הזה; בלאו הכי הבן אדם חי בדמיונות שלו בסתירות בלי קשר, אין קשר בין הדמיון למציאות, אבל מי שחכם לוקח את כל עניני הרגשות והוא משתמש בהם בשביל הטוב המלא, ובאמת אדם שרוצה ללמוד ענוה אז יש כאן ענין שהוא יתפוס בכל אחד את הצד מעלה שיש בתכונה שלו או במגבלה שלו, והוא יתפוס מזה ויקח לעצמו מוסר השכל כדי להגיע לענוה ולא לגאוה, זאת אומרת כי באמת יש בכל אחד צד מן הצדדים שיש שם מה להתפעל מזה ומה ללמוד מזה ולהיות חכם הלומד מכל אדם, ומתוך הדברים האלה להגיע לענוה ולצאת מגאוה, אז בוא תיקח מכל אחד את צד מעלתו, את הצד מעלה שאפשר ללמוד מזה ונמצאת נשכר, כי הרי בלאו הכי הדמיונות שלנו עובדים בלי מעצורים ובלי גבולות, ואם אנחנו ניקח את הדמיון ואת הרגש ואנחנו נרתום אותם בשביל השלימות ובשביל באמת למען הטוב המלא, אז אין שום בעיה בזה שזה בשני הפכים בענין אחד, כי זה לא תרתי דסתרי, כי באמת מכל כיון יש איזשהו נקודה שיש מה לקחת את זה בתור תועלת שתלמד אותנו את המוסר שאנחנו יכולים ללמוד, אז זה מצויין וזה לא סתירה בכלל, כי זה לא כאן נושא של הגיון, היצה"ר לא עובד עם הגיון!

והמציאות של האדם מי שמכיר, כל מי שמכיר את עצמו יודע שהמציאות של האדם היא לא עובדת בדיוק עם הגיון, שהוא פועל בדיוק לפי ההגיון, הוא צריך להרגיש את מה שהוא עושה, ובעניני הרגשות אדם חכם יש לו איזשהו דעה והוא מחפש איך להרגיש את הדעה הזאת, איפה הוא יכול לעשות איזשהו התבוננויות שיגרמו לו להרגיש את הדעה הזאת, אז "אֹהֲבֵי ה' שִׂנְאוּ רָע" (תהלים צז, י), אז הוא מחפש התבוננויות שיגרמו לו לתעב את הרע ולאהוב את הטוב, ולקחת כל מיני לימודים שירגשו אותו להגיע לענוה ולצאת מגאוה, ולהגיע לרחמים ולצאת מאכזריות, וכן על זה הדרך בעניני מידות, כי זה הצורה היחידה שבה אנחנו יכולים לבנות בעצמנו מציאות אמיתית, כי בזה שאנחנו נהיה רק חכמים ונדע את הידיעה, עצם הידיעה שאדם יודע את הדברים הנכונים זה עדיין לא קשור לחיים בכלל, תדעו לכם שמה שאנחנו מבינים בשיכלנו אין לזה שום קשר למציאות החיים, זה בדיוק כמו שזה כתוב בספר או נמצא במחשב כך זה בדיוק הידיעה שאדם יודע, הידיעה שאדם יודע עדיין לא גורמת לו לנהל את החיים כך, אלא אם כן הוא מרגיש את מה שהוא יודע, או שיש לו איזה יראת שמים שזה גם הרגשה, יראת שמים זה הרגשה זה רגש שחוסם אותו, אבל עצם זה שהוא יודע אין קשר, כמה אנחנו יודעים ומתנהגים בלי קשר למה שאנחנו יודעים, וזה בכל הענינים, כל אחד ינסה לבדוק בעצמו ויראה עד כמה מרחק יש בין מה שהוא יודע ובין צורת ההתנהגות שלו בפועל, אנחנו צריכים להכיר בעצמנו שזה כך. ומה בעצם כן יגרום לנו באמת להתנהג כפי מה שאנחנו יודעים? אם אנחנו נשיב לעצמנו את הדברים על הלב, אם אנחנו נחפש גם איך להרגיש את מה שאנחנו יודעים, את הדברים הטובים לרצות בהם, את הדברים הלא טובים למאוס בהם, כי בלי זה בעצם לא יעזור כלום מה שאנחנו יודעים.

כמו שאריסטו אמר, מצאו אותו פעם מתנהג דברים מגונים מאוד, שאלו אותו; פילוסוף חכם כמוך המתאים לו כך להתנהג?! הוא אמר; אני לא מבין, מרצה למתמטיקה אמור להיהפך למחוגה או למשולש, אני מרצה לפילוסופיה, מה זה קשור אלי, מה זה קשור לחיים שלי, כך זה אצל בני אדם. ובאמת היו ומסתמא יצא לכם לשמוע, שהבעלי מוסר הגדולים אמרו שהם לא מסוגלים להגיד שיחה אם הם לא מרגישים שהם במדריגה הזאת, אם אני לא במדריגה הזאת באיזה זכות יש לי לדבר את זה לאחרים, אנשי אמת באמת כך חיים, אבל אצל אחרים; מה הבעיה, הם "מרצים" למה לא?! היו כאלה שאמרו שלפחות בזמן השיחה אני מנסה להרגיש את זה, לא להגיד זה לא המדריגה שלי אבל שלפחות בזמן השיחה להרגיש את מה שאני מדבר, אולי ישכנע את עצמו ומיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה, שיהיה לכל הפחות כך, טוב נשתדל לכל הפחות כך.

אבל עכ"פ זה המציאות של האדם שהוא בלאו הכי הדמיונות והרגשות שלו סוחפים אותו מכיון לכיון בלי שליטה ובלי שום איזשהו קו או כיון, ומה שכן יכול לתת איזשהו כיון זה רק אם באמת יש לו איזשהו מהלך יש לו דעה, ואז הוא מנסה לרתום את הרגשות שלו לפי האמונות שלו לפי העקרונות שלו, נביא דוגמא; הכוזרי כותב שאדם יהודי שחי נכון הוא שולט על כל כחות הנפש שלו ועל כל כחות הגוף שלו, והוא כותב שם ביטוי כזה: "ותאמר למדמה שיגדיל בעיניך זה המעמד כי הוא יסוד האמונה", הוא מדבר שם על מעמד הר סיני, אז הוא אומר תפעיל דמיון להעצים בלב שלך את מעמד הר סיני, כי מעמד הר סיני זה יסוד האמונה. זאת אומרת שיהודי שחי נכון הוא מבין בשכלו את הדברים החשובים, והוא מתוך זה מנסה להרגיש את זה גם, הוא מעורר בעצמו הרגשים שירוממו לו את הדברים המרוממים, ויפחיתו לו את הדברים הפחותים, כי בלי זה אז הדמיון כנחל שוטף בלי שום קו ובלי שום כיון, ורק אדם שחי על פי ההבנה שלו ע"פ המושכלות שלו, אז לא הדמיון שולט בו אלא הוא שולט בדמיון והוא שולט ברגש, והוא מנווט את ההרגשות והדמיונות שלו לפי הדברים שהוא מאמין בהם שנכון כך לעשות וכך להתנהג וכך לפעול.

בוא נראה רק איזשהו דבר שזה באמת תמיד חשוב לדעת את זה, נגיד בכל נושא של בין אדם לחבירו שזה נושא שתמיד יש מה להתחזק בו, אבל הייתי רוצה רגע לדבר מהכיון של הנפגע, לא מהכיון של הפוגע, כמה דמיון יש במציאות הזאת של ההתייחסות כ"כ לדברים של אחרים, שאם השני אמר או לא אמר, או עקץ או לא עקץ, כמה אנחנו צריכים באמת להתייחס לזה, או כמה באמת הכובד משקל של מילה שנאמרה, זה גם כן נושא שיש לו שני מבטים, יש את המבט של הפוגע ויש את המבט של הנפגע, אנחנו כעת נדבר מהמבט של הנפגע, זה לא מתיר לפוגע לפגוע כמובן, ומי שפוגע אז הוא מגלה מידות לא טובות והנהגה לא נכונה, אבל בוא ננסה רגע לבדוק את הדברים מהמבט של הנפגע, אני אוהב תמיד להגיד את זה כי אני רואה עד כמה זה נכון. בוא נשאל שאלה; אדם שביזה את השני והשני לא שת ליבו בכלל לזה כאילו הוא בכלל לא דיבר, זה לא הזיז לו באמת, לא שהוא רק עצר את עצמו מלהגיב, זה באמת לא הזיז לו, מה באמת ההגדרה של המצב שלו; קרה לו איזה נזק רק הוא לא עושה עסק, או לא קרה לו בכלל נזק? כל מי שקצת מתבונן מבין שלא קרה לו בכלל נזק, כי כל המושג של להעליב את השני זה רק אם ההוא נעלב, אם ההוא לא נעלב אז אין כאן שום נזק, אין כאן לא נדר ולא שבועה לא שמתא ולא ארור, אין כאן כלום, זה המציאות, כל מי שיתבונן בזה יראה שזה כך.

כעת לא רק שזה כך באמת, אלא שגם אחד שלא שת ליבו לדברים לא לענין שהשני אומר, זה בסוף גורם שהוא נהיה יותר מכובד גם בעיני הפוגע, הרי כל הכח של הפוגע זה רק אם הנפגע נפגע, אם הנפגע לא נפגע אין לזה שום משמעות למה שהוא אמר. ובוא נראה, אולי הייתי רוצה להקריא לכם משהו, יש בהגהות יעב"ץ באבות/ תשמעו מה שהיעב"ץ כותב, אני לא מוצא, נדמה לי שאני זוכר בעל פה את דבריו: "תיתי לי דאתי עובדא לידי, מאחד מבני ברית שפל ובזוי מאוד מפחותי ההמון, וקיללני קללה נמרצת, והרבה להכלים אותי ולבזותי בדברים קשים ומרים יורדים עד חדרי בטן, ואמר אלי שמותר ומצוה לנתק מעי מקרבי ולעשות מבשרי רצועות, ועדיין לא יש בזה די לפי גודל חטאי, אם כי לא הכרתיו מעולם, לא עשיתי לו רע מימי, וכזה וכזה אמר בקללו, וניענעתי לו ראשי ודנתיו לזכות, אמרתי לפי דמיונו המוטעה הותר לו דמי וטוב עשה לפי דמיונו, ומחלתי לו", כך היעב"ץ כותב. אתם שומעים! אדם מקלל את השני את הקללות הכי נמרצות, והוא אומר; הרי הוא משוכנע שזה כך, אז לפי דמיונו המוטעה טוב עשה, הותר לו דמי, אז ניענעתי לו ראשי, ואין לי מה ליפגע מזה, כי לפי איך שהוא מבין זה כך.

יש איזה איגרת של הרמב"ם (איגרות הרמב"ם), הרי כידוע שהיה הרבה מחלוקות על הרמב"ם, והיו כאלה ששרפו את הספרים שלו, היה הרבה דברים נוראים עם הרמב"ם, והיה איזה מקום שיד תלמידי הרמב"ם היתה תקיפה והם רצו ללחום על כבודו, אז הרמב"ם שלח להם איגרת כך, תשמעו מה שהרמב"ם כותב לתלמידים שלו; אני מבקש ממכם לא לדאוג לכבוד שלי, אני אסביר לכם גם למה, כי האמת לא משתנית אם בני אדם מסכימים לה או לא מסכימים לה, האמת נשארת אמת בין אם בני אדם מסכימים לה או לא מסכימים לה, ואלו שלוחמים איתי כונתם לשמים כי הם חושבים שיש לא בסדר בספרים שלי, נמצאו מקדשי שם שמים! כי הם הרי עושים את זה לשם שמים, אז זה זה נהנה וזה נהנה, ולמה תריבו איתם?! לכן אני מבקש ממכם לא לדאוג לכבוד שלי! אני מסודר, ואלה שכך הם מקדשי שם שמים, אתם שומעים את החסידות של הרמב"ם, כך הוא הרגיש שהוא מסודר ואין לו שום בעיה, לפי דמיונו טוב עשה הותר לו דמי, נענעתי לו בראשי ומחלתי לו.

מי שיתבונן קצת בדברים האלה, יראה ממילא כמה בעצם האושר של החיים וההצלחה של החיים תלויה באדם עצמו, האושר וההצלחה של החיים לא תלויה אף פעם במישהו מבחוץ, היא תלויה באדם עצמו.

אני רק יסיים, לא תאמינו! מוצאי שבת הגיע מישהו והוא אומר לי כך; החיים שלי בעצם ממש מצויינים ברוך ה', אני גם מצליח, בכל הנושאים מצליח; מצליח בבית במשפחה בפרנסה בכולל, הכל מסודר, אבל מה הבעיה שלו? איך אני יכול ליהנות ולשמוח בחיים כשאני לא יכול להיות בטוח מה ילד יום, הרי המציאות היא שקורה כל מיני צרות, לצערינו יש כ"כ הרבה צרות, אין שום ביטוח חיים או ביטוח בריאות על מציאות החיים שלי, איך אני יכול לשמוח וליהנות בחיים כשלך תדע, אין לי ביטוח, וזה טורד אותו עד כדי כך! שזה לוקח לו את כל המנוחת נפש ואת כל השמחת חיים. אמרתי לו; סליחה מי עשה אותך בכלל בעלים על משהו שיש לך תביעות?! אתם מבינים מה שקורה, בן אדם מחליט שהוא החליט שחייב להיות שיהיה בידים שלו השליטה על החיים והבריאות שלו, ואם זה לא כך הוא לא יכול לשמוח, אמרתי לו; אולי תחשוב הפוך, אני מציע לך לחשוב הפוך, שאין לנו בכלל כלום, ואנחנו רק נושמים אז על כל נשימה ונשימה תהלל י-ה.

באמת ההבדל בינו לבין אחרים; שאחרים לא מרגישים שהם צריכים איזשהו שליטה או בעלות על החיים שלהם, אלא הפוך אני יודע שאין לי כלום ואם אני רק נושם כבר אני רוקד, ואם אני גם יכול ללכת על אחת כמה וכמה, ואם אני מצליח לעשות עוד משהו אני מאושר, כ"כ הרבה אוצר מתנת חינם אנחנו מקבלים, אבל הבן אדם הזה הוא רוצה שליטה, ואני אומר לו; אולי תסכים שאנחנו לא בעלי בתים על החיים שלנו ועל הבריאות שלנו, הוא אומר לי; קשה לי להסכים שאני לא שולט על החיים שלי, אתם שומעים, קשה לו להסכים! אמרתי לו; אז תמשיך לסבול, אז אולי תסכים קצת ענוה ותבין שבאמת אין לך כלום וכל הזמן אנחנו רק מקבלים מהנשמה מקבלים כל הזמן כח ובריאות חדשה, וממילא תהיה מאושר ולא תהיה מסכן, אתם מבינים אז מה גורם לבן אדם להרגיש טוב או להרגיש רע, האם זה קשור משהו למציאות?! זה קשור לכל מיני דמיונות והרגשות! וזה גורם לבן אדם או להרגיש טוב או להרגיש רע.

בזה נסיים רק ממש משפט אחד, כולנו מבינים וכולנו יודעים, הרי אנחנו לומדים חושן משפט, "האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין" (ב"ק ל,א) - אנחנו לומדים כעת חו"מ, ההלכה למעשה מה שצריך לצאת בעניני חושן משפט ממה שכתוב כאן, שזה פשיטא שכל אחד צריך להיות זהיר ברכוש הזולת וודאי ברכוש הישיבה, ויש הרבה דברים שקורה פה ושם בישיבה, כנראה צריך לראות איזה לימוד זכות ללמד, כנראה לפעמים יש כאלה שצריכים קצת ריפוי בעיסוק, אז הם צריכים אולי להיתלות על המיתלה של המגבת לראות אם אפשר אולי לעשות בזה התעמלות, או לראות על החלון המשופע אם הצירים כל כך חזקים שאפשר להיתלות על זה, וכן על זה הדרך, כנראה, הרי צריך לאמן את הגוף, וכנראה הישיבה גם צריכה לדאוג למתקני כושר, וכנראה שהחלון או המיתלה של המגבת זה מיועד להיות גם מתקן כושר, כנראה כך הם חושבים, מסתמא, צריך לדון אותם לכף זכות, אבל למעשה עדיין כיון שהקיר כאן בכל זאת הוא קיר של קלקר, אז זה לא עובד כ"כ שזה יהיה מתקן כושר, שזה יהיה מחובר בצורה שזה יהיה מתקן כושר, אז ממילא קורה נזק וזה נזק לציבור, וזה נראה באמת וכדי בזיון וקצף, אז לכן פשיטא שכל אחד ואחד יקח על עצמו את האחריות להיות אחראי על רכוש הזולת וודאי על רכוש הישיבה, אחרת יש בזה באמת שזה לא נעים בכלל להיכנס לכזה מקום שנראה כ"כ מוזנח כאילו הישיבה לא דואגת, בזמן שהבעיה בכלל לא של הישיבה אלא הכל היה ערוך ומסודר, רק איך כתוב שם (עירובין נג,ב): "ליסטים שכמותך כבשוה" - איזה ליסטים קילקלו את זה. עכ"פ הקב"ה יעזור שאנחנו נבין איך לכוין את הרגשות שלנו ואת הדמיונות שלנו לפי הדרך הנכונה, ואז אנחנו נצליח ונעלה.