תבניות חשיבה

הייתי רוצה להתחיל באיזשהו סיפור, מעשה שהיה, ונראה מתוך הדברים האלה קצת להרחיב את הדברים בס"ד.

לפני כמה שנים היה יום אחד שהייתי אצל ר' גרשון אדלשטיין בבית, הוא אומר לי; יש לי איזשהו דבר פלא, כך הוא מספר; הרבה פעמים באים אלי בחורים או אברכים שאני מכיר אותם שנים רבות מנעוריהם ועד עתה, והם בני עליה מיוחדים מאוד; בתורתם, ביראתם, במידותיהם, ובטוב ליבם, משהו מיוחד מאוד, והם מדברים על עצמם כאילו הם ממש גרועים שבאומות, מה הפשט בזה, הוא אומר לא מובן מה הפשט בזה, הרי בפסוק כתוב "כָּל דֶּרֶךְ אִישׁ יָשָׁר בְּעֵינָיו" (משלי כא, ב), אדם אפי' מצדיק את עצמו גם כשהוא לא בסדר, זה מובן כי השוחד יעוור, אבל כל כך להפך בחובת עצמו, והוא מספר על מישהו שהוא מכיר אותו שנים אישית, כבן עליה מופלא בתורה ויראה וכל מידה נכונה, והוא מדבר על עצמו בכזה ביקורתיות ובכזו צורה שלילית, מה הפשט בזה?

הוא אמר; חשבתי פשט, שהרי כידוע יש מושג של נגיעות, ובדר"כ אנחנו מכירים נגיעות, שנגיעות גורם לבן אדם להצדיק את עצמו, אף כשאינו כהוגן, כמו"כ יש מושג של נגיעות להרשיע את עצמו, ולראות את עצמו כחייב, אף כשאין הדבר כן.

טענתי לפניו, שעדיין צריך פירוש לפירושו, טוב זה הגדרה, גזה"כ, יש כזאת מציאות של נגיעה להרשיע את עצמו, אך עדיין צ"ע מהי ההבנה במציאות הזאת, של נגיעה להרשיע את עצמו, עדיין צריך לפרש את זה, מאי משמע, מאיפה זה מגיע, ומה זה שייך כזה דבר?

פה הייתי רוצה קצת להרחיב את הדברים, חלק מהדברים דיברתי איתו בשעתו והוא הינהן לי בראשו, אבל כאן ארצה להרחיב את הדברים יותר; כולנו מכירים את המציאות הזאת שכל בן אדם יש לו אופי וטבעים ותכונות, כל בן אדם כפי מה שהוא, "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות", כל בן אדם הוא בריה בפנ"ע.

לנו נראה שכאילו מה שמְבַטֵה את הבנ"א, כשאנחנו רואים בן אדם ואנחנו רואים את המציאות שלו, אפשר לחשוב שכאילו המציאות שלו קשורה כל כולה לאופי לטבעים לתכונות, הרי זה וודאי שיש מושג של אופי וטבעים ותכונות, כתוב שמי שנולד במזל מאדים שילך להיות שוחט ומוהל (שבת קנו,א) - אז זה משהו שזה לא קשור לחינוך כי הוא נולד כזה. כשמשה רבינו נולד כתוב נתמלא הבית אורה (סוטה יב,א) - הרי שזה היה מציאות מולדת שלא קשורה לחינוך. יש גמ' שמביאה את הפסוק "זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם" (תהלים נח, ד), מיד שהוא נולד כבר היה שם זורו רשעים מרחם (יומא פג,א) - זאת אומרת, ברור ונעלה מכל ספק, ובזה כמובן אני בא לשלול, מזה שיש כאלה שחושבים שכל האדם זה רק החינוך.

יש כאלה שסבורים, יש בין חכמי האומות שהם דנים בזה והיה להם כאילו צד, יש כאלו חכמים שסבורים שלוּ יצוייר ניקח למשל עשר תינוקות, שיכפול גנטי בדיוק, בדיוק אותו דבר, ממש שני השעירים שווים במראה ובקומה, עשר התינוקות בני יומן שיכפול גנטי ממש, ויגדלו אותן בעשר תרבויות שונות מרגע היוולדם, לא יהי' שום משהו שמאחד בין העשר האלה, כאילו כל הבן אדם זה החינוך והתרבות שמחנכים אותו.

זה ודאי משולל, הדעה הזאת וודאי לא נכונה, וכפי שהבאנו מהפסוקים ומחז"ל, ובמציאות רואים, זה ממש שטויות לחשוב שזה עד כדי כך, אבל מאידך ברור וזה מעל לכל ספק, שחלק נכבד מאוד מהאישיות של הבן אדם, ייתכן יותר מ-50%, זה לא קשור לתכונות מולדות, ז"א לעצם הטבע, לעצם הגנטיקה אולי נקרא לזה כך, אלא זה קשור לצורות חינוך, חינוך זה לאו דוקא, לא חייב להיות חינוך דוקא שאמרו לו; תעשה כך או לא תעשה כך, אלא לכל מיני מציאויות בחיים, כל מיני הרפתקי דעדו עליה דינוקא, ושזה חינך ולימד אותו וזה נתן לו כל מיני כיוונים ודעות, וגרם לו את המציאות של עצמו, גם בחלק הזה זה נעלה מכל ספק שאחוז נכבד מהאישיות של כל אדם זה לא קשור לעצם החומר גלם שלו, דהיינו למציאות האישיותית האמיתית שלו, אלא מתוך כל מיני סיבות חיצוניות שגרמו לו.

בוא נראה קצת עד היכן הדברים מגיעים; אנחנו למשל יכולים לחשוב, אולי הזכרנו את זה פעם וכל אחד מבין את זה, שכשבנ"א אומר דעה, והוא אומר שהוא מדבר כעת משכל והגיון, ומתווכח חזק ואומר דעה, לא תמיד הדעה שלו היא רק מהחכמה וההגיון שלו, הרבה פעמים הדעות של האדם הם קשורים גם לכל מיני מידות שלו, וכל מיני מידות והרגשות וטבעים ותכונות שלו, שהם לא קשורים בכלל לעצם ההבנה וההגיון שלו.

כתוב בגמ': "משרבו זחוחי הלב רבו מחלוקות בישראל ונעשה כשתי תורות" (סוטה מז,ב) - הנה מבואר כאן בגמ' שאפי' מחלוקת בין תנאים, הגמ' אומרת שזה קשור משהו למידות, מה שנהיה וויכוח, ז"א שכששניים מתווכחים בלימוד, אפי' שהם תלמידי חכמים גדולים, זה לא מחייב שמה שעובד כאן זה רק ההגיון הצרוף.

כי באמת אם נתבונן, אם יהי' שרק ההגיון הצרוף הוא יהי' כל כולו מה שקובע את הדעה של האדם, לכאורה כמעט לא שייך שיהי' מחלוקת, כי ההגיון המזוקק, אם ההגיון יהי' מזוקק, הגיון צרוף, שכל זך, בלי שום תערובת של מידות ותכונות ורצונות, אלא רק שכל זך, לכאורה כל ההבדל בין הדעות של בנ"א יוכל להיות בין מישהו שהן בעל שכל יותר גדול ובעל שכל יותר קטן, אבל למשל בין שניים שהם בעלי שכל שווה, יגידו את אותו דעה, כי אם לא מתערב כאן בדעות שלהם אחוזים במרכיבי הדעה מצד מידות, למה שיהי' מחלוקות, הרי השכל הוא אותו שכל, השכל הוא אותו דבר, השכל הזך הוא אותו דבר, מאה אחוז שכל, אם שנינו באותו רמה אין סיבה שיהי' וויכוח, אבל אם יתערב כאן גם ענינים של מידות, לאו דוקא דברים מגונים, אבל המציאות היא שהאדם, הרגשות שלו מתערבות לו גם בדעות, מישהו יכול להגיד שכל מה שהוא מדבר זה שכל זך בלי שום רגש שמתערב לו בפנים?! גם כשהוא לפעמים צועק; אני אומר לך את ההגיון! ההגיון הזה הוא מושפע הרבה גם מכל מיני מידות שלו והרגשות שלו, כך המציאות היא, שגם דעות שאנחנו כביכול חושבים שזה הגיון, מצורף בזה הרבה ענינים של מידות.

אבל פה בוא ננסה לראות עוד דבר, וזה דבר מופלא עד מאוד, לפי מה שדיברנו עד עכשיו אנחנו מבינים כך, שאמנם ההגיון של הבן אדם, השכל של הבנ"א הוא שכל, אבל למעשה השכל לא מצליח לעבוד לבד, מתערבבים שם עוד כל מיני מרכיבים, אתם רואים לפעמים, יש בכל עניני מאכלים, רשום שם מהם הרכיבים שמרכיבים את המאכל, אנחנו רואים מאכל זה נראה דבר אחד, גוש אחד, מקשה אחת, אבל זה מורכב מכמה רכיבים, כמה אחוזי עמילן יש כאן, סוכר, תמציות כאלה, כל מיני רכיבים, פולי קקאו, כל דבר לפי הענין, כמה רכיבים יצרו ביחד את המירקם, ואת המציאות של רוקח מירקחת מעשה רוקח, של המין מתיקה או מיני אכילה שעומדים לפנינו, וכמו כן בענינינו זה מה שאנחנו לכאורה מבינים, שיש שכל, אבל השכל בדרך כלל לא מצליח לעבוד לבד, אלא יש לו עוד כמה שותפים שם באמצע.

אבל יש כאן משהו הרבה יותר עמוק, בוא נשאל שאלה; האם באמת ההגיון שלנו, כשאנחנו עכשיו באמת רק שכל, האם ההגיון שלנו הוא משוחרר או לא, האם ההגיון הצרוף שלנו באמת הוא הגיון משוחרר לחלוטין?

הייתי רוצה לספר סיפור; כשהבריסק'ר רב עלה לארץ, הגיעו תלמידי חכמים לקבל את פניו. ארי עלה מבבל, מה מדברים?! התחילו לדבר איתו בלימוד, הבריסק'ר רב אומר; אתה הגעת ממיר! אתה הגעת מסלבודקא! אתה מקלצק! אתה מסלוצק! אתה מגרודנא! אתה תלמיד של ר' ברוך בער! הוא אומר לכל אחד מאיפה הוא הגיע, והוא צדק, הוא צלח, מאיפה הוא ידע, מה, הוא נביא?! "חכם עדיף מנביא!" הוא קלט את הסיגנון לימוד, והוא הכיר את השיטות לימוד השונות בישיבות שונות, והוא ידע להגיד לכל אחד מאיזה ישיבה הוא הגיע.

הבה נשאל באמת שאלה; ישבו כמה וילמדו סוגיא חדשה, ניקח, אחד יהי' חזוניש'ניק, אחד יהי' בריסקע'ר, אחד יהי' ישיבישע'ר, ובזה יש הרבה; יש פונביזע'ר, ויש תיפרח'ניק, יש חברונר, יש כל מיני ישיבות, והם ישבו וילמדו סוגיא חדשה, אנחנו נראה בסוף איך שהם יתחילו להיכנס לעניין, כל אחד ידבר לפי הסיגנון והשיטת לימוד שלו, וכשהבריסקע'ר רב ידבר איתו בלימוד, יגיד לו; אתה הגעת מכאן, ואתה הגעת מכאן, ואתה הגעת מכאן.

למה לא קורה לבריסקע'ר שהוא ידבר פתאום כמו חזוניש'ניק, למה לא קורה לישיבישע'ר שהוא ידבר פתאום כמו בריסקע'ר, למה זה לא קורה? אתם יודעים מה התשובה לזה, כל אדם הוא שבוי בתוך תבניות ודפוסי וסיגנון החשיבה שמוטבע לו במוח, וכל דבר שהוא חושב זה עובד לשיטתו, הוא לשיטתו, הוא בתוך איזה מהלך במציאות מסויימת, וכל דבר חדש שהוא חושב ונראה לו; אני חושב כעת את ההגיון, אני משוחרר, (אנחנו מדברים כעת כשסילקנו את המידות, לוּ יצוייר שהצלחנו לסלק לגמרי את המידות), ההגיון עצמו הוא לא משוחרר, כל אדם, כך זה ההגדרה, מודפס לו במוח דפוסי חשיבה והוא שבוי בתוך הדפוסי חשיבה האלה, ולפי"ז הוא עובד, עדיין בתוך הדפוסים האלה יש לו הרבה מה לחשוב והרבה מה לפתח, ולהאריך ולקצר, ולחתום ושלא לחתום, בטח יש עוד הרבה מה לעשות בתוך המציאות החשיבתית של עצמו, יש שם מרחבים אין סופיים, כל אחד בתוך החשיבה שלו, אבל הוא לא משוחרר לגמרי, הוא בתוך הבועה של עצמו, הוא בתוך המציאות החשיבתית של עצמו, שהיא לא בגנטיקה, אם הוא היה הולך ללמוד בישיבה אחרת, הבריסקע'ר רב היה יודע להגיד עליו שהוא הגיע מהישיבה האחרת, ז"א הוא היה בעצם באיזשהו חומר גלם, חומר מוכן לקבל צורה, והצורה שנוצרה בו, הנה כשהוא הגיע למיר הוא נהיה מירע'ר, כשהוא הגיע לסלבודקא, הוא נהיה סלבודקע'ר, כשהוא הגיע לקלצק, לסלוצק, גרודנא, קמניץ, לאן שהוא הגיע, מה שהיה שם בישיבות בליטא, זה מה שהוא נהיה, וכעת כל דבר זה לשיטתו, כל סוגיא שהוא לומד זה לשיטתו, גם בתוך הלשיטתו הזה יש הרבה מה לחדש, ויש צדדים לכאן וצדדים לכאן, אבל הוא בתוך מציאות מסויימת.

ובגמ' (סוכה כח,א) אמר ר' אליעזר, שלא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם. וצ"ב דמצד אחר איתא באבות דר' נתן (ו-ג), על ר' אליעזר, שעמד ופתח ודרש בדברים שלא שמעתן אוזן מעולם? וביארו בזה; שהיה אומר דברים שהם בשיטת רבו, וכסגנון ההבנה דרבו.

ראיתי פעם שר' אייזיק שר קורא למושג הזה, בהגדרה הוא קורא לזה; "מידות חשיבה", הוא אומר; כמו שכולנו יודעים שיש מושג של מידות, יש כעס יש רחמים, יש חסד ויש אכזריות, יש טוב יש רע, יש עוד סוג דבר של מידות; "מידות חשיבה", כל בן אדם יש לו מידות חשיבה, וכשהוא חושב על כל נושא הוא מושפע ממידות החשיבה אשר יצוקות בו, והמידות חשיבה האלה לא חייבות להיות בכלל בגנטיקה, אלא הרבה מאוד מזה זה נרכש.

ופה הייתי רוצה מאוד לספר סיפור, היה פעם שהגיע איזשהו בחור, הוא היה ש"ב ישיבה קטנה, והיה מצב כזה; כל המגידי שיעורים שלו אומרים שהוא בעל כישרון ממש, אבל הוא מאוד מדוכדך, הוא כאילו איזה משהו מדוכא ולא מתפקד, הבחור לא מתפקד, והרמי"ם וגם המשגיח שם אומרים, שזה לא נראה שיש לו איזשהו דיכאון נפשי, איזה משהו איזה בעיה נפשית, שצריך אולי איזה טיפול, משהו של כדורים וכדו', לא נראה, אבל יש לו איזה דיכדוך, הוא לא מתפקד, והם לא מבינים, אין עם מי לדבר מה קורה.

ביקשתי מהם; תבררו אולי אצל המלמדים בחיידר, איך הוא היה בחיידר, ונתברר שגם בחיידר, המלמדים אומרים; הוא בעל כישרון עצום אבל הוא היה מדוכדך בלי מוטיבציה, חסר כל חשק ומוטיבציה, והוא לא תיפקד, פתאום איזה מלמד אמר; אני משהו נזכר, כל פעם שהאבא היה מגיע לדבר על הילד שלו, הוא היה שואל את המלמד; מה שלום הטמבל שלי? זה היה הצורת פניה של האבא כשהוא היה בא לדבר עם המלמד, אותו ר"מ עשה בירור מעמיק, ובאמת התברר לו שהאבא משום מה, לא האמין בילד שלו, אני לא יודע מה היה הסיבוך שגרם לאבא לא להאמין בילד שלו, אבל האבא לא האמין בילד שלו ברמה כזאת, שכשהוא בא לשאול את המלמד אז הסלנג שלו היה; מה שלום הטמבל שלי, זה כך יצא לו באופן טיבעי כי כך הוא רואה אותו, הוא היה בטוח גם שהוא רק ישמע את רמת הטמבליות שלו המיוחדת, זה היה כאילו פשוט לו, הוא הרי הכיר, הוא מכיר את הילד שלו, לאבא הרי יש דין יכיר, והוא גם איש אמת כביכול ומודה על האמת... שיש לי טמבל, ונראה רק איפה אוחזת הטמבליות, כך היה ההסתכלות של האבא, לא יודע איזה סיבוך גרם לו כך לראות את בנו, הילד הזה מגיל ילדות וינקות רכה הוקרן לו מאבא שלו חוסר אמון וזילזול, האבא לא היה בעל מידות רעות, לא יודע מה גרם לו, אני לא יודע לחפור, צריך איזה חפירות ארכיאולוגיות בנפש האבא מה גרם לו כך להרגיש על בנו, וממילא כך להקרין לו, אבל למעשה זה גרם לילד שכמה שזה הרגיז אותו וכמה שזה פגע בו וכמה שהוא לא הסכים, למעשה הוא השתכנע, הוא השתכנע שהוא דפוק והוא חתיכת כישלון, והוא טמבל, והוא חסר סיכוי, וזה היה מה שגרם את כל הסיפור הזה.

ר' ישראל סלנטר מדבר שלכל אדם יש כוחות כהים וכוחות גלויים, היום חכמי הנפש קוראים לזה, יש תת הכרה, ויש הכרה. ר' ישראל ממחיש את זה באיזשהו משל, שזה יסביר, ופה זה ישפוך אור על כל המציאות הזאת. ר' ישראל מספר סיפור כזה; שהיה איזה יהודי שהיה לו בן ותלמיד, והבן והתלמיד היו חיים איתו בבית, והוא היה לומד עם שניהם, והתלמיד הזה היה עם חשקת התורה מאוד, ועם מתיקות גדולה בתורה, והוא עשה חייל בלימודו, והבן היה פוחז ורע מעללים, וכל הזמן האבא היה מאוד מקרב את התלמיד, והיה לו מאוד כעס וצער על בנו על זה שהוא לא כהוגן ולא לומד. וכל מי שראה את המציאות של ההנהגה של האבא הזה עם בנו ועם תלמידו, ידע להגיד שהאבא הזה מאוד אוהב את התלמיד, ועל בנו הוא כועס ומרגיש ריחוק ממנו, לא אוהב אותו, כך היה מוקרן מכל ההנהגה של האבא. ויהי היום, לא היום אלא ויהי הלילה, ובאיזשהו לילה פרצה שריפה בבית, והאבא התעורר בבעתה, והוא זינק מיד למיטת בנו להציל אותו, קודם שהוא זינק למיטת תלמידו להציל אותו!

שואל ר' ישראל; מה קרה כאן, הרי באמת שהאבא הרגיש אהבה יותר לתלמידו מאשר לבנו ש'השביעני מרורים', היה לו הרבה מרורים מהבן שלו, ומהתלמיד שלו היה לו רק חרוסת, לא מרורים, למה הוא רץ למיטת בנו?

אומר ר' ישראל; כי בכוחות הכהים, מה שנקרא בתת הכרה, בעומק הנפש, הוא מחובר לבן שלו יותר מאשר לתלמיד, זה בן שלו, הוא מחובר אליו, כעת כשהוא קם מתוך שינה באינסטינקט הטיבעי, זה לא היה מתוך מחשבה, הוא לא חישבן מי אני אוהב ומי אני לא אוהב, ורגליו נשאוהו להציל את בנו בראש ובראשונה, כך זה המציאות, זה דבר שממחיש את המושג של כוחות הכהים, של כוחות תת הכרתיים, שהם יש להם הרבה השפעה על האדם, והאדם אפי' לא מודע לזה, קוראים לזה "תת מודע", הוא לא מודע לזה בכלל שזה קיים אצלו, וזה משפיע המון על המצב של ההתנהלות של האדם, בלי להרגיש בכלל שזה קיים בו, יש דברים שאני מרגיש, אני מרגיש אם אני אוהב או כועס, או רוצה או לא רוצה, אז אני מרגיש מה קורה איתי, אני מבין למה אני עושה את הדבר הזה, או למה אני נמשך לזה, יש דברים שמסתדרים, יש דברים שהאדם אפי' לא יודע להסביר, אבל כך זה אצלו, והדברים האלה הם מגיעים מאיזשהו כוח לא מודע שקיים, מכוחות הכהים איך שר' ישראל קורה לזה, זה כוחות עמוקים שהאדם לא מודע, זה נקרא תת הכרה, הוא לא מכיר בזה אבל זה קיים.

הסטייפלר כותב שהיראת שמים ואהבת ה' וחיבור לתורה ויהדות, נכנס מזמנים שהיו רשימות דקות שחדרו לכוחות הכהים, והם מבצבצים ומקרינים חוצה, וכל אחד מרגיש בנפשו, שיש כל מיני הרגשים ביידישקייט, שמתעוררים לו מכל מיני ריגושים שחווה באיזה זמנים שחדרו לתוכיות נפשו, ושהוא ניזון מהם.

ובברכת פרץ פרשת וירא כתב: "והנה בזמנינו זה, כפי שעינינו רואות, הנה גם האהבה וגם היראה, הם אצל האדם בגדר כוחות כהים, אשר האדם עצמו אינו רואם ואינו ידוע ערכם. ותוקפם של הכוחות הכהים הללו, הם לפי רוב מקנתו אותם בעיתים שונים בהתפעלות ובהתבטלות לפניו ית', להרגיש מאוד כי הוא יתברך רם ונישא נורא מרום וקדוש לאין סוף. וכפי ערך רגשות קודש הללו שזכה בהן במשך שנות  חייו, ובייחוד בשנות נעוריו, ככה נשרש בלבו כוחות כהים של אהבתו ויראתו יתברך".

"והכלל בזה שלפי רוב קניניו בכמה עתים וזמנים להרגיש אהבתו ויראתו ית', כן נשארים הם אח"כ אצלו קנין בנפשו כוחות כהים חזקים. והמה קבועים בפנימיות נפשו, לא ייראו לעינים כמנהג הכחות הכהים, וצריכים חיזוק הרבה להחיות הכוחות הללו שלא יתקררו ולא יתבטלו ח"ו במשך הזמן, ועיקר החיזוק הוא ע"י יגיעת התורה והמצוות לשם שמים, והרבה סייעתא דשמיא", עכ"ד.

ילד ששמע שנים רבות צורה של זילזול וחוסר אמון, נכנס לו בכוחות הכהים הסתכלות שלילית על עצמו וחוסר אמון בעצמו, עד שכל צורת החשיבה וההסתכלות שלו על עצמו היא תהיה שלילית, ובמקרים קיצוניים, כמו המקרה הזה של; מה שלום הטמבל שלי?! הוא הגיע ליאוש מוחלט, והוא איבד כל מוטיבציה להשקיע בכלל כי הוא לא יצליח, אתם שומעים מה שזה, בעל כישרון עצום, הוא בעל כישרון הכי גדול בכיתה ובשיעור, והוא היה מרגיש שהוא לא חזי למידי, הוא היה כאבן שאין לה הופכין, לא עשה כלום. לא רק הכישרון קובע את ההצלחה של הבן אדם, יש את המוטיבציה, את האמונה, את הדבקות במשימה, והוא היה מיואש מראש, המיואש מראש מה פיתאום שהוא ישקיע, זה סיפור קיצוני, ותראו למה זה הגיע.

אבל בוא נדבר על סיפור פחות קיצוני וזה גם דברים שקורים לפעמים, [אולי יש משהו שזה קצת גוזמא לדבר עם בחורים צעירים, על חלק מהדברים האלה צריך לדבר עם הורים לא עם בחורים צעירים, אבל בכ"ז, אני מקוה שח"ו זה לא יגרום לאף אחד, ח"ו איזשהו זילזול בכבוד הורים ומורים, אבל בכ"ז הייתי רוצה לספר עוד משהו], היה סיפור כך; האבא או האימא ישבו בסלון, והם היו מרוכזים באיזשהו ענין שדורש ריכוז ועיון, או שהאבא ישב ולמד וכתב חידושי תורה, או שהוא סופר סת"ם, או האימא היתה עסוקה באיזשהו גיזרות של תפירה שצריך מאוד דיוק, והילד הקטן בן השלוש הגיע לפתח הסלון, והוא מרגיש שאבא או אימא עסוקים באיזשהו משהו שתופס להם את הראש, והוא אומר בפתח; אני רוצה לעזור, לא, לא, לא להיכנס! הם מפחדים שהוא שם יסבך את העסק, טוב, אבל מוישלה רוצה לעזור, אז כשהאבא או האימא היו קצת עסוקים, חזרו לעסקיהם, דודי חמק עבר, והוא נכנס, רוצה לעזור, פתאום הם רואים שהוא נכנס, וזעקו לעברו: החוצה! החוצה! החוצה! אולי עם איזה פטש' קטן, החוצה, החוצה, עד כאן הסיפור.

אתם יודעים איזה חינוך כעת הילד קיבל, שימו לב, ילד בן שלוש לא יכול להבין; שאתה ילד טוב, ואתה מתוק, ואתה נחמד, ואתה רוצה לעזור, אבל אתה פשוט לא מבין בנושא הזה וזה יעשה קילקול, הוא בכל ליבו רוצה לעזור, והנה אבא או אימא שידרו לו בחינוך עקיף, הם לא אמרו לו אפי' במפורש, אתם יודעים שכשאומרים לפעמים לילד; אתה ילד רע, עוד יש לו איזשהו מסננת קצת, מה, אני רע?! הוא כאילו לא מוכן לקבל את זה, יש לו איזשהו כוח דחיה האם להשתכנע שאני באמת רע או לא, לפעמים הוא כן משתכנע, אבל יש לבן אדם בטבע כשפוגעים בו, שהוא לא רוצה כ"כ לקחת את הפגיעה, אבל כאן הם בעצם לא פגעו בו, אמרו לו רק, אל תיכנס, אבל זה לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר, אבל מה אני מבין מתוך הדברים; אבא ואימא בטוחים שאני אקלקל משהו כאן, זה הוא תופס, ז"א כך, אני רוצה לעזור, אז מה המשמעות, מה אבא ואימא גילו לי, מכללא איתמר, שזה נכנס ישר לתת מודע, שגם כשאני רוצה להיות טוב אני אהיה רע, זה המשמעות, כי הוא ילד קטן, הוא לא יכול להבין דברים מידי עמוקים, והוא רואה, הוא רוצה לעזור, הוא באמת עם כל הלב התמים שלו והרצון הכנה שלו הוא רוצה לעזור, והנה אבא ואימא לא מרשים לו להיכנס, וכשהוא נכנס הם ממש נחרדים, ז"א המסר ששוגר לו; גם כשאני רוצה להיות טוב, מה שאני אעשה זה יהי' רע, כך הוא מבין, מבין טוב בראש שלו, ואבא ואימא שלא קולטים את זה, יכולים לעשות את זה מאות פעמים בלי כוונה, הם יכולים להיות הורים טובים ומסורים, והילד כבר השתכנע והודפס לו בכוחות הכהים שלו ובצורת החשיבה שלו; גם כשאני אהי' טוב אני וודאי אהי' רע.

כשאני קראתי את הסיפור הזה פעם באיזשהו ספר על עניני חינוך, היה לי קצת שימחה, אני אגיד לכם מה שהיתה לי שימחה, בשנים הראשונות כשהתחלתי להיות מגי"ש בישי"ק, שאני מגי"ש בישי"ק בב"ב, הייתי מכין את השיעור בשעות הקטנות של הלילה, הייתי מגיע הביתה, לא רוצה לספר את השעות, אתם לא תאמינו אולי, הייתי יושב כמה שעות בשעות הקטנות של הלילה, הילדים הקטנים לפעמים לא היו רואים אותי בכלל, כי זה 'לא ידע בשיכבה ובקומה', הזמני שכיבה וקימה שלי ושלהם שונים, אבל היה קורה לפעמים שהילדה הקטנה, אם היה קורה לה לפעמים שבאמצע הלילה היא רגע קמה, או פעם היא היתה צריכה משהו, אז היא היתה באה לבקר אותי, קצת לראות את אבא שלה, מגיע לה קצת לראות את אבא שלה, היה לילה אחד שהיא הגיעה באישון ליל, והיא ראתה אותי יושב ולומד וכותב במחברת את הסיכום של השיעור, היא אומרת; אני רוצה גם ללמוד, אמרתי; טוב מאוד! הבאתי לה כמה דפי עיתון וצבעים, והיא ישבה ולמדה, אנן בדידן ואינהו בדידהו, ברוך ה' היא ישבה ולמדה, כך היה איזה רגעים, הייתי צריך רגע לקום, אני לא זוכר למה, הייתי צריך רגע לקום, אני חוזר אחרי דקה שתיים, חשכו עיני, היא למדה גם במחברת שלי, והורידה לטמיון איזה עבודה של שעה וחצי, ברוך ה' שלא נתנני, שלא הכשיל אותי, אמרתי לה; איזה יופי את לומדת, איזה יופי, הרי זה מה שמגיע לה, היא הרי הלכה ללמוד גם במחברת של אבא, "המוסר צלוחית לבנו קטן זה אבידה מדעת", (ב"ב פז,ב) - אם אני משאיר מחברת ליד ילד קטן שיודע שמה זה נקרא ללמוד - לצייר, אז הוא לומד גם במחברת של אבא, הוא גדול כבר, אבל מה לי כי אלין עליה, זה 'איהו דאזיק אנפשיה', זה ממש 'אבידה מדעת', איזה יופי את לומדת, כך אמרתי לה, אחרי כמה דקות אמרתי לה, שהגננת תחכה לה מחר, היא כבר עייפה, בואי תלכי לישון, למדת כבר מספיק היום, הלכתי השכבתי אותה, נתתי לה נשיקה, והלכתי אח"ז לראות מה אני יכול לשחזר את הנזק, או למזער את הנזק וה' יעזור, ברוך ה' התמודדנו עם זה.

כעת תארו לעצמכם, שהייתי מגיב לה בספונטניות; אוי וי, מה עשית?! והנה מה זה היה גורם לה להרגיש, הרי היא אומרת לעצמה; הרי אני לומדת, וזה מה שאבא אומר לי?! ז"א שגם כשאני לומדת זה אוי וי, מה עשית, אז אני לא יודעת ללמוד, אני לומדת עקום, כנראה אין לי סברות ישרות, אני לא יודעת לחדש חידושי תורה טובים, כך זה. כעת, כשהורה עושה כזה דבר, זה מה שהוא מתכוון?! הוא מתכוון משהו לפגוע בילד?! הוא מגיב ספונטני! אבל מה לעשות, הוא לא שם לב, הוא לא השית ליבו איך באמת מתאים, ומה זה ישפיע על הילד, צריך ס"ד, זה ממש ס"ד לזכות לדעת איך להגיב.

עכ"פ את הרעיון הזה, דנתי לפני ר' גרשון, ואמרתי לו שמסתמא זה עומק דבריו, זה כוונתו שיש כאלה שיש להם נגיעות להרשיע את עצמם, שכאלה שעברו כזה "חינוך", באיזה מרכאות לקרוא לסוג חינוך הזה, בחור כזה כשיהי' אח"ז בן 14-15 17-18, גם אם הוא ישקיע וילמד, הוא תמיד ירגיש בליבו ויספר לעצמו שהוא כישלון, שהוא לא טוב, זה אחד או שתיים מסיבות שיכולות לגרום שיודפס במוח כאלה דפוסים, אבל זה קיים, יכול להיות עוד כל מיני סיבות, אבל הבאתי רק איזה דוגמאות.

עוד סיפר אברך אחד, שפעם הוא שלח עם בנו נער צעיר סכום עצום שהיה צריך לשלם לקבלן על קניית דירה שמשלמים מידי פעם תשלומים, כל סכום זה היה כמה עשרות אלפים, ופעם לא היה לו זמן ללכת לבד והוא שלח עם בנו נער צעיר את הסכום, והיה לו כל הזמן רצון להגיד לבן תיזהר תיזהר, זה סכום גדול, תשמור על הכסף שלא יקרה לך בעיות, אבל הוא הבין שבעצם אם אני אומר את זה לילד אני בעצם מספר לו שהוא טיפש ושהוא לא מבין שצריך לשמור על כסף, והרי הוא כבר מבין שצריך לשמור אפי' על סכומים פחותים מזה וכ"ש כאן שזה סכום אדיר, ובאמת הוא בלם וחסם את עצמו מלהגיב, והוא אומר שכשהוא יצא מהבית הוא רק אמר לו; תדע לך, איתך הייתי שולח גם סכום כפול! ובזה הוא יצא ידי חובה, ומדוע הוא יצא ידי חובה? א' - כי הוא הקרין לו אמון. ב' - שהוא בעצם גם הקרין לו שיש כאן באמת איזשהו מעשה חשוב של שליחות חשובה ושהיא ודאי תבוצע טוב, ובזה הוא יצא ידי הדחף להגיד משהו לילד.

צריך להתבונן בזה, אנשים לא שמים לב וזורקים משפטים בלי שום כונה, אבל בעצם המשפטים האלה מתפרשים בעיני הילד כחוסר אמון בו, כי הילד לא תמיד קולט שהאבא הוא איזה נערוויזר, או שהאבא כעת מתוח, או שהאבא נבהל ממשהו, רק הילד קולט את זה כמו איך שזה נשמע בהבנה של ילד שבעצם הוא לא ראוי לאמון, ובמקרה הזה של שליחת הכסף הוא קולט רק שהוא לא ראוי לאמון והוא לא ראוי לעשות טוב, ובמקרים הקודמים זה אפי' עוד יותר גרוע, שגם כשהוא טוב הוא רע, זה שורש הענין, זה מה שיכול לבנות בבן אדם נגיעות להרשיע את עצמו, ואנחנו נראה בעזר ה' בסוף איך יוצאים מזה.

שאלה: עד כמה זה היה מצוי?

בכללות לא הייתי לפני מאתיים שנה, אבל דבר אחד ודאי נראה, שיש משהו במרוץ החיים היום שאנשים לא חיים טבעי, אצל האנשים היום הטבעיות כל כך לא קיימת שאי אפשר לתאר, אני חייב לספר לכם, לפני כמה חודשים הגיע אלי מישיבת "כסא רחמים" בחור ג'רבאי תוניסאי אותנטי, שהגיע ישר מג'רבא לכיסא רחמים, יש קצת היכרות עם הישיבה הזאת ולפעמים באים אלי בחורים, הוא כבר ידע עברית עוד מג'רבא כי שם כבר לימדו אותם לשון הקודש, והוא בא לדבר על מה שדיבר, ולאחמ"כ כשהוא הרגיש כבר קצת נוח הוא אומר לי; במחילה, ממש מחילה, ובאמת מחילה, יש לי שאלה אחת, האם יש כאן בן אדם אחד נורמלי בארץ הזאת? כולם רצים רצים רצים, אני לא רואה כאן בן אדם אחד עם קצת מנוחת נפש, מה זה, זה ארץ של משוגעים כאן?! כך הוא אומר.

בוא תראה קצת מה שקרה כאן בחיים, תראה שהחיים כאן כל הזמן משתדרגים בכל עניני החיים, בוא נגיד למשל בעבודות של נשים, מתי נשים היום חוזרות מהעבודה? ארבע, חמש, שש! לפני חמש עשרה שנה זה לא היה, ומזה נהיה "צהרונים", והצהרונים מגדלים את הילדים, המערכת של החיים נהיית כל הזמן דורשת יותר. וגם בישיבות, ר' גרשון אדלשטיין אמר לי; שכשהוא למד בלומז'ה המתמיד הכי גדול של הישיבה היה הולך לישון ב-11.30, וזה היה פלא שהוא הולך לישון כזה מאוחר, והוא היה המתמיד הכי גדול, ולמדו שם רבי שמואל רוזובסקי שעוד היה בחור ולמד שם, וכן רבי זלמן רוטברג עוד היה בחור ולמד שם, האחים הקדושים לבית אדלשטיין היו בחורים ולמדו שם, רבי חיים פרידלינדר למד שם, וכן למדו שם עוד, והרי ידוע שהיה תקופה שבישיבה הזאת היו פליטי השואה והיו שם מטובי עולם הישיבות ממש, זה היה זמן קצר ואחרי זה זה נגמר הישיבה הזאת, אבל בכמה שנים האלה זה היה "הישיבה" ממש, והמתמיד הכי גדול שם הלך לישון ב-11.30, וזה לא שהם לא היו שקועים בלימוד, רק הם היו נורמליים.

לעומת זאת היום המציאות היא כזאת, שהבחורים הבני עליה לא ישנים מספיק, וזה אחד מגורמי ההתמוטטויות שלהם והנערוין שלהם. תעשה קצת איבחון על ה"בני עליה" כאן בישיבה כמה מהם במנוחת נפש במשך שעות היממה, וזה בכל הישיבות הבעיה הזאת, הם לא בזרימה ובמנוחת נפש ובשמחת חיים כמו שהיה אמור להיות "שמח בחור בילדותך"- שבחור היה אמור להיות בעונג ובשמחה הכי גדולים.

אבי אמר לי, שכשהוא למד בחברון היה כזה שקיעות בלימוד וכזה ריתחא דאורייתא, ולא הכירו כזה מושג של מתח ולחץ.

שאלה: מה הסיבה לזה?

כי היום אנשים איבדו את הסיפוק מהדברים הרגילים, זה הולך ככה, כל שלב שהוא כבר קיים ורגיל מתייחסים אליו כדבר מובן מאליו והוא נחשב עוד לפני התחלה, וא"כ אין בזה שום דבר מיוחד, וצורת המבט היא שזה פשוט, זה כלום, זה עוד לפני התחלה, ולכך צריך בכל דבר לעשות איזשהו משהו מיוחד מיוחד כדי להיחשב בכלל בהתחלה, אבל לפני ששים שבעים שנה בחור ישיבה העריך את עצמו על זה שהוא בחור ישיבה, ולפיכך הוא לא חיפש כל הזמן דרישות נוספות מעבר למהלך הרגיל של הישיבה בסדרים ובזמני השינה, והרגיש טוב בעצם זה שהוא בן ישיבה ולומד במהלך של הישיבה, וממילא הוא חי טבעי כפי כוחותיו מרצו וחשקו ולא עסק בלחייב את עצמו להוסיף זמני לימוד או לאחר את זמן השינה כדי ללמוד, וה"טרמוסטט" הטבעי היה מורה לו בהרגשה טבעית מה מוטל עליו ומה לא מוטל עליו, ולא הרגיש כל הזמן שהוא חייב להוסיף עוד כדי להרגיש טוב ומיוחד.

אגב זה הסיבה שיש עוד תופעה שאי אפשר להתכחש לזה, ובטוח שאתם רואים את זה גם כאן בישיבה, יש בחורים שמגיעים מהפריפריות ממשפחות מאוד פשוטות וכמעט מסורתיות, והם בחורים בני עליה שקשה למצוא כאלה במרכזים של בני ברק וירושלים, למה זה כך? מה הסוד של הדבר הזה? זה ממש דבר מאוד מיוחד, כי הם מחשיבים את עצמם בעצם זה שהם לומדים, ולכך הם לא צריכים להסתבך עם כל מיני דברים כדי להרגיש את עצמם שהם חשובים, ולכך כל רגע שהוא לומדים יש להם חויה בעצם זה שהם יושבים ולומדים ולא עושים מה שבני גילו בעירו עושים.

הצורה הנכונה היא לחיות את המבט הנכון! רבי יהודה עדס מספר שהוא בא למשגיח רבי גדליה אייזמן זצ"ל כשהוא למד בקול תורה, והוא שואל אותו; מה הפירוש "כי באור פניך נתת לנו ה' אלוקינו תורת חיים", מה זה "אור פניך"? והוא ניסה להגיד לו פשט בזה. אמר לו רבי גדליה; אתה יודע מה, לא בזה תתעסק, אני אגיד לך על מה תחשוב, תחשוב על זה שחברים שלך בני גילך נמצאים כרגע בבריכה מעורבת, ואתה חרדי! כך אמר לו המשגיח רבי גדליה אייזמן. עכשיו, רבי יהודה עדס הוא בן של חכם יעקב עדס שזה דורות של רבנים, והוא בא מבית חסידא ופרישא מקהלא קדישא שבירושלים, אבא שלו היה ראש ישיבה, והם היו דורות שלימים של חכמים, זה לא היה מישהו שהגיע עכשיו שצריך להסביר לו שיעריך את עצמו, (ובאמת זה עוד נושא שצריך פעם לדבר על זה), ואילו אנחנו לא קולטים בכלל את ערך עצמינו ואנחנו מרגישים כל הזמן לפני ההתחלה ומחפשים במה אנחנו מיוחדים ובמה אנחנו שוים, ע"כ נהיה מזה כל הזמן דרישות לא מציאותיות, וזה גורם לבן אדם שזה גומר אותו, כי עד שהוא לא יהי' איזה גבוה מעל גבוה הוא עוד לא עשה משהו, ויש עוד מה להאריך בזה בהזדמנות אחרת.

שאלה: וכי בדורות קודמים היו כאלה חכמים להבין איך להתבטא לילד באופן שלא יגיע לנחיתות? וכי למדו פסיכולוגיה והנחיית הורים? ואיך היה טוב אז מעתה?

תשובה: כשבן אדם חי בצורה טבעית יש לו זמן לבלות עם הילדים וליהנות מהם ושהם ירגישו שהוא אוהב אותם, תגיד לי, מתי יש לילד בכלל זמן להיות עם אבא שלו?! היום בבתים שלנו הדבר הכי טוב והתקוות הכי גדולות של האבא מהילד הם שהילד יהי' בשקט תעשייתי, ושבזמן שהוא מגיע בין סדר א' לב' ובין סדר ב' לג' שהוא צריך לרוץ עוד מעט לכולל ערב או לא משנה למה שיהיה לו שקט, הדבר היחידי שהוא עושה בשלושת רבעי שעה שהוא נמצא בבית זה שהוא מחלק הערות ופקודות לארגן כדי שאשתו תשחרר אותו ללכת לכולל, זה הקשר שיש לו עם הילדים שלו, לעומת זאת שם, יושבים לארוחת ערב עם הילדים מבלים ומשתעשעים איתם, כי יש זמן ולא חיים באיזה מכונה, ואז הילד מרגיש שאבא שלו אוהב אותו, ואף אם האבא יעשה כמה שגיאות זה לא הורס אותו כי יש לו כימיה עם אבא שלו, הוא מרגיש שאבא שלו אוהב אותו, וכשחיים טבעי כל החיים אחרת. מה יש היום בין הורים לילדים, רק תהיה בשקט/, ואם לא נצעק עליך, ותן לי להמשיך בשקט את החיים. וללמוד איתו, ואתה לא מספיק יודע, אתה לא הבאת את הציון, אני שומע לפעמים מבתים צעקות, זה הציון שאתה מביא?! זה מה שיש לילד עם אבא שלו.

אמנם יש כאלה קצת שלמדו איך ראוי, אבל שב באבות ובנים ותראה איך זה נראה, מי שקצת מכיר יודע, הכל היום הישגיות והמערכת דורשת. השבוע התקשר אלי איזשהו אברך, יש לו כעת בת בא' סמינר, והוא מתחיל לספר שפתאום התפתח אצלה חרדות ומחשבות אובדניות וכו', ומה לעשות, וככה וככה. באיזשהו שלב אמרתי לו; אני חייב לשאול אותך איזשהו שאלה פשוטה, תגיד לי, האם היא בלחץ לימודים? הוא אומר לי, כן, יש מאוד לחץ לימודים ואנחנו גם מזרזים אותה כדי שהיא תהיה מהטובות בכיתה, כי זה לא הולך אחרת, היא חייבת להיות מהטובות בכיתה, ולכן גם אנחנו מזרזים אותה. ואיך היה ב"עממי"? בעממי זה היה אחרת. האם אחרי זה צריך הסברים למה הילדה הזאת היא בחרדות וכפייתיות כשהיא כל הזמן במתח ולחץ?! וכי אתה חושב שבג'רבא זה מה שמעסיק את האבא, מספיק לו שתהיה בבית ספר תלמד, הוא נהנה מכל משהו שהוא לומד והכל בסדר, האם הוא אומר לו תהיה חרוץ?! מה זה השיגעון הזה?! עכשיו אמרתי לו, אתה חייב לשנות את כל הגישה וליצור לה רוגע, ושתתחיל לעשות הליכות, ושתשתחרר שהיא לא חייבת להיות חרוצה, תוציא לה את זה מהראש, איך היא תשיג את הכישרוניות אם היא לא הכי כישרונית?! איך אפשר שהלא כישרוני ישיג את הכישרוני?! מאיפה הוא ישיג אותו?! זה יכול לקרות רק אם הכישרוני לא ישקיע, אבל לצערה של הלא כישרונית יש כישרוניים שמשקיעים, זה לא יעזור, הם לא מוכנים, וגם הם לא מוכנים להמתין, תחכה לי עד שאני יגיע אליך ותעצור, מה לעשות, אנחנו חייבים להבין שזה המצב.

זה לא קשור רק לעולם החרדי, זה נהיה כל הזמן תחרותיות והשגיות, איבדו כל צורה טבעית וכל תהיה מה שאתה וזה טוב מה שאתה, אין את זה וזה לא עובד היום, היום צריך לספק את התוצרת.      

פה הייתי רוצה ללכת לעוד נושא, והנושא הזה שווה קצת להאריך ע"ז, אולי היה כדאי לעשות את זה בפעמיים, אבל עצור במילין לא אוכל, ורוחי הציקתני, אתם יודעים שיש כזה מושג; אופטימי, ויש מושג שנקרא פסימי, מה זה אופטימי ומה זה פסימי?

אופטימי - זה אדם שרואה חיובי, ההסתכלות שלו על העולם ועל החיים ועל הסיכויים להצליח בחיים היא אופטימית, הוא מאמין בעצמו, מאמין בטוב שיש בבריאה, מאמין ביכולות, מאמין בסייעתא דשמיא, הוא מרגיש טוב, בכללות הוא רואה טוב, ויהי' טוב.

הפסימי - רואה שחור, הכל שחור, הכל גרוע, מה זה, מה הסיבות להבדל בין האופטימי לפסימי, וכל אחד מביא ראיות, כל אחד מוכיח ממש, רואים בחיים שכל אחד יש לו ממש חבילי ראיות, לשיטה הזאת או לשיטה הזאת, איפה האמת? ומאיפה זה מגיע?

לפחות לדעת שבהרבה מקרים זה לא קשור למשהו שהוא בעצם הטבע, אלא ג"כ לאיזשהו התלמדויות, שמאיזה סיבה זה כך השתרש בראש במוח ובלב של האדם, האם להיות אופטימי או פסימי, וזה גם מישך שייך לדברים שדיברנו קודם.

אתם יודעים, הפסימי אומר שהפיתגם הכי אמיתי שהוא מכיר בחיים, זה ש"פסימיות זה אופטימיות עם נסיון". אתם מבינים את המשמעות, כשהיה לי נסיון מה זה אופטימי, הבנתי שצריך להיות פסימי, זה המשפט שהפסימי יגיד; שזה המשפט הכי אמיתי שהוא מכיר בחיים.

אבל הייתי רוצה להגיד, מה בעצם קורה? תראו, כל נושא של הצלחה והתקדמות בחיים דורש איזשהו מרץ, איזשהו השקעה, איזשהו מוטיבציה, איזשהו אמון בעצמו, כך זה בטבע, אין אפשרות להצליח בלא זה, ההצלחה היא לא סתם איזשהו עשיה, אלא איזשהו מרץ פנימי ואמון פנימי בעצמו.

היה פעם סיפור שהפוניבז'ר רב סיפר, והמעשה אחרי מלחמת העולם הראשונה, שכשהוא היה בצעירותו הוא היה רב באיזה עיירה שהיתה על גבול גרמניה, והיה שם מחנה גדול של שבויים שהגרמנים שבו במלחמת העולם הראשונה, והפוניבז'ר רב הרי היה יודע ליצור קשרים, והוא יצר קשרים עם מנהל המחנה שבויים שם, הוא היה מביא לו מידי פעם דורונות וכדו' ויצר איתו קשרים, יום אחד הפוניבז'ר רב מגיע אליו ואומר לו, יש לך כמה יהודים כאן, תן לי אותם! וכי איכפת לך שיהי' לך פחות חמש בני אדם כאן במחנה, תן לי את החמש חיילים יהודים שגם נשבו במלחמה ההיא, והוא גם הלך לשחד אותו, ועשה איתו איזה עיסקה של פדיון שבויים. אותו מפקד אומר לו, אבל אתה יודע שאם יוודע שאני עשיתי את זה עורפים לי את הראש, אומר לו הרב; עלי ועל צווארי אני מחביא אותם מתחת לאדמה ואף אחד לא ידע. אמר לו המפקד; אם יש לך אפשרות שאתה מחביא אותם מתחת לאדמה אני סומך עליך וזה בסדר.

כדי להכשיר את הקרקע הפוניבז'ר רב הלך לעיירות שמסביב, והוא רצה שכל קהילה תיקח על עצמה חסות על אחד מהשבויים האלה עד שיעבור זעם, שיקחו להחביא אותו באיזה מערה ולכלכל אותו בלחם ומים עד שיעבור זעם. הוא הגיע לאיזה שטעטעל והוא דרש בין קבלת שבת למעריב דרשה חוצבת להבות אש על פדיון שבוים, "שבי קשה מכולם", וכו', ושיקחו על עצמם את זה וכך יוכלו להציל שבוי. אולם אח"ז הפרנסים אמרו; הכל טוב ויפה, אבל הרי אם יגלו את השבוי זה לא ילך, וה' ירחם מה שיהי' אם יגלו שאנחנו היינו שותפים להציל שבוי, אנחנו לא יכולים! למחרת לפני קריאת התורה הוא עוצר את התפילה ונותן עוד דרשה, אבל עדיין זה לא הלך. אח"ז לפני מוסף, וגם לא הלך. אח"ז בסעודה שלישית, וגם לא עלה בידו. אח"ז אחרי מעריב במוצ"ש ג"כ נתן דרשה, וזהו נכנעו והסכימו.

אמר אח"ז הפוניבז'ר רב, תשמעו את הוורט שהוא אמר, הוא אמר, אני כשבאתי לעיירה הזאת ידעתי שאני משאיר כאן שבוי אחד, כמה מחיר אני אצטרך לשלם על זה, בכמה מספר דרשות, האם בדרשה אחת או שתים או שלוש או ארבע או חמש, לא ידעתי, אבל פה ישאר שבוי אחד, והוא השיג את המטרה! זאת אומרת, מה זה הדבר הזה, זה לא קשור לכישרון נאום ולא לשום כישרון, אלא זה קשור לאיזשהו אמון שהוא מאמין במטרה שהוא הולך לעשות ויש לו איזה רוח עוז ותעצומות פנימית להשיג את המטרה שהוא רוצה, וזה מטרה באמת חשובה מאוד.

וכך היה גם ידוע, שאחרי השואה כשהוא הקים את המוסדות שלו חשבו שהוא משוגע, אני שמעתי מוותיקי פוניבז' שאמרו שבשנים הראשונות כל הישיבה היתה מתחת העזרת נשים, והיו צריכים עירוב תחומין להגיע אל הארון קודש, זה היה מגרש ריק, והוא אמר, אוי אוי אוי זה אולם מידי קטן, כך הוא כל הזמן נאנח שהוא בונה אולם מידי קטן, אבל לבן אדם הזה היה מעוף ואיזה רוח עוז ותעצומות והוא עשה מה שהוא עשה. הפוניבז'ר רב אחרי השואה, הוא האמין שהוא הולך להקים תורה, והלך והקים ישיבות ומוסדות, והוא אמר: "אני הקמתי מצבה יותר גדולה מהנפטר עצמו!" היה לו גם ישיבה ומוסדות בעיירה פוניבז', איפה שהוא היה רב לפני השואה, והוא אמר; בניתי מצבה יותר גדולה מהנפטר עצמו, הוא הקים מוסדות יותר גדולים ממה שהיה לו שם בחו"ל, אבל היה לו איזשהו רוח עיצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה', ללכת להקים תורה, אחרי כזה חורבן צריך ללכת להקים ישיבות ולהרביץ תורה, והוא האמין שיהי'. אנשים חשבו שהוא משוגע, הוא אמר; תגידו שאני משוגע אבל תראו בסוף, והוא באמת בסוף הוכיח את עצמו, אנשים חשבו שהשתבשה דעתו מהשואה, הוא אמר; השתבשה דעתי לעשות משהו כדי לבנות הנשמות ולטעת החרבות - כך הוא היה אומר תמיד, כל הצלחה דורשת השקעה והתלהטות פנימית.

יש פסוק במשלי "רוּחַ אִישׁ יְכַלְכֵּל מַחֲלֵהוּ, וְרוּחַ נְכֵאָה מִי יִשָּׂאֶנָּה" (משלי יח, יד), כך כתוב בפסוק. אומר רבינו יונה; אדם חולה אבל יש לו רוח איש, יש לו רוח עוז ותעצומות, הוא אופטימי שהוא יצא מהמחלה, "רוח איש יכלכל מחלהו" - זה מכלכל את המחלה שלו, והוא מצליח לצאת מהמחלה שלו, אבל "רוח נכאה" - אם הרוח היא נכאה, "מי ישאנה", מסיים רבינו יונה; הרוח ישא את הגוף, הגוף לא ישא את הרוח.

אומר ר"י פשט בפסוק; גוף חולה הרוח יכולה להרים אותו, רוח נכאה - אם הרוח נכאה מי ישאנה, גוף בריא וכישרונות והכל, אבל רוח נכאה מי ישאנה, הבן אדם הזה הוא כאבן שאין לה הופכין.

אם רוח איש יכולה אפי' להוציא בן אדם מחולי, אתם מבינים כמה רוח איש גורמת את הצלחת החיים?! את ההצלחה לאדם בריא, כמה זה תלוי ברוח עוז ותעצומות שאדם חוגר, "חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ" (תהלים מה, ד), שלהילחם את מלחמת החיים, להשקיע כדי להצליח בחיים, זה לא דבר שבא לבד, ופה יש השפעה עצומה למצב רוח, ולאמון שאדם נותן בעצמו, לכמה הוא ישפיע, כך זה מציאות בטבע.

כל אחד יודע, שלנצח במלחמה לא מספיק כוח ועליונות צבאית, אלא צריך רוח קרבית, רוח עצה וגבורה, רוח עוז ותעצומות. ואם לא יהי' כשר צבא הרשום בגבורה, אשר יבחר לו תמיד במלחמה החזקה להראות תוקפו בנצחונה, לא ינצח במלחמה. דלנצח צריך לא רק כוח אלא בעיקר רוח, ובאשר ילך הרוח שם יצליח - וזה עיקר גדול להצלחה! ואנו רואים זאת בחוש; אשר יש שהם בינוניים בכשרון, אך מתוך הרוח היוזמתית שלהם, גדלו והצליחו וגם עשו פרי יותר מבעלי כישרון יותר מהם, ופֹה אין מדובר על התמדה, אלא על רוח עוז ואימון ומעוף להצלחת דרכו, ואותה רוח קשורה הרבה פעמים לחינוך ולהרגלי חשיבה.

אני רוצה להראות לכם גמ', אתם לא תאמינו למה שכתוב בגמ', יש גמ' מפורשת שאומרת את הרעיון הזה, הגמ' נמצאת בהוריות (יב,א), כתוב בגמ' כך: "האי מאן דבעי למיפק לאורחיה" - [אדם שיוצא לדרך] "ובעי למידע אי הדר אתי לביתא אי לא" - [הוא רוצה לדעת האם הקב"ה יחזיר אותו למחוז חפצו לשלום, או שיהי' לו פורענויות המתרגשות לבוא בדרך והוא לא יחזור לשלום, מה הוא יעשה?] "ניקום בביתא דחברא, אי חזי בבואה דבבואה לידע דהדר ואתי לביתא" - [אם הוא רואה בבואה דבבואה, רש"י אומר שם; הוא ילך לבית חשוך, וידליק שם נר, אם הוא רואה צל של הצל, ז"א כשהוא הולך לבית חשוך ומדליק שם נר, יש צל, אם הוא רואה צל של הצל, אני לא יודע בדיוק מה זה, אבל כך כתוב בגמ', אם הוא רואה בבואה דבבואה, הוא יחזור, אם הוא לא רואה בבואה דבבואה, זה סימן שהוא לא יחזור].

אומרת הגמ': "ולאו מילתא היא, דילמא חלשא דעתיה ומיתרע מזליה" - אומר רש"י: "ולאו מילתא היא; דזימנא דאע"ג דלית ביה בבואה דבבואה הדר אתי, ואפ"ה לא ליעבד הכי, דדילמא לא חזי בבואה דבבואה, חלשה דעתיה ומיתרע מזליה, ולא הדר אתי משום דמיתרע מזליה, דאי לא הוה עביד הכי לא הוי מיתרע מזליה והדר אתי, הילכך לא ליעביד". אתם שומעים מה שכתוב בגמ', הגמ' אומרת כך, תראה, הסימן הזה הוא לא מוחלט, אם אתה רואה בבואה דבבואה זה ודאי תחזור, אם אתה לא רואה בבואה דבבואה זה לא וודאי לא תחזור, אלא אתה בעמדת סיכון, כך הגמ' אומרת למסקנא, יכול להיות שכן ויכול להיות שלא, אז אל תעשה את הסימן, למה? כי אם אתה תעשה את הסימן ואתה לא תראה בבואה דבבואה, אז תתחיל לחשוש, אוי וי מה יהי' איתי, ומתוך שאתה חושש, חלשה דעתיה ומיתרע מזליה ולא הדר אתי, בגלל שהוא עשה את הסימן הזה וזה עשה לו חלישות הדעת, לכן הוא לא חזר, אבל אם הוא לא היה עושה, הוא היה עם מצב רוח טוב, עם רוח עוז ותעצומות, כתוב בגמ', "אדם אית ליה מזלא, בהמה לית לה מזלא" (ב"ק ב,ב), אדם אית ליה מזלא, ויש שם ב' פירושים ברש"י, והוא היה חוזר. כך רש"י כותב מפורש: "דזימנין אע"ג דלית ליה בבואה דבבואה הדר אתי, אפי' הכי לא ליעבד הכי, דדילמא לא חזי בבואה דבבואה, וחלשה דעתיה ומיתרע מזליה ולא הוי הדר אתי, משום דמיתרע מזליה, דאי לא הוי עביד הכי לא הוי מיתרע מזליה, והוה הדר אתי, הילכך לא ליעביד", כך כתוב בגמ'.

גמ' מפורשת, הייתם מאמינים?! הפסיכולוגיה הזאת זה גמ' מפורשת, לא משהו של חכמי הנפש, זה גמ' מפורשת שאדם יכול להגיע למוות מזה שיש לו הרגשה לא טובה, ואז מה קורה, כשהוא הגיע לאיזשהו מצב של סיכון, אם הוא לא היה חלשה דעתיה, אז אדם אית ליה מזליה, כתוב בגמ', והוא היה מסתדר, הוא היה נחלץ מהסכנה, כיון שחלשה דעתיה אז איתרע מזליה, ולא הדר אתי, כך כתוב בגמ'.

 ובענין זה ביאר ר' ירוחם המשגיח דמיר (דעת תורה - ויקהל פקודי), וז"ל: "וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ" (שמות לה, כא). וברמב"ן: 'וטעם אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה, כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד, או מי שיאמן בהן ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה לבו בדרכי ה', לבוא לפני משה לאמר לו; אני אעשה כל אשר אדוני דובר'.

"אם תסתכל באדירי עולם; כל העשירים הגדולים, הנה רובם ככולם באו לשיא עלייתם, כי אם רק הודות ליוזמתם הכבירה, איש חסר יוזמה לא יתכן לו בשום אופן לעלות אל על. סימן מובהק הוא באדם; איש בעל יוזמה, בחוּן ומוּדע כי הוא ממין חומר הגדולים הוא, והמעפילים לעלות, אל ראש ההר יגיעו! ואם אינו בעל יוזמה, כי אז תבחן ודאי כי הוא ממין השפלים והננסים הוא, ואשר במצב זה כבר כן ישאר בלתי ספק..."

 "התורה מציינת האנשים המצליחים במלאכת הקודש, מלאכת משכן, מלאכה גדולה ורמה רוכבת שחקים - הבאים בנשיאות לב, בעלי יוזמה בטבעם, טרם אף למדו מכל מלמד, ולא אומן אמר להם כל, אלא מגביהים לבם בדרכי ה', ואומרים אני אעשה כל אשר אדוני דובר, הם הם המצליחים בעבודה, והם המברכים על המוגמר".

"וזהו באמת דרך הראשונים ז"ל. מאין נתגדלו אלה ארזי הלבנון? אם לא מהיוזמה הכבירה שלהם, אשר היתה ממש עד למעלה מכוחותיהם. ושפל מצבנו אנו; היא בעיקר מחמת יזמתנו הדלה, כי בלי יוזמה אין סופית, לא נעשה כלום וכלום. מהפסיעה הראשונה תיכף צריכה להיות פנייתו ומגמתו לרום פסגת המעלה, "חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אברהם יצחק ויעקב" (תנדב"א כה') - חייב ממש! כי זה עיקר מן העיקרים בעבודה, ומן ההכרח היותר גדול, דוקא להביט ולחקות את הכי גדולים וענקים, כי אז, ודוקא אז יעלה לרום כוחותיו שלו. אבל בלי היוזמה הזאת, אין פעולה ואין הצלחה, נורא למתבונן!"

"מה גדולה ההתעוררות מזה להתבונן, עד כמה שהכל תלוי במדת יוזמתו של האדם, וכי זה כל האדם!" עכ"ד ר' ירוחם.

עכ"פ אנחנו רואים כאן דבר מופלא מאוד, שכל מיני דעות שהושרשו בנו גורמות לנו הרבה פעמים לא להיות עניניים, לא להסתכל על עצמינו במבט הנכון, או לא להסתכל על החיים במבט הנכון, ואנחנו כאילו רואים את זה, ואנחנו גם יש לנו הוכחות, בטח, מי שמראש חלשה דעתיה, אז זה כתוב כאן, מיתרע מזליה, ואז לא הדר אתי.

הנה, הוכחה מהשטח, אתם יודעים, יש ביטוי: "תחזית שמגשימה את עצמה", הכוונה היא שבאמת הוא אדם חכם, ו'חכם עדיף מנביא' (ב"ב יב,א), שהוא חזה משהו שהגשים את עצמו, אבל יש עוד ביטוי: "תחזית שיוצרת את עצמה", אני חוזה משהו, ואני מייצר את מה שאני חוזה. אתם מבינים את ההבדל! תחזית שמגשימה את עצמה - זה באמת אדם חכם הרואה את הנולד מראש. תחזית שיוצרת את עצמה - זה אדם שלפי מה שהוא רואה אז הוא כך פועל. אח"ז הוא אומר; אמרתי לכם, בטח אמרתי לכם, אמרתי לכם ואני סידרתי שמה שאמרתי זה מה שיהי', ואח"ז הוא אומר שאני כבר חזיתי את זה מראש, הוא אפי' מרמה את עצמו שהוא ממש היה אובייקטיבי שהוא חזה, זה חזאי שיוצר את עצמו, לא שמגשים את עצמו.

צריך לראות, מה עושים? יפה, הבנו את הבעיה, איך יוצאים מזה? זה לא פשוט, לפי שכל הדברים שהושרשו בכוחות הכהים בתת מודע, לא עוזר להם שום הגיון, דהיינו דגם אם מבין בשכלו ובהבנתו, ויוכל להסביר היטב את האמת והישר שבענין, מ"מ לא ישתנה כלום באישיותו וברגשותיו, עד שלא יווצר שינוי בתת מודע שלו. וזהו לפי שהכוחות הכהים האלו, עד אשר לא יחדרו לפנימיותם לשנות שם, לא תהי' השפעה מההבנה והשכל שבחוץ. וזה המהלך המוסרי של ר' ישראל באיגרת המוסר על לימוד המוסר, ללמוד בניגון עצוב ובשפתיים דולקות, שדרך חזרה ושינון יחדור לכוחות הכהים ויחולל שם שינוי לטובה.

הצורה לצאת מזה: זה רק דרך אם הבחור הזה יתחיל לראות את ההצלחות שלו, למשל שילמד עם בחור צעיר או בע"ת שהוא יהיה רבו, ובזה יתחיל להרגיש שהוא שווה משהו, ושהוא אפילו יכול להועיל לאחרים, ולאט לאט יוחדר לכוחות הכהים שהוא בר הצלחה, הוא יתחיל לראות שיש לו גם דברים חיוביים, המציאות תוכיח לו שהוא טוב ושהוא מסוגל להצליח, וזה לאט לאט יעקור מתוכו את הדעות האלה.

אתם יודעים שגם שיטת לימוד אפשר לשנות! יש גמ' בב"מ (פה,א) ר' זירא כי סליק לארעא דיזראל יתיב מאה תעניתא דלשתכח גמרא בבלאה מיניה כי היכי דלא נטרדיה". שהיו אמוראים שעלו מבבל לארץ ישראל, והם התפללו שהם ישכחו את ה"בבלי" כי הם רצו להיות "ירושלמי", כיון שסברו שהירושלמי זה יותר להלכה אז הם השכיחו מעצמם את השיטת לימוד, כבר הבריסקע'ר רב לא יגיד עליו שהוא בבלי, כי הוא נהיה ירושלמי, הוא פרש משיטת הלימוד של הבבלי, והוא נכנס לשיטת הלימוד של הירושלמי.

ז"א אפשר לצאת מזה, זה לא דבר שא"א לצאת מזה, ומסתמא לצאת מזה, זה לא כמו שינוי של מידות, שר' ישראל אומר שיותר קל לדעת ש"ס מאשר לשנות מידה, כי מידה זה בעצם הטבע, זה מאוד קשה לשנות, אבל פה זה לא דבר שהוא בעצם הטבע, אלא זה משהו נרכש.

השיטה לזה; שהבחור יחפש את ההצלחות, מומלץ לכל בחור שהוא מרגיש את עצמו שהוא כישלון, שיקח דף והוא ירשום לעצמו כל יום שלושה דברים טובים שהוא עשה, שלושה דברים שמוכיחים שהוא טוב ושהוא מצליח, הוא יחפש בדעתו בסוף היום, יעשה חשבון הנפש, ויבדוק איזה דברים טובים הוא עשה, ושהוא יתחיל לעשות עבודת המוסר עם עצמו, לעשות מוסר, כמו שר' ישראל אומר שבמוסר משננים איזשהו מאמר חז"ל, זה באיזשהו שלב נכנס, מה זה הרעיון של המוסר? לחזור על איזה מאמר חז"ל בניגון עצוב, בשפתיים דולקות, לחזור ולחזור ולחזור, מה זה עושה? זה מכניס את הרעיון הזה לכוחות הכהים, עוד הפעם ועוד הפעם ועוד הפעם, זה נכנס לכוחות הכהים, לא אם מישהו משגע אותי וחוזר לי כל הזמן על המאמר הזה, זה רק מרחיק ממני עוד יותר, אבל אם בן אדם רוצה את זה ומשנן לעצמו את זה ברגש, זה נכנס לכוחות הכהים, וזה משפיע, זה נכנס לתת הכרה וזה משפיע, אנחנו צריכים לעשות בדק בית, מי שמרגיש את עצמו כישלון, שיעשה בדק בית בתת הכרה שלו, איך עושים בדק בית בתת הכרה? הוא צריך להוכיח לעצמו את ההצלחות שלו! איך הוא יוכיח לעצמו את ההצלחות? שלב א' שיקח דף, הוא צריך לכתוב כל יום שלוש הצלחות, שלוש דברים טובים שהוא עשה.

לפעמים הפיתרון, שבחור כזה ילמד עם איזשהו בחור יותר חלש, שזה יוכיח לו שהוא יכול, הוא רואה שההוא צריך אותו, יש מישהו שצריך אותי, אני פתאום נהייתי שווה, לא יודע איך זה קרה, מקח טעות, אבל מישהו צריך אותי בחיים, אני שווה משהו, זה יעזור לו להשתכנע שהוא שווה, ולאט לאט, יש שם, אתם מכירים את הפיתגם; "חזקה על תעמולה שאינה חוזרת ריקם", שיעשה לעצמו תעמולה, תעמולה חיובית, שיעשה לעצמו עבודה ותעמולה שהוא שווה והוא יכול להצליח.

פעם מישהו אמר לי, היה לי איזה עסק עם בחור שהיה נורא ואיום מכל מיני סיבות, הוא גדל בבית עם צרות נוראיות, הוא אמר לי שהמשגיח שלו בישיבה אמר לו; אתה כל יום חמש דקות תשיר את השיר הבא, אז אני מרשה לעצמי לשיר, אני לא זמר גדול, אני רוצה להגיד לכם את השיר שהוא אמר לו לשיר: "אני אני אני יכול, אני מסוגל, אני בעזרת ה' אצליח, אצליח בגדול". לזכור את השיר הזה ולשיר אותו, זה משפיע על הכוחות הכהים, ואז הוא יצא מהעיוותים האלה, מהעיוותי חשיבה, מהדפוסי חשיבה הגרועים שלו, וכך עי"ז הוא יצליח, ה' יעזור שכולנו נעלה ונצליח!

עוד עצה! שיקח לעצמו שבכל מקרה שהוא דן את עצמו בביקורת ובדין רע, שינסה לפרש ולראות צד אחר ומבט שונה על הענין, וימצא מבט חיובי, מבט של רחמים, של פירגון, של לימוד זכות על עצמו, וכך לאט לאט יצאו מהכוחות הכהים שלו ההסתכלויות והמבטים השליליים על עצמו. דורשי רשומות אמרו: "הוי דן את כל האדם לכף זכות" - "כל" לרבות את עצמך...