תפילה 1

רבותי! הדברים שנדבר היום אני לא בטוח אם מתאים לדבר את זה בישיבה קטנה, אולי זה דברים מידי קשים או מידי מופשטים, לכן מי שלא ימצא חן בעיניו או שלא יקבל את הדברים שלא ירגיש לא נוח, אבל אולי בכל זאת יהיו כאלה שכן יקבלו את הדברים.

במשנה בתחילת אבות (א-ב) כתוב: "על שלושה דברים העולם עומד, על התורה, על העבודה, ועל גמילות חסדים". זוהי משנה ידועה מאוד, ידענו אותה כבר בחיידר.

"על התורה" - אחד מעמודי העולם זה התורה, "תורה" אנחנו מבינים שזה עמוד העולם, וכדאיתא בפסחים (סח,ב) "אילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי" (ירמיהו לג, כה), דתורה זה אחד מעמודי העולם, עמוד מרכזי בעולם. כתוב בתוי"ט ש"תורה" הכונה היא לימוד התורה, תורה כאן לא הכונה במשנה לקיום מה שכתוב בתורה, אלא כונת המשנה על הלימוד וההגיון בתורה, זה תורה.

"על העבודה" - מה זה עבודה? כתוב בראשונים ובברטנורא שזה על עבודת הקרבנות. והם מביאים שמהו המקור לכך שעל זה עומד העולם? הם מביאים דבר ראשון, שנח אחרי המבול הקריב קרבנות, ואז נשבע הקב"ה שהוא לא יביא יותר מבול לעולם, רואים שהעולם עומד על הקרבנות, זה מעמיד את העולם, זה גרם שהקב"ה ישבע שלא יהיה מבול. וגם יש גמ' בתענית (כז,ב) שדורשת את זה מפסוקים, שאלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ, מעמדות זה הולך על קרבנות, ואלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ.

"ועל גמילות חסדים" - מקרא מלא דיבר הכתוב "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהלים פט, ג), זה גם כן עמוד העולם.

אבל יש כאן מה להתבונן בפשט של המשנה הזאת, אנחנו מבינים שתורה זה עמוד העולם, תורה זה הדבר הכי גדול והכי מרכזי שכל בריאת העולם בשביל תורה, זה עמוד העולם! וגם גמילות חסדים זה מובן גם כן שזה עמוד העולם, גמילות חסדים זה יוצר את כל יכולת קיום החברה האנושית, המציאות של קיום העולם הוא מושתת על גמילות חסדים. ואיתא במדרש שכשהקב"ה הלך לברוא את העולם נעשו מלאכי השרת כיתות כיתות, חסד אמר יברא שכולו חסד. המציאות של העולם אי אפשר לתאר את כמות החסד בכל דבר שיש לנו, ולמשל כל לחם שאנחנו קונים, כמה בני אדם התעסקו בלחם הזה עד שהוא מגיע לפה שלנו, מהאיכרים שחרשו את השדה וזרעו וגידלו את החיטים, ועד שזה נקצר והגיע לתחנות קמח להיטחן, והגיע למאפיות, והגיע למכולת, עד שזה מגיע לפה שלנו. כל מציאות קיום העולם והחברה האנושית בכל אשר יהיה זה עי"ז שאנשים עוזרים אחד לשני, לכך מובן שזה קיום העולם. אבל מה הענין בעבודה, עבודת הקרבנות זה אחד מעמודי העולם, במה התייחד עבודת הקרבנות יותר מאשר כל המצוות, מה פתאום קרבנות זה עמוד עולם ומעמיד את העולם?

בכללות המהר"ל אומר, ש"על שלושה דברים העולם עומד על תורה על עבודה ועל גמילות חסדים", השלושה עמודים האלה זה שלושה כללים וסוגים של מצוות, יש מצוות שהם בין האדם לעצמו, יש בין אדם למקום, ויש בין אדם לחבירו. "תורה"- זה מצוה שבין האדם לעצמו, הקב"ה רוצה שאנחנו נהיה בן חכם, 'בן חכם ישמח אב', זה משמח את הקב"ה והוא רוצה שנהיה חכמים בחכמת התורה, זה בין האדם לעצמו. "עבודה"- זה בין אדם למקום, כאב שיש דברים שרוצה מבניו שישמשוהו, ויש עוד שרוצה שבנו יחכים וילמד חכמה כדי שבנו יהיה חכם וזה משמחו. "גמילות חסדים"- זה בין אדם לחבירו, כך אומר המהר"ל.

אבל עדיין אנחנו לא מבינים במה התייחדה "עבודת הקרבנות" שזה יהיה אחד מעמודי העולם?

צריך לומר שיש משהו מיוחד מאוד בקרבנות בשונה משאר מצוות שבין אדם למקום, כל המצוות שבין אדם למקום אנחנו מקיימים את ציווי ה', הקב"ה המלך שלנו נותן לנו הוראות ופקודות מה אנחנו צריכים לעשות, ואנחנו באהבה וברצון ובשמחה ממלאים את ההוראות שמוטלים עלינו מהבורא יתברך, מהמלך שלנו, מהאבא שלנו, מהבעל שלנו, כל צורת הקשר שיש בין עם ישראל לקב"ה זה צורה שיש הוראות ואנחנו מקיימים את ההוראות, זה קיום המצוות! אולם קרבנות זה מצוה מיוחדת מאוד שיש בזה איזשהו נתינה אישית שיהודי נותן משהו אישי למלך, נותן לקב"ה, עושה ריח ניחוח אישה לה', את קרבני לחמי לאישי ריח ניחוחי, הוא מקריב קרבן ונותן נתינה אישית למלך.

דוגמת הדבר הזה! אישה היא משועבדת לבעלה להרבה ענינים, כתוב בגמ' שיש ג' מלאכות שאשה עושה לבעלה, שבזה אפי' אם הביאה לו כמה שפחות אשה צריכה לעשות לבעלה, והם; מוזגת לו את הכוס, מצעת לו המיטה, מרחצת פניו ידיו ורגליו, יש איזשהו דברים אישיים, כל הדברים האחרים שאשה עושה זה לבעלה, שאשה דואגת לבית, לנקיון, לבישולים, לכביסה, זה הכל דברים לבעלה, אבל יש איזשהם דברים שהם משהו אישי מיוחד שמבטאים את הקשר שבין איש לאשתו, וזה הג' מלאכות שאשה עושה לבעלה אפי' אם הכניסה לו כמה שפחות. אותו דבר יש בקרבנות משהו מיוחד בשונה משאר מצוות, שיש בהם נתינה אישית כביכול מיהודי לקב"ה, וזה ענין גדול שעושה נחת רוח לקב"ה, וזה אחד מעמודי עולם עבודת הקרבנות, א"כ הבנו שעבודה זה גם כן אחד מהעמודים שהעולם עומד על זה.

היום אחרי חורבן בין ביהמ"ק אין לנו קרבנות, מה היום בא במקום קרבנות? "ונשלמה פרים שפתינו" - תפילה! תפילה זה במקום קרבן.

לכאורה יש לתמוה תמיהה רבתית מאוד! איך תפילה היא במקום קרבן, מה הקשר בין תפילה לקרבן, הרי קרבן כפי שביארנו וכך זה המציאות שכל ענינו נתינה לקב"ה, שהוא נותן ומקריב לקב"ה, הוא מקריב את כל חלבו ודמו, פר, איל, וכבש, וכל עניני הקרבנות, הוא נותן לקב"ה קרבן, אבל תפילה כל ענינה הוא קבלה, הוא מבקש מהקב"ה, תן לי דעה בינה והשכל, תן לי רפואה, תן לי פרנסה, תן לי דברים, א"כ יש להבין מה המקביל בין תפילה לקרבנות שתפילה היא במקום קרבנות, מה הפשט בזה? זה שאלה אחת.

עוד יש לדון, מצינו על תפילה גם בחז"ל וגם בראשונים ובאחרונים שמדברים על תפילה דברים מאוד מאוד נשגבים. עוד מצינו בחסידים הראשונים שענין התפילה ארך להם תשע שעות, ויש לשאול מה בדיוק החסידות הגדולה לבקש תשע שעות בקשות, ומה המעלה הגדולה כל כך בזה שחסידים הראשונים התפללו תשע שעות, תשע שעות עסקו בלבקש בקשות ולהתפלל לקב"ה, וזה "חסידים הראשונים" שהיו במעלה גדולה, מה המעלה הגדולה בזה שמרבים לבקש בקשות?

ועוד בענין אותה שאלה, ב"חובות הלבבות" וב"בית אלוקים" של המבי"ט הם כותבים שתפילה זה ענין של כלות הנפש לאלוקים, זה "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'", זה כלות הנפש לאלוקים, ותפילה זה דביקות בקב"ה עד התפשטות הגשמיות. אנחנו לכאורה לא מבינים מדוע תפילה זה התפשטות הגשמיות, הרי אנחנו ברוב התפילה מבקשים דברים גשמיים, מבקשים "ברך עלינו", "רפאינו", אמנם מבקשים גם על רוחניות, "שיבנה בית המקדש", "ולירושלים עירך", אבל בעיקר עניני התפילה אנחנו מבקשים חיים, מבקשים חכמה, מבקשים רפואה, מבקשים פרנסה, א"כ איזה התפשטות הגשמיות יש בתפילה, ואיזה כלות הנפש יש בתפילה?

בוא נתבונן כאן בענין כמה התבוננויות, מה זה באמת מה שכתוב ב"חובות הלבבות" וב"בית אלוקים", וראיתי שבבית אלוקים הוא מאריך בזה מאוד, שעיקר המעלה של תפילה זה לאו דוקא הבקשה עצמה מה שאתה מבקש, כי באמת איזה מעלה כזאת גדולה יש בזה שאתה מבקש, טוב מאוד שאתה רוצה דברים ואתה מבקש יפה זה נחמד מאוד, אבל איזה מעלה כזאת גדולה יש בעצם הבקשה? הם אומרים, שעיקר התפילה היא במה שעומד מאחורי הבקשה, ועיקר הרוממות והמדריגה הגדולה של תפילה זה לא עצם הבקשה אלא במה שעומד מאחורי הבקשה, שמאחורי המציאות שיהודי עומד ומבקש מהקב"ה הכל, ולמשל בזה שהוא מבקש שיהיה לי שכל, זאת אומרת שהוא מכיר שאפי' שכל אין לו משל עצמו, הוא מבקש תן לי שכל, תן לי נשימה, הכל הוא מבקש, זאת אומרת שהוא חש ומרגיש שאין לו שום דבר משל עצמו, ואת הדברים לכאורה הכי טבעיים ופשוטים שקיימים בו הוא בא ומגיש בקשה, הוא מבקש את הדברים האלה, עצם המציאות הזאת שיהודי מרגיש שאין לו שום דבר משל עצמו ואת הכל הוא מבקש.

"מבקש" זה לא להגיד מילים, "מבקש" הפירוש הוא, כמו לפעמים כשאברך רוצה להיכנס לאיזה כולל חשוב, ושעד שמקבלים שם זה לא פשוט, והוא הולך לבקש מהראש כולל או מהבעל הבית של הכולל אם הוא יכול להכניס אותו לכולל, או כשמבקשים להיכנס לישיבה - זה בקשה! זה לא אמירה של בקשה, באים ומבקשים. או כשעני מבקש צדקה, הוא מבקש, לא נוטל בזרוע, לא ליסטים מזויין, אלא בא ומבקש ברחמים, "בקשה", בקשה זה תמיד מבטא; אין לי משלי, אין לי גם את הזכות, אני מבקש, אולי יחוס עם עני ואביון אולי ירחם, אתה יש לך, אולי אתה מוכן לתת לי, בקשה!

המציאות שיהודי בא ומבקש כל דבר מהקב"ה, מונח בזה גילוי עצום שיהודי מכיר שאין לו משל עצמו כלום, המציאות הזאת של הבקשה הזאת שהיהודי מגלה שאין לו משל עצמו כלום והכל נמצא אצל הקב"ה, את הכל הוא צריך לקבל מהקב"ה, יש בזה המלכת ה' והתבטלות לפני הקב"ה שאי אפשר לתאר עד כמה, ולכן יש ענין גדול ומעלה גדולה בתפילה בעצם מה שעומד מאחורי הבקשה, כי כשאני הולך לבקש בקשה אני בעצם מגלה בזה שאני חש ומרגיש שאין לי משלי כלום וכל כולי תלוי בקב"ה, זה הנשמה של תפילה מה שעומד מאחורי תפילה, וזה כבר מעלה גדולה! זה באמת דביקות גדולה בקב"ה, שיהודי מכיר שאין לו משל עצמו כלום, והוא בא ומבקש ומכיר שאין לו כוחי ועוצם ידי ואין לו שום דבר משל עצמו והוא כל כולו תלוי בקב"ה, כבר אנחנו מבינים שיש בזה עבודת ה' גדולה.

אנחנו גם מבינים שיש בזה שייכות בין תפילה לקרבנות, יש בזה נתינה גדולה לקב"ה, כי הוא ממליך את הקב"ה, הוא לא מרגיש שיש בו איזשהו עצמאות או איזה משהו עצמי, הוא נותן לקב"ה את מה ששייך לקב"ה והוא ממליך את הקב"ה בזה שהוא יודע שאין לו משלו כלום, והוא מגלה בעצמו; אני לי משלי כלום חוץ ממה שאתה מזרים לי כוחות ונותן לי, הוא מכיר במלכות הקב"ה וממליך אותו, והוא מכניע את עצמו לקב"ה, והוא מבין שכל מה שיש לו זה מהקב"ה, יש כאן  נתינה גדולה לקב"ה בענין של תפילה.

ובזה זכינו דאחר דתפילה מסרת מחיצין חציצין ונעיצין בינו להקב"ה בהיותו מרגיש שאין לו מדיליה כלום וכולו תלוי בהקב"ה, הנה התלות המופלגה הזאת הרי היא כלות הנפש לאלוקים, ובזה כיון שהסיר את המחיצת ה"אני" ואת מחיצת ה"אגו", הנה הנפש מתחברת לבוראה, הנברא בקשר עם בוראו, היצור בקשר עם יוצרו, וכשיש דביקות בין יהודי להקב"ה, הנה מגיעים עי"ז לדרגת "חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדין ומכוונין בתפילתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כֹח השכלי, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה" - לשון השו"ע או"ח (צח, א).

אבל עדיין צריך להבין, למה התפילה צריכה להיות שבצורה החיצונית אנחנו עסוקים בבקשה, ומכללא איתמר שאם אני מבקש זאת אומרת שאני מכיר שאין לי משלי כלום, ושהחלק הנסתר שבתפילה הוא עיקר התפילה, והוא עיקר העבודה, וזה כלות הנפש, ועד התפשטות הגשמיות, שהוא כולו דבק בקב"ה וחש תלות בקב"ה שאין לו שום דבר משל עצמו, וכל זה בא מתוך זה שהוא מבקש, אולי שתפילה תהי' איזשהו נוסחאות שאנחנו מצהירים ואומרים דברים שמגלים שאין לנו משל עצמינו כלום, כמו איזה "סדר מוסר", שהמשמעות של האמירה הזאת והלימוד הזה יהי' שאנחנו כולנו כל נשימה ונשימה מגיע מהקב"ה וכו' וכו', ולמה זה בצורה של בקשה ושמתוך זה נבין שזה ככה?

בפשוטו הפשט הוא פשוט, אם אנחנו היינו אומרים את כל מה שמובן מתוך המציאות של תפילה, היינו אומרים את זה בגילוי בתור הצהרות שאנחנו מצהירים את כל הענינים האלה, עדיין זה לא היה מספיק, כי לפעמים אחד אומר, אני מכיר שאתה בעל הבית ואתה הכל יכול! בסדר אין בעיה, כשאני אצטרך ממך משהו אני אדע את הכתובת שאליך פונים. אך יש בזה פחות משהו עכשווי, ופחות מרגיש שכרגע אני חי ממך, כי אני הרי כרגע מסודר, ורק הנני מגלה את דעתי שאני מודע לכך שכל מה שיש לי הכל מגיע ממך, ואתה באמת נותן לי ומזרים לי את כל מה שאני צריך והכל בסדר, ובאמת אם יחסר לי אני אדע את הכתובת, ובאמת אני מבין שרק דרכך אני יכול להשיג, זה בהחלט דבר גדול, אבל יש בזה פחות המלכה מאשר כשכרגע אני מבקש על ההוה, ואני מכיר כרגע שמה שאני נושם יש לי מה לבקש על זה, וזה לא דבר שיש לי בעצמי, וכללות הברכות שבתפילת שמו"ע הם על דברים המזדמנים מזמן לזמן ולא על דברים תמידים הנמשכים, ובהם הצהרה אינה מראה צורך עתה, ואף אי יצהיר שעל כל נשימה ונשימה הוא מהלל י-ה, הנה אינו מרגיש חידוש כל כך בהמשכת דבר קיים, כל שאין צריך בו חידוש דבר, אלא רק שימשיך ההווה הנמצא עתה בשטח, ומשא"כ כשמתפלל בצורת בקשה הרי הוא מבקש עתה כאדם המבקש מאחר על דבר שהוא צריך לשבוע הבא, אך הוא בא בבקשה עתה ומרגיש את עצמו נצרך לטובתו של האחר שיתן לו את הדבר שהוא צריך בהעתיד, ואילו לוּ היה רק מביע שאין לאדם שום כֹח משל עצמו והכל מהקב"ה, דהיינו את כל הרעיונות של אמונה שבתפילה, עדיין אינו מבטא בזה רגש דבקשה כעני ורש כלל שיש בה הכנעה.

עוד זאת מונח בבקשה, דתפילה שהוא בא לבקש מתוך שהוא בן המתחטא אצל אביו, ולא שיקבל מתוך שהקב"ה יחיה אותו כמו שהוא מחיה בעלי חיים בלי שיש לו איזשהו קשר איתו, אלא שכל מה שיש לו יגיע מהקב"ה מתוך הקשר שיש לו איתו, יש בזה ענין שזה יותר מביע ומוחש ההרגשה הזאת של המלכת הקב"ה מתוך קשר איתו כשמתעסק בדברים האלה מתוך בקשה מהקב"ה, מתוך בקשה שמבקש ממנו שמבטא בזה שאין לו, אין לו כרגע כלום בלי שמבקש, ובבקשת התפילה מונח שמבקש טובה חסד ונדבה, ולא מתוך איזה זכויות שיש לו, כגון בזכות מצוות שעשה, אלא מבקש כעני ורש המבקש נדבה, ובכה"ג אכן מה שיקבל לא ינכה לו מזכויותיו שהרי קיבלם מכח בקשה דהשתא ולא מכח זכויות שיש לו.

אבל יש בענין הזה של מעלת התפילה עוד ענין הרבה יותר עמוק ממה שדיברנו, בוא נראה איזשהו משל שימחיש את זה, נגיד היה איזשהו ילד או נער צעיר יתום ועזוב, והוא מתגלגל מבית לבית אצל כל מיני אנשי חסד, זה נותן לו ארוחות, וזה מחזיק אותו, והוא עובר ממקום למקום, עד שנדבה רוחו של איזה יהודי שאין לו ילדים, והוא אומר אני אלך ואאמץ את הילד הזה, אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן, והוא מכניס את הילד הזה אליו הביתה ודואג לו להכל, דואג לו לאכסניה לביגוד לאוכל למזון ולשתיה ולהכל, דואג לו לכל צרכיו, אבל הילד עוד לא מרגיש כל כך את השינוי שחל שיש כאן מישהו שהוא קבוע גר אצלו ומקבל ממנו כל מחסוריו ושהוא הולך להיות אבא שלו, הולך להיות אבא ממש ולוקח אותו כבנו ממש, והילד עוד מידי פעם פונה לכל מיני אנשים טובים שעזרו לו, וכמה נחמץ ליבו של האבא המאמץ הזה על זה שהוא עוד לא מכיר בזה שאני הולך להיות אבא שלו ושהוא בן שלי, והנה באיזה שלב הילד הזה פונה אליו: אבא אני צריך משהו! אי אפשר לתאר מה שעושה המשפט הזה, "אבא אני צריך משהו", זה יצר איזשהו קליק, איזשהו דביקות, איזשהו קשר שאי אפשר לתאר מה זה עושה לאבא ולבן עצמו, נשמת הקשר בין אב לבן זה כשבן פונה לאבא: אבא אני צריך משהו! אבא קשה לי משהו! אבא כואב לי משהו! ולקבל מכח בקשה זה קשר הרבה מעבר לעצם הידיעה שהכל מהקב"ה.

דיברנו פעם, כשילד כואב לו הגרון, אם אבא או אמא בבית הוא בוכה, אבא כואב לי הגרון! הוא בוכה לאבא, אבל כשאבא ואמא לא בבית, נגיד כשהם היו בנופש, ורק אחותו הגדולה נמצאת או אחיו הגדול, הוא לא בוכה להם; אחותי הגדולה או אחי הגדול כואב לי הגרון! אולי אם זה כואב לו מאוד הוא גם בוכה, אבל הוא לא בוכה "להם", הוא רק אומר כואב לי הגרון ואני צריך ללכת לרופא, ושהרופא יתן לי איזה תרופה כי מאוד כואב לי הגרון, ולכך הוא רוצה שאחיו הגדול או אחותו הגדולה ילכו איתו לרופא, אבל כשהוא מדבר עם אבא או אמא הוא בוכה להם, מה הוא בוכה להם, וכי הוא חושב שאבא ואמא יכולים לרפאות לו את הגרון?! הוא גם יודע שמה שהם יעשו שהם ילכו איתו לרופא, אבל זה אבא ואבא דואג לי לכן הוא בוכה לאבא "כואב לי הגרון!" אף שלאחותו הגדולה הוא לא בוכה "כואב לי הגרון!" אלא רק "תלכי איתי לרופא!", כי קשר שבין בן לאבא זה כשבן פונה לאבא, אבא כואב לי משהו! אבא אני צריך משהו! זה צורת הקשר בין בן לאבא.

כשנברא פונה לבוראו, כשהיצור פונה ליוצרו ומבקש בקשה, הנה הרבה מעבר לעצם זה שהבקשה מבטאת שמאמין שאין לו משל עצמו כלום, ושהוא צריך את הקב"ה לכל נשימה ונשימה ולכל דבר וענין, הנה מלבד חלק המצוה שבתפילה, הנה עצם צורת פניית נברא לבורא בצורת בקשה זה יוצר את עצם הקשר והכימיה בין הנברא לבורא. כמו שיש מושג אצל בנ"א שעת הורות, שעיקרה ליצור כימיה וקשר בין ההורים לילדיהם, זה אשר יוצר חיבור רגשי שבין בן לאביו. והנה אמרו חז"ל על חוני המעגל כבן המתחטא אצל אביו, והוא כעין המוכר שילד נצמד לרגלי אביו בקול מתחנן, ואבא שואלו מה אתה רוצה? והילד לא צריך כלום, אינו מבקש כלום, רק תענוג הוא לו להרגיש הרגשת בקשה מאביו, אף שאין מבקש מאומה, וזהו עונג חיבור וקשר בין בן לאביו, ויותר מענגו מאשר בקשה עצמה כשמבקש ומתמלאת הבקשה, הנה רגש בן המבקש מאביו מענגו יותר מעונג מילוי בקשה. וזהו לפי שמסביב להבקשה יש את היווצרות הקשר בין בן לאביו, ובתפילה בין נברא לבורא, וזה יותר קשר מאשר הבקשה עצמה. וזהו מהות התפילה, לחוש את האבא, כבן המתחטא אצל אביו, וזהו ואתנפל אל ה', וזהו כלות הנפש לאלוקים שבתפילה.

אותו הדבר כשיהודי פונה לקב"ה והוא מבקש ממנו, זה יוצר את הקשר ואת הכימיה בין יהודי לקב"ה. יש סוג קשר איך מתבטא קשר של חבירות, איך מתבטא קשר בין רב לתלמיד, יש כל מיני סוגי קשרים. איך מתבטא קשר בין נברא לבורא? הקליק והחיבור שיוצר את הקשר בין נברא לבורא, זה כשהנברא פונה לבורא ואומר; אני צריך אותך משהו! אין לי כלום, אני צריך אותך!

המשל המפורסם של המדרש (שמות רבה פ"א) שכשבני ישראל יצאו ממצרים והרגישו טוב "וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם... וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'" (שמות יד, י), וז"ל שם: "אמר רבי יהושע בן לוי, משל למה הדבר דומה? למלך שהיה בא בדרך והיתה בת מלכים צועקת ומתחננת לו שיצילה מהליסטים, שמע המלך והצילה. לאחר ימים ביקש לישא אותה והיה רוצה שתדבר עמו ולא היתה מדברת, מה עשה המלך? גירה בה את הליסטים כדי שתצעק וישמע המלך קולה", ע"כ. למה הוא התאוה, האם הוא התאוה לשמוע את הקול שלה, וכי הוא לא שמע את הקול ואת הדיבורים שלה, האם הוא לא שמע אותה מדברת שהיה חשוב לו לשמוע אותה מדברת? רק שהוא רצה להרגיש שהיא פונה אליו כמו אשה שפונה לבעלה, הקשר שבין איש לאשתו זה כשאשה צריכה את בעלה, וכשאני רואה שאת לא צריכה אותי ממילא אני לא מרגיש את הקשר בינינו, אני רוצה שיהיה מצב שאני ירגיש שאת צריכה אותי, וכשהיא פונה אליו והאשה אומרת: תציל אותי! אני צריכה עזרה! אני לא מסתדרת! זה עצם הקשר שבין אשה לבעלה, "לכך הייתי מתאוה לשמוע קולך", זה מה שיוצר את מהות הקשר, כי מהות הקשר בין אשה לבעלה זה כשאשה צריכה את בעלה, היא צריכה לבטוח בו, והיא צריכה לחסות בצילו, והיא צריכה שהוא יספק לה את הצרכים שלה. כמו"כ אבא כשהבן פונה אליו: אבא אני צריך משהו! אבא קשה לי משהו! זה הצורה של הקשר.

התפילה זה הרבה מעבר לאמונה ולהכרה שאין לנו שום דבר משלנו אלא הכל מהקב"ה, הענין של התפילה זה התפשטות הגשמיות וכלות הנפש, זה דרגה מאוד גבוהה של תפילה, אבל יש כאן באמת במי שמתפלל ולא סתם מצפצף את המילים אלא הוא חש את מה שהוא אומר והוא מרגיש שהוא מבקש מהקב"ה הכל, זה צורה שהנברא חש באפסותו וחש שכל כולו תלוי בבורא, והוא פונה לבורא ומבקש ממנו תן לי ותעניק לי את מה שאתה מעניק לי, זה צורת הקשר! וזה באמת יוצר התפשטות הגשמיות, כי כשהעלול מתחבר לעילתו וכשהנברא מתחבר לבורא מה יוצא מזה, הרי כשמתחברים לקב"ה האם עסוקים בחומריות או חיים חיים של נשמה ורוחניות?! לכך זה כלות הנפש וזה התפשטות הגשמיות, זה המציאות של תפילה.

דבר מענין מאוד, אני לא יודע אם מה שאני אגיד כעת זה מסביר עד הסוף אבל לפחות משהו ששייך לענין שלנו. בי"ג עיקרי אמונה העיקר הראשון: "אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים!" זה העיקר הראשון. אחרי זה בעיקר החמישי: "אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו לו לבדו ראוי להתפלל ואין ראוי להתפלל לזולתו!" לכאורה זה כפל ענין, אם אתה כבר אמרת שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים, א"כ ממילא שלו לבדו ראוי להתפלל ואין ראוי להתפלל לזולתו, זה ממילא כך כי הוא הכל, ואם הוא הכל אז מה נוסף עוד משהו במשפט שלו לבדו ראוי להתפלל ואין ראוי להתפלל לזולתו? אבל כל אחד מבין, אבא שיראה שהבן שלו פונה למישהו ומבקש ממנו, אבל לא סתם מבקש ממנו, אלא פונה אליו: אבא, אתה יכול להביא לי משהו! יש משהו שמצער והורס את כל הקשר שבין אבא לבן כשאבא רואה שהבן שלו פונה לאיזה שכן בתואר אבא ומבקש ממנו איזה טובה, אי אפשר לתאר מה שזה עושה, זאת אומרת כך, חוץ מהחלק הזה שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים, והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים, יש איזשהו ענין מיוחד לא לפנות באיזשהו בקשה בצורת תפילה לאיזשהו כח אחר או לאיזשהו בן אדם לבוא אליו בצורה של כעין תפילה, זה משהו שהוא איזשהו בגידה והריסת הקשר שבין יהודי לקב"ה בצורה שהיא נושא ועיקר בפני עצמו, לכן זה עיקר בפני עצמו.

עכ"פ אנחנו מבינים כעת מאוד למה באמת הצורה הזאת שהיא עיקר התפילה, החלק הזה של כלות הנפש לאלוקים, וההכרה שאנחנו ברואים ואנחנו הכל מקבלים מהבורא, היא צריכה להיאמר בצורה של בקשה. כי גם בן לא פונה לאבא שלו ואומר, אבא אני יודע שהכל ממך ובלעדיך אין לי כלום, ואתה יודע לבד מה אני צריך, ואני יודע ומכיר בזה, זה לא צורה של קשר שבין בן לאבא, כשיש קשר טוב בין בן לאבא הבן בא לאבא ואומר: אבא, אני מבקש משהו! כך שבאמת זה לא סתם שזה מבטא יותר, אלא שזה צורת הקשר, כי בצורה אחרת אין כאן ביטוי לקשר, לא נוצרת הכימיה, אין כאן את מהות הקשר שבין בן לאבא.

ראיתי מביאים שאלה שה"זוהר" שואל, יש פסוק "כִּי לֹא תַחְפֹּץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה עוֹלָה לֹא תִרְצֶה; זִבְחֵי אֱלֹקִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה" (תהלים נא, יח-יט). שואל הזוהר; מה הפירוש, הרי יש מצות קרבנות, הקב"ה רוצה קרבנות, "רֵיחַ נִיחוֹחַ אִשֶּׁה לַה'" (שמות כט, יח), וכדאיתא בגמ' (זבחים ב,ב): "לשם ששה דברים הזבח נזבח... לשם ניחוח", זה עושה נחת רוח לקב"ה, אז מה כתוב כאן בפסוק "כי לא תחפוץ זבח...", ומה עם כל ענין קרבנות של ריח ניחוח אשה לה', ושהקב"ה מבקש את זה, איך פתאום נעלם כל ענין קרבנות? כך הוא שואל.

כתוב ב"זוהר" כך, "זבחי אלוקים", "אלוקים" זה מידת הדין, במצב שיש "מידת הדין" איזה קרבן הקב"ה רוצה במצב של דין? "רוח נשברה!" במצב של דין הקב"ה לא רוצה קרבנות כמוש"כ "וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם" (ויקרא כו, לא), לא רוצה ממכם קרבנות, במצב של "דין" יש כעס ועל כן לא רוצה ממכם מתנות, במצב של כעס זה לא עובד עם מתנות, "לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה", מה כן? "זבחי אלוקים", במצב של אלוקים, כשיש דין, רק "רוח נשברה", וכל ענין קרבנות זה במצב של רחמים, במצב של שלום, במצב של יהודי, במצב של קשר טוב עם הקב"ה, אז הקב"ה רוצה ממנו קרבנות, כך מתרץ ה"זוהר".

לכאורה לא מובן, אנחנו אומרים כך, שבמצב של "דין" שבעצם המצב לא טוב, הקב"ה לא רוצה קרבן, לכאורה אולי אדרבה במצב של דין צריך לסדר את זה, צריך לעורר רחמים, ואדרבה יקריב קרבן כדי לתקן את הדין וכדי להפוך את הדין לרחמים, ומדוע בשביל זה להימנע מקרבן, הרי קרבן זה מעלה כל כך גדולה, זה אחד מעמודי עולם הקרבן, א"כ אדרבה יקריב קרבנות ויהפוך מידת הדין למידת הרחמים?

אבל הפשט הוא כך, הרי כפי שכבר הסברנו שבקרבן יש בזה נתינה לקב"ה, שמלך מקבל מתנה ומתכבד במתנה, לא כל אחד בכלל יכול לבוא ולתת מתנה למלך, מעיפים אותו החוצה, וכי המלך צריך בכלל את המתנות שלך?! כדי שמלך ירצה מתנה ויתכבד במתנה הזאת צריך שיהיה לו קשר של אהבה וחיבה עם נותן המתנה ושהמלך יתכבד בזה שההוא הולך ונותן לו מתנה, עצם המציאות שמלך מתכבד בקבלת מתנה זה כבר מעמד גדול לנותן המתנה שהמלך מוכן ושמח בנתינתו ובקבלת המתנה ממי שרוצה לתת לו מתנה, עצם זה שהמלך יחפוץ במתנה זה כבר נתינת מעמד לנותן שאתה נותן למלך, מי יכול לתת למלך, וכי המלך צריך נתינה ממישהו?! ואם יש מצב שהמלך נהנה ומתכבד בקבלת מתנה ממישהו, המלך נתן בזה לההוא מעמד גדול של נותן ושהמלך מעוניין בזה ושזה עושה לו טוב לקבל מתנה ממישהו, זה סוג קירבה וקשר שקיים רק במצב של אהבה, במצב של אהבה יכול להיות מצב שהמלך יהיה לו נחת רוח בזה שאהובו נותן לו מתנה, המלך מרומם ומרים את אהובו וחש קרוב אליו עד כדי שהמלך מתכבד בזה שהוא יתן למלך.

אבל במצב של דין של מתח וכעס אין הארת פנים מהקב"ה כדי שהוא יהיה מוכן לקבל מהם קרבן ולהאיר פנים ושיהיה לו נחת רוח לקבל מתנה, כי צריך שאתה תהיה באיזשהו קירבה ובאיזשהו דרגה והשתוות מול הקב"ה כדי שהקב"ה יחפוץ לקבל מתנה ממך, והרי בשעת דין מה בעצם גורם שיהיה דין? יהודי מתרחק מהקב"ה לא מקיים מספיק את המצוות, לא עושה את מה שהוא צריך לעשות. ומה בעצם המשמעות שיהודי לא מקיים מצוות? יש כאן בעצם איזה מרידה במלך, המלך נותן הוראות ואתה לא ממלא, יש כאן איזה חוצפה כלפי שמיא, אבא מבקש משהו ואתה לא שומע, זה יוצר מצב של מתח, אתה חצוף, אתה מורד במלך, אתה חצוף לאבא, אתה לא עושה את מה שמוטל עליך, בכזה מצב אין לך את החשיבות והמעמד שאבא המלך נהנה לקבל ממך משהו כי אתה כרגע רחוק ממנו, מה שכרגע נדרש ממך זה "זבחי אלוקים", דהיינו שבמצב של דין מה כן אתה יכול אולי לעשות? "רוח נשברה"- תיכנע תתכופף, הדבר היחידי שיכול אולי להיות הקדמה כדי להגיע למשהו, שתחזור להיכנע, אל תבנה במה לעצמך, אל תתחמק ממה שמוטל עליך, אל תכפור בחיובים שלך, והיינו להיות ב"רוח נשברה", כי במצב של דין לא שייך קרבן בכזה מצב.

ובאמת כתוב שם "לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה", כי הלב נשבר ונדכה הוא בעצם מסמל בזה שהוא מכיר במה שהוא פעל, במה שהוא החציף, ובמה שהוא מרד, במה שהוא לקח איזה במה לעצמו לעשות מה שהוא רוצה ולא להכפיף את עצמו לציווי ה'.

אחרי זה המזמור מסיים שם, וזה ממש מה שכתוב בזוהר - "הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלִָם; אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל אָז יַעֲלוּ עַל מִזְבַּחֲךָ פָרִים" (תהלים נא, כ-כא). כשיהיה מצב שיחזור הנשיאות חן ויהי' "תבנה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים", אז באמת יהי' רחמים ויחזור המצב ו"אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל אז יעלו על מזבחך פרים".

מה קורה באמת במצב של דין? הרי במצב של דין כתוב כאן בפסוק "זבחי אלוקים רוח נשברה", הזבחים של דין זה רוח נשברה, תיכנע ותתכופף, ובעצם תאפס את המונה שלך, תאפס את הבמה שבנית לעצמך, את זה שאתה התחמקת מהעול שמוטל עליך, בזה שאתה לקחת לעצמך כאילו אתה עושה מה שאתה רוצה ואתה לא כפוף להוראות, אתה לא כפוף לחוקי המלך, אתה לא כפוף כעת לאבא, אתה זקוק כעת ל"רוח נשברה".

אבל יש עוד דבר, רואים שגם בזמן דין זה לא שלגמרי הקב"ה לא רוצה קשר איתנו והוא לגמרי דוחה אותנו, שהרי כתוב "זבחי אלוקים רוח נשברה", שהקב"ה ברוח נשברה הוא כן מעוניין, הוא לא התנתק מאיתנו ואנחנו לא התנתקנו ממנו, רק אין לנו כרגע את המהלך החשוב הזה שהוא יחפוץ מאיתנו מתנות ושהוא יחפוץ מאיתנו קרבן, את החביבות הזאת שהקב"ה יתכבד בקרבן שלנו זה אין לנו, אבל את הרוח נשברה זה כן יש לנו, וגם ברוח נשברה עצמה יש בזה איזשהו נתינה לקב"ה, מה שהוא חוזר ומכניע את עצמו תחת עול מלכות ה' זה עצמו איזשהו נתינה, הוא חוזר להכיר בזה שהנברא הוא תחת מלכות הבורא, הוא מרגיש שהעבד הוא תחת המלך ותחת אדונו, ושהבן הוא תחת כבוד אביו ושהוא צריך לכבד את אבא שלו, והוא מבין שהוא צריך לעשות את זה, בזה עצמו גם כן יש איזשהו משמעות של נתינה, רק אין כאן נתינה שהוא נותן משהו חיובי, רק מה שהוא מרגיש העדר ואפסות והכנעה, זה ה"זבחי אלוקים" של דין.

אבל יש עוד משהו, מה שיש היום בתפילה, שהתפילות שהם במקום קרבנות, מה זה הדרגה של תפילה, איפה הדרגה של תפילה נמצאת מול "קרבן" בצד אחד, ומול "זבחי אלוקים רוח נשברה" בצד שני, איפה נמצאת התפילה, הרי בזמנינו בזמן החורבן שזה זמן של "דין" שאין קרבנות אז תפילה זה במקום קרבן- "ונשלמה פרים שפתינו"?

כפי שאמרנו "רוח נשברה" הנתינה שבזה היא רק סילוק המרידה, אתה היית מרדן והחצפת פנים וכעת אתה בא בבושת פנים בהכנעה ומקבל את עול מלכות שמים בחזרה, זה ה"זבחי אלוקים רוח נשברה". בתפילה יש עוד חלק, הרי כפי שדיברנו שהצורה של תפילה מה שאנחנו מבקשים מהקב"ה, שיש כאן איזה יחס בין נברא לבורא, יחס בין בן לאבא, שבן פונה לאבא ומבקש ממנו בקשה, וכפי שאמרנו הרי ה'אתגליא' של תפילה זה בקשה, אבל מה שעומד מאחורי הבקשה זה צורת הקשר שבין בן לאבא, בין עבד לאדונו, ובין נברא לבורא, יש בתפילה באתגליא של תפילה שזה כל מהות התפילה איזשהו משמעות של נתינה לקב"ה יותר מאשר רוח נשברה, כי "רוח נשברה" זה רק העדר, הכנעה והעדר, ואילו בתפילה שיש כאן כלות הנפש לאלוקים כפי שדיברנו, והתבטלות ובקשה; אבא אני צריך ממך משהו! אני מבקש משהו! יש בזה את זה שהוא מכתיר אותו לאבא. וכמו המשל שהבאנו, עד כמה האבא המאמץ הזה היה כמֵהַ מתי יצא לו המילה "אבא", מתי הוא כבר יגיד את את המילה אבא והוא יראה אותי כאבא, ניתן להכיר כאלה מקרים לפעמים בזיוו"ש וכדו', כמה נחמץ לב של האבא החורג על זה שהוא לא קורא לי אבא, מה אני צריך לעשות עוד שהוא יקרא לי ויפנה אלי אבא, מה יש האם אני בא כעת להתחרות עם אביו המנוח או הגרוש, אבל הוא לא כעת עם הגרוש הוא איתי ואני כעת דואג לו והוא לא קורא לי אבא, זה כואב לו מאוד, וכשהוא קורא לו אבא זה עושה לו מאוד טוב ביניהם, וזאת בלי קשר להתייחסות לאבא הבילוגי שלו. אבל הקב"ה זה אבא באמת, זה לא אבא חורג, ותפילה שאנחנו פונים לאבא זה יותר מאשר רוח נשברה, זה איזשהו משהו אמצעי, "קרבן" כל כולו מהותו נתינה לקב"ה, "תפילה" זה משהו בין "רוח נשברה" לבין "קרבן,, וזה המציאות של תפילה.

כתוב בפסוק "הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ" (תהלים נה, כג) - תשליך את המטען עליו והוא יכלכלך. הפסוק הזה בפשוטו היה אפשר כאילו להגיד כך, מה אתה צריך לסחוב, הרי הקב"ה סוחב אותך, וזהו עצה טובה קמ"ל, חבל באמת שאתה צריך להתאמץ לסחוב, בין כה הוא סוחב את הכל, חבל על המאמץ שלך, אין צורך, אתה לא צריך לסחוב.

אבל האמת שלא זה מה שכתוב בפסוק, כתוב בפסוק תדע לך שכשאתה השלך על ה' יהבך, כשאתה מרגיש שלא אתה סוחב אלא הוא סוחב הכל, זה גורם שהוא יכלכלך, כשאתה חש את התלותיות של הקב"ה, כשאתה מרגיש תלוי בקב"ה, כשאתה מרגיש שאין לך שום דבר, אתה לא יכול לסחוב, לא אתה סוחב את מטען החיים אלא "השלך על ה' יהבך", זה גורם ש"הוא יכלכלך", זה המציאות של תפילה. נסיים כאן כעת.