תפילה 2
דיברנו פעם קודמת
על גדר וענין התפילה, ויש עוד להוסיף דברים בזה.
המבי"ט בספרו
"בית אלוקים" (שער התפילה ב') אומר דבר מענין מאוד, שיש איזשהו דבר קשה
בענין התפילה, וכך הוא כותב: "זה נראה דבר בלתי הגון ונאה לשאול שאלה אחת כמה
פעמים, כי לפני מלך בשר ודם אם ישאלנו דבר אחד פעמים ושלוש יחרה לו על השואל, כי
אם היה רוצה המלך להשלים לו שאלתו היה עושה כן בראשונה או בשניה, והחזרה הוא דבר
מותר ומזיק לשאלה, ואנחנו מתפללים לא-ל בכל יום ערב ובוקר וצהרים אותו תפילה,
י"ח ברכות שתיקנו". הוא שואל שאלה; לפני מלך בשר ודם אם הוא היה בא
ומנדנד עוד פעם ועוד פעם זה היה גורם למלך לכעוס עליו, ואילו אנחנו מתפללים בכל
יום ערב ובוקר וצהרים אותו נוסח של תפילה, מה הפשט בזה? כך שואל המבי"ט בספרו
"בית אלוקים".
והוא אומר דברים
נפלאים מאוד, הוא אומר שהתשובה היא כזאת: "לא שתהיה התפילה תכלית הגעת המבוקש,
ושאם היה יודע שלא היה נענה באותה תפילה לא היה אומר אותה, כי לא היה תכלית התפילה
כדי שיענה, אלא להורות שאין בעולם למי שראוי להתפלל אלא לא-ל יתברך, ולהכיר שהוא
חסר מכל וכל, ואין מי שימלא חסרונו אלא הוא יתברך, ומספר לפניו חסרונותיו להורות
זה הענין, וכונת התפילה היא להכיר ולהורות שאין בעולם למי שראוי להתפלל כי אם לא-ל
יתברך שהוא אדון לכל העולם, ושאנחנו חסרים את אותם דברים שאנו מזכירים בתפילה,
ואנו מזכירים אותם לפניו כדי שנכיר שאין מי שיכול לספק צרכינו ולהצילנו מכל
צרותינו כי אם הא-ל יתברך, ועליו אנו משליכים יהבינו", כך אומר המבי"ט.
המבי"ט אומר
כאן דבר נפלא מאוד, שאם באמת כל מהות התפילה היתה בכדי שתיענה הבקשה אזי אכן יש
בזה נודניקיות וזה מכעיס את המלך, אבל מאחר שאנו מתפללים את התפילות הרגילות שלנו
מה שאנחנו מתפללים בכל יום שחרית מנחה מעריב, ובהנך תפילות קבועות שחרית מנחה
מעריב, באמת עיקר התפילה הוא לא שהתפילה תיענה, אף שודאי שזה גם קיים כמש"כ "קָרוֹב
ה' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת" (תהלים קמה, יח) שיש כח לתפילה, אבל התכלית והמעלה הגדולה של
תפילה זה לא הבקשה ושהיא תיענה.
הזכרנו פעם קודמת
כמה שאלות בענין: א. אם כל ענין התפילה זה רק לבקש את צרכינו כדי שנקבל אותם,
א"כ מה המעלה הגדולה של חסידים הראשונים שתשע שעות בכל יום עסקו סביב לבקש בקשות,
מה המעלה הגדולה בזה? ב. מה זה מה שכתוב בטור והשו"ע מביא את זה שהיו מגיעים
בתפילה עד התפשטות הגשמיות, איזה התפשטות הגשמיות יש בזה שאדם מבקש, הרי רוב
הבקשות הם בקשות על עניני גשמיות, וא"כ איזה התפשטות יש בתפילה? ג. כתוב
ב"חובת הלבבות" שתפילה זה "כלות הנפש אל האלוקים" כמו שכתוב "נִכְסְפָה
וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי" (תהלים פד, ג), ואם נאמר שענין התפילה היא כולה ענין בקשה
א"כ איפה זה קיים בענין?
כתוב ב"בית
אלוקים" של המבי"ט; שבאמת עיקר התפילה הוא ההכרה וההודאה והדיבור שאנחנו
מדברים שאין עוד מלבדו ואין לנו שום כח מבלעדיו, וכל מה שיש לנו את כל ההיצטרכויות
שלנו הם לא קיימות באופן טבעי אלא הכל מגיע ממנו. ואנחנו מתפללים לכל הצדדים; גם
אם נדע בבירור שהתפילה לא תיענה, כי יש בתפילה להורות שאין בעולם למי שראוי להתפלל
אלא לא-ל יתברך, ולהכיר שהוא חסר מכל וכל ואין מי שימלא חסרונו אלא הא-ל יתברך,
שזה עצמו דביקות וקשר עם הקב"ה לדבר את ההכרה הזאת, וכן איפכא, גם אם היינו יודעים
בבירור שהקב"ה יתן לנו, כגון שנדע בבירור שהקב"ה הולך להוריד גשם, אנחנו
גם נתפלל! כי אנחנו מתפללים לכל הצדדים, גם אם ודאי התפילה לא תיענה, וגם אם ודאי
התפילה עוד טרם יקראו ואני אענה, שגם אם לא נתפלל הוא יתן אנחנו גם מתפללים.
החלק שגם אם התפילה
לא תיענה אנחנו גם מתפללים, זה מצד כל האריכות מה שראינו שכותב ה"בית
אלוקים", להכיר ולהורות שאין בעולם למי שראוי להתפלל ואין מי שיכול לספק
צרכינו ולהצילנו כי אם הא-ל יתברך, שההכרה הזאת מה שהיא משפיעה על הנפש שהיא יוצרת
חיבור בין הנברא לבורא כפי מה שהארכנו פעם קודמת.
והחלק הזה מה שאנו
נתפלל גם על דברים שהיינו נענים גם בלי התפילה, ונגיד כגון שהקב"ה כן מוריד
גשם פעמים גם בלי שנתפלל, ובכל זאת יש ענין להתפלל, יש כאן איזשהו הרגשה עדינה
שנקווה שתוכלו לקבל את זה, נגיד, יכול להיות לפעמים באיזשהו מוסד שיש מערערים על
הנהלת המוסד, אבל המוסד חייב להתקיים והנהלת המוסד ממשיכה את כל הנתינות שלה למי
שחוסה בצל המוסד עם כל העירעורים שמערערים עליו, והנה יש כאלה מאלה ששייכים למוסד
הזה שעל כל דבר הולכים ומודים ומבקשים מבעל המוסד כדי להדגיש את הבעלות שלו, הם
מרגישים שכיון שהוא הבעל הבית על המוסד ויש כאלה שמערערים על הבעלות שלו, ע"כ
ראוי שגם דברים שהוא נותן מאליו להגיע ולבקש ממנו כדי לחזק את האמת שהוא בעל המוסד
והבעלים על הענין והכל מגיע ממנו. סוג ההרגשה הזאת קיימת גם כלפי הקב"ה, שהרי
יש כאלה ששוכחים שכל דבר מגיע מהקב"ה, והם חיים כאילו יש איזשהו טבע ויש
איזשהו דברים שקורים בלי קשר לזה שהקב"ה מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית, ולכן
כשגם בדברים שהקב"ה מביא בלי שנבקש אנחנו מביעים שהכל מגיע ממנו יש בזה המלכת
הקב"ה בעצם ההבעה הזאת, יש כאן הכרה והמלכה לקב"ה.
זאת אומרת, שבעצם
אנחנו מתפללים בין אם התפילה לא תיענה, ובין אם גם בלי התפילה אנחנו ניענה, בכל
זאת אנחנו מתפללים בשביל הענינים האלה שהזכרנו.
כמובן שכל דברי
ה"בית אלוקים" האלו מדובר על התפילות הקבועות של שחרית מנחה ומעריב שהם
לא קשורים לאיזשהם אירועים ומצבים מסוימים, אבל כשיש איזשהו שעת צרה ועושים תפילה
על הצרה, כגון על החולה או באיזשהו שעת מגיפה או עצירת גשמים וכדו', שם אין באמת
איזה חוצפה כלפי שמיא במה שהוא מבקש הרבה, כי שם הצרה מעוררת אותו כעת לבקש, והוא
מבקש מתוך הצרה הקיימת, ולבקש מתוך הצרה הקיימת זה לא דבר שה"בית
אלוקים" ישאל על זה שיחרה אפו של המלך, כי רק כשאתה עושה לך איזה סדר קבוע
שלוש פעמים בכל יום שאתה עסוק באותם בקשות, בזה אם עיקר המטרה היתה הבקשה זה היה
עושה חרון אף, ורק בגלל שהעיקר מה שעומד כאן זה ההכרה שהכל מגיע מהקב"ה זה
עיקר מעלת התפילה, וזה בשונה מתפילה בעת צרה שהצרה מעוררת את האדם לבקש
מהקב"ה שיחוס עלינו.
הזכרנו פעם קודמת
וכאן יש כמה דברים להוסיף בענין, הזכרנו את הקושיא שיש בחז"ל בזוהר, שמצד אחד
כתוב בפסוק "כִּי לֹא תַחְפֹּץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה עוֹלָה לֹא תִרְצֶה; זִבְחֵי
אֱלֹקִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה" (תהלים נא, יח-יט), וע"ז מקשה הזוהר; הרי יש מצות קרבנות,
ונאמר על זה "רֵיחַ נִיחוֹחַ אִשֶּׁה לַה'" (שמות כט, יח), שזה ענין שיש בזה נחת רוח לקב"ה, א"כ
מה זה לא תחפוץ זבח ואתנה? כך הוא שואל. ומתרץ הזוהר, ש"זבחי אלוקים",
היינו במצב של "דין" הקב"ה לא רוצה קרבנות, ורק במצב של רחמים
ושלום הקב"ה רוצה קרבנות, ולפיכך כשהיה בית המקדש "הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ
אֶת צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלִָם; אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל
אָז יַעֲלוּ עַל מִזְבַּחֲךָ פָרִים" (תהלים נא, כ-כא), במצב שהיה ביהמ"ק והיה שלום ורחמים בין
עמ"י לקב"ה אז הקב"ה רוצה ואוהב את הקרבנות וזה עושה לו נחת רוח,
אבל במצב שבנ"י עשו עבירות ונהיה חורבן זה "זבחי אלוקים", דהיינו מהו
הקרבן שהקב"ה רוצה? "רוח נשברה", כך הזכרנו והארכנו בזה פעם קודמת.
יש בזה כמה דברים
מענינים מאוד בענין הזה, יש דבר מעניין מאוד בגמ' במגילה (טו,א), הגמ' מביאה שם
שבאותה שנה שהיה הנס של פורים, כל הגזירות של המן וכל הסיפור הזה, על אותה שנה
נאמר: "וַיַּעֲבֹר מָרְדֳּכָי" (אסתר ד, יז)- אמר רב שהעביר יום ראשון של פסח בתענית",
דהיינו, שבליל הסדר ובכל יו"ט ראשון של פסח הם צמו באותה שנה. רש"י
מסביר שם, שבי"ג ניסן נכתבו האיגרות וניתן הדת בשושן להשמידם ולהורגם והעיר
שושן נבוכה. ומה שנאמר אחר כך "וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ
שְׁלֹשֶׁת יָמִים" (אסתר ד, טז), שלושת ימים אלו
היו בי"ד ט"ו וט"ז ניסן שהתענו. ובמוצאי ט"ז ניסן נתלה המן
בערב. מה היה המקור של מרדכי ואסתר לצום ביום טוב של פסח ולבטל מצה ומרור, אף שמצה
זה דאורייתא, וגם לבטל מצות יו"ט ולצום? לא כתוב בגמ' מה המקור לזה, אבל ודאי
שהיה להם מקור והוראת שעה לצום ביום טוב בפסח.
אבל בכל זאת נראה
שיש כאן איזשהו משמעות יותר עמוקה, שהקב"ה סיבב שהצום שהם יצומו שלושת ימים
יהיה ביו"ט של פסח, שאין מצה, אין מרור, אין ד' כוסות, שיו"ט של פסח
יהיה יום צום, כך הקב"ה סיבב שזה יהיה בכזה צורה. בוא נראה איזשהו ענין נפלא
מאוד, הרי חג הפסח שמו ועיקרו הוא על שם הקרבן, "קרבן פסח" הוא המהות של
כל היו"ט והחג נקרא על שם הקרבן, והרי הזכרנו את הפסוק "אז תחפוץ זבחי
צדק" שהקב"ה חפץ בקרבנות שלנו, בזמן רחמים ושלום הקב"ה חפץ בקרבנות
שלנו, וגם אחרי החורבן יו"ט זה זמן של שלום ורחמים, דהיינו שבתוך הדין של
אחרי החורבן גם כן יש ימים טובים, הקב"ה לא לקח לנו את הימים טובים, ימים
טובים יש להם את השמחת יו"ט גם בתוך המציאות של הדין והחורבן יש יו"ט,
והנה המהלך של יו"ט פסח גם בזמן הזה, פסח מצה ומרור, זה על שם הקרבן ועל שם
מה שהיה בזמן שביהמ"ק היה קיים, אבל באותה שנה שהיה את הגזירה של המן, הרי זה
היה עידנא דריתחא, זה היה זמן של כעס, שהרי אתם נהניתם מסעודתו של אותו רשע, אתם
הולכים ליהנות מסעודתו של אותו רשע ואח"ז אתם באים אלי לחגוג איתי להביא לי
קרבנות?! זה זמן שהקב"ה לא רוצה את המהלך של היו"ט הזה, והרי פסח זה חג
שמסמל את ההתבדלות של עם ישראל מהגויים, "כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ" (שמות יב, מג), פסח זה משהו של "איש וביתו", שעם
ישראל מתאחד, נמנים על הקרבן וחוגגים עם הקב"ה בהקרבת הקרבן כל משפחה ומשפחה
במינויים שלהם וכל בן נכר לא יאכל בו, ואתם הלכתם ונהניתם מסעודתו של אותו רשע,
ואתם קופצים על כל החתונות, רוצים ללכת לחגוג עם המן ואחרי כן לחגוג איתי! הקב"ה
לא רוצה את זה, ובאותו פסח של אותו שנה הקב"ה גילגל שהצום יהיה ביו"ט של
פסח, כי באותו פסח ה"זבחי אלוקים" היה ה"רוח נשברה", אתם
צריכים כעת להיות בהכנעה ובשברון רוח ולצום ביו"ט, אין מקום לפסח במצב הזה,
כשאתם הולכים ונהנים מסעודתו של אותו רשע, ואתם באים אלי לחגוג איתי את החג של
"כל בן נכר לא יאכל בו", זה לא הולך ביחד! ה"זבחי אלוקים"- הקרבן
של דין במצב הזה, זה "רוח נשברה"- שתצומו, נמצא שיש איזשהו סמליות בזה
שהקב"ה סיבב שזה יהיה בכזה צורה, ואחרי ה"רוח נשברה" הם באמת זכו
לנס וחזר הרחמים, ולשנה אחרת באמת יהיה יו"ט פסח, ו"אז תחפוץ זבחי
צדק" שנזכה שיבנה בית המקדש, אבל גם בזמן החורבן יש את המעלה שהקב"ה חפץ
בפסח מצה ומרור שהם כנגד הקרבן, זה נקודה אחת.
יש עוד דבר נפלא
מאוד בענין הזה, הרמ"א בהל' תפילה (צא-ו) ומקור דבריו מהטור כותב כך: "ובעת
הזעם יש לחבק
הידים בשעת התפלה, כעבדא קמי מאריה. ובעת שלום יש להתקשט בבגדים נאים להתפלל".
יש שתי מהלכים של תפילה, יש מהלך של תפילה בעת זעם שאז יש לחבק
הידים בשעת התפלה, כעבדא קמי מאריה. ובעת שלום יש להתקשט בבגדים יפים להתפלל.
המקור לזה הוא מהגמ'
בשבת (י,א) שכתוב שם: "אמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא כי איכא צערא בעלמא שדי
גלימיה ופכר ידיה ומצלי, אמר כעבדא קמי מריה. כי איכא שלמא, לביש ומתכסי ומתעטף
ומצלי, אמר "הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (עמוס ד, יב). ומפרש רש"י: שדי גלימא: "משליך אדרתו מעליו שלא יראה
כחשוב. ופכר ידיה: חובק ידיו באצבעותיו... כאדם המצטער מאימת רבו", זה
בעת זעם. ובעת שלום לביש ומתכסי, רש"י מביא שם שהוא לובש בגדים חשובים בשביל "היכון
לקראת אלוקיך ישראל", כך כתוב שם, והטור מביא את זה, והרמ"א גם מעתיק את
זה.
לכאורה יש לדון, אם
אפי' התפילה של עת צער מתקבלת בפכר ידיה, שבזה שהוא הולך כעבדיה קמי מריה זה מועיל
אפי' בעת צער, אז לכאורה כל שכן שיעשנה גם בעת שלום, זאת אומרת בעת שלום הוא לובש
בגדים חשובים, ואילו בעת צער שזה לא עובד עם בגדים חשובים אלא זה עובד עם הכנעה, שהוא
הולך בהכנעה כאדם החובק זרועותיו מאימת רבו, א"כ למה בעת שלום אין את התפילה
הזאת, הרי לכאורה אם זה תפילה שמועילה אפי' בעת זעם כל שכן שתועיל בעת שלום?
ואותו שאלה יש גם
לשאול על מה שהזכרנו מהחז"ל הזה, שבזמן הבית "תחפוץ זבחי צדק",
ובזמן חורבן "זבחי אלוקים רוח נשברה", אז אנחנו רואים שאפי' בזמן דין
נאמר "זבחי אלוקים רוח נשברה" וזה כן מתקבל, אז לכאורה "רוח נשברה"
זה כח יותר חזק מקרבן, אז למה שזה לא יהיה גם בזמן הבית, וכל שכן שבזמן הבית יהיה
ויועיל "זבחי אלוקים רוח נשברה"?
אבל רואים כאן
שהיסוד הוא כזה, שבזמן רחמים ושלום ובעצם בעיקר צורת הבריאה שהקב"ה ברא את
העולם, שהקב"ה רוצה ויש לו נחת רוח בזה שנקריב לו קרבנות, והקב"ה רוצה
לתת לנו את המעמד הזה שהוא נהנה מהקרבנות שלנו ושהוא מבקש מאיתנו שנקריב לו קרבן,
ורק בשעת דין אין רצונו יתברך בקרבנות אלא ברוח נשברה, אבל בזמן רחמים לא נוח לו
שנהיה ברוח נשברה, הקב"ה לא רוצה שהצורה שלנו תהיה במצב טוב שאנחנו לא נהיה
במצב מכובד ושצורת עבודת ה' שלנו תהי' רק בהכנעה, אלא הקב"ה רוצה שצורת עבודת
ה' שלנו תהיה מכובדת ושנהיה מכובדים. וזהו כמו מלך, שכשמלך הולך עם העבדים שלו גם
הם לובשים בגדים מכובדים, וחלק מהכבוד מלכות שגם עבדיו שהולכים לפניו הולכים עם
בגדים מגוהצים ומכובדים בשביל כבוד המלך.
וגם אחרי החורבן כמו
שכתוב בגמ' בשבת על ר' כהנא שהרמ"א והטור מביאים, שגם אחרי החורבן, אמנם החורבן
זה זמן דין, אבל יש זמן של רחמים בדין ויש זמן שכולו דין, יש זמן בעת שלום שאז לבש
בגדים חשובים שאז יש "היכון לקראת אלוקיך ישראל", ויש זמן צער שאז הוא
פכר ידיה וחובק ידיו באימה ובהכנעה.
אנחנו רואים את
המציאות הזאת גם בין אב לבנו, ובין רב לתלמידו, ובין בעל לאשתו, שכל הדברים האלה
זה צורה ביחס שבין עם ישראל לקב"ה, שזה כרחם אב על בנים, ודודי ורעייתי, ומלך
ועם, ובכל הסוגי יחסים האלה אנחנו רואים כך, ולמשל, אבא ובן, אבא שאוהב את בנו
רוצה שבנו יהיה מכובד, לא שבנו יהיה נכנע אליו בצורה שאין לבן את המעמד והכבוד
שלו, אלא אבא רוצה שבנו יהיה מכובד, שהוא יכבד את אביו בצורה מכובדת, ושיהיה לו גם
את הכבוד שלו, כך צורת אהבת אב לבנו. וגם בעל לאשה, לא נוח לבעל שאשתו תהיה כמו
שפחה, שהיא תהיה ממש כנועה אליו כאילו היא שפחה שלו, לא נוח לבעל בכזאת אשה, נוח
לו שאשתו תהיה מכובדת ותהיה מאן דאמר בפניו. וגם מלך ועבדים, גם כן מלך מתכבד בזה
שעבדיו הם חשובים והם עובדים אותו מתוך החשיבות שלהם, זה הצורה שהקב"ה חקק
ונתן לנו את הזכות הזאת לעבוד אותו בצורה מכובדת.
אומרים בנעילה, יש
שם קטע שמתחיל "אתה הבדלת אנוש מראש, ותכירהו לעמוד לפניך, כי מי יאמר לך מה
תפעל, ואם יצדק מה יתן לך". מה כתוב כאן? כתוב כאן, שהקב"ה הבדיל את
אנוש מראש, "ותכירהו לעמוד לפניך", הקב"ה עשה לו "יכיר",
כמו שאבא נאמן על הבן שלו, יש סוגיא שלימה בבא בתרא, סוגיא של "יכיר",
הקב"ה נתן לנו הכרה וחשיבות לעמוד לפניך. "כי מי יאמר לך מה תפעל",
המלאכים לא הסכימו לזה, אבל מי יאמר לקב"ה מה תפעל. "ואם יצדק מה יתן
לך", למרות שאם יצדק מה יתן לך, שהרי וכי הקב"ה צריך מאיתנו משהו?!
ואעפ"כ הקב"ה חידש הנהגה כזאת שהוא רוצה אותנו בצורה מכובדת, והוא רוצה
שנקריב לו קרבנות, והוא רוצה שאנחנו נהיה מכובדים, ולא שהצורה שלנו תהיה רק בצורה
כאילו אנחנו עבדים מושפלים וכנועים, לא זה הצורה של כבוד מלכות של הקב"ה, אלא
הקב"ה רוצה שאנחנו נהיה מכובדים.
ורק בעת דין
הקב"ה לא רוצה את זה, וזה דבר נפלא מאוד, כי בעת דין מי שיראה יש את זה בכל
מיני מקומות בנביאים, שכאילו הקב"ה אומר אני לא רוצה ולא חפץ בקרבנות, וכמו
שקראנו בהפטרה של פר' זכור, שמואל אומר לשאול: "הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים
כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים" (שמואל א' טו, כב). וכן יש פסוק "הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים
בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי" (מיכה ו, ז). וכן הרבה פסוקים יש שכאילו הקב"ה אומר שהוא
לא צריך קרבנות.
זה הולך ככה,
כשיהודי חוטא הקב"ה לא רוצה מתנות ממנו, כי כשיהודי חוטא אתה בא ונותן
מתנות?! לא צריך את המתנות שלך, יש כעס ויש ריחוק, ובעת ריחוק הקב"ה לא רוצה
מתנות מאיתנו. וכן כשיהודי חושב שהוא עושה טובה לקב"ה, יהודי חושב
שהקב"ה צריך את הקרבנות שלו, והוא נותן לקב"ה בצורה כאילו שהוא רוצה את
זה. מה היה שם החטא של שאול? שאול קיבל ציווי: "לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק...
וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה..." (שמואל א' טו, ג), לא להשאיר שום דבר. אבל כתוב בפסוק: "וַתַּעַט
אֶל הַשָּׁלָל" (שם טו, יט), היה שם כל כך
הרבה בהמות אז שאול אמר, בכ"כ הרבה בהמות חבל לא לעשות עם זה משהו, והוא חושב;
אני אעשה בזה לקב"ה קרבנות! החטא כאן היה; אתה חושב שהקב"ה צריך את
הקרבנות שלך, הרי הקב"ה אמר להחרים את הכל, ואתה הולך ואומר, יש כאן כל כך
הרבה בהמות, בוא נעשה עם זה משהו, כאילו אנחנו ניתן לקב"ה קרבנות, וכי אתה
חושב שהקב"ה צריך את הקרבנות שלך, הרי זה חידוש גדול ההנהגה הזאת של
הקב"ה שהוא מתכבד בזה שנקריב קרבנות, אבל העיקר אצל הקב"ה זה שהוא רוצה
שנשמע בקולו, ואם הקב"ה אמר "לך והחרמת" ותחרים את הכל, ואתה הולך
ומתחכם וחושב שאתה עושה לו משהו, זאת אומרת שאתה חושב שהקב"ה באמת צריך את
הקרבנות שלך, כאילו שהוא צריך את זה מצד עצמו, אבל האמת שכל מה שהוא צריך את זה
כאילו איזשהו אוצר מתנת חינם, ואפי' שאם יצדק מה יתן לך, ומי יאמר לך מה תפעל,
הבדלת אנוש מקדם, שהקב"ה הכיר אנוש מקדם לתת לו את הכח הזה, אבל לא באופן שזה
נגד רצונו.
וכך הוא בכל מקום
שיש חטא, או שחושבים שהקב"ה צריך את הקרבנות באמת ושאנחנו עושים לו משהו בזה
שאנחנו מביאים לו את הקרבנות, הקב"ה אומר, אני לא צריך את הקרבנות שלכם, ורק
כשאנחנו מכירים שבעצם הוא לא צריך את זה, ומתוך המצב שהוא לא צריך הוא כיבד אותנו
ונתן לנו את הכבוד והמעמד שיש לו נחת רוח בקרבנות שלנו, במצב כזה יש נחת רוח
בקרבנות.
ותראו במסילת ישרים
בשער החסידות איך שהוא כותב את זה, שהצורה לעבוד את ה' בשלב ראשון זה בושת והכנעה,
מי אני ומה אני שאני הולך לכבד את הקב"ה?! דוגמא לדבר, כשראש ישיבה גדול אמר
שיעור, וכי ילך תלמיד לפרגן לו על השיעור?! זה אפי' חוצפה, מה אתה הולך לפרגן לו
על השיעור?! ואם יש מצב שיש תלמיד מקורב מאוד שהראש ישיבה מתכבד בזה שהוא יגיד לו
איך היה השיעור שלו, זה כבוד ומעמד גדול לאותו תלמיד, וכולם מקנאים בו בזה שהראש
ישיבה מתנהג איתו כמו חבר ומתכבד לשמוע ממנו איך היה השיעור ולשמוע פירגונים על
השיעור, זה מעמד, אבל המעמד הזה קיים לא אם הוא חושב באמת שהראש ישיבה צריך אותו,
אם הוא חושב שאדם גדול באמת צריך אותו זה חוצפה, ורק אם הוא מרגיש בושת והכנעה, מי
אני ומה אני שאני אכבד ואני אפרגן ואני אקבע איך זה היה, בצורה כזאת פעמים שהרב
מתכבד בכבוד תלמידו ורוצה ויש לו נחת שתלמידו יכבד אותו, תלמיד חשוב שיכבד אותו.
כך המסילת ישרים מתחיל, עם בושת והכנעה, ואחרי זה הוא מגיע לכבוד, הוא מביא גם את
הגמ' של רבא פכר ידיה, וגם את הגמ' של היכון לקראת אלוקיך ישראל, כי יש את שתי
החלקים האלה, יש את השלב של בושת והכנעה, ואחרי הבושת וההכנעה זה גורם שהקב"ה
באמת רוצה שלא נעשה את זה בצורה של כאילו אנחנו מושפלים אלא בצורה של כבוד
ורוממות.