תרומת המשכן

הפרשיות שאנחנו עסוקים בהם כרגע זה הפרשיות של הקמת המשכן, ויש בפרשיות האלה הרבה לימודים שיכולים לתת לנו הרבה מאוד, וננסה קצת להתבונן בכמה נקודות שיתנו לנו בעזרת ה' הרבה כיוונים והרבה שערי אורה.

זה הערה שכמדומני מאוד מפורסמת וידועה, אבל בוא נראה מה המשמעות של הדבר הזה, כשהפסוק מתחיל לדבר על ענין הקמת המשכן, כתוב בפסוק "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" (שמות כה, ב), יש כאן שאלה פשוטה; מה זה "ויקחו תרומה" הרי היה צריך לומר "ויתנו תרומה", הרי מדובר כאן כעת הולכים להתרים את עם ישראל "וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת; וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים" (שמות כה, ג-ד), מה זה "ויקחו לי תרומה", הרי צריך להיות כתוב "ויתנו לי תרומה"? זה שאלה שכולם שואלים את זה.

יש עוד נקודה שמאוד בולטת בכל הפסוקים שמדברים על עניני תרומת המשכן, הפסוק מתחיל "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כה, ב), אז הפסוק מדגיש שתקחו את התרומה בנדיבות לב שזה יהיה בנדיבות לב, וזה כתוב כמה פעמים ונשנה ונשלש בפסוקים, "וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה'" (שמות לה, כא) יש פסוק "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב" (שמות לה, כב) יש עוד פסוק "כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה" (שמות לה, כט), התורה מדגישה וחוזרת ומדגישה את הענין של תרומה המשכן שהיתה מתוך נדיבות לב, משמע שיש איזשהו ענין גדול ועיקרי שהדבר הזה יעשה מתוך נדיבות לב, מהו הרעיון בזה? ולמה זה כל כך נדרש?

הרי יש חיובים וכמו שידוע בקרבן שכתוב בתורה "לִרְצֹנוֹ" (ויקרא א, ג) שזה חייב להיות ברצון שלו, אחד שחייב קרבן ולא רוצה להביא כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, וזה נקרא לרצונו (קידושין נ,א). וכבר מבארים ע"פ הרמב"ם (גירושין ב-כ) שאומר שבאמת יהודי רוצה לעשות מצוות רק יש לו יצה"ר, וכשמרביצים לו אז היצה"ר נכנע ואז חוזר הרצון הפנימי שלו. עכ"פ יש מושג של כופין אותו עד שיאמר רוצה אני בדברים שהוא חייב, או בדברים שתיקנו חכמים כתוב בגמ' (קידושין נ,א) גם כן שאגב שיש מצוה לשמוע לדברי חכמים אחד שלא רוצה לשמוע אפשר לכפות אותו וזה נקרא רצון, אחד שחייב לגרש על פי דין, הרי גט אין לו תוקף אם הוא נעשה שלא מדעת האיש, אין האיש מגרש אלא מדעתו, את האשה אפשר לגרש בעל כרחה אבל האיש מגרש רק מדעתו, כתוב שאותם שחייבים לגרש ע"פ דין והם לא רוצים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, וזה נקרא "רצון" כך כתוב, אבל כאן לא יועיל כפיה שכאן התורה דורשת שזה יהיה בנדיבות לב, מה הרעיון המיוחד כאן בתרומה המשכן שזה יהיה בנדיבות לב?

בוא נראה; המשכן הרי היה בעצם המשך לקבלת התורה, בפסוק כתוב "בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ" (שיר השירים ג, יא), אומר המדרש (ויקרא רבה כ-י) "ביום חתנתו זה הר סיני, וביום שמחת לבו זה אהל מועד" - החתונה בין הקב"ה לעם ישראל היתה בסיני, ואהל מועד זה היה יום שמחת לבו. מה הקשר בין המשכן לקבלת התורה. אומר הרמב"ן (שמות כה,א) הוא כותב כך: "וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן עליו סיני שוכן עליו בנסתר" - המעמד המרומם הזה של מעמד הר סיני שהיה קולות וברקים והיה מעמד עצום ונורא מעמד הר סיני שהקב"ה נתן את התורה לעם ישראל במעמד הכי פרהסיה, לא היה מעמד כזה פרהסיה, 'מיום ברוא ה' אלוקים אדם על פני האדמה ועד היום הזה' לא היה מעמד כזה בפרהסיה כמו מעמד הר סיני, הרי מעמד הר סיני מלבד מה שהוא היה במקומו לכל העם היהודי זה היה מעמד עולמי לכל העולם כולו, איך כתוב בחז"ל (ילקוט שמעוני יתרו רסח'): "שבשעה שנתנה תורה זעו כל מלכי אדמה בהיכליהם שנאמר "וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אֹמֵר כָּבוֹד" (תהלים כט, ט) - זה החתונה בין הקב"ה לעם ישראל, הקשר הזה שהקב"ה בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, המעמד הזה זה היה מעמד הפרהסיה של השנה, זה לא היה חתונת השנה, זה היה חתונת העולם, החתונה הזאת שבין הקב"ה לעם ישראל שנהיה כזה קשר שעם ישראל מתקשר עם הקב"ה דרך קיום תורה ומצוות, "קודשא בריך הוא אורייתא וישראל חד הוא" (זוהר אחרי עג.), שדרך קבלת התורה עם ישראל מתקשר עם הקב"ה, כל חתונה זה בפרהסיה גדולה!

מה קורה אחרי החתונה? התכלית של כל החתונה זה שאחרי זה החתן כלה הולכים לגור ביחד, הם הולכים לבית שלהם לגור ביחד. אומר הרמב"ן "וסוד המשכן הוא שיהיה הכבוד אשר שכן עליו סיני שוכן עליו בנסתר" - הכבוד שהיה בהר סיני, המעמד המרומם הזה של מעמד הר סיני של קבלת התורה, שזה היה מעמד של פרהסיה זה החתונה, "ביום חתונתו זה סיני" אומר המדרש. "וביום שמחת ליבו" זה אהל מועד, המדרש מתאר שם את החביבות של עם ישראל בעיני הקב"ה, והמדרש שם מתאר מלך שבתו גדלה, והוא אמר הבת כבר גדולה, לא מתאים שאני אשוחח איתה בשוק כי היא כבר גדלה, אני אעשה לה איזה אפיריון, וכשאני ארצה לשוחח איתה אני אוכל לשוחח איתה באופן אישי בפרטיות בתוך האפריון כשהיא נמצאת באפריון שלה, כך כתוב במדרש. וזה היה "המשכן", המשכן זה בעצם עוד שלב פרטי של קשר אישי בין הקב"ה לעם ישראל מהחביבות של הקב"ה לעם ישראל שהוא רוצה איתם קשר אישי ממש, יהודים במשכן ובבית המקדש הרגישו כזה גילוי שכינה וכזה חיבה לפני הקב"ה, יש גמ' (יומא נג,ב) איך שהיה נראה שם בבית המקדש, כתוב: "אמר רב קטינא בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה" - כתוב דברים נפלאים מאוד במציאות מה שהיה איזה הרגשה של קירוב ודביקות וחיבה שהיה במשכן ובבית המקדש.

תראו דבר פשוט, המציאות היא שכשיש אהבה גדולה, ומתוך אהבה אחד מעניק לשני, הוא לא מרגיש שהוא נותן, הוא אפילו לא מרגיש את עצמו מתנדב, אדם שנותן לשני מתוך שהוא אוהב אותו האם הוא מרגיש שהוא מתעסק בלתת ולהתנדב?! בעלי חסד מרגישים את עצמם אולי נותנים ומתנדבים, וזה בהחלט יפה מאוד, אבל במקום של אהבה, אוהב שנותן לאהובו הוא לא מרגיש נותן אלא הוא מרגיש מקבל, כי יש לו כזה שמחה וכזה הנאה בזה שהוא משמח את אהובו עד שהוא מרגיש במה שהוא נתן לאהובו שהוא קיבל, כך זה הרגשה טבעית פשוטה שקיימת בין אוהבים, זה סוג דרגה הרבה יותר גבוהה מחסד, כי מתוך הקשר שקיים בין אוהבים אז כשאוהב עושה לאהובו הוא לא מרגיש את עצמו נותן, הוא מרגיש את עצמו מקבל, כי יש לו כזה הנאה ושמחה ממה שהוא עושה נחת לאהובו עד שהוא מרגיש שהוא מקבל.

שבוע שעבר היה איזה בחור (לא מכאן), שבא וסיפר שהתאחדו האחים והאחיות לעשות יום הולדת לאבא, כך הוא מתאר, משפחה קצת יותר מודרנית, אבל הוא סיפר סיפר סיפור שלם איך שהם הצליחו לגרום שאבא לא יגיע הביתה אחרי העבודה מיד, ושהם הצליחו לעשות איזה תרגיל והסחת דעת שהוא יגיע כמה שעות יותר מאוחר, והם אירגנו בבית חגיגה שלימה וכו' וכו', והאבא הגיע והיה הפתעה של יום הולדת משהו משהו, ובכל צורת הסיפור שהוא סיפר הוא לא סיפר שהם עשו משהו לאבא, אלא שכמה האבא נהנה וכמה שהם קיבלו מזה שלאבא היה שמחה גדולה שהם עשו לו את המסיבה הזאת, זה היה ממש משל שמבטא מה קורה בנתינה מתוך אהבה, יש שם קשר מאוד טוב בין האבא לילדים, אז הוא מתאר את החגיגה שהם עשו לכבוד האבא לא בתור שהם נתנו שהם היו נדבנים, איזה בנים טובים שעושים איזה חגיגה לכבוד האבא, אלא הם מתארים את השמחה שהיה להם מזה שאבא נהנה מהחגיגה שעשו לו, ואיך אבא שלי היה מרוצה, והוא מדבר רק על עד כמה הוא נהנה מזה שאבא שלו נהנה, על זה הוא דיבר.

זה הפשט בפסוק "ויקחו לי תרומה" - בית המקדש והמשכן זה בית ידידות, בבית ידידות ובבית של אהבה שם זה לא תרומות, לא נותנים תרומות כדי לבנות אהבה, אהבה זה לא עובד עם נדבות ותרומות, במצב של אהבה כל הזמן מרגישים קבלה, מרגישים שמקבלים, ובאמת כדי לבנות כזה סוג מהלך זה באמת חייב להיות בכזה צורה, שהכל יהיה "נדיבות לב" ו"נשאו ליבו" ושיהיה הרגשה של קבלה, זה השלב הראשון מה שזה היסוד לבניית המשכן.

האמת היא שיש בזה עוד איזשהו נקודה שאפשר להגיד אותה אולי אפילו יותר פשוט, אתם הרי יודעים שיש הלכה בקידושין (קידושין ד,ב) שהאיש יתן לאשה, "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה" (דברים כד, א) ולא "כי תקח", האיש צריך לתת לאשה את הכסף קידושין, אם האשה נתנה לאיש את הכסף קידושין היא לא מתקדשת. אבל כתוב (קידושין ז,א) שאשה שנתנה לאדם חשוב כסף, והוא מקדש אותה בהנאה שיש לה שאדם חשוב הסכים לקבל ממנה מתנה אז היא מקודשת, כתוב כאן בגמ' שנתינה לאדם חשוב זה קבלה. אז בוא נשאל שאלה; כשהיא נותנת לאדם חשוב, ומבחינתה זה שמחה גדולה שאדם חשוב הסכים לקבל את מה שהיא נתנה, האם היא מרגישה שהיא נתנה לאדם חשוב או שהיא קיבלה? היא מרגישה שהיא קיבלה, לא שהיא נתנה.

אני זוכר בילדותי כשלויזניץ הגיע האדמו"ר ממאנסי, הייתי אז נער צעיר לפני כשלושים שנה כשהוא הגיע פעם אחרונה לארץ, כשהוא היה שם אז שמעתי שם מדברים, דיברו שם העולם בשטיבל בבית הלל; איפה הרב'ה יגיע? איפה הרב'ה יהיה? איפה הרבה יתאכסן? כל אחד אמר "עלי יניח צדיק ראשו" כמו האבנים של יעקב אבינו, היה שם הרבה דיבורים, הנייע'ס היה שם סביב זה; מי יזכה שאצלו הרב'ה יתאכסן? ואותו אחד שזכה, האם הוא הרגיש שהוא עושה אכסניה?! הרב'ה הגיע אלי! זה ההרגשה, ההרגשה שלו לא היתה שהוא נתן אלא שהוא קיבל, כך זה כשיש הערצה ויש אהבה, ההרגשה שמה שאתה רק עושה למי שאתה אוהב אותו ואתה מעריץ אותו, היא שאתה מקבל ולא שאתה נותן. זה הצורה איך שהקשר בין עם ישראל לקב"ה, שכשזה בדרגת שלימות אז בכל מה שעושים מרגישים שמקבלים, ובצורה הזאת כך בונים את המשכן.

בצורה כזאת אז כמובן שהדביקות והקשר בין עם ישראל לקב"ה זה ברמה הכי עמוקה ובהרגשה הכי מרוממת, זה לא דבר שתמיד כך מרגישים אבל זה דרגה גבוהה מאוד, זה לא דרגה פשוטה להרגיש כך בכל קיום תורה ומצוות להרגיש כל הזמן שאנחנו מקבלים, אנחנו מקבלים את זה שהקב"ה שמח בתורה שלנו ושמח בתפילה שלנו, אבל זה האמת! הקב"ה כביכול צמא לכל מילת תורה שלנו, לכל תפילה שלנו, לכל קיום מצוה, לכל קיום הלכה, איך השיר שם; 'אילו יהודי היה יודע כמה הקב"ה מחכה לתורה ומצוות שלו היה שמח ורוקד', על מה הוא היה שמח ורוקד, על זה שהוא נותן או על זה שהוא מקבל? על זה שהקב"ה יש לו שמחה מהתורה ומצוות שלו. זה המצב הפשוט רק שלא תמיד אנחנו מרגישים את זה, אבל אנחנו צריכים לדעת שזה המצב הפשוט והאמיתי, אנחנו מרגישים כאילו אנחנו ממלאים חובה, אבל אנחנו צריכים לדעת שאנחנו לא רק ממלאים חובה, אנחנו צריכים לדעת כמה הקב"ה רוכב ערבות שש ושמח על כל מילת תורה, על כל מילת תפילה, על כל כונה, על כל הלכה, על כל בין אדם לחבירו, אי אפשר לתאר איזה שמחה יש בפמליה של מעלה על כל איזשהו דרגה שיהודי עולה.

המסילת ישרים בפרק יט' בחסידות הוא כותב שם על ענין של אהבת ישראל, כשעם ישראל חי כשחיים בשלום, הוא כותב כך: "אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל, וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל גם הקב"ה מגדיל עליו, הא למה זה דומה, לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנה, והוא דבר שהטבע יעיד עליו". איזה נחת יש להורים כשהם רואים שהאחים והאחיות חיים בשלום ובשלוה, מפרגנים אחד לשני וחיים טוב אחד עם השני, ולא שכל הזמן הם צריכים להתעסק בהפרדת כחות ובהפסקות אש, איזה נחת יש להורים כשהם רואים שהאחים והאחיות חיים בשלום ובשלוה. והקב"ה הוא אבא שלנו! אתם יודעים איזה נחת יש לו אם המצב בישיבה המצב בחברה שנותנים באהבה רשות זה לזה, וכל אחד מכבד את השני וחיים בשלום ובשלוה, "וזה דבר שהטבע יעיד עליו" כך המסילת ישרים אומר, "אב אינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא רואה שהוא אוהב את בניו אהבה נאמנה, והוא דבר שהטבע יעיד עליו" כך הוא אומר, זה חלק אחד.

יש עוד חלק בנדיבות של המשכן! הרי בעצם אותם ילדים שערכו שם מסיבת יום הולדת לאבא שלהם, מאיפה היה להם כסף לקנות את הבלונים, הוא תיאר לי שם שעשו בלונים ועשו כך ועשו כך, מאיפה היה להם את הכסף, זה הכל דברים שהם קיבלו מהאבא, האם זה מדברים שלהם, הם יצאו לעבודה והם הרויחו את זה?! זה הרי הכל דברים שהם קיבלו מהאבא.

כתוב הרי על דוד שנאמר לו בנבואה שהוא לא יבנה את הבית, כיון שהוא התעסק במלחמות אז הוא לא יבנת את הבית, בית המקדש צריך להיות בית של שלום, ומלך שעסק במלחמות אפילו שזה היה מלחמות מצוה הוא לא יכול לבנות את הבית, כי הבית המקדש זה בית ידידות לכן זה רק עם שלום, אבל דוד המלך אירגן את התרומות, הוא אגר את התרומות לבנין בית המקדש שאחרי זה שלמה בנו בנה, וכתוב שאחרי שהושלם מלאכת ההתרומה לבנין בית המקדש, כתוב בדברי הימים (י-יח) בפסוקים שאנחנו אומרים את זה כל בוקר: "וַיְבָרֶךְ דָּוִיד אֶת ה' לְעֵינֵי כָּל הַקָּהָל, וַיֹּאמֶר דָּוִיד בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל אָבִינוּ מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם; לְךָ ה' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ; וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל, וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה וּבְיָדְךָ לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכֹּל; וְעַתָּה אֱלֹקֵינוּ מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ וּמְהַלְלִים לְשֵׁם תִּפְאַרְתֶּךָ" - אנחנו מודים לך הקב"ה שהכל שלך, אנחנו מודים לך שנתת לנו את האפשרות להתנדב, וממשיך הפסוק "וְכִי מִי אֲנִי וּמִי עַמִּי כִּי נַעְצֹר כֹּחַ לְהִתְנַדֵּב כָּזֹאת כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ" (שם כט, יד), איזה נדבנים אנחנו, הרי כל הנדבות שלנו ממך הכל ומידך נתנו לך?! ממה נתנו לך הקב"ה, הנתנו לך מדברים שלנו?! נתנו לך ממה שאתה נתת לנו, איזה אחוזים מועטים ממה שאתה נותן לנו אנחנו מחזירים לך, כי ממך הכל ומידך נתנו לך. "כִּי גֵרִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ... כַּצֵּל יָמֵינוּ עַל הָאָרֶץ; ה' אֱלֹקֵינוּ כֹּל הֶהָמוֹן הַזֶּה אֲשֶׁר הֲכִינֹנוּ לִבְנוֹת לְךָ בַיִת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ מִיָּדְךָ היא וּלְךָ הַכֹּל; וְיָדַעְתִּי אֱלֹקַי כִּי אַתָּה בֹּחֵן לֵבָב וּמֵישָׁרִים תִּרְצֶה אֲנִי בְּיֹשֶׁר לְבָבִי הִתְנַדַּבְתִּי כָל אֵלֶּה" - כל הנדבה הזאת היתה בנדבת לב ובישרות לב. "וְעַתָּה עַמְּךָ הַנִּמְצְאוּ פֹה רָאִיתִי בְשִׂמְחָה לְהִתְנַדֶּב לָךְ" -  ראיתי שהם נתנו בשמחה את נדבת בית המקדש, "ה' אֱלֹקֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל אֲבֹתֵינוּ שָׁמְרָה זֹּאת לְעוֹלָם לְיֵצֶר מַחְשְׁבוֹת לְבַב עַמֶּךָ וְהָכֵן לְבָבָם אֵלֶיךָ" - את הפסוק האחרון אנחנו גם אומרים ב'ובא לציון'.

במסילת ישרים שם (יט') הוא מביא דבר נפלא מאוד, הוא מתאר את השמחה של מצוה, הוא כותב כך: "כי כל מה שזוכה האדם ליכנס יותר לפנים בחדרי ידיעת גדולתו יתברך יותר תגדל בו השמחה, ויהיה ליבו שש בקרבו" - יש לו קשר, ככל שהוא קולט את המציאות את חדרי ידיעת גדולתו יתברך יותר תגדל בו השמחה ויהיה ליבו שש בקרבו, כמו אחד שיש לו קשר עם אדם גדול מאוד מאוד והוא רואה שהוא מקרב אותו יש לו שמחה עצומה, כל אחד שיש לו קשר עם רב גדול מאוד והוא רואה שהרב הגדול הזה מקרב אותו מאוד וחפץ בקירבתו ואפילו צריך את הקשר הזה יש לו מזה שמחה גדולה מאוד.

"ואומר "יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו בְּנֵי צִיּוֹן יָגִילוּ בְמַלְכָּם" (תהלים קמט, ב), ודוד שכבר הגיע למעלה הזאת שיעור גדול אמר "יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּה'" (תהלים קד, לד), כי כל כך היתה מתגברת בליבו השמחה שכבר השפתיים היו מתנענעות מעליהם ומרננות בהיותו עוסק בתהילותיו יתברך, וכל זה מגודל התלהטות נפשו שהיתה מתלהטת בשמחתה לפניו" - כמדו' שכבר סיפרתי, היה פעם שהרב שך יצא מהבריסקר רב בשעת לילה מאוחרת אחרי שהוא דיבר איתו בלימוד, והוא פשוט התחיל לרקוד ברחוב, מי שפגש אותו לא הבין מה הוא רוקד, והוא אמר; אני כעת יצאתי מהבריסקר רב, כזה עולם הבא מה שהיה לי שדיברתי בלימוד עם הבריסקר רב, הוא לא יכל לעצור את עצמו, ואחרי שהוא יצא מהבית של הבריסקר רב הוא התחיל לרקוד מרוב שמחת התורה שהיה לו מלדבר בלימוד עם הבריסקר רב.

"ומצינו שנתרעם הקב"ה על ישראל כשחיסרו זה בעבודתם, שנאמר "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב" (דברים כח, מז), ודוד לפי שראה את ישראל בעת התנדבם על בנין הבית שכבר הגיעו למעלה הזאת" - הוא ראה באיזה שמחה, ראיתי באיזה צורה התנדבתם בשמחה להתנדב לך, שהיה להם שמחה של מצוה. "התפלל עליהם שתתקיים המידה הזאת בהם ולא תסור, הוא מה שנאמר "וְעַתָּה עַמְּךָ הַנִּמְצְאוּ פֹה רָאִיתִי בְשִׂמְחָה לְהִתְנַדֶּב לָךְ; ה' אֱלֹקֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל אֲבֹתֵינוּ שָׁמְרָה זֹּאת לְעוֹלָם לְיֵצֶר מַחְשְׁבוֹת לְבַב עַמֶּךָ" (דברי הימים א' כט, יח) - תשמור אותנו לעולם שתתן לנו תמיד את החשק הזה ואת השמחה הזאת. "וְהָכֵן לְבָבָם אֵלֶיךָ" - שהקב"ה יכונן את ליבנו שתמיד נהיה בהרגשה הזאת, כך כתוב כאן.

יש עוד מדרש נפלא מאוד, שכתוב מה זה המהות של בניית המשכן, ונראה כאן דברים נשגבים מאוד, במדרש רבה על הפסוק "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" (שמות כה, ב) אומר המדרש "הדא הוא דכתיב "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ" (משלי ד, ב), אל תעזובו את המקח שנתתי לכם, יש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו, אדם מכר מקח והמוכר במקח שהוא מכר הוא כביכול מכר את עצמו גם, אמר הקב"ה לישראל מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה, שנאמר "ויקחו לי תרומה" - המדרש כאן דורש את ה"ויקחו לי תרומה" הוא דורש כאן עוד פירוש מעבר למה שאמרנו קודם, כאילו שויקחו לי תרומה לוקחים אותי, כאילו שכביכול עם ישראל לוקח את הקב"ה. אומר המדרש "משל למלך שהיה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה לו לאשה" - נטלה לו לאשה את הבת היחידה הזאת. "ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו, אמר לו" - אמר לו המלך: בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תיטלה איני יכול לפי שהיא אשתך, אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם שאינני יכול להניח את בתי, כך אמר הקב"ה לישראל: נתתי לכם את התורה, לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תיטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתה הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח), כך כתוב במדרש, מדרש נפלא עד מאוד.

לכאורה צריך להבין מה כתוב כאן, וכי בזה שהקב"ה נתן לנו את התורה אז אין לו את התורה, הוא נתן לנו את התורה אבל היא נשארה גם שם, במתיבתא דרקיעא גם לומדים תורה, ומה זה דומה למלך שנתן את בתו, כשהחתן כעת יקח את בתו אז בתו לא בבית אביה, אבל התורה מה הקשר, האם בזה שהקב"ה נתן לנו את התורה אז הוא הפסיד משהו, הרי יש עוד ספרי תורה, האם לא נשאר לו התורה?! למה זה נקרא שהוא פורש כאילו מהתורה שהוא צריך שנעשה לו קיטון אחד? רב שמלמד את תלמידו דברי תורה וחכמה, האם זה נאבד משהו מהרב? זה נאצל כעת גם מהרב לתלמיד. וכמו כשמדליקים נר מנר, האם נחסר משהו מהנר הראשון?! אז מה זה "כביכול נמכרתי עמה שלפרוש ממנה איני יכול", מה הפשט?

אבל הפשט הוא כך! ויש בדבר הזה כמה חלקים; הרי ידוע שמשעה שניתנה תורה לעם ישראל אז "לא בשמים היא" וצורת ההכרעה בכל דיני התורה מסורה לחכמים, ההכרעה בכל דיני ואיסורי התורה מסורים לחכמים, ומה שחכמים קובעים כך נקבע ההלכה, אז כביכול על ידי נתינת התורה התורה נלקחה מהקב"ה, גם אם במתיבתא דרקיעא מכריעים כך, אם בבית דין של מטה מכריעים אחרת ההלכה והדין לעשות מה שמכריעים בבית דין של מטה. ואפילו אם יצאה בת קול אין משגיחין בבת קול, ואף שמצינו מחלוקת (ברכות יט,ב) אם משגיחין בבת קול או אין משגיחין בבת קול? הרבינו ניסים גאון (שם) אומר שה"לא בשמים היא" זה גם ביחס לבת קול, רק הוא אומר שהבת קול לא היתה מפורש, יש לו שם שני פירושים להסביר איך מסתדר הבת קול עם ה"לא בשמים היא", אבל הוא אומר שם שודאי ההכרעה מסורה לחכמים ואפילו בת קול לא משנה את ההכרעה של חכמים, אז זה מה שהקב"ה כביכול הפסיד בזה שהוא נתן לנו את התורה, שכעת ההכרעה מסורה בידינו.

מתי אנחנו זכאים באמת לכך? אומר הקב"ה: "לפרוש ממנה איני יכול" - אולי אתם תסלפו לי את התורה, תגלו פנים בתורה שלא כהלכה, תעוותו את התורה שלי, לפרוש ממנה איני יכול. מה כן? "בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו" - תכניסו אותי בתוך המציאות שלכם, ואם אני אהיה בליבכם ואני אהיה איתכם בבית, זאת אומרת שאתם תלמדו תורה עם יראת שמים, אתם תלמדו תורה בצורה שצריך ללמוד תורה של הקב"ה, אז התורה לא עזבה אותי, אז באמת הדעה שלכם היא דעה של תורה, היא דעה של תורת ה', כי הקב"ה נמצא איתכם ואתם לומדים תורה מתוך קשר עם הקב"ה, באמת במצב של 'קודשא בריך הוא ישראל ואורייתא חד הוא', ואז התורה לא פרשה ממני, אז באמת כשאתם מכריעים זה הכרעות שהם באמת תורת ה', כי זה באמת רצונו יתברך שחכמי ישראל שלומדים תורה כמו שצריך, עם יראת שמים כמו שצריך, ועם לשמה כמו שצריך, באמת ההכרעות שלהם זה רצונו יתברך, זה ה"לפרוש ממנה איני יכול" ו"כל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו", שיהיה לכם טהרת לב שתלמדו את התורה בטהרת לב ואז אתם באמת ראויים לקבוע בה, זה חלק אחד בענין.

ומענין שיש באמת עוד איזשהו דרשה נפלאה מאוד, שנמצאת באלשיך על הפסוק: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח), בתוכו לא נאמר, אלא בתוכם של כל אחד מישראל". מה הכונה בתוכם של כל אחד מישראל? וכתוב גם בגמ' בסנהדרין (טז,ב) "וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (שמות כה, ט) - לדורות. מה הכונה "וכן תעשו לדורות", וכי לדורות היה משכן ומקדש, הרי לא כל הדורות היה? אומר הנפש החיים (א-ד), הוא כותב כך: "ויש לומר על דרך זה הכתוב "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וגו'; כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ... וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (שמות כה, ח-ט), ודרשו חז"ל וכן תעשו לדורות, ולדרכינו יש לומר גם כן, שרוצה לומר אל תחשבו שתכלית כונתי הוא עשיית המקדש החיצוני, אלא תדעו שכל תכלית רצוני בתבנית המשכן וכל כליו הוא רק לרמז לכם שממנו תראו וכן תעשו אתם את עצמכם, שתהיו אתם במעשייכם הרצויים, כתבנית המשכן וכליו, כולם קדושים ראויים ומוכנים להשרות שכינתי בתוככם ממש, וזהו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" דייקא, שככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וגו' תכלית כונתי שכן תעשו את עצמכם, שעיקר בית המקדש הוא כדי להכניע את לבבם שילמדו ממנו איך לתקן את מעשיהם, אז "ושכנתי בתוכם", עיקר המקדש החיצוני הוא בעצם סמל ל"וכן תעשו לדורות" שתעשו את עצמכם שתהיו ראויים להשראת השכינה" עכ"ל.

מה הפשט שיהודי יהיה ראוי להשראת השכינה, להשרות שכינתי בתוככם ממש, מה הכונה להשרות, איך משרים את השכינה בתוך כל אחד ואחד? הפשט הוא כך; כל תורה שיהודי לומד או כל מצוה שיהודי מקיים, אם הוא עושה את זה בכונה נכונה ובטהרת לב השכינה ממש שורה בו, זאת אומרת שהוא זוכה לשפע אלוקי רוחני שמרומם אותו שממש הגוף שלו נהיה שכינה, הגוף שלו עצמו מתקדש בקדושת התורה ובקדושת השכינה. בכוזרי (ב-כו) הוא משוה ומתאר שם את כלי המשכן, הוא מקביל בין כלי המשכן לאיברי האדם, הארון זה הלב, הכרובים זה הראות, הוא מתאר שם תאור נפלא מאוד שאיברי האדם הם כנגד כלי המשכן. מי שחי נכון כמו איך שיהודי צריך לחיות, הגוף שלו והאיברים שלו הם מתקדשים ממש בקדושתו יתברך ברמה כזאת שבעצם השכינה שורה בו, שתהיו אתם במעשיכם הרצויים, אם המעשים יהיו רצויים, כתבנית המשכן וכליו, כולם קדושים ראויים ומוכנים להשרות שכינתי בתוככם ממש. בדיוק כמו שאדם יכול לצד הרע, זה אנחנו מבינים שלפעמים יש מצב רואים מישהו מתקלקל ומיתדרדר, רואים שנהיה אצלו גסות וריחוק וטומאה, ורואים שזה נהיה המהות שלו שהמהות שלו מתקלקלת, בצד הקדושה על אחת כמה וכמה שמידה טובה מרובה ממידת פורענות, וכל מי שלומד תורה ומתפלל ומקיים מצוות ברצינות, כל מעשה וכל איזשהו הרגשה וכל איזשהו כונה זה מקדש את הבן אדם בקדושתו יתברך ממש.

יש גמ' בנזיר (כג,א) ממש הפלא ופלא! כתוב בגמ': "כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (הושע יד, י), משל לשני בני אדם שצלו פסחיהן, אחד אכלו לשם מצוה ואחד אכלו לשם אכילה גסה, זה שאכלו לשם מצוה "וצדיקים ילכו בם", זה שאכלו לשם אכילה גסה "ופושעים יכשלו בם". אומר רש"י; מה הכונה אכלו לשם אכילה גסה? מחמת תאוה שאכלו לרעבון. תוס' שם מסביר אחרת, תוס' לומד באכילה גסה שיש כמה דרגות באכילה גסה, יש נפשו קצה ויש אין נפשו קצה, אמנם הגהות מהר"ב רנשבורג אומר שם שרש"י בדבריו מיישב את קושיית תוס', כי רש"י לומד שלשם אכילה גסה זה לא הכונה שהוא כבר היה שבע וזה אכילה גסה כמו שתוס' לומד, ואז תוס' שואל קושיא ומתרץ שם תירוצים, אלא רש"י לומד מחמת תאוה שאכלו לרעבון, זה נפלא מאוד! שני יהודים עושים אותו דבר בדיוק, עושים אותו פעולה בדיוק ומשמעות הפעולה הפוכה לגמרי, והדבר הזה הוא לא רק באכילת פסח, אלא הוא בכל מצוה ובכל תורה.

אנחנו הרי ברוך ה' בלאו הכי מה אנחנו עושים כל היום? אנחנו עסוקים כל היום ב"ה בתורה ומצוות, אם אנחנו נכניס שם איזשהו קצת כונה, כמובן לא לרמות את עצמנו, אנחנו עוד לא במצב שהכל ממש בטהרת הלב של אדם הראשון קודם החטא, בסדר יש לנו מה להתקדם, אבל כל עוד איזשהו טיפ טיפה של כונה יותר טובה ושל רצון יותר טוב אנחנו בונים את המקדש הפנימי שלנו, אנחנו בונים את השראת השכינה בנו, יש לנו זכות עצומה ואנחנו פשוט עולים ומתעלים לאין קץ ותכלית, כל איזשהו תוספת טהרת לב בתורה ומצוות ותפילה ומידות שאנחנו עושים, שאנחנו זוכרים את הערך של הדבר ואת החשיבות של הדבר, ושאנחנו עושים את זה בגלל שהקב"ה ציוה אותנו ולא למטרות אחרות, אנחנו מרויחים שאנחנו מרוממים את אותו עשיה, עד שהבדל באותה עשיה בצורה כזאת או בצורה אחרת זה "צדיקים ילכו בם" וזה לפעמים "ופושעים יכשלו בם", לא תמיד זה כזה קיצוני לפעמים ההבדלים הם פחות גדולים, אבל למעשה זה כך, היש לנו איזשהו התעוררות גדולה מזו?! על דברים שאנחנו בלאו הכי עושים, אם טיפה נחשוב רגע על ערך המעשים, על ערך המצוות, על ערך הלימוד, כמה נחת אנחנו עושים לקב"ה בכל מילת תורה שאנחנו לומדים ובכל מצוה שאנחנו לומדים.

אם אנחנו רק נחשוב על זה זה ממילא ירומם אותנו, אם אנחנו ממילא נעשה את זה בכזה צורה, זה יתן לנו כמובן יותר חשק ויותר שמחה, וזה נותן יותר איכות למעשים, כי ערך ושויות וחשיבות המעשים שאנחנו עושים זה לפי כונת הלב ולפי טהרת ההרגשה והמחשבה שבזה, וזה ביד האדם כי אנחנו בלאו הכי עסוקים בזה, אנחנו עסוקים כל היום בזה, עם טיפה התבוננות, אנחנו מרגישים ואנחנו הרי רוצים לעלות ולהתעלות, זה דבר שהוא לא דבר קשה לחשוב על זה ולהתבונן בזה, והשכר של זה והחשיבות של זה הוא לאין קץ ותכלית, וזה גורם ומרגישים את זה ורואים את זה בחוש שאלה שלומדים בכזה צורה הם פשוט מתעלים, שדברים שפעם עניין אותם ואיזה שטויות שפעם עניינו אותם מפסיק לעניין אותם, דברים שפעם נתנו להם חשיבות מאבדים את החשיבות, מתוך שהם קולטים מה עיקר ומה טפל, מה מטרה ומה אמצעי, מה חשוב ומה לא חשוב, זה מרים את הבן אדם.

 גם במקום שאנחנו עדיין אוחזים, הרי כתוב (פסחים נב,ב): "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה", אבל אם רק אנחנו נתבונן התבוננות קטנה שאת ה"שלא לשמה" אנחנו לוקחים בתור אמצעי ולא בתור מטרה, אנחנו לא יכולים לרמות את עצמנו שאנחנו שייכים כבר לגמרי ללשמה, אבל אנחנו לוקחים את השלא לשמה בתור אמצעי שאנחנו באמת רוצים להגיע ללשמה רק אנחנו עוד לא הגענו לזה, כיון שאם אנחנו נסמוך רק על הלשמה אז המרץ והחריצות לא יהיה מושלם אז אנחנו צריכים גם את השלא לשמה, אבל אנחנו לוקחים את השלא לשמה בתור אמצעי ולא בתור מטרה, אי אפשר לתאר כמה כזאת מחשבה מעלה את הבן אדם, כי הוא כבר משייך את עצמו ללשמה בזה שהוא רוצה להגיע לזה.

אני זוכר שר' דוד היה אומר שבתוך ה"שלא לשמה" צריך שכבר יהיה מונח הגרעין של ה"לשמה", כי אם הוא עושה את השלא לשמה כדי להגיע ללשמה אז כבר ב"שלא לשמה" מונח הבכח של ה"לשמה", כך הוא היה רגיל תמיד לומר, ומה צריך בשביל זה? סך הכל התבוננות פשוטה שאנחנו מכירים אותה ומרגישים אותה, ויש זמנים שאנחנו זה טבעי אצלנו כך, ואם אנחנו נדע להתעורר לחשוב בכזה צורה, אנחנו כל הזמן מקדשים את עצמנו ואנחנו בונים את המקדש הפנימי.

אנחנו חושבים! היום אין לנו בית מקדש, אין לנו בית מקדש את הבית החיצוני, אבל "וכן תעשו לדורות", את ה"ושכנתי בתוכם" - בתוך כל אחד ואחד, זה קיים היום לא פחות מזמן המקדש, ואולי אפילו יותר, כי היום אין לנו את הללמוד ממה שראו שם כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם, היום כל מי שעושה את זה הוא עושה את זה מתוך עצמו מתוך העולם הפנימי שלו ומתוך היחודיות שלו, כי אין מספיק את המעוררים החיצוניים כמו שהיה בזמן שבית המקדש קיים, ואי אפשר לתאר איזה ערך וחשיבות יש לזה, וכמה זה באמת מקדם את כל הזכויות של כלל ישראל שאנחנו נזכה באמת שיבנה בית המקדש.

אבל יש כאן עוד איזשהו חלק אחד שהייתי רוצה לדבר עליו, כתוב שהרי הבאנו כאן את המדרש "שהקב"ה אומר לישראל מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה, לפרוש ממנה איני יכול", אז קודם דיברנו שמה הכונה "כביכול נמכרתי עמה"? החלק הזה שעם ישראל חכמי התורה הם קובעים את דיני התורה ובעצם זה כך נקבע על פיהם, ובלי שהם יקדשו את עצמם שיהיה "קיטון אחד" אז אין להם את הזכות לזה, כמו שהמלך לא יכול לתת את הבת אם לא נשאר לו איזשהו קשר.

אבל יש כאן עוד מהלך יותר עמוק בענין וזה דבר נפלא מאוד, מה זה ה"כביכול נמכרתי עמה"? יש גמ' בשבת (פח,ב), כתוב בגמ' כך: "אמר רבי יהושע בן לוי בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא" - משה רבינו הגיע לקבל את התורה אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה. "ריבונו של עולם מה לילוד אשה בינינו? אמר להם: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמדה גנוזה שגנוזה לך תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם?! מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ, תנה הודך על השמים" - כך המלאכים אמרו; מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, תנה הודך על השמים, תן את התורה לנו, לא למטה, הקב"ה אומר למשה תענה להם תשובה, כתוב שם שהקב"ה "אמר למשה אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה" - יש שם אריכות שלימה, אני אדבר רק על חלק מהדברים. "אמר להם: למצרים ירדתם? לפרעה נשתעבדתם? תורה למה תהא לכם? שוב אמר להם מה כתיב בה; לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, קינאה יש ביניכם? יצה"ר יש ביניכם? מיד הודו לו" - והמלאכים הסכימו.

מה היה שם המשא ומתן בין משה למלאכים, הרי משה לכאורה השיב להם תשובה ניצחת, אתם ירדתם למצרים?! "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות כ, ב), הייתם במצרים? יש לכם לא תגנוב, לא תרצח, מה אתם אומרים 'תנה הודך על השמים'? אז קודם כל הדבר ברור; התורה הרי נבראה קודם העולם, הרי זה מה שהם אמרו שחמדה גנוזה שגנוזה לך תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם, התורה היא לא רק אחרי שיש עולם וכדי שיהיה סדר בעולם, כדי שיהיה חוקים ומשפטים צדיקים וישרים איך לנהל את העולם ניתנה תורה, התורה נבראה קודם העולם, והפוך, העולם בא כדי שיוכלו לקיים את התורה, לא שהתורה נבראה כדי להקל על העולם, אלא העולם נברא כדי שיוכלו לקיים את התורה, וגם העולם נברא בצורה של "איסתכל באורייתא וברא עלמא" (בראשית רבה א') - שכל צורת העולם נבראה על פי המהלך של תורה.

אבל מה הפשט במלאכים מה הם אמרו 'תנה הודך על השמים!' מה הם שייכים לתורה, הרי משה רבינו ענה להם תשובה פשוטה? כתוב כאן בחז"ל שכמו שכל אחד יודע שיש פרד"ס - יש פשט רמז דרש סוד, שזה מהלכים שונים זה מעל זה, יש פשט יש רמז יש דרוש יש סוד שזה לא סתירה הדברים, רק יש בתורה כל מיני חלקים, יש את החלק של פשט יש את החלק של דרש יש את החלק של רמז ויש את החלק של סוד, כל פסוקי התורה יש להם מהלך בדרך סוד ששייך גם למלאכים, גם ה"אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" יש בזה מהלך גם למלאכים בתורה של מלאכים, שאני לא יודע מה זה כי אנחנו לא מלאכים, אבל גם בתורה של מלאכים יש לא תרצח לא תנאף וסודות ששייכים למלאכים.

ומה היה הדו שיח בין המלאכים למשה שהם אמרו מה לילוד אשה בינינו? הרב דסלר מסביר שהויכוח היה כך, המלאכים הם בעצם לא מבינים את הבני אדם, המלאכים אין להם בחירה, אין להם צד לעשות משהו בכלל נגד רצון ה', למלאכים אין יצה"ר ואין להם בחירה, הם כל הזמן כפי שאנחנו אומרים בקדושה של קרי"ש קדושה: "כולם כאחד עונים ואומרים ביראה", ונותנים באהבה רשות זה לזה... בנחת רוח בשפה ברורה", הם כל הזמן רק דבוקים בקב"ה, הם לא מבינים 'מה אנוש כי תזכרנו', הם לא קולטים מה קורה עם הבני אדם האלה, מה קורה כעת עם הבני אדם שהם מרגישים טוב בזה שהם מתגברים על היצה"ר, זה נראה להם דמיון, וכי האם יש צד להתנהג אחרת?!

הוא מביא אני זוכר ששמעתי מרבי חיים פרידלינדר את המשל הזה, אבל הוא דיבר, יש היום מליונים בני אדם בעולם שמעסיק אותם עניני ספורט מי ניצח ב'כדור רגל', זה מעסיק מליונים בנ"א בעולם, הרי כל מי שהוא קצת חכם זה נראה לו משהו הכי לא לענין שרק יכול להיות, מה זה משנה ואיזה מעלה יש בזה שהוא קל רגליים ויודע לתת בעיטה לכדור, אז לכן מה, האם לכן הוא חכם?! לכן יש לו איזשהו מעלה שזה אמור לעניין אנשים?! הרי מי שלא עסוק בזה לא מבין בכלל מה הענין בזה.

בזיכרוני, היה פעם שהייתי צריך ליסוע לפתח תקוה, ואני עולה לאוטובוס, והיה שם איזשהו נער חילוני ממש 'שפוך' לגמרי, הוא שואל אותי; אתה יודע מי ניצח? אתה יודע מי ניצח? אמרתי לו; לא! מה, אתה לא יודע מי ניצח? טוב, אז הוא מתחיל לספר לי מי ניצח שם, איזה קבוצה ניצחה את הקבוצה השניה. טוב אבל אמרתי אני חייב לענות לו תשובה, שאלתי אותו תגיד לי אתה יודע מי ניצח בתחרות 'שח'? אתה יודע מי ניצח בתחרות 'שח'? הוא אומר לי לא, מה, אתה לא יודע מי ניצח בתחרות 'שח'?! ואת זה הוא הצליח לקלוט, שאלתי אותו; תגיד לי, מי יותר משכיל האם אחד שנותן בעיטה לכדור או אחד שמנצח ב'שח', מי יותר חכם, מה אמור להיות יותר מעניין? אז את זה הוא הצליח לקלוט, אמרתי לו תראה אתה לא יודע מי ניצח בתחרות שח, ואתה יודע רק מי ניצח בתחרות רגליים?! טוב אז הוא קצת מתחיל לקלוט, אמרתי לו; אני אגיד לך את האמת שאני גם לא יודע מי ניצח בתחרות שח, כי אני עסוק בתחרויות יותר חשובות מזה, אז הוא הבין, הוא אמר; כן נחשוב קצת! הפעיל קצת שכל, כי בדרך כלל האלה מפעילים רק רגליים אבל שכל הם לא מפעילים בכלל.

סיפר לי איזשהו חבר שהיום הוא תלמיד חכם מובהק, הוא אמר לי שהוא היה גם טייס קרבי וגם עשה בגרות במשפטים, והוא אמר לי; עד שנהייתי בעל תשובה לא הפעלתי מעולם חשיבה, הכל היה רק 'טקסטים' אז למדתי את הטקסטים ולמדתי את המקצועות, אבל משהו לחשוב לנסות קצת לחשוב באמת לא הפעלתי חשיבה, להתחיל לחשוב התחלתי לחשוב רק מאז שנהייתי בעל תשובה והתחלתי ללמוד, לפני זה לא ידעתי מה זה לחשוב, אתם שומעים! אדם בן 25 שעשה כבר בגרות במשפטים וטייס קרבי ועוד לא חשב פעם, לא חשב פעם איזה חשיבה; רגע מה קורה? מה קורה עם החיים? מה אני עושה בחיים? מי אני? מה אני? לא חשב, רק היה עסוק בלבנות את הקריירה שלו, אבל איזשהו חשיבה לעצור רגע ולחשוב משהו הוא לא הכיר כזה מושג, אז בסדר, אז ברוך ה' שמצאתי את הצורה איך להסביר לו דרך ה'שח', שלמה ה'שח' יותר חשוב מ'כדור רגל', אז למה אותי לא מעניין 'כדור רגל', אחרי זה מזה כבר יכלתי להסביר לו גם למה לא מעניין אותי 'שח', יפה מאוד.

אבל זה מה שהמלאכים לא מבינים; מה מעסיק את הבני אדם?! הבני אדם עסוקים שם עם התגברויות, הם בכלל לא מבינים כי להם אין שום נסיון, הם לא מבינים איזה מעלה יש בזה, "מה אנוש כי תזכרנו", "מה לילוד אשה בינינו", הם שם יש להם יצה"ר, הם מסובכים שם, לכן "תנה הודך על השמים".

אבל אומר הקב"ה למשה "אחוז בכיסא כבודי", אז הסביר רבי חיים פרידלינדר בשם הרב דסלר, מה זה "אחוז בכיסא כבודי"? שהכבודו יתברך מתגדל דוקא על ידי בני אדם, דוקא על ידי בני אדם שיש להם בחירה ויש להם משיכה גם לצד השלילי ולצד הרע, והם בכל זאת בוחרים בטוב, זה מה שמגדל את כיסא הכבוד, זה מה שהקב"ה רצה לתת תורה לעם ישראל, זה מה שמשה אמר להם; יש לכם לא תרצח לא תנאף? יש לכם נסיונות? יש לכם יצה"ר? קינאה יש בכם? יש לכם יצה"ר שתוכלו להגיע לגילוי כבוד שמים מתוך זה שאתם מתגברים על היצה"ר? את זה אין לכם, ויותר גילוי כבוד שמים יש אצל בני אדם מה שיש להם יצה"ר והם מתגברים על היצה"ר, שהם יותר חשובים מהמלאכים שאין להם בכלל יצה"ר, כי למלאכים אין בכלל נסיונות, זה היה כאן המשא ומתן בין משה רבינו למלאכים.

והקב"ה הלך ונתן את התורה לעם ישראל, כי הצורה הכי מרוממת את הכבוד שמים זה דוקא יהודי שחי כאן בעולם ויש קינאה ושנאה ותחרות, והוא יוצא מזה והוא בוחר בטוב, הוא זה שראוי לקבלת התורה, והוא זה שזה 'אחוז בכיסא כבודי' - כיסא הכבוד של ה' יתברך נבנה על ידי האדם, עיקר שכינתו בתחתונים, ומכאן למטה מתוך עולם הגשמי נבנה הכבוד שמים, זה היתה תשובת משה רבינו למלאכים, שהוא שאל אותם; וכי יש לכם יצה"ר?! המלאכים גם ידעו מה כתוב בתורה, אבל אצלם זה 'תורת המלאכים', גם בעולם המלאכים יש את כל עניני התורה איך שזה מתבטא בעולם המלאכים, אבל החידוש של קבלת התורה; שהקב"ה הוריד את התורה מהצורה הרוחנית שלה לעולם הזה בלבוש גשמי, ואנחנו ניצור מזה רוחני ונרבה בזה כבוד שמים יותר מהמלאכים.

אז זה ה"כביכול נמכרתי עמה", שהתורה כאילו ירדה דרגה מהסודות העליונים של 'תורת המלאכים' ותורת הקב"ה, והיא מיתרגמת כאן בארץ ב'תורה גשמית' שזה באמת נושא של קינאה שינאה ותחרות ולא תרצח ולא תנאף, לא באיזשהו סודות ששייכים לעולם המלאכים אלא בדברים שקשורים לעניני יצר ומידות, זה ה"כביכול נמכרתי עמה", שהוא הוריד את התורה מהצורה הרוחנית שלה איך שהיא בשמים, לצורה איך שהיא מיתרגמת כאן, שזה באמת הוראות על כל פרט ופרט; איך אנחנו נצא מהיצה"ר? איך אנחנו נתקדש מתוך המציאות של ילוד אשה? ואיך נתעלה מתוך המציאות של "אנוש" - "אֶנוֹשׁ" זה מלשון אַנוּשׁ, אנוש זה הדרגה הכי פחותה של אדם, מלשון אַנוּשׁ שהוא במצב אנוש במצב קשה עם כל הסיבוכים וההסתבכויות שיש לו, עם כל מה שרגע הוא נמשך לכאן רגע הוא נמשך לכאן, ויש לנו את התורה שהקב"ה הוריד אותה לכאן, שאנחנו על ידי לימוד התורה מקדשים את עצמנו ואנחנו מתעלים, ואנחנו נהיים יותר חשובים מהמלאכים, כי לנו יש בחירה ויש לנו צדדים לכאן וצדדים לכאן ואנחנו בוחרים בטוב.

והוא מוסיף עוד; ולא רק זה, אלא אחרי שהקב"ה נתן את התורה לעם ישראל, כל צורת ניהול העולמות וכל צורת העולמות העליונים, והנפש החיים (שם א-ד) מאריך בזה הרבה, שכל הצורה שהקב"ה מנהל היום את העולם זה הכל תלוי לפי התורה ומצוות שעם ישראל עושה, כל מה שקורה בכל העולמות העליונים זה מיתלא תלי וקאי במצב של כלל ישראל, איך כלל ישראל לומד תורה ומקיים מצוות, אז זה ה"כביכול נמכרתי עמה", שהקב"ה מסר בידינו את הנהגת העולם.

אבל כדי שהקב"ה יתן לנו את זה, הוא אומר "עשו לי קיטון אחד", אם אתם לא תכניסו שם יראת שמים ולא תכניסו אותי בתוך העסק, מי יודע לאן תגיעו?! נתתי לכם את התורה, אבל תזכרו! אתם צריכים להכניס אותי לתוך העסק, לא שהתורה תהיה מנותקת ממני, תזכרו שאתם לומדים את התורה שלי את התורה של הקב"ה, ואתם מקיימים את המצוות בשבילי, ואז השכינה שורה בכם, ואז אתם באמת מגיעים לכל המעלות העליונות שברוך ה' כולנו נזכה לזה.