תרומת המשכן 2

אנחנו עסוקים בפרשיות של השבועות האחרונים בענין המשכן, בוא נראה כמה נקודות מענינות שקשורות לבנין המשכן שיש לנו מה ללמוד מזה וגם איך להתחבר לשמחה שאנחנו נמצאים כעת.

בפרשת תרומה הפרשה מתחילה "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" (שמות כה, ב), בספורנו מסביר ויש עוד ראשונים שמסבירים כך, שמה זה הביטוי "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה", שהכונה תדבר לגבאים שגובים שהם יגבו מהעם את התרומה, הרי זה שאלה שכולם מדברים עליה מה זה ה"ויקחו" היה צריך להיות כתוב "ויתנו"? אז הספורנו מסביר ויש עוד שמסבירים כך ש"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" זה הולך לדבר אל הגבאים הגובים שהם יגבו מהעם תרומה, כך זה אחד הפירושים שמסבירים שם בפסוק.

נשאלת השאלה: הרי היו שם שלוש תרומות כפי שרש"י מזכיר שם; יש תרומת המשכן, ותרומת מחצית השקל של קרבנות ציבור, והמחצית השקל לאדנים, בתרומות האחרות לא כתוב ביטוי לדבר לגבאים הגובים, אלא כתוב "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ" (שמות ל, יב) מדברים על הנתינה של העם עצמו, לא מדובר על הגביה שתיעשה מהעם, למה בתרומת המשכן התורה ייחדה את הצורה באיזה צורה תיערך ההתרמה, בצורה שהתורה מדברת שיהיו גבאים שיגבו מהעם, ולא כתוב ולא מדברים ישר לעם שיתנו את מה שהם נותנים? זה שאלה אחת.

עוד שאלה: הרי שלוש תרומות רש"י מביא שנאמרו כאן, ותרומת המשכן היתה שונה מהתרומות האחרות שהם התרומה של קרבנות ציבור של "כי תשא" ותרומת האדנים, ששם היה שיעור קבוע של מחצית השקל "הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט" (שמות ל, טו) - נאמר שיעור מוחלט, ואילו בתרומת המשכן לא נאמר שיעור מוחלט, כתוב "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כה, ב) - כל אחד כפי נדבת ליבו, גם בויקהל כתוב "כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה'" (שמות לה, ה), וכתוב "וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה'" (שמות לה, כא), לא נאמר כאן שיעור אלא השיעור היה לפי נדיבות הלב, מדוע בתרומת המשכן לא נאמר שיעור ואילו בתרומות האחרות נאמר שיעור?

הביאור הוא כך: המשכן זה בעצם בית לקב"ה, כתוב בפסוק "כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי" (ישעיהו סו, א), זה בית שבונים לקב"ה, בעצם המשכן זה ארמון המלוכה של הקב"ה כאן בעולם הזה. וכמו שאומרים בתפילות בימים נוראים "ותמלוך אתה ה' לבדך על כל מעשיך בהר ציון משכן כבודך" - הר ציון זה המקדש משכן כבודך, שם זה בית המלוכה של הקב"ה כאן בעולם הזה.

על הפסוק "כִּי לַה' הַמְּלוּכָה וּמֹשֵׁל בַּגּוֹיִם" (תהלים כב, כט) אומר הגאון; מלך זה שונה ממושל, "מושל" זה בעל כרחם, השתלטות בכח של המושל שהוא מושל בכחו ובזרועו על אלה שנתונים למרותו, "מלך" זה מגיע מהעם שהעם בוחר ונמלך להמליך לעצמו מלך, "כי לה' המלוכה" - על עם ישראל הקב"ה הוא בבחינת מלך כי עם ישראל רוצים במלכותו, ועל הגויים "ומושל בגויים" - הקב"ה מושל על הגויים בזרוע ובכח, כך מסביר הגאון.

ולפי זה מבואר שחלק מצורה של כבוד מלכות של מלך זה שהעם רוצה במלך, וחלק מצורת ההמלכה והמלוכה של מלך שהעם בוחר בו זה שהעם עצמו מכין את בית המלוכה, שהעם עצמו מרצונו הוא הולך ומכין ובונה את משכן המלוכה למלך. אילו היה שיעור מוגדר מה שיעור התרומה שחייבים לתת, אז זה לא צורה שזה מגיע מרצון העם ומנדיבות העם אלא זו חובה, "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" - חייבים לתת, אבל דוקא "תרומת המשכן" צריכה להיות בצורה שהיא מבטאת את המלכת העם שהעם ממליך את המלך, שעם ישראל בוחרים בקב"ה ורוצים לבנות מקום להשראת השכינה, זה צריך לבוא מתוך הרצון שלהם, ולכן לא נאמר בזה שיעור אלא זה לפי נדבת הלב של כל אחד ואחד.

ולכן גם הצורה איך שהתורה מבטאת איך תהיה צורת ההתרמה, אז זה לא בצורה באמת של פניה ישירה של התורה לתורמים, אלא העם עצמו במיניה וביה היה גובים ותורמים, והכל היה מיניה וביה של העם, כי זה היה מתוך הרצון של עם ישראל, הצורה של ההמלכה היתה מתוך הרצון של עם ישראל שגם ההתרמה עצמה הגיעה כאילו מתוך העם, זה בעצם הצורה של בניית המשכן.

אבל יש בזה רק איזשהו הסתייגות קטנה, שבעצם צריך לדעת מה זה היה הרעיון הזה שלאדנים היה תרומה מיוחדת של מחצית השקל, זה כן היה מחצית השקל בתרומה המיוחדת שהיתה לאדנים, למה "תרומת האדנים" יצאה מכל כלל "תרומת המשכן", ש"תרומת המשכן" היתה בלי שיעור ובצורה לא מוגדרת, ואילו "תרומת האדנים" זה כן היה מחצית כמו מחצית השקל בשיעור מוגדר?

רק הפשט הוא כך; האדנים הרי זה בעצם היה הבסיס לקרשים והבסיס למשכן, התורה באה לרמוז לנו שלמרות שבעצם כל הצורה של בניית המשכן זה היה מתוך רצון של העם ושהעם ממליך את הקב"ה, אבל הרצון הזה אין הכונה רצון שיש לנו שאם אנחנו רוצים אז כן ואם אנחנו לא רוצים אז לא, כי המציאות שאנחנו ברואים של הקב"ה והוא מלך עלינו והוא ברא אותנו ויצר אותנו ונותן לנו את החיים שלנו זה בעצם גורם לנו לרצות, אבל אנחנו גם יודעים שאין מצב שאנחנו לא נרצה, ולבטא את החלק הזה שאין מצב שאנחנו לא נרצה ושבעצם אנחנו חייבים לרצות, דהיינו מתוך המציאות הקיימת אנחנו רוצים את זה ובאמת אנחנו רוצים וכפי שדיברנו באיזה צורה נבנה המשכן, אבל אנחנו צריכים לא לשכוח את החלק הזה שאין מצב שלא נרצה, וזה מבטא את תרומת האדנים שזה הבסיס לכל בניין המשכן, שהרצון הזה מגיע מתוך מציאות מחוייבת, שזה היה הענין של תרומת האדנים שהיא כן בשיעור.

יש רק עוד איזשהו חלק מעניין מאוד מה שיש בתרומת המשכן, בפרשת ויקהל הפרשה מתחילה עם שבת ואח"ז מגיע המשכן, "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לה'" (שמות לה, ב). אומר רש"י: "הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן לומר שאינה דוחה את השבת" - כדי להודיע שמלאכת המשכן לא דוחה שבת לכן התורה התחילה את ויקהל עם שבת. לכאורה תמוה; מה היה הו"א שמשכן ידחה שבת, לבנות את המשכן זה "עשה", ו"עשה" לא דוחה "לא תעשה ועשה", בפרט ששבת זה ל"ת שיש בו מיתת בי"ד, מה צריך לחדש שעשה של בניית המשכן לא דוחה שבת?

רק הענין הוא; שבשבת יש הרי ענין מיוחד במהות השבת, הרי הקב"ה ששת ימים הוא ברא את העולם והשלים את כל העולם וביום השביעי שבת וינפש, אבל "שבת" זה לא רק שהקב"ה השלים את כל המלאכה "אשר ברא אלוקים לעשות", שהקב"ה רק השלים את כל המלאכה ושבת זה זמן מנוחה. בשבת אנחנו אומרים בתפילה: "לא-ל אשר שבת מכל המעשים ביום השביעי התעלה וישב על כסא כבודו", מה הפירוש "ביום השביעי התעלה וישב על כסא כבודו" - הקב"ה בששה ימים ברא את העולם, הוא בנה את כל המלכות שלו כאן בעולם הזה, את המלכות שלו בעוה"ז הקב"ה ברא בשישה ימים, כמו מלך שמתעסק בעצם בבניית ובביסוס המלכות, ובשלב הזה שהמלך מתעסק בבניה זה עוד לא צורה המושלמת של המלוכה שלו כי הוא מארגן ובונה את המלאכה שלו, והנה אחרי שהיה 'ותשלם המלאכה' שהעולם בנוי כולו לתפארה מהתחלה ועד הסוף הדומם עם הבעלי חיים והצמחים והאדם - הגיע שבת בראשית! שהקב"ה "ביום השביעי התעלה וישב על כסא כבודו" - כעת המלך יושב על כסא כבודו וחוגג את המלכות שלו, כעת המלך לא עסוק בעבודה של אירגון המלוכה אלא כעת יש את המסיבה ואת הצורה איך שהמלך באמת כעת כבר מולך, העסק כבר קיים הממלכה כולה מאורגנת והעסק עובד ונוסע, והמלך יושב בראש הממלכה "ביום השביעי התעלה וישב על כסא כבודו", ושבת זה יום המלוכה של הקב"ה, והקב"ה את השבת הזאת שביסודה היא יום שלו נתן לעמ"י: "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה" - הוא הלך ושיתף את עם ישראל ונתן לעם ישראל שהם חוגגים איתו את המלכות, יש להם קירבה למלך, קירבה למצב שהקב"ה ישב על כסא כבודו והוא מזמין אותנו להסב עמו בשבת, זה מהות שבת.

דוגמת אותו ענין אנחנו כולנו מכירים גם במלכותא דארעא שהיא כעין מלכותא דרקיעא, כל השבוע האבא עסוק בכל הענינים שהוא עסוק, בעניני מה שצריך לבית ומה שצריך ללימודים, יש התעסקות בכל ימות השבוע, שבת זה זמן שכל המשפחה יושבים והאבא בראש, זה הזמן שהאבא חוגג עם בני ביתו, זה כעין הענין הזה.

זה הצורה גם שהקב"ה חוגג עם עם ישראל בשבת, והמצב הזה שהיה את הששה ימים שבהם המלך כביכול לא על כסא מלכות והוא עסוק בשיכלול המלוכה, וביום השביעי התעלה וישב על כסא כבודו, המהלך הזה הוא לא רק בששת ימי בראשית בשבת בראשית, זה מהלך גם מאז ועד היום, לא יודע איך בדיוק להסביר את זה כי אין לנו עסק בנסתרות, אבל מה שכתוב זה שגם כיום בששת ימות השבוע הקב"ה מנהל את העולם בצורה שהוא מארגן את הענינים, ובשבת זה סוג מהלך שצריך לדעת מה זה ומי שיבוא בסוד קדושים ידע בזה, שבשבת זה שבת מכל המעשים, "התעלה וישב על כסא כבודו".

כעת משכן זה הרי באמת בחינה של כסא הכבוד, וכמו שכתוב בפסוק "כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ" (ירמיהו יז, יב), והמפרשים מסבירים שם; "מרום מראשון" - זה הקב"ה, שהוא מרומם וראשון ואין ראשית לראשיתו. "כסא כבוד" - את כבוד מלכותו וכסא כבודו "מרום מקדשינו" - הוא השכין במשכן, הקב"ה כביכול קבע את כסא הכבוד שלו את רוממות מלכותו הוא קבע את זה במשכן ובבית המקדש. אז בעצם ההתעסקות בענין המקדש זה התעסקות כעין המנוחה של שבת כי זה התעסקות בכסא הכבוד, הרי בשבת זה "ביום השביעי התעלה וישב על כסא כבודו", אז לכן היה לנו הו"א שהתעסקות בבניית כסא הכבוד שזה בבחינת שבת יהיה דוחה שבת שאת זה עושים גם בשבת, כי זה לא התעסקות בעשיית איזה מלאכה אלא זה התעסקות בכבוד ה' שזה מעין המנוחה של שבת, אז היה הו"א שזה לא סתירה לשבת, אבל התורה גילתה שלא, גם ההתעסקות בבניית המשכן זה לא דוחה שבת אלא בשבת שובתים גם מזה.

עכ"פ בוא נראה איך זה מתקשר לשמחת חתן כל הענין הזה, אנחנו רואים דבר מאוד מעניין, בגמ' בכתובות דף ד' מבואר שם יוצא שם מתוך הסוגיא שאביו של חתן הוא שדואג לסעודת החתונה ואמא של הכלה היא שדואגת לתכשיטים ולבגדים של הכלה, אם כן יש איזה מהלך ב"חתונה" ובבגדים באיזה צורה זה נעשה ומי אחראי לזה, אבל לא מוזכר בש"ס ופוסקים על ה"שבע ברכות" איזה מהלך מי עושה את השבע ברכות, וכל פעם צריך לארגן מי עושה היום ומי עושה מחר, מי עושה ביום הראשון ביום השני ביום השלישי, איך משבצים את כל הימים של השבע ברכות, לא כתוב ע"ז איזשהו משהו איזשהו סדר וצורה מסויימת, היה אפשר אפילו לחשוב שלפעמים זה נראה כאילו מתעסקים באיזשהו כמין התנדבות, נוּ מי מתנדב לארגן לעשות עוד איזה יום שבע ברכות כדי שנמלא את השבע ברכות, מה הענין בזה, האם באמת זה המצב שהחתן וכלה הם כאיזה עני בפתח שצריכים מישהו שיתנדב לארגן להם את השבע ברכות?! ומדוע באמת חז"ל לא דיברו ותיקנו בזה סדר וצורה?

רק הפשט הוא שזה הולך הפוך, וכמו שביארנו לענין בניית המשכן שזה היה בנדיבות לב לבניית בית מלכותו של הי"ת, כמו"כ הרי ידוע (פרד"א טז') ש"חתן דומה למלך", א"כ הפשט הוא; לא שהחתן וכלה מקבלים "נהמא דכיסופא", אלא הקרובים והידידים והמשפחה הם רוצים מעצמם בלא שזה יהיה בדרך חוק וחיוב, שזה מגיע מעצם שהם רוצים להשתתף ולהתעסק בחיזוק וביסוס המלכות של ה"חתן דומה למלך", ולכן כל עניני הסעודה של השבע ברכות זה דבר שנעשה מתוך העם עצמו, וזה חלק מצורת כבוד והמלכה שעושים לחתן דומה למלך שמתעסקים ומשתתפים בבניית מלכות ונכבדות החתן הדומה למלך, ואדרבה אם יהיה המצב שהחתן בעצמו יתנדב לארגן לעצמו את הוצאות וסידור השבע ברכות זה פחות מעלה שהרי בזה הוא פחות נכבד כיון שהוא לא הומלך מספיק מהעם. וכן הוא הדבר גם בענין שמחת חתן וכלה בליל הנישואין שאין ענין הריקודים והמחולות כצורה והיכ"ת לשמח את החתן והכלה עד שאם נמצא צורה אחרת לשמחם לא יהי' צורך בהריקודים לפניהם, אלא שזה חלק מצורת ההמלכה בזה שאנשים רוקדים ומפזזים לפני החתן.

והנה באמת אנחנו נמצאים כעת בשמחת חתן שהיה כאן מצב שיש כאן "גובים" והעם עצמו התארגן, יש גובים ויש תורמים, ובאמת הנהלת הישיבה הרב ניימן שמשקיע כל השנה והכל מגיע ממנו, זה "האדנים" שבעצם מחזיקים את כל המציאות של הישיבה, הוא גם ניצח כאן על המלאכה והוא היה הגבאי הגובה, ובעצם היה כאן התארגנות פנימית שמרחיבה את הלב ומרוממת את הנפש, הסוג השתתפות הזאת שממש לא יאומן כי יסופר איך שתמכו בזה האימהות והרבניות, ואני אפילו לא יודע זה הכל היה באיתכסיא, גם כל הסיפור הזה עם הנתינה הרוחנית שזה נתינה שכל אחד נתן בעצם לעצמו באמת לא ידעתי מזה, רק הרגע יִדעו אותי, זה באמת צורה של רצון של כל אלה ששייכים לשמחה שהם רוצים בעצם לבסס ולחזק את החתן דומה למלך.

אם משמח חתן וכלה כתוב (ברכות ו,ב): "כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים". על אחת כו"כ אחד שלא רק עסוק בשמחה אלא הוא עסוק בלהכין את כל עניני הסעודה ואת כל המשתה של השמחת חתן איזה מעלה גדולה וכמה גדולה ורוממות יש בענין הזה.

אז באמת אנחנו בשם החתן והכלה וכולנו מודים ומברכים לכל אלה ששותפים כאן שהשתתפו כאן מעצמם, הגובים והעם המתנדבים במלאכה, שכולם השתתפו מרצון ומשמחה ובטוב לבב בשמחה הגדולה הזאת, זה באמת שמחת חתן אמיתית בצורה הכי מושלמת, באמת כולם יבורכו על כל מה שהם השקיעו, ולכל אחד ואחד יהיה לו את השמחות שלו ואת הנחת שלו ואת האושר שלו.