חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

התמודדות ונסיונות

כשאנחנו עומדים לדבר בפני מחנכות בישראל על דבר חינוך ונסיונות החיים, אנחנו צריכים דבר ראשון לברר לעצמנו מה הם מטרת הנסיונות, מהו המטרה בכלל של נסיון בחיים? מה נכלל בכלל נסיון? ואיזה דברים אנחנו יכולים להיות סבורים שהם בעצם נסיון והאמת היא שזה לא נסיון בכלל?

בעצם הייתי רוצה להתחיל עם דברים שאולי רק נדמה שזה נסיון אבל האמת שזה לא נסיון, נדבר אולי על הדבר הבסיסי שנותן לנו בעצם את הכח להתמודד עם נסיונות, ונבין אולי מתוך זה מה בעצם קורה היום ואיפה סיבת הבעיות היום שיוצרת קושי, במה שאפשר לחשוב שזה נושא של עמידה בניסיונות כשהאמת היא שהבעיה היא הרבה יותר קודמת למושג של נסיונות.

מהו הדבר שבעצם נותן כח לעמוד בנסיונות? צריך לדעת שמה שנותן לנו כח לעמוד בנסיונות זה לא רק שברור לנו ההלכות דעות ההשקפות ההבנה והמבט הנכון לחיים, הבסיס וההתחלה של הכח והיכולת לעמוד בנסיונות זה בעצם אם יש לנו בכלל כח להתמודד עם מצבים בחיים, אנחנו צריכים לדעת שילד מפונק אין לו כח בכלל להתמודד עם איזשהו מצב שונה או לא רגיל או עם איזשהו מצב שיש לו קושי, כל איזשהו יציאה מהשיגרה או מהנוחות גורמת לילד המפונק שאין לו בכלל כח ויכולת להתמודד, זה מערער לו את כל היציבות ואין לו את הכח להתמודד.

לכן בעצם הבסיס והשורש שנותן את הכח להתמודד עם נסיונות זה הנושא והכח בכלל להתמודד עם שינויים ועם מצבים לא הכי נוחים, שהחינוך לזה הוא בעצם מתחיל בגיל קטן מאוד, ילד קטן כשהוא כבר בתחילת החיים שלו ממש אפילו בגיל שנה כבר צריך בעצם להרגיל אותו של כל מה שהוא רוצה הוא מקבל.

ולצערינו המצב היום שההורים מרוב טירדות החיים והקושי לא עומדים מול רצונות של ילד, ילד רוצה משהו סותמים לו את הפה עם איזשהו ממתק או עם איזשהו הבטחה או עם בעצם לתת לו את מה שהוא רוצה, ובעצם הילד לא למד להתמודד בחיים, הוא לא למד שיש דבר שהוא רוצה ואין לו, והנושא הזה הוא בעצם הבסיס לעמידה בנסיונות, אבל הוא בעצם כח שכשהוא לא קיים באדם האדם בעצם חסר כל יכולת של התקדמות נכונה והצלחה בחיים, כי המציאות היום בצורת החיים (ותיכף נראה מה הדברים שגורמים לזה), זה שהיום אנשים חיים לפי "בא לי", כשבא לו משהו אין לו לבד את הכח ואת הכלים איך להתמודד עם משהו שבא לו, "בא לו" אז זה חייב להיות.

בעצם כל השיכלול והמודרניזציה והאוטומציה של החיים יצר איזשהו אשליה כאילו כל דבר ניתן לפתור ולסדר אותו הרגע ועכשיו. בעבר הלא רחוק כשכאב לאדם הראש מה הוא עשה? התמודד! מה הוא יכול לעשות, כואב הראש, אם רק לא היה חולה ממש אלא רק כאב הראש הוא לא עשה כלום והיתמודד ותיפקד עם זה, היום אין התמודדות, לוקחים משככי כאבים ותוך כמה דקות הכאב נעלם. כשמישהו היה צריך משהו ממישהו הוא היה צריך המתנה גדולה, הצורת תיקשורת שהיתה עד לא מזמן היתה דרך מכתבים, אם מישהו היה רוצה משהו ממישהו הוא היה צריך לשלוח לו מכתב, לעומת זאת היום הוא לוחץ על כמה כפתורים ומשיג את כל מי שהוא רוצה הרגע ועכשיו, בכל רגע נתון הוא יכול לסדר את מה שהוא רוצה. אדם רוצה אוכל, בלחיצת מקש טלפון הוא מקבל את כל מיני האוכל וסוגי האוכל טרי ישר מהתנור וישר מהסיר מגיע אליו הביתה מיד הדברים מוכנים. וגם בבית עצמו הוא מוציא מהמקפיא מכניס למיקרוגל ותוך רגעים ספורים מיד מוכן לו מה שהוא רוצה, מיד אפשר להדפיס במדפסת ולשלוח ממקום למקום דפוס ודיבורים.

וזה גרם שהחיים המודרנים האלה לקחו מהאדם את ההתמודדות בדברים הקלים, זו תעשיה משוכללת מאוד שמסירה מאדם את ההתמודדות מול הדברים הקטנים, גדל כאן דור שהוא סבור שבלחיצת כפתורים משיגים את מה שרוצים, ואחרי זה כשהדור הזה מגיע לחיים האמיתיים עצמם אין לו יכולת התמודדות, בגלל שכל השיכלולים פתרו לנו בעיות שהם בעצם לא בעיות, השיכלולים נתנו לנו יכולת להספיק דברים שבעצם לא היה קורה שום דבר אם לא היינו מספיקים, זה בהחלט נחמד מאוד אם אפשר להשיג את הדברים הקלים האלה בקלות, למה לא, אבל זה לא דבר שפתר לנו שום דבר מעצם בעיות החיים.

וכשהילד גדל ובצורת החיים שגדל הוא הרי עוד לא נמצא בתוך בעיות החיים, וכל אשר שאלו אלי לא אצלתי מהם, וכל מה שהוא רוצה יש לו הרגע ועכשיו, ואם קורה מקרה שאיזה חברה בכיתה הביאה משהו שיש לחברה אחרת מה לקנאות בה, אז מיד מתקשרים למנהלת או למורה שתדאג שלא יביאו, ובעצם הילדה גודלת בלי התמודדות, דואגים שלא יהיה שום התמודדות, כל הזמן ההורים מנקים את השטח שלא יהיה התמודדות, אם הילדה לא תלמד בגיל קטן להתמודד עם זה שלחברה שלה יש איזה ממתק או איזה שעון שאין לה, איך היא תתמודד אחרי זה עם שידוכים כשהיא תראה מה שחברה שלה השיגה ומה שהיא השיגה, או בדברים יותר רציניים בחיים, היא לא למדה בכלל להתמודד שיכול להיות משהו שאין לה או משהו שיש לאחרים ואין לה, הכל כביכול אחיד מה שיש לאחרים יש לה ומה שיש לה יש לאחרים, זה מצב ששולל ובעצם אנחנו עושקים בזה מהילדים שלנו בכלל את הבניה שלהם לחיים עצמם. הבעיה הזאת היא קיימת בכל סוגי הבתים, גם בבתים הכי טובים והכי יראי שמים והכי מדקדקים בהלכה הבעיה הזאת קיימת לא פחות מאשר בבתים פחות טובים.

למה זה גרם? יש הרי שאלה גדולה; בוא נגיד הנושא הזה מה שכ"כ מדובר לאחרונה על פגעי האינטרנט והסרטים כל הנושא הזה, מה פשר הדבר שכאלה שגדלים בבתים בלי נסיונות בכלל, בבתים שהם ראו רק תורה וקדושה ויראת שמים ושמירת הלכה, ולמרות זאת אין להם את היכולת להתמודד מול משהו שעומד להם מול העינים, שבא להם להסתכל ואין להם את הכח להתמודד ולעצור את עצמם לא להסתכל כי זה לא מתאים לי, והרי הם יודעים שזה לא בסדר להסתכל והם קיבלו את החינוך ואין להם שום שורש פורה ראש ולענה, מה קורה איתם? הסיבה היא כי בעצם הם לא למדו את המושג הזה שבא לי ואני לא עושה, כי כל מה שבא להם היה להם, כשילד גדל בצורה שכל מה שבא לו יש לו אין לו את הכח להתמודד, ואם כעת יש לו משהו שממש מתחשק לו וזה נראה לו מגרה ונראה לו מאוד מענין הוא כבר לא עוצר את עצמו.

בדורות קודמים לעומת זאת, יצא לקרוא למשל בדור של אחרי השואה על ניצולי שואה ואפילו על כאלה שלא היו בישיבות, שהיו שנים בכל הסבל של השואה ונפלו אחד לכאן ואחד לכאן, והגיעו למקומות שלא היה שם בכלל צורת יהדות ולא קהילה ולא ישיבה, ועמדו בנסיונות נוראים שלא לעשות שידוך עם מי שאינה בת ישראל, ועל שמירת שבת אפילו שהיה קשה להם בפרנסה, היה להם כחות שלא מובן מאיפה הכחות האלה. התשובה היא! כי הבסיס לעמידה בנסיונות זה הכח להתמודד עם קשיים בחיים, ואלה שעברו את הבית ספר של ההתמודדויות בחיים הם השתמשו באותו כח גם לנסיונות בענינים רוחניים.

ראוי לנו לדעת שהיכולת התמודדות בנושאים של רוחניות זה לא שונה במהותו מיכולת התמודדות בכל קשיי החיים, כי החיים מזמינים כל הזמן מצבים מורכבים וקשים, ואותו כח שנותן את היכולת להתמודד במצבים מורכבים בחיים עצמם בעניני החיים הפשוטים בדברים שלא קשורים בכלל לעניני תורה ומצוות, זה גם הכח שאמור לתת לנו את הכח לעמוד בנסיונות בדברים שכן קשורים לתורה ומצוות, כי הרי עצם החינוך קיים כבר, כשאנחנו הולכים לדבר על נושא של איך לעמוד בנסיונות אז מדובר כאן בכאלה שהחינוך כן מושרש אצלם נכון, הם כן גדלו בחינוך הנכון ובצורה הטובה ובבית של יראת שמים ושל דיקדוק הלכה ושל אהבת תורה, והנה אנחנו רואים שאיך שמגיע נסיון של איזשהו קושי איזשהו משהו שיש כעת איזשהו רצון איזשהו תשוקה או איזשהו קושי פתאום נופלים חלל, מאיפה זה קורה? הבעיה היא לא בעניני אידישקייט, הבעיה היא לא בתורה ויראת שמים שהנחילו להם, הבעיה היא שהם לא חונכו להתמודד כי הכל היה מסודר להם.

לכן ראוי לנו לדעת שהדבר הראשון מה שקשור בעצם לנסיון ולעמידה בנסיונות ושזה עוד השלב הקודם - שיהיה מצב שהילד יתמודד! לא אמור להיות שכל איזשהו ציוץ של ילד ישר לרפד ולסדר את זה, הילד בא ומספר משהו בחברה שלא נוח לו כ"כ ישר הולכים ההורים ומסדרים, הילד צריך ללמוד להתמודד, גם אם המורה קצת קשוחה אז תסתדרי עם המורה, לא צריך כעת ללכת להפוך עולמות בשביל זה, וכן על זה הדרך כשקשה כך או קשה כך ישר ההורים דואגים מה יקרה לילד או לילדה, לא יקרה להם כלום, ככל שאנחנו ניתן להם להתמודד עם הדברים הקטנים והפשוטים האלה הם ירכשו בנפשם כח להתמודד, הם ילמדו את הרעיון הזה שלא כל מה שאני רוצה יש לי ולא כל קושי משבית אותי, זה הבסיס הראשוני בכלל ליכולת עמידה בניסיון.

זה נכון שכשהבנות כבר בגיל סמינר אז השאלה היא מה הם עברו עד היום, בבחינה האם נבנה בהם הכח להתמודדות של דחיית סיפוקים ולהשלים עם מצבים, שזה דבר שאם לא הנחילו להם את זה בגיל ילדות זה כבר קשה כעת להנחיל את זה בגיל נערות ובגרות, כעת זה עבודה הרבה יותר קשה, אבל מה שבכל זאת מוטל כשאנחנו באים כן לחנך אותם על הנושאים האלה, זה שאנחנו צריכים לתת להם פורפורציות, להסביר להם קודם את החלק הזה; תוכיחו לעצמכם שלא כל קושי אמור להשבית אותכם, שאפשר להתמודד עם זה, להראות ולהוכיח להם כמו שאנחנו המבוגרים מתמודדים, איך אנחנו מתמודדים עם כל מיני קשיים? אנחנו אוהבים להיזכר ממה שיצא לנו לשמוע ולהכיר כאלה שהתמודדו עם קשיים יותר גדולים ממה שאנחנו עוברים וזה נותן לנו כח, אנחנו מאמינים שיש לאדם כח ויכולת להתמודד, הנוער היום הוא כזה מפונק שהוא אפילו לא מאמין בכלל שיש כח ויכולת להתמודד, דבר ראשון אנחנו צריכים פשוט לספר להם שיכול להיות שלבן אדם לא יהיה את כל מה שנוח לו והוא יסתדר עם זה, וגם אנשים עוברים מצבים קשים ומורכבים ושורדים את זה וממשיכים הלאה ומתקדמים ומצליחים.

אני נזכר שיצא לי פעם לראות באיזשהו ספר שכתב איזשהו רופא נפש שעבר מחנות בשואה, הוא מתאר את הלילה הקודם שאתמול ישן בבית המרווח שלו מול הלילה הבא שבו הוא לא ישן כשהיו ברכבות שלקחו אותם למחנות, הוא מתאר איזה תנאים היה בפעם הראשונה שמהמיטה החמה בבית הוא היה צריך לישון על הדרגש שם, והוא מתאר את רוחב הדרגש כשארבע אנשים על אותו דרגש, והוא אומר ואיך ששמתי את הראש על העץ על השניה נרדמתי, הוא אומר; אם מישהו היה אומר לי לפני יומיים שאני אוכל להירדם בכאלה תנאים הייתי אומר לו; אין מצב! והנה זה קרה, כשעמדתי מול המציאות הזאת זה קרה.

אנחנו צריכים דבר ראשון לספר לתלמידות שלנו שיש לנו כח להתמודד גם עם מצבים לא נוחים, אנחנו לא כ"כ חלשים כמו שאנחנו סבורים, ומה שגורם להם להיות בטוחות שהם כ"כ חלשות, כי הם מעולם לא עמדו מול התמודדות, החיים שלהם כל הזמן מרופדים, אבל למעשה כשנכנסים לחיים אין מה שירפד אם לא יהיה את הכח ואת היכולת להתמודד. לכן מן הראוי תמיד וזה כבר מתחיל עוד מקטנות לא למנוע מילד מצב של קינאה, שהוא יראה מצב של קינאה, כן לההוא יש ולנו אין, לא קרה שום דבר ואנחנו נסתדר עם מה שיש לנו, לא כל הזמן לחיות איזה הסתרה וחיפויים כאילו לכולם אותו דבר, מה שיש להם יש להם מה שיש לנו יש לנו, אתה רוצה להירשם לאימוץ שם שיהיה לך, תנסה אולי אם הם יאמצו אותך יהיה לך שם יותר, אצלנו זה כך וזה מה שיש, אנחנו חיים עם מה שיש לנו ולא עם מה שיש לאחרים, זה ילמד את הילד, ולא לחשוב שזה יזיק לו אלא זה יתן לו, כי הרי בלאו הכי בחיים הוא יראה את זה, אין אחד שלא יראה בחיים משהו שיש לאחרים ואין לו, וזה טוב שהוא יחשף לזה מגיל 0, והוא ילמד להתמודד עם זה. לא אמור להיות שילד חוזר הביתה עם ממתק או עם איזה פקל'ה שהוא קיבל ביום הולדת, וכעת ידאגו לכל האחים והאחיות, כי למה רק לו יש?! לו יש כי היה לו יום הולדת שם בגן או בבית ספר, כשיהיה לך יהיה לך ותתמודד עם זה, אבל ההורים היום כ"כ טרודים וסחופים ואין כח לכלום, מנסים כל הזמן לסדר את הדברים ואחרי זה גודל לו דור מפונק שלא מכיר מה זה התמודדות.

זה חלק שהוא עוד טרום בכלל הנושא של עמידה בנסיונות בכלל, להכין את הילד מראש להתמודדות כדי שיהיה לו בכלל את הכח ושיהיה בנוי לו בנפש את הכח להתמודד עם מצבים בחיים, שזהו שלב ראשוני עוד לפני המצב של נסיונות, והדבר הזה גם אם זה לא הונחל מספיק בגיל קטנות וילדות, אז לפחות מגיל נערות נדבר עם התלמידות שיתרגלו לעצמם את החלק הזה, תראו הנה יש קושי, כל אחת תמצא לעצמה איזה קושי שהיא התמודדה עם זה ופתרה את זה.

ובוא נדבר על קשיים, ואיך גם עם קשיים גדולים אפשר לצאת מזה ומוצאים את הדרך איך להתמודד עם זה! יצא לי להכיר איזה יהודי שהוא נכה (היה לו שיתוק ילדים בגיל תינוק) ויושב על כיסא גלגלים ומעולם לא הלך על רגליו, והנה המציאות היא שבדרך כלל נכים על כסא גלגלים, גם כשרואים אותם רק מחציים ולמעלה ורואים רק את הפנים שלהם אבל רואים את הנכות גם על הפנים שלהם, אבל היהודי הזה מלא שמחת חיים והומור, ואנחנו קצת יש לנו קירבה, אז שאלתי אותו יום אחד; תגיד לי ר' דוד איך עשית את זה שאתה כ"כ שמח וטוב לב, והוא אמר לי משפט שהמשפט הזה שוה הרבה, הוא אמר לי; תדע לך, אני חשבתי והגעתי להתבוננות כזאת, אמרתי לעצמי כך; הקב"ה עשה אותי נכה בגוף, אבל אני לא אוסיף לעצמי גם נכות בנפש, את זה הקב"ה לא עשה לי וזה תלוי בי, אני לא אוסיף לעצמי גם נכות בנפש, בסופו של דבר הוא אפילו עוד עשה פרנסה מהנכות שלו ע"י שהמציא איזה מכשיר מנוף להעלות את הכיסא גלגלים על גג הרכב ועשה מזה פרנסה.

אני מאמין שכולם מכירים שהיה אחד מנשיאי ארה"ב שהגיע לנשיאות כשהוא נכה ועל כיסא גלגלים, רוזוואלט היה נכה על כיסא גלגלים והיה נשיא ארה"ב, והוא גם היה הנשיא היחידי בתולדות ארה"ב שהיה 4 פעמים נשיא, זה היה בדיוק בזמן השואה ועשו שם חוק להוראת שעה שיהיה רצף שילטוני כי זה זמן מלחמה וזה לא זמן של בחירות, אז חשבתי; אדם נכה על כיסא גלגלים באמת אבוד לו להיות פועל בנין או עובד במשאית אשפה, אבל עדיין לא אבוד לו להיות נשיא ארה"ב!

וזה תלוי בנו במה שאנחנו מקרינים לילדים, ויצא להכיר מקרים כאלה, ילד שנולד למשל עם איזשהו קושי מסויים, אפילו לפעמים איזשהו דבר שיכול להיות שיצחקו עליו בחברה, זה מאוד תלוי בהורים איך הם מתייחסים, אם מתייחסים אליו כאילו הוא מסכן שצריך הרבה לרחם עליו אז הוא יגדל מסכן כי הם חינכו אותו למסכנות, אבל לילד יש כח להתמודד אם משדרים לו בטחון ועוז רוח ושהוא לא מסכן, אמנם נכון שלא מתעלמים ואי אפשר לטייח שיש לו בעיה, אבל בעיה הזאת לא שוללת ממך את הצלחת החיים. וכבר יצא להכיר מקרה כזה של ילד שנולד עם איזשהו פגם אסטטי שיש מה לצחוק עליו, ויצא לשמוע מאמו שהיא מסתכלת במרפסת ורואה אותו למטה, וחברים אומרים לו איזה אף עקום יש לך, והוא עונה להם; תפנו בתלונה לזה שיצר אותי עם כזה אף עקום, כך ילד בן 4 עונה לחברים שלו, והם עזבו את השטח, אז גם ילד בן 4 יכול להיות כך, מאיפה זה הגיע לו? כי הוא קיבל בבית לא שדר של רחמים עצמיים ומסכנות אלא שדר של רוח עוז ותעצומות.

אם אנחנו ננסה ללכת קדימה לנושא של נסיונות, נלך לשלב הבא דבר שבאמת קשור לנסיונות, בעצם הנושא של נסיונות הוא נושא שמקיף באמת את כל חלקי החיים, המסילת ישרים כותב בפרק א': כי כל עניני העולם בין לטוב בין למוטב הנה הם נסיונות לאדם, העוני מצד אחד והעושר מצד אחד... השלוה מצד אחד והיסורין מצד אחד, עד שנמצאת המלחמה אליו פנים ואחור". נסיונות זה דבר שכולל את כל החיים, בכל פרטי החיים האדם נמצא כל הזמן בסתירה מול שני צדדים, ובעצם הבחירה זה נסיון לאדם האם הוא יבחר בדרך הטובה או ח"ו בדרך הלא טובה, כל הזמן בן אדם הוא בפרשת דרכים שזה הנסיון שלו.

אבל בוא נתבונן אולי באמת במהות של נסיונות, הנסיון הראשון שמוכר לנו בתורה הוא: "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹקִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם" (בראשית כב, א) - הקב"ה ניסה את אברהם אבינו בנסיון של העקידה. יש כאן שאלה גדולה: הרי באמת הראשונים כבר מדברים על כל הנושא של ידיעה ובחירה, שבעצם מה שהקב"ה יודע את העתידות זה לא סתירה לבחירה, הידיעה זה ידיעה שהיא כעין נבואה אבל זה לא סותר את הבחירה, יש בזה אריכות גדולה בראשונים ובספרי מחשבה, בסדר, אבל מה זה הנושא של נסיון שהוא חוץ מהנושא של בחירה שהקב"ה מעמיד בן אדם בנסיון, לכאורה מילא אדם שרוצה לנסות מישהו הוא אכן יעמיד אותו באיזה ניסיון, והוא יראה אם הוא עומד בנסיון או לא עומד בנסיון, כי הוא לא יודע האם ההוא יעמוד בנסיון, אבל הקב"ה הרי יודע אם אברהם אבינו או האדם יעמוד בנסיון, אז מה הרעיון בלהעמיד נסיון לאדם?

כתוב ע"ז בראשונים וז"ל הרמב"ן: "ענין הנסיון הוא לדעתי בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו אם ירצה יעשה ואם לא ירצה לא יעשה יקרא "נסיון" מצד המנוסה, אבל המנסה יתברך יצוה בו להוציא הדבר מן הכח אל הפועל להיות לו שכר מעשה טוב לא שכר לב טוב בלבד", ע"כ. - שבאמת נסיון זה לא מכח המנסה כי המנסה דהיינו הקב"ה הוא יודע, אבל הנסיון זה מצד המנוסה, ומה הכונה מצד המנוסה? שאמנם גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאברהם אבינו יעמוד בנסיון, אבל הנסיון הוא מוציא מהכח אל הפועל את הכחות של האדם, אברהם אבינו בזה שהיה לו את היכולת ואת הכח ואפילו את הוודאות שהוא יעמוד בנסיון זה עדיין לא נתן לו את המדריגה שהוא השיג בזה שהוא עמד בנסיון, כי אנחנו בעולם המעשה ועד שהאדם לא מוכיח בשטח את הכחות שלו זה לא נותן לו את המעלה והמדריגה.

בוא נראה את זה מדברים פשוטים! כל אחד יודע שיש כל מיני עניני התעמלויות שנותנים יותר כחות, נותנים יותר גמישות ויותר סיבולת ויותר כח לשאת דברים או לרוץ או קלות בנשימה או כל מיני דברים שעל ידי התעמלויות יש יותר כח, וכל אחד מבין שבזה שאני יכול לעשות התעמלויות זה עוד לא יתן לי את הכח שאני מקבל ע"י שאני יעשה את אותם תרגילים, אבל כשעושים את התרגילים האלה לפי הכללים ולפי הסדר הראוי הנה האדם אחרי תקופה הוא בן אדם אחר, הוא בן אדם יותר גמיש יותר בעל כח ויותר רענן, ההתעסקות בפועל מוסיפה כחות או עכ"פ מוציאה מהכח אל הפעל כח שקיים באדם - זה המושג של נסיונות! שנסיון זה מוציא מהכח אל הפעל את המעלות של האדם ואז הוא באמת עלה ונתעלה בעקבות הנסיון.

נסיון זה גם כעין זריקת חיסון, ידוע מה זה החיסונים שנותנים, הרי כל חולי שיש לאדם זה בעצם שיש שם מלחמה בין הנוגדנים שמתנגדים לחולי ובין החולי, והשאלה מי ינצח האם החיידקים הבריאים או החיידקים הזיהומיים, הנושא של חיסון זה שבעצם מזריקים בצורה מוחלשת את המחלה וזה מעורר את הנוגדנים לצאת להילחם, וע"י המלחמה הם מתחזקים והם נהיים יותר מחוסנים ויותר חזקים עד שזה נותן להם כח אח"ז גם לנצח את המחלה עצמה, ולולי החיסון אז החיידקים הטובים לא היה להם את הכח להתמודד מול המחלה עצמה, כך כל נסיון נותן לאדם בעצם כח להתמודדות, ונותן לו יכולת להתמודד עם דבר שבמצב הקודם הוא לא היה יכול להתמודד בזה.

רבינו יונה על המשנה באבות (ד-ב) כותב וז"ל: "ועתה בן עזאי הוסיף טעם אחר ואמר הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה שמצוה גוררת מצוה - מכח הטבע כי הוא זה, כי בעשות האדם מצוה קטנה פעם אחת הוא מתקרב את השם ומרגיל את רוחו לעבודתו ונקלה בעיניו לעשות מצוה אחרת שיש בה טורח כנגד הראשונה או יותר מעט מפני שכבר הורגל טבעו למלאכת המצוה. וכי יעשה שניה ושלישי אף כי תהיה עליו לטורח הרבה מן הראשונות יעשנה מהרה כי כבר הרגל שולט עליו הרבה, עד כי ישלוט עליו עד מאד ויעשה כל המצות כלן. והעבירה גוררת עבירה - גם זה מן הטבע, אחר שעשה עבירה אחת ונתרחק מעבודת השם ית' כי תבא לידי עבירה אחרת אף כי אין היצר מתאוה אליה כבראשונה יעשנה, כי רוחו עלול אל היצר ותוקף עליו ואם אין מתאוה גדולה בדבר ההוא, אך יעשה כל העבירות כי טבעו מורגל לעשות כל תועבת השם אשר שנא", ע"כ. דהיינו הוא אומר שזה דבר טבעי שזה כך, כי אדם שעשה מצוה פעם אחת בדבר שהיה לו קשה זה גורם לו שכבר פעם שניה יותר קל לו, את אותו דבר שפעם ראשונה היה לו קשה פעם שניה יותר קל לו, ולפעמים כבר אפילו אחרי פעם ראשונה הוא כבר יכול לעלות דרגה לעוד משהו, אבל לפעמים צריך עוד פעם לעשות את זה בצורה קלה ואז הוא יוכל לעשות משהו כבר יותר, ואח"ז עוד פעם הוא יוכל לעשות משהו עוד יותר, והנה אחרי כמה פעמים הוא כבר יוכל לעשות דברים שלולי שהוא עשה פעם ראשון לא היה לו בכלל את הכחות לעשות אותם, והוא בעצם רכש לעצמו כחות ויכולות חדשים שלא היו לו במצב הקודם שלו.

זה בעצם המעלה של נסיון! שכל עמידה בנסיון היא לא רק שעצרנו את הכישלון אלא שגם התחזקנו יותר, ואת זה ראוי לדעת ולכן להיות מרוצה, שיש כאלה סבורים שאם עמדתי בנסיון ס"ה לא הפסדתי, אבל האמת היא שעמדתי בנסיון זה לא רק שלא הפסדתי, אלא שאני בעצם עשיתי התעמלות בשרירי הנפש שלי וכעת התחזקתי ואני לא אותו אדם, אני לא רק לא ניזוקתי ולא נפלתי אלא אני כעת בן אדם מחוסן, בן אדם שיש לו יותר כח להתמודד גם עם מצבים יותר קשים, כי כל טירונות שעושים בעצם נותנת כח אח"ז להתמודד עם מצבים יותר מורכבים.

יש עוד חלק שבעצם מאוד חשוב לנושא של עמידה בנסיונות, הרב דסלר מדבר ע"ז במכתב מאליהו ח"ג (עמ' 293), הוא קורא לזה "לשרוף את הגשרים", לשלול את האפשרות לכישלון, זאת אומרת ליצור מצב שבו לא שייך את הכישלון, יש לפעמים מצב שיש לפעמים רצון של "אני אוכיח התמודדות", ע"פ תורה אין כזה דבר, אדם לא אמור להוכיח התמודדות, אלא בכל מצב של נסיון שיש לאדם מה שמוטל עליו זה בעצם לברוח מהנסיון ולראות איך יהיה מצב שאין לו בכלל התמודדות.

החזו"א כותב (אמו"ב ד-ט) כמשל לזה: "כמו שאדם נזהר שלא לעמוד במקום סכנה, וכמו שאמרו (שבת לב,א) "לא יעמוד אדם במקום סכנה" - ואם בסכנת הגוף כן כש"כ בסכנת הנפש, וגם במדת דרך ארץ כן, שאין נכנסין לעסק בספק השקול של ריוח והפסד בזמן שההפסד הפסד עולם אף שהריוח ריוח עולם", ע"כ. אנחנו לא ראינו אדם שיש לו אוצר יקר והוא יעבור במקום שיכול להיות איזשהו חשש סכנה של גניבה עם האוצר גדול, אדם לא מכניס את עצמו לסכנה של חשש קל להפסד גדול אפילו אם צד הריוח הוא ריוח יותר גדול, אדם לא מעמיד את עצמו במצב של איזשהו חשש הכי רחוק של הפסד גדול. ולכן באמת אחד מהדברים שצריך לדעת! שלא לחשוב שאנחנו אמורים לחפש את הנסיונות, אם מגיע נסיון אנחנו בעזרת ה' נתמודד עם זה, אבל ההנחיה היא תמיד לברוח מהנסיון, ולדעת שזה עצמו נסיון; האם אני מחפש כעת את היכולת שלי לעמוד בניסיונות, או אני ירא שמים ואני מבין שאין רצונו יתברך שיהודי ישאר במצב של נסיון אלא יברח מנסיון, כי אדם לא מכניס את עצמו במצב של ספק בדבר שהפסדו הפסד עולם גם מול ריוח עולם כלשונו של החזו"א.

יש עוד דבר שהרב דסלר/ מדבר על נושא של נסיונות שזהו דבר שעוזר מאוד להתמודד עם נסיונות, היום לכל דבר יש שם מודרני, היום קוראים לזה "דמיון מודרך", הוא קורא לזה והבעלי מוסר קוראים לזה "כח הציור", הוא מתאר שם את החלק הזה שאדם שמצייר ומתאר לעצמו ברגש ובדמיון את הריוח של קיום מצוה והימנעות מעבירה, כמה זה נותן לאדם בסוף את הכח ואת היכולת כשהוא מגיע למצב של הנסיון, הוא מביא שם את שכתוב על רבי עקיבא: "בשעה שהוציאו את ר' עקיבא להריגה זמן ק''ש היה והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים, אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן! אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה "בְכָל נַפְשְׁךָ" (דברים ו, ה) - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו" (ברכות סא,ב). אז הוא מביא שם בשם הסבא מקלם כמדומני/ הוא מביא שם שרבי עקיבא כל פעם כשהוא קרא קרי"ש הוא צייר בעצמו ב"כח הציור" [או ב"דמיון המודרך" איך שקוראים לזה היום] את המציאות של "בְכָל נַפְשְׁךָ" (דברים ו, ה) - אפילו נוטל את נפשך, והוא צייר את זה בהרגשה חושית כזאת שכשזה הגיע לפועל הוא היה מוכן לזה, וזה הביאור ב'כל ימי הייתי מצפה מתי יבוא לידי ואקיימנו', שלא שרבי עקיבא ציפה שזה יהיה הסוף שלו כי הרי רצון ה' "וָחַי בָּהֶם" (ויקרא יח, ה) - ולא שימות בהם (יומא פה,ב), אבל הייתי מצפה שיהיה לי את הכח לזה שאם זה יבוא לידי אני אוכל לעמוד בזה, כי אנחנו לא צריכים וזה גם לא המטרה של הבריאה שזה באמת יקרה, רק שאם זה יקרה יהיה לנו את הכח להתמודד בזה, ורבי עקיבא בנה בנפשו את ה"בכל נפשך" אפילו נוטל את נפשך, וזה הוכיח את עצמו בסופו של דבר במה שזה קרה.

הייתי רוצה אולי רק בקצרה להגיד עוד איזשהו כמה נקודות שקשורים לנושא הזה, הייתי רוצה להציג איזשהו שאלה; אדם שקרה לו איזשהו כויה, והלכו לחבוש את זה, שמו לו שם סם וכדו' וחבשו לו את זה וזה שורף מאוד, ואומר לו הרופא החובש תדע לך ש'השריפה הזאת אשר שרף ה'' תבער בך עד עבור 5 ימים, זה ישרוף לך ואין מה לעשות, אחרי 5 ימים לאט לאט יהיה 'ותשקע האש', אבל 5 ימים זה ישרוף לך מאוד, תיקח אקמול או אופטלגין אין מה לעשות, והנה הרבה פעמים כשהכויה היא לא על שטח גדול ולא בצורה שמשביתה את האדם, אז האדם יוצא לפועלו ולעבודתו עדי ערב עם הכויה והוא מתפקד רגיל, בוא נשאל שאלה; מה יקרה לוּ יצוייר והרופא אומר לו; תשמע הכויה הזאת שיש לך היא תבער בך 50 שנה, לא 5 ימים אלא 50 שנה, אין תרופה לזה וזה יבער וישרוף לך 50 שנה, אבל תדע לך שלא יהיה בזה איזשהו אפקט הצטברותי ואתה לא תלך הלוך וחסור, בדיוק כמו שאתה מרגיש היום עם זה גם תרגיש מחר ומחרתיים עוד שבוע עוד חודש ועוד שנתיים, כך 50 שנה הכל יהיה אותו דבר כמו היום ולא יהיה שום דבר יותר גרוע, אבל זה יקח 50 שנה עד שזה יעבור לך, מה יהיה עם הבן אדם הזה? המציאות שכל אחד מבין שהבן אדם הזה יהיה לו מאוד מאוד קשה והוא יהיה מאוד מאוד שבור.

מה בעצם הנושא, הייתי רוצה לשאול; מה ההבדל אם זה 5 ימים או 50 שנה, גם כשזה 5 ימים הרי כרגע שורף לו ומה שזה עוד 5 ימים יפסיק לשרוף לו זה לא גורם שכרגע לא שורף, כרגע זה שורף, אלא מה, הוא יכול להתמודד כי זה לא שורף ברמה כזאת שזה משבית אותו והנה הוא מתפקד רגיל, מה קרה בזה שהוא יודע שזה יהיה 50 שנה?

אם אנחנו נתבונן בענין נמצא שכל ההבדל בין 5 ימים ל-50 שנה זה ש-5 ימים הוא מאשר, אבל על 50 שנה הוא יוצא להפגנה; לא מוכן! לא מסכים שזה יהיה 50 שנה! הוא פשוט לא מוכן, הוא לא מוכן לאשר כזה רעיון שיהיה לו את הכאב הזה 50 שנה, ובשביל הלא מוכן שיהיה לו את הכאב הזה 50 שנה הוא כעת סובל סבל גדול שהוא היה יכול לחסוך לעצמו לוּ הוא היה משלים עם זה, הוא פשוט לא משלים עם המציאות, הוא עדיין חי באיזושהי אשליה שמה פתאום? למה מגיע לי? למה שאני אסבול? וכו', לא יודע מה בדיוק שם מטריד אותו אבל למעשה הוא חושב שהבעיה שלו זה הכויוה, והאמת היא שהבעיה שלו זה בכלל לא הכויה, הבעיה שלו היא שהוא לא מוכן שהכויה שלו תהיה יותר יותר מ-5 ימים, לא מוכן בשום אופן! לא יעלה ולא יבוא! והוא עוד חושב שהבעיה שלו זה הכויה. לוּ הוא ס"ה יקבל את המציאות שגמרנו זה המציאות 50 שנה, הוא לא יסבול יותר מאשר אותו אחד ששמע רק על 5 ימים, אבל הוא לא מוכן ואז הוא סובל, וכל הלא מוכן הזה זה סבל שבעצם הוא עשה את זה לעצמו, הוא היה יכול לחסוך את זה לעצמו כי מה לעשות זה המציאות, תקרא את המפה תקרא את המציאות ותפסיק לעשות הפגנות נגד המציאות, זה המציאות!

יצא לי לקרוא פעם איזשהו סיפור כזה; היה איזשהו יהודי גביר אדיר שהיה לו צי של ספינות, ובהם הוא היה מעביר סחורה דרך ימים ונהרות ממדינה למדינה והוא התעשר מזה עושר רב, ויהי היום והוא היה באיזשהו סעודת משתה שהוא עשה לקרוביו אוהביו וידידיו, ובאמצע אותו משתה הגיעה אליו בשורה מרעישה לא טובה השמועה, שקרה איזשהו נחשול בים איזשהו זוטו של ים צונאמי לא יודע בדיוק מה היה שם, אבל למעשה הספינות שלו טבעו בים ויצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה של כלום, הסחורה לא היתה מבוטחת והוא צריך כעת למכור את הבית כדי לשלם את החובות של הסחורה, הוא פשוט הפך מגביר אדיר להומלס, היה שם הלם גדול כמובן לכל מי שהיה שם, והוא הליט והוריד את ראשו על ידיו, והיה כך עשר דקות עם הראש על הידיים וכולם מסתכלים עליו, אחרי עשר דקות הוא מרים את הראש לוקח בקבוק משקה ומוזג בכוסיות ומחלק לחיים, ואומר: לחיים! לחיים! אלה שהיו שם חשבו שנטרפה או נשתבשה עליו דעתו.

וכשהוא רואה את מבטי התמיהה עליהם אז הוא פותח את פיו ואומר להם; תשמעו! לפני עשר דקות אני קיבלתי ידיעה נוראה, שאני הגביר העשיר הגדול נהייתי בין רגע עני מרוד, ואז הורדתי את ראשי ואמרתי לעצמי; אוי וי איזה מסכן אני, מעכשיו אני אכנס לדיכאון ואני אתעצבן ואני אבכה, ואני אומלל ואני אשבות ואני אסתגר ואני לא אעשה כלום, ואני לא אצא מהבית ואני אשכב במיטה ואני אבכה יומם ולילה על עושרי שאבד ממני, ואז חשבתי; וכמה זמן אני עשה את זה? חשבתי! אני אעשה את זה יום יומיים שבוע שבועיים חודש חודשיים חצי שנה שנה שנתיים, אבל יגיע איזשהו זמן שאני יגיד לעצמי; לחי יש תקוה "טוב כלב חי מהארי המת", מה אתה קובר את עצמך כל היום במיטה?! מה אתה עושה לעצמך?! תעשה משהו עם עצמך, קום צא להתחיל את החיים מחדש, כך הרי יהיה בסוף באיזשהו שלב. אתם יודעים שאני קצת בעל כישרון אז עשיתי את זה בעשר דקות, אני מתחיל מחדש את החיים מהרגע, ואני מחלק לכם "לחיים" לרגל התחלת החיים שלי, עד כאן הסיפור.

לא באתי להגיד שכל אחד יש לו את הכח לעשות את זה בעשר דקות, אבל יש מה ללמוד מהסיפור הזה, חלק ממה שיתן לנו את היכולת להתמודד זה שאנחנו צריכים להשלים עם מצבינו, אנחנו לא יכולים להיות במצב של שבויים באיזשהו דמיון של מה שאנחנו תיכננו איך יראו החיים שלנו, אנחנו נהיה בבעיה חמורה אם אנחנו נחיה בעולם הזוי שבו כאילו יש איזה רעיון שאם אני רוצה משהו או אם אני תיכננתי משהו זה מה שקורה, כמה עוד סטירות אנחנו צריכים לקבל כדי לדעת שלא קורה מה שאנחנו רוצים, מה שאנחנו רוצים זה יכול להיות משאלת לב, אנחנו יכולים להתפלל על זה, אנחנו יכולים להשתדל על זה, אם זה רצון טוב אנחנו יכולים אפילו לעשות השתדלות בזה, אבל אין כלל כזה שרצון מתממש, אין כזה שום כלל.

ואנחנו צריכים לדעת! שכשאנחנו רוצים משהו וזה בסוף לא קורה, אז זה לא כמו שאנחנו מרגישים שהבעיה שלנו זה למה לא קורה מה שאני רוצה, הבעיה שלנו למה אני ממשיך לרצות את מה שלא קורה, תפסיק לרצות! תלמד שמה שלא קורה גמרנו סע הלאה, תתעסק במשהו אחר, להמשיך לרצות את מה שלא קורה זה דבר שהוא נגד ההגיון נגד המציאות, ואדם מיוסר וסובל סבל רב שהוא מביא לעצמו הרבה מעבר למציאות עצמה, עד כדי שאם נכניס למעבדה את גודל הסבל שאדם סובל בכל מיני מצבים, מבדיקות מדוייקות של מעבדה יצא שבהרבה מקרים רוב אחוזי הסבל זה לא מהדבר עצמו אלא מזה שהוא לא משלים עם זה, וזה דבר שיכול לתת לנו הרבה כח בענין הזה של התמודדויות בחיים, לקבל את מציאות החיים, זה לא הכונה שאנחנו רובוטים, אבל זה דבר שאנחנו לא יכולים לתת להרגשות שלנו להיסחף ולהישאר בדמיון כשהמציאות מול עינינו סותרת ומכחישה את הרצון שלנו, אנחנו חייבים להתעשת ולהבין מה קורה מול עינינו.

הייתי רוצה רק משפט אחד או שניים להגיד על אחד מהנושאים שהבנתי שזה גם נושאים שאמורים להיות מדוברים, הייתי רוצה להגיד משפט או שניים והשומעים יחשבו על הנושא, הסבתא שלי הרבנית שניידמאן סיפרה לי; שבשעתו כשהיא התחתנה זה היה החתונה הראשונה של בני ברק שבה בת לקחה בחור ישיבה, חתונה הראשונה בעיר הקודש בני ברק שבת לקחה בחור ישיבה זה היה החתונה שלה, והיא אומרת שכל העיר הגיעו לראות מי זאת הנכה הזאת שלוקחת ישיבח'ער שלא עושה פרנסה ולא עושה כסף, זה היה המצב של בני ברק בשנות הצ', זכינו ברוך ה' להקים דורות כאלה של בנות מה'בית יעקב' עם כל מה שקורה, עם השאיפות ועם המציאות שבנות שמחפשות רק בן תורה ורק תלמיד חכם, אשרינו מה טוב חלקינו, אבל ראוי לדעת ששורש הרעיון הזה הוא; שתמורת מה שהיה מצב שאפילו בבני ברק היה מצב שמה שבת חיפשה זה בחור שיש לו כסף, אז ברוך ה' שאנחנו למדנו והגענו לזה שבנותינו מבינות ש"טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף", זה בהחלט מצויין!

אבל אנחנו צריכים לדעת דבר אחד, שכמו שלא כל אחד זוכה להיות ת"ח, גם לא כל אחת זוכה להיות אשת ת"ח, גם שאיפות טובות אין כלל שהם מתממשות, וכמדומני שחלק ממה שאנחנו מחנכות להשריש לבנות שאנחנו שואפים וזה חשוב לנו וברוך ה' שלא מעניין אותנו כסף אלא מעניין אותנו תורה ויראת שמים, אבל מה שיהיה בסוף זה לא תלוי בנו, גם "אלף נכנסים למקרא ואחד יוצא להוראה" (ויקרא רבה ב, א), לא לכל אחד יש לו את הפריווילגיה לזכות להיות ת"ח וגם לא לכל אחת יש את הזכות להיות אשת ת"ח, זה דבר שצריך לדעת.

וצריך עוד לדעת את החלק הזה, שעצם המציאות של נישואין ותפקיד של איש ואשתו וקשרי איש ואשתו וכל המציאות של חיי נישואין, זה לא קשור בכלל אם הזוג הזה הבעל הוא ת"ח והאשה היא רבנית או שהבעל הוא סנדלר והאשה סנדלרית, "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב, יח) נאמר בין לסנדלרים ובין לתלמידי חכמים.

בהחלט אנחנו שואפים ומחנכים כמו שכולנו שואפים ורוצים שהילדים שלנו יהיו תלמידי חכמים ושנזכה לבנין רבנן וחתנין רבנן, אבל אנחנו צריכים לדעת שבסופו של דבר זה הכל בגזירת עליון ולא כל אחת זוכה לזה, בדיוק כמו שלא כל אחד זוכה להיות ת"ח גם לא כל אחת זוכה להיות אשת ת"ח. כמדומני שגם זה דבר שצריך להשריש את זה ולדעת וגם מותר לבחון; האם באמת (סליחה על ההערה) האם באמת תמיד מה שכואב לבת זה באמת שהיא לא זכתה להיות אשת ת"ח, או למה החברה שלה כן והיא לא? ואז זה כבר מגיע לכל נושא של קינאה שיש מה להאריך אבל לא כעת הזמן.

אם אנחנו רק נסכם את הנושאים שדיברנו, הנושא של איך אנחנו מעבירים לדור הצעיר את ההתמודדות עם נסיונות? אז דבר ראשון; צריך לגלות להם שיש לאדם כח להתמודד, ושלא חייב להיות מה שבא לי ולא חייב להיות מה שאני רוצה, והאדם הנעלה הוא אדם שיודע לעצור את עצמו ולחסום את עצמו מרצון כשהוא מבין שהרצון הזה לא נכון, ולא כל מצב קשה הוא אמור להיכנע ללא קרב כי יש כחות לאדם, וצריך לגלות שיש כחות!

אחרי זה שלב נוסף; שכל עמידה בנסיונות היא לא רק מונעת כישלון, אלא היא נותנת ובעצם היא שידרגה אותנו, כמו שהתעמלות נותנת כחות חדשים שלא הכרנו, גם כל עמידה בנסיונות נותנת כח שלא הכרנו.

עוד נקודה שככל שאנחנו נשכיל להשלים עם מצבים ולהבין שאנחנו לא בעל הבית על החיים שלנו ואנחנו לא בעל הבית על מה שיקרה לנו, והרצון שלנו זה יכול להיות ס"ה משאלת לב כל עוד זה בר השגה, אבל ברגע שזה לא בר השגה אז ככל שנהיה חכמים יותר ונקבל את המציאות כך יהיה לנו יותר קל, וגם אם המציאות היא קשה הקושי יהיה רק על המציאות עצמה ולא יהיה לנו קושי בזה שאנחנו בתוך המציאות הזאת שאת זה אנחנו עושים לעצמנו, ככל שאנחנו משלימים עם המציאות של החיים יותר קל לנו לשאת את זה, ובפרט שאנחנו יהודים מאמינים בני מאמינים ואנחנו יודעים שכל דבר הוא מאיתו יתברך והוא לטובתינו, וזהו אף ברמה כזאת שלוּ היינו יודעים את הנימוקים אנחנו לא רק היינו מאשרים את זה אלא היינו מבקשים את זה, אז הקב"ה לא התחייב לנמק לנו על כל מה שהוא עושה לנו בחיים, זה מה שיש לומר בענין הזה.

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד