מבט על תקופת שידוכים

ביקשו לדבר על עניני שידוכים! הורים לבנות או לבנים שנמצאים בשלב של שידוכים, ערב שידוכים, אמצע שידוכים, עיכובי שידוכים, איך עוברים את התקופה הזאת בשלום? איך בעצם אמורים לעבור את התקופה הזאת? האם כל הדרכים טובות כל הדרכים נכונות להגיע בהם אל המטרה או שיש דרכים יותר נכונות ויש דרכים פחות נכונות?!

א] הייתי רוצה אולי לתאר איזשהו תיאור מה שקורה הרבה פעמים בשטח, ונראה איך אנחנו מתמודדים עם זה; המציאות היא שיש אנשים שנמצאים באיזשהו מציאות שהם היו מאוד רוצים להשתדך עם איזשהו סוג משפחות, ולא בטוח לגמרי שאותם משפחות ירצו אותם. ולפעמים אנחנו גם רואים שלא מגיע הצעות מהכיוון של הסוג משפחות האלה שאנחנו היינו רוצים, ואנחנו כאילו חושבים; איזה סנובים, מה זה שהם לא רוצים להשתדך אתנו?!

כי המציאות היא שהרבה מאתנו עוד לא מוגדר להם בבירור מה המעמד שלהם, הם מחפשים עדיין לקבע את המעמד שלהם, וכאילו יש איזשהו אזור של מעמד מטווח מסוים עד טווח אחר, מרמת גובה מסוימת עד רמת גובה אחרת, שלא ברור לנו עדיין מה המעמד שלנו, ואמנם ישנם כאלו שברור לנו שאנחנו מעליהם, וישנם כאלו שאנחנו מבינים שהם מעלינו. אבל מה שקורה שכשמתחילים את תקופת השידוכים עם הילדים הראשונים, יש איזשהו הרגשה שאנחנו כרגע הולכים בעצם למתג את עצמנו לאיזה רמה אנחנו שייכים! אנחנו כעת הולכים לסלול דרך לאיזה סוג מעמד אנחנו שייכים!

 והנה לפעמים מגיע איזשהו הצעה שמצד עצמה באמת הבן או הבת שמציעים לנו הם בעצם טובים מאוד בשבילנו, ולפי המציאות של הבן שלנו או הבת שלנו זה שידוך שמאוד יכול להיות בסדר, יוכל גם להסתדר, גם יסתדרו אחד עם השני וגם עם המשפחה, אבל מה יהיה, הלב אומר; זה יפריע למיתוג שלנו! אם אנחנו נעשה שידוך עם כזה משפחה אז אנחנו בעצם מכריזים על עצמנו שאנחנו שייכים לאיזשהו פלח שוק יותר נמוך, והשידוך הזה לא ימתג אותנו מספיק מכובדים, והרי עכשיו זה הרגע שהרמה שלנו נקבעת בשוק, ואנחנו לא רוצים להפסיד, השקענו שנות דור בלהחשיב את עצמנו ואת המשפחה שלנו ופתאום ניתן לעצמנו מחירון כזה נמוך?! וישנם כאלה שהכבוד שלהם פחות מעסיק אותם, אולי היו מוכנים במקרה הזה לשידוך, אבל מה יהיה על הילדים האחרים? אם אנחנו נלך כך אנחנו גם מאבדים את הערך והמעמד שלנו לשידוכים הבאים בשידוכים הבאים, זה סוג הרגשות שמתרוצצות הרבה בלב הורים.

ראוי אבל לדעת שזה לא נכון בכלל להתעסק במיתוג בתקופת השידוכים, זה דבר מאוד מאוד שלילי! עד כדי כך שיתכן מאוד שעיקר הלחץ של ההורים בתקופה הזאת זה מהחלק הזה; מה יהיה עם המיתוג שלנו! כי החלקים האחרים אכן זה טרדה ואכן זה טרחה, אבל זה דברים שמתאימים לנו ולכוחות שלנו להתמודד עם זה בצורה הנכונה. אבל הנושא הזה של ה'מיתוג' - זה דבר שקצת יותר קשה לעבור אותו בצורה הנכונה והמתאימה לנו, זה נושא עם המון אמוציות, עם הרבה קנאה, עם הרבה שנאה, עם הרבה לשון הרע, עם הרבה רכילות, עם הרבה רצונות, והרבה רגשות, זה יכול ליצור סערה פנימית מאוד גדולה.

וכשאנחנו מתבוננים! מה הסיבה שבאמת הנושא הזה כל כך חשוב להורים? למה כ"כ חשוב להם המיתוג והחשיבות? ההורים חושבים כאילו הנושא הזה הוא זה שנותן להם ציון סיכום על כל שנות העבודה שאנחנו עבדנו בגידול הילד עד שהגענו אתו עד הלום! אמנם הניסיונות של מיתוג קיימים גם כשאנחנו הולכים להכניס ילד לישיבה וכדו', שזה גם כן יש כאלה שזה תופס אצלם בכיוון האם זה ימתג אותי נכון אם אני אשלח את הילד לישיבה הזאת או שאר מוסדות וכדו'. אבל המציאות שאנחנו רואים; שגם כאלה שיש להם את הכח להתעלות מעל עצמם, ולהכניס ילד לישיבה לפי שיקולים עניניים לפי מה שבאמת מתאים לילד גם בפחות ממותג, אבל כשמגיע שידוכים שם יותר נופלים בטעות הזאת. כי כשיש נושא באיזה מוסד הילד ילמד, אמנם מרגישים שזה פחות כבוד אם יהיה ישיבה פחות חשובה, אבל ס"ה בזה הילד על כף המאזניים, אמנם זה גם קצת משליך על הכבוד של ההורים אבל זה יותר ממוקד עם הילד. אבל כשאנחנו מגיעים לשידוכים, אנחנו מרגישים הרבה פעמים שכעת הולך להיות ציון לנו ההורים לכל הרמה המשפחתית שלנו של הבית! לאן הצלחנו להגיע? איפה מיקמנו את הבית ואת המשפחה שלנו? למי אנחנו שייכים? ההורים מרגישים כאילו הם עצמם עומדים כעת למבחן, והמבחן הלזה כביכול הוא על כל גידול הילדים שלנו, על כל צורת העמדת הבית שלנו, וזה גורם הרבה פעמים להורים לאבד לגמרי את הבטחון עצמי שלהם, ולאבד כל הסתכלות ענינית על הנושא!

והנה המציאות היא שכשאנו ההורים מתעסקים בילד שלנו, דואגים לילד שלנו, חושבים על הילד שלנו, בזה אנחנו "הורים" - והורים זה עוצמה! זה רמה! זה נותן לנו כֹח להיות עניניים, אף כשזה על חשבון הכבוד שלנו. דוגמא לדבר: הנה המציאות היא כשילד מקבל מכה והוא סמוך לאמא, הרי היא חוגרת עוז רוח ותעצומות נפש לטפל בו אף כשהמכה קשה ומורכבת והיא אינה נופלת, ואילו כשיקרה לה עצמה מכה כזו ואינה ליד הילדים ואין לה איזו מחויבות בשעה זו לילדים הרי היא נופלת, היא חלשה, היא מפוחדת. וכמו כן אנו רואים במציאות שאמא שהיא רח"ל חולה קשה יש לה כוחות בשביל הילדים וזה מרומם אותה ומאתגר אותה ונותן לה כֹח, האחריות על משפחתה נותנת לה כוחות. ואילו בענינינו כאן בעונת השידוכים, כיון שההורים מרגישים שהם עצמם במבחן הרי הם נוטים להניח את הבן או הבת ולחשוב על עצמם, ואי לכך הרי הם מאבדים את כוחם, את עוצמתם, אך אם הם יחשבו על הילד ולא על עצמם זה יתן להם כח, כמו בעת הכנסת ילד לישיבה שהם מאותגרים ומשקיעים כיון שהם עסוקים בילד ולא במבחן לעצמם לאן הגיעו עם הילד. דכשאנחנו מתחילים לחשוב ולהעסק בעצמינו, דהיינו שהמצב עתה הוא כביכול מבחן שלנו, בזה אנחנו עסוקים בעצמינו, אנחנו מפסיקים להיות הורים, אנחנו מאבדים כח גדול ועוצמה גדולה, עוצמה של הורים, אי לכך הבה נמשיך להיות הורים גם בתקופה זו ונשמור על עוצמתינו ועל הרמה שלנו לטוב לבנינו היקרים ולטוב לנו עצמינו.

והנה אנחנו רואים שהמציאות היא שאנשים שמרגישים את עצמם טוב וחשובים לא מפריע להם בכלל עניני מיתוג, הם מרגישים את עצמם בטוח, הם מרגישים את עצמם מחוסנים, הם מרגישים את עצמם שמעמדם איתן ואין מה שיוריד אותם ממעמדם. אבל אנחנו כביכול המשפחות הרגילות, אנחנו הרבה פעמים מרגישים בלב כאילו שייך לחשוב עלינו איזשהו שקר או השמצות להוריד את המיתוג שלנו, ובעצם לגרום לנו שהמעמד שלנו ירד. כי כולנו מכירים את עצמנו; אין משפחה שאין בה איזשהו צד ששייך למצוא איזשהו סיבה לאיזשהו בעיה או קושי, זה המציאות! פה יש איזה בעיה במשפחה, היה איזה גירושין, היה איזה ילד בעייתי, פה יש איזה משהו בעלי תשובה, משהו חוצניקי, כל מיני דמיונות או עוד שאר דמיונות מה שכביכול עלולים ליצור בעיות, וזה יוצר הרגשה להורים שהם עלולים להפסיד מבחינת המיתוג. ראוי לפחות לדעת! כשאנחנו מתבוננים בענין ראוי לדעת שגם אותם אחרים שאנחנו כביכול כל כך מפחדים מהם, גם הם עצמם מרגישים כך, מאזן האימה מהלך אימים על כולם, ומאזן האימה הזה הוא בעצם מאזן את עצמו.

כלל ראשון שאנחנו צריכים לדעת בשידוכים! זה להוריד מהעול ומהראש שלנו את כל החשבונות הרבים האלה אשר חישבו בני האדם, שגורמים לנו להסיט את עצמנו ממה שבאמת טוב ומתאים לבן או לבת שלנו. יצא לי לשמוע מגדולי הדור, למשל; שאין שום חשש לעשות שידוך עם ילד להורים גרושים, צריך כמובן תמיד לבדוק אם אין איזה מצוקה ריגשית, אבל אין איזשהו ענין לא לעשות כזה דבר.

והמציאות היא! שמי שפוטר את עצמו מההתעסקות הזאת במיתוגים, בעצם זה שהוא פוטר את עצמו מההתחשבנויות האלה, הוא משיל מעצמו הרבה מאוד לחצים והרגשות ומתיחויות, והוא חוסך לעצמו הרבה כעס והקפדות על אנשים. כי מה שקורה בשטח שהרבה פעמים שדכנים מציעים הצעות שלכאורה זה פחות ממה שאנחנו סברנו, ואז אנחנו מתחילים לחשוב! השדכנים האלה הם הרי אלה ש'ממתגים' אותנו, עובדה, אם הם הולכים ומציעים לנו כאלה הצעות אז כנראה שהם רואים אותנו ככה, ולכך חשוב לנו מאוד להסביר לשדכן למה זה לא מתאים, ואנו כועסים עליו, וכבר נכנסים לכל מיני עניני לשון הרע ורכילות, איך בכלל חשבת להציע לנו כזאת הצעה, הרי כך וכך וכו'?! והדברים מסתבכים. ובהרבה מקרים זה גורם שמתחילים להתייחס לשדכן כאילו הוא איזשהו אוייב, מפתח השידוכים ממש בידיים שלו, והוא ממתג אותנו במקום נמוך מהמדריגה שלנו, הוא ממש האוייב שלנו.

אך בא נראה, הבה נתבונן! אם קורה מקרה שמציעים לנו הצעה של משפחה שהיא ודאי יותר חשובה מאיתנו, אנחנו מאוד שמחים ומרוצים, אולי נחשוב רגע מה קורה עם הצד השני; האם הצד השני הולך לרדת? אנחנו לא מרגישים כך, אנחנו לא חושבים שהצד השני עושה את טעות חייו והוא הולך ממש ליפול, את זה אנחנו מבינים, האחר יש לו עין טובה, הוא חכם הוא מפרגן, הוא לא רואה ירידה בלהשתדך איתנו למרות שהוא יותר חשוב והוא כביכול שייך לאצולה הגבוהה, ובכל זאת הוא נאות להשתדך עמנו כי הוא מסתכל ענייני. בוא נרשה גם לשדכנים, הם לא באים להוריד אף אחד, הם ס"ה חושבים מה יכול לבוא בחשבון והם מנסים להציע, אנחנו לא צריכים להיבהל מזה, בדיוק כמו שאנחנו מאוד שמחים אם מישהו יותר חשוב מאיתנו רוצה אותנו, מותר גם לנו להסכים שמישהו שכביכול פחות מאיתנו ישמח שהוא נשתדך עמנו אף שהוא באמת פחות מאיתנו, כשמבחינה ענינית זה מתאים. וכמו שכשאדם שהוא חשוב יותר מאיתנו ירצה להשתדך עמנו, לא נחשוב שהוא עושה טעות, שהוא יורד מדרגתו, כן הדבר הוא דאף אנו אין זה טעות אם מישהו פחות מאיתנו יזכה להשתדך עמנו.

בכלל המציאות היא שרוב ההתחשבנויות האלה הם הבל ורעות רוח, אף אחד לא מתעסק בלמתג אחרים ולחשבן! כולם מכירים שיש אחוז נכבד מהשידוכים, שבתוצאה בפועל אנחנו רואים שאחוז נכבד מהשידוכים זה משפחות משתי רמות כביכול מבחינת המעמד, וזה לא עובד עם מיתוגים, זה עובד לפי איך שההם מרגישים עלינו וכדו', ומה שנגזר משמים, ההתחשבנויות האלה לא גורמות לנו להשיג כלום. המציאות של שידוכים, כל מי שקצת מכיר את השטח יודע שהמציאות של שידוכים בעולם, זה לא עובד עם הגיון, שידוכים הקב"ה מנהל את זה, "ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני שדה פלוני לפלוני" (סוטה ב,א) לא יעזור, ההתעסקויות בדברים לא עניניים לא מקדמים שום דבר. כל מי שמכיר קצת עניני שידוכים יודע לספר כל כך הרבה סיפורים, שבעצם עניני שידוכים לא עובדים בכלל בצורה הרגילה איך שעובדים דברים אחרים.

הבריסקע'ר רב אמר שכל ההתעסקות של הורים בעניני שידוכים זה רק כדי להרגיע את העצבים, כי בעצם לא צריך להתעסק כי כשיגיע הזמן זה יגיע מאליו, זה לא נושא שצריך כל כך הרבה לטרוח בו, כשיגיע השידוך הוא יגיע, הוא דיבר ביחס להתעסקות בנושא של ההצעות. ראיתי איזשהו סיפור שהיה משפחה בירושלים, יהודי שהיתה לו בת מאוד מבוגרת, לא זז כלום, לא הגיע שידוכים. בא ליהודי הזה איזה ת"ח ואמר לו בא נלך לבריסקע'ר רב ונשמע מה הוא אומר. האבא אמר; אני במצב דיכאון כזה, אפילו אין לי כח ללכת לבריסק'ר רב. אותו אחד ממש תפס אותו בידיים ולקח אותו לבריסקע'ר רב. הבריסקע'ר רב אמר לו; אין לך מה לדאוג, לא הגיע הרגע, כשיגיע הרגע הקב"ה יפיל גם שערים מברזל, חומות מברזל הוא יפיל בשבילך, אין לך מה לדאוג! כך אמר לו הבריסקע'ר רב.

הסטייפלר בקריינא דאיגרתא (חלק א' איגרת נ"ה) כותב: "כל מה שאדם מצייר בעצמו את העתיד אינו אלא דמיונות שאין בהם ממש, כי אחר כך מתברר שלא כן הוא הדבר, ורק הדאגה והדיכאון שוברים את רוחו, אבל עצם הדברים שמחמתם הוא דואג מסתדרים לבסוף באופן הרצוי, וצריך לקוות לכל טוב כי תשועת ה' כהרף עין".

ובספר "אל דאגה" שחיברו גוי מפורסם שהרב דסלר ב"מכתב מאליהו" ציטט דברים ממנו בבחינת 'חכמה בגויים תאמין' כתב עצה לדאגנים! והוא, שיכתבו על יומן כל דאגה שמדאיגתם, ולאחר כמה חדשים שיקראו בהיומן, והוא אומר; שלא היה מקרה במי שעשה כן שלא היה צריך להחזיק עצמו מלהתפוצץ מרוב צחוק על חלומותיו ועל דבריו, וככל הרעיון הזה.

ראיתי מביאים שרבי יחזקאל לוינשטיין אמר ממש הפלא ופלא! הוא אמר; שמי שמסתכל על מציאות החיים בעולם רואה שהמציאות היא, שבדרך כלל הדברים שקורים כאן בעולם הם באיזשהו צורה שהדברים מסתדרים, גם דברים שהיו מסובכים לבסוף הדברים מסתדרים, עובר זמן והדברים מסתדרים, כך בדרך כלל רובי הדברים, יש דברים מיעוט של מיעוט יוצא מהכלל שלא כך, אבל בדרך כלל דברים מסתדרים. שאל ר' יחזקאל; א"כ מה ההבדל בכל זאת בין הבעל בטחון למי שלא בעל בטחון, הוא אמר המציאות בעולם שהקב"ה מנהל את העולם והוא מסדר את העולם, גם למי שלא בעל בטחון, כך הוא אמר, זה לא יאומן! גם מי שלא בעל בטחון הקב"ה מנהל את העולם עם איזשהו סדר שהדברים יסתדרו, מה בכל זאת ההבדל בין מי שבעל בטחון למי שלא בעל בטחון? הוא אמר: הדאגה! הדאגה זה ההבדל. יש עוד הבדל; שמי שבעל בטחון זוכה הרבה פעמים לסייעתא דשמיא מעבר למציאות הטבעית, אבל בכללות דברים מסתדרים.

יצא להכיר בחיים מתוך המציאות של איזשהו עניינים של התעסקויות באיזשהו דברים של בני אדם שקורה בחיים, לפעמים יצא להכיר סיפורים נוראיים ממש שאי אפשר לתאר באיזה רמת קושי, ממש השמים נפלו, ויצא באיזשהו תקופה להיות קשור לכאלה עניינים, אבל לפעמים העסק עבר אח"כ באיזשהו שלב לערכאה אחרת, ובעצם הנושא ירד מסדר היום אצלי, לא ידעתי מה קורה שם. ולפעמים אני נזכר ותוהה; מה קרה שם בסוף? יוצא לפעמים אחרי שנה או שנתיים לשמוע מה קרה בסוף שם, ברוך ה' אני שומע; איך שהוא העסק התמקם והסתדר! בלי סוף מקרים כאלה רואים, הקב"ה ברא את העולם בצורה שיש בו סדר, והעולם הוא לא בבלגן ודברים מסתדרים. והאויב שלנו זה הדאגה, הדאגה הזאת היא פשוט מיותרת, נשאל את כל מי שכבר עבר את זה, וכך אנחנו רואים בחוש שכך היא המציאות בשטח.

בוא נראה עוד שלב! יש לפעמים בשידוך שמקבלים תשובה שלילית, היתה כבר הצעה, התחילו פגישות, ויש תשובה שלילית. לפעמים התשובות הם עוד בשלב של הצעה, השלילי מגיעה עוד בשלב של ההצעה. אולי נתחיל כשהשלילי הוא בשלב של ההצעה, עוד פעם, בני אדם מתחילים ליצור כאן התחשבנויות; אה ההוא כזה חשוב, לא נאה לו! אני לא מספיק חשוב בשבילו! לא נאה לו לעשות שידוך איתנו! ואם ההוא קצת פחות חשוב; אה ההוא כזה חצוף! כאלה חצופים הם! לא רוצים אותנו! וזה גורם שמתמלאים שינאה וקינאה. ויש כאלה החושבים בליבם אנחנו חייבים לחשוב ולחשבן מה הסיבה שלא רצו אותנו, כדי שאולי אנחנו נלך לסדר את עצמנו שבמקרה אחר כן ירצו אותנו. והם נכנסים לחקירות ובירורים מה גרם להם לא לרצות אותנו, כאילו אם אנחנו נגיע לחקר הידיעה, והועדת חקירה שנקים תתן לנו תוצאות אמת מה גרם להם לא לרצות אותנו, זה ממש יושיע אותנו וזה יתן לנו את היכולת לתקן את עצמנו ולמקם את עצמנו ולשדרג את עצמנו לשידוך הבא.

הדבר הזה הוא לא נכון, צריך לדעת כל מי שקצת מכבד את עצמו ומכיר את מציאות החיים, הוא משריין לעצמו מקום בראש ובלב מראש שיתכן שיהיה סירוב, יתכן שיהיה סירוב מצידם לשידוך ושזכותם לסרב לשידוך, ולכך אנחנו מרשים להם מראש לסרב לשידוך ואין לנו בעיה עם זה. וזאת הוא אף בשידוך שהם לא יותר חשובים מאיתנו, ואפילו בשידוך שהם פחות מאיתנו, ושלהם זה "פיס" לזכות בנו, בכל זאת אנו אמורים להפנים שאנו מוכנים לתשובה שלילית. ולא רק להגיד זאת בפה! כי יש כאלו שאמרו לעצמם מראש, אכן בהחלט ייתכן שנקבל תשובה שלילית ואנו מכינים עצמינו לאפשרות זו, ובכל זאת לבסוף כשמקבלים תשובה שלילית ליבם גועש ורותח, אך המכבד עממו מקבל זאת בהבנה בלא התחשבנויות מיותרות, בדיוק כמו שאנחנו עצמנו נראה לנו על שידוכים מסויימים שזה לא מתאים, וזה בכלל לא בגלל שההם לא מספיק חשובים, שהרי לפעמים אנחנו גם לא נרצה על איזשהו שידוך שלכאורה הוא מאוד חשוב, אם אנחנו מכירים שלמעשה יש כאן איזשהו סיבה שזה לא מתאים, ומאחר שכך למה אנחנו חושבים שאם מישהו מסרב לנו זה מראה שאנחנו פחותים וירודים?! זה בכלל הסתכלות לא נכונה. ולכן ראוי לכל מי שרוצה קצת לשמור על הכבוד העצמי שלו, לא רק בעיני אחרים, אלא בעיני עצמו, הוא רוצה באמת להתנהג בצורה בוגרת, לא צריך לברר למה לא רצו, לא רצו אז זה לא שלנו ואנחנו זורמים הלאה, לפחות ספק אחד בגן המבוכה נפשט לנו, זה לא, זה לא שלנו. כשאנחנו נקבע לעצמנו להתנהג בצורה כזאת, לא לברר ולהתחיל לחפור למה לא רצו, זה יפטור אותנו  מכל מיני עניני לשוה"ר ורכילויות וקינאה ושנאה וכל מיני מרעין בישין, יש לנו לדעת דמציאות דבר זה של קבלת תשובה שלילית לבא לחשבן ולבא להרגיש טינה בלב, זהו דבר המצוי אצל אנשים שיש להם כבוד עצמי! אמנם גם אדם שאין לו כבוד עצמי כזה והוא כן מרגיש איזה טינה או התחשבנות בשעת קבלת תשובה שלילית, הנה אם ישתדל לנהוג כן דהיינו להתכונן מראש לכך ולקבל בנחת תשובה שלילית, הנה זה עצמו יבנה בנו כבוד עצמי, זה בונה באדם הרבה בגרות וכבוד עצמי, וחוסך המון צער ועגמת נפש.

בכלל אנחנו צריכים אולי לוותר על המשפט שאנחנו כ"כ רגילים בו: "אנחנו צריכים לחתן את הילד שלנו!", "לחתן בן אדם זה באמת הפרויקט הכי גדול מאז ומתמיד שמוטל עלינו!" ובאמת לא ברור בכלל שיש לנו את כל היכולות לכך. אם אנחנו מתייחסים וחושבים בכזה צורה באמת זה יוצר לנו קושי, זה מפיל עלינו עול גדול מאוד, כי הרי זה לא לגמרי בידינו, זה תלוי תמיד בידי אחרים. אבל באמת לא אנחנו מחתנים את הבן שלנו אלא הקב"ה הוא מחתן את הבן שלנו אנחנו רק עושים את העזרה הקטנה מהצד, אולי מעתה נוותר על המשפט הזה: "אנחנו מחתנים את הבן שלנו!" ואנחנו צריכים לדעת שהקב"ה צריך ועושה לחתן את הילד שלנו, רק יש עלינו קצת תפקידים בענין, בעיקר אנחנו צריכים לא לקלקל לקב"ה ולא להפריע לו בהזמנת השידוך שלנו.

עוד נקודה שאנחנו צריכים להסכים בשעה שאנחנו מחפשים חתן! ראוי לנו לדעת שאנחנו ההורים לא אמורים להתעסק בלחפש לעצמנו חתן או לחפש לעצמנו כלה, כי לא אנחנו אנחנו צריכים חתן! ולא אנחנו צריכים כלה! לא לחפש חתן שמתאים לנו ולא לחפש כלה שמתאימה לנו, רק מוטל עלינו לדאוג שלבננו יהיה אשה ושלבתינו יהיה בעל, 'קחו נשים לבניכם ואת בנותיכם תנו לאנשים', אנחנו כעת לא מתעסקים עם עצמנו, אנחנו מתעסקים בלדאוג לבן שלנו ולבת שלנו. אם אנחנו נתעסק כך, זה יתן לנו את הכח ואת היכולת להיות באמת ממוקדים במה שבאמת יעשה טוב לבן ולבת, ולהגיע לנחת שאנחנו כל כך מצפים לו.

יצא לשמוע, הגיע איזשהו אבא לבת, הוא הגיע לאחד מגדולי הדור, הוא אומר: מה עוד אני יכול לעשות, על מה עוד אני צריך לוותר כדי למצוא כבר שידוך לבת שלי, לא מוצא, אנחנו עובדים ועובדים ולא מוצאים. ענה לו: אתה לא צריך לוותר! אל תוותר, רק דבר אחד תוריד ממרכיבי השיקול דעת של עניני שידוכים, את הנושא של 'מה יאמרו הבריות' תמחוק ממרכיבי השיקולים בעניני שידוכים, אבל זה לא ויתור, אל תוותר על כלום, אבל את הנושא 'מה יאמרו הבריות' תוריד מהנושא של עניני שידוכים, כשתוריד את הנושא הזה מעניני שידוכים לא תצטרך לוותר, ואתה תמצא בעזרת ה' את השידוך הטוב והנכון.

עד כֹה דיברנו איך ראוי לנו ההורים מבחינתינו להתייחס לנושא המיתוג, האם ראוי לחשבן זאת או לא. עתה ראוי לדבר איך משפיע נושא זה על הילדים מבחינת הרגשות מידות ומוסריות, הרי כל מציאות ומגמת החינוך בגן בת"ת בביה"ס בישיבה בסמינר, היא לחנכם למידות טובות ולאי התנשאות ושכולם שווים, וענין זה היה כל השנים חשוב אצלינו מאוד. ולא רק שלא יתנשאו על בנינו או ביתינו אותם שהם ממשפחות חשובות יותר, שלהוריהם יש מעמד נכבד וגבוה יותר, אלא גם השקענו שבנינו או היתינו לא יתנשאו על אחרים באם מעמדינו גבוה יותר, כי כך אנו מאמינים שכך נכון עפ"י מידות טובות ועפ"י צניעות ועדינות מוסרית. וכך התרגלו ילדינו הנמצאים כל השנים במוסדות חינוך שבהם חלק מההורים במעמד מסוים, וחלק מההורים במעמד אחר, וחיים באהבה ואחווה בלא התנשאות וללא סנוביות. והנה עתה שמגיע תקופת שידוכים הם שומעים מאיתנו זמירות אחרות, יש מעמדות! ואנו במעמד מסויים, והחבר שלך אבא שלו כך וכך, וסבתא שלו כך וכך, והמצב המשפחתי שלו כך וכך, והוא אמור לקבל שידוך פחות ממך, ולא מתאים לנו להשתדך עמם, והנה מה זה עושה לחינוך של הבן או הבת שלנו, ומה יקרה לצניעות ולעדינות שלהם למידות הטובות שלהם שכ"כ השקענו בזה כל השנים, האם אנו עושים להם טוב בזה?! וכי אנו לא מעוותים בזה את החינוך שלנו?! והנה באופן שיש משפחות שהם במעמד יותר מעמנו, וכי אנו רוצים שיתייחסו לבן שלנו או לבת שלנו שהם לא מתאימים למשפחה חשובה - שהם לא מתאימים לאח של חבירה של ביתינו או לאחות של חבר של בנינו, ולמה כשמגיע למישהו שהוא פחות מאיתנו אנו סבורים הפוך שהם לא מתאימים לנו ועליהם להשלים עם גורלם שנחותי דרגה הם, וכי זה מתאים לערכים עליהם ביססנו את החינוך כל השנים?! וכי מתאים לנו רעיון שיש כאלה שאמורים להצליח בחיים ויש כאלה שאמורים פחות להצליח בחיים, למרות שברמה ובכישרונות ובמידות וביר"ש הם שווים, ורק בגלל פערים בחשיבות המשפחות יהיו שונים זה מזה והם לא מתאימים לנו?! אמנם אין אנו מדברים בזה במשפחות שטבעם נחות והנהגתם מזולזלת וכדו' או שסגנון חייהם שפל ונקלה וגורם אי נעימות לחיות בתוכם ובזה אין אנו מדברים שזה שיקול ענייני של חוסר נוחות בקשר ואין הדברים אמורים אלא בדברים שהם רשמיים בלבד ואין בהם השפעה על נעימות החיים שבזה למה נימנע מהתחבר עמם ונחיה לאורך ימים בטוב ובנעימים.

ואמנם כשהפערים הם מחמת שיקול אמיתי; כגון בת טובה שלצערנו אין לה בית, הבית הרוס, הנה למרות שהיא טובה אך אין זה אפליה של מעמד אלא פרט עניני, אף שבדבר כזה גם יתכן שכדאי הדבר ואפשר שיחיו בשמחה וטוב לבב כל ימי חייהם, או עני שאין לו לשלם זהו הבדל ופער עניני, או מומים ומחלות שלמרות שבחברה המעמד שווה אך הרי לשידוך צריך גם בריאות ואיני יכול לומר אין כאן בעיה כלל, אך מעמדות זה בבחירה שלנו האם לקבוע שיש שווים ויש שווים יותר, לעשות ענין ממעמדות או לא זה כן בידינו לקבוע, משא"כ במומים ובבעיות שהם נתונים מציאותיים ולא אנו קבענו זאת אלא הקב"ה קבע זאת. ובשלמא דברים שהחברה כבר קבעה כגון שעדות מסוימות לא משתדכים עם עדות אחרות שזה מצב קיים ולא בידי לשנות בלא להיות ומשונה וחריג, אך דבר שתלוי בהחלטתינו הנה לקבוע הבדלי מעמדות שאין בהם שום ענייניות זה נגד לכל רוח החינוך שהיה להתייחס לכולם בעין טובה לפי דרגתו ומעלותיו האישיים, ולא לפי מעמד על ייחוס וחשיבות.

עוד ראוי לנו ההורים לדעת שהילדים לא מרוצים ולא נהנים מהצורה שבה אנו ההורים מחפשים בשידוך משפחות חשובות וייחוס, והבן או הבת מצירים בליבם על כך וליבם חלל בקירבם, ואפילו לבטא זאת לנו ההורים אינם מעיזים מרוב שאנו משדרים בטחון ושמחה כאילו אנו דואגים לטובתם בלבד בזה, אך כשהבן או הבת משוחח בחוץ עם חבר או חבירה שהם פתוחים עמם, הם אומרים בצער: מה אני יכול לעשות שלהורים שלי יש שיקולים אחרים ומורידים שידוכים בגלל שיקולים לא ענייניים של חשיבות ועוד! בזמן שהצעירים עצמם רוצים בחור טוב ונעים ובת טובה ונעימה ואינם מחפשים כבוד לעצמם ושם ומעמד כאשר נמצא במחשבתם של ההורים אלא ערך של הבן או הבת, והבן או הבת שלנו מרגישים שההורים מריעים להם בזה שהם מחפשים בדוקא משפחה חשובה ולא יקחו להם בחור מצויין או בת מצויינת לבנם כשאינם ממשפחה חשובה.

והנה מבט זה והשקפה כזאת ראינו אל גדולי הדור: שמרן הגרא"מ שך זצ"ל לא הסכים לדאוג כלום ליו"ח, ואמר שאינכם עדיפים מאחרים, ולא השתמש במעמדו להועיל להם. והגרמי"ל זצ"ל כתב בצוואתו שלא מגיע ליו"ח שום זכויות בהישי"ק מכוחו. ותבלחט"א הרבנים ברזם שתחי' בתו של מרן הגרי"י זצ"ל אינה מסכמת להמליץ על נכדותיה למשרות, באומרה אינכם עדיפים על אחרות.

והנה המציאות פעמים הרבה בשידוכים ששני הצדדים מעונינים, אך העסק נתקע על ענין מסוים כגון על כסף וכל אחד מחכה לחבירו, דהרי מי שימצמץ ראשון ויפנה להשני יאבד עמדת כֹח ויצטרך לוותר או ליתן יותר, ובדרך שהצד היותר מכובד וחשוב נמצא בעמדת המתנה והצד הפחות מכובד הוא זה שמתבקש ממנו לפנות להמכובדים.

ומעשה בבחור מצויין מהישיה"ק אך ממשפחה פשוטה, שסבר שאינו מתאים למשפחות ישיבתיים רגילים לאשר הוא ממשפחה פשוטה, ובא לדבר עם מרן רה"י שליט"א ונתפעל מתורתו ומיראת ה' אשר בו עד מאד, וחפץ בו לנכדתו, והציע ההצעה לחתנו ושלחו ההצעה להורי הבחור ולאחר זמן מועט קבלו מהם תשובה שלילית [גם מחמת שצד הבת לא נתנו מספיק כסף שזה הזקיקם לתת מצידם הרבה ולא היה ביכלתם , וגם לפי שהם חששו מליכנס למשפחת רם כ"כ], ושוב שלחו משפחת הבת ושוב נענו בשלילה, והנה הם לא פירשו טעם שלילתם והיה בזה כעין פגיעה ברה"י שאינו חפץ בנכדתו, ולאחר זמן נתיעץ אבי הבת עם חמיו רה"י כדת מה לעשות, וענהו הרי אנו רוצים את השידוך ועלינו לפנות שוב, ואחר ריבוי הפצרות מצד משפחת הבת נתרקם השידוך ללמעשה, וכמובן שזה גרם שצד הבחור היתה ידם על העליונה, ולא חש רה"י לכבודו ולמעמדו ושהוא מגזע תרשישים, וסבר לא לחשבן אלא לפנות שוב לאשר הוא חפץ בהשידוך.

ובקריינא דאיגרתא (איגרת צ') כתב מרן זצ"ל במכתב לאחד שמתנגד להצעת שדוכין לבתו שבגרה, וז"ל: "והנה אין אדם חי לעולם, וסוף סוף ויבא יום שמע"כ יעמוד לפני ב"ד של מעלה, וישאלו אותו למה ומדוע שפך דמה של בתו, וכל התירוצים שכת"ר מגיד בעוה"ז כאילו מכוון לטובת בתו לא יתקבל בשמים כלל וכלל, כי שם המדות מבוררין, ומה שעושים מפני תאות הכבוד הדבר נראה בחוש, ע"ד שאמרו חז"ל 'נשמתו מעידה בו', ומה יענה ביום הדין?! ואנה יברח ויטמין עצמו ממדת הדין?! הלא טוב טוב שכת"ר יפסיק התנגדותו ולא ישפוך דם בתו".

ב] בוא ננסה לראות עוד כמה חלקים בענין; הייתי מציע איזשהו צורה שאולי תעזור לנו מאוד כשאנחנו עומדים בעניני שידוכים! בוא נעשה לעצמנו רשימה של כל הדברים שחשובים לנו מאוד מה יהיה בחתן המיועד או בכלה המיועדת, ניקח דף ועט ונעשה רשימה של כל הנקודות שמאוד חשובות לנו בעניני השידוך מה שאנחנו מחפשים לבתנו או לבננו. אחרי שעשינו את הרשימה הזאת ננסה לדרג את סדרי העדיפויות של אותה הרשימה, זאת אומרת נכתוב את אותם פרטים בסדר החשיבויות שלהם, כי כל אחד מבין שלא כל הרצונות מתמלאים, בכל שידוך צריך גם לוותר על איזשהו רצון. אנחנו צריכים גם ללמוד בחיים הן בעניני שידוכים וגם בכל עניני החיים, אנחנו צריכים גם ללמוד בחיים לדעת מה להפסיק לרצות, לא לחשוב שכל רצון שאנחנו רוצים מתממש, ואנחנו מתבקשים לדעת! אנא מאיתנו אנחנו צריכים ללמוד להפסיק לרצות את מה שלא קורה, זה דבר שמאוד חשוב לדעת בחיים.

עכ"פ אחרי שאנחנו דירגנו כבר את סדר העדיפויות של החשיבות של מה שאנחנו רוצים בעניני שידוכים, אנחנו נראה דבר מדהים, והוא שאם אנחנו ניקח לעצמנו את הנושא של המיתוג וחשיבות המשפחה בראש סדר עדיפויות, אנחנו בהרבה מקרים מוותרים בשביל זה ומקריבים בשביל זה דברים שבאמת קשורים לאיכות החיים והאושר של הבן או הבת שלנו, אולי נחשוב האם זה באמת שוה את זה?! הרי ס"ה כשהזוג יחיו בינם לבין עצמם הם לא יחיו עם הייחוס והם לא יחיו עם החשיבות שלהם, לא עם זה הם יחיו, אלא הם יחיו עם המציאות האישיותית שלהם. למה שלא נבין שבראש סדר העדיפויות נעמיד דברים שקשורים באמת להתאמה ולְמה שבאמת יעשה טוב לבן או לבת שלנו?! לצערי הנני מכיר כמה וכמה כאלה שנסתמאו עיניהם וטחו עיניהם מראות את הסיבות האמיתיות והעניניות לא לגשת לשידוך החשוב, והלכו לשידוך בגלל השוחד שהם משיגים משפחה חשובה והם ויתרו על דברים עיקריים שאחרי זה הם משלמים ע"ז מחיר, הבן או הבת שלהם משלמים ע"ז מחיר כל החיים, העיקר מצאנו משפחה חשובה, זה ממש לא יאומן! אבל אם אנחנו נעשה לעצמנו את הרשימה ונהיה חכמים להבין את סדרי העדיפויות, אנחנו נראה שהנושא של חשיבות ולא חשיבות של יחוס ולא יחוס, זה אמור להיות בתחתית הרשימה ובתחתית סדרי העדיפויות.

אמנם זה נכון שיש לפעמים 'תורה וגדולה במקום אחד', דהיינו גם שהחתן או הכלה יהלום ממש וגם משפחה חשובה, או למשל בנושא של כסף, אנחנו ברוך ה' בני תורה, ואנחנו מבינים שאנחנו לא רוצים שידוך עם משפחה שהם מידי ארציים וחומריים בגלל ריבוי הכסף שיש להם, אנחנו מראש לא הולכים על כאלה משפחות, אבל אי אפשר להגיד שאין מקרים בודדים של 'תורה וגדולה במקום אחד', דהיינו שיש גם כסף וגם בית תורני עם ערכים, רמה מושלמת של עולם הערכים של היחס בין תורה לשאר עניני העולם. אבל כל אחד מבין שכאלה סוגי מקרים זה כאילו "פיס", לא שייך לרצות את זה, לא שייך ללכת על זה, אם נגזר משמים זה יקרה, אם לא נגזר זה לא יקרה, אנחנו לא יכולים להעמיד את עצמנו על סוג דברים נדירים מאוד. אבל בכללות במציאות הכללית קיים לכל אחד שוק גדול מאוד ממה שבאמת יעשה טוב, אם אנחנו נהיה ממוקדים במה שבאמת יעשה טוב לבן או לבת שלנו.

ג] בוא נראה עוד איזשהו חלק שאולי יוכל לעזור לנו לעבור בסבלנות את התקופה הזאת של שידוכים. אם אנחנו מתבוננים על מציאות החיים; מה קורה בעצם ומה ההשתלשלות של אדם במציאות החיים? הרי אנחנו כל הזמן מחפשים להתקדם, הקב"ה הטביע באדם טבע שהוא כל הזמן רוצה להתקדם! מהגן הוא רוצה לעלות לחיידר, מהחיידר הוא חושב על ישיבה קטנה, מישיבה קטנה חושב על ישיבה גדולה, מישיבה גדולה חושב על נישואין, מנישואין חושב על ילדים, וכך בכל שלב שאדם נמצא הוא כבר מחפש את השלב הבא, נולד ילד כבר ההורים חושבים מתי הילד כבר יחזיק את הבקבוק לבד, מתי הילד יהיה יותר עירני ופחות יישן. והמציאות היא כך, שאנחנו רואים שכל שלב של התקדמות בחיים יש בה באמת משהו מאוד יפה וטוב בהתקדמות, אבל מצד שני יש לזה מחיר ויש בו גם איזשהו קושי, כל צעד של התקדמות בחיים בתוך המציאות שאנחנו באמת עולים דרגה, אבל יש בזה קושי! הילד נפרד מאמא והולך לגן, הוא גדל ומתקדם אבל מפסיד את אמא שלו. הילד אח"ז עולה מהגן לחיידר הוא מתקדם אבל הוא הפסיד את המשחקים, הוא כעת במצב שהוא יותר צריך ללמוד, וכן הלאה, כל שלב של התקדמות יש לו איזשהו מחיר. עד כדי כך שבאמת לוּ היינו מספרים למשל לבנים ולבנות בערב שידוכים לקראת מה הם הולכים בחיי הנישואין, את המורכבויות ואת המציאות המורכבת של החיים, והיינו מספרים להם גם את החלק של הקשיים שיש בחיים, ולוּ הם היו מאמינים לנו, [הרבה פעמים הם לא מאמינים לנו, כי הם כעת באיזשהו אורות והם כעת באקסטזה לחפש את השידוך]. אבל לוּ הם היו מאמינים לנו יכול להיות אפילו שהם לא היו רוצים כ"כ להתחתן. כי המציאות היא, והדבר הזה הוא לאו דוקא בשידוכים, אלא גם בשאר עניני התקדמויות בחיים, כגון אחד שמחפש או מחפשת משרה שכל כך חושקים ורוצים את זה, אך לוּ היו מספרים להם את המורכבויות ואת הקשיים שיהיו באמת בעקבות המשרה, את מה שזה יחייב, את המתחים, את הצורך להשקיע, כל מיני קשיים, שבאמת כל התקדמות בחיים יש להם מחיר מאוד גבוה, ולוּ האדם היה יודע וחי חזק את המחיר, יכול להיות שזה היה גורם לו אפילו לוותר על ההתקדמות. אבל הקב"ה ברא בנו איזשהו בריאות בנפש שלנו, שאדם בריא ומאוזן בנפשו הוא חושב על ההתקדמות, והוא חושב על הצד היפה שבהתקדמות ועל החלק המועיל שבזה ועל החלק הטוב שבזה, והוא מסיח דעת ולא חי אצלו החלקים הקשים שבזה, ובאמת כך היא צורת היחס של אדם מאוזן ובריא בנפשו שהוא חי יותר את החלק היפה שבחיים ואת החלק הטוב שבחיים, והוא רואה את עיקר החיים כחיים יפים וטובים, ואת הקשיים הוא רואה כמשהו זמני וכהתמודדויות ומתקדמים ולומדים מזה, ומעודד את עצמו שעוד נחזור למצב הטוב והיפה, זה המציאות שכל מי שחי את החיים מכיר את זה.

 עכשיו בוא נראה מה קורה איתנו, הנה מצד אחד כל שלב בחיים אדם חושב על השלב הבא. מצד שני קורה לפעמים מצב הפוך; אברך פתאום מדבר על געגועים לימי הבחרות. בחור פתאום מתגעגע לימי הילדות. זוג נולד להם ילד, פתאום מתגעגעים לתקופה הקודמת שהיה יותר קל. הילד גדל והוא מהוה יותר קושי, מתגעגעים לתקופה שהוא יותר ישן, שהוא כל היום ישן, כך המציאות. זאת אומרת יש בנו איזשהו "מטוטלת", מצד אחד אנחנו כל הזמן מחכים להתקדם, וכשהגענו לאיזשהו מקום ומתעוררים בו הקשיים הרגילים אנחנו פתאום חושבים על נסיגה, שהיה יותר טוב קודם. איפה אנחנו? מה בעצם קורה איתנו? לכאורה זה תרתי דסתרי! מה אתה רוצה, אתה רוצה להתקדם או ללכת אחורה? רק האמת, ואנחנו צריכים להכיר את מציאות החיים כפי שאמרנו, בכל התקדמות יש דברים חיוביים, ובכל התקדמות יש קושי ומחיר, בכל שלב ושלב יש את החלק היפה שבו ויש את החלק הקשה שבו, ובזה אדם בריא ושהוא חי נכון הוא לומד ליהנות מההוה, הוא לומד לחיות את ההוה ולמצות אותו וליהנות ממנו, והוא רוצה להתקדם בהחלט, אבל הוא לא מוותר לעצמו על החוויה ועל מה שיש לו כרגע בהוה.

ישנו פתגם מאוד מפורסם: "תסתכל על חצי המלא שבכוס ולא על החצי הריק!" אך מה לעשות ופעמים שאנו פוזלים גם לחצי הריק... וקשה לנו? אולי נציע, באמת במקום להתאמץ לראות רק את החצי המלא, אנא נרוקן את הכוס המלאה עד חציה - לכוס קטנה יותר שתתמלא עד למעלה, וכך יהיה לנו רק כוס מלאה. וזהו סוד החיים! תתמקד ותחוש מלא בכוס הקטנה המלאה שלך ותחוש סיפוק ומלאות, דע תמיד ליהנות מהקיים ומההווה ומהחלקים היפים שבזמן הנוכחי, ולא להיות כאותם שכשהילד מתחיל למלמל הנה במקום להשתעשע ולשמוח - הם כבר מצפים שידבר שוטף, וכהשילד מדבר שוטף - הם כבר מצפים שידע לקרוא. ומה הסיבה שזה כך אצלם? הנה זהו לפי שאינם חיים את ההווה כמות שהוא בצורה בריאה ומאוזנת, וכל הזמן הם מביטים על העתיד ועל העבר, על הקדימה ועל האחורה, ומחפשים מה היה פעם טוב או מה יהי' טוב בעתיד, ואינם מבודדים עצמם ממצבים אחרים, ואינם מתמקדים בחוויות החיוביות.

ובענינינו מותר לנו להקרין למשל לבנותינו; שעד כמה שאת משוועת להתחתן, אבל תדעי לך שגם השלב שאת נמצאת כעת בחיים זה לא יחזור, יש בזה משהו מאוד טוב בהוה הזה, אל תחיי על מזוודות, עוד עלול להיות שבעתיד את תתגעגעי לעבר הזה. הענין נאמר לא בכדי להפחיד, אין סיבה לחשוש ח"ו, החיים לאדם בריא ומאוזן הם טובים ויפים ולא צריך להשחיר את החיים, אבל להבין שלכל שלב ומצב יש לו את המעלות שלו. הסיבה שגורמת ויש אנשים שחיים כל הזמן את השלב הבא, וכשמגיע השלב הבא הם חושבים כל הזמן על העבר, זה אנשים שלא יודעים למצות וליהנות מההוה, הם לא יודעים להיות ממוקדים על ההוה והם כל הזמן חושבים או על העתיד או על העבר, זה דבר לא בריא הצורת הסתכלות הזאת.

והנה אנחנו רואים בשטח שגם אנשים שבשאר עניני החיים הם כן חיים נכון, והם כן יודעים למצות את ההוה כפי שהוא ולא לחשוב כל הזמן על מה יהיה או מה היה, אבל כשמגיע שידוכים הם חיים אחרת והם פתאום נכנסים לאיזשהו סרט לא נכון. כי בשידוכים כל תקופת השידוכים זה כאילו הכנה לכל העתיד שלי, והפרק הזה בחיים מתכנן וקובע את כל החיים ואת כל העתיד שלנו. אבל אנחנו צריכים לדעת שגם התקופה הזאת, 'מהות הזמן' אם נקרא לזה כך, מהות הזמן של הצפיה וההמתנה לשידוך, זה לא רק זמן שכל מהותו הוא רק אמצעי למצוא שידוך, אלא יש הרבה מה לעשות בהווה הזה, ויש גם לתקופה זו "מטרה" ואיננה רק "תקופת מעבר".

הייתי רוצה לקרוא כאן איזשהו מכתב שכתבה איזושהי אשה נשואה שיש לה כבר כמה ילדים לכבוד האירוע הזה, והיא באמת חיכתה זמן רב עד שהגיע השידוך שלה, הייתי רוצה לקרוא את המכתב שלה, היא כתבה כך: "ברצוני להביע את רגשות לבבי על התקופה המיוחדת שעברתי בשנים שבין הסמינר לשנות הנישואין, השנים האלו נסכו בי כחות איתנים שהיוו תשתית להמשך החיים! הם היו שנים שחיזקו אותי באמונה ובבטחון בבורא עולם וביראת שמים. כאשר הייתי בסמינר הייתי תלותית בהורי ובמורותי מהן קיבלתי הרבה מוסר והשקפה וכו', אך כאשר עזבתי את הסמינר הרגשתי כביכול לבדי, היה עלי להכתיב לעצמי את היום יום, למצוא עבודה ולהחליט על כיון. תקופה זו היתה קשה אבל היא חיזקה אותי מבחינה רוחנית ובכלל בנסיון בחיים. ואפרט, מבחינה רוחנית; למרות שגם קודם ידעתי שהקב"ה מנהל את העולם ומשגיח ועוזר לכל אחד, אבל הרגשתי את זה הרבה יותר בשנים ההם, לדוגמא; אני מחפשת עבודה, בסוף מגיעה עבודה ממקום שלא חשבתי בכלל, ראיתי בחוש את ההשגחה פרטית. כאשר לא היו הצעות חיזקתי את עצמי לא להתייאש, וכאשר היו הצעות והם לא הלכו עודדתי את עצמי שהקב"ה טוב ומטיב ורוצה רק את טובתי, בכל דבר יש לו חשבון ומהלך. כאשר חברותי התארסו התחתנו ואפילו ילדו את הילד הרביעי, שיננתי לעצמי ש'אין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלוא הנימא'. מבחינה גשמית; למדתי לעודד את עצמי, קיבלתי נסיון בעבודה, וכיום במבט לאחור אני רואה ומרגישה שהשנים האלו היו פשוט מתנה, שנים שבהן קיבלתי כלים הכרחיים להמשך החיים ולבניית האשיות שלי", עד כאן המכתב, זה מדבר בעד עצמו, אין צורך להגיד יותר.

     יש גם עוד דבר שיוכל לעזור לנו כמדו' בכל צורת ההסתכלות שלנו, ככל שאנחנו באמת קובעים לעצמנו מה באמת הדברים שטובים לנו הדברים שאנחנו נהנים והדברים שחשובים לנו, זה גורם לנו פחות להסתכל על אחרים מה קורה עם אחרים. סיפר לי אברך ת"ח שכולו תורה, שיש לו איזשהו אחות שהיא מאוד עשירה, הם 'בעלי בתים' והם עשירים מאוד, והוא אומר לי; אין לי אפילו לא איזשהו טיפה הרגשה של קינאה בה, אין לי דירה כמוה, ויש קושי של פרנסה, אני חי משהו אחר לגמרי. הוא אומר לי; אתה יודע למה? לא בגלל שאני כזה צדיק! אני פשוט עשיתי לעצמי רשימה בחיים מה באמת חשוב לי, ממה אני נהנה ומה באמת חשוב לי, ואני מרגיש שטוב לי בתורה שאני לומד ואני מרגיש שזה החיים שלי, אני לא מרגיש שהחיים שלי זה כסף. והוא אומר לי; יש לי אחות אחרת שהיא פשוט פחות החליטה בחיים שהיא בוחרת באמת חיים של תורה, והיא כל היום מקנאה באחות העשירה, והסיבה היא מפני שהיא לא קבעה לעצמה מה באמת חשוב ומה לא חשוב.

החפץ חיים! אשתו פעם פנתה אליו ואמרה לו; תגיד לי בעלי היקר, מה קורה כאן, אתה צדיק ותלמיד חכם ואנחנו חיים בכזאת עניות, והשכן שלנו הזה אדם פשוט וגס ויש לו כ"כ הרבה פרות עזים כבשים תרנגולות ירקות, למה הקב"ה עושה לנו ככה? כך שואלת אשתו של הח"ח את בעלה. עונה לה הח"ח; אשתי היקרה אני לא מבין אותך, לי הקב"ה נתן כזאת עשירות! זכיתי לחבר ספרים שכל כלל ישראל לומד בהם, אני זוכה להרביץ תורה, אי אפשר לתאר איזה חיים מלאים יש לי, מה יש לשכן? כלום אין לו, שגם קצת עופות ותפוחי אדמה לא יהיה לו?! כך את חושבת, שהקב"ה ינהל את העולם בצורה שיתן לי הכל ולשני לא יתן כלום?! שגם קצת עופות ותפוחי אדמה לא יתן לו?! כך החפץ חיים חי, כי היה לו ברור מהי העשירות שחשובה לו והוא מאמין בה, ומה לא מפריע לו מה קורה עם אחרים.

ברעיון כל הנושא של המתח הזה איזה שידוך יהיה לנו, זה קשור בעצם בנושא הכללי של כל עניני קנאה ומעמדות שהוא קיים גם כל החיים, רק תקופת שידוכים זה שיא התקופה של המתח בנושא הזה, כי מול עינינו הרי כולם כל הכיתה כל הקבוצה עסוקים כעת בשידוכים, זה זמן מרוכז כזה שבו כביכול נקבע המעמדות! אבל הנה החברה שלי עשתה כזה שידוך חשוב ואיפה אני?! וכל החשיבות של השידוך הזה היא תתבטא בזה שאולי בחתונה יהיה שם מזרח יותר מכובד. מי שמתבונן באמת לא מוצא שום ערך וחשיבות, ואחרי יומיים שלוש נגמרים התמונות ונגמרים האירועים ומגיעים החיים עצמם, ובחיים עצמם חיים בני הזוג עם המעלות האמיתיות שלהם, ולא עם החשיבויות שלהם ולא עם הייחוס שלהם. אם אנחנו נראה נסתכל על הדברים מהכיוון הזה אנחנו באמת נהיה ממוקדים, ובעזרת ה' גם הקב"ה יעזור, כשאדם הולך ישר הוא יותר ראוי לסייעתא דשמיא. וגם אנחנו לא נהיה במתח הגדול, כי ענין השידוכים העניניים לא נפלאת ולא רחוקה, הרחוק והקשה זה החלק הלא עניני, אבל את השידוכים עצמם יש את השידוכים, ואם באמת אנחנו נוציא את המה יאמרו הבריות, זה יקל מאוד על הענין ונוכל להיות הרבה יותר רגועים.

הייתי רוצה רק עוד רגע אחד, לדבר כמה מילים על עוד נושא והוא איך מתמודדים עם ההוצאות של הכספים שיש בנישואי ילדים, שזה דבר שאי אפשר להבין מה קורה כאן בעצם! הייתי רוצה לספר, השווער שלי ז"ל סיפר לי שהוא שאל את אחד מגדולי הדור, הוא שאל שאלה כזאת; הרי המציאות היא, אברכים לומדים בכוללים, וזוכים ברוך ה' להעמיד משפחות גדולות 8-10-12-15 והלאה של ילדים בלי שום בסיס כספי איך בעצם לחתן אותם, לכאורה זה איזשהו סוג דרגת בטחון גבוהה מאוד מאוד, אולי היא מתאימה לרמב"ן, וכי היא מתאימה לכל זוג הורים שחיים היום להעמיד את החיים בצורה שאין בכלל כיון? כך הוא שאל. אמרו לו; שכיון שהמהלך הזה שאחרי הישיבות ימשיכו בכוללים זה מהלך שקבעו אותו גדולי הדורות של הדורות האחרונים, החזון איש והבריסקר רב ואח"כ הסטייפלר והרב שך, לכן כל מי שמעמיד את עצמו ואת חייו והוא מפקיר את החיים שלו למהלך שגדולי הדור קבעו, בזה הוא נעשה שייך ומחובר להשפעה ולשכר ולרמה של השכר של בטחון של דרגה של גדולי הדור, כי מי שלא מחשב חשבונות והוא מפקיר את עצמו למהלך של גדולי הדור ועוזב חשבון כ"כ פשוט, לכאורה הנה הוא ראוי למה שראויים בדרגת בטחון הגדולה של גדולי הדור בזה שהוא שם את עצמו תחת המהלך שלהם.

הרי בוא נראה מה קורה בשטח, אי אפשר לתאר את הקושי, אנחנו לא צריכים לתאר את המציאות של הקושי בחיים, גם בחיי היום יום מבחינת פרנסה וגם בכל המציאות של שידוכי ילדים. אבל בזכרוני כשהייתי נער צעיר ושמעתי מדברים, אז אמרו; נוּ הדור הזה עוד חיים על ה'רנטות' שההורים קיבלו מגרמניה, אבל מה יעזור כשיהיו אברכים בני אברכים, איך אז יחתנו ילדים?! והנה אנחנו כבר אוחזים היום באברכים בני אברכים, ואולי בנכדי אברכים שמחתנים ילדים, ואנחנו רואים דבר פלא והפלא, לא יאומן כי יסופר! יש כיום מאות מאות אברכים שלא קיבלו שום משרה, והם בעצם יש להם משפחות גדולות וחיתנו ילדים וגמרו לחתן ילדים, וכשאנחנו רואים בשטח הורים שגמרו לחתן את הילדים, ואני מדבר מהשטח ממש, 10-15 שנה אחרי גמר נישואי הילד האחרון הם לא בחובות וכל הילדים בדירות משלהם, זה המציאות שקורית בשטח. היעב"ץ/ אומר: "חי נפשי שנס קיום ישראל באומות גדול מנס יציאת מצרים מקריעת ים סוף וכל הנסים" - כמדו' שבדור שלנו אפשר להגיד שהנס הזה שמחתנים ילדים! והמציאות היא שהאברכים שלומדים בכוללים הגדולים; כולל חזון איש, כולל פוניבז', כולל בית הלל, כולל ברסלב, הכוללים הגדולים האלה, שאם ניקח את כל הכסף שהיה להם מהחתונה עד נישואי הבת הראשונה, אם היינו מכנסים את כל הכסף הזה זה לא מספיק בשביל לחתן את אותה בת, והמציאות היא ואנחנו רואים בשטח שמחתנים ילדים, ועם כל הקושי שזה כרוך אבל באיזשהו מציאות זה קורה וכל אחד יכול לכתוב ספר על מציאות החיים שלו, והילדים בסופו של דבר אחרי כל הגילגולים נמצאים בדירות שזו מציאות שאי אפשר להבין את זה, אבל התשובה היא שבאמת הקב"ה מנהל את העולם. וגם בזמננו במציאות של שידוכים איך שזה מתרקם, מי שקצת מתבונן רואה בזה נסים גלויים ממש.

לכן אנחנו באמת צריכים לדעת את זה, וזה דבר שבכלל צריך לדעת את זה בחיים, ובזה נסיים; כל כך הרבה מדברים כמה אחריות אנחנו צריכים לקחת על עצמנו, יפה מאוד, החלק הזה שאדם צריך לקחת אחריות, זה החלק הזה מה שמחנך אותו, ודאי שאדם לא אמור להיות שטחי וקל דעת, אדם צריך להיות חרוץ ולהשקיע ולקחת אחריות. אבל אחרי שאדם בנה את עצמו והוא כבר באמת יש לו את האחריות את הכלים והשאיפות להתקדם ולהשקיע, עתה אנחנו צריכים לדעת להשיל מעצמנו אחריות במידת מה, ולדעת שלא אנחנו מנהלים את העולם! אנחנו צריכים לקחת את עצמנו כפקידים קטנים, פקיד קטן שעובד באיזה מפעל הוא לא לוקח אחריות מינסטריאלית איך המפעל הזה יצליח, ואם הוא בא לבוס ומסביר לו שהוא הבוס בתפקידו הרם צריך לעשות כך וכך ואם לאו העסק כולו יפול, אומר לו המנהל, בבקשה תשאיר את זה לנו אנחנו מחשבנים את הדברים האלו וזה לא התפקיד שלך, אל תשכח להעביר את הכרטיס נוכחות, זה בסדר לא מוטל עליך לחשבן את הדברים האלה. וכן אנחנו ההורים בהשתדלות השידוכים ככל שאנחנו נראה את עצמנו כפקידים קטנים, ושאנחנו תחת הבוס הגדול שזה הקב"ה, הנה זה יגרום לנו להתנהל יותר נכון, לא נטרח לחינם ולא נעסוק בדברים שרק יתרמו לנו עגמת נפש, ולא ניקח על עצמינו מטלות שמלכתחילה לא היו מוטלות עלינו כלל, צריך לזכור שהקב"ה הוא מנהל את העולם, והוא קובע לנו  איזה חלק מההשתדלות לצורך השידוך מוטל עלינו ואיזה לא מוטל עלינו, וכל מה שאנחנו מוספים לטרוח ולוקחים אחריות יתר בענין הזה אנו יגעים לריק וטורחים ומצטערים לחינם, הקב"ה שהוא אוהב אותנו הוא המחליט והוא העושה את עיקרי הדברים והוא מסדר לנו הכֹל כמו שאנחנו רואים מספיק, אני בטוח שכל אחד ואחד יכול לספר כשהוא חושב על העבר, איזה השגחה פרטית הוא ראה וכמה הקב"ה עוזר לנו בכל עניני החיים, כך הקב"ה ימשיך לעזור לנו ויתן לנו את כל הנחת שאנחנו בעזר ה' מצפים.

אולי רק נסכם את הנקודות שדיברנו עליהם: הנושא הכללי הוא, איך עוברים נכון את התקופה של שידוכי הילדים? דבר ראשון אנחנו צריכים להיות באמת עניניים, לא לחשבן חשבונות הרבים של חשיבויות ומיתוגים. כל הדברים האלה זה משאות שוא ומדוחים, מדוחים דמיוניים שאין ביניהם ולהצלחת החיים ולא כלום, כל עניני הצלחות החיים לא קשורים לזה, כתר תורה מונח בקרן זוית וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול, זה לא דברים שבכלל מוטל עלינו, האם בסוף יהיה משהו שהוא גם נוצץ וגם חלון ראוה או בלי חלון ראוה זה לא החלק שמוטל עלינו, אנחנו מוטל עלינו הדברים עצמם המעלות העניניות שקשורות באמת לעצם השידוך, וזה כבר יוריד מאיתנו הרבה מתח.

עוד דבר דיברנו, שעד כמה שבתקופת השידוכים הבחורה היא בתקופה של בין הפרקים, בתקופה שהיא כל כולה איזשהי הכנה לחיים עצמם, אבל אין תקופה שאין לה ערך וחשיבות בפני עצמה. ודיברנו שיש כאלה שלוקים בזה בכל עניני החיים, כל הזמן חושבים על היותר, על הקדימה ועל האחורה, רק לא יודעים להיות יותר ממוקדים ולמצות את ההוה וליהנות מההוה. ודיברנו שגם כאלה שבעצם החיים הם כן בריאים, אבל בעניני השידוכים בתקופת השידוכים הולכים כאילו כל התקופה הזאת היא רק בתור אמצעי להגיע למשהו, וזה לא נכון! אם אנחנו נהיה אמיתיים עם עצמנו אנחנו נראה שאם רק לא נהיה במתח ובעול מתקופת השידוכים, ואנחנו גם נקרין את זה כך לבנינו ולבנותינו, התקופה הזאת בפני עצמה זו תהיה תקופה אולי הכי יפה מה שבת יכולה להתארגן בחיים, כמו שקראנו במכתב של אותה אחת, בין ברוחניות ובין בגשמיות. אנחנו לא מחפשים להתעכב, אנחנו לא הולכים כעת לעכב שידוך כדי להיות אשת קריירה, זה לא הכיון שלנו, אבל בזמן שזה כן קורה ויש זמן המתנה, יש מה ליהנות ולחוות כל רגע ולחיות אותו כעיקר וכמטרה, אין מציאות בחיים שהיא בדיעבד, כי כשיש את האפשרות ל- לכתחילה ודאי נעשה זאת, וכשאין אפשרות אחרת הרי הדיעבד הוא הלכתחילה, כל מציאות בחיים יש בה ערך וחשיבות בפני עצמה.

אולי אני רק אסיים בכל זאת, עולה לי עכשיו איזשהו סיפור שאולי יכול ללמד אותנו משהו,; שמעתי שרבי ברוך בער היה פעם שהוא נסע לאמריקה לאסוף כסף לישיבה, והוא נכנס בשבת לשירותים, והיה שם משהו שהוא לא ידע, שכשפותחים את הדלת נדלק האור, אז הוא ממש נחרד שהוא הדליק אור בשבת, אבל הוא לא ידע, הוא נשאר בעצם כלוא בשירותים כל השבת, כי כשהוא יֵצא זה יכבה או ידלק, הוא נשאר כלוא בשירותים כל השבת. חשבתי בלבי! איך עברה השבת על גאון וקדוש ישראל רבינו הברכת שמואל ר' ברוך בער, איך עברה עליו השבת שם? מי אנחנו שאנחנו בכלל יכולים לתאר מה עמקו הרגשותיו ומחשבותיו של ר' ברוך בער לנסות לחשוב מה עבר עליו, אבל בכל זאת אני רוצה להגיד משהו שודאי, מסתמא זה דברים שהרבה יותר מורמים ומרוממים, אבל אני בכל זאת רוצה להגיד משהו שודאי עבר עליו. יושב ר' ברוך בער שם בביה"כ ואומר לעצמו; מה בעצם קורה כאן, הרי בציפורן קטנה אני בחוץ, בלחיצה קטנה על ידית אני יוצא, למה אני כאן? למה אני כאן? כי הקב"ה אמר "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה" (שמות כ, ט), הקב"ה אמר "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ, ז) לכן אני כאן! והנה כל שבת יש לי סעודת שבת, יש לי עונג שבת, יש קידוש, יש תורה של ת"ח בשבת, יש שינה בשבת תענוג של ת"ח, יש את כל המציאות של שבת, ואני נמצא כאן כעת במקום שאסור לי ללמוד, ואסור לי להתפלל, ואסור לי לקרוא קרי"ש, ואסור לי לעשות קידוש, ולמה אני נמצא פה? כי הקב"ה אמר 'זכור את יום השבת לקדשו'. אין שבת שאני נותן לקב"ה יותר מהשבת הזאת! השבת הזאת היא כולה קודש לה'! כולה רק בשביל הקב"ה! אפילו את הגישמע'ק של שבת, את הנשמה יתירה של שבת גם אין לי, וגם את זה אני נותן לקב"ה, ולכן אני נמצא פה, לא היה לי בעולם שבת גדולה וחשובה כזאת! מי שיתבונן כך יראה שכל תקופה בחיים כל מצב בחיים, אם הוא יתבונן נכון הוא ימצא בו ערך עצום ונשגב.

בדרך צחות! כתוב בפסוק "פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ" (תהלים קלב, יד), רגילני לומר בדרך צחות: 'פה אשב' - כשאני מוצא את עצמי יושב באיזשהו מציאות מסויימת, אז 'כי איויתיה' - אני מתאוה לזה. כי כל מציאות והתאוות החיים היא בתוך המציאות שבה אני כרגע שרוי, וכשאני אשכיל להבין מה אני יכול לקחת מההוה ומהמציאות הזאת, אני אוכל לעלות ולהתעלות גם בעניני החיים גם ביראת שמים גם בתורה, ולזכות בכל ההצלחות.