אלטערר באחער 2
רציתי להקדים שכל
הדברים שנאמרו ויאמרו בנושא המדובר, זה לא לכולם באותו נוסח ובאותו סיגנון, כל אחד
יקח לעצמו את מה שהוא מרגיש שנוגע לו, יש ששייך לו הדברים באחוזים קטנים, ויש
באחוזים יותר גדולים, יש קצת ויש הרבה, הדברים הנאמרים הם דברים כללים, והם לא
מותאמים לפי מידה של כל אחד באופן פרטי, וכל אחד יקח לעצמו מה שהוא מרגיש ששייך
אליו, ולאו כולהו בחדא מחתא מחתינהו.
הייתי רוצה לסכם רגע איזה נקודה שדוברה וקצת
עוררה פולמוס בפעם הקודמת, בכל זאת הייתי מרשה לעצמי לסכם את הנראה לעניות דעתי
בענין. דיברנו שאברכים לומדים יותר בנחת ובשקט מאשר בחורים, ושזה לא מחמת ירידה
ברמה ובאיכות של הלימוד, אלא אדרבה זה מעולה יותר, רק אם נסכם יש שלושה סיבות
לענין, (ובהמשך הדברים אולי נראה גם סיבה רביעית)-
סיבה ראשונה: כי הם
לומדים ומבינים ומסבירים בצורה המאוזנת הנכונה ובמשקל הנכון כל הבנה והבנה, וסברא
וסברא, וקושיא ותירוץ, וכדומה, ולכן הם לא צריכים לצעוק ולשכנע את עצמם ואת
החברותא, אלא הם אומרים לפי מה שהוא בלי הגזמה לכאן או לכאן בדרגת איכות הדברים
אשר הם מדברים, זה סיבה אחת.
סיבה שניה: זה דבר
חשוב לדעת את זה, שההבנה כבר בשילה אצלם, וברוב הדברים זה כבר בטבעיות אצלם, זה לא
חידוש ההבנה, הם כבר הגיעו לאיזשהו דרגה של שלימות מסויימת, וממילא הם לא צריכים
לצעוק.
זאת אומרת כך, בחור
צעיר סבור שכדי לגדול ולהתקדם ולהשתפשף בלימוד הוא צריך בעיקר להתעסק בחלק שקשה לו
בהבנה בסוגיא, לפי דרגת הבנה שהיא לא קלה לו אלא קשה לו, אותה דרגה שהיא קשה לו
הוא צריך לצעוק כדי להגיע לזה, לעומת זאת אברך יותר מתעסק בסוגיא בחלקים ובדרגה
שהוא מבין אותם בדרך הלימוד הטוב והרגיל, והוא פחות מעריך ומשקיע בחלקים שקשה לו
להשיג אותם.
ובאמת שהצורה איך
שאברך לומד היא הצורה הנכונה, וחבל שבחורים לא יודעים את זה, כי התקדמות והבנה
נובעת מתוך שמתמידים הרבה בחלק ובדרגה שהבחור או האברך נמצאים כרגע, שזה חלק שלא
קשה כל כך, זה חלק שהוא מסתדר, ומתוך זה מתקדמים.
אם נפרט את זה
לפרטים נאמר את זה כך: יש ארבע דרגות בהבנה בלימוד! יש דרגת הבנה, שכשיושבים
ולומדים מבינים אותה כהרף עין ובמתעסק בלי צורך בכלל לאיזשהו השקעה, וממילא נמצאים
בדרגה הזאת. ויש דרגת הבנה מעל זה, שצריך ללמוד רציני אבל זה הדרגה של הלומד, והוא
הבין את הדרגה הזאת. יש דרגה שלישית שהיא מעל הדרגה השניה, שהיא דרגת הבנה שקשה לו
להגיע, אבל אם הוא יתאמץ לדעת הוא יגיע. ויש דרגה מעל זה, דרגה רביעית בהבנה, שהוא
כרגע בכלל לא בתורת לדרגת הבנה הרביעית.
בחורים צעירים בדרך
כלל סבורים שכדי להתקדם בשיפשוף ובהבנה בלימוד צריך להתעסק בדרגה השלישית, בחלק
הקשה, ששייך אבל זה קשה, ועי"ז הם מתקדמים ומשתפשפים. אבל האמת טעות הוא בידם
כי לא זה הדרגה שלהם, אלא צורת ההתקדמות שלהם היא, ככל שהוא יתמיד בחלק הרגיל
שלומד ומבין דהיינו הדרגה השניה, וככל שהוא יש לו רגילות בדרגה ששייכת אליו זה
גורם שחלקים מאותה דרגה הם כבר יורדים לדרגה א', שהם מגיעים אליו במתעסק וכהרף
עין, וחלקים מהדרגה הקשה נהיים רגילים אצלו, וחלקים מה'לא בתורת' כבר יורדים לדרגה
הקשה, וכן הלאה. דהיינו שהצורה הנכונה בלימוד היא, ללמוד את הדרגה שמסתדרת לו לפי
ענינו, צריך ללמוד ברצינות אבל שמסתדרת לו, וככל שהוא מתמיד באותה דרגה זה גורם
כפי שאמרנו שחלקים מאותה דרגה יורדים לדרגת ההבנה הראשונה שהיא במתעסק וכהרף עין
בלי שום מאמץ, וחלקים מהדרגה מעל שהיא קשה להוסיף מאמץ חזק, החלקים התחתוניים של
הדרגה הקשה נהיים בדרגה הרגילה, וחלקים מדרגת הבנה יותר מזה שהוא לא היה בתורת
בכלל נהיים בדרגה הקשה, וכן על זה הדרך כל הזמן להיות עסוק באותה דרגה זה גורם את
המעגל הזה.
נראה איזה דוגמא
להמחשה; כשנוסעים ברכבת ובאוטובוס, לפעמים בצורה מסויימת זה נראה כאילו הבתים
והאילנות באים אלינו, זאת אומרת שלא מרגישים שאני מתקרב לבתים והאילנות אלא כאילו
הבתים והאילנות באים אלי, כך זה נראה למראה העינים, כך ככל שמתמידים בדרגה השניה
שהיא לא הבנה שנמצאת כהרף עין, אלא דרגה שלומדים ומשיגים את זה לא במאמץ גדול, זה
גורם שהדרגות האחרות קצוות מהם יורדים לדרגה הזאת, וכך כל המעגל.
והמציאות היא
שהצעירים כל הזמן משקיעים את עיקר עיסקם בדרגה הקשה ששייך במאמץ גדול להגיע לזה,
ולכן הם צריכים לצעוק כי זה באמת קשה, ואילו אברכים כבר מבינים את זה שבעצם לא
כדאי להתעסק בדרגה הקשה, אלא הם מתעסקים בדרגה שבאמת זה הדרגה שלהם, שהיא דורשת
לימוד ברצינות אבל לא איזה מאמץ על, ולכן הם פחות צועקים.
המציאות היא אצל כל
מי שמכיר את השטח, אנחנו רואים שכבר בשיעור ג' ובועד רביעי כבר פחות צועקים בלימוד
מאשר בשיעור א' או ב', גם אותם בחורים שעדיין ברוך ה' הם בשטייגען הם פחות צועקים,
למה פחות צועקים מאשר בשיעור א' או ב'? כי הם כבר התקדמו בלימוד, הם יודעים יותר
ללמוד והדברים יותר מיושבים אצלם ויותר קל להם המהלך של הסוגיא, ולכן הם פחות
צריכים לצעוק. והנה אנחנו רואים תופעה מעניינת, בשיעור ג' ובועד רביעי למשל מה
קורה איתם עם בחורים כאלה שכבר פחות צועקים, מה קורה להם כשיוצא להם איזשהו
חידושים גדולים? כשיוצא להם איזה דברים יותר מיוחדים, אין לי בדיקה ברורה על זה
אבל לכאורה ממה נפשך, אם בדברים האלה הם צועקים ואילו בעיקר לימודם הם לא צועקים,
זה יהי' לאות שהדברים המובנים לא צועקים אותם ורק כשיש חידושים גדולים יש צעקות,
ואם המציאות היא שגם בחידושים גדולים הם לא צועקים, ש"מ שככל שנהיים יותר למדנים
פחות צועקים, וכ"ש שלכן אברכים לא צועקים.
זאת ועוד אחרת, לא
מסתבר שהמציאות של עולם התורה היא, שלומדים בהבנה למדנית רק ארבע חמש שנים ואחרי
זה יורדים, וכי זה הצורה?! אם באמת זה הצורה, מה יתן ומה יוסיף להתלמדן ארבע חמש
שנים ואחרי זה לרדת?! ובעיקר יש להקשות, איך יוצאים כל הרמי"ם וראשי הישיבות
מאברכים שהיו עשר או חמש עשרה או עשרים שנה אברכים והם נהיו רמי"ם או
רה"י, הרי הם ירדו בכל שנות אברכותם?! זה חלק שהוא השלמה של הנושא הקודם.
נדבר היום על עוד
איזשהו ענין, שכדאי וראוי לאלטערר באחער להתנהג אחר מאשר בחור צעיר למען יטב לו!
המציאות היא שיש בכלל ישראל דרגות של יהודים רגילים בעלי בתים יראי שמים ערלאכער
שהם רגילים לדקדק בדברים שהם דאורייתא, הם מדקדקים בזה בצורה טובה, לא מדברים לשון
הרע, ובבין אדם לחבירו לא מצערים יהודי, ומתפללים טוב, יהודי ערלאכער בעל בית.
והנה אנחנו רואים תופעה מעניינת, בבני ישיבות מי שלא מיוחד בלימוד הוא כבר מזלזל
גם באיסורים שאפי' יהודי רגיל בעל בית ערלאכער לא מזלזל בהם, דהיינו שאצל בני
הישיבות לא מחלקים את זה לשני קומות את הנושא הזה. בזמן חז"ל רובם עבדו והיו
יראי שמים ומדקדקים בהלכה, 'רחים רבנן', 'מוקיר רבנן', אפי' עם הארץ של הגמ' שהוא
שונא תלמידי חכמים היה נזהר מדאורייתא. ואילו מה קורה בעולם הישיבות בנושא הזה?
כשאנחנו מתבוננים בענין, בחורי ישיבות הרי עיקר עיסקם זה בלימוד התורה, והמציאות
שאנחנו רואים בישיבות היא שבחור שהוא לא לומד טוב הוא גם לא מתפלל טוב והוא לא
מברך טוב ואפי' לא שומר שבת טוב, זאת אומרת שהמציאות בעולם הישיבות שדרגת ישיבע
באחער בתורה היא המדד והקובע לכל הדרגה של היהדות שלו, כך המציאות בעולם הישיבות.
ראוי לאלטערר
להפריד בין דרגתו בלימוד לדרגת יראת שמים והיידישקייט שלו, כמו שאר העם היהודי
שדרגת היראת שמים והיידישקייט שלהם לא קשורה ללימוד, ונבאר מיד מדוע, וראוי לו
שהוא יפריד בין תפילה ללימוד, ובין כל דרגת היהדות שלו לענין לימוד, כי מה הסיבה
שבעצם יוצרת את האוירה שאצל בחורים צעירים אם הוא לומד טוב אין לו כלום גם בשאר
ענינים? בחור צעיר באופיו הוא תלמיד, בא לישיבה ללמוד ואם הוא לא לומד הוא תלמיד
לא טוב, הוא לא בסדר, אתה תלמיד, תלמיד צריך לעשות מה שהמוסד לימודים שבו אתה נמצא
דורש, אם הוא לא לומד טוב הוא באמת לא בסדר, וכשהוא לא בסדר זה כבר משליך ממילא על
שאר עניני יהדות, אבל אלטערר הוא כבר לא תלמיד קטן, אין צורתו להיות ממושמע
להוראות כדי לומר שהוא לא בסדר אם הוא לא שומע להוראות ולמהלך, אלטערר הוא לא כל
כך בגדר תלמיד, הוא כבר עצמאי, אצלו אם הוא לא לומד טוב זה לא מחייב שהוא רע, הוא
לא בנוי כ"כ לציית להוראות של הישיבה או הצוות, אלא זה צריך לבוא אצלו מעצמו,
הסיבות שיכולות לגרום לא ללמוד טוב, למשל כי הוא מרגיש יבשות, אבל מה זה קשור
לתפילה?! בחור מבוגר צריך לדעת, שאמנם אם הוא לא לומד טוב הוא מפסיד מצוה, אבל הוא
לא פושע, וזה לא אמור להשליך על שאר עניני יהדות.
נראה אולי להרחיב
את הדברים יותר, בכל העולם נער צעיר לומד בתיכון, בתיכון לומדים פיזיקה, מתמטיקה,
אנגלית, טבע, גיאוגרפיה, גיאומטריה, היסטוריה, לשון, אנטומיה, דיקדוק, וכן הרבה
מקצועות. אחרי תיכון מה הם עושים? כל אחד הולך ובורר לעצמו מקצוע אחד מן המקצועות
שהוא מבין ומרגיש שזה מתאים לו לפי כישרונותיו ולפי אופיו וטבעו. והמציאות היא שמי
שהולך למשפטים למשל עוזב פיזיקה, ומי שהולך לפיזיקה עוזב שאר דברים, כך המציאות,
ואם נכפה על הבחור שכבר באוניברסיטה מקצוע שלא מתאים לו זה יקשה עליו כי זה נגד
טבעו. יש למשל מקצועות הומניים; פסיכולוגיה, ומשפטים וכו', שזה סוג מקצוע שאי אפשר
למוד אותם בבדיקת מעבדה, זה מקצועות הומניים ששייכים לרגש ולהבנה ולא למתמטיקה,
ויש מקצועות ריאליים; מתמטיקה הנדסה וכדו', וכל אחד בורר לעצמו בעולם הרחב מקצוע
לפי טבעו ולפי מה שמתאים לו, ואילו בתיכון אותם תלמידים לומדים כ"כ ריבוי
מקצועות, איך זה יתכן? התשובה היא כך; בתיכון הנער הצעיר עדיין ראוי להיות לומד
אדעתיה דמריה, על דעת המוסד והמורים שלו, עוד לא התגבש האישיות שלו שיהי' לו הכרח
ללמוד רק לפי אופיו, הוא יכול עדיין ללמוד על דעת בית הספר, ולכן הוא מסוגל ללמוד
כ"כ ריבוי מקצועות למרות שכשהוא עוד שלב התבגר הוא כבר יתפוס רק עוד מקצוע
אחד שמישך שייך לו ולא יהי' מסוגל להשקיע במקצועות אחרים, כי בחור צעיר הוא יכול
להיות ממושמע להוראות, והיותו בנוי שנפשו בנויה עדיין להיות ממושמע ולהיות תלמיד
ולהיות כייף לרביה ואדעתיה דמריה, זה נותן לו את היכולת ללמוד גם מקצועות שלא
מתאימות לאופי שלו, וגם בגלל שהאופי עוד לא כ"כ מתגבש בגיל צעיר כזה אלא בגיל
יותר מבוגר, ממילא זה גם גורם למציאות וזה מה שיוצר את האוירה בישיבות שבחור צעיר
שלא לומד הוא בעצם לא בסדר, כי אתה תלמיד ועליך לציית למהלך של מקום הלימודים שלך,
וכיון שהוא לא בסדר הוא כבר מרשה לעצמו להיות לא בסדר, כי זה מדד שהוא לא בסדר
וממילא הוא כבר לא בסדר בכלום, אבל ככל שמתבגרים וכבר בוררים דרך לעצמם, ויש סיבות
פרטיות שגורמות ללמוד פחות, זה לא הופך אותו ללא בסדר אם הוא לא לומד בשלימות, אין
סיבה כבר שזה ישליך על שאר עניני יהדות.
המציאות בעולם
הישיבות היא, שאף בחור צעיר שכשהוא יתחתן הוא לא ברמה של להישאר בכולל ולהישאר בן
תורה, גם שייך לדרוש ממנו בצעירותו לשבת ללמוד, כי יש כח בנפש הצעיר לכוף את טבעו
ולקיים את ההוראות, האופי בגיל צעיר הוא גמיש לפי הדרישות של אלו שממונים מעליו,
כפי שאמרנו כמו שבכל בתי ספר תיכוניים ויסודיים בעולם לומדים כולם את המקצועות, גם
אותם שסופם להיות בעלי מלאכות פשוטות הם גם לומדים בגיל בית הספר את כל המקצועות
הקיימים, כך גם בחור ישיבה צעיר, גם תלמיד שלפי המציאות של האישיות והאופי שלו הוא
פחות שייך ללימוד יש לו את הכח לכוף את עצמו ללימוד, וממילא אם הוא לא לומד הוא לא
בסדר, וממילא זה גורם לו בהרגשה להשליך גם את שאר עניני היהדות, למרות שבעצם זה לא
נכון אבל כך ההרגשה שלו, אבל בחור מבוגר שהרמה שלו נגיד היא בעצם רמה של בעל הבית,
קשה לו מידי הרבה ללמוד, כמו שכל אחד יודע שקשה לדרוש מבעלי בתים ללמוד בכל עת שהם
לא בעבודה, יש בעלי בתים שזה לא לפי טבעם ללמוד כל זמן שהם לא עובדים, אפשר לדרוש
מהם לקבוע עיתים לתורה, אבל אי אפשר לדרוש מהם שבכל עת שהם לא עובדים ילמדו, אחד
שזה האופי שלו אז גם כשהוא בחור אלטערר לא שייך לתבוע ממנו ללמוד כמו כל בחור
צעיר, אלא שיקבע עיתים לתורה, אמנם יותר מסתבר שהוא יכול יותר משעה שבעל בית לומד
דף היומי, הוא יכול אולי שליש או חצי או שעתיים מכל סדר וכדו', אבל עכ"פ זה
לא אמור להשליך עליו לרעה על שאר עניני יהדות, דרגת ההתמדה שלו לא אמורה להשליך עליו
לרעה על שאר עניני יהדות, וכמו שאנחנו רואים בעולם בציבור שלנו הרבה סוגי אנשים
שמכל מיני סיבות הם לא כ"כ ראויים רק ללמוד, אבל הם יכולים להיות יראי שמים
בתכלית, רק יש להם כל מיני סיבות שגורמות להם קושי ללמוד.
נראה כמה סוגי
דברים שיכולים לגרום לכאלה שקשה להם להמשיך בלימוד באופן מושלם: יש כאלה שבאופי
שלהם הם שייכים יותר לעולם המעשה, גם אם יש להם הבנה אבל הם צריכים עשיה וקשה להם
להתעסק רק בחשיבה, ויש כאלה שבטבעם כן שייכים לעולם המחשבה, ולכן הם יותר ראויים
ללמוד. הטבע הזה הוא לא קשור לרמת הכישרון אלא הוא קשור לאופי, יש טיפוסים שצריכים
עשיה והם לא יעשו נגד המציאות האישיותית שלהם. יש אנשים שבטבעם הם צריכים להתעסק
עם אחרים ברגש, ואצלם רק ללמוד זה מעצבן אותם. יש טיפוסים שיש להם הרבה מרץ
ואנרגיות והם לא יכולים ולא מסוגלים לשבת על הכיסא. יש טיפוסים שיש להם אנרגיות ומרץ
והם כן מסוגלים, הסוג מרץ שלהם לא גורם להם שהם לא יכולים לשבת על הכיסא על מקום
אחד, אבל הם חייבים תוך כדי הישיבה שהם יושבים על הכיסא לנהל כל מיני ענינים,
טלפונים וכד'.
יש כאלה שנראה להם
שלא מתאים להם רק ללמוד, והמציאות היא שכשהם מוציאים אנרגיות על דברים אחרים זה
נותן להם יותר יכולת ללמוד, זאת אומרת שכשהם מתעסקים קצת בעוד ענינים זה גורם להם
שבשאר הזמן הם יכולים ללמוד טוב, אבל לוּ אותם אלה יסברו שהם צריכים רק ללמוד יהי'
קשה להם אפי' ללמוד קצת, זאת אומרת כך, אם הוא סבור שהוא צריך ללמוד כל היום, ולזה
הוא לא מסוגל, זה גורם לו שגם בזמן שהוא היה יכול ללמוד לוּ הוא היה בחלק מהזמן
מוציא את האנרגיות שלו ששוב הוא לא לומד בכלל.
נגיד אולי כמה
דוגמאות לדבר, יש הרבה בעלי בתים שלומדים שעתיים ביום, אבל לו הם יסברו שהם צריכים
ללמוד כל היום הם לא ילמדו כלום, כי בעל בית יכול להרגיש; אני במהלך של עמל ועובד
ביום ושעתיים אני יושב על הספסל ולומד, אבל אם הוא ירגיש שהוא צריך כל היום לשבת
על הספסל הוא לא ילמד כלום. או כמו ילד קטן, בשנים הראשונות שלו הוא יכול להיות
בריכוז בגן חצי שעה ומיד אחרי זה הוא צריך הפסקה, וחוזר חלילה, חצי שעה ואחרי זה
הפסקה ואחרי זה לריכוז, אבל לוּ יגידו לו; אתה עכשיו שעתיים תהי' מרוכז על הכיסא,
הוא לא יצליח להתרכז אפי' חצי שעה, אף שלזה הוא כן מסוגל כשזה עובד עם הפסקות
אחרים, רק שהמסוגלות של קטן בחצי שעה ריכוז היא כשהוא מרגיש ויודע שבתוך חצי שעה
תהיה הפסקה, ומתוך שיש הפסקה לפניה ולאחריה זה נותן לו את השיעור זמן שהוא יכול.
נראה עוד דוגמא
מהמציאות, ילדים בחיידר למשל, אחרי הפסקה יש כעת שיעור שעה, נשאל שאלה: באיזה חצי
שעה מתוך השיעור הם לומדים יותר טוב, האם בחצי שעה הראשונה או בחצי שעה השניה?
המציאות היא שבחצי שעה הראשונה, כי הם עדיין יותר קרובים להפסקה שנתנה להם את
היכולת להיות ממוקדים על הכיסא חזק חצי שעה ראשונה, ואילו את חצי השעה השניה הם
מצליחים על שם העתיד, שזה קצת יותר קשה מעל שם העבר.
נשאל עוד שאלה:
בכיתה מתי שואלים שאלות יותר במרץ, בחצי שעה הראשונה של השיעור או בחצי שעה השניה?
על זה התשובה היא, שבחצי שעה השניה, כי הם כבר מלאי אנרגיות שצריכים להתפרץ החוצה
עוד מעט בהפסקה, וכבר צריכים להשתחרר, אז הם כבר יותר באיזשהו השתוללות ושואלים
שאלות ששואלים אותם במרץ, ואילו בחצי שעה הראשונה הם רגועים, כי הם כבר הוציאו את האנרגיות
בהפסקה, ולכך כשהם שואלים זה כבר פחות במרץ, כך המציאות.
ה"מסילת
ישרים" בסוף הספר (פכ"ו), בקטע שהוא כותב משפטים שהם מתמצתים את כל
הספר, הוא כותב משפט כזה: "וכבר יכול להיות חסיד גמור, איש אשר לא יפסוק מפיו
הלימוד, כמו מי שמפני צרכו הוא בעל מלאכה פחותה". המשפט הזה הוא משפט שמסכם
את כל הספר, כמו שהוא כותב בעצמו, שענינו להסביר מה זה חסידות, שזה השלימות של
יהודי, לעשות נחת רוח לבורא יתברך, והוא כותב שכל אחד לפי ענינו ראוי לו דרכי
החסידות בצורה שמתאימה לו, והמשפט הסופי שלו זה המשפט הזה, ואח"ז הוא מסיים "הוא...
יפקח עינינו בתורתו, ויורנו דרכיו...", וחתימת הספר.
המציאות היא, שיש
בחורים שיש להם קושי ללמוד; בגלל שדרך הלימוד לא מתאימה להם, או שהם לא מוצאים
חברותא מתאים, לפעמים הקושי שלהם זה השילוב של חברותא עם דרך הלימוד, ולפעמים הם
מרגישים שהמסכת לא מתאימה. אמנם יש איזה פתגם שאומר: "אין לא יכול, יש לא
רוצה!" אבל מבוגר קשה לו לחיות לפי הפתגם הזה, אולי זה לא גדר
"אונס", אבל הוא לא בגדר "רע", ולפעמים כפי שאמרנו יש לו איזה
יבושת ואין לו כח. בחור צעיר יש לו יותר כח לכוף את עצמו על דעת רבותיו ועל דעת
המהלך של הישיבה גם אם יש לו את סוג הקשיים האלה, ואילו בחור אלטערר כבר קשה לו
להכריח את עצמו, וגם לפעמים הוא מוטרד בשידוכים וכדו'. ודאי תמיד ראוי ללמוד, זה
מצוה גדולה, ולפום צערא אגרא, אבל זה לא ברור שצריך להרגיש את עצמו שהוא ביטל חיוב
ושזה ביטול עשה ממש אם הוא לא לומד באופן מושלם.
ע"כ ראוי לאלטערר לעשות הפרדה בין הענינים!
הרבה פעמים למשל בתפילה הוא יכול, והוא צריך ולא ראוי לו להרגיש; מי אני שאתפלל אם
אני לא לומד אפילו לא כבחור בינוני! ידע האלטערר שפעמים הוא לומד פחות מבינוני אבל
כלפי שמיא הוא רצוי, והוא יכול וראוי שיתפלל בדביקות בלי להתבייש מעצמו
ומהקב"ה, ואילו צעיר כשהוא לא לומד הוא שלילי. ולכך אלטערר באחער למשל יכול
לקחת לעצמו להגיע יותר בזמן לתפילה, ולעשות מזה יותר עסק. גם אלטערר באחער למשל
יכול לקחת לעצמו לקחת סידור גם למנחה, ואפי' שבחור צעיר לא לוקח סידור למנחה, אבל הוא
יכול לעשות יותר קבע מהתפילה מבחור צעיר. והוא גם יכול להיות טוב מאוד ומתעלה בכל
מיני עניני יהדות, להיות ארליכער איד, מה שבחור צעיר לא עושה, הוא יכול יותר
להתקדם באינטליגנציה ויהדות, להכיר יותר גדרי ברכות הנהנין, להכיר יותר ענינים
בדיני שבת, וזה יגרום לו לאותו אלטערר שמתוך כך יהי' לו בהרבה תחומים מעלות יתירות
על הבחור הצעיר שלומד חזק, הוא יעלה עליו בידיעות בהל' שבת ובברכות וכן הלאה, כי
הבחור הצעיר לא מוצא פנאי לזה, ואילו האלטערר כן מוצא פנאי לזה.
נראה עוד דוגמא,
פעמים שלבחור יש איזה התעוררות למצוה או להנהגה של קיום מצוה, אולם המהלך הרגיל
הוא 'תלמוד תורה כנגד כולם', אבל אלטערר הוא כן שייך לזה, והוא כן צריך לממש את
ההתעוררות, בשבילו זה בת קול שהוא כן צריך לממש אותה. או פעמים התעורר לו איזה
נטיה לברר יותר עניני כשרות, לברר את העירוב, או כמו שהכרתי מקרים שהיתה לו יותר
הרגשה לסדר את החדר לשבת, ולפרוס מפות לכבוד שבת. הכרתי איזה בחור מבוגר מישיבה
חשובה, שכל יום שישי במשך עשרות שנים היה עושה פופקורן בסיר לכבוד שבת, והיו גם בחורים
צעירים שהיו מביאים לו חבילות של גרעיני פופקורן והוא מחזיר להם אשפתון מלא
פופקורן, רק לשבת הוא היה עושה את זה, זה היה פרוייקט לכבוד שבת, זה נתן לו איזה
הרגשה.
כידוע כשנולד תינוק
מברכים: "תזכה לגדלו לתורה ולחופה ולמעשים טובים". למה מעשים טובים
אומרים רק אחרי החופה, וכי לפני החופה אין מעשים טובים? מקובל להגיד; עד החופה רק
לומדים, אין זמן למעשים טובים. אבל נראה להוסיף; שמשעה שהוא ראוי לחופה הוא כבר
שייך למעשים טובים, וכ"ש מי שקשה לו ללמוד רגיל, פשיטא שראוי לו להתעסק
במעשים טובים.
וראוי לדעת!
שהדברים האלה הם לא רק בתור פיתרון ועצה לאלטערר שלא כל כך לומד, אלא גם אלטערר
שלומד מצויין כדאי לו כדי להשלים את צורת נפשו להתעסק גם בעניני מצוות שישיבע
באחער צעיר פוטר את עצמו מזה מחמת שהוא עסוק רק בלימוד, כי אלטערר לפי מציאות הנפש
שלו הוא שייך גם לענינים האלה.