בטחון 4

יש לדון בכל הענין של בטחון, האם זה מצות וחובת הלבבות שענינו בעיקר השקפה והרגשות בלב והוא בהלכות דעות, או שאולי יש במצות בטחון גם איזשהו מצוה מעשית וחובת האיברים שמוטלת על כל יהודי. זאת אומרת אנחנו באים לדון האם יש דברים למעשה שנגרמים ממידת הבטחון?

בראשונים שדנים על בטחון מבואר בדבריהם במפורש, שענין בטחון הוא נותן שיעור ברמת ההשתדלות של הבוטח בשונה משיעור ההשתדלות שאותו אחד היה משתדל לולי הבטחון, ושענין הבטחון הוא מגביל את רמת ההשתדלויות, זאת אומרת שמצוה בטחון היא מגבילה את ההנהגה של ההתתעסקויות של איך לסדר את עניני החיים, ותיכף נראה.

לכאורה יש לעיין בענין, שהרי זה לא מובן; איך יתכן שמצות בטחון היא תגביל את ההשתדלויות בשטח, הרי יש קללה של "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יט) שהתחייבנו להשתדל לעבוד ולהזיע, ובכל זאת כל אדם שעובד ומזיע שזה "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל" (תהלים קכח, ב) יודע ש'הגזירה אמת והחריצות שקר' ולא ההשתדלות היא סיבת ההצלחה, אבל הצורה שהקב"ה גזר אחרי חטא אדם הראשון היא ש'בזיעת אפיך תאכל לחם', וא"כ אנחנו רוצים להבין מה הסיבה לומר שהבטחון יגביל את ההשתדלות?

ה"חובת הלבבות" כותב כמה הוראות מעשיות שנגזרות מענין בטחון, ובפר' ה' מ"שער הבטחון" אחד מהדברים שם הוא כותב "שהבטחון מגביל את ההשתדלות בענינים עתידיים כשהם לא ברורים ומוחלטים וההוה טוב". זאת אומרת ככה, אדם שהוא שרוי באיזשהו מצב שבהוה איכשהו המצב טוב, אבל הוא קצת מוטרד מה יהיה בהמשך, והוא מנסה למגן את המצב העתידי שלו לא בדבר מוחלט, ע"ז אומר החובה"ל; מי שיש לו בטחון הוא לא דואג לעתיד, אם בהוה איכשהו הוא מסתדר הוא לא דואג לעתיד והוא לא עושה השתדלויות ביחס לעתיד, כך הוא כותב.

לכאו' לא מובן הכונה שלו, אם הוא מתכוין מצד שהעתיד לא בטוח, דהיינו שלא בטוח שהוא יצליח לסדר את העתיד שלו, וממילא זה בגדר מהיכי תיתי ואין כרגע סיבה לעורר ספק וריעותא, כי כרגע המצב טוב, וגם לא בטוח שתצליח לשנות משהו, ולכן אל תשתדל בזה, אז זה לא חילוק בין עתיד להוה, שיגיד איזה כלל; שעל דבר ובעיה שהיא בגדר מהיכי תיתי ואין סיבה לחשוש כל כך לא צריך להשתדל, אבל בחובה"ל הוא כותב שם במפורש חילוק בין הוה לעתיד, ומתוך דבריו מבואר שגם באופן שיהיה אותם אחוזים של בעיה מסויימת יהיה הבדל, שאם זה יהיה נושא של הוה ראוי להשתדל, ואילו לענין ספק עתידי באותם דרגת אחוזים לא להשתדל, וזה לכאו' צריך ביאור החילוק, אם זה אותם אחוזים אז מה זה משנה אם הבעיה היא בהוה או בעתיד?

רואים כאן איזשהו יסוד גדול מאוד בענין בטחון, הרי באמת הקב"ה גזר על האדם מס של 'בזיעת אפיך תאכל לחם', מחטא אדם הראשון נגזר עלינו המס הזה, מצד גדרי אמונה היה כבר שייך שלמרות כל ענין אמונה יהיה מוטל על האדם רמת השתדלות גדולה בכל הענינים, ושייך מצד גדרי אמונה שיהיה מוטל על האדם השתדלות גם בענינים רחוקים וגם בעניני העתיד והכל תוך כדי אמונה שהגזירה אמת והחריצות שקר, ולא ההשתדלות היא סיבת ההצלחה אלא הכל גזירה איך שנגזר, אבל עדיין מוטל על האדם השתדלות ברמה הכי גבוהה, אף כזאת שהיה נראה כאילו הכל תלוי בהשתדלות, כך היה שייך שיהיה, וחובתו תהי' לדעת, כעין 'שבור את החבית ואת יינה שמור', שמוטל עליך השתדלות מירבית ברמה כזאת כאילו אין מישהו שדואג לך, כאילו אתה חייב לדאוג לעצמך, ובכל זאת תדע את שורש האמונה, שלא ההשתדלות היא הסיבה אלא היא תוצאת הגזירה, דהיינו שמצד מצות אמונה לבד כבר יכל להיות שכך יהיה המצב.

ופה באמת מגיע ענין הבטחון, (ואולי באמת הנושא הזה קצת מגדיר את ההבדל בין "אמונה" ל"בטחון"),  ואומר לא כך, אלא שגזירת ההשתדלות שנגזר 'בזיעת אפיך תאכל לחם', מה שמוטל על האדם להשתדל, לא מוטל עליו להשתדל ברמת אחריות מידי גבוהה, אלא יש הגבלה ברמת האחריות המוטלת עליו.

כדי להבין את הענין נגיד איזה משל: יש מפעל, במפעל יש בוס, ויש מנכ"ל, ויש פקידים עובדים, המציאות היא בצורת התנהלות של מפעלים וכדו', שעל פקיד מהפקידים הרגילים לא מוטל עליו עול ואחריות להצלחת המפעל בעתיד או לאסטרטגיה העתידית של המפעל, זה דבר שמוטל על המנכ"ל ועל הבוס, וגם באופן שיש איזשהו סיבה לדאגה על עתיד המפעל לא מוטל על הפקיד או על העובד הזוטר לתת לב ודאגה לזה, הפקיד עושה את היומית שלו ומעביר כרטיס נוכחות ותו לא מידי, לא מוטל עליו לדאוג לאסטרטגיה של המפעל או לקשרי חוץ או לעתיד המפעל, זה אפי' ירגיז את המנכ"ל או את הבוס אם הפקיד יתערב בענינים האלה וינסה לתת עצות לזה, הוא יגיד לפקיד תעשה את העבודה שלך זה בסדר, לא נדרש ממך לדאוג לענין, העסק בידים שלנו, מה שאפשר לעשות אנחנו עושים, זה ההנהגה הרגילה במציאות של פקידים ועובדים במפעל מול בוס ומנכ"ל.

או למשל, אם יגיע איזה פקיד בנק למנהלו ויסיח לו את דאגתו, שבאחד הענפים שהבנק משקיע בהם הוא קרא בעיתון שהענף הזה בירידה, יאמר לו המנהל תהיה בריא, אנחנו כבר עשר מהלכים קדימה, תחזור לשולחן ולארונית שלך ותעבוד את העבודה שלך.

פקיד שהוטל עליו לעשות איזשהו עיסקה במסגרת הבנק והמפעל שהוא עובד, והוא רואה שהעיסקה הזאת לא הצליחה, אין מתפקידו של הפקיד לדאוג; רגע אז איך יהי' החודש משכורות אם העיסקה לא הצליחה, אם הוא בר דעת הפקיד הזה הוא מבין, א' שמא יש עוד עיסקאות למנהל שהוא בכלל לא יודע אותם כי הוא מעביר אותם דרך צינורות אחרים, או שמא יש בכלל רזרבות, בקיצור צורה של פקיד זה שהוא סומך על הבעל הבית שהבעה"ב לא תלוי בעיסקה כזו או אחרת שמוטלת עליו, והוא עושה את העבודה "הקטנה" שלו מה שנקרא ולא מוטל עליו לדאוג יותר.

זה דבר שיכול להמחיש לנו את ענין הבטחון, ענין הבטחון הוא, ככל שאדם בדרגת בטחון יותר גבוהה כך הבטחון מגביל את ההשתדלות, והיהודי מכיר שהתפקיד שלו זה כמו פקיד ופועל פשוט, וכל היחס שלו להשתדלות זה באיזה ראש קטן. וגם בזה הוא יודע שההשתדלות עצמה לא עושה כלום אלא 'הגזירה אמת והחריצות שקר', וכל השתדלות היא בבחינה מסויימת של 'שבור את החבית ואת יינה שמור', שמוטל עליך לעשות השתדלות תוך ידיעה שזה תוצאה ולא סיבה, ואעפ"כ מצות בטחון עיקרה שמוטל עליך רק אחריות של פקיד ועובד זוטר ולא אחריות ברמה של מנכ"ל ובוס, זה שורש ענין בטחון.

כמובן שלאור זה אנחנו נבין את החילוק בין הוה לעתיד, כי כשיש בעיה בהוה אז כך במציאות הקיימת זה מוטל גם על פועל לטפל בזה, אבל ענין עתידי הוא תמיד בטבע הדברים לא מוטל על פועל פשוט אלא על המנהל, זאת אומרת שהתעסקות בעתיד זה נובע מאיזשהו רמת אחריות יותר גבוהה מאשר התעסקות בהוה, וזהו גם כשהאחוזים הם שוים, וע"כ לא מוטל על האדם דרגת השתדלות על העתיד כי העתיד מוטל על מי שמתעסק באסטרטגיה או מנהל או בוס, אבל אם הוא פקיד קטן מוטל עליו רק ההוה.

גם כפי שאמרנו וזה עוד נקודה שקיימת בבטחון, פועל ופקיד שעשה את התפקיד ואת המשבצת שמוטלת עליו הוא רגוע גם אם בסוף העסק לא הסתדר, הוא מספיק לו במה שהוא עשה את  מה שמוטל עליו, הוא לא בודק את הדברים בכלל במבחן התוצאה, שהרי יש כאן בעה"ב והוא יסדר את הענינים. כך הוא המצב של הבוטח, הוא עושה את ההשתדלות, וגם אם הוא רואה שלא צלחה השתדלותו אם כרגע אין מה לעשות הוא לא דואג יותר, הקב"ה כבר ישלים את הענין.

כשאנחנו רואים בחובה"ל שהוא מביא כל מיני דברים איך נראה אדם בוטח, יש שם הרבה דברים שלא יכולים להיות מובנים בלי היסוד הזה שדיברנו עליו, בפרק ג' הוא מדבר; הרי מוטל על האדם לחזר אחרי אמצעים שהוא יתפרנס על ידם כמ"ש "בזיעת אפיך תאכל לחם", כעת הוא אומר: "איזה סוג פרנסה אדם צריך לחפש? פרנסה שמתאימה יותר לתכונות שלו, שהרי אמצעי הפרנסה רבים הם, יש כאלה שהם קלים וטעונים רק טירחה מועטה כגון מסחר בחנות. ומלאכה הטעונה רק מעט טירחה כגון חייטות, ריקמה, כתיבה, אחסנת סחורות, תיווך קבלנים ופועלים לעבודת חקלאות. יש אמצעי פרנסה הטעונים יגיעה וטירחה כגון חציבת הברזל והנחושת מהמכרות, זיקוק הכסף על ידי עופרת, טעינת משאות כבדים, ההליכה בדרכים רחוקות, עיבוד אדמה וחרישתה וכיוצא בו". עכשיו הוא כותב כך: "אדם שגופו חזק ושכלו חלש, מתאים לו אמצעי פרנסה הטעונים יגיעה גופנית כפי שהוא יכול לסבול, ואילו מי שגופו חלש ושכלו חזק, אל יבקש אמצעי פרנסה המיגע את גופו, אלא יבחר לעצמו אמצעי כזה שהוא קל לגופו שיוכל לעסוק בו תמיד, ולכל אדם יש תשוקה ונטיה למקצוע ולמסחר מסויים יותר מאשר למקצוע ולענפי מסחר אחרים מפני אשר הא-ל הטביע בו אהבה וחיבה לאותו מקצוע ולאותו מסחר", ע"כ. כתוב כאן איזשהו דבר מאוד מעניין, שאדם אמור לבחור מקצוע לפרנסה שלו, מקצוע שמתאים גם לאופי מבחינת שכל ורגש וכח הגוף, והוא כותב במפורש שלא משנה גובה המשכורת, אלא אמצעי שמתאים לפי אופיו וטבעו, הוא כותב: "שכל אדם שהוא מסוגל למקצוע ומסחר מסויים בהתאם למידותיו ומבנה גופו, והוא מוצא במידותיו ובטבעו תשוקה אל מקצוע מסויים וגופו מתאים אליו והוא מסוגל ליגיעה הדרושה למענו, יחזר אל אותו המקצוע ויעשה אותו כאמצעי להשגת מחייתו, ויעסוק בו ברצון בין אם זה מצליח ובין אם לפעמים אין לו בו כדי פרנסתו אעפ"כ לא ימאס בו אלא יבטח באלוקים שימציא לו את פרנסתו כל ימי חייו", ע"כ. זאת אומרת כך, מקצוע שמתאים לו בזה הוא אמור להתעסק, וגם אם יש זמני שפל של אותו מקצוע, (כמובן אם זה לא נסגר לגמרי, כי אם המקצוע הזה כבר נפל לגמרי אז ודאי שהוא צריך למצוא מקצוע אחר), אבל גם אם יש איזשהם זמני שפל אבל איכשהו אפשר לשרוד, שלא יעבור מקצוע אלא ישאר במקצוע הזה ויקוה לטוב והא-ל ישלים פרנסתו.

מה הרעיון שעומד מאחורי הענין הזה? סוד הענין הוא כך, כי לא הכישרונות והטבע הם הסיבות שגורמות את האומנות, אלא על כל אדם נגזר אומנות מסויימת ואותה הגזירה היא הסיבה שהקב"ה מטביע את הטבע המתאים לאותה אומנות. וכן כתוב בגמ' בברכות (מג,ב): "מאי דכתיב "אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ" (קהלת ג, יא) מלמד שכל אחד ואחד יפה לו הקב''ה אומנתו בפניו". אומר רש"י שם: "ואפי' בורסי נאה לו אומנותו בעיניו". הקב"ה מייפה את האומנות של האדם, זאת אומרת שהוא קובע מה תהי' האומנות שלו והוא מייפה לו את האומנות שלו, הכישורים והטבעים שהושמו בכל אדם ואדם לפי ענינו שמחמתם הוא בוחר את המקצוע, הטבעים האלה הם הוטבעו בו כתוצאה מהסיבה שנגזר עליו כמה משכורת תהיה לו ואיזה סוג עבודה תהי' לו, ולפי"ז הקב"ה מטביע באדם את התכונות ואת הכישרונות שמתאימים לאותו ענף במקצוע שבו הוא אמור להתעסק, והקב"ה גם מייפה בעיניו את האומנות הזאת.

זה כמובן שייך רק אם בן אדם לא רואה את עצמו באיזה אחריות אסטרטגית של מנהל ובוס, אם הוא מנהל ובוס אז הוא יחפש מאוד דברים שישכללו את הענין, והחובה"ל אומר לו, תשאר בקטנה, אם זה מתאים לך תישאר, וגם בזמני שפל אל תעבור מקצוע, ואל תאמר, למה לא, אבל אני יכול ושייך לעבור מקצוע, אבל לא זה מה שמוטל עליך, ואם המציאות שלפי אופייך וטיבעך מתאים לך המקצוע הזה תישאר בו כל עוד הוא לא נסגר לגמרי.

החובה"ל מספר שם עוד דבר, על איזה יהודי עובד ד', שקודם שהגיע לדרגה גבוהה הוא הלך לאיזה ארץ אחרת לצרכי פרנסתו שהוא לא השיג בארצו, והוא פגש שם איזה עובד אלילים, והוא הוכיח את אותו עו"א על התימהון הגדול שהוא עובד אליל אשר לא יועילו ולא יתן לו מאומה. שאלו אותו עו"א; את מי אתה עובד? אמר לו; אני עובד את אלוקי השמים והארץ אשר זן מביצי כינים ועד קרני ראמים. שאלו אותו עו"א; וכי אלוקיך לא יכול לפרנסך ולזון אותך במקומך שהוצרכת לילך לארץ אחרת?! שמע היהודי וחזר למקומו. הנה מבואר כאן בסיפור הזה, שגם בדברים שמוטל על האדם השתדלות, אבל לא בדברים רחוקים, לעשות מאמצים רחוקים לא מוטל עלי, ללכת לארץ אחרת זה מידי הרבה. להבין כזה רעיון אפשר רק אם גדר האחריות שמוטלת עלינו זה בראש קטן ופשוט כמו של עובד קטן שאין לו מידי הרבה מרחבים, ובאמת לא מוטל עלינו גדר של מנהל או עצמאי, כי אם אני אמור לקחת אחריות של מנהל או עצמאי אז אני צריך לקחת אחריות גם בדברים רחוקים או דברים עתידיים כי אני אחראי וצריך לדאוג להכל.

בוא נשאל שאלה, כתוב בפסוק "וְיַד חָרוּצִים תַּעֲשִׁיר" (משלי י, ד), מפורש כאן בפסוק שהחריצות יוצרת שעל ידה האדם יעשיר. וקשה, הרי הרמב"ן המפורסם אומר שהגזירה אמת והחריצות שקר, וכאן כתוב שהחריצות כן תעשיר? התשובה היא, יש שני סוגי חריצויות, יש חריצויות שהם יעשירו, ויש חריצויות שהם לא יעשירו אלא הם חריצויות שקר והם לא יועילו, החריצות השלילית היא כשאדם מחבל תחבולות לשנות את המציאות, הוא לא מסכים עם נתוני החיים אלא הוא מחבל איזשהם תחבולות והתחכמויות נגד הנתונים שלו ונגד התמונה הכללית של האדם. זאת אומרת כך, כפי שאמרנו אדם שבטבעו נוטה אל דבר מסויים ונתוני ומצבי החיים שלו הם באיזשהו מצב מסויים, והוא רוצה כעת להתחכם ולהיות איזה 'הויבר חכם' שהוא יכול לשנות את נתוני החיים ולהשתדרג ולסדר ענינים יותר מהענינים הזורמים והרגילים של החיים שלו, סוג חריצות כזאת זה חריצות שקר שע"ז נאמר "הגזירה אמת והחריצות שקר", כי הטבעים והנתונים והאופי שלו הם בעצם עדות לכך שזה מה שהולך להיות לו, ואם הוא ינסה לחבל תחבולות לשנות את זה זה לא יעזור לו.

שאלה:

אני פעם חשבתי על האם לקנות כרטיס הגרלה או לא, והגעתי למסקנה כזאת, הסיכוי שיקרה לי תאונת דרכים כשאני עובר את הכביש להגיע לבוכתה של מפעל הפיס זה הרבה יותר גבוה מהסיכוי שאני אגריל, אז אם אני הולך לקנות בגלל צד הספק הזה שאני אגריל אז אסור לי בכלל כעת לעבור את הכביש, אז פשוט לא הגעתי לבוכתה הזאת אף פעם. וחשבתי; אבל אולי נגזר עלי עשירות והקב"ה אין לו צורה איך לעשות את זה, שהרי איך זה יהיה בדיוק, איך אחד כערכינו יכול להיות עשיר, אולי אנחנו צריכים לעזור לקב"ה, אולי בכל זאת אני צריך להיות מלייארדר או מליונר בלוטו האמריקאי הגדול, ובאמת אנשים יותר משקיעים בלוטו האמריקאי הגדול כי שם אם כבר אז כבר, אבל בלוטו הישראלי שהוא רק כמה מליונים זה לא מספיק... אנשים חיים בדמיון! אז סיכמתי עם עצמי שאני לא מוכן לזרוק עשר שקל לפח עם ריגוש דמיוני כזה, לא נראה לי שאנחנו צריכים לעזור לקב"ה בכזה סוג דבר, זה סוג דבר שנוגד כל שכל והגיון לקנות מפעל הפיס כך נראה לי, לא שאלתי אף אחד אבל כך אני החלטתי לעצמי לאור הנתונים שכעת אמרתי. דהיינו שלעשות סוג כזה דבר רחוק שאדם לא מתנהג בשום דבר לפי כזה חשש רחוק בשביל הפסיק או הפרומיל הזה, שהרי באיזה דברים אדם מנהל את החיים שלו לפי אחד ממליון, ורק בזה כי איזה דמיון גורם לו את האשליה הזאת.

ואם באמת נגזר עליו להיות מליונר והקב"ה החליט שהצורה תהי' דרך מפעל הפיס, רגליו יוליכו אותו באיזשהו שלב לבוכתה של מפעל הפיס בלי להבין למה הוא עשה את הצעד המטופש הזה, והוא יעשה את זה והוא ירויח, אבל הוא לא צריך להכין את זה, ובשביל זה הוא לא צריך 'לשם יחוד', רק פתאום יהי' איזה רוח רעה שתבעת אותו ותוליך אותו לשם והוא יעשה את זה.

אגב, סיפר לי אברך אחד קצת יותר צעיר ממני, ידיד שלמדנו פעם באותו כולל, הוא התחיל לקנות מפעל הפיס, והיה איזה חשש התמכרות, הוא הי' כמעט ממוכר לזה, וקנה וקנה וקנה וקנה, אבא שלו היה מגדולי הדור והוא כל הזמן היה אומר לו; אתה טיפש! אתה טיפש! היה פעם אחת שהוא הגריל 5.000 שקל או 10.000 שקל בסוג של כרטיסים שמגרילים מיד, והוא בא לספר לאבא שלו ואומר לו; אבא אתה רואה, אמר לו אבא שלו; עכשיו תשמע מה שאני אומר לך, תחזיק את עצמך כעת ברסן הכי חזק לא לקנות כעת, אחרת אתה תחזיר את הכל למפעל הפיס, תזכור מה שאני אומר לך, בוא נסיים בזה ואולי איכשהו במאזן ההפסדים זה משהו יתאזן בריוח הזה, אבל הוא אומר לי, אמרתי לעצמי, אני הרי מגריל, אז אם אני אחזיר ואשקיע את הכסף הזה, זה הרי כסף שהגרלתי, ובאמת הוא החזיר בברכה למפעל הפיס את כל הכסף הזה, כך היה איתו. כך זה הולך, הוא קונה וקונה, ופתאום הוא מגריל איזה כרטיס אחד שמחזיר לו את דמי הכרטיס, וכיון שהוא זכה הוא רואה שההצלחה מאירה לו פנים, ואז כמובן הוא מיד מחזיר את זה למפעל הפיס, הם מסודרים והם יודעים הם עובדים הכל עם הפסיכולגים, הוא מיד מחזיר להם, וכעת כשהכרטיס לא זכה זה החמצה, אבל אולי הכרטיס הבא זה כבר כן ילך לו כבר, וכך הוא החזיר את כל הסכום, כך הוא עצמו סיפר לי, והוא אמר, לא שמעתי לאבא שלי והחזרתי את הכל, הוא לא חשב לרגע שזה היה קפידא של אבא שלו מה שהוא החזיר, הוא הבין שזה הטיפשות שלו, אבל למעשה זה מה שהיה.

ההרגשה של בני אדם שכאילו לחבל תחבולות לשנות את המערכת הכללית משהו שייצור איזשהו שינוי מערכתי מהנתונים הרגילים של האדם, והם חושבים שהסיבה שאנחנו לא עושים את זה היא; או כי זה קשה לנו לפי טבעינו לשנות, או כי אנחנו קצת עצלנים באמת מלהשקיע רציני, ואז זה ישנה את כל המצב, אבל ראוי לדעת שכל דבר שהוא בעצם קשה ולא טבעי זה סיבה וסימן שאדם בעצם פטור מזה, וזה לא יעזור לו אם הוא יעשה את זה, ומי שמחליט כביכול להתגבר על הקושי או על העצלות הזאת ולשנות את המציאות זה נקרא להתחכם על הגזירה וע"ז אמר הרמב"ן "הגזירה אמת והחריצות שקר", זה סוג חריצות שקר, אל תעלו והיא לא תצלח.

כעת, יש כאלה שהטבע הפשוט שלהם הוא כזה טבע אסטרטגי, הם רואים פתאום שמה מגרש באיזשהו חורבה, ומיד הם משיגים מי בעל המגרש, ואיך לרקום כאן איזה עיסקה, ואיך להקים כאן איזה מבנה קומות, זה אצלם לפי טבעם קל כמו לירקן לסדר את התפוחים והאפרסקים מול המראה שזה יראה כפול, זה אותו דבר אצלם, אז אצלם זה לא נקרא לחבל תחבולות כי באמת טבעם מוכן לזה, הם היזמים הגדולים שטבעם מוכן לזה, וגם עוד פעם, מוכן בהם הטבע הזה כי נגזר עליהם עשירות.

עד כה דיברנו איפה "הגזירה אמת והחריצות שקר", שזה בלשנות את המערכת ואת הנתונים בצורה שזה הרגשה של קושי ולא כזה מסתדר, אבל אולי אני בכל זאת צריך להתגבר על הקושי וכביכול על העצלות, על זה אומר הרמב"ן "הגזירה אמת והחריצות שקר".

אבל מה זה "יד חרוצים תעשיר"? "יד חרוצים תעשיר" זה הולך ככה, אדם עובד, והוא כעת עובד יעיל ובחריצות, הוא עושה את העבודה בצורה יעילה וחרוצה, ודאי שזה 'יד חרוצים תעשיר', זאת אומרת שבתוך נתוני העבודה שלו הוא עובד חרוץ ויעיל וקומפקטי ובצורה שהוא יוכל להפיק יותר, זה 'יד חרוצים תעשיר. אבל למשל גם פועל אם הוא עובד מאוד מהר עד כדי שראשו כבד עליו כדי שיהיה לו עוד זמן לעוד השתכרות זה כבר עוד פעם חריצות שקר, כי זה כבר מידי מעל הכח, אבל בתוך הכח לא להיות נרפה אלא להיות חרוץ ויעיל ולהספיק ולעבוד מאורגן ומסודר זה 'יד חרוצים תעשיר'.

יש עוד דבר שהחובה"ל מאריך וזה נקודה מאוד חשובה וצריך לדעת אותה, הוא מאריך מאוד הרבה לא להשקיע בקשרים עם בני אדם למצוא חן בעיניהם, ולסבור שדרך זה שהוא ישקיע בקשרים יצמח לו טובות ותועליות, זה לא מההשתדלות הנדרשת על האדם. זאת אומרת כך, הרי שאני מכיר מישהו ואיזה אדם שהמפתח בידו ויש לו יכולות, מלמד אותנו החובה"ל לא להשקיע בו קשרים, אפי' אם יכול להיות שבמשך הזמן נראה לו שהוא יצליח להשיג ממנו איזה רווח. הרעיון הזה לא מובן ואין לזה מקום מצד אמונה, כי נכון ואמת הדבר שהאדם הזה הוא רק שליח והוא רק צינור, אבל זה לא צינור דק רק של חצי טון, זה צינור של חמש טון ודרכו עובר השפע, ולמעשה הרי יש לו כח ויכולת והוא קרוב לצלחת והרבה דברים תלוים בו, אז אני משקיע בו תוך ידיעה שהכל מהקב"ה רק הקב"ה משלשל את השפע בצורה הזאת, אבל החובה"ל אומר לא, אל תשקיע בו, בעל בטחון לא משקיע בקשרים עם בני אדם, והוא כותב ממש חמור על אחד שעושה את זה.

בוא ננסה להבין את זה במשל מהחיים: כשיש איזה בעיה או קושי במשפחה, יצער מאוד את הבעל או האבא אם אשתו ובניו יבקשו סיוע מאדם אחר, זה פוגע בו אם הם ילכו לבוס אחר לסדר את הענין, כי זה שייך בעצם לבוס הקיים, הוא האבא והוא הבעל והוא אמור להתמודד עם זה, זה סתירה לכל מציאות של בוס אם הולך פועל של המפעל, או בן של אבא, או אשה של בעל, והולכים לבוסים או לבנ"א אחרים ודרכם לסדר את הענין. דהיינו שאמנם שאלה אשה משכנתה ביצים או סוכר או כוס שמן, זה כן, בעלה לא מרגיש פגיעה במעמד בזה, אבל דברים ששייכים לבוס לא ייטב בעיני הבוס אם ילכו לבוס אחר לסדר את כל מה ששייך לבוס של המפעל.

בפסוק כתוב: "טוֹב לַחֲסוֹת בַּה' מִבְּטֹחַ בִּנְדִיבִים" (תהלים קיח, ט). הגאון אומר: "הפסוק הזה קשה מאוד להשיגו ולקיימו ומי יתפאר בזאת שיקיים דבר זה, והענין כי שני חלקי בטחון, אחד, מי שהקב"ה מבטיח לו לתת לו הון רב ועושר כמו שמצינו שיבטיח ה' יתברך לאברהם להעשירו, זה נקרא בטחון, "וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (בראשית טו, ו). החלק השני, שהקב"ה לא הבטיחו אך האדם עצמו שם בטחונו בה', וזה נקרא חסיון, וזה שנאמר "טוב לחסות בה'", פי' שמעצמו יקדים וישליך יהבו על ה' על אף שלא הבטיח לו. "מבטוח באדם"- ולא ישים מבטחו באדם אף לאחר שהבטיח לו לעשות הטוב", ע"כ.

זאת אומרת כך, הרי דרך בני אדם לנסות ליצור קשרים עם בוסים שיכולים, והקב"ה הוא הבוס הזה, אז הקב"ה רוצה שיהיו איתו בקשרים, שירגישו קירבה ורצון למצוא חן בעיניו כדי שהוא ייטיב איתנו, ועל כן יצירת קשרים עם בני אדם זה נוגד את המציאות וזה נגד האדנות של הקב"ה. כי כשהמצב כרגע בשטח שצריך משהו ואפשר דרך בן אדם שיש לו אפשרויות לעזור, לא נגד זה החובה"ל מדבר, כי הוא רק צריך כרגע משהו והוא יודע שפלוני יכול לעזור אז הוא בא לבקש ממנו. או כשאדם עובד אצל מישהו, זה לא נחשב שהוא שם את עצמו תחתיו, רק זה כעין מקח וממכר, אני נותן לו עבודה ומקבל משכורת, אני נותן לו פעולה והוא משלם לי כנגד הפעולה. או כשיש כרגע איזה נושא שהוא צריך כעת לסדר, כגון פלוני שצריך רשיון וזה לא הסתדר בדרכים הרגילים, אבל יש לו איזה חבר שיש לו קשרים בעיריה, והוא מבקש ממנו אם הוא יכול לעשות לו טובה, זה לא נחשב שהוא לא נותן לההוא איזה אדנות כי הוא עסוק רק ביחס לדבר מסויים, אבל יש כאלה  שעיסקם ושיגם זה להשקיע בקשרים, הם שנים ישלחו משלוח מנות או זרי פרחים וכדו' כדי שלעת מצוא ימצאו מבוקשם, זאת אומרת שהם חוסים בצל והם נותנים איזה אדנות ובוסיות לאיזה אדם, זה סתירה לאדנות ולבוסיות של הקב"ה.

כתוב בפסוק "שֹׁמֵעַ תְּפִלָּה עָדֶיךָ כָּל בָּשָׂר יָבֹאוּ" (תהלים סה, ג), בגלל שהקב"ה שומע תפילה לכן כל בשר יבואו אליו. למה בגלל שהוא שומע תפילה אז כולם יבואו אליו? אם הקב"ה היה מנהל את הכל באיזשהם חוקים וכללים אז בעצם זה לא כל כך משנה למצוא חן בעיניו, יש כללים קבועים, המחשב פולט את הכללים, יש כללים ויש מחירון למצוות ולעבירות, מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך, מה אני צריך קשר איתו?! אבל הקב"ה נתן לנו כח של תפילה שע"י תפילה אפשר לשנות את הסדרים הרגילים, לךָ "שומע תפילה"- בגלל שאתה שומע תפילה, "עדיך כל בשר יבואו"- אז באים אליך כי אפשר דרך קשר איתך ונשיאת חן בעיניך ובקשות ממך לשנות דברים.

עוד זאת, שמאחר שאתה משנה דברים גם מחוץ לכללים כשמבקשים ממך או כשבקשרים איתך, זה גורם סתם להיות בקשר איתך, וזה מה שהגאון אומר, "טוב לחסות בה' מבטוח באדם"- אפי' בתור חסיון בלי הבטחה, דהיינו שאם אנחנו נדע להרגיש קשר לקב"ה ולמצוא חן בעיניו, אזי התועלת שתצמח לנו היא שאז אנחנו באמת נהי' קרובים לצלחת ולהצלחה, וזה עדיף מאשר "בטוח באדם" גם באדם שהבטיח.