
גדלות האדם
שבוע שעבר התעסקנו
קצת בלהבין מה זה גאוה וענוה ותאות הכבוד, היום נתעסק ונראה בסייעתא דשמיא מה זה
כן הענין של "חשיבות עצמית".
זה ברור שהמציאות
היא שכשאדם מחשיב את עצמו זה יוצר לו דירבון להשקעה וממילא הוא עולה ומתעלה יותר,
אבל יש כאן בעצם מקום לדון, האם המעלה בזה שאדם יחשיב את עצמו זה רק מצד ההיכי
תמצי של התוצאות שייגרמו מכח זה ובזה שזה יגרום לו להשקיע ולהתקדם יותר, אך לוּ
היה מציאות שהוא היה משקיע גם בלי זה אולי אין ענין שהוא יכיר את החשיבות העצמית
שלו, דהיינו האם כל הענין להכיר את חשיבותו העצמית זה רק בתור היכי תמצי כדי
להשקיע או שיש בזה איזה ענין בעצם?
אנחנו מכירים שאחד
מהשיטות הפדגוגיות לעורר תלמידים ללמוד זה כשהמורים והרבנים שלהם מפרגנים להם ומשבחים
אותם, כגון כשרב אומר פעם לתלמיד; אתה יודע כל הזמן כשהכנתי את השיעור חשבתי עליך באיזה
צורה אתה תבין ואיך אתה תקבל את הדברים. ואמנם זה בודאי גורם לתלמיד ללמוד טוב וזה
שיטה שיוצרת המרצה ודירבון, אבל השאלה היא; האם באמת המושג של הערכה וחשיבות עצמית
זה רק טוב בתור צורה לדרבן את האדם להשקיע ולעבוד אבל אין בזה משהו אמיתי, או שיש
בזה משהו אמיתי?
נראה דוגמא שודאי
לא היה בזה משהו אמיתי וזה רק יצר בסוף את האמת, יש גמ' ב"מ (פה,א): "איקלע
רבי לאתריה דר' אלעזר בר' שמעון [-בר יוחאי]. א"ל יש לו בן לאותו צדיק? אמרו
לו יש לו בן, וכל זונה שנשכרת בשנים שוכרתו בשמנה, [-נכד של רשב"י פרוץ
ושייגץ כזה]. אתייה אסמכיה ברבי [-הסמיך אותו לרבי, נתן לו תעודת סמיכה, אומר
רש"י: אסמכיה ברבי. שיהו קורין אותו רבי כדי שיתקנא וישים (אל) לבו על ת''ת].
ואשלמיה לר' שמעון בן איסי בן לקוניא אחות דאמיה [-והוא מסרו לר' שמעון ללמדו
תורה]. כל יומא הוה אמר לקרייתי אנא איזיל [- כל יום אותו בן אמר, אני רוצה לחזור
להפקרות שלי, לעיר ולמקומות איפה ששם היה לי את מה שהתעסקתי עד היום]. אמר ליה [-אמר
לו רבו ר' שמעון בן איסי]. חכים עבדו יתך, וגולתא דדהבא פרסו עלך, ורבי קרו לך,
ואת אמרת לקרייתי אנא איזיל [-הולכים לעשות אותך חכם וגלימת זהב יפרסו עלך ורבי יקראו
לך, ואתה אומר לקרייתי אנא איזיל?! אחרי כל השיכנועים-] אמר ליה מומי עזובה דא [-
פי' רש"י, בשבועה הנחתי זאת ולא אשאל עוד לילך].... קרי עליה "פְּרִי צַדִּיק
עֵץ חַיִּים וְלֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם" (משלי יא, ל), פרי צדיק עץ חיים זה ר' יוסי בר' אלעזר בר'
שמעון" [-שהוא נהיה תלמיד חכם], ע"כ הגמ'. זה ודאי היה רק שיטה חינוכית
איך לגרום לו לעזוב את הדברים הלא טובים שהוא התעסק וללכת ללמוד תורה, אבל האם כל
הענין של הכרת החשיבות העצמית זה רק זה?
אולי נציג את השאלה
בנוסח כזה, ידוע שהיה "סלבודקא" והיה "נובהרדוק", בסלבודקא
עסקו בגדלות האדם, ואילו בנובהרדוק עסקו בשיפלות ובפחיתויות של האדם, בסלבודקא
אמרו שכשמתעסקים בגדלות האדם זה גורם לבחור להחשיב את עצמו לעלות ולהתעלות, אז האם
בעצם הנושא הוא איך נרומם בחור, כאילו הויכוח האם צריך להתעסק בגדלות האדם כדי
שהבחור יחשיב וירגיש את עצמו מכובד וזה יגרום לו ממילא לא להתעסק בפחיתויות אלא
לעסוק בתורה ויראת שמים, או שצריך להתעסק בשיפלות האדם כדי שיתעורר מוסר מזה לתקן
את פחיתויותיו ושיפלותו, אבל האם יש אמת בנושא, כלומר מה האמת בשמים, איך הנשמה
בשמים, הגדולה היא או פחותה, לכאו' בבסך הכל יש כאן איזשהו מצב די בינוני מתוך שני
הצדדים, שהרי יש כאן את הצדדים הטובים ויש את הצדדים הרעים, אז האם הויכוח כאן הוא
רק בשיטות חינוכיות, האם להדגיש כאן רק את הצד האחד החשוב והטוב ולדרבן, או את הצד
השלילי ולעבוד מתוך מוסר ולתקן את המידות וכדו', או שיש משהו אמיתי בענין של
החשיבות של גדלות האדם?
לכאו' איך באמת
אנחנו נוכל לסבור שיש כאן משהו אמיתי בגדלות והחשיבות של האדם, הרי בנובהרדוק
דיברו על השיפלויות ואת זה אנחנו רואים מאוד מול העינים, את כל הפחיתויות
והשיפלויות שהמוסר מגלה אנחנו רואים מול העינים ומרגישים וחשים את זה בשטח, ואילו
את הגדלות והרוממות אנחנו אולי שומעים אבל לא כל כך רואים בשטח, א"כ מה האמת
בכל זה, האם יש איזשהו אמת בכל הנושא הזה או שזה רק נושא של שיטות ומבטים
והתייחסויות כדי להשיג איזשהו תוצאות?
בוא נראה אולי קצת
כמה דוגמאות מהחיים עצמם שדרך זה נוכל לקחת את הדוגמאות האלה כמשל לאיזשהו נמשל
אמיתי למבט נכון בענין, נגיד דוגמא, יהודי ת"ח חשוב שיש לו בן והוא הולך
ברחוב תוך כדי שהוא מדבר בלימוד עם עוד חבר שלו ת"ח גדול, ובנו בן השמונה
עובר לידו ולא אומר שלום לאבא שלו, אביו שואל אותו, למה אתה לא אומר לי שלום? והבן
עונה, אבא האם באמת אתה צריך שלום ממני, אתה ת"ח כזה גדול וחשוב, ואתה מדבר
בלימוד עם החבר, וכי אתה צריך יחס ממני שאגיד לך שלום?! וכי אבא כזה גדול צריך
אותי?!
או נגיד עוד דוגמא,
אבא יש לו בן יחיד, (זה יותר בולט בבן יחיד), והוא הלך לאיזה חבר לשחק ונשאר שם
בלילה ולא חזר הביתה, האבא ידע שהוא נמצא אצל החבר והוא לא נאבד, ואין חשש דאגה
שמא קרה לו משהו כי האבא והאמא ידעו שהוא נשאר אצל החבר ללון, יש להם צער גדול,
אבל הילד לא מבין מה אתם צריכים אותי, מה זה משנה אם הייתי בלילה אצל החבר, אתם
יודעים הרי שהכל בסדר שמה וזה בית טוב, מה הבעיה שלא חזרתי בלילה?! מה באמת עומד
מאחורי זה? או דוגמא נוספת, בעל שמגיע הביתה בצהריים, נכנס הביתה ואשתו לא אומרת
לו שלום ולא מתייחסת, הוא נפגע, אבל היא לא מבינה, אתה כזה אברך חשוב ואתה צריך
שלום ממני מהאשה הקטנה?! אבל המציאות היא שאבא והבעל נפגעים. למה באמת הם נפגעים?
התשובה היא: כי הם
באמת מתכבדים בבן ובאשה, והקשר שיש להם עם בנם או עם האשה זה נותן להם נחת ושמחה
בחיים שחסר להם בהעדר. ומה היתה הטעות של הבן או האשה הזאת? בזה שהם לא יודעים
ומכירים את ערכם וחשיבותם עד כמה הם במרכז החיים של האבא או הבעל.
או נגיד עוד דוגמא,
ילד שאמו טרחה הרבה למענו באיזה ענין והשקיעה בזה הרבה, וכשהיא הביאה לו את זה הוא
לא היה בכזה מצב רוח ורצון לענין, והוא אמר לאמא שלו, לא אני לא צריך את זה, והיא
ממש נפגעה, אבל הוא לא מבין, מה פתאום את כ"כ נפגעת הרי ס"ה אני לא צריך
את זה ואמרתי לך את האמת, א"כ מה יש להיפגע?! מה באמת הבעיה כאן, למה היא נפגעה,
ואיפה באמת הטעות של הילד?
הוא חושב שכל הנושא
הוא, שהיא עשתה את זה בשביל שיהי' לו, ואם הוא לא צריך אז מה הבעיה, אבל הוא לא
יודע שאמא שלו כל טורחה ויגיעתה זה כדי לשמח את הילד, והיא צריכה את ההרגשה הטובה
שהילד שמח במה שהיא השקיעה בשבילו כי בשביל זה היא טרחה, ואם הוא פתאום לא צריך את
זה היא מרגישה שהיא טרחה לשוא וזה מצער אותה מאוד, כי חשוב לה מאוד שהילד יהנה
וישמח ממה שהיא טרחה, היא צריכה את זה וזה עושה לה הרגשה טובה שהילד נהנה ממנה והילד
שמח בה, והוא עשק לה את זה, והוא לא חושב שהיא בכלל צריכה משהו, הוא חושב שרק הוא
צריך ואם הוא לא צריך אז מה הבעיה, אבל הוא לא יודע שהיא צריכה להרגיש שהילד נהנה
ושמח ממה שהיא עושה.
כעת נתבונן, בא
איזה אדם או מחנך ומסביר לילד, תדע לך! לא הנושא הוא האם יקרה לך משהו או לא יקרה
לך משהו, או האם אתה צריך או לא צריך, אלא דע לך שאתה חשוב מאוד אצל ההורים שלך
ואתה במרכז החיים שלהם, ויש להם צער גדול אם אתה לא מתייחס וכו'. ונבוא כעת לדון
מה עושה אותו אדם, האם אותו אדם עסוק באיזשהו שיטה פדגוגית כדי שהילד יתנהג בצורה
נכונה ומחונכת ובצורה טקטית, שידע להכיר טובה, ושידע להתנהג בדרך ארץ, רק השיטה
איך להטביע את השיטה הזאת זה דרך להגיד לו כמה אתה חשוב להורים וכמה ההורים צריכים
לזה, ושזה הרבה מעבר לחשש שיקרה לך משהו, אתה אומר מה זה משנה אם ישנתי אצל החבר,
כי אתה חושב כאילו הנושא הוא האם אתה בשעת סכנה או לא, והאם יש מה לדאוג עליך,
ואתה אומר שאין מה לדאוג עלי, אין שום בעיה, אבל לא, אני אסביר לך שההורים שלך
צריכים אותך בבית וחסר להם שאתה תהי' בבית, וזה יגרום שאתה באמת תגיע הביתה ואתה
תתן להורים שלך את היחס שלו הם מצפים, או שיש כאן משהו באמת עמוק ואמיתי שבאמת
ההורים מאוד צריכים אותו והוא מאוד חסר להם, ולא רק שנספר לו שהם צריכים כדי שהוא
יהי' מחונך ויעמוד בכללים ובחוקים, אלא באמת זה משהו אמיתי שזה ממש מצער אותם עד
מאוד.
נראה עוד שלב,
הורים קבעו חוקים לבחור או לילד גם בבין הזמנים, שהוא יהי' בבית ושהוא לא יעלם,
שכשהוא יוצא הוא יגיד מתי הוא חוזר, ויחזור עד שעה מסויימת וכדו', וכפי שאמרנו גם
במצבים שאין חשש לשלומו או איזה דאגה מה קורה איתו, אבל הם רוצים שהוא יהי' בבית
ושישמור את הכללים והגדרים, ובא מישהו ומסביר לבחור או לילד את גודל חשיבותו אצל
ההורים שלכן הם קבעו את כל הגדרים והחוקים, ובאמת מתוך שהוא שמע ושהסבירו לו כמה
הוא חשוב להורים שלו זה גורם לו להתאים את עצמו לדרישות האלה, וההוא מסביר לו, תדע
לך, זה לצורך ההורים ולשמחה שלהם, וזה לא באמת בשביל דאגה למה יקרה לך, אלא אתה
אהוב וחשוב והם צריכים אותך.
באמת שבדברים האלה
שהוא אומר לו, אין כאן רק איזשהו חיזוק וזירוז ודירבון כדי שהילד ישמור על כל
הדרישות והכללים והחוקים של הבית, אלא יש כאן באמת נתון עובדתי שהוא מאוד חשוב
בעיני הוריו עד כדי שיש להם צער מאוד גדול אם הוא לא נמצא, ומה שאותו אחד אמר לו
זה לא רק בתור דרישה כדי שהוא יקיים את הדרישות שלהם, אלא זה באמת נתון אמיתי,
שאכן גם גורם לו יותר חשק ומוטיבציה להתחזק כשהוא רואה כמה זה מועיל להורים ומשמח
אותם, ובאמת יש כאן גם משהו אמיתי.
אבל יש כאן גם עוד
משהו שהוא הרבה יותר מזה, שבאמת כל הסיבה שהם חוקקו את הסדרים והדרישות האלה זה רק
בגלל שהוא חשוב בעיניהם כל כך ושהם צריכים אותו, ולולי שהוא היה חשוב בעיניהם, לא
רק שזה היה גורם שהוא לא היה כ"כ עומד בכללים ובדרישות, כי הוא לא מרגיש את
עצמו כ"כ חשוב שהם צריכים אותו, ומה זה משנה אם אני כן מגיע או לא מגיע, אלא
הם בכלל לא היו עושים ומחוקקים את אותם חוקים, כי כל סיבת חקיקת החוקים האלה זה
מתוך שהוא כ"כ חשוב בעיניהם, עד כדי שמחמת ערכו וחשיבותו ושהם רוצים שהוא
יהיה ושהם יראו אותו הם קבעו את כל הדרישות והכללים והשעות והסדרים.
וכך הוא הנמשל גם
בכל עניני תורה ומצוות ובכל ענייני עשה ולא תעשה, מתוך המעמד והחשיבות שהקב"ה
שם אותנו והחשיב אותנו זה אשר גרם שהוא ציוה עלינו את ציוויו וחוקיו, הוא לקח
אותנו כבנים, הוא לקח אותנו כדודי ורעייתי, והוא לקח אותנו כמלך שצריך את העם, כמו
שכתוב בפסוק "כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ" (דברים לב, ט), החלק של הקב"ה והנחלה שלו זה עם ישראל,
הקב"ה קבע מציאות בעולם שאנחנו חלקו ונחלתו, בלעדינו אין לו, הוא מלך ללא עם,
ויש לו הרבה נחת רוח מהתורה ומצוות שאנחנו עושים, ומתוך כך שזה עושה לו נחת רוח
לכן הוא רוצה שאנחנו נכבד אותו בקיום המצוות, 'ברוך הוא אלוקינו שבראנו לכבודו',
הוא יצר הנהגה ומצב שהוא צריך אותנו והוא מחכה שנמליך אותו, וכל התורה והמצוות הם
נוצרו והם מתאימים לדרגה של הקירבה שלנו אליו, ומתוך זה נחקקו ונקבעו כל עניני
תורה ומצוות.
אנחנו הרבה פעמים
רואים את עצמינו קטנים ולא תמיד מחשיבים את הלימוד והתפילה שלנו, אנחנו לא יודעים
כמה זה חשוב לקב"ה וכמה נחת רוח יש מזה לפניו, וכמה רק ממה שיש לו נחת רוח
מזה זה הסיבה שהוא ציוה את זה בכלל, זאת אומרת שכשאנחנו לא מחשיבים את עצמינו זה
לא רק היעדר מוטיבציה והתרפות והתרשלות, אלא אם באמת אנחנו רואים את עצמינו קטנים
ואם באמת היינו קטנים לא היינו מצטווים בכלל, לוּ לא היה לנו את מעמדינו ואת חשיבותינו
וערכינו לפני הקב"ה לא היינו מצטווים בכלל בכל התורה ומצוות, ורק בגלל שאנחנו
חשובים לפניו לכן הוא קבע את כל עניני התורה והמצוות.
באמת בתחילת פר'
"האזינו" יש שם תוכחה: "שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ
וּפְתַלְתֹּל". והפסוק ממשיך: "הַ לה' תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא
חָכָם, הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ; זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם
בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ;
בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם, יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים
לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" - יש כל מיני אומות ולשונות. אבל "כִּי חֵלֶק
ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ" - הם שלו, הם החלק והנחלה שלו. "יִמְצָאֵהוּ
בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ
כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ; כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו
יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ; ה'
בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר; יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת
שָׂדָי וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר" - הקב"ה לקח וטיפח אותנו. אח"ז ממשיך
הפסוק: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ
אֱלוֹ-הַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ; יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ"
- גורמים לו קנאה בזה שעוזבים אותו והולכים לזרים, וזה מכעיס אותו. חֲדָשִׁים מִקָּרֹב
בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם; צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵ-ל מְחֹלְלֶךָ; וַיַּרְא ה' וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו"
- זה גורם לו כעס וצער גדול. "הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם
וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם" (דברים לב, ה-כא) וכו' וכו'. הקב"ה ממש מדבר ומתאר מה עשיתם
לי, מה אני עשיתי לכם ומה אתם השבתם לי, אתם חלקי ונחלתי ובגדתם בי.
לפי מה שאנחנו חשים
את החשיבות של עצמינו לא היינו מצטווים בכלל בתורה ומצוות, ע"כ ברור שכשאנחנו
נגיע למעלה לשמים אנחנו נראה בדיוק את "סלבודקא", אנחנו נראה מה זה "גדלות
האדם" ואיזה ערך וחשיבות יש לנו, כמה כל מציאות העולם זה בשבילנו וכמה אנחנו
חשובים וקרובים ושכל כל פעולה שאנחנו עושים איזה ערך וחשיבות יש לה. הקב"ה
קבע מציאות בבריאה ובעולם שכל המלכות שלו זה דרכינו, בלי זה אין לו חלק ונחלה ואין
לו מלכות, וזה מה שיוצר את כל חומרת הלאוין והעשין, כך שבשמים מה שרואים זה את
סלבודקא. ואמנם בנובהרדוק אחזו בעבודת המוסר שיש סוג של עבודה שאדם יכיר את
פחיתויותיו ומתוך זה יתעורר לתקן את המידות, היה להם איזה שיטה בדרכי העבודה
בתיקון המידות, אבל האמת האמיתית ואין לזה שני צדדים בכלל, שהיהודי הוא כ"כ
גדול וחשוב עד שכל ציווי תורה ומצוות הוא מחמת גדולותו וחשיבותו.
וגם הפחיתות מה שיש
בחטאים שלנו זה מתוך שכ"כ אנחנו חשובים, וזה מה שכתוב ב"נפש החיים"
שיהודי שעובר על דרבנן הוא פוגע ומקלקל יותר מאשר טיטוס במה שהוא עשה בקודש
הקדשים, זה "גדלות האדם" של סלבודקא, וזה העיקר הגדול של סלבודקא.
ב"מסילת
ישרים" (כ"ג - ענוה) הוא כותב איזה שיטה איך לצאת מגאוה, וז"ל:
"וכשיחשוב עוד וידמה בלבו רגע הכנסו לפני הבית דין הגדול של צבא מעלה, בעת
שיראה עצמו לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא הקדוש והטהור בתכלית הקדושה
והטהרה בסוד קדושים משרתי גבורה גבורי כח עושי דברו אשר אין בהם כל מום, והוא עומד
לפניהם גרוע, פחות ונבזה מצד עצמו, טמא ומגואל מצד מעשיו. הירים ראש, היהיה לו
פתחון פה. וכי ישאלוהו איה איפוא פיך, איה גאונך וכבודך אשר נשאת בעולמך, מה יענה
או מה ישיב על תוכחתו, הנה ודאי שלו רגע אחד יצייר האדם בשכלו האמת הזה ציור אמתי
וחזק, פרוח תפרח ממנו כל הגאוה ולא תשוב אליו עוד", עכ"ל.
יש להבין, מה הקשר
בזה שהוא יגיע למעלה והוא יצייר לעצמו כמה מול החיובים שלו לקב"ה הוא אפס
וכמה הוא בבעיה, שזה יגרום לו מהיום להפסיק להתגאות מול בני אדם, וכי ילד קטן שהוא
משויץ ומתגאה ומשתחצן לחברים שלו, האם בזה שאם ההורים שלו סמכותיים והוא בהתבטלות
אליהם זה מוריד את הגאוה שלו מול החברים שלו, א"כ מה כתוב כאן במסילת ישרים?
אבל כתוב כאן יסוד
עצום ונורא! הקב"ה לקח את היהודי והוא לא סתם ציוה אותנו מצוות, אלא הוא נתן
לנו מעמד וחשיבות, הוא מעריך אותנו ונתן לנו ערך וחשיבות, והוא שם אותנו במשבצת של
בנים ביחס לאבא, של אשה ביחס לבעל, ושל עם ביחס למלך, וכל צורת התנהלות שאנחנו
מתנהלים לא לפי המשבצת שהקב"ה שם אותנו זה בושה גדולה, והבושה היא לא הפחיתות
שלנו ביחס לקב"ה, אלא איך אתה לא שם את עצמך ולא מתנהג לפי הצורה שהקב"ה
שם אותך, הקב"ה שם משקל כ"כ גדול למעשים שלך, ולהרגשות שלך, ולמחשבות
שלך, ולדיבורים שלך, וכשהוא מגיע למעלה והוא מצייר את הציור הזה הוא רואה איזה
חשיבות יש לו, ואיזה פגם יש ממילא כשהוא לא עשה מה שצריך, והוא רואה כמה הוא שייך
לדרגה כזאת גבוהה, וביחס לדרגה שהקב"ה באמת שם וקבע לו הוא כ"כ גרוע, זה
באמת יגרום לו כזה בושה נוראה שתגרום לו להפסיק להתגאות בכלל, כיון שהוא מרגיש איך
הוא לקח את הנסיכות שלו ואת הערך הגדול שלו והלך להתנהג כמו איזה פויער כמו איזה
איכר וכמו חובק אשפתות.
נגיד איזה דוגמא
שמוכרת, ראינו את זה בישיבה כשהרב שך היה מוסר שיעור, אם הוא הרגיש שהבחורים לא
מקבלים את הדברים עד הסוף היה איכפת לו מאוד, ממש היה כואב לו אם הוא אמר איזה
יסוד בשיעור והבחורים לא כל כך הבינו או לא כ"כ קיבלו את זה. נשאל שאלה:
מדובר כאן ברה"י שבעים שנה וגדול הדור, ויש שמה כמה בחורים צעירים שלא בדיוק
קיבלו את מה שהוא אמר, מה הפשט בזה שזה עושה לו כזה צער? התשובה היא: כמה שיהי'
רה"י גדול, וגדול הדור, וגדול ראשי הישיבות, אבל הוא נותן לתלמידים שלו
חשיבות והוא שם אותם במעמד שהוא צריך את החלק הזה שהם יקבלו את התורה שלו, והוא
מרגיש שכל ההצלחה שלו בתור ראש ישיבה זה אם התלמידים שלו מקבלים את דבריו, בלי זה
הוא מרגיש הפסד גדול וממש פשיטת רגל, וזה אפי' שהוא גדול פי מאה אלף מהם.
כך גם הצורה איך
שהקב"ה קבע את היחס שבינינו לבינו, הקב"ה רומם אותנו ובחר בנו במעלה
כזאת מרוממה ונישאה, וכשאנחנו נגיע למעלה כמו ש"המסילת ישרים" אומר, שאם
אנחנו נצייר לעצמינו איזה ציור איך אנחנו לא כיבדנו את המציאות שלנו, איזה בגידה
נוראה יש שאנחנו בנים והחצפנו, אנחנו רעייתי ובגדנו בדודי, ואנחנו עם שמרד במלך,
זה גורם כזה בושה נוראה שזה אשר יגרום להוריד את הגאוה. זאת אומרת שהכרת החשיבות
של עצמינו זה לא רק בתור שיטה להמריץ אותנו להשקיע, וזה לא רק שבאמת אנחנו חשובים,
אלא שגם כל המציאות של התורה ומצוות זה בגלל שאנחנו חשובים ובגלל שהמעשים שלנו
כ"כ גדולים, ובגלל שהקב"ה בחר בנו ובראנו לכבודו ואנחנו חלקו ונחלתו זה
בעצם הסיבה שהוא חוקק וצריך מאיתנו את כל הדברים האלה, ולכן ממילא כשאנחנו לא
עושים זה עושה כזה חורבן בכל העולמות, וכשאנחנו כן עושים זה בונה ומתקן תיקונים
בנחת רוח שזה עושה לפניו שאין לנו מושג בכלל, וכל זה האמת הפשוטה.
האמת הזאת היא ודאי
לא קשורה כלום לגאוה, כי זה פשוט הערך האמיתי של עצמינו, כך שמה שאנחנו יודעים את
ערכינו וחשיבותינו אין לזה כלום ענין לגאוה, וזה כמו שכבר דיברנו שבוע שעבר שהכרת
הערך והחשיבות היא לא קשורה לגאוה, רק החלק שקשור לגאוה זה אם בן אדם 'לו יאתה
תהילה', דהיינו שהוא לוקח איזה חשיבות לעצמו. והבאנו את המשל שהכי ממחיש את זה,
כגון אם אדם מאוד מעריץ ומייקר ומחשיב מישהו בגדלו בתורה במצוות וביראת שמים וכו',
זה לא קשור לגאוה מה שהוא מאוד מחשיב את השני, כי הוא לא מייחס איזה חשיבות לעצמו,
אדם שמכיר את ה'ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו', כמו שרבינו יונה כותב בתחילת
"שער העבודה" שהיסוד והעיקר הגדול שיהודי ידע כמה חשוב התורה והמצוות
שלו וכמה הוא חשוב בעיני הקב"ה, זה לא קשור בכלל לגאוה אלא זה קשור ללהכיר את
המציאות של יהודי. והרי יהודי מברך כל בוקר "שלא עשני גוי", וכי זה קשור
לגאוה?! הוא מודה לקב"ה שלא עשני גוי, שאנחנו יהודים ולא גויים, הקב"ה
עשה אותנו יהודים ואנחנו בנים שלו ואנחנו לא גוים, 'שלא עשנו כגויי הארצות ולא
שמנו כמשפחות האדמה', זה עיקר גדלות האדם.
היה עוד נושא
ב"סלבודקא", שאת זה כבר רבי ישראל התחיל למי שקצת מכיר את ההסטוריה, רבי
ישראל הגה את הרעיון והתחיל את זה ואז הסבא מסלבודקא המשיך את זה, היה נושא
שהמשכילים מאוד זילזלו בבני הישיבות, הם התהדרו בלבושם ולבשו מלבושים נאים ולקחו
מקלות עם גולת כסף וכו', וזילזלו בבני הישיבות המוזנחים. אמר רבי ישראל; עד שאני
אצליח לשכנע ולהכניס לבחורים הרגשה של חשיבות גם בלי כל החיצוניות הזאת, בוא נעשה
"ויגזול את החנית מיד המצרי", נלביש את בני הישיבות גם במלבושי תפארה
נלביש אותם כמו המשכילים, ואז מה כעת יהי' למשכילים להגיד, מה יש להם ואין לנו?!
במה הם יוכלו כעת להשתחצן עלינו?! זה היה פשוט חלק טכני כדי למנוע את המצב שבן
תורה ירגיש את עצמו מושפל מול הלעג של הריקים האלה שהתהדרו בחיצוניות. אבל עיקר
גדלות האדם מה שהאלטער היה מדבר, זה על החשיבות של יהודי, על הערך של התורה, על
הערך של המצוות, וכמה אנחנו חשובים לקב"ה, זה הגדלות האדם הפנימית והאמיתית
שעליה מושתת כל סלבודקא! וראיה לזה, שהרי וכי העסק מה שהוא דיבר בשיחות זה איך
תטפחו את עצמכם, איך תגלחו למישעי יותר, או תגדלו בלורית, או תקנו חליפות מהודרות,
או מקל עם גולת כסף, זה מה שהוא דיבר בשיחות שלו?! אלא הוא דיבר על הרוממות
הנשמתית האישיותית של האיש הישראלי, וברוך אלוקינו שבראנו לכבודו, רק שהיה עוד
נושא טכני.