
גדר מצוות שאין להם שיעור ותשובה עליהם
הנושא שביקשו לדבר
עליו הוא באמת נושא מאוד חשוב, אני רוצה לקרוא מה שכתבו לי כאן: בענין קבלה לעתיד
בעבירות אשר אנו דשים בהם, כביטול תורה, הוצאת שם ומלכות בלא כונה, עשיית המצוות
כתיקונם, וכן בבין אדם לחבירו, להיות בחסד, שכמדו' שדברים אלו יותר קשה לחשוב על קבלה לעתיד בצורה מושלמת, זה נושא אחד. אחרי זה
יש כאן עוד נושא שנראה אם נגיע לזה.
יש בדבר הזה
דיבורים שלמים באחרונים, שצריך לדעת באמת איך גדר הענין, ויש על זה ב"יד
הקטנה", וב"אור שמח", ולאחרונה ראיתי משהו מהחזון איש.
אני רוצה לקרוא
איזה קטע ב"יד הקטנה" בהלכות דעות (פ"ז ממדע אול"א), הוא שואל
שאלה: "מה יתרון למצוה על מצוה, למה במצוה אחת ביארו החכמים במידתה יותר ממאה
דפים, ובמצוה אחרת לא ביארו ודיברו כלל"? זה השאלה. והוא עונה כך: "כי
כבר מצאנו הרבה מצוות אשר מבלתי אפשרי לבאר בה שום דבר פרטי, כי כל אחד מתחייב בה
על ענין אחר, לפי מה שהוא אדם או לפי הענין והעת והזמן, וכגון מצוות שאין בהם
מעשה, אם עשין אם לאוין, אשר שורש החיוב בהן הוא רק בלב ובמחשבה בלבד, כמו מצות
"אנוכי", הייחוד, אהבה, יראה, הידבק בדרכיו, אזהרת אמונה בא-ל אחר, ולבל
נתור אחרי הלב, וכן עשין ולאוין שבין אדם לחבירו, כגון לא תקום, לא תיטור, לא
תשנא, לא תחמוד, אהבת איש לרעהו, אהבת הגר, ועוד רבים כיוצא בהם, אשר בכולן נתחייב
כל אחד לפי מה שהוא, לפי דקות וגסות שכלו, ולפי מזגו וכחות לבבו ונפשו, לפיכך לא
ביארה בהן התורה דברים פרטיים וחלוקת אופנים, וגם לא נמסרו בהן למשה רבינו כי אם
התכלית והתוכן של כונת הענין, למען ישכיל כל אחד ואחד לעשות ולקיים תכלית הציווי
לפי טיבעו ומיזגו וענינו אשר הוא עליו, ולכך גם כל החכמים שאחרי משה רבינו לא
דיברו גם כן בהן כי אם בתכליתן ובתוכן כונתן ולבאר עיקרי ושורשי החיוב בהן, אבל
ביותר מזה שמרו עצמן מלדבר דבר בגדריהן ופרטיהן וחלוקת אופניהן, למען לא יעלה על
דעת השומע שהחיוב בצורת זו הפרט או זו האופן, כי באמת על איש אחר החיוב הוא על פרט
באופן אחר, לזאת שמרו עצמן מלדבר בהן שפת יתר, בינה זאת כי היא אמיתית",
ע"כ לשון ה"יד הקטנה".
ה"אור
שמח" בהל' ת"ת אומר את אותו רעיון, והוא מרחיב את הרעיון הזה גם על עשה
של ת"ת עצמו, הוא כותב כך: "נמצא מצות תלמוד תורה, אשר בודאי אם יבקש
האדם טרף ומזון אינו נחשב למפריע מצות ת"ת כדכתיב "וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ" (דברים יא, יד), וכן למשל אדם חלוש המזג, וכן כל אחד לפי ההכרחיות
שלפי הרגלו"- זאת אומרת כל אחד יש לו איזשהו הרגל איזה דברים בעניני החיים
הוא צריך, ואצלו זה מוכרח שלפי הרגלו הוא צריך כך וכך, ורק כך הוא יכול ללכת
ללמוד. "וכן לפי טוהר נפשו של אדם, כי אינו דומה חיוב ת"ת לאיש אשר נפשו
מרגשת בשיכלה הזך ונקשרה בעבותות אהבה לתורה, לאיש אשר כוחות נפשו נרפים ועצלים.
וכך הוא בכללי המצות אשר נבדלו ונפרדו בזה כל איש לפי ערכו ומהותו, כמו הסר מן
המידות המגונות אשר נפרדו זה מזה"- כאילו נפרדו אנשים זה מזה בשיעור חיובן
בהסר מן המידות המגונות. "בודאי צריך להתעצם בה האדם במצות ת"ת בכל
יכלתו כפי שכפלה התורה הרבה פעמים בענין לימודה, וצריך האדם להרגיל נפשו לשקוד על
דלתותיה כאשר הרבו לדבר בזה בספרים הקדושים", זה שורש דברי ה"אור
שמח".
עוד רגע אחד אדבר,
בספר "לעבדך באמת" של רבי דב יפה (עמ' ש"ז) הוא מביא ששאלו
לחזו"א: לאיזה חתונה צריך ליסוע? וכמה חייבים לישון? והשיב החזו"א: כפי
מנהג העולם, ואיך שמרגישים. חזר ושאל השואל: מדוע שתהא מצוה זו שונה מכל המצוות?
ענהו: כך הוא הדין בכל המצוות שאין להם שיעור, ע"כ לשון הספר.
זאת אומרת כך, צריך
לדעת את זה, כי הדבר הזה יכול לתת לנו פתח ופיתרון להבין מה קורה איתנו, יש באמת
הרבה מאמרי חז"ל בכל ענינים, הן בענינים של מצות ת"ת ובטול תורה, והן
בעניני מידות וביאל"ח, מאמרי חז"ל חריפים מאוד מאוד, אבל צריך כל אחד,
ולפחות צעיר צריך איזשהו רב לזה, להגיע לאיזשהו כיון מה שייך אליו, כי בדברים האלה
נבדלו האישיים זה מזה בשיעור חיובם, כאשר ראינו כאן בגדולי האחרונים שאומרים את זה
כדבר פשוט שזה כך.
דרך אגב, שמעתי
מיהודי שאבא שלו למד בראדין, והוא אומר, שאבא שלו היה רגיל על לשונו והוא היה מספר
שה"חפץ חיים" תמיד היה חוזר על המשפט שעכשיו נגיד, הח"ח היה חוזר
על זה וכל הזמן היה אומר כך לבחורים בישיבה, הוא היה אומר להם: "אתם לא
מבינים מה הריבוש"ע רוצה ממכם, אתם חושבים שהריבוש"ע רוצה ממכם שתשבו
ותלמדו, וכשאתם רעבים אתם יכולים לאכול, כשאתם צמאים אתם יכולים לשתות, כשאתם
עייפים אתם יכולים לישון, לא זה מה שהריבוש"ע רוצה ממכם" (הוא אמר את זה
באידיש, אבל אני בערך אומר את זה בתירגום לעברית, אבל עם הניגון), הוא אמר לי, אני
יגיד לך אפי' את הניגון של הח"ח: "ריבוש"ע אומר לכם, תאכלו... ותשתו...
ותטיילו... ועכשיו מה הלאה? עכשיו תשבו ותלמדו", כך אמר הח"ח.
מה זה עמל התורה?
יש ספר "אילת אהבים" שאיזשהו אברך עשה ליקוט נפלא על כל עיניני מצות
ת"ת, ספר שלם מלא וגדוש ממש בדברים נפלאים מאוד, ובמדור "עמל
התורה" יש שם מאמר של רבי זונדל סלנטר בכתב ידו, וכתוב שם שזה אחד המאמרים הבודדים
שרבי זונדל כתב בכתב ידו. ידוע שרבי זונדל סלנטר נקרא פה שלישי לגאון, הוא היה
תלמיד של רבי חיים וולאוזינר שהיה תלמיד של הגאון, והוא היה רבו של רבי ישראל, ורבי
ישראל אמר שאין מישהו שישוה לו בכלל. והוא כותב מה זה עמל התורה.
תורף המאמר שם זה
שתי נקודות מה זה עמל התורה: נקודה אחת, שעמל התורה ענינו שכל הצלחה בתורה שהיא
דרך השקעה היא עדיפה ויתירה מאשר להשיג את זה בלי השקעה, בשונה משאר עניני העולם
שמי אשר יכול להשיג איזה עניני העולם קניני כסף כבוד וכדו' בלי להשקיע הוא יהיה
מרוצה עוד יותר מזה כיון שהוא קיבל את זה בלי עבודה, אבל בתורה התורה נקנית יותר
בנפש כאשר משקיעים בה מאשר כשמשיגים אותה במתנה. רבי זונדל לא מזכיר את זה, אבל זה
מזכיר את מה שהגאון לא הסכים לקבל מגידים, הוא רצה ללמוד לבד ולא לקבל מגידים
שיגלו לו את סודות התורה וכו', זה חלק אחד שהוא אומר שיש בעמל התורה.
נקודה שניה, עוד
זאת יש בעמל התורה הוא אומר, שסתם בני אדם משקיעים את כוחם ואונם ומרצם כדי לרכוש
לעצמם עושר נכסים כבוד ושליטה, כל אחד לפי ענינו, אנשים כל הזמן עסוקים ועמלים
בהשגת קניני החומר של עניני החיים והעולם, והעמֵל בתורה פורש מכל הענינים האלה,
ואת אותו זמן כוחות ואנרגיות שאנשי העולם משקיעים בלצבור להם עניני העולם הוא את
הכוחות והזמנים האלה שם ומשקיע בשביל תורה, זה עמל התורה.
זהו מה שאומרים
"אנו עמלים והם עמלים, אנו עמלים ומקבלים שכר, והם עמלים ואינם מקבלים
שכר", זה מהות עמל התורה. דהיינו, שעמל התורה לא הכונה להשתגע, עמל התורה
הכונה היא, תחת אשר אחרים בכל העולם צעירים בגילכם, כמה שעות הם לומדים
באוניברסיטה? כך וכך שעות. מה הם עושים בשאר השעות? עסוקים בבילויים או כל מיני
הנאות ותאוות, כל מיני עניני החומר והעולם הזה, ואנחנו את השעות שהם עסוקים בדברים
אחרים אנו משקיעים אותם בלימוד סוגיות ומסכתות וכו', זה עמל התורה.
שאלה: אדם בן חמישים
שכבר אין לו עמל האם זה גם נחשב עמל התורה?
תשובה: זה המושג של
עמל התורה, אחרי שבן עובד, וכגון שהוא פקיד בנק כבר הרבה שנים זה כבר זורם לו, וכי
יש דין שיהי' קשה.
שאלה: העמל הזה
שהוא לומד במקום ללכת לעבוד זה גם?
תשובה: ודאי! בזה
שהוא פורש מכל עניני העולם, זה לא דורש שום השקעה, אנחנו נולדנו בתוך גן עדן,
אנשים ברחוב לא מבינים ולא קולטים את זה, מה הם עושים כל היום, האם הם באמת לא
רוצים לחיות?! אבל אנחנו צריכים להבין שאנחנו משונים מאוד, ואשרינו מה טוב חלקינו,
אנחנו לא מעריכים את עצמינו.
גם ידוע וזה כתוב
בחז"ל שכל דבר שאדם רכש, אף שעכשיו זה קל, הוא מקבל כל הזמן שכר כאשר היה
כשהוא בנה את זה, כי הוא זה שברוב חריצותו הגיע למצב שזה קל לו, לכן הוא מקבל גם
בעת שזה קל לו. וכן בכל מידה שאדם מתקן את עצמו, כגון אחד שתיקן את עצמו במידת
הכעס, היום אין לו נסיון של כעס, אבל כל מקרה שלפני עשרים שנה במקרה כזה היה לו
נסיון אף שהיום אין לו נסיון הוא מקבל על זה שכר של נסיון, זה פשוט, שהרי וכי מה
שהוא במצב טוב ובמצב שהוא כבש את זה זה ממעט משכרו?! וגם שבאמת יש לנו נסיונות, זה
לא נכון שאין לנו נסיונות, אנחנו ברוך ה' עומדים בנסיונות אבל זה לא נכון שזה הולך
לנו בקל ממש ואין לנו שום נסיון, מי שיתבונן יראה שבאמת יש לנו נסיונות.
ואגב, ב"אור
החיים" הוא מדבר בשתי מקומות באריכות גדולה על "עבוד מאהבה ועבוד מיראה,
עבוד מאהבה שאין אוהב שונא, עבוד מיראה שאין ירא מבעט", זה ירושלמי שתוס'
מביא את זה. אומר ה"אור החיים"; מה הוא השיעור של אהבה ויראה, של מיזוג
בין אהבה ויראה? הוא מביא מהגמ' כמה אהבה יותר חשובה מיראה, והוא אומר שצריך להיות
שרובו ככולו יהיה ענין אהבה, ואת היראה להשאיר רק בשיעור שלא יהי' מצב כזה שמרוב
אהבה לפעמים אדם מרשה לעצמו שבין שני אוהבים מה זה משנה איזה פרטים, הרי אנחנו
אוהבים אחד את השני, וכדי שלא יבוא ח"ו לזלזל באיזה פרט מפרטי הדינים
וההלכות, שיעשה איזה קורטוב של יראה שיעזור לו לא לזלזל בהלכה או באיזה פרט מפרטי
הדין, זה המיזוג בין אהבה ויראה בצורה של יהודי, כך כתוב ב"אור החיים".
באמת שבהמון דברים
שאנחנו בעצם חושבים על עצמנו כמו שהיה כאן בנוסח של השאלה ש"אנו דשים
בהם", כביטול תורה, שעל זה דיברנו מה שדיברנו. ועל הוצאת שם שמים בלא כונה,
הייתי רוצה עכשיו לדבר על זה.
שאלה:
תשובה: יש ענין של 'מיעוט
שיחה' באופן חיובי. כעת יש גם דבר אחד שאנחנו צריכים לדעת אותו! כל אחד לפי ענינו
הוא באיזשהו דרגת התמדה מסויימת, יש אחד שדלת ההתמדה שלו עומדת ברוח מצויה, יש אחד
שדלת ההתמדה שלו עומדת גם ברוח שאינה מצויה, יש אחד שדלת ההתמדה שלו עומדת גם
בסופת "טרונדו", ויש אחד גם ב"צונאמי", כל אחד לפי ענינו.
שאלתי פעם: כשהגיע
פעם נשיא המדינה לאחת מהישיבות, והוא הסתובב בין הטורים והספסלים עם השומרי ראש
וכדו', האם בחורים שלא השקיעו את עצמם בגמ' והסתכלו על מה שקורה, האם הם יענשו שזה
ביטול תורה, כי שב תמשיך ללמוד כאילו אין כאן כלום? כמדו' שהם לא יענשו על זה, כי זה
סוג מדריגה שהם לא שייכים לכזה מצב של התמדה לעמוד מול כזה דבר, וכיון שבגדרי
ביטול תורה הובדלו והופרדו האישיים זה מזה כמו שכתוב ב"אור שמח", וזה כל
אחד לפי תואר נפשו ועד כמה נפשו נקשרת בעבותות אהבה, א"כ הוא לא בדרגה הזאת, אמנם
יש למה לעלות, וזה גילוי מילתא שיש לו מה לעלות, אבל מי אמר שכל עלית דרגה זה נושא
של "תשובה" מבחינת "ואשמה הנפש ההיא", רק זה דבר שבמשך החיים
אנחנו כל הזמן אמורים לעלות ולהתעלות, כי יש באמת דרגות על דרגות, אבל זה לא אותו
סוג תשובה כמו על חטאים של חטא, כי בתורה הגם שת"ת כנגד כולם, וכמה שת"ת
זה לא החמצן אלא זה החיים עצמם, אבל ת"ת זה דבר גמיש וכל אחד יש לו את הדרגה
שלו בשיעור חיובו לפי ההרגלים וההכרחיות שלו, כמו שה"אור שמח" כותב
בלשונו: "לפי ההכרחיות שלפי הרגלו", דהיינו שזה לא דבר שהוא לא יכול
להתגבר על זה, רק ההכרחיות אצלו זה לקרוא את העיתון היומי, זה חלק מהסדר יום שלו,
וכיון שאצלו זה הדרגה שלו אז מצות ת"ת אצלו מתחילה אחרי קריאת העיתון היומי,
ואצל אחר מצות ת"ת מתחילה לפני זה, כי אצל האחר זה לא הכרחיות לפי הרגלו,
ובודאי מי שרגיל לקרוא עיתון יומי, עליו הוא אומר: "צריך להתעצם בה אדם ככל
יכלתו כפי שכפלה התורה פעמים רבות ענין לימודה, צריך גם להלהיב/ נפשו לשקוד על
דלתותיה", הוא צריך לראות איך להעלות את עצמו, אבל הוא לא אמור להרגיש את
עצמו רע ורשע בדרגה שלו, כי זה הדרגה שלו, ולא כל דרגה שיש דרגה מעליה זה אומר
שאנחנו אמורים להרגיש את עצמינו רעים וחטאים, זה מבט שמי שלא יודע את זה אין לו
מבט נכון, היהדות שלו לא נכונה, הקב"ה לא מסתכל עליו כמו שהוא מסתכל על עצמו.
שאלה: מה הדרך
לעלות?
תשובה: הדרך לעלות
היא, יש דברים שהם קשורים לתירגול מעשי ולקבלות מעשיות, אבל בדרך כלל מתמידים ובני
עליה הם לא יכולים להוסיף, כמה מעשים וכמה זמני לימוד אפשר?! אדם מתמוטט, היממה
היא רק 24 שעות, כמה לחץ הוא יוסיף על עצמו, וכי צריך לדחוף עוד ולהיות במתח כדי
לעשות יותר?! עיקרי העליה מה שאנחנו צריכים לעשות זה ברגש של אהבת תורה, ביראה,
ובאהבה, כי בעניני הרגשים אין גבול, וזה דבר שגם לא סוחט כוחות, כל מי שרואה
איזשהו סוג דבר, איזשהו ספר, סוג דברים שמעוררים אותו ונותנים לו כל מיני הרגשות בלמאוס
בכל עניני העולם שלא יעניינו אותו, או שיהי' לו פחות התעניינות בכל עניני העולם,
אבל משהו שנקבע לו בנפש, דהיינו לחשוב מה יצא לי מזה.
שאלה: זה סדר מוסר?
תשובה: כן סדר
מוסר, שהמוסר יעשה את זה לבן אדם ממילא, הייתי ממליץ לכולם ללמוד רבינו יונה, לא
בתור מוסר של תביעות, אלא בתור לינוק מהקדושה של ר"י, ר"י לא הצליח
לעצור את הקדושה שלו, ואת היראת שמים שלו, ואת אהבת ה' שלו, למרות שספר "שערי
תשובה" לא נכתב לאנשים כמוכם אלא לאנשים הרבה יותר נמוכים ממכם, מי שיקרא
נכוחה את ספר "שערי תשובה" יראה שנכתב לאנשים נמוכים מאוד מאוד, לבעלי
בתים פשוטים אנשי העולם, שגם צריך ללמד אותם כל מיני הלכות פשוטות כמו "קיצור
שולחן ערוך" בשער ג', וגם בכלל אין להם עוד ההשקפה הנכונה איך יהודי צריך
להתנהג וכו' וכו', אבל המתיקות והקדושה של רבינו יונה זה גולש ויש בכל דרגה מה
ללמוד מדברי ר"י, זה האמת, מי שיראה נכוחה ינסה לחשוב ולקרוא את דברי
ר"י בתור מחקר ולראות איזה דמות עמדה מול ר"י שלה הוא כתב את זה.
שאלה:
תשובה: בהרגשים אין
גבול. נגיד דוגמא! פעם אשתו של ה"חפץ חיים" אמרה לו; למה ככה הקב"ה
עושה לנו, אתה צדיק ותלמיד חכם ואעפ"כ אנחנו חיים בכזה עניות, והשכן שלנו
ממול כזה פויער וגס ואיש המוני, ובכל זאת תראה כמה עיזים ותרנגולות וגינות ירק יש
לו, למה הקב"ה ככה עושה? כך שאלה אשתו של ה"חפץ חיים". אולי תציעו
רעיון מה יענה לה הח"ח, בטח נענה שהוא זוכה לעוה"ב, ואכן זה רעיון
מצוין. אבל תשמעו מה שהח"ח ענה לה; אני לא מבין אותך, אני זכיתי ברוך ה'
ללמוד תורה, לחבר ספרים, להיות ת"ח, ולהרביץ תורה לרבים, כזה עשירות יש לי,
אבל הוא כלום אין לו, אז שגם קצת תפוחי אדמה ועופות לא יהיה לו?! וכי לי מגיע הכל
ולשני לא יהי' כלום?! כך את רוצה שהקב"ה יעשה?! כך הח"ח ענה לה. כך הוא
הרגיש, כשהח"ח הולך ברחוב ורואה גביר והוא עני ורעב ללחם, הוא לא מרגיש
"תורה מתוך הדחק", "לפום צערא אגרא", "כך היא דרכה של
תורה", אלא הוא מרגיש את עצמו עשיר ברוך ה', וההוא גורנישט אין לו כלום אז
שיהי' לו לפחות עוה"ז, זה הרגשה של הח"ח, זה סוג דבר שאצל הח"ח שהוא
היה מלאך אלוקים זה היה ההרגשה הטבעית שלו, ובעניני הרגשה כל דבר שיכול להעלות לנו
את ההרגשה של היחס בין תורה לכל עניני העולם, או עולם עומד ועולם חולף, בכל דבר כזה
יש כל כך הרבה דרגות אחר דרגות, באהבה, ביראה, בדביקות בה', בחשקת התורה, אבל זה
לא דברים של מעשים, אלא זה דברים של הרגשה.
ואולי הייתי מציע
שיעורי בית, לנסות ללמוד הרבה ולחפש בספרים הקדושים על אהבת ה' לעם ישראל, וככל
שאנחנו נכיר עד כמה אהבת ה' לעם ישראל זה יגרום לנו ממילא לאהוב אותו.
הסטייפלר
ב"חיי עולם" (ח"ב) מביא רעק"א ב"חוט המשולש" בסוף/
יש שם ווארט של רעק"א, הוא שואל; מה הקשר בין "אהבה רבה"
ו"אהבת עולם" לברכות קרי"ש? אומר רעק"א; עוד מעט יהודי הולך
להגיד קרי"ש, "ואהבת את ה' אלוקיך","עליך הורגנו כל
היום", "עזה כמות אהבה", שהוא מוכן למות למען הקב"ה, איך
מגיעים לכזה אהבה? לזה אנו אומרים קודם "אהבה רבה אהבתנו", "אהבת
עולם", כמה הקב"ה אוהב אותנו, ושהוא נתן לנו את התורה כלי חמדתו, ואם
הקב"ה כ"כ אוהב אותנו זה גורם לנו ממילא לאהוב אותו עד שאנחנו מוכנים למסור
נפש בלב שלם, כך אומר רעק"א. והוא מבאר, שבטבע האדם שכשהוא שומע מישהו שהוא
מאוד אוהב אותו זה גורם לו לאהוב אותו, זה עוד שיטה להגיע לאהבת ה'. מישהו שישמע
שהר"מ שלו דיבר עם גדול הדור והוא סיפר לו עליו, ואותו גדול אמר אני מכיר את
אותו בחור והוא נועד לגדולות וצריך מאוד לקרב אותו לתומכו ולסעדו, הוא מיוחד מאוד,
הרי מי שישמע כזה דבר זה יגרום לו מאוד ויותר הערצה והרגשה ביחס לאותו אדם גדול,
כך זה במציאות, וזה מה שרעק"א אומר, שכשאדם שומע שמישהו אוהב אותו זה גורם לו
בטבע לאהוב אותו. ואם זה מישהו גדול אוהב אותו, "בני בכורי ישראל",
"אהבה רבה אהבתנו, חמלה גדולה ויתירה חמלת עלינו", אם אנחנו נכיר כמה
הקב"ה אוהב אותנו זה יבוא ממילא, אנחנו צריכים לתאר ולצייר את זה בהרגשות
פשוטות, כמו אם נשמע את זה מאנשים גדולים, וכמו שהסטייפלר היה מוסר שיעור ביארצייט
של החזו"א בכולל חזו"א, ובחור שאל שם שאלה והסטייפלר התלהב מהשאלה, האם
הבחור לא ירגיש יותר הערצה אליו, כך זה בטבע, כשהוא רואה שהסטייפלר מעריך אותו זה
גורם לו עוד יותר דביקות בו, והקב"ה אוהב אותנו הרבה הרבה יותר, אי אפשר לתאר
ואין לנו השגה כמה הקב"ה אוהב אותנו, זה נושא בהרגשים.
רק נביא איזה
דוגמא, מה זה הרגשים של ה"חפץ חיים", זה דברים כאלה פשוטים וכשמתבוננים
לית דין בר נש, הח"ח ב"שמירת הלשון" כותב משל על ענין לשוה"ר,
הוא אומר; אדם יושב באיזה חבורה והוא מדבר לשוה"ר על מישהו, הוא לא שם לב
שבין שומעי ליקחו שם היה אבא של אותו אחד שעליו הוא מדבר, והוא מתחיל לצעוק עליו;
סלח לי, מה אתה מדבר על הבן שלי, אם יש משהו שצריך לסדר, תסדר את זה איתו, תבוא
ונראה איך לסדר, אבל מה אתה משמיץ את הבן שלי?! אומר הח"ח; ודאי שההוא ירגיש
מאוד לא נעים. אומר הח"ח; הרי כל יהודי הוא בן של הקב"ה! וכשאבא שומע
שמישהו מדבר על הבן שלו, מה הוא מרגיש כשמדברים על הבן שלו?! אבא שומע שאתה מדבר
על הבן שלו! כשאנחנו מדברים לשוה"ר על מישהו אבא מקשיב ושומע ונפגע; מה אתה
מדבר על הבן שלי, וכמו שכתוב ב"תנא דבי אליהו רבה" (ספ"ח): "מה
אני מבקש מכם, אלא שתהיו אוהבין זה את זה, ותהיו מכבדין זה את זה", הרי איזה
צער יש לאבא כשהוא רואה שהילדים שלו רבים, הרי איזה צער יש לאבא כשהילדים שלו
רבים, בלי קשר אם הוא צריך להפריד או לא, אדם שהילדים שלו כבר נשואים ויש מתחים
בין האחים הנשואים איזה צער יש להורים, יוצא לי לשמוע תמיד מהסבות והסבתות: הלואי
ואני יזכה שתמיד הילדים והנכדים יחיו בשלום ויחיו במשפחתיות בטובה ולא יהיו
מריבות! זה הנחת הכי גדול שאתם יכולים לעשות, כי כך ההרגשה של כל אבא ואמא וסבא
וסבתא שכל המשפחה תהי' מאוחדת. כמו"כ אנחנו "בנים אתם לה' אלוקיכם",
איזה צער יש לשכינה כשהילדים מתקוטטים, יש צער לשכינה שא"א לתאר כשיהודים
רבים, ככל שנרגיש כאלה הרגשות ונתקרב אנחנו נהיה ברמה אחרת, אז זה לא איזה
פרומקייט לא לריב, רק זה להרגיש קצת את ההרגשות של הענין, שזה כמו אבא שומע שהילדים
שלו רבים.
אנחנו לא זכינו
להיות ח"ח, אבל כשאנחנו קוראים את זה ומתבוננים בספרים שלו זה נמצא שם כמעט
בכל מקום, יש שם באיזה מקום שהח"ח שואל; מה זה "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם
אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים" (ירמיהו לא, יט), מה זה "אם" ילד שעשועים, ולכאורה היה
לו לכתוב "הבן יקיר לי אפרים ילד שעשועים" בלא "אם"? אומר
הח"ח משל; היה איזה יהודי שלימד איזה בחור תורה, והבחור גדל ונהיה בעל הבנה
וכבר עשה שטיגען, ובאיזשהו שלב הוא כבר עבר לעוד ישיבה ועלה ונתעלה, ואחרי זמן הוא
כבר עלה ונתעלה עילוי אחר עילוי והוא נהיה ממש ת"ח, ויום אחד אותו אברך שהוא
תלמיד משנים קדמוניות של אותו רב כאן בעיירה, נודע לרב שהוא עובר דרך העיירה שלו,
וציוה אותו רב לאשר על ביתו טבוח טבח והכן ולהכין סעודה לכבוד תלמידו. שאלו אותו: האתה
תכין לו סעודה?! הרי הוא תלמידך, שיכין לך הוא סעודה! עונה להם הרב: אבל אתם לא
מבינים איזה אהבה יש לי אליו, שאני גידלתי אותו וכל התורה שיצאה ממנו זה מה
שלימדתי אותו בעצמי, איזה שמחה יש לי כעת לפגוש אותו שאני הוא זה שלימדתי אותו וכך
עד שהוא גדל ונתעלה ככה, ואתם שואלים למה אני עושה סעודה?! כך אותו רב אמר. אומר
הח"ח, כשיהודי יושב ולומד והקב"ה שונה עמו, "המלמד תורה לעמו
ישראל", את השטיגען שהוא עושה הקב"ה כעת מלמד אותו, כל יהודי שלומד תורה
בצורה נכונה הקב"ה שונה עמו ומשפיע עליו את ההבנה וקדושת התורה שמגיעה מפי
הקב"ה בעצמו, אומר הקב"ה: "הבן יקיר לי אפרים, אם ילד
שעשועים"- אם הוא משתעשע בשעשועים שלי, בתורה שלי. אז "כי מידי דברי
בו"- אני רק נזכר בו. רחם ארחמנו"- אני רוצה לעשות לו משהו, כי אני נזכר
שאני גידלתי אותו, כך אומר הח"ח שזה הפשט בפסוק, הוא כותב את זה בכזה מתיקות,
מתיקות של "חפץ חיים".
אבל זה ההרגשה של
יהודי שיושב ושונה, שהקב"ה יושב ושונה כנגדו, זה לא איזה דין, זה הרגש טבעי
שהוא לומד תורת ה', ההרגשות האלה מרימים את האדם לאין ערוך ושיעור, בלי עוד צער,
בלי עוד לחץ, בלי עוד מתח, זה ברגש הטבעי כל אחד לפי דרגתו, זה סוג דברים שהתשובה
היא לא תשובה על חטא, כי באמת מהות ה"תשובה" ויש הרבה ראיות לזה ויש עוד
מה להאריך בזה, ששורש תשובה זה בכלל לא על חטא, אלא שורש תשובה זה להתקרב
לקב"ה. רק עוד זאת יש בתשובה, שיש בה כח למחוק חטאים, אבל מהות התשובה אין
ענינה דוקא על חטא, "החזירנו בתשובה שלימה לפניך" אמרו גם הארבעה שמתו
בעטיו של נחש, ואיזה תשובה שייך בהם הרי הם לא עשו שום חטא? רק כי תמיד יש עוד
קירבה, ועוד אהבה, ועוד הרגשים, אין סוף להרגשים של אהבה ויראה ודביקות מה שאפשר
להגיע.
יש כאן עוד נושא מה
שדיברו, הנושא של הוצאת שם שמים, נראה אם נספיק אבל אולי על קצה המזלג, אחרי בקשת
המחילה הייתי רוצה רגע להגיד משהו, אנחנו ציבור בני הישיבות בבעיה חמורה בכל הנושא
של תפילה, מי שיצא לו פעם להיות באיזשהו ביהכנ"ס ספרדי, אבל לא ספרדי שכבר
'משתכנז', 'ישיביש', אלא ספרדי מקורי, הם מגיעים עשרים דקות או חצי שעה לפני
התפילה בנחת, מניחים תפילין, פתח אליהו, קרבנות, וגם אחרי התפילה נשארים שם עוד
איזה עשרים דקות, יש איזה מצב של תפילה, התפילה זה כמו סדר א'. או בשטיבלעך חסידי,
לא בשטיבלעך של מטחינות של מנינים, אלא בבהכנ"ס חסידיים שיש מנין אחד, רואים שמגיעים
אנשים, מגיעים איזה עשרים דקות לפני התפילה, ג"כ מביאים את הטלית ותפילין,
לובשים את זה לאט לאט, מתחילים קרבנות, בתפילה לא ממהרים בכלל, וגם נשארים עוד
איזה זמן, אומרים את ה"חוק" אחרי זה, יש סוג של השראה ואוירה של תפילה,
וזה באמת מיקל מאוד על הכונה של התפילה באופן טבעי וממילא. לעומת זאת, אצלינו
לפעמים התפילה זה משהו טרום סדר א', איזה הקדמה של סדר א' שצריך לעבור את זה, קמים
עייפים וצריך להזדרז כדי להגיע בזמן, ובמצב שבהולים ובאיזשהו לחץ ומתח בלא שלות
נפש, זה בכלל לא מצב של כונה.
כעת, מבחינת הלכה,
יש נידון ב"ביאור הלכה", מי של כיון ב"אבות", האם ימשיך הלאה
או לא? הוא מביא "חיי אדם" שימשיך הלאה, וה"ביאור הלכה" מביא
שאולי יחכה לשליח ציבור ויגיד איתו ביחד וזה יתקן את זה, אבל אף אחד לא דן איך הוא
ימשיך הלאה, ומדוע ה"חיי אדם" מתיר לו להמשיך הלאה הרי אפי' ב"אבות"
לא כיון אז ודאי שהוא לא כיון בהזכרת ה'? התשובה לזה היא, כי איסור הזכרת ה' בלי
כונה זה לא איסור מדינא דגמרא, וזה גם מהדברים שכל אחד לפי דרגתו, והטיפוסים
הלחוצים הם אנוסים גמורים על הענין הזה, אם הם ינסו הם רק יגיע לעצבים ולהתמוטטות,
הם לא רגועים, הם לא באוירה רגועה, הם מלאי לחץ, והם לא אוחזים בזה.
ראוי לדעת שכך
גדולי ההוראה אומרים, ושמעתי את זה בשם גדולי ההוראה ממש, שמי שמכוין בהזכרת ה'-
הקב"ה, שכשהוא אומר את ה' בקרי"ש הוא מכוין אותו דבר כמו שהוא אומר "השם
יעזור" או "בעזרת השם", זה לכתחילה ממש, הוא יצא בזה ידי
קרי"ש לכתחילה, ומי שכך יותר קל לו להגיד את הקרי"ש ראוי שכך יעשה ולא
יכוין את מה שכתוב, כי כך יהי' לו יותר קל לקבל עול מלכות שמים, והקרי"ש אצלו
לא תיהפך לאיזה מעשה טכני, אלא יהיה לו איזשהו שייכות בהרגשה לקבלת עומ"ש
באמת.
אנחנו טועמים את הטעם
של התפילה הזאת אולי בשבת, שמגיעים מראש על דעת תפילה ארוכה, אמנם כשמגיע מוסף כבר
לחוצים ואומרים יותר מהר, אבל עד מוסף הרבה פעמים אנחנו קצת באיזשהו השראה של
תפילה.
בוא נכיר את
המציאות, אנחנו לא יכולים לרמות את עצמינו, מי שאין לו פניות בלב לנהל שיחת רעים
נורמלית שמחה וידידותית, איך הוא יכוין, הוא הרי בכלל לא בסוג השראה כזאת, זה לא
עובד בלחץ, אלה שהם עם קוצר רוח ומתח, כמדו' שהם פטורים מלכוין שם ומלכות אפי'
בברכה ראשונה.
נסיים רק דבר אחד,
רבינו יונה ב"שערי תשובה" (ש"א) מדבר; האם חרטה ואחרי זה עזיבת
החטא, או עזיבת החטא ואחרי זה חרטה? והוא אומר; מי שיש לו רק חטא מקרי, הסדר הוא
קודם חרטה ואח"ז עזיבת החטא, כי בדרגה שלו הוא לא שייך לחטא, אבל מי שאדוק
בחטא הוא כטובל ושרץ בידו, קודם תעזוב את החטא, תשנה המדריגה שלך, ואז תגיע לחרטה,
החרטה היא אחרי עזיבת החטא, כך הוא אומר.
כל הדברים שהבני
עליה כאן מטריד אותם, זה דברים של מדריגה, שהם רוצים להיות במדריגה יותר גבוהה, אבל
עד שלא נהיה באותה מדריגה היותר גבוהה, גם אם אנחנו חושבים שאנחנו בדרגה של רבי
סעדיה גאון, שכל פעם כשהוא הכיר יותר את המלך, כמו המשל שם עם המלך שכשנודע לו שזה
מלך אז הוא צריך יותר לכבד אותו, כי אוי וי, לא ידעתי שזה מלך, חשבתי שזה אדם פשוט
הבא לבית מלון, והוא מרגיש צער, אבל זה רק כשהוא הגיע לדרגה הזאת, אבל בלי שהוא
הגיע לדרגה הזאת זה לא שייך, זה פשוט לא שייך, כשנגיע לדרגה יותר גבוהה, אם אנחנו
נהיה בדרגה של רבי סעדיה גאון, אולי אנחנו נצטרך להתחרט על זה שאנחנו היינו בדרגה
יותר נמוכה, אבל זה אומר ר"י, שאחד שהוא במצב של עבירה הוא קודם צריך לשנות
את הדרגה, ורק אחרי זה באה החרטה.