נחיתי הפסדו הרוחני

דיברנו פעמים קודמות על גאוה וענוה ותאוות הכבוד, מענין לענין נלך לעוד איזשהו נושא שכמדו' שזה גם שייך לענין הזה ונקוה שיהי' בזה תועלת.

אנחנו רואים במציאות, אם נקרא לזה כך, יש שני סוגי בחורים, פעמים שיש בחור שהוא מרגיש את עצמו מאה אחוז שהוא בסדר, הן כלפי שמיא בין אדם למקום, הן כלפי ארעא בין אדם לחבירו, הכל הפלא ופלא, והוא בטוח שהכל בסדר איתו, יש לו איזשהו שיגעון גדלות, שהוא 'אדם השלם' ושהכל בסדר איתו. פעמים שאנחנו רואים אחד שהוא קיצוני לכיון האחר, הוא מלא ביקורת עצמית, הוא מרגיש שהוא לא בסדר בשום דבר, הוא לא ממלא את חובותיו לקב"ה, וגם לא מתנהג טוב בין אדם לחבירו. וההקצנה הזאת לשני הכיוונים זה בעצם משהו בעייתי, זאת אומרת ההקצנה לצד הגדול כביכול זה ודאי איזשהו משהו לא בריא ולא נורמלי, וגם ההקצנה לצד השלילי זה גם לא בריא, הראשון עם שיגעון גדלות, והשני עם שיפלות נפש ונמיכות קומה לא במקום.

אולי ננסה להתבונן מה הם שורש הטעויות שיכולות להביא לכאן או לכאן, הרי זה פשוט שכשאנחנו רואים מישהו שיש לו שיגעון גדלות, שהוא חושב שהכל בסדר והכל מושלם אצלו, זה בעל גאוה, זה מה שאנחנו מכירים בעל גאוה, ואילו כשאנחנו רואים את השני שהוא שפל בעיני עצמו, לנו נראה שכאילו מבחינת המידות שלו הוא יותר טוב, הוא לא גאותן.

אבל האמת היא שאם אנחנו נתעמק בשורש הענין, הרבה פעמים שני הצדדים האלה מגיעים מאותה נקודה, שני הבנ"א האלה מידי עסוקים עם עצמם!

ה"גאותן" לא תמיד צורת הגאוה שלו זה בלהתגאות על אחרים, זה כבר כתוב ב"מסילת ישרים" שיש גאותן שהוא לא מתעסק בלהתגאות על אחרים, אבל למעשה הוא בעל גאוה. במה הוא עסוק? הוא עסוק בעצמו, הוא כל הזמן עסוק בעצמו והוא מגדל את עצמו עד שהוא מגיע לגאוה, הוא מנפח את עצמו ואת האגו שלו והוא מגיע לגאוה.

ה"נחיתי" גם כן הוא עסוק מאוד עם עצמו, הוא מרגיש את החולשות שלו, והוא מרגיש שהוא לא מצליח לממש את היעדים שהוא הציב לעצמו, והוא נותן בעצם כל הזמן לעצמו ציון נכשל, אבל עיקר שורש הבעיה שלו זה מה שהוא עסוק כל הזמן עם עצמו; איפה אני בבין אדם למקום, איפה אני בבין אדם לחבירו, איפה אני במידות, איפה אני ביראת שמים, הוא עסוק עם עצמו, אמנם הוא לא עסוק עם עצמו כמו הגאותן בלנפח את עצמו אלא בשפלות של עצמו, אבל הוא למעשה עסוק עם עצמו, אולי נקרא לזה כעין האנוכי או האגואיסט שחושב כל הזמן על עצמו, כי כל מחשבה שלו גם על עניני תורה ויראת שמים היא; איפה אני בתורה, איפה אני בירא"ש, איפה אני במידות, איפה אני בתפילה, איפה אני באהבה, איפה אני ביראה, איפה אני באמונה, איפה אני בבטחון, אז הוא בעצם עסוק עם עצמו.

ה"עניו" לעומת זאת לא חושב על עצמו, אנשים ענוים הם בכלל לא עסוקים עם עצמם, הם לא מחשבנים איפה אני בעסק, באיזה דרגה אני, מה מעמדי, מה ערכי, האם אני צדיק או רשע, או באיזה דרגה אני, הם מכירים את חובתם בעולמם, ומתוך עצמם היינו מנטיית ליבם הטבעית הם עסוקים במה שמתאים להם ובמה שחובתם, הם לא עסוקים בעצמם בכלל; במה מעמדם, ומה דרגתם, ואיפה הם אוחזים, אלא מתוך הטבעיות של עצמם הם עסוקים בחובתם, ובמה שהם מרגישים שמתאים להם, ובמה שראוי לעשות, ובמה שהוא חייב לעשות, ובמה שהוא מרגיש שייך אליו, הם עסוקים בתכלית ובלמעשה שיוצא מתוך האישיות הכוללת של האישיות שלהם, הם עסוקים האם אני צריך להספיק יותר ולעשות יותר, הם לא עסוקים גם באיפה אני עומד מול הקב"ה, איך הקב"ה רואה אותי, כצדיק או רשע או בינוני, אלא במטלות המוטלות עליהם, האם אני עושה אותם בטוב או שצריך לעשות יותר, הם עסוקים בתוצאה של מה שמתוך המציאות העצמית שלהם הם אמורים להיות עסוקים כדי להגיע לאן שצריך להגיע.

זאת אומרת שנמצא שבין אחד שהוא גאותן לבין אחד שהוא נחיתי, שניהם יש להם איזשהו שורש אחד, שהם עסוקים מידי בעצמם, והם לא עסוקים במה שמתוך המציאות העצמית שלהם ראוי לעשות ולהתקדם ולהשקיע וכו' וכו'.

שאלה:...

תשובה: יש על זה הרבה דיבורים, אבל גם שם לא הכונה להתעסק בדרגה האישית שלו, אלא האם מתוך עצמו הוא עושה את מה שמוטל עליו, לא מה השם שלו ומה המהות שלו, אלא אם במציאות מתוך המציאות העצמית שלי אני צריך לעשות כך וכך ואני במצב של "בינוני" ביחס למילוי החובה שלי, אז כל דבר שאני אעשה יכריע את הכף לכאן או לכאן מבחינת החובות המוטלים עלי ומבחינת מה שאני צריך לעשות, אבל הוא לא עסוק; באיזה מעמד אני, מה הערך שלי, ומה החשיבות שלי, ומה השם שלי, לא בזה להיות עסוק, אדם שעסוק בעצמו הוא מחטיא ממש את המטרה, כי הוא בכלל לא עסוק בלעבוד את הקב"ה אלא הוא עסוק בלעבוד את עצמו.

יצא לפני שנים רבות ספר "פולמוס המוסר" ובו הוא מבקר את המוסרניקים, הוא מתאר; המוסרניק יושב ליד איזה שולחן מלא מעדנים, והוא עובד על עצמו לא לאכול כי צריך לשבור את התאוה, אחרי שהוא כבר מרגיש שהוא שבר את התאוה הוא אומר לעצמו; אוי וי, עכשיו אני כבר אהיה בעל גאוה בזה שלא הייתי בעל תאוה, ומיד הוא חיסל את כל מה שהיה שם, הוא כבר סידר את עצמו גם בתאוה וגם בגאוה. מה גרם לו להגיע לעיוות הזה? כיון שהוא שם את עצמו במרכז; מה המצב שלי, מה הדרגה שלי בתאוה, ומה הדרגה שלי בגאוה, והוא צריך לסדר את דרגתו בתאוה ולא לאכול, וזה יוצר לו בעיה בדרגתו בגאוה ואז הוא צריך כן לאכול, ורימה את עצמו ויצא ידי שניהם, זה מתוך שהוא עסוק האם אני בעל גאוה או בעל תאוה, אבל אם הוא היה עסוק האם מתאים לאכול את זה או לא מתאים לאכול את זה, בלי ציונים לעצמו, הוא היה מגיע לאיזה מסקנה, והיה עושה את מה שנכון לעשות.

ראיתי פעם באיזה ספר, שבא יהודי זקן לקוצק'ר ואומר לו שהוא רוצה לעלות לארץ ישראל, שאל אותו הקוצק'ר; בשביל מה אתה רוצה לעלות? והוא ענה לו; שהוא רוצה לחסוך לעצמו את הגילגול מחילות בתחיית המתים, אומר לו הקוצק'ר; כזה "אנוכי" אתה, זה מה שמטריד אותך, הגילגול מחילות! זאת אומרת, מה הוא בא להגיד לו? מה כעת בעצם עומד בראש מעייניך, האם יהי' לך גילגול מחילות או לא. יהודי אמור להיות עסוק במה חובתו בעולמו, לא במה הוא או במה יקרה איתו, אלא במה הוא צריך לעשות, ומה מוטל עליו, ומה נכון לעשות, מתוך המציאות האישיותית של עצמו הוא מרגיש ממילא אם לפנות לסיני או לעוקר הרים, לכעבד לפני המלך או כשר לפני המלך, למהלך כזה או למהלך כזה, מתוך העצמיות שלו ממילא נולד צורת עבודת ה' בצורת הלימוד שלו וכו' וכו', אבל בלי לחשוב על עצמו אלא לחשוב על מה שצריך לעשות.

חשבון הנפש שיהודי צריך לעשות, זה לא באיזה קטיגוריה אני נמצא ומה ערכי ומה מעמדי, אלא האם הספקתי היום את מה שמספיק, האם למדתי היום תורה את מה שצריך, האם התבטלתי, האם דיברתי לשוה"ר, איך התפילה, להיות עסוק בדברים עצמם במה שצריך לעשות ובמה שצריך לתקן, לא להיות עסוק במעמדות, לא לעשות חשבונות; למה אני לא צדיק, למה אני לא בדרגת צידקות גדולה, אלא להיות עסוק במה שצריך לעשות.

אנחנו צריכים להשאיר לקב"ה להגדיר את מעמדינו, צדיק או רשע או בינוני, אנחנו צריכים לעשות חשבון ביבול היומי, לא באבחנה איך הגברא שֶבִּי, אלא האם עשיתי את אשר מוטל עלי, האם ב"סדר" למדתי בצורה איכותית או לא, אבל לא להסתכל אם אני למדן או לא, כי כשהוא עסוק בעצמו הוא יגיע או לביקורת עצמית ולנחיתיות, ואם הוא יהי' מעוות הוא יגיע לפעמים לשיגעון גדלות, כך המציאות. ואילו האדם הישר לא רואה את עצמו בעסק, אלא הוא רואה את המוטל עליו ואת מה שנכון לעשות.

בוא נראה עד היכן הדברים מגיעים במה שקורה עם הנחיתיים, ונראה לאן מוביל אותם השפלות שלהם, נראה אולי איזשהו נחיתות שקיימת אולי אפי' במידה מצויה יותר אצל בני עליה מתוך התביעות שלהם על עצמם והביקורת העצמית שהם הגיעו מזה לנחיתות גדולה, ונגיד שהם אפילו כאלה רציניים מאוד שמבחינתם לא איכפת להם מעמדם בחברה, הם באמת עסוקים בלשם שמים, לא מעניין אותם עולם הזה ולא מעניין אותם חברה, אבל הנחיתות שלהם היא כלפי עיקר מעלותיהם, שמתוך שהמציאות של הביקורת העצמית והתביעות הגדולות שהם תובעים מעצמם, והם רואים שהם לא הצליחו לעמוד ביעדים, זה גורם להם הרגשת נחיתות כללית שהיא לאו דוקא בעניני חברה או בעניני העולם אלא במציאות האישיותית שלהם.

פעמים שהם אומרים: מה הבעיה אם אני נחיתי, אני מוכן לקבל את זה שאני נחיתי, צריך ללמוד, ומאי נפקא מינה? בוא נראה איך נראה בחור בן עליה נחיתי, בדרך כלל נחיתי הוא כפי שדיברנו עסוק כל הזמן בעצמו, ונראה לאן זה מגיע. אמנם כפי שאמרנו הוא לא כמו הבעל גאוה שמנפח את עצמו, אלא הוא שפל ומדוכא, אבל הוא עסוק בעצמו כמו שאמרנו שזה בעצם כעין אגואיסט שעסוק רק לעצמו, זה גורם לנחיתי שהוא לא מצליח לעשות מצוות בצורה הנכונה, כי כשהוא עוסק בחסד או באיזשהו ענין של בין אדם לחבירו, הוא עסוק האם זה יגרום לי להיות בעל מידות ובעל חסד, והוא לא עסוק איך לשני יהיה טוב, הוא מגיע למצב שלא איכפת לו השני רק חשוב לו שהוא יהיה בעל חסד ובעל מידות, עד שנמצא שאיננו מתעסק בבין אדם לחבירו אלא הוא מתעסק בבינו לבין עצמו איך הוא יגיע לאיזשהו דרגה בבין אדם לחבירו, מתוך לחיצותו והתחשבנותו כל הזמן על עצמו אינו מתעסק בטובת חבירו, שהצורה של ביאל"ח זה להתעסק איך יהי' טוב לשני, ולרצות שלשני יהיה טוב, אבל הוא רוצה ש"הוא" יהיה טוב בזה שהוא ייטיב לשני. וגם כשהוא מתעסק בבין אדם למקום הוא לא עסוק בעבודת ה', הוא לא עסוק בלעבוד את הקב"ה, הוא לא עסוק בלהרבות כבוד שמים, הוא עסוק איך אני אהיה צדיק, איך אני אהיה עובד ה', לא איך הקב"ה יקבל ממני את התורה ואת המצוות שלי, אלא איך אני אגדל את עצמי, איך אני אהיה צדיק, איך אני אהיה תלמיד חכם, הכל הוא עסוק עם עצמו.

אולי יגיד השומע: מה יש אם זה ככה, כתוב בגמ' בפסחים (נ,ב): "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות אע"פ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה"? אבל ראוי לדעת שהנחיתי הזה הוא במצב הרבה יותר גרוע מכל שלא לשמה, בדרך כלל לפי דרגת הבן עליה של אותו בחור, לוּ הוא לא היה נחיתי הוא הרי היה מתקדם ברצינות לכיון הטוב, וגם אם הוא עדיין בדרגת של "שלא לשמה", אבל ה"שלא לשמה" של בחור רציני הוא בתור מנוע וסיבה שדוחפת וגורמת לו לזרז את עצמו לעשיית המצוות וללימוד התורה וכדו', אבל את המצוה עצמה הוא עושה כצורתה הנכונה, יש לו את ההרגשים הנכונים של המצוה בשם מצות הבורא לקיים את רצונו יתברך, ואילו הנחיתי מתוך שהוא עסוק עם עצמו זה מה שהוא רואה כצורת המצוה, כי הוא עסוק עם עצמו, הוא לא עסוק עם הקב"ה בביאל"מ, והוא לא עסוק עם צרכי החבר בביאל"ח, ומתוך זה יוצא שהוא בכלל לא יגיע ל"לשמה", כי הוא לא עסוק בהרגשות כלפי הקב"ה או בהרגשות כלפי חבירו, כל שלא לשמה הוא בר הכי לרצות שלחבר יהי' טוב, אבל הוא עוד לא בר הכי עכשיו שזה עצמו מספיק יזרז אותו, והוא צריך איזשהו עצה לזריזות מצד השלא לשמה, שהוא יהי' מסוגל לא לחיות רק את עצמו אלא לחיות את חיובו לעשות ולמלא את רצון ה' יתברך או לתת את עיניו וליבו על חבירו, רק לא תמיד הוא מספיק מזדרז לזה, וע"י השלא לשמה הוא יעשה את זה, אבל הוא יעשה את זה כצורת המצוה, אבל ה"נחיתי" הוא לא עסוק עם הקב"ה וגם לא עם החברים, רק הוא עסוק כל הזמן מה קורה איתי, איפה אני בביאל"מ, איפה אני בביאל"ח.

ומה גורם ל"נחיתי" כל כך להיות עסוק עם עצמו? זה בגלל שהוא כל כך מרגיש את עצמו רע וחסר מרוב נחיתותו, עד שזה גורם לו שהוא לא מסיח דעת מעצמו ומלחשוב על עצמו כל הזמן.

נראה בדרך משל, אדם שעובד ומקבל משכורת, הסיבה שהוא הלך לעבודה זה ודאי כי הוא רוצה משכורת, בלי משכורת הוא לא היה עובד, אבל בכל זאת המציאות היא שדרך בעלי מלאכות ופועלים ואומנים שמתוך שהם עובדים בעבודה שהם עובדים הם מתחברים למלאכה ולעבודה שהם עובדים והם עושים אותה כראוי, ופעמים שהם אף עושים אותה לשמה, ואף בחלק שלא ירבה להם עוד ממון, מתוך שאינם בהולים כ"כ ממון, ודאי שהסיבה שגרמה להם ללכת לעבוד זה כי הם רוצים משכורת, אבל הם במשך הזמן מתחברים ואוהבים את עבודתם, חן האומנות על האומן, חן הפעולה על הפועל, והוא כבר עושה את זה בצורה הטובה והמושלמת, ולא כל הזמן עד כמה זה חשוב למשכורת שהוא יקבל בסוף החודש, אבל מי שהוא במצב שהוא מאוד בהול על הממון והוא במצב שחסר לו הרבה כסף, כל הזמן הוא חושב על הכסף, וזה גורם לו שהוא לא שת ליבו לעצם העבודה, כי כל הזמן עיניו וליבו נשואות אל הכסף והמשכורת שהוא יקבל, וממילא זה גורם לו שאין שום סיכוי שהוא יעשה פעם את העבודה עם איזשהו רצון, ושיהיה לו משהו שהוא יעשה בעבודה יותר ממה שקשור לכסף, מרוב שהוא כ"כ עסוק בזה שהוא צריך את הכסף.

וכך הוא המצב אצל ה"נחיתי", שהוא כזה עני ואביון שתאב להרגיש טוב עם עצמו, והוא כ"כ צריך משהו להרגיש טוב עם עצמו, עד שאין לו פנאי בליבו לחשוב על הקב"ה או לחשוב על טובת חבירו. וע"כ ידע לו הבן עליה ה"נחיתי" שיש כאן איזשהו בעיה, ולא יאמר; אני אהיה נחיתי, מה הבעיה, זה לא נכון, כי זה הורס לו בעצם את כל העליה שלו, הוא עושה כל הזמן את התורה ומצוות בין ביאל"מ בין ביאל"ח בצורה מעוותת, הוא עסוק כל הזמן; איך אני אגדל, איך אני אהיה טוב, הוא לא מניח לעצמו מלחשוב כל הזמן על עצמו.

אנחנו רואים אצלו עוד תופעה לא נכונה! היחס שלו לעניני תורה ומצוות שהוא כל הזמן מחפש איזשהו עניני תורה ומצוות ששייכים לדרגה שתגרום לו לעלות ולהתקדם, והוא לא מרגיש ענין בסתם מצוות שהוא כבר מרגיש שהוא כן שייך אליהם ושלא נדרש התקדמות בהם, במצוות כאלה הוא לא מרגיש כל כך ענין לעשות אותם, כי בהם אני כבר מושלם, בהם אני כבר התקדמתי, הוא מחפש כל הזמן מצוות שיגרמו לו שטייגן ולהרגיש שמעלים אותו דרגה. וזה ודאי לא הצורה הנכונה! כי לוּ הוא היה עסוק בקיום רצונו יתברך מה ההבדל בין מצוה שכבר קיימת אצלו בדרגה למצוה שעדיין יש לו מה לעלות דרגה, שניהם כאחת הוא חייב אותם מחמת ציוויו יתברך, מחמת הקב"ה שציוה לעשות את זה.

לוּ אנחנו נצליח לשכנע את אותו "נחיתי" להפסיק קצת להתעסק בעצמו וגדילתו, ולנסות להתחיל קצת לחשוב על המצוות ועל הדברים עצמם המוטלים עליו, ולחשוב על המצוות מתוך מהלך שאני עושה את רצון ה', ומתוך שאני צריך לעבוד את ה' ולקיים מצוותיו, ומתוך שצורת ההתעסקות שלו תהיה שינסה קצת לפרוש מלחשוב על עצמו, ושצורת ההתעסקות שלו בתורה ומצוות תהי' בשביל לעשות נחת רוח לבורא יתברך ובשביל למלא את רצון ה', וכן בעניני ביאל"ח שינסה לחשוב כמה זה יעשה טוב לשני, לחשוב על הטובה של השני, ולא לחשוב איך הוא יהיה בעל מידות. הנה אם הוא יעשה כזאת הסבת מחשבה, הסבה מקצועית, וינסה לחשוב בכיון הזה, ולאט לאט הוא יתרגל שכך תהי' צורת החשיבה והעשיה שלו, זה יגרום לו במשך הזמן לעלות מאוד בצידקות, ובמידות, וביראת שמים, ובאהבת ה', וממילא מתוך שהוא יתעסק בצורה נכונה בתורה ובמצוות הן ביאל"מ והן ביאל"ח זה מה שיגדל אותו, וזהו מתוך שהוא שכח והתעלם לפי שעה מלגדל את עצמו, וככל שהוא ישכח את עצמו ויתעסק בחובתו מתוך המציאות של עצמו, ומתוך המציאות האישיותית שלו הוא יתעסק מה הקב"ה רוצה שאני אעשה, מה נכון שאני אעשה, מה נכון שאני ייטיב עם השני, ולא בתור תוצאה שמזה אני אגדל, זה הצורה שהכי תגדל אותו, והיא גם תגרום לו ממילא להפסיק להרגיש נחיתי, כי הוא ירגיש מלאות וסיפוק טבעי בזה שהוא עושה את מה שמתאים לו לעשות.

עוד רעה חולה שקיימת אצל ה"נחיתי", בדרך כלל יש עוד סיבה שגורמת שקשה להם מאוד להרגיש איזשהו אהבת ה' ולאהוב את הקב"ה, כי הם הרי מרגישים שהקב"ה לא אוהב אותם, כי הנחיתות שלהם גורמת להם להרגיש שהם לא שוים שיתייחסו אליהם והם לא שוים שיאהבו אותם, וגם מתוך הביקורת העצמית הגדולה שלהם על עצמם הם לא מרגישים שהקב"ה אוהב אותם ושהם שוים שהוא יאהב אותם, ובטבע כשיהודי לא מרגיש שהוא אהוב אצל הקב"ה הוא גם לא יאהב את הקב"ה, זה "כמים פנים אל פנים", מי שמרגיש אהוב הוא אוהב, מי שלא מרגיש אהוב גם לא מגיע לאהבה.

גם המציאות היא, שה"נחיתי" כל הזמן מרגיש שהתורה והמצוות שלו אין להם ערך גדול, הוא לא מרגיש ערך בתורה ובמצוות שהוא עושה. ואת מה הוא כן מרגיש שגדול? את הביקורת שלו על הכישלונות שלו. ומתוך שהוא מגיע להרגשה ולתוצאה שהעיקר מה שהקב"ה חושב עליו ודן אותו ושופט אותו זה ביקורת, כי העשיה והשקעה שלו היא לא חשובה, ואילו הכישלונות שלו הם גדולים, אם ככה מה המבט של הקב"ה עליו, זה מבט של ביקורת, זה גורם לו כמובן הרגשה של ריחוק מהקב"ה, כי בעצם היחס בינו לקב"ה זה מצב של הפסד, ומתוך המציאות של מה שהקב"ה דורש ממנו הוא מגיע להפסדים. וממילא זה יכול להוריד לו גם את החשק לתורה ומצוות כי הוא לא מחשיב מספיק את התורה ומצוות שלו. וזה גורם שגם מה שהוא כן עושה ומשקיע זה מאיזשהו כפיה עצמית והכרח כמחוייב ולא מחשק והרגשת סיפוק והצלחה, כי כשאדם מרגיש מצליח וסיפוק ממה שהוא עושה זה גורם ממילא המרצה וחשק, אבל הוא מתוך שהוא לא מחשיב שהרי הוא כל הזמן עסוק עם עצמו עד כמה הוא גדל, וזה גורם לו לא להחשיב את התורה ואת המצוות שלו, אז אין לו חשק, ומה שהוא כן עושה, כי הוא חייב והוא מרגיש כפוי, וזה כמובן יוצר לו ריחוק בהרגשה.

יש כאלה שחושבים, שאם נבקר את עצמינו ונרגיש חזק את החסרונות שלנו זה יגרום לנו שאנחנו נשקיע יותר, ואילו אם נרגיש את המעלות שלנו זה יגרום לנו רפיון, אבל צריך לדעת שבטבע של האדם זה עובד הפוך, ככל שאדם מעריך ומחשיב את העשיה שלו זה גורם לו עוד יותר מרץ וחשק לעשות יותר, וככל שהוא חש ביקורת על מה שהוא עושה שזה לא שוה זה גורם לו יותר דיכדוך והוא מאבד חשק ומוטיבציה.

יהודי אחד הגיע לחזו"א, ואמר לו; שהוא עבד הרבה על בטחון והיה נדמה לו שכבר עלה לאיזה דרגה בבטחון, ועכשיו הוא חלה והוא לא מרגיש בטחון, אז באמת כל העבודה שעבדתי עצמי על בטחון היא לריק. אמר לו החזו"א; דע לך! אתה לא ירדת בכלל ממדרגתך בבטחון, אלא מאחר שעכשיו אתה חולה גם ההרגשות שלך חולים, אדם חולה גם לא יכול להרגיש הרגשות מרוממות, והסיבה שאתה כעת לא חי בטחון זה לא בגלל שירדת מדרגת בטחון שלך, אלא מתוך החולי נפשך מרגישה לא טוב, וכשאדם חולה גם ההרגשות שלו חולים והוא לא מצליח להגיע להרגשה.

עכ"פ ממוצא הדברים אנחנו צריכים לדעת, שהצורה הנכונה של יהודי היא כך, ביהדות לא מצאנו את המושג של 'בטחון עצמי', מי שיבדוק בתורה בנביאים וכתובים וחז"ל אין מושג של בטחון עצמי, כל עניני בטחון עצמי מה שהיום כל כך מדברים על זה, וכל כך מתעסקים בזה,  וכל כך יש קורסים על הענין הזה, זה לא מגיע ממקור מים חיים, כי זה כל הזמן מגיע מאיזה גישה שאדם יגדיל את עצמו, אדם יטפח את עצמו, ואדם יחשיב את עצמו, שזה באמת לא הצורה הנכונה של יהודי בעבודת ה'.

ומה ע"פ תורה ויידישקייט באמת יגרום ליהודי להרגיש טוב? המציאות היא שאדם שממצה את יכולתיו לפי כוחות גופו ונפשו וכישרונותיו וריגשותיו, מי שמתוך עצמו ומהמציאות העצמית שלו, הוא לא מחפש איזה מטרות חיצוניות, איזה מטרות להציג מישהו, או איך לגדל את עצמו, אלא הוא מרגיש בטבעיות של עצמו, ואת הסיגנון לימוד שנותן לו הרגשה טובה ושנותן לו חיות, הוא מרגיש את הדרך במצוות!

ב"שבט מוסר" (פרק א' אות י"ג י"ד) בשם האר"י הוא כותב באריכות ובצורה חמורה מאוד על מאמר חז"ל "לעולם ילמד אדם במקום שליבו חפץ", וז"ל: "והנני מוסר לך דבר אשר תרדוף אחריה, ויהיה חיים לנפשך וענקים לגרגרותיך, לעולם יהיה עיקר לימודך בדבר של תורה שלבך חפץ יותר, אם בגמרא - גמרא, ואם בדרוש - דרוש, ואם ברמז - רמז, ואם בקבלה - קבלה; ורמז לדבר: "כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ" (תהלים א, ב), כלומר תורת ה' תלויה בדבר שלבו חפץ לעסוק, וכמו שכתב האר"י זלה"ה בספר 'דרושי הנשמות והגלגולים', פרק ג' (ספר הגלגולים פ"ד), וזה לשונו: יש בני אדם שכל חפצם ועסקם בפשטי התורה, ויש שעסקם בדרוש, ויש ברמז, ויש גם כן בגימטריאות, ויש בדרך האמת - הכל כפי מה שעליו נתגלגל בפעם ההיא, כיון שהשלים פעם אחרת בשאר הענינים, אין צורך לו שבכל גלגול יעסוק בכולם, עד כאן".

"ואל תביט ותשגיח לדברי המנגדים על מה שחשקת לעסוק בתורה, בגמרא או בפשט או בדרוש וכו', כאמרם לך: למה אתה מוציא כל ימיך בפרט זה של תורה ולא בפרט זה? משום שעל מה שחשקת ללמוד, על דבר זה באת לעולם; ואם תשים דעתך לדבריהם - יכריחוך להתגלגל בזה העולם פעם אחרת, ולעבור נפשך בחרב חדה של מלאך המות ולטעום טעם מיתה, ולכן לא תשמע לדברי המשחית נפשך הזה, כי דע שהשטן מתלבש באלו האנשים, לדאוג ולהצטער ולהכאיב נפש הלומד ועוסק בתורה בחלק שאיוותה נפשו לעסוק, כדי להבדילו משם, שלא ישלים נפשו על מה שבא להשלימה, ולהצריכו גלגולים אחרים".

ושם (אות י"ד): "וכשם שבדבר שחושק יותר האדם ללמוד, משם יבין שעל דבר זה נתגלגל להשלים - כך צריך האדם שידע שורש נשמתו ומהיכן נמשך ועל מה בא לתקן ולהשלים, כמו שאמר בזוהר שיר השירים (יו"ח ע, ע"ד) על "הַגִּידָה לִּי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי" וגו' (שיר השירים א, ז). וכדי שיבין, יראה באיזה מצוה תקיף יצרו יותר לבטלה - יתחזק בה לקיימה, כי בודאי על מצוה זו נתגלגל, וכדי שלא ישלים חוקו, מנגדו יצרו לבטלה להוציאו מן העולם בידים ריקניות. וזהו שתמצא בחכמי התלמוד השלמים, שברוב חכמתם היו משיגים על קיום איזה מצוה נתגלגלו, והיו מחזיקים בה יותר משאר המצות, כדאמרינן בשבת (קיח,ב): שאל רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה: אביך במה היה נזהר טפי? והשיבו: במצות ציצית וכו', ויש במצוות אחרות; והטעם, לפי שהיו מכירים בחכמתם על מה באו להשלים", עכ"ל.

ומבואר בדבריו, שזה לא קשור דוקא למקום שליבו חפץ, אלא זה קשור לכל המהלך של יהודי בכל עניני תורה ומצוות שזה צריך להיות לפי ההרגשה הטבעית שלו איך הוא מרגיש לאן טבעו נמשך, דהיינו זה לא אדם שעסוק עם עצמו איפה העצמי שלי, אלא מתוך עצמו הוא עסוק בחובתו בעולמו, הוא מרגיש מתוך עצמו את סיגנון ההרגשים שמושכים אותו; לאהבה, לתפילה, לאהבת מצוות, לדיקדוק הלכה, להתמדה בלימוד, לסיגנון לימוד, וכו'.

והמציאות בטבע של האדם שכשהוא ממצה את עצמו לפי חושיו וכוחותיו ויכולותיו הוא מרגיש מאוד טוב, והוא מרגיש מאוד טוב בלי לחשוב על עצמו, כי הרי באמת הצורה של יהודי, ובני עליה ודאי יודעים ומבינים את זה, שהצורה של יהודי זה בעצם להיות דבוק בקב"ה, לעבוד את הקב"ה ולהיות דבוק בו. ואנחנו רואים במציאות שכשיש דביקות, כשתלמיד דבק ברבו באמת, הוא לא חש את עצמו, אלא הוא חש את רבו, את הטפילות שלו לרבו, הוא לא עסוק בהחשבת עצמו, שאני אהיה "תלמיד" ושיגידו עלי שאני גדול התלמידים ושאני אהיה התלמיד הגדול של הרה"י הגדול, לא זה מה שהוא חושב וחש את עצמו, אלא מתוך שהוא מטפיל את עצמו ללמוד מרבו הוא לא עסוק עם עצמו, הוא עסוק בללמוד מרבו, אמנם זה נכון שבמוצר המוגמר הוא גדל ע"י זה בתורה והוא נהי' ת"ח, אבל הוא לא עסוק עם עצמו אלא הוא עסוק בללמוד מרבו. וכל הצורה של יהודי ומה שבאנו לעולם זה כדי לעבוד את הקב"ה, והנפש שלנו בנויה בצורה כזאת שאנחנו לא נתעסק בהאדרת עצמינו, אלא נתעסק ב'לעבדה ולשמרה' ובכל עניני תורה ומצוות, וזה נכון שבמוצר המוגמר אנחנו עולים עילוי אחר עילוי ודרגה אחר דרגה, ואנחנו נזכה לאור באור השכינה, והשלימות האמיתי הוא הדביקות בו יתברך, ויש בזה הרבה דרגות, אבל זה הכל קורה בממילא, ולא בזה אנחנו מתעסקים בלהעלות את עצמינו.

נמצא באמת שע"פ תורה ויהדות אין נושא של "בטחון עצמי" בכלל, כי לא הנושא איך להשתרר על אחרים; לדעת איך להחציף כלפי אחרים, ואיך לפתח את האגו ואת החשיבות, זה בכלל לא הצורה של יהודי. ואנחנו לא רואים את זה אף פעם אצל תלמידי חכמים גדולים, זה בכלל לא קיים אצלם, אלא הפוך, מתוך השקיעות שלהם בלעבוד את הקב"ה, ולשמור מצוותיו, וללמוד את תורתו, ומתוך ההתעסקות שלהם בבין אדם לחבירו ובטובת השני, שזה צורת המצוה של ביאל"ח להרגיש את צרכי השני, ו'נתן עיניו וליבו להיות דואג ומיצר עליהם', דהיינו לא להיות עסוק האם אני כבר "בעל מידות", האם אני בדרגה של "נושא בעול עם חבירו", אלא הוא עסוק בלהיות בפועל נושא בעול עם חבירו, זה גורם מיצוי ומלאות פנימית שאי אפשר לתאר, ובן אדם מרגיש מאוד טוב, וכשהוא מרגיש מאוד טוב מתוך המיצוי והסיפוק הפנימי שלו אין לפניו לא קינאה ולא שנאה, כי הוא מרגיש מלא, ואדם שמרגיש מלא כפי טבעו זה ממלא אותו והוא מרגיש מאושר ושמח וטוב, ויש לו את התופעת הברוכות של מה שכביכול מנסים להשיג דרך כל הדיבורים על בטחון עצמי בצורה מזוייפת, כי שם זה דרך שלומדים איזשהו כל מיני טקטיקות איך להחשיב את עצמו, שזה לא הצורה הנכונה על פי תורה ומצוות.

ה"עניו" מרגיש מאוד טוב לא מתוך שהוא עסוק בזה שהוא עניו, אלא המציאות של עניו זה טפילות אצל הקב"ה, כי העניו הוא טפל והוא לא עסוק בהחשבת עצמו, והטפילות הזאת לקב"ה בקיום התורה והמצוות וביאל"ח וביאל"מ זה גורם תחושת מיצוי ומלאות למה שבאמת מוטבע בטבע הנפש שזהו מילוי חובתו בעולם, זה המבט הנכון, וממילא לא מרגישים נחיתיים כי הוא ממצה את עצמו. ורואים לפי הענין, ומה שצריך בדק הבית עושים בדק הבית, ומתוך שההתעסקות היא לא איך אני אגדל, לא מגיעים לזיופים, לזייף את עצמו להגיע לאיזשהו שיגעון גדלות, או לזייף את עצמו למידי ביקורת ולשיפלות נפש של נחיתות, כי הוא לא עסוק עם עצמו, רק הוא חי מה נכון לעשות, ומשתדל לעשות את מה שנכון לעשות, וכך הוא הרבה יותר מאוזן והרבה יותר עם פורפורציות להבין איפה הוא נמצא, ומה הוא יכול לעשות, ומה הוא לא יכול לעשות, ובזה הוא יגדל ויעלה ויצליח.

דִילֶמַה, שני סוגי בחורים, יש המרגיש 100% שהכל איתו בסדר, גם כלפי שמיא וגם כלפי ארעא, גם ב"א למקום וגם ב"א לחבירו, ויש הבטוח שבהכל הוא לא בסדר, הן חובותיו לבוית"ש והן בחברה. ובדרך כלל שני הצדדים זה לקויות, בין המגזים לצד זה בין לצד האחר, זה שיגעון גדלות, וזה שפלות נפש ונמיכות קומה.

הבה נתבונן היכן הטעות יותר חמורה, דהנה כשאנו רואים שגעון גדלות שמרגיש שהכל בסדר, זה בעל גאוה, וכשאנו רואים מושפל בעיני עצמו, הנה מבחינת מידות נראה שהוא יותר טוב.

אך א"א לבוא למי שיש לו בטחון עצמי מופרז שיפסיק עם זה משום שזה לא נורמלי, כי גם אם יקבל זאת שהצ'ק ללא כיסוי זה לא יעבוד בשטח וזה לא יגרום שינוי, וא"א לבוא לנחיתי ולהגיע ולהגיד לו תפסיק להיות נחיתי, כי גם אם ישתכנע שהוא מידי נחיתי מ"מ בלמעשה הוא ישאר אותו דבר, רק הנחיתות מגיעה ממבחן עצמי שמציב יעדים שלא נתממשו.

ולכאו' הנחיתיים ענוים, אך בעיית הגאוותן היא לא רק שמתגאה על אחרים אלא בזה שהוא עסוק עם עצמו, ואף הנחיתי חושב על עצמו, והעניו לא חושב על עצמו אלא חושב על דברים יותר רוממים. אצל הגרי"ג לא נמצא המושג איפוא אני אהיה פֹה, לא קיים אצלו היכן יהי' מעמדך, אלא מה מוטל ויכולני לעשות וכו'. לא האם אחשב צדיק או רשע, אפילו ע"ז אדם לא צריך לחשוב ולהיות עסוק אם יהי' ת"ח או לא, לא להיות עסוק במעמד ולא לחשוב על עצמו, אלא להיות עסוק מה אני יכול לעשות ומה לא, להיות עסוק בתכלית; האם אני מסוגל ללמוד או לא, האם אני מסוגל להספיק דפים או לא, לא להיות עסוק במעמדות בחברה, ולא אפילו היכן אני עומד כלפי הקב"ה; צדיק, רשע, או בינוני, אלא האם המטלה שייכת אלי, כי כשאדם עסוק במעמדו הוא עלול לכשלון, השגעון גדלות זה  מחוסר מחשבה מוחלטת, שלא שם לב את הניתוק בין המציאות למעמדו, אך שניהם שמים את עצמם או בגאוה או בנחיתות, העיסוק באגו תביאהו להרגיש מידי מוצלח או נחות, אך מי שלא עסוק באגו ובמעמדות רק בתכלית, הרי הוא עסוק בהנדרש והמסוגלות ואז הוא עסוק במה ששייך אליו.

מי שלא כ"כ כשרוני ולא ממשפחה כ"כ חשובה והוא נחיתי, זה כי הוא עסוק עם עצמו. מי שיהי' עסוק במטרות, לא יהי' לא בשגעון גדלות ולא בנחיתות! לא האם אני רה"י או בחור חשוב, אלא האם אני משקיע מספיק. העסוק בעצמו במקום להיות עסוק בעשייה זה גאוה, גאוה זה לא רק העיסוק בכבוד, גאווה זה עיסוק עצמי מופרז, "הוא" קיים יותר מידי.

עובד ה' לא "הוא" במרכז הענינים, כשהוא כן במרכז ז"א שהוא לא בסדר, הוא לא עובד את הקב"ה, אלא את עצמו! בספר "פולמוס המוסר" מספר איך נראה "מוסרניק" מול שולחן במעדנים ועובד ע"ע לא לאכול, ואחרי שהתגבר על מידת התאוה פתאום אמר לעצמו, הרי אהיה בעל גאוה מזה שלא הייתי בעל תאוה, ולכך מיד זלל הכל, וזה תיאור של אדם ששם א"ע במרכז, והוא בסוף יחטא ולא יעשה מה שצריך, כי כשיתגבר על תאוה יהי' גאוה, וכשיתגבר על גאוה יגיע לתאוה, כי הוא עסוק האם אני בעל גאוה או בעל תאוה.

זקן בא לקוצק'ר שרוצה לעלות לא"י, ושאלו: למה אתה עולה? ואמר: לחסוך גלגול מחילות, וענה הקוצק'ר: כזה "אנוכי" שעסוק בגלגול מחילות.

ויש שעסוקים בעוה"ב שלי ובמעמדם, וזה גאוה כל שה"יש" מידי קיים בין מידי טוב בין מידי פחות טוב, דהיינו בחשיבה הרבה על עצמו במקום להיות עסוק במה תעשה להקב"ה ולבנ"א.

במה אתה יכול ליצור חשבון הנפש? לא באיזה קטיגוריה אני נמצא, אלא האם הספקתי היום מספיק, כמה תורה למדתי, כמה התבטלתי, כמה לה"ר, איך התפילה, מה יכולתי ומה לא, אך לא לעשות חשבון למה אני לא צדיק כחבירי, ולמה אני לא מתפלל טוב, כי עסוק במעמד של עצמו, תשאיר להקב"ה האם להגדירך צדיק או רשע או בינוני, תעשה חשבון כמה היבול היומי, לא באבחנה מי אני, והאם בדרך להיות רעק"א או לא. חשבון הנפש זה האם עשיתי או לא, אני לומד בַּסֵדֶר 3 שעות, האם זה היה באיכות או לא, לא להתעסק האם אני למדן או לא, כי כאשר עסוק בעצמו יותר מידי, הנה אם הוא נורמלי יהי' נחיתי, ואם הוא שקרן ומעוות יהיה בשיגעון גדלות, כי הבודק עצמו באמת יגיע לנחיתות, והרמאים לבעלי בטחון עצמי מופרז, והנוהג כראוי לא רואה בעיניים את עצמו בהעסק אלא רק מה נכון או יכול ולא מה מעמדי בנושא.

איך לך בעיה בבטחון עצמי רק אתה לא עושה מספיק מה שאתה צריך, ולא הבין מה הוא רוצה, אך היום הוא מבין והוא שכח מהנושא.

הספוגים ביקורות סובלים מעיסוק עצמי בגלל מה שעשו להם, וכשישכח מעצמו ויעסוק בעשייה אין לו בעיות כאלו, רק בישיבה כל הזמן מעמדות, וצריך להתנתק מהעיסוק ב"עצמו", שהוא יוצר עיוותים או לכאן או לכאן.

יהודי עבר עבירה, הנה אם הוא עסוק במעמדו כצדיק או רשע בעקבות העבירה הרי הוא מחטיא את צורת המבט, שבמקום להיות עסוק בזה שהמרה פי האדון ברוך הוא ממ"ה הקב"ה הוא עסוק מה קורה עם עצמו, ועיסוק בעצמו יותר עלול להביאו לעיוותים חשיבתיים ולמבט לא מאוזן על החטא, ומשא"כ כשצורת מבטו וענינו הוא על זה שהמרה ועבר על ציווי אדונו הנה אכן ירגיש רע ומר על עוזבו את ה', אך יתמקד בלעשות תשובה ושב ורפא לו. וזהו משום שכשמתמקד בנושא עצמו בו נכשל הרי הוא יותר קרוב למדוד ולהעריך את המוטל עליו בתיקון הדבר, מאשר כשהוא עסוק בגברא שלו עצמו היכן הוא מעמדו ודרגתו לאור החטא וכדומה. וראיה לדבר, שהרי לוּ ישאלנו חבירו איך ארגיש כשעשיתי עבירה, יידע לענות לו תעשה תשובה ואתה מסודר, וזה מתוך שכלפי חבירו אינו מסתבך במהי דרגתו של חבירו אלא במה מוטל ונכון לעשות כדי לפתור את הבעיה, וכשיעשה וצורת מחשבתו עם עצמו תהי' גם בצורה זאת הנה לא יסתבך אלא יתקן עצמו כפי דרכי התשובה ושב ורפא לו. וכך רואים אצל אנשים גדולים, שאינם עסוקים בעצמם כלל אלא בחובתם בעולמם מתוך חכמתם והגיון ליבם והרגשותיהם.

עוד זאת, שהמציאות שכשאדם עסוק עם עצמו מה מעמדו ומה דרגתו, זה גורם לו פחות להשקיע בהעשיה הנדרשת בעצמה מתוך שמסתבך בדרגתו ובמעמדו, ואילו המתמקד בהעשיה עצמה הרי הוא מספיק הרבה יותר ובחריצות רבה, מתוך שהוא מתמקד בהנושאים עצמם בהם הוא אמור לעסוק ואינו שועה בדברי שוא. וזה מובנה בנפש הפנימית לא להתעסק במעמדו ובערכו אלא בלעבוד את הקב"ה, כמו שכך קיים בין כל שני אוהבים באמת שכל אחד עיקר ליבו והרגשתו הוא בטובת חבירו ולא בטובת עצמו, וכן ביראה, תלמיד הלומד מרבו ומשמשו בשימוש חכמים עסוק בעיקר בהלימוד ובדרכי העבודה שיכול ללמוד מרבו ולא בהאדרת עצמו מתוך היותו תלמיד של רבו, ומתוך שהוא מעמיד עצמו בהנהגה זו הוא מרגיש סיפוק נפשי פנימי, שכל כח בנפש שבא לידי ביטוי והמיצוי הנכון שלו האדם מרגיש נעימות אין קץ ומלאות וסיפוק בלא לחשוב על גודלו וכבודו, אלא כך הוא טבע הנפש שמתענגת שמנהלת את עצמה כפי הצורה שיעד לה הבורא ית"ש.