תפילה דיבור עם ה' ודיבור על ה' וענין פסוקי דזמרה

יש מקום להציע איזשהו הצעה שכמדו' שהיא תוכל ליצור איזשהו חיזוק בענין תפילה! רבי יוחנן בן זכאי מברך את תלמידיו לפני מותו: "יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם" (ברכות כח,ב). אנחנו רואים במציאות שכשאדם מדבר עם חבר או משוחח עם ידיד, תוך כדי שהוא משוחח ומדבר עם חבירו הוא לא מתקשר עם אדם אחר באיזה מרמזי רמוזי, זה דבר לא נורמלי שבן אדם יעשה כך, זה פוגע, וזה לא לענין. אולי מתוך זה אנחנו נבין ונתקדם לשלב שגם הנהגתנו עם הקב"ה תהי' כהנהגתנו עם אחד מחברינו, ובשעה שאנחנו מדברים עם הקב"ה נתנהג עכ"פ כבשעה שאנחנו משוחחים עם אדם, ולא נפנה את הפנים לאדם אחר ונתקשר עמו באיזשהו רמז וכדו' תוך כדי שאנחנו מדברים עם הקב"ה.

בא נראה כמה פרטי הלכות שיש בענין וזה יתן לנו אולי כיוון, בסי' פ"ג סעי' י"ב כתוב בשו"ע: "אסור לברך והוא עוסק במלאכתו". המשנ"ב אומר; שהכונה היא לכל עניני ברכות ואפי' ברכות שאינם דאורייתא, דהיינו לאו דוקא ברכהמ"ז, אלא כל הברכות ואפי' ברכות דרבנן אסור לברך והוא עוסק במלאכתו.

בהל' ברכהמ"ז (קצ"א ב') השו"ע חוזר שוב: "אסור לעשות מלאכה בעודו מברך". והמשנ"ב מביא: "מפני שנראה כמברך בדרך ארעי ומקרה. ואפי' תשמיש קל אסור לעשות, ואצ"ל שלא יעסוק בדבר שצריך לשים ליבו אליו. וכתב הט"ז שיש להיזהר שלא לעיין אפי' בדברי תורה בשעה שמברך ברכהמ"ז, כי זה מורה על היות ברכהמ"ז אצלו רק על צד המקרה וההזדמן, ולאו דוקא ברכהמ"ז, ה"ה כשעוסק בתפילה או באיזה ברכה אחרת, וזה נכלל במאמר תורתינו "וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי" (ויקרא כו, כא), דהיינו שלא יהיו המצוות אצלינו על צד המקרה וההזדמנות בעלמא", ע"כ. עכ"פ מבואר כאן שבעת ברכה ועשיית מצוה אין להתעסק אפי' לא בתשמיש קל, ואפי' בברכות דרבנן.

קרי"ש כידוע היא דאורייתא, תפילה היא דרבנן, ואעפ"כ מצאנו בכמה הלכות שקרי"ש יותר קל מתפילה: א'- "האומנים קורין בראש האילן או בראש הנדבך, מה שאינם רשאין לעשות כן בתפילה" (ברכות ב, ד), דהיינו שתפילה יותר חמורה מקרי"ש בענין זה. ב'- עוד מצאנו חומר בתפילה מאשר בקרי"ש, שבתפילה כתוב בשו"ע (ק"ד א'): "אינו משיב לא מפני הכבוד ולא מפני היראה, אפי' מלך ישראל שואל בשלומו לא ישיבנו", זה בתפילה, ואילו בקרי"ש כתוב (ס"ו א'): "ובאמצע שואל בשלום אביו או רבו או מי שגדול ממנו בחכמה וכ"ש מלך, ומשיב שלום לאדם נכבד ואפי' באמצע הפסוק", אמנם המשנ"ב מביא שלמעשה לא נוהגים היום באמצע קרי"ש להשיב, אבל עכ"פ זה עיקר הדין.

ויש לתמוה, איך הדין מגיע לכזה מסקנה, שלמרות שקרי"ש דאורייתא ותפילה דרבנן, וודאי שאם יש לו זמן רק לאחד מהם פשיטא שהוא צריך לקרוא את הקרי"ש, ואעפ"כ יש כאן קולות של קרי"ש מול חומרות של תפילה?

מה שנראה לבאר בענין, שההבדל כאן והחומרות שיש כאן בתפילה ביחס לקרי"ש זה לא חומרא של איזה הלכה בהלכות תפילה שחומר המצוה של תפילה היא גורמת את הדינים האלה, אלא בתפילה הוא מדבר עם הקב"ה ומבקש ממנו בקשות, וכשאתה באמצע לבקש ולדבר עם הקב"ה, אתה צריך לדבר ולבקש ממנו בדרך ארץ ובכבוד, איך אתה מתקשר עם הקב"ה כשאתה בראש האילן או בראש הנדבך, או שתוך כדי שאתה מדבר עם הקב"ה אתה פונה לאנשים אחרים, כך לא עומדים לפני בשר ודם וודאי שלא לפני הקב"ה. ולכן הדינים האלה של החומרות של תפילה על קרי"ש הם קיימים גם בתפילת נדבה, כי תפילת נדבה אמנם מפאת עצם דינה וחומרתה היא הרבה יותר קלה מאשר תפילה עקרית, אבל היא ג"כ דיבורים עם המלך, וכשמדברים עם המלך לא מדברים איתו בצורה לא מתאימה. אולם קרי"ש זה לא דיבורים עם הקב"ה, אלא קרי"ש זה שאנחנו קוראים פרקים בתורה ובזה אנחנו מעידים על אדנות ואחדות ה', ואנחנו קוראים כאן פרשיות שיש בהם את עיקרי היחס בינינו לקב"ה, אהבת ה' עד מסירות נפש וקבלת עול תורה ומצוות, אנחנו לא מדברים כרגע עם הקב"ה אלא אנחנו קוראים פרקים בתורה וקוראים את זה בטעמים של קריאה בתורה, אמנם ודאי שבעת שאנחנו קוראים קרי"ש שזה עשה חמור מדאורייתא הקב"ה מקשיב כמוש"כ 'ויקשב ה' וישמע', אבל זה לא דיבורים איתו, אנחנו קוראים והקב"ה שומע, הקב"ה גם מקשיב ורואה אותנו בכל עניני מצוות שאנחנו עושים ויש לו נחת רוח מזה, וכך הוא גם רואה אותנו כשאנחנו קוראים קרי"ש, אבל מהות הקרי"ש זה לא דיבורים עם הקב"ה אלא זה התעסקות שלנו בקבלת עול מלכות שמים תוך כדי קריאת הפרשיות האלה של התורה, וע"כ למרות שקרי"ש בעצמותה היא חמורה מתפילה שהרי היא מדאורייתא, ובוודאי שאם יש זמן רק לאחת מהם דוחים את התפילה, אעפ"כ יש בה קולות שאין בתפילה, כי בתפילה אתה באמצע לדבר עם הקב"ה, ולא שייך שתעשה משהו אחר כשאתה מדבר עם הקב"ה, אבל בקרי"ש אתה לא באמצע לדבר עם הקב"ה.

נראה הלאה, "פסוקי דזמרה" זה לא דיבורים עם הקב"ה אלא ענינו שזה איזשהו אירוע שהוא כעין אירוע לכבוד מלך חשוב, שעושים אירוע לכבודו ונואמים שם בכבודו ובחשיבותו, זה לא דיבור "איתו" אלא "עליו". ברמח"ל ב"דרך השם" (ח"ד פ"ו) הוא מתאר מה זה פסוקי דזמרה, הוא כותב כך: "פסוקי דזמרה הכונה בהם בכלל לגלות אור פניו ית' על ידי התהלות שאנו מתהללים בו ומספרים בשבחו, שזה ענין תלאו הבורא ית' במעשה הזה, דהיינו בהילול לפניו, והוא ענין הבוחר בשירי זמרה", ע"כ. זאת אומרת שהקב"ה נמצא במקומו והוא שומע שאנחנו מהללים ומזמרים לפניו. ובאמת בלשון של השו"ע בסי' נ"א סעי' ח' הוא קורא לפסוד"ז "זמירות". ושם בסעי' ט' כתוב: "מזמור לתודה יש לאומרה בנגינה, שכל השירות עתידות להיבטל חוץ ממזמור לתודה". פסוד"ז זה כאילו אנחנו משוררים ומהללים ומשבחים מישהו גדול ומלך גדול, לכן פסוד"ז לא אומרים את זה באיזה צידקות ונהימה, כי פסוד"ז ענינו שירה וזמרה והילול ושבח.

"מזמור לתודה" שכתוב בשו"ע שכל השירות עתידות להיבטל חוץ ממנה, כתוב בה "הריעו לה' כל הארץ", שזה אפי' לא מילים, זה תרועה, זה איזה מעמד של הרעה שמריעים, יש איזה שאגות כאלה של שמחה מתוך הערצה. הזכרנו אולי פעם, היה פעם איזה תחרות בין נבחרות של לאומים שונים, וכששודר הניצחון בתקשורת כל המכוניות בארץ צפרו בהרעה של תרועה לנבחרת ישראל, יש איזה מצב שבו מרוב הערצה הריעו לה' כל הארץ.

רבי חיים פרידלינדר מביא כאן בביאור שלו על פסוקי דזמרה, ושזה כונת הרמח"ל כאן, שהמהות של פסוד"ז היא שע"י שאנחנו מהללים זה גורם שהמלך מתגלה, כשהמלך שומע שמהללים אותו הוא מתגלה ומאיר פנים אלינו, ובאותה מידה שאנו מבקשים פניו אנו זוכים לגילוי הארתו. והוא מביא משל לזה, שהרי "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא" (ברכות נח,א), ומלכותא דארעא לפי השבח שנותנים למלך כך הוא מאיר פנים לנותן השבח. והוא מביא עוד המחשה למדריגה יותר נמוכה, מי שמחניף לשני מקבל ממנו את חפצו, כך אצל הקב"ה יש ענין של הכרת גדלות ה' יתברך. והוא התוכן של פסוד"ז, שמגלים בהם את הנהגת הקב"ה בכל הבריאה, וכל הבריאה כולה אומרת שירה, כדוגמאות הפסוקים "הַלְלוּ אֶת ה' מִן הָאָרֶץ...; אֵשׁ וּבָרָד שֶׁלֶג וְקִיטוֹר רוּחַ סְעָרָה עֹשָׂה דְבָרוֹ" (תהלים קמח, ז-ח), כל הבריאה עושה את רצונו, פסוד"ז מטרתם להלל ולשבח ולגלות את הוד והדר מלכות הקב"ה בבריאה שהכל מונהג על ידו וכולם משרתיו ועבדיו, וע"י שאנו מגלים ומהללים אותו בבריאתו כך הוא מגלה לנו את אור פניו, כשיש 'אלוקי בקרבי' יש גילוי אור פניו ושפע של ברכה ממנו, זה המהות של פסוד"ז.

אומרים ב"הודו": "הוֹדוּ לַה' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו" (תהלים קה, א)- זאת אומרת שאנחנו מרוב שבח והערצה עושים פירסומת ומדברים על זה. אח"כ כתוב "שִׁירוּ לוֹ זַמְּרוּ לוֹ שִׂיחוּ בְּכָל נִפְלְאוֹתָיו" (שם קה, ב)- שרים לכבודו. אחרי זה כתוב בפסוק: "הִתְהַלְלוּ בְּשֵׁם קָדְשׁוֹ" (שם קה, ג), מה הכונה בזה? ב"התהללו בשם קדשו" לא באים כעת לדבר בשבח ישיר לקב"ה, אלא "התהללו"- תשתבחו ותתפארו אתם; "בשם קדשו"- בזה שיש לנו אלוקים גדול כל כך מול אלוהי העמים הבל וריק, והקב"ה נתן לנו רשות והוא משתבח בזה שאנחנו משתבחים בו, זאת אומרת שזה בעצם שבח לעצמינו, כמאמר הכתוב "התהללו בשם קדשו" בוא נתהלל בזה שיש לנו את הקב"ה. וממשיך הפסוק: "יִשְׂמַח לֵב מְבַקְשֵׁי ה'" (שם קה, ג) אנחנו שמחים בזה שאנחנו מבקשי ה'.

וכן כתוב "שִׂמְחוּ בַה' וְגִילוּ צַדִּיקִים וְהַרְנִינוּ כָּל יִשְׁרֵי לֵב" (תהלים לב, יא)- זה איזשהו קריאה! בא נשמח בה' מרוב הערצה ואנחנו נרנן על זה.

עוד כתוב: "אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה' מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ" (דברים לג, כט). מה הכונה "ואשר חרב גאותך"? המפרשים שם מסבירים; יש כאן איזשהו מבט איך יהודי אמור להרגיש כשקרה לו איזשהו ישועה או ניצחון שכעת באמת הוא שמח ויודע שזה הכל סייעתא דשמיא, יש כאלה שכל צורת ההרגשה שלהם, טוב אנחנו יודעים שזה לא אני בכלל אלא זה הכל סייעתא דשמיא, היה לי איזה ס"ד גדולה אבל זה לא שייך אלי, שהרי וכי אני יכלתי משהו לעשות. זה בהחלט נכון! אבל הפסוק כאן אומר משהו אחר, הפסוק אומר שיהודי כשהוא נושע מהקב"ה הוא מתגאה בזה שיש לו אלוקים חיים גדול כל כך שמושיע אותו בעת צרתו ולוחם את מלחמתו, כמו בן שמתגאה בגבורת אביו שמרוב שהוא מעריץ ומכבד את אבא שלו הוא מתגאה בגבורת ובחשיבות אביו, זה הכונה התהללו בשם קדשו, זאת אומרת שהקב"ה נתן לנו רשות להתהלל ולהשתבח בו וזה משמח אותו והוא רוצה בזה, וזה שבח שזה גורם למה שהרמח"ל כותב שזה גורם לגילוי אור פניו, כמו שהוא מביא שמלך שמפארים ומשבחים אותו זה גורם לו לגלות את עצמו לעם ולהעניק לעם מכח מלכותו. עכ"פ מהות פסוד"ז זה לא דיבור עם הקב"ה אלא דיבור על הקב"ה.

"הברכות"- מה שיש בפסוד"ז "ברוך שאמר" ו"ישתבח", זה ברכות שהם כן דיבור עם הקב"ה, ברכות זה תמיד דיבור עם הקב"ה, אנחנו אומרים "ברוך אתה" בברכות, וכן אנו אומרים: "נגדלך ונשבחך ונפארך ונזכיר שמך ונמליכך מלכינו אלוקינו", אנחנו מדברים איתו.

"ברכות השחר"- יש טעות בהמון העם, המון העם חושבים שפסוד"ז יותר חמור מברכות השחר, כי הרי ידוע שמעת שהתחלנו את הפסוד"ז כבר אסור לדבר אבל בברכות השחר אפשר עדיין לדבר, מזה נראה לכאו' שפסוד"ז זה יותר חמור, אבל זה לא נכון, כי בברכות השחר זה דיבור עם הקב"ה, וכשמדברים עם הקב"ה אין להתעסק בדברים אחרים, משא"כ פסוד"ז זה שבח והילול לקב"ה אבל זה לא דיבור איתו.

בשו"ע בהל' קרי"ש (ס"ג ו'): "הקורא קריאת שמע, לא ירמז בעיניו, ולא יקרץ בשפתיו, ולא יראה באצבעותיו בפרשה ראשונה שהוא עיקר קבלת על מלכות שמים, מפני שנראה כקורא עראי", מבואר כאן בשו"ע שהטעם שלא ירמז בעיניו וכו', מפני שנראה כקורא עראי. מעניין מאוד! במשנ"ב שראינו קודם בשם הט"ז שהוא מביא על זה שאסור לעשות מלאכה בעודו מברך אפי' תשמיש קל, הט"ז כותב את אותו סברא: "מפני שנראה כמברך דרך עראי ומקרה, ואפי' תשמיש קל אסור לעשות, וזה נכלל במאמר תורתינו "וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי" (ויקרא כו, כא), שלא יהיו המצוות על צד המקרה וההזדמנות בעלמא". מה הפשט שהט"ז בברכות כותב את אותה סברא שהשו"ע כותב בקרי"ש, מה המקביל בין שני הדברים האלו?

רק הפשט הוא פשוט, הרי כפי שאמרנו קרי"ש זה לא דיבורים עם הקב"ה, אלא זה דיבורים שלנו שאנחנו קוראים פרשיות בתורה שיש בהם דברים ועיקרים גדולים מאוד; של קבלת עול מלכות שמים, וקבלת עול מצוות, ואהבת ה' עד מסירות נפש וכו', החשיבות של קרי"ש היא כזאת, שפרשה ראשונה שהיא עיקר קבלת עול מלכות שמים אסור לרמוז ואסור לקרוץ ואסור להראות באצבעותיו כי זה נראה כקורא עראי, ואמנם המשנה ברורה דן שם למעשה בשאר פרשיות אבל בפחות מחומרת קרי"ש אין את הדין הזה. לעומת זאת בברכות שזה דיבור עם הקב"ה, אז תוך כדי דיבור עם הקב"ה לרמז לאחרים דברים זה דבר הכי חמור שלא צריך להגיע לטעם של 'דרך ארעי ומקרה', כי איך אתה מדבר עם הקב"ה ובאמצע מדבר עם מישהו אחר, אדם שבאמצע שהוא מדבר עם חבר מתחיל לדבר עם מישהו אחר החבר נפגע, זה לא לענין, זה בכלל לא קיים.

והמשנ"ב שמביא בשם הט"ז שבאמצע ברכות לא לעשות אפי' תשמיש קל, כי תשמיש קל אנחנו רואים שטבע בני אדם שגם תוך כדי שהם מדברים הם יכולים לעשות איזה עבודה, אדם באמצע עושה משהו, או אמא באמצע שהיא שוטפת כלים היא מדברת, היא יכולה לדבר עם בעלה, היא יכולה לדבר עם ילדיה, וזה לא משהו לא לענין תוך כדי מלאכה לדבר, או אומן במלאכתו תוך כדי שהוא מתעסק במלאכתו הוא מדבר עם אנשים, וזה לא סתירה לתקשורת עם אחרים בזה שהוא עוסק במלאכתו תוך כדי דיבור, אבל תוך כדי דיבור עם אחד לתקשר עם מישהו אחר זה ממש פגיעה ולא אנושי בכלל. ממילא כך, תוך כדי ברכות לעשות תשמיש קל, ולא תיקשור עם מישהו, זה באמת רק ענין של "ואם תלכו עמי קרי", כי הוא נראה כמברך בדרך ארעי, וזה מה שהט"ז אומר מפני שנראה כמברך בדרך ארעי. אבל בקרי"ש שזה לא תיקשור עם הקב"ה, אלא הוא שומע 'ויקשב ה' וישמע', ואנחנו קוראים לעצמינו את הפרקים האלה שיש בהם את ענין הקרי"ש, ע"ז כתוב בשו"ע למה לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו, שזה תיקשורת עם אחרים, רק שזה כקורא עראי, כיון שבזה אין את החומר של ברכות כי זה לא תיקשור עם הקב"ה.

עכ"פ יש מהלך ברור של הבדל בין חלקים שבהם אנחנו מדברים עם הקב"ה, ובשעה שאנחנו מדברים עם הקב"ה לרמז משהו לאחרים זה דבר חמור מאוד, ותשמיש קל יש בזה את החומרא שעל דרך מקרה ועראי מה שהט"ז אומר, ובדברים שאנחנו לא מדברים עם הקב"ה כל העסק הוא יותר קל, רק שבקרי"ש בפרשה ראשונה שעיקרה הוא קבלת עול מלכות שמים, בזה יש את החומר בגלל שזה נראה כקורא עראי, ואילו בשאר הפרשיות או בפסוד"ז זה הרבה יותר קל.

לכל הפחות יש משהו שצריך לדון ולבדוק אותו גם מבחינת הלכה, אדם באופן שכן מותר לשאול מפני הכבוד או מפני היראה לפי כל החילוקי דינים, הרי כשהוא עונה הוא מפסיק באותו זמן את התפילה או את הקרי"ש והוא שואל או משיב שלום, אבל במרמזים לפעמים עושים את זה תוך כדי האמירה שהרי אפשר לקיים שניהם ואז יש בזה ודאי יותר זילזול אם תוך כדי שהוא אומר הוא מרמז וכדו', וע"כ א'- צריך לבדוק, ולא יצא לי לבדוק עד הסוף, באופנים המותרים האם הכונה היא שמותר גם תוך כדי האמירה עצמה או שהוא רק יפסיק ויעשה את הרמז ואז יחזור לענין, ב'- ועכ"פ גם מי שקורה לו שהוא עדיין לפעמים נכשל בלרמז או בלקרוץ במה שאין לעשות כן, לפחות אם הוא יפסיק את האמירה ואז ירמז ואחרי זה יחזור זה ודאי פחות חמור.

בא נראה כאן איזשהו נקודה מעניינת שיש אולי מה להתבונן בזה, בפסוקי דזמרה יש את הברכה המקדימה שהיא "ברוך שאמר", ואת הברכה האחרונה שהיא "ישתבח", ובאמצע יש "אשרי", ולכן הדין הוא שאחד שלא מספיק את כל פסוד"ז אז לכל הפחות שיאמר "ברוך שאמר" "ישתבח" ו"אשרי". למה הוא חייב להגיד את אשרי? כי הוא אמר בברוך שאמר "נהללך ונשבחך ונפארך". ואיפה הוא עושה את זה? אז באשרי יש את סדר א-ב וכולו שבח והודאה.

מה קורה אחד שיש לו עוד זמן למשהו אחד חוץ מ"ברוך שאמר" "אשרי" "ישתבח", מה הוא אומר? כתוב בשו"ע שהדבר אחרי זה שיאמר כשיש לו עוד זמן מועט זה להגיד את הללוי-ה האחרון, הללוי-ה הללו א-ל בקדשו... הללוהו בתקע שופר, הללוהו בנבל וכינור וגו', זה המזמור שהוא בסדר עדיפות הכי גבוה אחרי ברוך שאמר אשרי וישתבח. לכאו' יש לעיין מה החשיבות כ"כ של המזמור הזה, והרי אין בו כמעט שבחים, רק שמספרים שם באיזה כלי זמר מהללים אותו?

כמדו' שכתוב כאן איזה דבר מעניין מאוד, פעמים שע"י ניגון בכלי זמר זה מביע יותר רגש של שבח מאשר ריבוי אמירת שבחים, הניגון יוצר התרגשות וחיבור לשבח וההלל וההודאה יותר מאמירות, וע"כ כך, אמנם ודאי חייבים להגיד פרק אחד וזה "אשרי", כי הוא אמר "נהללך ונשבחך ונפארך" והכונה על דיבורים לכן צריך להגיד אשרי, אבל אחרי זה כשיש לו עוד איזה זמן להוסיף משהו, האם להוסיף מלל או להוסיף ניגון, הרי שניגון מבטא יותר שבח מאשר מלל. דוגמא לדבר! בא נשאל שאלה: איך תראה חתונה שלא יהי' בה תזמורת אבל יהי' בה דרשות מאוד חשובות מדרשנים מהוללים שידרשו על גודל המעמד וחשיבות ענין החתונה והנישואין וכו', מה יותר יעשה מצב של חתונה, דרשות גדולות על הערך וחשיבות של מעמד החתונה או התזמורת בלי מלל והניגונים אפי' בלי דיבורים שהם אלה שיוצרים את המצב של החתונה? הרי פשוט שהתזמורת והניגונים הם שעושים את עיקר מצב שמחת החתונה, והרי כל מהות פסוד"ז מה שראינו ב"דרך השם" זה אירוע שבו אנחנו משבחים את המלך וזה גורם הארת פנים, זה משמח את המלך מה שאנחנו משבחים ומפארים אותו, אבל אחרי שאנחנו שיבחנו אותו ואמרנו כבר "אשרי" ניגוני שבח עדיפים מעוד שיבוח, ולכן אנחנו אומרים שם בהללוי-ה: "הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר הַלְלוּהוּ בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר; הַלְלוּהוּ בְּתֹף וּמָחוֹל הַלְלוּהוּ בְּמִנִּים וְעֻגָב; הַלְלוּהוּ בְצִלְצְלֵי שָׁמַע הַלְלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה" (תהלים קנ, ג-ה), בזה שאנחנו מדברים על ריבוי הכלי זמר שמזמרים לכבודו יש בזה שבח ועילוי יותר מאשר עוד הוספת מלל ותיבות. וזהו כמו מה שהזכרנו קודם במזמור לתודה הריעו לה' כל הארץ, ש"הריעו" זה אפי' לא דיבור אלא תרועה שמרוב הערצה ושמחה מריעים לכבוד המלך, זה הענין של פסוד"ז. ולכן פסוד"ז לא אמורים להאמר באיזה צורה רצינית וכבדה, כי פסוד"ז כל עניינם שיר ושבח והלל לכבודו של הקב"ה כמו שמשבחים ומפארים את המלך.

וגם נמצאנו למדים את החלק הזה, שבכל סוגי אמירות שבהם יש דיבורים עם הקב"ה, וברכות בין דאורייתא ובין דרבנן, בהם יש חומרא מיוחדת בלתקשר עם מישהו אחר, כי זה ממש ההפך הכי גמור של צורת תקשורת שתוך כדי שאדם מדבר עם מישהו הוא מתחיל לדבר עם מישהו אחר, או לרמז למישהו אחר, זה דבר לא נורמלי, ואילו התעסקות בענינים אחרים בתשמישים קלים או עניני מלאכה אז יש כל דבר לפי חומרתו, וגם באופנים שאסור זה מצד שהוא עושה את זה על דרך המקרה, זה סוג בעיה אחרת, זה לא הבעיה שיש כשהוא מדבר.