תפילה על יסורים ועל רצונות ועל יראת שמים

באמת הדברים שנדבר היום הם דברים ממש בכבשונו של עולם ודברים גבוהים, לא יודע כמה השגות יש לנו הקטנים בדברים האלה, אבל נדבר קצת בחיצוניות של הדברים מה שכן כתוב וננסה קצת להבין.

שאלו שאלה: איך מתפללים על יסורים שילכו, הרי היסורים מכפרים, ונמצא שכשהוא התפלל שילכו היסורים הוא הפסיד את הכפרה שלו, וא"כ היה בדין שתפילתו לא תתקבל שהרי לא כדאי לו להפסיד את הכפרה, ולבוא ולהגיד שתפילה מועילה גם שלא לטובת האדם, זה באמת דבר שלא מסתבר? ע"כ היה נוסח השאלה. ובאמת השאלה הזאת היא שאלה גדולה, וננסה קצת ללמוד את הנושא עם איזה קצת ביאור בענין.

כעין השאלה הזאת יש לשאול לא רק על תפילה על יסורים שילכו אלא על כל תפילה שאדם מבקש איזשהו משהו פרטי, דבשלמא על התפילות הכלליות שתיקנו אנשי כנסת הגדולה כבר ראינו באמת ב"בית אלוקים" שעיקר התפילה זה לאו דוקא שתתקבל אלא להכיר שהכל מהקב"ה, זה התפילות הרגילות, אבל יהודי שמתפלל איזה בקשה פרטית, יש לו איזשהו רצון הוא רוצה משהו והוא מבקש ומתפלל, והרי לתפילה יש כח לגרום שהדברים שהוא ביקש יענו ויתקבלו, נשאלת השאלה: למה שהתפילה תתקבל, בשלמא אם היה מגיע לו הדבר הזה גם בלי תפילה ניחא שבזה יכול להיות שעדיין טוב שזה יגיע לידי תפילה; א'- כדי לחזק את האמונה, ב'- כדי שזה יגיע לו יותר בהארת פנים, שע"י תפילה הוא יזכה לקבל את זה בהארת פנים. אבל דבר שלא היה אמור להגיע לאדם למה שהוא יקבל את זה בכח התפילה, הרי לולי התפילה הוא לא היה מקבל, ולמה באמת הוא לא היה מקבל לולי התפילה, הרי הקב"ה טוב ומטיב וידו פתוחה לתת שפע בלי סוף, רק כיון שלתפקיד ולתיקון של אותו יהודי בעולם מוטב לו שהוא לא יקבל את הדבר הזה, אם כך למה באמת שהתפילה תגרום שאחרי שהוא יתפלל הוא יקבל את זה אבל הרי זה לא לפי תפקידו?

כדי להגיע לקצת הבנה וביאור בענין הזה צריכים לדעת כך, נגיד כאן איזשהו הקדמה ונראה למה נגיע! הקב"ה ברא את העולם עם כל מיני חוקים וכללים, יש דרכי הנהגה שעובדים בצורה איך שהקב"ה חקק ואיך שחקקה חכמת ה' כיצד לנהל את העולם בהנהגות שהוא קבע בעולם, דרך שלוחים וכו' וכו'. אבל יש גם הנהגה של רחמים! וה"מסילת ישרים" (פ"ד) מאריך שגם הנהגה של רחמים לא יכולה לפטור את הדין, כמה שהקב"ה שיתף רחמים בדין אבל זה לא יכול להיות סתירה לדין, הוא כותב כך: "כי כך היא המדה ועל הכל הוא דן ועל כל חטא הוא מעניש ואין להמלט. ואם תאמר, אם כן, מדת הרחמים למה היא עומדת, כיון שעל כל פנים צריך לדקדק בדין על כל דבר? התשובה, ודאי, מדת הרחמים היא קיומו של עולם, שלא היה עומד זולתו כלל וכלל. ואף על פי כן אין מדת הדין לוקה, וזה, כי לפי שורת הדין ממש, היה ראוי שהחוטא יענש מיד תיכף לחטאו בלי המתנה כלל, וגם שהעונש עצמו יהיה בחרון אף, כראוי למי שממרה פי הבורא יתברך שמו, ושלא יהיה תיקון לחטא כלל, כי הנה באמת, איך יתקן האדם את אשר עיות והחטא כבר נעשה? הרי שרצח האדם את חברו, הרי שנאף, איך יוכל לתקן הדבר הזה? היוכל להסיר המעשה העשוי מן המציאות".

[אגב, מבואר כאן ב"מסילת ישרים" שמה שלא מובן ענין תשובה זה מצד המעשה, רצח האדם את חבירו או נאף, ומסתמא הוא הדין שאר עבירות של בין אדם למקום שזה גם כן כך, הוא הרי פגם בעולמות, היוכל להסיר המעשה העשוי מן המציאות?! אבל משמע שעל החלק של החוצפה כלפי שמיא, דהיינו החלק שבכל עבירה חוץ מהקילקול של המעשה יש 'עבר אמימרא דרחמנא', זה לא כזה חידוש שיש תשובה, כי הוא מבקש סליחה והקב"ה סולח, אבל מה אם הקילקול שקרה כאן].

ה"מסילת ישרים" כותב אחרי זה מהלכים שלמים איך זה כן עובד הרחמים, והמהלכים זה כאילו מהלך שיש לו איזשהו רעיון שכאילו יכול להסתדר עם הדין, שתשובה זה יהי' כמו שיחשב עקירת הרצון כעקירת המעשה, כעין התרת נדרים, עקירת החטא למפרע, והוא אומר שאף שודאי זה חסד ולא שורת הדין אבל זה חסד שלא מכחיש את הדין לגמרי שהרי יש צד להיתלות בו. והוא ממשיך שם: "וכן כל שאר דרכי חסד: כענין ברא מזכה אבא (סנהדרין קד, א)"- שברא מזכה אבא זה לא בדין אלא ברחמים אבל זה משתלב עם דין, זאת אומרת שזה מהלך של רחמים שיש לו איזה מהלך של דין. "או מקצת נפש ככל הנפש (קהלת רבה ז כז)"- כאילו לא יהיה עונש גמור, מה לי קטלא כולה מה לי קטלא פלגא, שזה יהיה ככל העונש, שהם איזשהו רחמים שמשתלבים עם איזשהו מהלך של דין.

זאת אומרת כך, הקב"ה קבע חוקים ודינים, וזה לא יכול לזוז, זה לא שייך, וכמו שאחז"ל (בבא קמא נ,א) "כל האומר הקב"ה ותרן יוותרו חייו", והרמח"ל מאריך בהרבה מקומות שיש סדרים שזה לא שייך שישתנו, זה מציאות, וכדאיתא בירושלמי (פ"ב ה"ו): "שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו? אמרה להן: הנפש החוטאת היא תמות", אין לה מקום ואין קיום למי שחוטא, כך החכמה אומרת, ואמנם הקב"ה ברא עוד מהלך של רחמים, אבל המהלך של רחמים מבואר שהוא חייב להשתלב עם איזשהו רעיון כעין דין, וזה גופא הרחמים שהקב"ה קבע עוד מהלך של רחמים שהוא משתלב עם איזשהו כעין דין, וזה הרחמים של "תשובה" ו"ברא מזכה אבא" ו"מקצת נפש ככל נפש" וכל מיני ענינים.

[אגב, ב"נפש החיים" בכמה מקומות, (ש"א פ"יב, ש"ב פ"ח, וע"ע בליקוטי מאמרים שם), שלתשובה יש כח כזה שאפי' לעולמות שנחרבו והתקלקלו התשובה מאצילה קדושה עליונה, וז"ל בש"א פי"ב: "ומשם מתאצל ונשפע תוספת קדושה עליונה ואור מבהיק להתם ולכלות כל טומאה ולתקן העולמות כמקדם וביתרון אור חדש מעולם התשובה המופיע עליהם, לזאת אין שייך ותרנות בזה". ובש"ב פ"ח כתב: "ע"י התשובה שלימה אמיתית שמגעת עד שורשה העליון הנקרא עולם התשובה..., ומשם מתעורר ונמשך אור עליון קדוש אשר הוא מי מקוה טהרה לרחוץ ולטהר כל לכלוך פסולת כחות הטומאה והם בטלים וכלים". ובעוד מקום הוא כותב: "וכן ע"י תשובה מתקנים כל העולמות... גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד וזהו תיקון כל העולמות", כל העולמות שנתקלקלו ונחרבו מסתדרים].

זאת אומרת שבלי שהקב"ה היה בורא כזה מהלך של רחמים שגם יצור תיקון בעולמות שנחרבו לא שייך שהתשובה תעזור, כי העולם חייב להסתדר עם הדין, פגמת מה יהיה, אז צריך להסתדר שזה יתוקן, אבל בדין אין כזה דבר, איך זה יתוקן הרי עשית כבר, לכך הקב"ה ברא עוד מהלך חוץ לענין הזה שהוא מהלך של רחמים, והמהלך הזה זה מסדר דברים שהמידת הדין גם תשתלב ותהיה מרוצה מזה, זה קודם כל איזשהו יסוד מאוד גדול שכתוב כאן ברמח"ל, והוא כותב את זה מפורש ש"מדת הרחמים היא קיומו של עולם, שלא היה עומד זולתו כלל וכלל, ואף על פי כן אין מדת הדין לוקה", זאת אומרת שמידת הרחמים היא יכולה להיות רק בצורה שאין מידת הדין לוקה, זה הרעיון שכתוב פה.

כעת בא נראה עוד יסוד! הצורה שאנחנו בקשר ודביקות בקב"ה היא ע"י התורה ומצוות שאנחנו נותנים, וזה השלימות האמיתי והדביקות בו יתברך שאנחנו לומדים תורה ומקיימים את מצוותיו ונזהרים מהאיסורים שלו, זה מה שאנחנו נותנים לקב"ה. אולם כל דביקות ואהבה היא קשר הדדי, בכל אהבה כל צד נותן לשני. מה הקב"ה נותן לנו בהאי עלמא, הרי גם בהאי עלמא יש דביקות ואהבה הדדית בינינו לקב"ה, והרי אין אהבה חד צדדית, אהבה היא חייבת להיות הדדית?

האהבה שהקב"ה משפיע עלינו כאן בעולם בעיקרה היא באמת בצרכים הגשמיים שלנו, שהוא נותן לנו את החיים, את כל נשימה ונשימה, את המזון, ואת כל ההטבות שהוא נותן לנו, כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, ואמנם אנחנו עולים גם ברוחניות ומרגישים את העליה הרוחנית, אבל לא תמיד מרגישים במעשה מצוה ובמניעה מעבירה את העליה הרוחנית בדיוק ומה עשה הדבר הזה, נמצא שעיקר הדביקות של יהודי במה שהוא מקבל מהקב"ה כאן בעולם זה במה שהוא מקבל מהקב"ה את צרכיו הגשמיים. וזה כל ענין בטחון, מה שיהודי יודע ד"אתכא דרחמנא סמכינן" שהוא סמוך על שולחן גבוה בכל הצרכים שלו, והוא יודע שלא כוחי ועוצם ידי עושה אלא הכל מגיע מהקב"ה, וכמו שהגמ' אומרת (סוטה מח,ב): "כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר אינו אלא מקטני אמנה", והוא חי במנוחת נפש של הבוטח שהוא חי מהקב"ה, זה הצורה שיוצרת את הדביקות, וזה חלק מעיקר הדביקות שבין יהודי לקב"ה שבזה יהודי מעורר את השפע שמגיע מהקב"ה אליו. זאת אומרת מה שאנחנו בוטחים בקב"ה בצרכי החיים שלנו אף שזה בגשמיות זה יוצר דביקות רוחנית בינינו לקב"ה, כי זה מסלק מאיתנו את הכוחי ועצם ידי, וזה יוצר קשר שהקב"ה משפיע עלינו בטובו.

יש פסוק ב"שיר המעלות מן המעמקים": "אִם עֲוֹנוֹת תִּשְׁמָר יָ-הּ אֲדֹ-נָי מִי יַעֲמֹד; כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא" (תהלים קל, ג-ד)- זאת אומרת שמה שהקב"ה סולח זה יוצר יראה. מה הקשר שמה שהקב"ה סולח זה יוצר יראה? ב"אבן עזרא" כתוב דבר מאוד מענין, הוא כותב כך: "הטעם שכאשר תסלח לעוני ישמעו חטאים וישובו גם הם ויניחו חטאם, ואם לא תסלח לא יראוך ויעשו חפצם ככל אוות נפשם". אם הקב"ה לא יסלח על החטאים לא יהי' יראה, כי אנשים חוטאים יגידו חטאנו, מילא נקבל עונש 'וכאשר אבדתי אבדתי', אבל אם לא עוה"ב לפחות עוה"ז, ויעשו חפצם ככל אוות נפשם, נמצא שמה שהקב"ה סולח זה נותן אפשרות לרשעים לצאת מהמצב הלא טוב שלהם, שהם אומרים בא נצא מעבירה, והם מכניסים את עצמם חזרה תחת אדנות הקב"ה, אבל אם הקב"ה לא היה סולח לא יראוך ויעשו חפצם ככל אוות נפשם, כך כתוב באבן עזרא שזה הכונה ב"כי עמך הסליחה למען תורא".

אבל יש כאן עוד נקודה שאפשר להגיד, וזה קשור למה שאמרנו, ומתוך זה נגיע בסוף ליישב את השאלות! אם לא היה מציאות של סליחה אלא כל חטא יש לו את המחירון שלו, יש מחירון ללאוין, יש מחירון לביטול עשה, יש מחירון לחייבי מיתות בי"ד, יש מחירון וחוקים קבועים, זה לא יגרום הרגשה של שיוך לקב"ה, כי בעצם הכל קבוע בין אם הוא נוכח איתנו בשטח ובין אם לא, יש מהלך איך זה עובד, אין מה ליצור איתו קשרים כדי להשיג משהו על ידי זה, כי הכל עובד לפי כללים וחוקים והנהגות קבועות וזהו. אבל אם יש אפשרות שאם אני אבוא וארצה אותו ואבקש ממנו סליחה הוא יסלח לי מעבר לכללים, וכדאיתא בירושלמי (מכות ב, ו' ז'): " שאלו להקב''ה: חוטא מהו עונשו? אמר להן: 'יעשה תשובה ויתכפר לו'', אז יש לי מה לעשות איתו, יש לי משהו להתחבר אליו לירא ממנו ולהיות תחתיו, כי אז אני יתוגמל והוא יעשה לי מחילת עוונות, זה יצור מהלך שאני תחת אדנותו.

"יראה" ענינו תחת אדנות, יראה זה סוג רגש, (ויש מקום להאריך בזה, ובעזר ה' עוד חזון למועד), אבל הגדר של יראה ענינו רגש של תחת אדנות, כמו אחד שנכנס לחדר של אדם גדול שהוא מתנהג ביראה שם גם בלי שההוא יעשה לו משהו, הוא מתנהג באיזשהו סוג אוירה רצינית, יראה זה רגש של הכנעה של תחת אדנות. ומה יגרום לנו יראה? מה שהקב"ה יכול לסלוח, וכשהוא סולח מחוץ למהלכים הקבועים, זה גורם לנו להסתופף בצילו, ולירא ממנו, ולרצות את הקשר איתו, ולבקש ממנו סליחה, ואז הוא יסלח לנו.

בוא נגיד דוגמא! יש מפעל, ויש בעה"ב למפעל, ויש כרטיס נוכחות, ויש חוקים; מס' שעות עבודה לכל עובד, ומס' הספקים וכדו', ולפי זה המשכורת שלו. אם המצב במפעל שאין פשרות ואין ויתורים אלא הכל עובד לפי הסעיפים והכללים, בעצם אין איזה קשר בין העובדים לבין הבוס, כי כשהוא נמצא או כשהוא לא נמצא הכל אותו דבר, בין כה הכל לפי הכללים, הוא כבר חקק כללים והכל כמו מחשב, ממילא אין לי מה להשתייך אליו, אבל אם המצב שקרה לי פעם שלפי החוקים אני היום לא הייתי בעבודה או איחרתי וצריך לרדת לי מהמשכורת, אולם אם יש לי קשרים עם הבוס הוא יכול לוותר לו, בסדר היה לו איחור, נעביר את זה, יש לו שם מקום שהכרטיס יעבור גם בכזה יום והוא יקבל גם על היום הזה, אז העובד חשוב לו להיות בקשר עם הבוס כי דרך זה הוא ישיג הישגים.

זה מה שכתוב בפסוק "כי עמך הסליחה"- מחמת שאתה סולח לי. "למען תורא"- זה יגרום יראה, זה יגרום שאני ירצה להיות תחתיך, להיות משוייך אליך, ובקשר איתך.

הדבר הזה הוא לא רק בענין של תשובה, יש פסוק שגם רגילים לאומרו ב"סליחות": "שֹׁמֵעַ תְּפִלָּה עָדֶיךָ כָּל בָּשָׂר יָבֹאוּ" (תהלים סה, ג). זאת אומרת כך, בזה שהקב"ה שומע תפילה זה גורם שאנחנו באים אליו, לוּ הקב"ה לא היה שומע תפילה אלא היה לו את הכללים איך ולמי הוא נותן וכמה הוא נותן, ולא היה אפשרות ע"י תפילה להשיג דברים, אז אין סיבה שליהודי יהיה ענין להיות בקשר עם הקב"ה. אבל הרי הקב"ה הוא אבא שלנו, הקשר בינינו אליו זה קשר של בן לאבא, והקשר בינינו לקב"ה זה קשר של דודי ורעייתי כאשה לבעלה, וכי אתם מכירים בן שהוא בקשר עם אבא ואמא שלו אם בבית הכל הולך עם כללים מדוייקים, מה התפריט של הארוחות, ומה הדיבור, ומה כן ומה לא, הכל כללים, האם זה צורת קשר נורמלי בין ילד לאבא, בין הורים לילדיהם?! או בבעל ואשה, הוא נותן לה הכל לפי כללים של דיני מזונות, אבל הכל בדיוק לפי כללים ואין כלום מעבר לזה, לא יהי' כימיה או קשר. והרי אי אפשר לומר שהקשר בינינו לקב"ה יהיה פחות מאשר בין הורים לילדיהם ובין אשה לבעלה שיש להם משהו שיודעים למצוא חן בעיניו, הבן נושא חן בעיני אביו והוא בא ומבקש ומרצה אותו, 'יודעים לרצותך', או אשה יודעת איך להתחנחן לבעלה ובעלה מעניק לה דברים שמעבר לכללים, זה יוצר את הקשר. ולכך "וחנותי את אשר אחון"- אע"פ שאינו הגון" (ברכות ז,א), כי אם הקב"ה כזה בעל הבית שאפשר להשיג דברים זה סיבה ליצור איתו קשר.

זאת אומרת שמה שאנחנו צריכים צרכים שהם מעבר לחוקים ולכללים ואנחנו יכולים לקבל אותם זה מה שגורם לנו לרצות להיות בקשר, ושבאמת בלי זה היה חסר בכל הקשר, כי הרי המהלך הוא "דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא" (ברכות נח,א), הקשר שבינינו לקב"ה בכל סוגי המשלים של הקשר בין יהודי לקב"ה, כמו שאמרנו: אב ובן, בעל ואשה, וגם מלך ועם, המלך מכונן את העם כשהעם מכבד את המלך ומפייס אותו, וגם מי שבקשר עם המלך הוא משיג דברים.

ה"וחנותי את אשר אחון- אע"פ שאינו הגון", זה ודאי מראה על גודל הרחמים, אבל הרמח"ל ב"דעת תבונות" (עמ' ט"ז בהוצאת רח"פ) כותב יותר מזה, שזה מראה איזה אדנות גדולה יש לקב"ה שיש לו את הכח לחרוג מהכללים וסדרי המשפט, שלמרות שהקב"ה קבע כללים וסדרים והוא מינה שלוחים ויש מהלך של סדרים, אבל כיון שהקב"ה הוא בעה"ב והוא סיבת כל המשפט והחוקים הוא למעלה מהכללים האלה, ולכך "וחנותי את אשר אחון- אע"פ שאינו הגון" זה מראה על האדנות הכי גדולה של הקב"ה.

אנחנו רואים במציאות שכשמרכיבים ממשלה ויש כמה מפלגות שנכנסות לקואליצה, כל מפלגה רוצה עוד תיקים ושיהיה לה עוד שרים, למה הם רוצים להיות שרים, הרי הכל עובד עם קריטריונים, יש קריטריונים ויש כללים איך יעבוד המשרד של השר, ולמשל משרד הפנים יש לו כללים וחוקים איך זה עובד, ומה משנה איזה שר יעמוד שם? אבל התשובה היא; שר יש לו כח לעשות דברים מחוץ לכללים ולחוקים היבשים ולקריטריונים, לכן הם רוצים להיות שר, כי דרך שר אפשר להשיג הטבות מעבר לכללים ולחוקים.

 זה מה שכתוב בפסוק "כי עמך הסליחה למען תורא", אם הקב"ה סולח והוא יכול לסלוח זה יגרום יראה, זה יגרום שנרצה להיות תחתיו כדי להשיג את הסליחה. וזה גם "שומע תפילה עדיך כל בשר יבואו", מה שהקב"ה שומע תפילה זה עצמו גורם לנו להגיע אליו ולרצות איתו קשר, וגם בלי זה יחסר בכל הקשר, דהיינו אם הכל יעבוד רק לפי חוקים וכללים יחסר הקשר, כי זה פחות מקשר בין הורים לילדיהם כפי שאמרנו, הורים שצורת הקשר עם ילדיהם זה כמו מכונה לפי חוקים יבשים הילד לא יאהב את האבא, ולא יהי' קשר של אהבה בין האבא לבן או בין אשה לבעלה, וזהו אם הכל ילך לפי כללים ואין שום חריגות ואין איזה צורה של לרצות או ליצור נשיאות חן.

עכשיו בוא נראה תשובות לשאלות ששאלנו: איך מתפללים על יסורים שילכו, הרי יסורים מכפרים והוא מפסיד את הכפרה, והיה בדין שהתפילה לא תתקבל? אבל יש איזשהו כח של ריצוי של תפילה שהריצוי יוצר איזשהו נשיאות חן ומידת הרחמים שבאיזשהו צורה זה גם משתלב עם הדין, [לכן אני אומר שזה דברים שהם בכיבשונו של עולם שאני לא כל כך מבין בזה אבל כך כתוב], וזה יכול להגיע למצב שאם הוא ישא חן בעיני הקב"ה זה יתקן ויבוא במקום היסורים שצריכים ויתוקן הדבר בשלימות, רק הדבר הזה עצמו הוא חוץ לסדרי המשפט הרגילים, זה איזשהו כח מיוחד, אם תצליח למצוא חן בעיני הקב"ה, אם תצליח לרצות אותו או תצליח להגיע ל"וחנותי את אשר אחון- אע"פ שאינו הגון", אז אתה תצליח לעורר רחמים, אבל אתה צריך לדעת איך לעורר רחמים, כמו שב"סליחות" בפיוטים יש ביטוי "יודעים לרצותך".

או תפילה שבן אדם מבקש על בקשה שלא היתה אמורה להגיע לו, אבל כשיש מצב שבן מעורר את רחמי אביו, בזה שהוא מבקש זה משנה את המהלך וההנהגה בעקבות זה שהוא מעורר רחמים וזה מסתדר עם מה שהיה אמור להיות המהלך, זה משתלב הרחמים והחוץ משורת הדין באופן שזה לא יסתור באמת את התפקיד והתיקון של היהודי בעולם.

יש עוד מאמר חז"ל (ברכות לג,ב): "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". כמדומני שזה בחזו"א, שהוא שואל; איך מתפללים על יראת שמים הרי "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", ואנחנו מתפללים "חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים", הרי שמתפללים על יראת שמים? והוא אומר; שהתפילה עצמה זה גם מעשה אדם, זה לא בידי שמים אלא זה הוא עושה, הוא התפלל על יראת שמים, ואחד מהדרכים להגיע ליראת שמים זה דרך תפילה, האדם מתעורר שחשוב לו יראת שמים עד שהוא מתפלל על זה, לכך זה השתדלות ביראת שמים מה שהוא מתפלל.

אבל גם הדבר הזה זה לא הכונה שהנה יש לי שיטה להיות ירא שמים, אני אתפלל תפילה טובה ואז אהיה ירא שמים, אלא זה גם איזשהו מהלך שמחוץ ומעבר לעבודה הרגילה של האדם שהיא ודאי חייבת להיות, דהיינו ללמוד מוסר, וכל דרכי ההשתדלות והחיזוק איך מגיעים לירא"ש, וכל מה שיש בספרי יראים איך יהודי מגיע לירא"ש, רק שחוץ מזה יש מהלך חוץ לגדרים, אבל אתה צריך גם לעשות משהו כמו תשובה, ואם אתה עושה את התשובה שלך זה פותח שערי רחמים, וזה לא סותר לדין כי הקב"ה בסוף יסדר שם את התשובה שזה יהיה איזה סוג רחמים וזה יהי' עקירה מלמפרע, והוא יעשה עוד רחמים שזה אפי' יתקן את העולמות, ואז מידת הדין גם לא לקתה כי בסוף זה הסתדר גם עם הדין.

כן הוא הדבר גם בענין של יראת שמים, עיקר העבודה של ירא"ש זה עבודה איך להגיע לירא"ש, אבל יש עוד איזה מהלך של רחמים, שכשאתה מתפלל על ירא"ש גם עשית איזה השתדלות מצידך, וההשתדלות הזאת יכולה לפתוח עוד איזשהו שערים של להגיע לירא"ש מכח ההשתדלות של התפילה שלך, ואמנם זה לא סוף וכל הענין של ירא"ש, אבל זה יפתח איזה רחמים, וזה נקרא שאתה פעלת את זה, זה לא בידי שמים, את פעלת את זה, כי אתה הוא זה שפתחת ועוררת את הרחמים שיהי' יראת שמים.

זאת אומרת שנמצאנו למדים מכל הדברים האלה, שיש איזשהו סוג דברים שלפי מידת הדין אין לזה מקום, רק שיש איזשהו צורה לרצות את הקב"ה, כיון שהקב"ה אדנותו היא מעל סדרי המשפט כי הוא סיבת המשפט והוא מעל החוקים, ואמנם מהטעם הזה זה גם לא עובד לפי כללים קבועים וזה לא תמיד בטוח שיתקבלו הדברים האלה, אבל כשיהודי מעורר רחמים זה יוצר איזה מהלכים שהם תחליף למה שהיו צריכים את היסורים ויתוקן הפגם, או זה יכול להסתדר עם התפקיד שלו בעולם גם אם הוא מקבל כעת את הבונוסים שהוא מבקש, כי הקב"ה מסדר שזה לא יהי' סתירה לתפקיד שלו שהיה בלי זה. וגם בירא"ש אף שזה צריך להיות לפי העבודה של האדם, מ"מ הוא יכול חלק מהירא"ש להשיג ברחמים ע"י שהוא עשה איזה איתערותא דלתתא בזה שהוא התפלל, שזה ג"כ עבודה שלו מה שהוא התפלל, וזה פותח איזשהו שערים לירא"ש שהגיעו מכחו, אבל הם מחוץ לכללים הרגילים של איך מגיעים לירא"ש.

זה מה שהשיגה יד כהה בענין הזה, ובאמת זה דברים גבוהים, ומסתמא יש בדברים האלה עומק לפני מעומק, אבל חיצוניות של הדברים זה כמדו'.