תפילה - ברכות השחר - והרמב"ן סוף בא

בשו"ע סי' מ"ו סעי' ו' כתוב: "יש נוהגין לברך, הנותן ליעף כח, ואין דבריהם נראים. הגה: אך המנהג פשוט בבני אשכנזים לאומרה". כהיום נוהגים להגיד את זה כולם, גם ספרדים אומרים את זה היום. האשכנזים אומרים את זה ברכה אחרונה, והספרדים אומרים את זה משהו באמצע.

לכאו' יש כאן תמיהה רבתית; מה הצד לא להגיד "הנותן ליעף כח", מה הפשט בשו"ע אין דבריהם נראים להגיד הנותן ליעף כח? וגם למה גם אנחנו מה שהרמ"א אומר שמנהג בני אשכנזים לאומרה זה רק ברכה אחרונה וזה לא ברכה ראשונה?

מה זה "ברכות השחר"? אנחנו אומרים ברכות השחר, אנחנו מודים לקב"ה על תיפקוד האיברים: עינים, ידים, רגלים, הליכה, זקיפה, לבישה, לכאו' כל האיברים כבר היו כאן אתמול ולולי שהייתי הולך לישון הם היו ממשיכים לתפקד כרגיל, רק מה, הייתי עייף ולא היה לי כבר כח ורציתי שתפוג העייפות, הלכתי לישון, ועכשיו כשקמתי וחזרתי לתיפקוד, למה חזרתי? חזרתי למצב הרגיל. איזה דבר הרווחתי באמת מכל הסיפור הזה של השינה? זה שברוך ה' העייפות שלי התרעננה, אם ככה הדבר הכי עיקרי שעליו יש לי להודות ולהלל בבוקר זה "הנותן ליעף כח", החלק שבאמת השתנה מאתמול להיום, שהרי הכל היה כבר אתמול, הידיים, והרגליים, עינים, הכל היה, הייתי עייף, הלכתי לישון, הפסקתי לתפקד, אז נגיד אם הפסקת לתפקד כי ישנת, אתה צריך כעת בחזרה לברך על זה שהידים והרגלים והעינים חזרו לתפקד, נגיד שצריך גם על זה להודות, אבל עיקר ההודאה מה שהתחדש באמת זה העייפות, הייתי עייף ועתה אני רענן. א"כ יש לשאול: איך פוסק השו"ע אין דבריהם נראים ואין לברך על זה? וגם האשכנזים שכן אומרים את זה מדוע אומרים את זה בברכה אחרונה? זה לכאורה מה שצריך להתבונן בענין.

מה שרואים כאן שהפשט הוא כך, לנו נראה שכאילו אנחנו חיים והכל בסדר, הכל עובד והכל מתפקד, בלילה אנחנו עייפים והולכים לישון מרוב עייפות, ומה לעשות, שינה זה אחד משישים ממיתה, וע"כ בבוקר אנחנו מודים "שהחזרת בי נשמתי", שחזרנו חזרה למה שהיה אמש. כמו איזה דוגמא, אדם שצריך לעבור ניתוח לב פתוח, הוא בעצם היה אדם חי, יש לו איזה בעיה בלב ועושים לו ניתוח לב פתוח, מוציאים לו את הלב שזה כאילו מיתה ממש, ואחרי זה כשמחזירים לו את הלב זה כמו תחיית המתים, אבל באמת זה סה"כ חזרה לחיים הקודמים, רק היה איזה סיבה שהיו צריכים להפסיק אותה וכעת הוא חוזר להם.

או נגיד דוגמא, אדם לקח פרי, בירך עליו ברכה לאכול את זה, הברכה היא הרי על כל האכילה, על כל הפרי, אם הוא יצא ממקומו והיה שינוי מקום הוא צריך לברך שוב ברכה ראשונה, למרות שהוא בעצם חוזר לאכילה הקודמת שהוא רוצה לאכול את התפוח, ולוּ הוא לא היה יוצא הוא לא היה צריך לחזור ולברך, רק היה שינוי מקום אז הוא צריך לחזור ולברך, אבל בעצם בסופו של דבר הוא חוזר להמשך האכילה הקודמת של התפוח, כך נראה לנו.

אבל האמת היא שכל זה אינו ולא זה הפשט במציאות של החיים, אלא כל יום ויום זה יחידת חיים נפרדת, כאילו אדם בא לעולם ליחידת חיים אחת, כל יום זה יחידה חדשה, ואדם שחי בעולם שבעים שנה, "ימי שנותינו שבעים שנה", הוא בא לעולם לכך וכך יחידות חיים נפרדות של כל יום ויום לפי מה שנקצב עליו, נמצא שבבוקר כשאנחנו מתעוררים אנחנו קמים לחיים חדשים, לא להמשך האתמול, ממילא מאחר שבעצם היום האדם קם בבוקר הוא בעצם נברא מחדש, זה היום תחילת מעשיו, עכשיו הוא מודה על כל פרט ופרט מחייו החדשים שהוא קיבל היום, והוא מודה על הדברים שהוא קיבל היום, על ידיו, ועל רגליו, ועל עיניו, ועל הליכתו, ועל זקיפתו, ועל הלבושים, כי היום זה יחידת חיים בפני עצמה, והיחידה הזאת נגמרת בסוף היום, וכשאני קם בבוקר אני מודה על החיים של היום, היום זה כל החיים שלי, האתמול איננו, והמחר איננו, כי היום בלילה יהי' בעצם גויעה ומיתה, היום זה כל חיי, זה היחידה של כל חיי, ומאחר שהיום זה יחידת חיים שלימה ונפרדת כי העבר מת והעתיד עוד לא נולדתי אליו בכלל, נמצא שהעייפות שהיתה בלילה והרעננות שנהייתה בבוקר זה בכלל לא הנושא שעליו אנחנו מודים, כי כל יום זה יחידת חיים בפני עצמה ואילו עייפות זה בעצם הגמר של החיים הקודמים שאין אחריהם ולא כלום, והבוקר זה לא הסרה של העייפות של אתמול רק שסר המניע של העייפות מהשינה, אלא הבוקר הוא נולד אדם חדש שזה היום תחילת מעשיו, והוא מודה על ידיו ורגליו ועיניו וכו' וכו' כהודאה על עצם החיים החדשים של האיברים שנולדו היום, דהיינו שלא כי ישנתי והם לא תיפקדו לכן עכשיו אני מודה שהם מתפקדים, אלא אני מודה עכשיו על הבריאה החדשה.

ולפי"ז מבוארות ומיושבות השאלות ששאלנו, שברכת "הנותן לייעף כח" היא משדרת כאילו זה המשך של אתמול, וזה לא נכון, ולכן השו"ע אומר "אין דבריהם נראין", ולא לברך את זה. וגם אנחנו שכן מברכים נראה לבאר, שאין הפשט שזה על השינה של אתמול שהתעוררנו, כי כפי שהתבאר כל יום זה יחידת חיים נפרדת, רק הברכה היא על משהו שנבראנו היום. והמציאות היא, שאדם שקם בבוקר לא על השניה הראשונה שהוא קם הוא כמו במצב של אמצע היום, אלא לאט לאט הוא מתרענן ונכנס בעדינות ליום החדש, וכשהוא קם הוא עדיין מרגיש את השניה והעייפות ויוצא לאט לאט מהעייפות לרעננות ולפעילות הגוף ופעילות המוח והם נפתחים משלב לשלב, אדם בטבע הפשוט לא יכול על שניה שפתח את העינים להתחיל לרוץ, הוא עוד לא בסוג מרץ הזה, הוא מתעורר כעת, אדם לא יכול על הבוקר לשמוע מוזיקה רעשנית, זה מטריף לו את הדעת, ממילא "הנותן ליעף כח" שאנחנו כן מברכים אפשר לבאר שזה הולך על הפתיחה של הגוף והמוח שקרו אצלינו הבוקר מעת היקיצה עד שאנחנו נכנסים ליום, וזה משהו חדש, יחידת חיים ובריאה חדשה של היציאה מהעייפות של רגע הקימה לכניסה ליום עד שאנחנו מגיעים למצב שאנחנו כבר עם כל המרץ של היום, ועל זה אנחנו מברכים "הנותן ליעף כח" על הכח שאנחנו קיבלנו מהקב"ה מעת ההתעוררות עד שנכנסנו ליום, ואין הברכה ביחס להורדה של העייפות של אתמול והקימה של היום.

עכ"פ נתבאר מכל זה ש"ברכות השחר" זה לא על ה"הצלה" מאתמול שבעקבות השינה שהנה ברוך ה' התעוררנו וחזרנו לתפקד, אלא אנחנו מודים על עצם האיברים שהם חיים היום ביחידת חיים חדשה.

ובאלו הדברים מתיישבת עוד הערה לכאו' חזקה, לכאו' מתי אנחנו מודים על הידים והרגלים והעינים עצמם, האם אנחנו צריכים להודות רק כי הלכנו לישון והתעוררנו שוב, למה אנחנו לא צריכים להודות על זה שיש לנו ידים ורגלים, ולמה רק כשהלכנו לישון והם נהיו משותקים בשינה אנחנו צריכים להודות כי כעת הם התעוררו, וכי בלי שהלכנו לישון ויש לנו כעת ידים ורגלים האם אין לנו מה להודות?! מה זה קשור הידים והרגלים לשינה? התשובה היא, באמת זה לא קשור, ובאמת ברכות השחר זה ברכה על זה שנברא לנו ידים ורגלים ועינים ואוזנים והליכה וזקיפה ולבישה וכו', זה המהות של ברכות השחר.

שאלה:

תשובה: ה"מתיר אסורים" הוא ע"ז שאנחנו יכולים להיות "צמח", להיות חיים בלי כח תנועה, וע"ז שיש לנו כח תנועה שהקב"ה ברא אותנו במצב שאנחנו לא אסורים.

שאלה:

תשובה: אבל אם המהות של ברכות השחר זה על החיים החדשים שקיבלתי היום אז אין כאן צורה של ברכה על משהו שהשתנה מאתמול להיום, לא זה מהות הברכות האלה, זה היה יכול להיות אולי תקנה אחרת אבל לא זה צורת התקנה.

נראה כמה דוגמאות מהחיים להמחיש שכל יום זה חיים חדשים שהם בעצם גוועים בלילה, ידוע שכשרוצים לעשות איזה סוג בילויים וזיצים וטקסים וכל מיני דברים עושים את זה בלילות, לא עושים את זה ביום, למה עושים את זה בלילות ולא ביום? לפי שהמציאות היא שביום האדם מלא מרץ ואנרגיות, ולארגן זיצים וסוג בילויים כאלה של אפס מעש ופטפטת זה לא עובד, הבטלה לא מתאימה לרוח היום כיון שביום יש מרץ ואנרגיות אבל בלילה הגוף וכל העסק עובד בהילוך נמוך ואין כזה מרץ ואנרגיות כמו ביום, ולזה נוח לא להתעסק בעבודה, ולכן כשרוצים לבלות עושים את הבילויים בלילה כי בלילה החיים גוועים איכשהו ברמה מסויימת.

סיפר לי אחד, שיש לו בעיות במערכות העיכול באכילה שלו, הרופא אמר לו, אל תאכל בלילה ארוחות ארוחות כבדות כמו שביום אתה אוכל, כי בלילה כל מערכות הגוף עובדים בהילוך נמוך, ולאור זה שמערכות הגוף שלך הם לא במצב כל כך טוב אין להם כח בלילה לעכל את האוכל שלך כמו שיש להם כח ביום.

גם שמעתי שהרופאים אומרים, שיש בלילה כעין התארגנות בגוף לתיקון הבעיות שקרו במשך היום, דהיינו שיש בגוף משהו משקם את עצמו מכל מיני בעיות שקרו במשך היום. איזשהו דוגמא, פצעים מגלידים בפרק זמן של הלילה יותר מאשר אותו פרק זמן של היום, מתנהל בלילה בגוף משהו כעין מה שמוכר במפעלים או בצרכניות, שבלילה כשהעסק סגור משאירים איזה פועל או שתים ומסדרים את כל הקילקולים והאי סדרים שאירעו ביום החולף, כגון דברים שזזו מהמקום או קופסאות שימורים שנפלו על הריצפה וכדו', ואז מגיע יום חדש והכל מסודר התחלה חדשה וחיים חדשים, זאת אומרת שהצורה הטבעית של המציאות של חיי האדם היא, שיחידת היום נשלמת ונגמרת בלילה וביום מגיעה יחידה חדשה.

עוד איזשהו דוגמאות, שאמנם צריך בדיקה עד כמה זה מוכח ממש, ידוע שבערב החום עולה ובבוקר החום יורד, דהיינו שלאלה שיש להם חום, בבוקר יש איזה הטבה משמעותית, בבוקר אין חום גבוה ובערב החום עולה. יש גמ' בב"ב (טז,ב) "אידלי יומא אידלי קצירא"- השמש זורחת ומיקל החולי, מחמת האבן של אברהם שהיא תלויה בגלגל החמה.

יש עוד דבר מעניין, שאנחנו מרגישים את זה בלימוד עצמו שקורה משהו במוח, שכשהולכים לישון ביום, גם אם יצא לישון כמה שעות וקמים אחרי זה בחזרה לאותה סוגיא שעסקנו בה לפני השינה, ההרגשה היא שחוזרים לאיפה שהפסקנו, ואילו בשינת לילה גם אם היא היתה קצרה ולא היתה יותר שעות מאיזשהו שינה של שעות רבות שהיו ביום, ההרגשה היא שאנחנו רואים את הסוגיא כעת ממקום אחר, כאילו הסוגיא לא נמצאת אצלינו מאותו מקום שהיא היתה אתמול, זה לא המשך מאיפה שהיינו אתמול, אלא זה כאילו איזה התחלה חדשה, כאילו הסוגיא נמצאת באיזשהו קובץ חדש במחשב, וזה גורם שיש יותר הפריית חשיבה, זה עבר איזשהו שיעור עיכול במוח, זה מאוחסן במוח בקובץ של אתמול, והיום אותה סוגיא נמצאת בקובץ חדש אחר, ולכן היום המבט על הסוגיא הוא ממקום אחר, ויש בו יותר הפריה של הבנות וחשיבה שלא יכולות להיעשות ברצף לימודי אחד, ואילו כשישנו ביום וקמנו וחזרנו לסוגיא אנחנו לא מצליחים לעשות בסוגיא מה שהיה אחרי שינת לילה, כך כמדו' שזה המציאות.

יסוד לכל הדברים האלה זה שיטת הרשב"א הידועה שהמשנ"ב מביא בסי' ד' סעי' א', וז"ל שם: "לפי שבשחר אחרי השינה אנו נעשים כבריה חדשה דכתיב "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ" (איכה ג, כג), וצריכים אנו להודות לו יתברך שבראנו לכבודו לשרתו ולברך שמו, ועל דבר זה תיקנו בשחר כל אותם ברכות שאנו מברכים בכל בוקר, לכן גם דבר זה תיקנו בשחר להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי ככהן המקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו", עכ"ל.

ה"שערי תשובה" בסי' נ"ו סעי' ח' מביא את דעת הרמ"א, וזה רמ"א מפורש שכך הוא נפסק להלכה, שגם מי שלא ישן והיה ניעור כל הלילה מברך ברכות השחר חוץ מברכת ה"נותן ליעף כח" ו"אלוקי נשמה", והוא דן למה לא יברכו "אלוקי נשמה". כתוב שם ביטוי בשערי תשובה: "שלא נתקנו הברכות אלא על מנהגו של עולם ולא על כל אדם בפרטות". כמדו' שיש כאן מה להוסיף, לא מצאנו באמת בשום ברכות שהם נתקנו על מנהגו של עולם גם לאדם שלא שייך אליהם, ובדיוק כאן תיקנו ברכות על מנהגו של עולם בלי שהאדם עצמו באופן פרטי באמת שייך, ומדוע? כמדו' שיש כאן עוד איזשהו משהו נסתר, איזשהו כעין סוד, כי בעומק הענין באמת כל יום זה איזשהו יחידת חיים חדשה, וממילא גם מי שלא ישן אף שכלפי חוץ זה לא נראה משהו חדש אלא זה נראה שהכל ממשיך אצלו, צריך לברך. ואמנם כשכותבים בהלכה כותבים את ההבנה הפשוטה כאן, שזה מנהגו של עולם ולא לכל אדם בפרטות כי זה נראה אצלו הכל המשך, אבל בעומק הענין זה מיוסד על זה שכל יום זה יחידת חיים חדשה, ולכן גם מי שלא ישן תיקנו לברך את הברכות כל יום על החיים של היום כפי שדיברנו.

זה יכול לתת איזהו מבט והתחדשות בברכות השחר, כי באמת אחרת זה פלא שיתקנו ברכות רק אחרי שישנו והתעוררנו, שהרי אם לא ישנו למה לא צריך פעם ראשונה לברך על הידים והרגלים ועל כל איבר בפני עצמו, האם רק בגלל שישנו אנו צריכים להיזכר שיש לנו ידים ורגלים, ואם לא ישנו וכי אין ידים ורגלים?! וכי עד הפעם הראשונה שישנו לא מברכים אם הוא לא ישן?! או אדם הראשון שנברא, הוא עוד לא ישן והוא כבר מתחיל ללכת, האם הוא לא בירך "מתיר אסורים", הרי הוא היה יכול להישאר איזה גוש בשר, האם הוא לא בירך מיד ברכות השחר שיש לו ידים ורגלים ועינים?!

יש עוד ברכה שאנחנו מברכים כל בוקר, זה ברכת "אלוקי נשמה", שהיא ברכה על החיים עצמם, ברכות השחר זה ברכות על האיברים, על פרטי האיברים, אלוקי נשמה זה על החיים עצמם, ואנחנו מודים כל יום על הנשמה ועל החזרת הנשמה שנתת בקירבי, כפי שאמרנו מסתבר שגם בזה לא הפשט שההודאה של אתמול פקעה כי למעשה הלכנו לישון, אלא ההודאה של אתמול היתה על אתמול וכל יום זה משהו נפרד, ואנחנו מודים כי ההודאה של אתמול לא היתה בכלל על היום, ולא שהיא היתה על היום רק שהפקענו אותה בשינה, אלא היא היתה על אתמול, ואנחנו מודים כל יום על החיים של היום.

אנחנו אומרים באלוקי נשמה: "אתה בראתה ואתה יצרתה ואתה נפחתה בי". לכאו' מה הקשר כעת להודות על היצירה ועל הבריאה, הרי אנחנו מודים על זה שהנשמה חזרה? אבל לפי מה שאנחנו מדברים, באמת יש גם מה לברך על היצירה והבריאה היום, כי היום יש בריאה ויצירה חדשה, כל יום יש בריאה ויצירה חדשה של הנשמה מה שהיום יש לו את הנשמה, וההודאה של אתמול היתה רק על אתמול, ועכשיו היום החדש הוא יום בפני עצמו שעליו הוא לא הודה עדיין כלום, והוא מודה על בריאתה ויצירתה של היום, וכן בכל יום ויום.

ופה נעבור לעוד איזשהו נקודה נפלאה מאוד! אנחנו אומרים ב"אלוקי נשמה": "כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך". לכאו' יש כאן משהו לא מובן, הרי ודאי אני יכול להודות רק כשהנשמה בקרבי, כי כשאין הנשמה בקרבי איך אני יודה, וכמו שכתוב "למתים חפשי", ו"לא המתים יהללו י-ה, ולא כל יורדי דומה", א"כ מה זה כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך, הרי זה פשיטא? הפשט הוא כך, "כל זמן שהנשמה בקרבי"- זה בא לבטא כאן שסיבת ההודאה היא על היות הנשמה בקרבי, דהיינו שזה שיש נשמה בקרבי זה סיבה שאני יודה כי יש נשמה בקרבי, הקב"ה שם לי כל הזמן נשמה בקרבי וכל זמן שהנשמה בקרבי היא סיבת הודאה, ומהי ההודאה? ההודאה היא בזה גופא שאני מכיר בזה שהנשמה בקרבי ש"אתה בראתה ואתה יצרתה" ואני שלך.

יש גם פסוק "אֲהַלְלָה ה' בְּחַיָּי אֲזַמְּרָה  לֵאלֹקַי בְּעוֹדִי" (תהלים קמו, ב). והרי זה פשיטא שרק "בעודי" אני אהלל, וכי כשאני לא נמצא אני יכול להלל? רק הפשט הוא כך, "ואני בעודי"- על עודי אני אהלל אותו, כי כל עודי הוא ממנו, אני אודנו כל עודי על עודי, כל עודי- כל עוד אני נמצא אני אודה לו על זה שאני נמצא כי אני נמצא ממנו.

הדברים האלה הם מפורשים ברמב"ן המפורסם מאוד, שאת הרמב"ן הזה צריך לדבר עליו כשמדברים על תפילה, הרמב"ן בסוף פר' בא כותב כמה משפטים נשגבים מאוד: "וכוונת כל המצות שנאמין באלקינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו, וכוונת רוממות הקול בתפלות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו", עכ"ל הרמב"ן.

לנו נראה באיזשהו השקפה ראשונה כאילו "אלוקי נשמה" זה איזשהו  הודאה על עצם החיים בכללותם שזה ההודאה הטבעית הפשוטה, ואם מעמיקים ומבינים יותר מודים על הטובות הגדולות והפרטיות, ומגיע ברכות השחר שאנחנו מודים ומפרטים פרטים, וגם בהמשך התפילה והברכה, על גדולתו וחכמתו, ושכחו וגבורתו מלא עולם, ורוממותו ותוקף מלכותו וכו', וכאילו ה"אלוקי נשמה" זה השלב הראשוני. אבל האמת היא, שההודאה על עצם החיים שהקב"ה נתן לנו זה ההודאה הכי גדולה, כי בזה היהודי מכיר שבריותיך אנחנו ואתה בראת אותנו ואנחנו שלך, כמו בן שקורא לאביו "אבא!" אין לאבא עונג גדול יותר מזה שהבן קורא לו "אבא" יותר מכל התארים והתשבחות האחרות, בן מכריז "אבא", הוא בנו והוא אביו והוא מגיע מהאבא שיצר אותו, אבא זה לא מחייב חכם גיבור ועשיר, אבל ביחס לבן "אבא" זה מבטא הכל, בן של אדם גיבור עשיר וחכם ובן של אדם פשוט והמוני, שניהם קוראים לאבא שלהם אותו דבר "אבא", בן של חכם גיבור ועשיר, לא אומר בן של חכם גיבור ועשיר, כי אבא זה כולל הכל, "אבא" זה אומר; אתה עשית אותי, ואני שלך, וממילא אני מכבד אותך.

בדברי הרמב"ן האלה שקראנו הוא מזכיר זאת ארבע פעמים בלשונו: "שהוא בראנו", "ויודה לאלוקיו שבראו", ויודו לקל שבראם", "יפרסמו ויאמרו בריותיך אנחנו". הרמב"ן לא מדעתו המציא את זה, אלא זה פסוקים מפורשים, כתוב בפסוק: "הַ לְה' תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם, הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ" (דברים לב, ו). אתה לא קולט את הבסיס, הוא עשה אותך א"כ אתה שלו, קנין יצירה, רבי חיים מביא ירושלמי שיש קנין יצירה, שמי שעושה דבר זה שלו, ומכיון שהוא עשה אותך אתה שלו.

אומרים ב"מזמור לתודה": "מִזְמוֹר לְתוֹדָה הָרִיעוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ" (תהלים ק, א). מה זה הריעו לה' כל הארץ? היה פעם ניצחון באיזה ספורט ולכבוד הניצחון כל המכוניות במדינה צפרו בשעה שנודע הניצחון, הריעו לה' כל הארץ, כולם מריעים תרועה. וממשיך הפסוק שם: "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה; דְּעוּ כִּי ה' הוּא אֱלֹקִים הוּא עָשָׂנוּ ולא אֲנַחְנוּ עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ" (תהלים ק, ב-ג), דהיינו כיון שהוא עשה אותנו ולא אנחנו ע"כ אנחנו מריעים לפניו, דהוא עשה אותנו ולא אנחנו לכך אנו שלו.

אומרים ב"מה טובו": "ואני אשתחוה ואכרעה אברכה לפני ה' עושי", נזכר כאן רק "עושי" ולא יותר, כי כשאני עומד מול "עושי"- מול מישהו שעשה אותי ואני שלו, אני מכופף את כל הקומה שלי, את כל הכוחות והעוצמות. אשתחוה, אכרעה, אברכה, זה מבטא את כל השחיחות של האדם, "השתחויה" זה מבטא את הקומה כמו שהזכרנו פעם. "אברכה" זה על הברכים שזה גם חלק מהקומה, כריעה, השתחויה, אברכה- כמו "ויברך הגמלים". "לפני ה' עושי"- אני לא קיים, כל הכוחות והעוצמות לא קיימות מול עושי.

אדם הולך למישהו והוא צריך ממנו איזשהו טובה והוא גם מכבד אותו, ואעפ"כ הוא נשאר אדם לעצמו, כי הוא בא עכשיו לבקש ולכבד ולבקש את הטובה אבל הוא נשאר עם הקומה שלו והמציאות שלו, אבל לפני ה' עושי אני משתחוה, ואכרעה, אברכה, נפילת אפיים, כי זה "עושי" ומולו אני לא קיים. דהיינו שאדם הגם שלפעמים הוא צריך לבקש טובה מאיזה שר וגדול והוא משתחוה לו, אבל הוא מרגיש שזה בעצם נגד המציאות כי מה פתאום שאני אשתחוה לו, רק הוא עושה איזה עיסקה, אני צריך ממנו את הטובה ואני מוכן לשלם את ההשתחויה, אבל מול "עושי" זה אני אשתחוה ואכרעה.

מעניין שב"לכו נרננה" אומרים "בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי ה' עֹשֵׂנוּ" (תהלים צה, ו) - לאן אתם הולכים, בואו! זה כאילו באיזשהו סוג התלהבות של בוא נשתחוה וכו'. ומעניין שבצורת הפרק שם "לכו נרנה" מתחיל כך: "לְכוּ נְרַנְּנָה לַה' נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ; נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ; כִּי אֵ-ל גָּדוֹל ה' וּמֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל אֱלֹהִים; אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי אָרֶץ וְתוֹעֲפֹת הָרִים לוֹ; אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם וְהוּא עָשָׂהוּ וְיַבֶּשֶׁת יָדָיו יָצָרוּ" (תהלים צה, א-ה). כל הדברים האלה שאנחנו מספרים; איזה מלך גדול, והוא המלך הגדול מכל האלוהות שיש, ולכן אנחנו נרנן ונקדמה פניו בתודה ובזמירות נריע לו על זה שהוא גדול ותקיף וכל תפארתו, אבל עדיין אני זה אני, רק הוא מאוד תקיף וגדול ואני מרנן ומזמר לו. מגיע הפסוק הבא: "בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי ה' עֹשֵׂנוּ" (שם צה, ו) - פה מספיק "עושי", גמרנו שם אנחנו בטלים לגמרי, הוא בעל הבית ואין לי כלום משל עצמי.

דבר מעניין מאוד, שם "הויה" איך קוראים את זה? באדנות, כמו שכתוב בגמ' (פסחים נ,א): "לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני ביו''ד ה''א ונקרא אני באל''ף דל''ת", דהיינו שנכתב בשם הויה ונקרא בשם אדנות. והדין הוא ששם "אדנות" אסור למחוק, אבל "כינויים" כמו גיבור, נורא, אדיר, עזוז, אפשר למחוק, ולכאו' באדנות הוא לא דיבר על איזה מעלות מיוחדות, ואילו בגיבור ונורא הוא דיבר על יותר מעלות, א"כ מדוע דוקא שם "אדנות" אסור למחוק? אבל אדנות זה הכל, כלפי מי שהוא אדון שלי זה כולל הכל, הוא הבוס, אז השם של הויה אנחנו קוראים אדנות, כי אדנות זה התואר הכי גדול של הקב"ה, הוא אדון על הבריאה, "בריותיך אנחנו" - אנחנו שלך, שם אדנות זה איך הקב"ה ביחס אלי. מי זה הקב"ה בעצמו? היה הוה ויהיה, ואי אפשר לתאר איזה גדלות, אבל לא זה העיקר, אני לא עוסק כעת לתאר את כל גדלותו, רק ביחס אלי מה זה הקב"ה? זה גדלותו עלי, זה בריותיך אנחנו.

ומעניין שזה כך נפסק להלכה, השו"ע בסי' ה' כותב איך לכוין: "כשיזכיר השם יכוון פרוש קריאתו באדנות, שהוא אדון הכל, ויכון בכתיבתו ביו''ד ה-א שהיה והוה ויהיה". אומר המשנ"ב: "ובביאור הגר"א כתב דלפי עומק הדין אין צריך לכוון אלא פירוש קריאתו [-רק אדנות], דבכל מקום הולכין אחר הקריאה, אף שיש בהכתיבה סודות גדולות".- רואים שהעיקר זה אדנות, כי אדנות זה כולל הכל!

המגיד מפלוצ'ק אמר לגר"א, למה מתחילים שחרית אדון עולם? וענה, שהרי ידוע שאברהם אבינו תיקן שחרית, וכתוב בגמ' בברכות (ז,ב) "אמר רבי יוחנן משום ר''ש בן יוחי מיום שברא הקב''ה את העולם לא היה אדם שקראו להקב''ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון, שנאמר ויאמר אד-ני (אלקים) במה אדע כי אירשנה". דהיינו, שלכן אומרים "אדון עולם" לפני שחרית, כי אברהם שהוא תיקן שחרית הוא קרא ראשון לקב"ה אדון, והגאון קילס את הווארט הזה, כך כתוב.

יש להתבונן, ואם אברהם אבינו מחבר "שחרית" היה מחדש עוד ענין אולי בענין "חסד לאברהם" שמסתמא לאברהם אבינו היה יסודות בחסד, האם גם היינו אומרים את זה בתחילת שחרית כי אותו מחבר שחיבר את תפילת שחרית היה לו שטיקל תורה בחסד, דהיינו האם יש כאן שייכות לעצם התפילה או רק בגלל שזה אותו מחבר?

אבל הפשט הוא ברור, ה"אדון" זה עיקר צורת הקשר בין הברואים לבורא, ואנחנו הרי כעת מתחילים יום חדש וחיים חדשים, ואנחנו מתחילים את היום בקשר שבין הנברא לבורא, בין העשוי לעושה, וגם אברהם אבינו עצמו התחיל את הקשר עם הקב"ה בלשון "אדון", הוא הראשון שקראו אדון, הוא הראשון שקלט ובנה את התשתית הזאת של קשר בין הברואים לבורא באדון, הוא קרוי אדון, בריותיך אנחנו, שהוא אדון, שהוא בוראי, והוא עושִי, והוא אדוני. ע"כ מה מתאים שתפילת שחרית שכל מהותה כמו שהרמב"ן אמר, שכל מטרת רוממות הקול בתפלות שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם, ואנחנו תחת אדנותך, אז מתאים להגיד "אדון עולם" שזה כל מהות התפילה. וזה כל מהות מה שאברהם אבינו חידש בתפילה שלו שיש קשר, דהיינו שזה לא רק שהוא נמצא שם ואנחנו כאן, אלא יש קשר של "בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושי", שזהו קשר שבין נברא לבורא, וזה אדנות, אדון זה כולל הכל, אדון זה התואר והדבר שכולל את כל מה שיש בינינו לבין הקב"ה.