יראת שמים 1

יש מצוה של "אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא" (דברים ו, יג), שזה המצווה שמשם לומדים את המצווה של יראת שמים.

יש לדון מה הסיבה של מצוה זו, מה זה בעצם המצווה הזאת של יראת שמים? אז זה בתור היכי תימצי, היכי תימצי כדי לא לעבור עבירות? כאילו בעצם המצוה של יראת שמים זה רק איזשהו אמצעי שאם יפחד אז לא יעבור עבירות ויעשה את מה שצריך, זה ה/ של יראת שמים? מה יהיה אחד שיכול משהו להכניס, לארגן איזשהו משהו אוטומטי, שהוא כשהולך לעשות לא טוב זה מיד עוצר אותו, עוצר אותו מלעשות לא טוב, אז הוא כבר פטור ממצות יראת שמים, כי בעצם יראת שמים זה רק בתור אמצעי, האם זה ככה?

אז יש באמת שאלה; אז למה זה נמנה במנין המצות אם זה רק אמצעי והיכי תמצי שלא לעבור עבירות, אז זה רק משהו כללי, וכעין לאו שבכללות, כתוב ברמב"ם, הרמב"ם שם שורש ד' הוא כותב שאזהרות שהם לא מכוונות לאיסור מיוחד אלא הם כוללים את כל המצוות אין ראויים למנותם, כי כאילו יאמר הפסוק עשה מה שציויתי לעשות, והזהר בכל מה שהזהרתיך, כן נאמר: "אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ" (ויקרא יט, יט) "אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ" (ויקרא יח, ד) "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי" (ויקרא יח, ל), ורבים כאלה אז זה לא נמנה, זה לאו שבכללות או עשה שבכללות, זה לא נמנה. אז אם כל מצוה של יראת שמים זה רק בתור היכי תמצי שלא לעבור עבירות אז למה זה נמנה בעצם?

הנצי"ב מעיר אם המצוה של "אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא" זה שנפחד מלעבור, הוא אומר: אז מה זה יוסיף, מי שלא מפחד מהלאו עצמו, אז הוא יפחד מהלעבור, זה, איך זה מתחיל, אם הלאו עצמו לא מדבר אליו, אז מה ידבר אליו הלפחד מלעבור את הלאו, הרי הלאו עצמו ג"כ הקב"ה ציוה את זה, יש גם כל מיני דינים שנלמדים מ"אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא", יש גמ' בסנהדרין (דף ק') שהגמ' שמה דנה שמוציא שם שמים לבטלה אז אזהרתו מ"אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא" או נוקב ה', שמה הגמ' דנה סוגיא שלימה. אם יראת שמים זה רק היכי תמצי, וזה לא איזה משהו בעצם, איך אפשר ללמוד מזה שלא להוציא שם שמים לבטלה, מה הקשר, יראת שמים זה רק סיבה שעבירה זה שקע חשמלי, מי שנוגע מתחשמל, מה זה קשור שללמוד מזה שזה יהיה האזהרה שלא להזכיר שם שמים לבטלה, מה הקשר בין יראת שמים אם יראת שמים זה רק היכי תמצי, ללא להזכיר שם שמים לבטלה או לא לנקוב את ה', הרי אין עוד לאו על זה, וזה יהיה האזהרה ע"ז אם יראת שמים זה רק היכי תמצי?

אז האמת היא, שוודאי שלא זה הפשט במצווה של יראת שמים, אלא בעצם, כמו שיש מצוה של אהבת ה', אז יש במקביל לאהבה, יש גם מצוה של יראה, זה הרי כולנו מבינים, שבמצוה של אהבת ה' אז כולנו מבינים, שהמהות של המצווה זה לא רק אמצעי לקיום המצוות, אלא יש מטרה בפני עצמה לאהוב את הקב"ה, לאהוב זה קשור רק ללעשות משהו? לאהוב, אני אוהב, מי שאוהב עושה בשביל אהובו, אבל זה כל אחד מבין שהמצוה של אהבת ה', וודאי עיקרה זה לא אמצעי, אלא זה מטרה בפני עצמה לאהוב את הקב"ה כדרך האוהב שהוא אוהב בלי קשר לעשייה, הפוך, כתוצאה מהאהבה גם עושים הרבה דברים למי שאוהבים, זה איזשהו יחס בין יהודי להקב"ה שהוא אוהב את הקב"ה, אותו דבר יראת שמים, המצוה של יראת שמים היא סוג של קשר, תיכף נראה, זה סוג של קשר עם הקב"ה, שהוא יחס של יראה, יש איזשהו יחס של יראה להקב"ה.

האמת היא, שיהיה יותר קל להבין את זה, ממצוות אחרים שקשורים למורא, יש דין מורא מקדש, מורא ת"ח, מורא אב. ואם שזה ברור שהענין של נגיד מורא אב ואם, "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ" (ויקרא יט, ג) באמת שיש במורא - לא ישב במקומו, ולא יסתור את דבריו. או במורא רבו - לא יקרא לרבו בשמו. מורא מקדש - שלא לעשות קפנדריא, ולא יהיה בקלות ראש מול המקדש. אבל המורא הוא ענין בפני עצמו, שיש איזשהו יחס של מורא, נגיד לאבא יש יחס של מורא, הדינים של - לא ישב במקומו, ולא יסתור את דבריו זה תוצאה מההרגשה של מורא.

 בוא נגיד שאחד יש לו אב זקן ושהוא לוקח אותו על כיסא גלגלים, והוא לוקח אותו, אם נראה שהוא לוקח כאילו הוא סוחב עגלה עם תינוק, אז זה לא צורה של מורא הוא כעת לוקח את אבא שלו, אנחנו רואים שאחד שיש לו שייכות ל"אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ" אז בשעה שהוא לוקח גם את אביו על כיסא גלגלים, והוא נמצא לגבו של אביו, הוא  לא זה, הוא, יש איזשהו רצינות בתעסקות עם אבא, זה, מאיפה זה נובע ההרגש הזה? הוא הרגש כזה ששייך למורא! זה לא קשור אם הוא יעשה לי משהו, עובד ליד בוס אז הוא מדבר בסגנון אחר, גם אם אין שום חשש לפיטורין, שתי עובדים מפטפטים והבוס מגיע, הטון קצת משתנה, יש איזשהו הרגשה, הבוס נמצא, מדברים, לא מדברים כאילו הוא לא נמצא, מה זה, מה זה הדבר הזה? מה, הוא יפטר אותי?! מה, יש איזה משהו?! לא, זה כעת הפסקה אפי', אבל כשהבוס עומד כאן היחס הוא שונה, מאיפה זה מגיע, אז יש, כי כיון שיש את ההרגשה, הוא האדון שלי, הוא הבוס שלי ואני תחתיו, אז לידו אני לא נוהג בהתנהגות רגילה, אני באמצע לדבר עם בוס, אז סוגרים את הפלאפון קודם או גם אם זה, אז רגע יגיד לו, אני לא יכול כעת. מה זה? יש הרגשה שאני מתחת לבן אדם הזה אז כל ההתנהגות לידו היא שונה.

עכשיו, זה לא קשור לאהבה, אהבה גורמת לבן אדם לעשות בשביל אהובו, לעשות לו כל מיני שירותים בתור זה שהוא אוהב אותו, אבל הדברים האלה באמת, גם באיזהו כבוד ואיזהו מורא, אז כתוב בגמ': כבוד זה מאכילו, משקהו, ומנעילו. ומורא זה בענין לאוין תמיד, לא ישב במקומו, ולא יסתור את דבריו, גם יש בראשונים, ברמב"ם, גם הרמב"ם בפי' המשניות באבות, וגם הרמב"ן, הרמב"ן כותב שמצות עשה יוצאת ממדת האהבה, שהעושה מצות אדוניו אהוב לו, ומצות לא תעשה יוצאת ממדת היראה, שהנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותו, גם הגאון, ראיתי מביאים, הגאון על הירושלמי, ש'עבוד מאהבה עבוד מיראה' הגאון כותב: 'עבוד מיראה ולא תעבור על לא תעשה, מאהבה ולא תתבטל ממצות עשה', הרגש של אהבה יוצר אצל בן אדם לעשות בשביל אהובו, והרגש של יראה גורם לבן אדם כל מיני עניני כבוד שהם נגזרים מענין מורא, שבלי ענין מורא אז זה לא קשור.

אפי' עבד שעושה שירות לרבו, אז מצד עצם החיוב עבדות זה לעבוד, לעשות, יש איזשהו דין נגיד, הוא יגיש לו, כשיגיש לו כוס תה/ והוא בא ככה באיזה דחילו ורחימו ומגיש לו את הכוס תה, לא, הוא צריך לעשות את העבודה, הוא עשה לו את העבודה הגיש לו את הכוס תה, מה זה הצורה הזאת, שהוא בא ככה, מיחד את עצמו מול רבו? זה דבר שקשור למורא שאדם מרגיש שהוא תחת מישהו אז יש יחס בכל ההתעסקויות שלו מול אדונו, עם מין איזשהו צורה שונה מאשר עם אדם רגיל, ונגיד אפי' הייתי חייב לעשות לו את הדבר הזה, אדם רגיל, אז הייתי עושה, אני עושה את הפעולה, אבל לא באיזשהו צורה מסוימת, אבל כשיש מורא, ואז יש כשההוא מעלי, ההוא בוס שלי, ההוא אדון שלי, או הוא רב שלי, אבא שלי אז יש יחס וצורה של כל התקשורת איתו היא בצורה שנגזרת ממצב של מורא, וענין מורא הוא תמיד בדברים/, שכל הזמן אני מבטא שאני לא שווה לו אני מתחתיו, והיות שאני מתחתיו אז בכל צורת התעסקותי איתו זה יהיה בצורה שיהיה נרגש שאני תחתיו, ולא רק בפעולה עצמה אלא גם בצורת הפעולה, זה ענין מורא, אז בעצם בדיוק כמו שמצות אהבה אז היא "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים ו, ה) זה מצב בפנ"ע, שזה מטרה בפנ"ע, ועיקר המצוה הוא, שיהיה ליהודי הרגש של אהבה להקב"ה, אז גם המצות יראה של "אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא" זה ג"כ יחס של יראה כלפי הקב"ה.

עכשיו אחד שעובר עבירות אז איך הוא ביחס למורא? אם מורא זה רק היה ענין אמצעי אז יכול להיות שהוא עבר את העבירה, הוא ביטל גם את האמצעי המונע את העבירה, אבל בעצם זה הפוך העבירה שהוא עבר זה היה אמצעי בביטול מצות מורא, יש כאן גם את עצם הלאו שהוא עבר, אבל בעצם כשהוא עובר עבירה, אז העבירה היתה היכי תמצי לביטול מצות מורא, כי בעצם הפקרות זה, שיש רב ויש אדון ולהמרות את פי האדון.

יש הרבה פסוקים בתורה שמסבירים על ענין היראה, אם יראה היתה רק היכ"ת, אז צריך לדבר שתעשו את המצוות, תקיימו את כל התורה. אבל מה זה "מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה" (דברים י, יב), אם היא היתה רק היכ"ת לימנע מעבירות, אז זה לא היה "כִּי אִם לְיִרְאָה", הקב"ה דורש ממך לקיים התורה, יש כאן איזשהו היכ"ת, אבל זה מה שהקב"ה שואל, "כִּי אִם לְיִרְאָה" אם זה רק היכי תמצי?! אלא שהפשט הוא שליראה זה ענין בפנ"ע שיהיה הרגשה וכל הקשר עם הקב"ה זה במהלך של יראה, האם, אז ממילא מובן שזה לא לאו שבכללות כי זה מצוה בפנ"ע "אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא" שיהיה יראת שמים, וכמובן שזה לא רק היכ"ת, אלא זה דבר בפנ"ע, וזה לא שייך בכלל לעצם כל ההוראות, כי זה משהו שנדע ונרגיש את המציאות שאנחנו תחת האדון ב"ה, אנחנו תחתיו, והוא אדונינו והוא מלכנו, והיחס שלנו אליו זה יחס של לפני מלך, ויחס של לפני אדון ולפני רב.

עכשיו, הענין הזה, וכי ההבנה הזאת זה בעצם הענין של יראת העונש או יראת הרוממות? האם כעת, כל מה שדיברנו כעת, ענינו זה בעצם יראת הרוממות, וזה מה שלאפוקי, שזה לא יראת העונש, אלא יראת הרוממות? לא, זה לא ככה, כי הדברים שדיברנו הם בעצם מישך שייכי גם ליראת העונש, כי בעצם באמת אנחנו רואים שגם אדם לא רצוי, גם אדם שהוא תחת אדון לא רצוי, והוא היה מוותר והיה רוצה לצאת מאדונותו, המציאות היא שאפי' שבוי, המציאות היא שאחד שהוא במציאות תחת מישהו, זה גורם לו שבמשך הזמן הוא מסתגל למציאות שההוא בוס עליו, אפי' אם זה יהיה בתקיפות, ובאי רצון, ובעוולה, זה מציאות בטבע שזה יוצר יחס של תחתיו, ושל ענין מורא ולא רק באופן שהוא יעניש אותו או יעשה לו משהו.

אז בעצם גם במהלך של יראת העונש אז אין ענינו שאין שום יחס כאן, אלא שזה רק משהו מזיק כמו שקע חשמלי, שחשמל, כי גם לא ביראת העונש, יראת העונש הכוונה, שאני ג"כ חש אדנות, רק מה שאני חש אדנות זה רק אדנות של פחד, לא אדנות שרצויה לי לא אדנות של אדון שאני באמת פוחד ואני מעונין להיות תחת אדונותו, אלא מה לעשות יש כאן איזה דיקטטור שצריך זה, כי הוא, אבל למעשה הוא שולט. המציאות היא שבכל המקומות שיש איזשהו שליט, גם אם שונאים אותו, ולא רוצים אותו, מתיחסים אליו כל הזמן ביחס של אדון, ולא רק באופן שהוא יעשה משהו, אלא שזה מציאות שאדם שיש מישהו ששולט עליו אז יש לו אליו יחס של אדון כלפיו.

אז בעצם יראת הרוממות: זה באופן שבעצם אני מעוניין שלרוב גדלותו ורוממותו של המלך הזה, אז אני מעונין להיות תחתיו, להיות עבדו, לשרת אותו, ליראה ממנו הוא שווה את זה. יראת העונש: זה לא מחמת שאני רואה אותו כזה גדול, אבל זה מציאות, כמו שבאמת בן ירא ומכבד את אביו גם אם אביו הוא אברך רגיל, הוא לא איזה משהו מיוחד, הוא לא, אולי אם היה לו אפשרות לעשות בחירות את מי לקחת לאבא, הוא לא היה בוחר בו, אבל למעשה הוא אבא שלי, אז את אבא שלי אני, אז יש כיבוד ומורא, זה כעין יראת העונש. יראת הרוממות זה, שאני בוחר בזה אני מעוניין בזה.

עכשיו, אבל עדיין יש לדון מה בעצם, איזה ערך יש ליראה? אנחנו כבר יודעים שיראה זה איזשהו יחס וקשר והרגשה של תחת אדון, שזה גורם ממילא שכל ההתנהלות זה בצורה, לא רק בצורה הטכנית של מה ששייך לציווים ולאזהרות של אותו אדון, אלא זה יוצר יחס שבהרגשה כלפיו. אבל בוא נשאל איזה בעצם, אם זה רק בגדר יראת העונש דהיינו באופן שזה לא שבעצם הייתי מחפש אותו, אבל מה לעשות מציאות שהוא בוס, ואני צריך להתאים את עצמי אליו, אז איזה בעצם כבוד יש בענין הזה, אם זה בעצם רק כי אין לי ברירה, מה זה בעצם ערך וחשיבות יש לכזה דבר, הרי יראת העונש גם כן יש לה איזה חשיבות, איזה ערך וחשיבות יש ליראת העונש אם בעצם הייתי מוותר על האדנות הזאת, רק זה כעין על כורחי, הוא אדוני, הוא חזק מעלי והוא גדול מעלי, ולכן אני בעצם ירא ממנו ולא בגלל שאני רוצה אותו, איזה ענין יש בזה? אז האמת היא שאנחנו רואים בענין של כבוד מלכות, יש באמת בעוצמה ובתוקף של מלך, יש שתי סוגי דברים שהם מבטאים את המלכות, יש את האלה שמעונינים במלך, ויש את כבוד המלך שהם רוצים את מלכותו, ויש את האלה שהם לא רוצים אבל הם חייבים להיות תחתיו, יש בזה עצמו איזשהו כבוד מלכות מיוחד המלך מרוצה, הנה אלה שלא זה, אבל הם כמו טאטל'ך מולי, הם יודעים מי אני. וגם בין אוהבי המלך, אה זה מלך, אפי' מי שלא רוצה, על כורחו יענה אמן, מלך תקיף וחזק, שגם מי שלא רוצה אותו, הוא מתאים אותו לענין המבוקש, לענין של המלוכה.

יש חוק במדינה שביום העצמאות צריך לסגור את החנויות, הקנאים יש להם בעיה, הם גם, יש קנאים שיש להם זה, והם צריכים גם לסגור את החנות, אז תולים שמה פלקטים, 'סגרתי את החנות לאות מחאה בשלטון הציוני', אבל הם הציונים מרוצים, שיספרו סיפורים למה הם סגרו את החנות, הם מפחדים מאיתנו, הם מכירים בשלטון שלנו, הם סוגרים את החנות, זה תקיפות של מלכות שמרוצה, כן, שיספר סיפורים, הוא סוגר את החנות, כי אני מלך, והוא חייב להתאים את עצמו שיש מדינה, הם מרוצים מזה, זה עצמו יש כאן את המהלך של מורא מלכות.

יש דין ש'כופין אותו עד שתצא נפשו' (כתובות פו,ב) אז יש בזה שאלה גדולה, מה עם הענין של 'מצוות צריכות כוונה' (ברכות יג,א)? כפו אותו לאכול מצה, אולי מצה זה אכילה, אבל סוכה, כפו אותו לשבת בסוכה, איפה הלשם מצוה? לא כתוב שמה תנאי שכופים אותו גם להגיד 'לשם מצות סוכה', כופים אותו לשבת בסוכה, והוא הולך ויושב בסוכה, קיים את המצווה, איפה הלשם מצוה? אז הפשט הוא פשוט, כי בעצם באותו רעיון שכל יהודי יש את, מה זה מצוות צריכות כוונה? מציווי, שאני צריך לעשות את המצווה מציווי ה'/  אם זה לשם מעשה מצווה, כל הצדדים שיש בגדרי 'מצוות צריכות כוונה', אבל בעצם בסופו של דבר, מתי זה מעשה מצווה כשזה נעשה מחמת ציווי ה', אז כעת הנה המציאות של ציווי ה' יצר שאתה ישבת בסוכה, כמו מצב של כוונה, יצא כאן המצב שציווי ה' גרם שאתה יושב בסוכה, הרי גם התורה מזהירה בהרבה עונשים מי שלא יקיים את המצוות, ואז מה, יהודי שהולך לסוכה כי הוא מפחד מגהינום, אז אולי הוא לא קיים 'לשם מצוות סוכה', כי הוא מפחד מגהינום, אבל זה עצמו הוא יודע שיש גהינום, והוא הלך לשם הסוכה, אז גם כשהלכו וכפו אותו, יש כאן מציאות שציווי המלך הלך ויצר את המצב שאתה עושה את המצווה, זה עצמו, נותן לזה שם מצוה, לא מחמת ש'כוונת הכופו', שזה 'כוונת הכופה' שהוא עושה מכח הכופים שכופים אותו, וזה הכוונה שלהם שהוא עושה מכוחם, אלא שזה נקרא, כי הוא עשה בעצם מצד ציווי המלך, והם בעצם משרתי המלך, וחיילי המלך שדואגים לכבוד המלכות, ולשלטון של המלך והוא עשה את זה מחמת ציווי, וזה עצמו מצב של כוונה.

יש בווידוי, הלא אחד מעניני ווידוי, הרי צריך חרטה, אז איפה, יש שאלה איפה מוזכר בכל הענין של יו"כ הענין של חרטה? אז יש מפרשים שעצם הדבר, הרי אנחנו אומרים בווידוי, 'ולא שווה לנו' אנחנו בסוף הגענו להכרה שכל מה שניסינו 'לא שווה לנו' לא יצא לנו כלום מזה, יש לך חרטה גדולה מזה, שאדם מגיע להכרה שלא שווה לנו מה שעשינו נגד רצונו יתברך?! לא שווה לנו, זה החרטה הכי גדולה, אפי' שזה בסוף קרה בדיעבד, לא שאני הגעתי לאיזה זה, אבל המציאות גילתה לי שזה לא שווה לנו, זה בעצם המצב של החרטה, זה בעצם המצב שהתוצאה הושגה.

ביונה אחרי שהשליכו אותו לים, אז "וַיַּעֲמֹד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ" (יונה א, טו) כתוב: "וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה אֶת ה' וַיִּזְבְּחוּ זֶבַח לַה' וַיִּדְּרוּ נְדָרִים" (שם א, טז) לכאורה מה הוא, היה הסערה ולא ידעו בשל מי הסער הזה, והוא אמר "בְשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה" (שם א, יב), השליכו אותו לים, "וַיַּעֲמֹד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ" אז מה זה "וַיִּירְאוּ", שישמחו באור ה', ניצלנו, שיודו וישבחו, מה זה שייך ליראה, מה שייך כאן ויראו? הפשט הוא, הם פתאום קלטו שיש כאן בעה"ב, יש כאן מלכות, יש כאן בעה"ב ששולט על הים, הוא מזיז את הים, וכשהוא לא מרוצה מזיז את הים, וכשזה אז מפסיק, קלטו שיש כאן אדון, שיש כאן בעה"ב שמנהל את הענינים, אז זה "וַיִּירְאוּ" יש בעה"ב ששולט כאן על הטבע כאן, אז זה "וַיִּירְאוּ".

במשנה באבות כתוב: 'אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא ע"מ לקבל פרס, ויהי מורא שמים עליכם' (אבות א, ג). אז יש שאלה, הרי מדברים כאן על אהבה, 'אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב', אל תעשו את המצות בשביל לקבל את השכר, אלא אפי' בלי שכר, מה הכוונה? וודאי שיהיה שכר, אבל הרי אחד שאוהב הרי הוא עושה לא בשביל להשיג משהו, אלא עצם הדבר שהוא אוהב אז יש לו רצון לעשות בשביל אהובו בלי קשר ללקבל משהו, מה שהוא אוהב הוא רוצה את זה, אלא שיש להם תלות רגשית הם יעשו בשבילו לא בשביל לקבל משהו, הם יש להם רצון לעשות בשביל אהובו. אז המשנה אומרת: 'אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל את הפרס' אלא כעבדים המשמשים את הרב שלא ע"מ לקבל פרס, ז"א שתאהבו, תעשו מאהבה גם אם לא היה פרס.

'ויהי מורא שמים עליכם' מה הקשר כאן 'ויהי מורא שמים עליכם' מה זה שייך לענין 'ויהי מורא שמים עליכם' לענין של לא לעשות בשביל פרס, ולא לעשות בשביל שכר אלא מאהבה בלי שכר, מה זה שייך ל'יהי מורא שמים עליכם', אז כתוב שמה ברבינו יונה, הוא לא כותב את השאלה, אבל מתוך דבריו מה שהוא כותב, אז מתיישבת השאלה הזאת, הוא כותב ככה, שככה יוצא מתוך דבריו תראו אח"ז, אבל ככה נראה לי שזה מה שיוצא מתוך דבריו, בעצם בענין שלא לעשות ע"מ לקבל פרס, אלא לעשות שלא ע"מ לקבל פרס, אז בעשה, הפרס הוא השכר, בלא תעשה, הענין של הפרס, הוא בעצם הפחד מהעונש, מי שעושה רק בשביל, הוא לא עושה רק בשביל איזשהו הרגשה של אהבה או יראה, אלא הכל הוא עושה רק בגלל התוצאות, אז את העשה הוא עושה בשביל לקבל פרס, את הלאוין הוא לא עובר בשביל לא לקבל עונש, אז בכלל 'אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס' זה כולל בין עשין בין לא תעשה, את העשה לא בשביל לקבל את הפרס שמקבלים על עשה, ואת הל"ת לא בשביל לקבל את העונש שמקבלים על לא תעשה, אבל זה בשתיהם הענין הוא, לא לעשות ע"מ לקבל פרס, אלא שלא ע"מ לקבל פרס, אז הוא כותב רבינו יונה, אלא מה כן לעשות? אלא מפני מעלת הרב שהוא ראוי לכך, וזוהי עבודת ה' מאהבה, וזוהי עבודה שלימה באדם הרוצה לשמש אוהבו מפני אהבתו אותו מימים קדמונים, אף אם ידע שלא יתן לו פרס, ואהבה כזו יש לאדם לאהוב את ה', שאדם שאוהב הוא עושה בשביל השני בשביל אהובו בלי קשר שהוא יקבל משהו, אח"ז הוא אומר: ולכן סמך זה לענין היראה ואמר 'ויהי מורא שמים עליכם לעבוד את ה' מיראה ומאהבה, כעבד שעובד את רבו מפני גדולתו, ומעלה על דעתו שיכול לעונשו ונמצא משמשו מיראה, לא מפני יראתו מן העונש, אלא מפני גדולת הרב שיש בידו לענוש, ז"א כתוב כאן ברבינו יונה ממש את הדברים שדיברנו, שהענין של יראה זה לא העונש, שיש כאן עונש שמי שעושה עבירה מקבל עונש, אז זה משהו מזיק, זה משהו רעיל, עבירה זה עושה איזה משהו, זה לא זה, אלא מפני גדולת הרב שיש בידו לענוש, רק יראה נגזרת מתוקף גדלותו של האדון במה הוא אדון, הוא תקיף, הוא חזק, הוא יכול לענוש אז מפני גדולת הרב שיש בידו לענוש, זה גורם לי שלא לעשות את הדברים, גם לא מיראת העונש, כמו שבאהבה, זה המגביל בין אהבה ליראה, כמו שבאהבה אני עושה למישהו שאני אוהב אותו, גם בלי קשר אם אני אקבל בעד זה משהו, עצם הדבר שיש לי איזה רגש של אהבה כלפיו אז אני עושה בשבילו דברים, גם אם אני לא אקבל כלום כי אני אוהב אותו, גם אם יש לי כלפיו את הרגש של יראה, מה גורם לי את הרגש של יראה יכול להיות ה'יש בידו לענוש', באמת ר"י לא מדבר כאן דוקא על יראת הרוממות, אפי' על יראת העונש, כי המשנה נכנסה לענין רק, שלא יהיה מצב שהעשיה או המניעה, עשיית העשין או מניעת הלאוין, תהיה כל הזמן רק בחשבון שאני יפסיד משהו או יקבל משהו, אלא שיש לי איזשהו רגש לעשות את מה שצריך, ורגש לא לעשות את מה שלא צריך, אז זה יכול להיות גם ביראת העונש כמו שדיברנו, כי גם ביראת העונש ענינה זה לא רק שאדם לא נוגע בדבר ששורף, כי זה שאדם לא נוגע בדבר ששורף, זה לא יוצר איזשהו הרגשה ביחס לדבר, הוא נזהר לא ליגוע, אבל ביראה יש כאן מצב שבלי קשר לעונש כמו שדיברנו שליד בוס, ליד, ליד אדון כל ההתנהגות היא אחרת, בלי קשר אם הוא יעשה לי משהו בכלל, אלא ההרגשה שאני תחתיו יוצרת לי יחס והנהגה שלימה של התנהגות של כבוד שנגזר ממורא, אז זה ה'ויהי מורא שמים עליכם' שזה מישך שייך לענין של, 'לא ע"מ לקבל פרס' שכמו בענין של העשה בענין של אהבה, זה ענינו שאני עושה גם בלי פרס, אז גם בענין של השמירה של לא לעבור עבירות, אז 'ויהי מורא שמים עליכם', מפני גדולת הרב שלא מיראת העונש, שלא מפני יראת העונש, אלא מפני גדולת הרב שיש בידו לענוש.

עכשיו בואו נתבונן האם המהלך הזה של יראה שיש אדון, יש בעל הבית, יש מלך, האם זה בעצם דבר נעים לבן אדם או שזה, מה אפשר לעשות יש, מה לעשות אין ברירה יש לנו איזה עבדות? אז יש גמ' בסנהדרין ע"ו שמחזיר אבידה לנכרי עליו הכתוב אומר: "לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה" (דברים כט, יח), לא משנה כל הענין שמה, אבל רש"י אומר: מה זה צמאה? צמאה הוא אומר, זה כנסת ישראל שכמהה ותאבה ליראת יוצרה, ולקיים מצוותיו. לכאורה לא מובן, הרי יראת יוצרה זה פחד, יראה זה פחד, אז יש תאבה ליראת יוצרה, אדם משתוקק ליראה אדם משתוקק לאהבה, כאן כתוב יש כמהה ותאבה ליראת יוצרה? אז הפשט הוא פשוט, כל אחד שאוהב מלך או אוהב, רק הוא הרי מאוד רוצה שיפחדו ממנו, אחד שהוא מעריץ מלכות הוא מחשיב מלך, אז חשוב לו מאוד שיכבדו את  המלך ויפחדו מהמלך, כי הוא המלך צריך לפחד ממנו, צריך לאהוב אותו, צריך לשרת אותו, צריך לקיים את חוקיו, את הוראותיו, וכל אדם שאוהב מישהו גדול, הוא רוצה שיהיה כבוד כלפיו, אם הוא אחד שהוא תלמיד של רבו, שיראה מישהו שלא ירא מרבו, שלפני רבו מתנהג בזילזול, אכפת לו מאוד, הוא רוצה מאוד, שיהיה מאוד הרגשה של מורא מול רבו, אז גם הוא עצמו נכלל בענין הזה, כי היות שהוא מכיר ברוממות המלך, הוא רוצה לירא ממנו, כי באמת באופן טבעי כשאדם מכיר בגדלות של מלך, בגדלות של רבו, אז הוא רוצה, יש לו רצון לשרת אותו, ולירא ממנו, כמו שהוא רוצה שאחרים יראו מרבו וממלכו.

הרי בעצם הזכרנו קודם שיראה זה על לא תעשה, ואהבה זה על עשה, אז איך זה הולך, הרי מצוות יראה עצמה זה הרי עשה "אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא" לומדים יראה, אז איך זה הולך בדיוק, יש לי רצון לירא, יש רצון לירא, כי באמת אנחנו רואים, שכל אחד שהוא מחשיב אדנות ושררה של מישהו גדול, אז הוא אוהב ורוצה ומשתוקק, ויש לו אכפתיות שיראו מהשררה הזאת, אז באמת הענין של יראה הפוך, אהבה מביאה אפי' ליראה, כי ככל שיש יותר אהבת ה', אז יש ממילא גם יותר יראת ה', ולא רק זה, זה אפי' מחזק את האהבה.

יש משהו בקשר שבין תלמיד לרב, תלמיד לא רוצה להרגיש שווה לרב, אני זוכר בחור בישיבה, היה תקופה ששמעתי טוב, והייתי קצת תלמיד של ר' ברל, היה תקופה שהוא התחיל קצת להתיידד איתי, הרגשתי שלא רציתי להרגיש ידידות, רציתי להרגיש תלמיד, לא שהוא היימיש איתי, זה לא רציתי להרגיש מרחק, הוא גדול ממני ואני מתחתיו לא מצב של זה, לא נוח אפי' לתלמיד או למישהו אפי' שיש לו אדון שהוא מעריץ אותו, שהוא היימיש כאילו הוא חבר שלו, זה עושה לו טוב המצב הזה, שהוא כאילו מעליו, והוא צריך לכבד אותו, זה בטבע זה ככה, שתלמיד רוצה להרגיש מרחק מרבו, ושהוא צריך לכבד אותו, את כל גינוני היראה ולא להרגיש שווה אליו, גם בן לא יהיה לו נוח, אם אביו לגמרי יבטל את המעמד, כאילו שאין לו מעמד של אבא, ואין זה, ואפשר לשבת במקום, הכל הכל זה, זה לא נותן לו הרגשה טובה, הוא רוצה להרגיש שיש אבא, ש'לא ישב במקומו', ו'לא סותר את דבריו' ולא להרגיש חבר עם אבא שלו, הוא רוצה לירא מאביו.

יש הירושלמי המפורסם של, 'עבוד מאהבה ועבוד מיראה', אז כתוב שמה ככה, הירושלמי בברכות 'עשה מאהבה ועשה מיראה, עשה מאהבה, שאם באת לשנוא דע שאתה אוהב, ואם באת לשנוא דע שאין אויב שונא, עשה מיראה, שאם באת לבעט דע שאתה ירא ואין ירא מבעט'. מה כתוב כאן 'עשה מיראה שאם באת לבעט דע שאתה ירא' אם יראה זה היה רק היכי תמצי שלא לעבור עבירות, דע שיש עונש מה זה דע שאתה ירא, למה לא תיגע בחשמל כי אתה ירא מהחשמל? כי אתה תתחשמל!! 'עשה מיראה שאם באת לבעט דע שאתה ירא' זה פשוט כמו שדיברנו, שיראה זה לא היכי תמצי, זה מצב זה מציאות, זה סוג הרגשה, 'דע שאתה ירא' כמו שיש 'דע שאתה אוהב' יש 'דע שאתה ירא' זה איזשהו קשר, זה איזשהו צורת יחס, שהיא לא קשורה רק אל העונש, אתה אוהב ואתה ירא.

בסוף התוכחה כתוב שמה: "אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתֻבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים כח, נח) מה שייך נכבד ליראה, אם יראה זה רק בתור היכי תמצי שלא לעשות עבירות, היה צריך להיות כתוב 'אם לא תשמור ליראה את ה' הגיבור, המכה מכות גדולות ונאמנות', מה זה 'אם לא תשמרו לשמוע בקול ה' הנכבד והנורא הזה', כי יראה היא לא קשורה, יש גם מכות אבל יראה לא קשורה למכות, 'ליראה את ה' הנכבד והנורא הזה', צריך לירא ממנו יש רגש של יראה כלפיו, כי הוא נכבד ונורא בלי קשר למכות.

'לפניו נעבוד ביראה ופחד' אם כבר לעבוד למה צריך ליראה, אם אנחנו כבר עובדים אז אנחנו כבר בסדר, מה זה 'לפניו נעבוד ביראה ופחד', אנחנו עובדים לאדון אז זה ביראה ופחד, אם היראה היא רק היכי תמצי שלא לעבור עבירות, אז כשאנחנו עובדים כבר אז הכל בסדר, מה זה 'לפניו נעבוד ביראה ופחד', יש, כמו שיש פסוק: "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה" (תהלים ק, ב) יש גם פסוק 'עבדו את ה' ביראה', "עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה" (שם ב, יא) כי יש צורה של עבודה ביראה, יש צורה של עבודה בשמחה, ויש צורה של עבודה ביראה, בצורה של.

יש ברמח"ל בסוף דרך עץ חיים, כתוב שמה משפט מאוד, לכאורה מאוד לא מובן, אבל לפי מה שדיברנו זה יהיה מאוד מובן, הוא כותב שמה: לפי רוב היראה יחזק הביטחון לפי רוב היראה יחזק הביטחון כמו שכתוב/ את הפסוק: "יִרְאֵי ה' בִּטְחוּ בַה" (תהלים קטו, יא) לפי רוב היראה יחזק הביטחון כמו שכתוב "יִרְאֵי ה' בִּטְחוּ בַה" לכאורה מה הקשר בין יראה לביטחון? אולי אהבה קשור לביטחון, מה קשור יראה לביטחון? רק הנה אנחנו רואים, שמלך שם בן אדם בכלא, אז הוא דואג לו, יש לו, יש כאלה רוצים ללכת לכלא, שמה יהיה לי לפחות מה לאכול, המלך לא דואג לו סתם, סתם אזרח רגיל שהוא משוחרר, תסתדר לבד, אבל אם אני לוקח את המלכות חזק, ואני הלכתי ושמתי אותך בכלא אז כשהוא כעת תחת המלכות, תחת עונש המלכות, אז המלך גם דואג לו לאכול, דואג לו לכל צרכיו. בכלא שמה, יש רפואה, וכל עניני הרופאים, ואכילה והכל, בחינם שמה זה וזה. מה פירוש? כי אני מולך עליך, אז אני מולך עליך, זה לא רק להעניש אותך, זה גם לדאוג לצרכיך, אז לפי רוב היראה יגדל הביטחון, כי מה זה יראה? יראה זה אדון גדול, זה אדון תקיף ונורא, זה מלך תקיף ונורא, אז מלך תקיף ונורא אז תגדל הביטחון, אז הוא יכול לסדר את הענינים, אז הוא יסדר את הענינים, כי אם אני תחת מלכותו, אז הוא ידאג לי.