חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

אמונה 1

נדבר קצת היום בסייעתא דשמיא, קצת על ענייני אמונה, הרי כידוע אברהם אבינו כתוב, יש מדרש (מד"ר נח, פר' ל' ועוד) בן שלוש הכיר את בוראו, ויש בן ארבעים ויש שמה גירסא ארבעים ושמונה, ואיך שמבארים, שבגיל שלוש הוא התחיל להתעסק בענין, ובגיל ארבעים או ארבעים ושמונה  הוא הכיר את בוראו, הוא כבר הגיע לשלב הסופי.

מה לקח כ"כ הרבה שנים? הנושא, העצם הנושא שא"א לבורא בלא מנהיג זה לא נראה שצריך לזה ארבעים שנה כדי להגיע להכרה הזאת, "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה" (ישעיהו מ, כו)?

ויש מדרש שר' אלחנן מביא את זה בקובץ מאמרים הוא מביא שם: 'מעשה שבא מין אחד לר"ע אמר המין לר"ע מי ברא את העולם, אמר ליה ר"ע הקב"ה אמר המין הראני דבר ברור, א"ל ר"ע מי ארג את בגדך, אמר המין אורג א"ל ר"ע הראני דבר ברור וכלשון הזה אמר ר"ע לתלמידיו כשם שהטלית מעידה על האורג, והדלת מעידה על הנגר, והבית מעיד על הבנאי, כך העולם מעיד על הקב"ה שבראו'.

אז העצם ההכרה הזאת שא"א לעולם בלא מנהיג, לא נראה שצריך לזה ארבעים שנה, אברהם אבינו לא היה צריך בשביל זה לכאורה ארבעים שנה. מה היה ההתעסקות של שנים כ"כ רבות עד שאברהם אבינו הגיע לשלימות ההכרה, של הכיר אברהם את בוראו?

אז באמת שנראה באמת ודאי ברור ופשוט, שבעצם העיקר הזה שא"א לעולם בלא מנהיג זה באמת לא דבר שהיה צריך כ"כ הרבה חשיבה, הרמב"ן בסוף פרשת בא, (יג, טז), ועוד ראשונים שהם מדברים ע"ז, על כל מיני שיטות בכפירה שהיו, אז כשהרמב"ן מזכיר את ה'מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון, כיחשו בה' ויאמרו לא הוא', 'מימי היות עבודה זרה בעולם בימי אנוש, החלו הדעות להשתבש באמונה, מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון'. אז איך שמבואר באמת בראשונים, ראיתי בכוזרי, וראיתי גם בריב"ש יש תשובה בריב"ש שהוא מדבר על הענין הזה.

הם לא אחזו את השטויות האלה של ההתפתחות, מה שהיום קוראים לזה; 'אבולוציה', איזה פרופסור אמר שהסיכוי שמערימת גרוטאות ע"י אירוע או פיצוצים או סיבובים, יווצר מטוס בואינ'ג, זה הרבה יותר סביר, הרבה יותר מציאותי, מאשר ע"י איזה צורה של פיצוצים או סיבובים או רוחות יוצר פירור אחד חי, תא אחד חי, תא אחד חי של גוף חי, יש בתוכו מחשב, שיותר מהמטוס הכי משוכלל בעולם, בכל התרכובת מה שיש בתא אחד של גוף, לא במערכת של יצור שלם של כל המורכבויות שלו.

האלה, הכת הזאת שכיחשו שהעולם קדמון, אז איך שזה מובא בראשונים, לא שהם אחזו שאין הקב"ה, רק זה איזשהו, יש שמה איזה מין פלוסופיה מוזרה, שזה נאצל מהקב"ה כאילו מאליו, וזה לא שייך לאיזשהו בריאה או השגחה, אלא זה כאילו נעשה מאליו, כמו שצל נעשה מאור לבד, כל מיני דברים מוזרים מאוד, שא"א בכלל, לא מובן בכלל איזה קצה אחיזה יש לזה, אבל גם הם בטיפשותם לא חשבו על הרעיון הזה שנהיה איזשהו משהו מאליו, וכאילו בלי שיש איזשהו בורא, בלי שיש איזשהו סיבה שגרמה את זה, רק זה לא משהו בכוונה, זה קרה בלי כוונה, זה מתעסק, אני לא יודע בדיוק את הפילוסופיה שמה, אפשר לראות את זה בכוזרי בהתחלה, איך שהוא מביא את זה, אבל הרעיון הזה שמאליו, איזשהו הסבר טבעי לתחילת הבריאה, זה דבר שצריך להיות שוטה מופלג, כדי לחשוב שיש איזשהו הסבר טבעי לחידת הבריאה, לא גבוה מעל גבוה, לא נראה שבשביל זה אברהם היה צריך את כל השנים האלה.

בעצם אין דברים עד כמה שזה, לא נראה שיש דברים מפורשים מה אברהם אבינו עשה כל השנים האלה, אבל כשרואים ברמב"ם, כשהרמב"ם מתאר מה הוא עשה בסוף ארבעים שנה, אז מובן לכל הפחות, למה אברהם אבינו הגיע לסוף ארבעים שנה, שמסתמא יש לזה שייכות לכל המהלך של כל השנים האלה, עד שהוא הגיע לשלימות ההכרה.

אז דבר ראשון יש איזשהו חידוש עצום וגדול, שבאמת כשהרמב"ן מביא את זה, הוא מביא שמה שכשהתחילו הדעות להשתבש, אז הוא מביא שמה: 'מהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה, ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח הא-ל בהם, יאמרו כי עזב ה' את הארץ, מהם מכחישים השגחתו הפרטית, יאמרו היאך ידע א-ל ויש דעה בעליון'.

ובאמת שאפי' השכל הפשוט, לכאורה נראה מה חפץ לעליון בתחתונים, מה הקב"ה צריך אותנו, מה יש איזשהו משהו שהקב"ה מעוניין בנו, וחפץ בנו, ומצפה מאיתנו למשהו, שהקב"ה שהוא כ"כ גבוה יהיה לו איזשהו ענין בנו זה דבר, אנחנו נולדנו עם זה, אבל לנסות לחשוב מי שקולט מה זה הקב"ה, אז בוא נגיד, המלאכים שהם מכירים, ושמה כל המהלך איך שכתוב ששירת המלאכים, שכ"כ הרבה כתוב בפסוקים ובתפילות את הנושא של שירת המלאכים.

סיפר לי מישהו שהוא היה פעם באיזשהו מעמד של קבלת פני איזשהו נשיא מדינה, והיתה שמה איזה מקהלה איזה תזמורת לכבודו של אותו מלך, תזמורת ענקית של מאות מנגנים, עם עשרות כלי זמר שמכל כלי זמר עשרות מנגנים בזה, משהו ממש לא תסבר אוזן לשמוע, משוה מיוחד מאוד, שכשהוא תיאר את זה, אז ההתרגשות של השומעים לשמוע את זה, זה היה פלא והפלא ממש, והוא אמר לי שאחרי זה שנה שלימה לא היה לו שום טעם בתזמורת של חתונה, מה שזה, שזה אפי' לא משהו מעֵין דמעֵין.

אז הרי מה מבטא כשעושים תזמורת לכבוד מלכות, הרי יש שירת המלאכים, ויש ישוררו חיות יפארו בשירה, יש כ"כ הרבה מוזכר ע"ז, יש בזה משהו שמעבר לכל הכבוד שיש בזה, יש בזה משהו שכל מיני ניגונים מבטאים יש ניגונים שמבטאים הודאה, געגועים, הערכה, הערצה, השתוקקות, כיסופין, כל מיני הרגשים שהם מובעים ע"י ניגון, שזה משהו שזה מבטא שירת המלאכים, אז מילא המלאכים שהם יש להם הכרה והם גבוהים כאלה, שהם יש איזשהו כבוד מלכות בשירתם בכל המהלך שלהם, נו, אפשר להבין.

אבל בוא נגיד יש ראש עיר חדש, והוא הולך במסדרונות העיריה, ועושה דייש אמיצרי, והוא הולך במחלקות ובזה, מה הוא מצפה, שראשי המחלוקות יקלטו שיש כאן בוס חדש כעת, יש בעל הבית חדש, הוא מחפש צומי מזה שעושה שפונז'ה, שהוא יכיר שהוא ראש העיר? זה לא מעסיק אותו, מעסיק אותו מנהלי המחלקות והפקידים הבכירים, שהם ידעו שמהיום הוא בעל הבית, מעניין אותו השרת או מחלק התה? זה לא מענין אותו.

מגיד שיעור מי מענין אותו, שמי יאחז ממנו, אם הבחורים הבעלי כישרונות של השיעור אוחזים ממנו, אה, זה זה נותן לו איזשהו משהו זה, אבל אותו אחד שבקושי מבין את השיחת חולין שלו, והוא אומר הוא ר"מ טוב, זה מדבר אליו, זה נותן לו איזשהו חשיבות.

יבוא ילד קטן לאיזשהו שר צבא גדול, ויגיד לו; אמא שלי סיפרה לי איזה גיבור אתה, הוא יגיד לו; קח סוכריה ולך לאמא, כאילו ממנו יש לו ענין לשמוע איזשהו שבח?

אבל מה כתוב שמה, יש את הפייט, אומרים את זה בר"ה ויו"כ, כתוב ככה, 'אשר אומץ תהילתך באילי שחק, בצבאות עירין, בכרובי כבוד, וקדושתך בפיהם', אבל 'ורצית שבח ממעוטי עמים, נשויי טובה, שבעי רוגז, עגומי נפש והיא כבודך', איך אנחנו יכולים להבין שיש רצון להקב"ה וכבודו בנו, ורצית?

הטור מביא בהלכות ר"ה (סי' תקפא) מהירושלמי שמה, שאומה זו מכרת אופיה של אלוקיה, אז חז"ל והראשונים השתמשו במלים של אומה זו מכרת אופי של אלוקיה, שכביכול יש לנו הכרה באופיו של הקב"ה, ומה אנחנו משיגים כביכול באופיו של אלוקינו, אבל הענין הזה שיש כביכול לעליון חפץ בתחתונים, זה מציאות שזה, זה מלא כל הפסוקים והתפילות את הענין הזה, ורצית שבח, שהקב"ה מחפש את השבח שלנו, איך אנחנו באמת יכולים להבין את זה שמעסיק או מענין את הקב"ה שבח או הודאה שלנו?

אז אולי אפשר להמשיל את זה; היה איזשהו שר צבא הרשום בגבורה, שהוא עשה איזשהו ניצחון מבריק בשדה המערכה, והוא הביא את המדינה לאיזשהו ניצחון גדול, וכבש ממלכות, ועושים אח"ז איזשהו מסיבת ניצחון לכבודו של השר צבא הגדול הזה, ושמה יש כל מיני חשובים, חשובים במלוכה, שמשבחים ומפארים את תושיתו, וגבורתו, ואומץ רוחו, ויצירתו בשדה הקרב, בשדה המלחמה, ואיזה גבורה הוא הביא, באיזשהו שלב בערב עשו לו הפתעה, והביאו לבמה נכד שלו בן ארבע, והוא הקריא שמה איזה דיקלום לכבודו של הסבא הגיבור החזק הזה, ואותו שר צבא כשהוא חוזר הביתה בלילה ומספר בבית, אז הוא מספר איך אני התרגשתי המרכז הערב אצלו היה, הנכד שר לכבודי, ואמר איזה דיקלום לכבודי, ומעמדי, זה מציאות שאם יבוא ילד אחר וידבר איתו ויתחיל לשבח אותו, אז הוא יעיף אותו ממנו, אבל כשבא הנכד ואמר שמה משהו.

ונראה, מקרא מלא דיבר הכתוב, "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ" (ירמיהו לא, יט), ככה כתוב בפסוק, עכשיו, מה זה "הָמוּ מֵעַי לוֹ", שהקב"ה אומר, המו מעי לו, אנחנו לא יודעים, אני לא יודע מה זה, וזה כביכול, אבל הכביכול, זה לא שלא המו מעי לו וזה סתם איזה תפארת המליצה, אלא המשמעות של המו מעי לו במושגים שלנו, זה כביכול, לעומת מה שבאמת יש בין הקב"ה לבן יכיר לי אפרים, ילד שעשועים, זה דבר ברור ופשוט.

משהו השתבש אצלינו מרוב הכביכול, כאילו זה איזשהו משהו ערטילאי, בכלל יש איזשהו, טעות נושנת נתאזרחה, כאילו הקב"ה הוא איזשהו מושג, יש כזה מושג שנקרא הקב"ה ובעצם יש הוראות שלו הוראות יצרן, איך יהודי יגיע לשלימות, לצורה של הגדלות של עצמו, לצורה הכי גדולה, אז ברוך ה', אנחנו מגיעים להכרה שלהיות גדול וחשוב זה לא לתפוס קריירה, או איזה מעמד, או משהו חומרי, אלא להיות גדול וחשוב זה מדריגה רוחנית גבוהה, וגדלות בתורה, וכל מה שאנחנו מכירים, אבל זה הכל, כאילו הקב"ה והתורה, זה איזשהו היכי תמצי פשוט, זה הצורה איך אני אדע איך אני מגדל את עצמי, הרבה ככה ההסתכלות שלהם.

אבל דבר אחד ברור שאברהם אבינו בסוף ארבעים שנה, אז ההציץ עליו בעל הבירה, זה שהיה לו קשר עם הקב"ה, והקב"ה לא היה בשבילו רק איזה היכי תמצי, כי מהלך של היכי תמצי אז זה לא אהבה ויראה, זה איזשהו משהו מופשט, ולא קשר חי, אבל אברהם שאל מי בעל הבירה, והציץ עליו בעל הבירה, זה שהיה לו קשר עם הקב"ה, והוא חש את הקב"ה, עכשיו, זה לא דבר שחייב להיות נביא בשביל זה, אנחנו לא נביאים, אבל ודאי שהצורה הנכונה של יהודי שיש לו שיג ושיח עם הקב"ה, הוא מדבר עם הקב"ה והוא מודה לו ומשבח לו, והוא מרגיש משהו אמיתי בענין, לא משהו דמיוני, אלא משהו אמיתי, ובכל המהלך של תורה, תפילה, ומצוות, הוא מרגיש שייכות עם הקב"ה, ואם הרמב"ם שם כשהוא מתאר את אברהם, אז הוא מתאר שבסוף ארבעים שנה כבר אברהם עסק בהקרבת קרבנות, והוא עסק בלהקהיל קהילות, ובלהכיר להם את הקב"ה, והוא כבר היה עובד ה' גדול, אז זה ודאי שההכרה הזאת, זה ודאי שזה היה לפחות חלק ממה שאברהם אבינו התעסק בארבעים שנה האלה, מעבר לעצם הידיעה שיש בעל הבית לבריאה, כי הידיעה שיש בעל הבית לבריאה, עדיין לא מחייבת לעובדו, ולהודות לו, ולהשתחוות לפניו, זה עוד שלב הרבה הרבה יותר חידוש, שבאמת היו הרבה פילוסופים, שלמרות שהם האמינו שיש בורא לעולם, אבל הם לא חשבו שיכול להיות שהוא חפץ מאיתנו משהו, וששירת המלאכים חשובה לפניו יתברך אנחנו לא יודעים למה, אני לא יודע למה זה חשוב, אבל אם זה קיים אז זה כנראה חשוב, זה אנחנו נקדישך ונעריצך כסוד שיח שרפי קודש, אנחנו נשבח כמו איך שהשרפי קודש משבחים שמה, ובנוסח ספרד כתר יתנו לך מלאכים המוני מעלה, עם עמך ישראל קבוצי מטה, יחד כולם, אז זה לא/ בין הנוסחאות, בין אצלינו בין בנוסח הזה, זה אותו דבר, שבעצם יש הקבלה בין השבח של מלאכים לשבח שלנו, זה שהפייט מדגיש את זה, ושאפי' את העדפת שירתינו ושבחינו על שבח המלאכים, שזה חידוש גדול שזה ודאי היה חלק מההשגות שאברהם אבינו השיג באותם שנים.

עכשיו יש עוד שלב שגם זה ודאי היה דברים שזה, אז בוא נגיד שאברהם אבינו הגיע להכרה שהקב"ה חפץ בנו ורוצה מאיתנו, שנודה לו, ונשבחו, ונקיים מצוותיו, ונלמד את תורתו, אבל הרי אברהם אבינו הכיר מה זה המשמעות, מה זה הקב"ה ואיך אדם רגיל שבא לדבר עם שר גדול, או עם אדם שגדול מאוד מאוד, שהוא מרגיש את אפסיותו מול גדולותו של הגדול, באיזה צורה התקשורת ביניהם?

אז כתוב בחובת הלבבות בשער אהבת ה' פרק א' הוא כותב כך: 'וכאשר תבין גודל יכולתו ועוצם גדולתו'; שכשהנפש, הנשמה, מבינה גודל יכולתו ועוצם גדולתו. 'תכרע ותשתחווה לו ביראה ופחד ואימה מעוצמתו וגדולתו, ולא תסור מזה'; כאילו הנפש לא סרה מהיראה וההשתחוויה. 'עד אשר יבטיחנה הבורא יתעלה'; יבטיחנה, מבארים שם, שיהיה לה הרגשת ביטחון. 'עד אשר יבטיחנה הבורא יתעלה, וישקיט פחדה, ומוראה'; שישקיט פחדה ומוראה מה שיש לה ממנו. מה קורה אז, 'ואז תְּשֻׁקֶּה אותה אהבה באלוקים'; ז"א שהיא מתמלאת אהבת ה'. 'ותתבודד בו ליחד לבבה לו ולאהבה אותו ולבטוח עליו ולכסוף לו, ולא יהיה לה עסק בלתי עסק עבודתו' 'ולא תתיר לשונה כי אם בזכרו ושבחו והודאתו, ותהלתו, מאהבה בו ומכסוף לרצונו יתברך', זה לשון חובה"ל.

אם אנחנו נרצה להבין את זה במושגים שלנו, באיזשהו משל לזה אז נתאר לעצמינו; שאיזשהו מלך או שר גדול לקח לו איזשהו אישה פשוטה לו לאישה, והוא מלך גדול ולוקח אותה לאישה, והיא חשה קטנה ומפוחדת מולו, ותיפול מעל הגמל, מה, הוא מלך גדול, והיא חשה יראה, היא לא יכולה להרגיש קירוב, מרוב המרחק שהיא מרגישה בינה לבין המלך הגדול, אבל הנה היא רואה שהמלך רואה בה ורוצה אותה בשבילו לאישה, לא בשביל שהיא תהיה איזושהי שיפחה מפוחדת ממנו, אלא הוא רוצה אותה לו לאישה, אז בשלב שיבטיחנה, שהיא חשה שכן, בטוח, המלך רוצה אותי לאישה, כשווה לו, לא כאיזה ואנכי לא אהיה כאחת שפחתך', אלא הוא רוצה אותי לו לאישה, אז כגודל היראה והפחד מה שהיה לה בהתחלה, מרוממות מלכותו, היא חשה אהבה וגיל והשתוקקות ורצון אין סופי לקירבה למלך, ולהיות איתו במצב של קירבה, וזה בעצם המהלך של יראה ואהבה.

והרי כתוב בראשונים, שיראה זה כנגד לא תעשה, ואהבה זה כנגד עשה, כי יראה תמיד, כמו שבכבוד ומורא, בכיבוד אב, אז מורא זה לא ישב במקומו, לא יקראנו בשמו, וכבוד שזה אהבה, אז זה מאכילו, משקהו, מרחיצו, מנעילו, גם במורא מקדש, אז לא יכנס במקלו, ופונדתו, ולא יעשה קפנדריא, יראה זה תמיד בשלילה, כתוב ברמב"ן, ובגאון, וכתוב בעוד ראשונים שיראה זה לא תעשה ואהבה זה עשה, ואברהם אבינו בסוף ארבעים שנה הוא כבר עסק גם בלאוין וגם בעשין, ככה מבואר ברמב"ם שם בפ' א' בסוף הלכות ע"ז. ז"א שודאי שגם זה היה בכלל ההכיר את בוראו, החלק הזה שיש יראה ויש אהבה, ושזה כולל בעצם את הלא תעשה ואת העשה, ובאמת שהרמב"ן המפורסם שתמיד המשגיחים מביאים את זה, בסוף פר' בא, אז הרמב"ן כותב שם, שכוונת כל המצוות שנאמין באלוקינו ונודה אליו שהוא בראנו, עם קצת התבוננות אז רואים שרוב רובם של העשין, חוץ מהעשין והלאוין שענינם להרחיק את האדם מהדברים של מידות מגונות וכדו', כדי שהוא יהיה בכלל ראוי לעמוד ולשרת, שיש את החלקים של הלאווין והעשין שהם לסלק את הפחיתות של האדם, אבל העיקר של הלאוין והעשין החיוביים, הם רובם ככולם בהתבוננות פשוטה שהם מבטאים את מה שהרמב"ן אומר שכוונת כל המצוות שנאמין באלוקינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה ואין לעליון חפץ בתחתונים, מלבד שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו, וזה היה חפצו יתברך מאיתנו, ואנחנו יודעים את זה במסורת שלנו, ואברהם הגיע לכל הדברים האלה מעצמו.

אבל באמת שיש כאן עוד איזושהי נקודה נפלאה, שהיא בעצם התחלתית בכל הענין הזה, שזה ממש לכאורה פלא והפלא, בוא נשאל שאלה, הגע עצמך אדם הלך ביער אין דרך ואין מסילה, והוא טועה, טועה ביער עבות, ורעב צמא ועייף, ומפוחד מחיות רעות ולסטים, והנה הוא רואה איזשהו נצנוץ של אור מרחוק, והוא הולך ומתקרב ומגיע ורואה ארמון שלם, והוא מסתובב מסביב וההרגשה שלו שאף אחד לא נמצא שמה, טוב, אבל מה הוא יעשה, הוא כאן ביער, גמור, אם הוא לא יעשה משהו, הוא דופק בדלת, לא פותחים, הוא מנסה לפתוח, הדלת פתוחה, והוא נכנס ורואה ארמון מלא כל טוב, 'מזוינו מפיקים מזן אל זן' הכל שם משהו משהו, אז הוא לוקח חתיכת נייר וכותב הצהרה: 'לכבוד בעל הארמון הנני מצהיר בזה שאין לי לא תפיסת יד, ולא חזקה, ולא שום איזשהו בעלות בארמון הזה, רק אני טעיתי ביער והייתי במצב של סכנה והגעתי לכאן וראיתי שאין כאן שום אדם וזה היה הצורה היחידה שלי לינצל, אז נכנסתי ואני בינתיים אוכל ויושן ומשתהה כאן, עד אשר אשובה אל ארצי אל מקומי, והיה כי תבוא, נקבה שכרך עלי ואתנה'. והוא הולך ותולה את זה על הדלת מבחוץ.

עכשיו, אנחנו הרי לא כשהלכנו ביער נכנסנו לארמון, הקב"ה, בעל הארמון, בעל הבית, הוא שם אותנו כאן, אז לכאורה מקסימום שאברהם אבינו יצהיר להקב"ה יבוא נא עוד אלינו ויורנו מה נעשה ויבוא דבריך וכיבדנוך מה הוא מחפש, אם בעל הבית רוצה משהו שיבקש ממני, שיודיע לי אני יעשה, אין בעיה אני מוכן, אני מבין שאני נבראתי, וכל מה שיש כאן זה פלא והפלא, ואולי הבעל הבית רוצה משהו, אבל בסדר כמו שהוא ברא אותי ושם אותי פה, שיודיע לי מה הוא רוצה, אני יעשה, אני מוכן, אבל מה אברהם חיפש מעצמו, וחיפש מי הוא בעל הבירה, להכיר ולהתעסק עם הקב"ה, מה הוא חיפש, למה הוא חיפש, מה בעצם גרם לו לחפש משהו?

אז הדבר ברור, וזה עוד היה בהתחלה, שזה גרם לו לצאת למסע החיפושים, שאברהם אבינו הרגיש הרגשה ברורה מאוד שלעבור את החיים עם קשר עם בורא העולם, עם אדון העולם, או לעבור את החיים בלי קשר עם אדון העולם, ההבדל הוא כזה הבדל, שהוא לא יכל לעצור את עצמו מלחפש, הוא קלט והבין איזה משמעות ריקה ושדופה יש לחיים בלי קשר עם הקב"ה, ואיזה משמעות עמוקה יש לחיים עם קשר עם הקב"ה, עד שזה גרם לו שאפי' לפני בעצם שהקב"ה מתגלה אליו, הוא הולך לחפש אותו כי הוא מרגיש שחייו אינם חיים, מהשתוקקות להכיר את מי שאמר והיה עולם.

הדבר הזה הוא דבר מאוד מאוד מענין, כולם זוכרים את זה, הקצת מבוגרים, ובטוח הוריכם, או אברכים קצת יותר מבוגרים שלמדו בישיבה, הרב שך תמיד היה מדבר אמונה, בכזה התפעלות השמש, הירח, הכוכבים, מי עשה את זה, היינו אז ילדים, ולא הבנתי, מה? 'הגננת כבר סיפרה את זה בגן', מה הוא מספר, מה הוא כ"כ מספר כאן? אבל המציאות היא שיש דבר מופלא מאוד בענין אמונה, שלכאורה לנו היה נראה, שלוּ יצוייר ויפתחו כל השבע רקיעים, ויהיה גילוי שכינה כמו מעמד הר סיני, הצורה הכי ודאית ובטוחה בלי שום פיקפוק, ממש ראתה שיפחה על הים, בצורה הכי ברורה, לכאורה זהו אז זה מספיק, אני כבר מאמין, והכל בסדר.

אבל האמת היא שענין אמונה, יש מקום בנפש שזה תופס כל הזמן התפעלות והתרגשות, ה'ראו מי ברא אלה', וזה דבר שיותר קורה ככל שבן אדם יותר נח מסערת החיים, ומחיבור לדברים החומריים, זה יותר קורה ככל שמתבגרים וקולטים יותר את רצינות החיים אז יש משהו שזה כל הזמן חי, והבן אדם חווה, הוא חש חוויה של אמונה כל הזמן.

אני שזוכר שסיפרו שהוא היה נוסע לפעמים לים ויושב שם, והיו מתקבצים שם, והוא היה שואל מי עשה את הים הזה? הוא היה כל הזמן היה מדבר, כשהוא רק לא היה עסוק בסוגיא, והיה מדבר, כל הזמן היה מדבר אמונה, היה פעם שהוא דיבר לבני קיבוצים, אז הוא אמר אני כבר חי 94 שנים, עברתי הרבה תקופות בחיים, תקופות טובות, תקופות פחות טובות, אבל תמיד ידעתי, אני קם בבוקר, מי עשה את השמש, מי עשה את הזה, הוא כאילו כל צורת הדיבור שלו היה שכאילו כל החיים הם טפלים מול החוויה הזאת של אמונה, שאמונה תופסת את הלב.

הרי אנחנו רואים במציאות שכשאדם שומע איזשהו חדשה מסעירה, איזשהו משהו זה, אז זהו אז הוא שמע עכשיו מישהו ילך רגע לפטפט איתו, רגע רגע, הוא עוד תחת הרושם, אבל מה זה, הוא כבר יודע, אבל כשאדם חווה איזשהו הרגשה או חתן ערב אירוסיו שכבר יודע שזה, א"א כעת לפטפט איתו ש, מה הבעיה אתה כבר יודע, שאחרי צהריים או בערב אתה הולך לוורט של עצמך, זה בסדר, בוא נפטפט קצת נייעס, לא, הוא כעת בהרגשה, הוא חווה כעת את ההרגשה של שמחת חתן, אבל זה אפי' יכול להיות באיזשהו חדשה מרעישה, שלא קשורה, אם זה דבר שתופס את הלב, אי אפשר כ"כ מהר להזיז את הבן אדם מהענין הזה, ולפטפט איתו איזה פיטפוט רגיל הוא תחת הרושם, זה המציאות של אדם שהוא גבוה קצת אז הוא חש כל הזמן,  את חווית האמונה.

ומסתמא שיש בזה, מסתמא חלק מהסיבות שזה ככה, שתמיד יש באמונה איזשהו גילוי, כי לכאורה הרי בעיניים הבשריות הפשוטות, לא יודע, יש כאן,  זה נראה שמה שהיה הוא שיהיה, אנחנו רואים ים, בטח יש ים, יש שמש זה איזשהו כזה, לחוש את הא-ל מסתתר שמאחורי כל דבר ודבר, יש בזה איזשהו חידוש, וכל הזמן יש את תחושת החידוש.

אנחנו רואים שבד"כ בכל מיני רמות של רוחניות, אז כל אחד שהוא למטה, ההסתכלות של חילוני על חרדי, לא יודע מה הם מסכנים כאלה, או גם בתוך החרדים כל אחד שהוא למטה נראה לו שזה איזה מסכן איזה 'צול', לא, כאילו בן אדם מנותק, מה יש לו, מה גורם להרגשה הזאת, זה דבר פשוט, שאחד שהמושגים שלו, ככל שהמושגים ומה שתופס את הבן אדם, זה עניני החומר, אז הוא לא תופס מישהו שהוא איש רוח, ושענינים שמופשטים מחומר תופסים אצלו מקום, זה נראה לו משהו לא מציאותי זה נראה לו כאילו משהו כנראה ההוא סובל משהו, או שיש לו איזה בעיה אולי, אבל מי שנמצא שם, כמו שאנחנו מבינים מה זה כשיש לנו גישמא'ק בלימוד, או גישמא'ק בתפילה או זה, הרי כשאנחנו מרגישים את זה אנחנו מרגישים כמה אין דבר שידמה וישווה לזה, רק מי שלא נמצא שם לא יבין על מה מדובר בכלל, הוא לא קולט על מה מדובר, /כמו שעגל יכול לקלוט? עגל רואה בן אדם הוא רואה עוד איזה בעל חי, הוא קולט מה זה בן אדם?! אז כך כל אחד שהוא ברמה פחות ביחס לרמה יותר גבוהה, אז זה נראה לו שהוא לא מבין במה המדובר, אז אמנם הדברים האלה אם הם לא מגיעים ממצב אמיתי, של האדם, אז זה באמת משהו באמת מסכן, מי שאצלו זה לא בא ממצב אמיתי, אבל מי שזה באמת המצב האמיתי שלו, אז הוא חי בעולם שכולו טוב, ובאור מופלא, אני חשבתי אולי בדרך אפשר אולי ממש רק זה, לכאורה זה דבר פשוט.

יש, כשיעקב נפגש עם יוסף יעקב קרא קריאת שמע, הרבה מדברים מה זה הקרי"ש הזה, לכאורה חשבתי דבר פשוט מאוד, דבר פשוט ממש בתכלית, המציאות היא שאחד בא מישהו ונותן מתנה גדולה, בבר מצוה, בחתונה, בא מישהו ונותן מתנה שמינה מאוד, אז הרי הדבר הראשון שמקבל המתנה עושה, הוא מודה מאוד לנותן המתנה, על המתנה שהוא נתן לו אחרי זה הוא יתחיל להתעסק במתנה, מה הוא עושה דבר ראשון רגע הוא פותח את האריזה לראות מה יש שם,  דבר ראשון יישר כוח, הוא רואה כזה מתנה ענקית, יישר כח, יישר כח, אח"ז כשהוא עם עצמו, יפתח יראה את המתנה, ויהנה ממנה, אבל דבר ראשון הוא מודה על המתנה, מה יעקב אבינו עושה כשהבן האובד חוזר אליו, כשהבן האובד חוזר אליו דבר ראשון הוא מודה למי שהחזיר לו אותו, הוא קיבל כעת את הבן שלו חזרה, אז דבר ראשון הוא מודה, היום אומרים נשמת, זה הנשמת, הנשמת של אברהם אבינו זה יחוד ה', ואהבת ה', שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, ואהבת את ה' אלוקיך, לכאורה זה פשוט.

רק אולי לסיום עוד איזה משהו שאולי לא/ שייך לענין, אבל זה קשה לא להגיד את זה, כ"כ התפעלתי מזה, ראיתי בדיוק יש לי איזה קונטרס שהוציאו את זה באיזשהו שמחה, שהוציאו שם כל מיני וורטים, שאחד מתלמידי ראדין, שהוא כתב מזכרונות וורטים שהוא שמע מהחפץ חיים, או משאר הראשי ישיבות שמה, אז יש שמה וורט של הגרנ"ט פלא והפלא, וורט של הגרנ"ט, גם בפגישה של יעקב ויוסף אז כתוב בפסוק כך: "וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו" (בראשית מו, כט). "וַיֵּרָא אֵלָיו", אומר רש"י יוסף נראה אל אביו, אז ר' נפתלי שואל; מה כתוב פה ברש"י, הרי נראה שרש"י בא להגיד כאן משהו, שהיה קשה לו משהו, נו, יוסף הולך לאבא שלו, איך היה צריך להיות כתוב וילך לקראת אביו גושנה, ויראהו, ויתראו זה עם זה, מה זה וירא אליו, אז רש"י אומר יוסף נראה אל אביו, אז רש"י הרי בא להסביר כאן משהו, מה רש"י בא?

אומר הגרנ"ט דבר נפלא, הוא אומר נתאר לעצמינו כמה געגועים היה ליוסף שהוא היה הבן זקונים של יעקב, וקרעו אותו ככה מבית אביו, מביתו וממולדתו, ומכרו אותו ככה לעבד, כמה הוא חיכה כבר לראות את אבא, לאיחוד משפחות לחזור אל אבא, אבל כשיוסף בא לראות את אבא, הוא היה עסוק בנראה אל אביו, שאבא יראה אותי הוא לא היה עסוק בזה שהוא מחכה לראות את אבא, אבא, הנה אבא יראה אותי, אבא מחכה הרי הוא ידע עד כמה אבא מחכה לו, כמה יעקב מחכה לו, אז זה יוסף נראה אל אביו, כך אומר הגרנ"ט.  

 

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד