אמונה 2

הדברים שנדבר היום, יש כאלה שהם לא צריכים כלל לדברים האלה, כי הם כבר בתוך המציאות הזאת, אבל מאחר שיש כאלה שכן חשוב שידעו את זה, אז שוה להגיד את זה בשבילם.

יש כאלה שיש להם שאלה: במה אנחנו נחשבים מאמינים, שיש לנו "אמונה", הרי רק אמרו לנו להאמין ואנחנו מאמינים, אבל לא חקרנו כלום, א"כ למה אנחנו נקראים בכלל מאמינים, וכי לוּ הייתי מקבל בחינוך אמונה אחרת לא הייתי מקבל את זה?! למה זה נקרא "אמונה" אם לא בדקתי כלום רק אמרו לי כך וככה אני חי, למה זה נקרא "אמונה"? כך יש כאלה שיש להם שאלה כזאת.

יש איזשהו שאלה גדולה ששאלו את הסטייפלער, והוא כתב על זה מכתב מאוד נפלא, ונראה את השאלה ששאלו אותו. שאלו את הסטייפלער; שהרמב"ם ב"איגרת תימן" כותב: "שכבר הבטיחנו הבורא יתברך כאדם הנכנס ערב לחבירו, והודיענו, שכל מי שעמד על הר סיני שהם מאמינים בנבואת משה רבינו ובכל מה שבא על ידו, הם ובניהם ובני בניהם עד עולם, וכך אמר הקב"ה "בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם" (שמות יט, ט), לפיכך יש לדעת שכל מי שנטה מדרך הדת הנתונה במעמד ההוא אינו מזרע האנשים ההם, וכך אמרו רבותינו ז"ל על כל המסתפק בנבואה לא עמדו אבותיו על הר סיני", כך כתוב ברמב"ם באיגרת תימן.

שאל ת"ח אחד את הסטייפלער, יש ירושלמי בסנהדרין בפ' חלק (הל' א') דאיתא שם שקורח הי' אפיקורס, כתוב בירושלמי כך: "באותה שעה אמר קורח אין תורה מן השמים ולא משה נביא", כתוב כאן בירושלמי שקורח כפר בשני עיקרי אמונה. דהנה בי"ג עיקרי האמונה עיקר הז' הוא: "אני מאמין באמונה שלימה שנבואת משה רבינו עליו השלום היתה אמיתית", ובעיקר הח' כתוב: "אני מאמין באמונה שלימה שכל התורה המצויה עתה בידינו היא המסורה למשה רבינו עליו השלום", וקורח היה אפיקורס והוא כפר בשני העיקרים האלה, וזהו שכתוב בירושלמי ש"אמר קורח אין תורה מן השמים ולא משה נביא".

מביאים שהבריסקר רב אמר, שלכן מה שכתוב בגמ' (ב"ב עד,א) שבלועי קרח צעקו "משה אמת ותורתו אמת", זה חזרה והודאה באותם שני עיקרים; "משה אמת" - שנבואת משה היא אמיתית, "ותורתו אמת" - שתורתו נתונה מן השמים, שזה כנגד שני אותם עיקרים.

הרמב"ם בהקדמה לפרק חלק בפירוש המשניות כותב: "היסוד השמיני הוא, היות התורה מן השמים, והוא שנאמין היות התורה הזאת הנתונה ע"י משה רבינו עליו השלום היא כולה מפי הגבורה, כלומר הגיעה אליו כולה מאת ה' יתברך". אח"ז הרמב"ם מאריך מאוד, והוא מסיים שם: "הוא אשר אמר ה' יתברך למשה והוא אמר לנו והוא נאמן בשליחותו, והמקרא שמורה על יסוד זה הוא מה שנאמר "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי" (במדבר טז, כח). בזה גם כן מביאים מהבריסקר רב, שהוא אמר שבפסוק הזה, הרי זה פסוק שמשה רבינו אמר לקורח ועדתו, בפסוק הזה יש את אותם שני ענינים, את אותם שני עיקרים, "כי ה' שלחני" - זה כנגד הכפירה שלהם בנבואת משה, ו"כי לא מליבי" - זה כנגד הכפירה בתורה מן השמים על שטענו שכאילו משה רבינו המציא את זה.

וכן הרמב"ם ביסודי התורה (פר' ח' הל' א') כותב: "כפרו בו עדת קורח ובלעה אותם הארץ". הרי מבואר ברמב"ם ובירושלמי שקורח ועדתו היו כופרים.

לכן השאלה שנשאלה: הרי הרמב"ם באיגרת תימן כותב שמי שעמדו רגלי אבותיו על הר סיני אין בהם כפירה, וקורח הרי היה בהר סיני, לא רק רגלי אבותיו היו בהר סיני אלא גם הוא בעצמו הי' בהר סיני, א"כ איך הוא כפר? כך שאלו.

הסטייפלער עונה כך: "נראה שמה שכתב הרמב"ם כי זרע ישראל יש להם אמונה כהבטחת הכתוב 'וגם בך יאמינו לעולם', והמסתפק באמונתו חס ושלום אינו מזרע ישראל, כל זה אמור כשאין סיבות אחרות להתבלבל באמונתו, רק שהוא על דרך הפילוסופים שאינם רוצים להאמין שום דבר שלא הכירו כיוצא בו באחד מן החושים, וכיון שלא ראו בעיניהם ענינים כעין האותות והמופתים המבוארים בתורה משום הכי אינם מאמינים ואינם סומכים על הקבלה, וזה ליתא בזרע ישראל הקשורים באמונתם בתמימות, אבל אם ישתקע אדם בחטאים הרי רוח הטומאה תביאהו לידי כפירה רח"ל, כגון...", והוא מביא רשימה ארוכה של דברים שיכולים לקחת אותם מאמונה, "כגון האוכל מאכלות אסורות הטמאים ומטמטמים את האדם, או אם יתאווה למה שהתורה אוסרת יפרוץ בכפירה כדי שהוא יהי' יכול למלאות תאוותו, ובתחילה רק יאמר כן, אח"כ ישתקע יותר ויותר, וכזה היה אצל קורח, שמתוך שנפגע בכבודו כי לא נבחר לנשיאות שרצה, כעס על משה, וכדי להתנקם ולנצח למשה התחיל בכפירה, וכבר מצא טענות כגון חוט אחד תכלת פוטר, בגד תכלת חייב בציצית?! כי במקום שהמידות הרעות פועלות כבר הדעת הולכת ומשתבשת לפי רצון המידות, וכידוע כוחה של נגיעה. וכן אם מתחילה לא נתחנך באמונה רק בכפירה הרי זה תינוק שנשבה לבין הגויים. וכן אם אם הוא נמצא בסביבה של פוקרים הסביבה יכולה לפעול לרעה על האמונה. וכן אם קורא ספרים חיצונים ועיתונים חיצונים שאמונתו בסכנה גדולה, כי לפעמים איזה מילה אחת משתקעת במוח ומכרסמת שנים על שנים. ועל כל זה ליכא הבטחה דגם בך יאמינו לעולם, כי עיקר עולם הזה הוא עולם הבחירה, ואין דרך הרעה סגורה בפני שום אדם, הרוצה ליטמא פותחים לו. ודברי הרמב"ם לא אמורים אלא על הללו שמבלי תאוה ומבלי הרצון להקל מעצמו עול תורה נעשים בלתי מאמינים לפי שלא ראו בעיניהם, וזה לא קורה למי שרגלי אבותיו עמדו על הר סיני, אבל קורח שבאמת ראה את כל האותות והמופתים כל יום ואפי' הכי כפר מחמת הכבוד לא שייך הבטחת 'יאמינו לעולם', ההבטחה לא היתה אלא שלעולם יהי' מקובל עניני התורה כמו בזמן דור המדבר, אבל במצב הסתבכות תאוה שאפי' בדור המדבר כפר, על זה לא נאמרה הבטחה שכן על זה יש בחירה חופשית, כן נראה בירורא דמילתא לפום ריהטא".

הסטייפלער למעשה מתרץ; שכל דברי הרמב"ם נאמרו במקום שאין את אחת מהסיבות שהוא מונה שם שהם גורמים בילבול באמונה, אלה שאין בהם את אחד מהסיבות שהוא מנה שם ובכל זאת יגידו; עד שאני לא רואה מול העינים אני לא מאמין, זה אין, על זה יש את הבטחת הפסוק "וגם בך יאמינו לעולם" שזרע ישראל מי שעמדו רגלי אבותיו על הר סיני הוא מאמין.

יש כאן לכאו' שאלה גדולה בדברי הרמב"ם, וגם בכל מה שהסטייפלער עונה כאן; הרמב"ם כותב שהם ובניהם ובני בניהם עד עולם מאמינים בנבואת משה, זה הבטחה שכל מי שרגלי אבותיו עמדו על הר סיני הם ובניהם ובני בניהם עד עולם מאמינים בנבואת משה. ולכאו' צריך להבין, מה ההבטחה, הרי איך הם יאמינו בלי לברר, וכי ההבטחה שכל יהודי ישב ויחקור את האמונה עד שהוא יגיע לאמונה, וכי זה הפשט בדברי הרמב"ם שהם ובניהם ובני בניהם עד עולם מאמינים בנבואת משה?! א"כ איך שייך שהם יאמינו בלי לברר?

ואמנם ידוע שדעת הרמב"ם ועוד ראשונים, שבכלל מצות אמונה זה לחקור את האמונה, וזה תוספת למצות אמונה, אבל ברור שגם הרמב"ם והראשונים האלה לא אוחזים שבלי חקירה הוא לא נחשב למאמין, בוודאי גם בלי חקירה הוא נחשב למאמין, שהרי וכי נשים וקטנים שהם לא בעלי חקירה הם לא נקראים מאמינים?! בוודאי שהם נחשבים מאמינים, רק שאין להם את התוספת מעלה של החקירה שהרמב"ם ועוד ראשונים אוחזים שיש גם דין לחקור. ועוד, שהרי הרבה ראשונים סוברים וכך נוקטים האחרונים להלכה שלא צריך לחקור את האמונה, זאת אומרת בלי חקירה, א"כ איך נאמין בלי חקירה, איך זה יהי' אמונה בלי חקירה?

גם הסטייפלער כותב שם: "זרע ישראל יש להם אמונה בקבלה וקשורים באמונתם בתמימות", בודאי שמשמעות המילים האלה זה בלי חקירה, זאת אומרת שגם בלי חקירה נחשבים למאמינים. ועל זה שייך הבטחה כי לא שייך הבטחה שכולם יחקרו, שהרי וכי זה צורת האידישקייט שכל ילד בר-מצוה כעת מתיישב לחקור את האמונה ולחקור את כל הדתות שבעולם, להיות כמו יתרו שעבד את כל העבודות זרות שבעולם עד שהגיע לאמת, וכי זה צורת היהדות?! הרי שמפורש כאן שנקראים מאמינים גם בלי שום חקירה.

מה באמת פירוש הענין?

רואים מכאן יסוד גדול מאוד! ואנחנו נראה שהדברים מפורשים, הקב"ה הטביע שורש רוחני פנימי בנפש האדם שהאמונה מתקבלת על הלב ועל השכל באופן טבעי בסברא טבעית, עד שזה גורם שהדעות והסברות של אמונה מגיעות כתוצאה מנטיה בלב ומרגש פנימי שיש כח עליון מעלי ויש אדון לעולם ואדון עלי ואני מחוייב לו, הקב"ה הטביע בנפש ידיעה נסתרת של אמונה, אדם חש את זה בהרגשה וזה גורם לו דעות וידיעות באמונה, והאמונה קיימת באדם בהרגשת ודאות וברירות שיש בורא לעולם, וזהו לא מכח דרכי מחשבה והגיון, בדיוק כמו שכל אדם יש לו כל מיני הרגשות וחוויות ורצונות שהם באות לאדם מאליו ולא מצד שהוא התעסק באיזשהו הבנות וחשבונות, כך קיים תחושת הבנה במוח שכך הוא הדבר מכח שהקב"ה הטביע את זה בנפש. הדבר הזה הוא עד כדי, שאם נמצא אדם שאין בו את כל הסיבות שהסטייפלער מונה שם שהם יכולות להרחיק אותו מאמונה, והוא מדבר כביכול באיזה לוגיקה וזה לא מסתדר לו האמונה, עליו אומר הרמב"ם "בידוע שלא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני".

בספר "עובדות והנהגות לבית בריסק" (ח"ג עמ' ר"ט) כתוב שם, שהבריסקר רב אמר כך: "הנה הקב"ה ברא בכל אדם ואדם את הכח של אמונה, כמו שהקב"ה ברא בבריאה בכחות הנפש של כל אחד ואחד כחות של גבורה חכמה ועוד עניני כחות נפש, כך קבע הקב"ה בכח כל אדם ואדם את ענין האמונה, והכח הזה של אמונה הוא כח שרוצה ומבקש מאת האדם שישתמשו בו" - הטבע הזה שהקב"ה הטביע טבע של אמונה הוא רוצה ומבקש מהאדם שישתמש בו. "ואם האדם זוכה והוא משתמש בכח של אמונה לדברים שצריך, דהיינו אמונה שלימה תמימה בבורא עולם ובכל מה שכתוב בתורה, הרי שאז זכה האדם וכח האמונה שבו מנוצל ובא לידי ביטוי כפי שצריך, ויש כאלה שלא זוכים והם לא מנצלים את כח האמונה כפי שצריך, אבל הכח הזה מבקש שישתמשו בו, ואז הם משתמשים בו לדברים הבל ורעות רוח", והוא מאריך שם בענין. עכ"פ הבריסקר רב אמר את היסוד הזה שאמונה נמצאת בטבע של כל אדם ואדם, אנחנו תיכף נראה עד היכן הדברים מגיעים!

ומביאים שם בהערה, שהיסוד הזה כבר כתוב ב"בית הלוי" על התורה פר' ויגש, הוא כותב שם שיש הרבה שמאמינים בכל מיני שטויות ורואים שיש להם כח אמונה, הוא אומר שהם לוקחים את האמונה עוד ביתר טיפשות לשטויות שהם מאמינים שאין בזה שום טעם וריח, זה לא מסתדר בכלל עם איזשהו טעם וריח והם מאמינים בזה באמונה שלימה, הוא אומר כי יש איזשהו כוח של אמונה והם בחרו להשתמש איתו לדברים רעים, זה גם שורש עבודה זרה וכו' וכו', אנחנו נראה.

רק מעניין, שב"אור החיים" בחומש דברים בפר' ואתחנן על הפסוק "יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה" (דברים ד, י). הוא מעיר שם, שמשמעות הפסוק משמע ששמיעת עשרת הדיברות יגרום ליראה כל הימים, איך זה יגרום ליראה כל הימים? הוא אומר שם, שיראת שמים נמצאת ומוטבעת בטבע הנפש, רק יש כל מיני מחיצות שיכולות להסתיר את זה, כשאדם הולך אחרי שרירות ליבו ואחרי תאוותיו זה מסתיר לו את היראת שמים שלו, כשהיה מעמד הר סיני שפסקה זוהמתן, אז התנוצץ ממילא היראת שמים שהיא קיימת ממילא בטבע הנפש, שטבע הנפש לירא את ה', וכך הוא אומר: "כי כל שאין זוהמא מבדלת בינו לבין ה' מטבעו לירא ה' הנכבד ברוך הוא", מבואר כאן באור החיים שגם יראת שמים מוטבעת בנפש אם אין מחיצין חציצין ונעיצין זה נמצא בנפש, כך המציאות.

בוא נראה קצת להרחיב את הדברים, ונראה עד היכן הדברים מגיעים, ונראה ראיות מוכרחות שזה כך, וזה ממש דברים יסודיים וברורים ממש!

המציאות הזאת שכל עניני רגש ואופי יוצרים עניני דעות אנחנו רואים את זה בהרבה דברים, אנחנו רואים למשל, ניקח את זה בדרך דוגמא, אנחנו רואים במציאות שטיפוסים שבאופיים הם סוערים או לוחמניים, הם מאמינים שצריך להתנהג מול המדינה שזה שילטון הכופרים בדרך מלחמה, כך הם מאמינים שהצורה שצריך להתנהג מול המדינה זה במלחמה, אלא אם כן הם כפופים לרבותינו שמורים לא ללכת בדרך מלחמה. [רבי דב לנדא אמר פעם; ברגש שלי אני "נטורי קרתא", אבל אני כפוף לחזו"א והוא הורה לא כך, כך הוא אמר פעם]. ואנחנו רואים מאידך שאנשים שטבעם ומיזגם רגוע, אנשים נינוחים, לא אנשים שבטבעם הם לוחמניים אלא אנשים שהטבע והמזג שלהם הוא רגוע ונינוח, הם אוחזים שצורת ההתמודדות עם המדינה זה לא במלחמות. בוא נשאל שאלה: הרי הנושא הזה הוא נושא השקפתי אידיאולוגי עקרוני, מה זה קשור לרגש ולאופי אישי? אבל כך המציאות, הרבה מדעות של בני אדם מגיעים מאופי ורגש, האדם צועק כאילו הוא מדבר רק מתוך שכל והגיון, אבל ההגיון הזה יסודו והמנוע שמפעיל אותו זה מגיע מרגש ואופי, והאדם לא מרגיש אפי' שהרגש והאופי זה מה שהוביל אותו לדעות שלו, והוא צועק כאילו הוא מדבר מהגיון. גם אנחנו רואים בשטח שאנשים שבטבעם הם לוחמניים ומרדניים הם פחות בשיטה להיות כפופים לרבותינו, יש להם שיטה שלימה למה לא להיות כפופים לרבותינו, כי הטבע הלוחמני והמזג הסוער שלהם גורם להם לאחוז דעה כזאת, לא צריך להיות כפופים לרבותינו, לא להיות כ"כ כפוף, והם מסבירים את זה בשיטה ובדרך מסברא, והם לא יגידו שזה רק קופץ להם איזשהו רצון מטבע מיזגם, כך המציאות.

את הדבר הזה גם רואים לאו דוקא אצל שומרי תורה ומצוות, רואים את זה גם אצל חילונים, אלה שטבעם לוחמני הם אוחזים שדרך שיטת הכוח נגיע לשלום עם הערבים, ואילו האלה שבאופיים הם רגועים ומתונים הם אומרים שדרך שלום והסכמים נגיע לשלום ולרוגע עם הערבים. וכל הנושאים האלה הם נושאים הגיוניים, ולכאו' אין להם שום קשר לאופי ולרגש, אבל כך היא המציאות שהרבה מריגשות בני אדם מגיעים מריגשותיהם ואופיים, והבן אדם עצמו צועק בשם ההגיון, אבל הגיון זה יסודו והנעתו, מה שמניע אותו, זה האופי והרגש, ולא חלי ולא מרגיש גברא שכך הוא הדבר.

והוא הדין והוא הטעם באמונה, מבואר כאן שהקב"ה הטביע את שורש האמונה בנפש, ונטיית הלב הוא ברגש פנימי שיש אדון לבריאה ויש כח עליון מעלי ומזה מגיעה הדעה של אמונה. רק שכאן זה שונה, ענין אמונה שונה מהדברים והדוגמאות שהזכרנו, כי שם זה אופי ורגש של מידות, וכאן זה איזשהו ידיעה נסתרת שהקב"ה הטביע אותה בנפש, ואדם חש את זה בהרגשה, וזה מגיע לו להיות דעה שלו.

עוד זאת, גם הדעות של אלה שהגיעו לדעה ולמסקנה של כפירה, זה גם מגיע מרגש פנימי של פריקת עול ולא מהגיון והשכלה, עוד נראה עוד מעט בעזר ה', ואחרי שהוא ברגש שלו מסתדר לו להיות פורק עול, אז הכופר הזה מנסה להסביר את דעתו בענין ולנסות להסביר איזה הגיון.

המציאות היא שלא המאמינים ולא הכופרים ברובם לא חוקרים, לא המאמינים את האמונה ולא הכופרים את הכפירה, אלא זה הכל מגיע מנטיה בנפש או לאמונה או לכפירה. רק עדיין הפרש גדול כמובן יש בין המאמינים לכופרים, שהאמונה היא מסתדרת ומחוייבת מהמציאות וההגיון, ואילו הכפירה היא נגד ההגיון.

ובאמת בודאי לא יתכן שצורת הבריאה תהיה ושהיתה כוונת הבורא יתברך שכל נער יהודי בגיל 13 יחקור את כל הדתות והאמונות במשך כמה שנים! הרי לחקור את כל הדתות והאמונות ולהגיע בסוף לאמת זה יקח כמה שנים, וכי זהו רצונו יתברך שכל בחור יתעסק בחקירה עד שיגיע לאמת?! הרי לנו שאדרבה האמונה הזאת שאנחנו יכולים לחשוב וכאילו אנחנו לא מבינים האם יקרא לזה אמונה, זה צורת האמונה הנעלית והקדושה שהטביע הקב"ה בלב כל יהודי שרגלי אבותיו עמדו על הר סיני, וזה שורש האמונה.

[במאמר מוסגר: יש הרבה בני ישיבות שסבורים, שהחרדים הם חרדים ומאמינים בלי לדעת למה הם מאמינים, רק כי אסור לכפור, ומקובלנו שלא חוקרים, אבל כנראה שהחילונים הכופרים הם יודעים למה הם חילונים, כי הם הרי יכולים לחקור מה שהם רוצים, אין להם איזשהו מניעה, אין להם חיוב אמונה בכפירה או אין להם איסור לכפור בכפירה. אבל יצא לשמוע מאיזה אחד שהוא החליט לחקור את הענין, והוא בא עם כל אשר מדברים בסמינרים של ערכים וכדו' של בעלי תשובה, הוא בא עם כל השאלות האלה לכל מיני פרופסורים חילונים ולאנשי רוח חילונים ולכל מיני נושאי דגל החילוניות והכפירה של החילונים, והוא מהמחקר שלו ראה, כך הוא סיפר, הוא ראה שבין החילונים יש שני סוגים, יש כאלו שעוד לא יודעים בכלל מה הם, הם לא יודעים אם הם מאמינים או לא מאמינים, הם לא יודעים להגיד, רגע אתה מאמין שיש אלוקים או לא? הוא עוד לא החליט. תורה מן השמים כן או לא? הוא עוד לא החליט אם כן או לא. אז למה אתה עושה ברית מילה לבן שלך? הוא עוד לא החליט אם הוא רוצה את זה כי יש תורה או זה מנהג, הוא לא יודע להסביר למה. למה אתה צם בכיפור? לא יודע. זה בדרך כלל אצל הימניים שיש להם קצת מסורת, אבל השמאלניים יודעים להגיד כן 100% אני כופר, למה? לא יודע למה, ככה אני כופר. והוא דיבר עם אחד מראשי השמאל, ואות אחד אומר לו; תשמע, אני מציע לך לא כדאי לך להתעסק עם החרדים, יהי' להם תמיד שאלות שלא יהי' לך תשובות עליהם, אל תתעסק איתם, תחליט להיות כופר וזהו, כך זה המהלך שלהם].

המציאות היא, שגויים בארצות נאורות מאמינים בתורה מן השמים יותר מחילונים, והסיבה היא; כי אין להם בעיה להאמין כיון שהתורה לא מחייבת אותם, וזה דבר ידוע ומקובל שהיה מעמד הר סיני ויש תורה מן השמים, רוב הגוים הנאורים שבעולם מאמינים שהיה מתן תורה, אבל יהודי אפיקורס נאור הוא לא יכול להאמין בזה, יש לו בעיה להאמין בזה כי אז זה יחייב אותו, אז הוא מחליט שהוא לא מאמין.

היה מעשה לפני קרוב לעשר שנים, שר החוץ של מדינת ישראל ביקר במצרים באזור חג הפסח, ושאלו אותו שם המארחים המצרים מה זה חג הפסח אצל היהודים, אז הוא סיפר להם שעם ישראל היה פעם במצרים ובאיזשהו שלב השתחרר ממצרים והוא חוגג, אבל הוא החליט להעלים ולא לספר על עשר המכות, כי אולי זה יביך את מארחיו המצרים, לכן את זה הוא לא סיפר. אחרי שהוא סיים את כל הסיפור שלו, המארחים שלו אמרו לו; תראה כל מה שאמרת פחות או יותר כתוב גם ב"קוראן" שלנו, אבל שם גם כתוב שהמצרים קיבלו עשר מכות, ואת זה כנראה אתה לא יודע, כך היה המציאות.

אבל בוא נראה כמה הוכחות מוחלטות למציאות הזאת שכל צורת אמונה עובדת בהרגשה ולא בשכל והשכלה, בוא נראה ונתבונן בענין!

איך המציאות היא בכל העולם הגדול אצל אלה שלא שייכים לעולם היהודי, איפה הם נמצאים בעניני אמונה? כל הדתות השונות, נצרות, איסלם, הם מאמינים שיש בורא לעולם, והם מאמינים בתנ"ך, התנ"ך היה ידוע לכולם, החיבור של התנ"ך ארך אלף שנים, מיציאת מצרים עד תחילת בית שני של "תרי עשר" של "עזרא" "נחמיה" "מלאכי", שהם עוד היו בתחילת בית שני שהרי נחמיה בנה את בית שני, והם לא מנסים בכלל להכחיש את זה, הנצרות התחילה בזמן בית שני במאה השלישי של בית שני, הספירה שלהם מתחילה 68 שנים לפני החורבן של בית שני, אבל ישו התחיל את הבילבולים שלו עוד כמה שנים קודם, הוא הרי היה תלמיד של רבי יהושע בן פרחיה, הם לא ניסו בכלל להכחיש את מעמד הר סיני ותורה מן השמים, כל הדתות מאמינים שהיה מעמד הר סיני ותורה מן השמים, רק שבאיזשהו שלב השתנו דברים, זה התורה שלהם.

אלה באומות העולם שהם לא דתיים והם לא מאמינים, מה המצב אצלם? מבחינת מחקרי המדע, אין מישהו אין מדען או מבין במדע שלא אומר שמבחינה מדעית הסבירות של אמונה זה ברמה של 99.99999, הרבה תשע... שהם אומרים שמבחינה מדעית לא יכול להיות פירור בשר חי שהוא לא נוצר ע"י איזשהו מישהו שיצר אותו אלא שהוא נוצר מאליו, להגיד שהוא נוצר מאליו זה פחות לא רק מאחוז, זאת אומרת זה 99.99999 שזה לא נוצר מאליו, לא יודע איזה סוג פסיק זה יכול להיות שזה כן נוצר מאליו, כי הפירור הכי קטן, החלקיק הכי קטן של בשר חי של אדם או בעלי חיים, המורכבות שיש בו ואת זה היום כבר יודעים, זה יותר מאשר במטוס הכי משוכלל שיש, איך כזה דבר בדיוק נוצר מאליו?!

והמציאות היא, שכששואלים כל אדם חכם בעולם האם אתה מאמין או לא מאמין, הוא לא עונה לפי רמת הסבירות המדעית, הוא לא אומר 99.99999 אני מאמין, כי המדע אומר ש-99.99999 שהאמונה נכונה, רק פסיק אחד אני לא מאמין, המציאות היא שבכל העולם יש או מאמינים גמורים או כופרים גמורים, אף אחד לא מודד את האמונה לפי הסיכויים, למה זה כך, למה הם לא מדברים על האמונה בשכל ובהגיון כמו שמדברים בצורה מדעית? ואפי' אלה שאומרים שהם קצת מאמינים, זה רק בגלל שהם החליטו לקחת לעצמם רק קצת מהאמונה, אבל הם לא מדברים שהאמונה עצמה היא עובדת באחוזים, אמונה לא עובדת באחוזים, או מאמין 100% או לא מאמין, רק יש כאלה שהחליטו לקחת מהאמונה רק אחוזים, מה הפשט בזה?

עוד זאת המציאות, כל פרופסור לביולוגיה לרפואה כשהוא נותן הרצאות ומלמד בשיעורים שלו על גוף האדם, הוא מדבר על כל איבר ואיבר לשם מה הוא נועד, הוא מתאר ומסביר כל דבר בגוף האדם למה הוא נוצר, ואם יגיד איזה תלמיד שמה על איזה חלקיק הכי קטן שבגוף שהוא קיים בגוף מאליו בלי שום מטרה, זה קרה מאיזה פיצוץ, יגיד לו המורה; אתה לא שייך למקצוע, אין דבר בגוף שאין לו מטרה. והנה אותו פרופסור עצמו כששואלים אותו; מי ברא אלה? הוא אומר המפץ הגדול, פיצוץ, זה קרה מאליו, אז אם זה קרה באופן מקרי אז למה כשאתה אומר שיעורים אתה אומר על כל פרט לאיזה מטרה הוא נברא ולאיזה מטרה זה נועד, הרי זה לא נועד אלא זה קרה מאליו, למה אתה אומר בלשון נועד, תספר איזה ריוח אולי יש מהמקריות הזאת, אבל למה אתה אומר למה זה נועד, הרי זה לא נועד כי אף אחד לא ייעד את זה?!

סיפר איזה בעל תשובה, שכשהוא למד רפואה הוא למד אצל איזה פרופסור גדול, ואותו פרופסור כשהוא תיאר את כל החכמה והמורכבויות שקיימים בפירור בשר חי הכי קטן שהוא יותר מהמחשב הכי משוכלל בעולם, והוא תיאר כמה מורכבויות יש בזה, שאל אותו התלמיד הזה: מי ברא את זה? ענה לו: שתי תשובות על השאלה הזאת, אחת לא אפשרית, ואחת לא מקובלת עלי, תשובה ראשונה: זה נעשה מפיצוץ, אבל זה לא אפשרי, זה לא מסתבר, לא נשמע הגיוני. תשובה שניה: שיש בורא לעולם, אבל זה לא מקובל עלי, עפ"ל. שאל אותו התלמיד: למה זה לא מקובל עליך? ענה לו: אני לא דתי, מה אתה לא מבין, אני לא דתי. מה קורה כאן, למה הסבירות הגבוהה הזאת לא גורמת לו להיות דתי?

עוד זאת אנחנו רואים, שהמאמינים יש להם עוד כל מיני רעיונות ופירות הנושרים מהאמונה; ענין של שכר ועונש, ותפילה לאלוקים, השגחה פרטית, ושהאמת תנצח בסוף, ושהעולם לא הפקר, ושאלוקים הוא טוב, כך כל המאמינים סבורים את כל הדברים האלה, וזה קורה גם אצל חילונים שהם מאמינים, כל חילוני שהוא מאמין הוא לא מאמין רק שיש בורא לעולם, אלא שהוא טוב ושיהי' בסוף טוב, ושהאמת תנצח, ושהעולם לא הפקר, כל אדם שמאמין באלוקים כך הוא חושב, וצורת האמונה שלהם היא לא צמודה להגיון, מבחינת הגיון אין סיבה שילווה לעצם האמונה שיש בורא שבאותו ענין ובאותו שלב יגיעו עוד דברים, למה שיגיעו עוד דברים, מה הקשר?

ידוע שהיו כאלה בזמן השואה שהשואה גרמה להם לכפירה, למה השואה גרמה להם לכפירה, וכי השואה מוכיחה שאין אלוקים, אולי יש אלוקים רק הוא רע, אבל זה לא מסתדר להם, לא יכול להיות, וכי יש אלוקים והוא רע?! לא מסתדר להם אז החליטו אין אלוקים, אם יש שאלה על אבא למה הוא רע אז אין אבא. אבל למה הם החליטו כך שאם קרה שואה אין אלוקים, מה הקשר, לא יכול להסתדר להם ברגש שיש אלוקים אבל הוא יעשה רע, והרי כל הרעות אשר קרו בשואה כבר כתובים בתורה אלפי שנים קודם, הכל כתוב והם ידעו את זה והם שמעו את זה בקריאת התורה, אבל כיון שזה לא הסתדר להם ברגש, שהרי מבחינת הגיון מה הבעיה הרי הכל כתוב, כל מה שקרה שם כתוב, למה זה הביא להם לכפירה?

כי אמונה זה ברגש, וברגש לא הסתדר להם שאלוקים יעשה רע אפי' שהם ידעו שזה כתוב בתורה אלפי שנים קודם שבמצבים כאלה זה מה שיקרה, אעפ"כ כיון שזה לא הסתדר להם ברגש הם החליטו להיות כופרים, כי הפסיכולוגיה של אמונה אומרת שהק-ל הוא טוב והוא נשגב לעת צרה, והוא מנהל את העולם בצורה טובה, והוא אוהב את ברואיו, והוא משען ומבטח לברואיו, עד שאם נעדר משהו מהדברים האלה יש כאלה שיגיעו לכפירה, הם לא יכולים לקבל רעיון כזה שהרע מצליח, אם יש אמונה הרע לא מצליח. החלק הזה הוא לא קשור לאיזשהו הגיון לאיזשהו נושא האם העולם נברא לבד או יש לו בורא, שהרי וכי זה קשור אם הוא רע או טוב?! אבל אנחנו רואים שאצל כל בעל אמונה נלווה לו עוד המון רעיונות שהם מעיקרי האמונה בלי קשר לעצם הנושא של היות אלוקים שברא את הבריאה.

אפי' בהל' מגדף ההלכה כמבואר (סנהדרין נו,א), שמגדף חייב רק ב"יכה יוסי את יוסי", שבעצם הוא יכה את עצמו, כאילו שכביכול הקב"ה יחבול בעצמו, כי אחרת זה לא גידוף שהרי מי יכול לחבול בעצמו, אז צורת גידוף שעליה יש את העונש ואת החיוב זה רק ב"יכה יוסי את יוסי", כי גם המגדף הוא לא הולך שאין הקב"ה, הוא נמצא רק שיעשה לעצמו רע, והמקלל בקוסם, דהיינו בשם עבודה זרה אחרת שהיא כביכול תרעַ לקב"ה, הדין דקנאין פוגעין בו אבל אין לו דין מגדף המסור לבי"ד, כך היא ההלכה וכך מבואר בסוגיות (שם פא,ב) כי זה לא צורת גידוף.

זאת אומרת שאנחנו רואים שקיימת איזשהו משוואה במוח, שאם יש אלוקים אז הוא טוב והוא מנהיג את העולם, והוא לא שם את העולם להפקר ולמשיסה, וזה כעין איזשהו כוח נבואי שקיים באדם בלי שהוא עמל בכלל על אמונה ובלי שהוא גדל בכלל על ברכיה, כך המציאות היא שכל מי שהוא מרגיש אמונה הוא גם מרגיש שיש גמול טוב לשומרי המצוות ורע לעוברי עבירות, על מעשים טובים יש שכר ועל מעשים רעים יהי' רע, כך הם מרגישים.

יש תופעה, יש דבר נפלא מאוד! כתוב בפסוק "לָכֵן עֹד אָרִיב אִתְּכֶם נְאֻם ה' וְאֶת בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב; כִּי עִבְרוּ אִיֵּי כִתִּיִּים וּרְאוּ וְקֵדָר שִׁלְחוּ וְהִתְבּוֹנְנוּ מְאֹד וּרְאוּ הֵן הָיְתָה כָּזֹאת; הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל" (ירמיהו ב, ט-יא). הנביא אומר מוסר לעם ישראל; וכי גויים מחליפים את העבודות זרות שלהם, ואתם החלפתם ק-ל חי בלא יועיל, לכאו' לא מובן איך אפשר לדרוש שאנחנו נלמד מוסר מגוי רשע שהוא עובד ע"ז מחמת שרירות ליבו והיצה"ר שלו, וכי ילפינן ממקלקלתא מזה שהרשע אדוק ברישעו ביצה"ר שלו אז כך הצדיק יעשה בצידקו, מה הפשט בזה ומה התביעה כאן של הנביא, אנחנו ניקח מוסר מאחד שהוא שקוע בתאוות שלו כל היום שה"ה תהי' מתמיד כל היום, כמו שההוא שקוע בתאוות כל היום כך אתה תהי' מתמיד כל היום, וכי יש כזה טענה, מה הפשט בתביעה הזאת?

אלא הפשט הוא כך, עיקר זה שגוי עובד ע"ז זה מחמת יצה"ר לעזוב את הקב"ה ולעבוד ע"ז מחמת יצרא דע"ז, אבל החלק הזה שהוא לא ממיר את הע"ז שלו, זה נובע מחלק שקיים גם בצד הקדושה, זה נובע מאותו חלק שקיים בנפש של האדם, כוח שגם אם אתה קורא לאלוקים והוא לא עונה לך וגם אם עושק וגזל רש יהי' במדינה, בכל זאת אל תחטא לא בשפתיך ולא בליבך לאלוקים, ותדע שגבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם, ויש דין ויש דיין וזה עוד יגיע, הכוח הזה קיים בנפש של האדם להצדיק את הדין גם כשלא מבינים, וגם כשקורה ייסורים, וגם כשמתפללים ולא נענים, זה כוח שקיים בנפש מצד הקדושה, והכח הזה הוא שגורם גם לעובד עבודה זרה שהוא לא ממיר את הע"ז שלו אפי' כשלא טוב לו. וזהו שבא הנביא ומוכיח את עם ישראל איך אתם המרתם את כבוד ה' בלא יועיל, שאפי' גוי לא עושה את זה, ולמה גוי לא ממיר את אלוהיו, הרי ע"ז לא עוזרת לו כלום שהיא עץ ואבן מעשה ידי אדם ולא מועילה לו כלום, והיה ראוי להחליף אותה כי היא לא עוזרת להם, למה הם לא משליכים את הע"ז שלהם מאחורי גבם? זה רק בגלל שאדם לא ממיר אלוהים, זה בטבע כך, אז הנביא צועק להם; איך אתם עשיתם כך, למה אתם לא משתמשים בטבע הזה לא להמיר ק-ל חי בע"ז, זה נגד הטבע שכשלא מסתדר עם האלוקים לעזוב אותו ללכת לאלוהים אחרים.

יש גמ' בסנהדרין (סג,ב) "אליהו הצדיק היה מחזר על תפוחי רעב שבירושלים, פעם אחת מצא תינוק שהיה תפוח ומוטל באשפה... אמר לו אם אני מלמדך דבר שאתה חי בו אתה למד? אמר לו הן, אמר לו אמור בכל יום שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, אמר לו הס שלא להזכיר בשם ה', שלא לימדו אביו ואמו, מיד הוציא יראתו מחיקו ומחבקה ומנשקה עד שנבקעה כריסו ונפלה יראתו לארץ ונפל הוא עליה, לקיים מה שנאמר "וְנָתַתִּי [אֶת] פִּגְרֵיכֶם עַל פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם" (ויקרא כו, ל). עדיין נשאלת השאלה: אבל איך התינוק הזה מנשק ומחבק את הע"ז שלא עוזרת לו? התשובה היא: שזה קיים בנפש בכוח מאמין להמשיך ולהאמין גם בעת צרה ומצוק ולא להתרעם על מידת הדין של האלוקים, זה גם דבר שהקב"ה הטביע את זה בטבע כדי שישתמשו בזה בצד הקדושה, וגויים עובדי ע"ז הם גם משתמשים בטבע הזה בצד השלילי אבל זה אותו טבע, ועד כדי שהנביא צועק על עם ישראל! איך קרה כזה דבר שגוי נופל 'תפוחי רעב' ואעפ"כ הוא נשאר דבוק בע"ז, ואילו אתם עזבתם ק-ל חי כשלא הסתדר לכם?!

המציאות היא, שיש קושיות מאוד מאוד גדולות על הכפירה, ויש לשאול: למה הקושיות הגדולות על הכפירה לא גורמות לכפור בכפירה כמו שהקושיות על האמונה גורמות הירהורי כפירה באמונה, למה אין הרהורי כפירה על הכפירה, הרי הקושיות על הכפירה הם לאין ערוך מול אלה שיש להם קושיות על אמונה?

סיפר איזה יהודי שהוא מתעסק בקירוב רחוקים, שהוא פגש פעם אחד שאמר לו; אני הייתי דתי והיה לי קושיות על האמונה אז עזבתי את זה. והוא ענה לו; לי היה קושיות על הכפירה אז עזבתי... המציאות היא שבויכוח בין מאמין לכופר, אם מצב הויכוח לא מגיע למאה אחוז של אמונה אז ידו של הכופר על העליונה, ויש לתמוה: למה ידו של הכופר על העליונה, ואם זה רוב אחוזים ואפי' אם זה חמישים על חמישים אחוזים, וכי אדם יעשה משהו שיזיק לו כשחמישים אחוז שיקרה לו נזק מזה?

התשובה היא: שהכוח של שכל והגיון בנושא של אמונה וכפירה, הוא כמו שמיגו לא מועיל במקום תרי ותרי, כי כשיש נאמנות של עדים אז מיגו אין לו שום מקום, כך אין מקום לשכל והשכל והגיון בטלים לגמרי מול השכל או של אמונה או של כפירה, כך המציאות.

לכן אנחנו רואים במציאות שצורת אמונה היא קיימת באדם ברגש של הכוח אמונה שהקב"ה הטביע, כמו שראינו שהבריסקר רב אומר את זה, והבית הלוי אומר את זה, וזה מה שכתוב ברמב"ם שכל מי שעמדו רגלי אבותיו על הר סיני מובטח, בודאי שה"מובטח" הזה הוא מכח איזשהו טבע שהוטבע בהם, כי אחרת מה שייך הבטחה על כזה דבר, וכי כולם יהיו חכמים ויחשבו ויגיעו כפי שדיברנו?!

וזה באמת הסיבה שאף אחד, אחד שהוא ספק אבא לא מכבדים, כך זה ברגש, אדם לא יכבד בכגון שם שהיה ספק בן ט' לראשון בן ז' לאחרון, לא יהי' לו רגש של כבוד לספק של אבא שלו, כי לא נתפס רגש של כיבוד אב בספק אבא, כן הוא הדבר באמונה שהיא לא נתפסת אם זה לא הרגשה ברורה, וכפירה גם כן זה איזשהו הרגשה של כפירה שלא קשורה להגיון, והרגשה של אמונה היא גם לא קשורה להגיון, אבל זה נכון שאמונה גם קשורה להגיון ואפשר להגיע לזה גם בחקירה, אבל שורש האמונה זה בהרגשה שטבועה בנפש, ושורש הכפירה היא גם בהרגשה שטבועה בנפש.

 מהו שורש ההרגש של אמונה, ומהו שורש ההרגשה של כפירה? דבר מעניין מאוד, כל אלה שהם מחונכים טוב ובאופיים יש להם טבע של הכנעה וקבלת מרות הם בדרך כלל מגיעים לאמונה, ואלו שיש להם טבע של פריקת עול ומרדנות הם אלה שמגיעים לכפירה. ידוע שהמציאות היא, לצערינו נוער נושר, אף נושר לא יסביר איזשהו הבנה וחקירה למה הוא החליט לנשור, וכי הוא פתאום מבין שאין שכר ועונש או שאין הקב"ה, והמציאות היא שכשרואים איזה בחור שמתחיל להתפרפר ומתחיל להתפרק ולהסתובב ברחוב, אומרים עוד רגע הוא יהי' חילוני, וזה מה שקורה בדרך כלל, אף שלכאורה מה הקשר, למה אם הוא מתפרק אומרים עוד רגע הוא יהי' חילוני. והמציאות הזאת קיימת לאו דוקא בין חרדים ובני תורה ששם מאוד מחנכים להתמדה וללימוד תורה, ושבלי זה הוא כנראה הולך להיות חילוני, זה קיים גם בתיכונים מזרחיסטיים ששם אין איזשהו חינוך להתמדה, אבל מי שמתפרק ומתחיל להסתובב ברחוב יודעים עליו עוד רגע הוא יהי' חילוני, אפי' קרו מקרים ילדי חיידר שבזמן הלימודי חול ברחו מהחיידר והתפרקו שהם היו בסכנת חילוניות.

למה זה כך? כי פריקת עול זה סוג רגש שהוא אנטי אמונה, כי פריקת עול בעצם אומרת לאדם אף אחד לא יגיד לי מה לעשות, אני יעשה מה בא לי, אמונה זה נוגד את זה, כשאדם נכנס לרגש של פריקת עול הוא פורק מעליו עול האמונה והוא נהי' כופר בלי קשר לאמונה והגיון כי הרגש הזה של הפריקת עול משתלט עליו, ואילו כשאדם יש לו רגש של אחריות וקבלת עול הוא חי אמונה, כך זה בטבע.

בדור ההשכלה שרבבות לצערינו משומרי תורה ומצוות נהיו אפיקורסים לא הי' שם שום עיון וחקירה, היה זילזול ליצנות ואקשן מהאידישקייט, עניני ליצנויות ופריקת עול, ממש כמו הליצנות של קורח, שכל מי שהצליחו להכניס אותו לליצנויות האלה ולפריקת עול, דרך זה נשרו אלפים ורבבות מהיהדות בלי קשר לשום הבנה, לא היה שם שום הבנה והגיון שגרם את מה שההשכלה גרמה, זה היה פשוט ליצנויות מחז"ל ליצנויות ממש.

הזדמן לידי שראיתי פעם באיזה ביהכנ"ס שהיה שם איזה ספר ישן של איזה משכיל, והוא מביא שם את מאמר חז"ל, כתוב שם על אחד מהתנאים שהוא ראה ילד יפה עינים בכלא שם, אז הוא שואל אותו: "מִי נָתַן לִמְשִׁסָּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבֹזְזִים"? והוא ענה: "הֲלוֹא ה' זוּ חָטָאנוּ לוֹ וְלֹא אָבוּ בִדְרָכָיו הָלוֹךְ וְלֹא שָׁמְעוּ בְּתוֹרָתוֹ" (ישעיהו מב, כד), אמר מובטחני שיצא מורה הוראה בישראל, כך כתוב שם. אז אומר "בטח, אחד שזה מה שהוא עונה מה יצא ממנו חוץ ממורה הוראה"!!! זה היה סוגי ליצנויות של המשכילים, נו איזה יופי, איזה רעיון גאוני אמרו כאן!! כל מיני ליצנויות מחז"ל בדברים שהם לא קשורים בכלל לא לחכמה ולא להגיון ולא לאמת, כל מיני ליצנויות מדברים כאלה, וזה חילחל... כי המציאות היא שדרכי התעמולה שלהם היו חזקים, והחרדים לדבר ה' לא הי' להם שום כלי תעמולה, ולעומת זאת להם היה עיתונאות ותעמולה, והם הצליחו לצערינו לעקור תורה ויראת שמים מרבבות יהודים בלי שום הבנה והשכלה, כי כפי שאמרנו המציאות ששורש האמונה לא קשורה להבנה והגיון.

עוד זאת, מסתמא הרבה יודעים ויש בלי סוף סיפורים כאלה, שכל מיני חילונים שגדלו על ברכי הכפירה ופתאום כשהיו בעת סכנה הם הרגישו שיש אלוקים, והוא מדבר לאלוקים והוא מבטיח לאלוקים שהוא יהי' דתי מהיום, וקרה לו נס, יש בלי סוף בעלוני "ערכים" סיפורים כאלה מבעלי המעשה, הסיפורים האלה זה לא סיפורים של "ערכים", זה סיפורים של כאלה שנהיו בעלי תשובה ואז הם באו לספר את סיפור חייהם. מה הפשט בזה, מה קרה לכופר הזה שהוא לא הכיר בכלל מה זה אמונה, והנה הי' לו איזה צרה ובעת צרה פתאום התנוצץ לו אלוקים, והוא מדבר עם האלוקים והוא מבטיח לו, בלי סוף סיפורים? התשובה לזה כמו שדיברנו, כי אמונה זה איזה כוח בנפש, זה איזשהו רוח נבואה שהקב"ה הטביע בנפש, בעת צרה פתאום הסתלק לו כל עניני היצה"ר והוא הגיע וזכה שהתנוצץ אצלו אור האמונה. מי זוכה לזה ומי לא זוכה לזה, ואם זה קשור לדמעות של איזה "אלטע בבא" שבכתה בהדלקת נרות, אני לא יודע מה גרם למי שיהי' לו את הזכות ולמי שאין לו את הזכות, אבל אין לזה שום הסבר הגיוני, הוא לא עושה את זה מתוך יאוש, הוא פתאום מרגיש בטוח שיש אלוקים, זה לא מתוך יאוש כטובע הנאחז בקש, כך הם מספרים; אני הרגשתי יש אלוקים ואני מבטיח לו ואני אהי' מהיום ילד טוב, ובעיקבות זה הוא נהי' בעל תשובה, זה לא הרגשה של טובע הנאחז בקש אלא הרגשה ברורה ומוחלטת, מה זה הדבר הזה? כי שורש האמונה לא עובד בהגיון ושכל אלא עובד בטבע הנפש ובהגיון פנימי.

זאת אומרת כך, שלמעשה אם נסכם את מה שדיברנו; שורש אמונה הוא לא רק הגיון שכל וחקירה, אף שודאי דרך הגיון שכל וחקירה אפשר להגיע לאמונה, עד כדי שהרמב"ם אוחז שזה תוספת למצות אמונה וזה מעלה לחקור את האמונה, אבל ברור ופשוט שלא זה שורש עיקר אמונה, הראשונים שאוחזים שצריך לחקור הם אוחזים שזה "מעלה" במצות אמונה, אבל לא שבלי זה הוא לא נקרא מאמין. והרמב"ם עצמו שהוא כותב שיש ערבות שמי שרגלי אבותיו עמדו על הר סיני, זה ודאי לא קשור לשכל והגיון אלא לטבע הנפש. וזה מה שהסטייפלער כותב שזרע ישראל יש להם אמונה וקבלה בתמימות אם רק אין את המפריעים. עוד ראיה לזה מזה שאלה שמאמינים בקב"ה מאמינים ממילא בעוד הרבה מעיקרי האמונה שלא קשורים לעצם ההגיון של אמונה אם יש בורא לעולם או לא, וברגע שהם מאמינים הם מאמינים בהמון המון עיקרי האמונה, וזה יכול להיות רק אם זה מוטבע בנפש. עוד הוכחה לזה, המציאות הזאת שמתנוצצת אמונה פעמים רבות אצל חילונים שגדלו על ברכי הכפירה.

יצא לראות ספר של יהודי זקן מרוסיה מהדור הקודם שחיבר ספר בשם "פרקי חיים", יהודי בשם כהנא, הוא מספר שם שהוא זוכר שהיה שם איזה משפחה יהודית שהיו גרים באיזה בית נמוך שהיו שומעים את הצעקות מהבית מהחלונות, והי' שם איזה ילד קטן שהי' אומר כל הזמן להורים שלו "יש אלוקים", וההורים שלו כל הזמן מנסים לשכנע אותו "אין...", תמיד היו שומעים צעקות מהבית, הילד אומר "יש" והם אומרים "אין". וכשסטאלין מת אז הם צעקו שם כולם "יש", שיש אלוקים, כי זה ידוע שכסטאלין מת זה הי' הצלה גדולה, כי הוא הי' באמצע לעשות איזה גזירת שמד נוראה להגלות ולהרוג מאות אלפים יהודים, הוא הי' באמצע תוכנית שהתחילה להתממש, וכשהוא מת זה ביטל את הגזירה הזאת, כך שכשהוא מת צעקו מהחלונות שמה "יש". הילד הזה גדל על ברכי הקומניזם והוא צועק "יש אלוקים", מאיפה הוא יודע את זה? הילד הזה הי' לו איזה זכות שאצלו זה יצא החוצה הכוח של אמונה.

סיפר לי אחד, שאחותו היתה גננת במעון חילוני, והי' לה אזהרות חמורות לא לדבר שום דבר שיזכיר לילדים משהו, לא להגיד "מודה אני" אפי', שום דבר של אמונה, אוי ואבוי אם את תגידי דבר של אמונה, והי' שם איזה ילד בגן שכל הזמן אמר "יש אלוקים", וההורים שלו אמרו זה מפחיד מפחיד אל תגיד את זה, ולא עזר להם, כל הזמן הוא צעק "יש אלוקים". מאיפה הילד הזה יודע את זה? התשובה היא: יש כאלה שיש להם את הזכות שזה יתנוצץ אצלם, כי אמונה נמצאת בנפש וזה מתנוצץ. וזה לא שייך להגיד שזה איזשהו דמיונות, כי דמיונות של ילדים זה בדברים שקשורים לעולמם של ילדים, אבל לדמיין אמונה זה לא בעולמו של ילד, הרי אמונה זה דבר הכי לא טבעי, איך ילד מגיע לצעוק "יש אלוקים" ולהתווכח עם ההורים על זה, אין זה אלא מפני ששורש האמונה מוטבעת בנפש והיא עיקר האמונה.

נמצא שהשאלה ששאלנו בהתחלה היא התשובה, שבעצם הטבע של אמונה "האמונה הפשוטה" וההרגשה התמימה שיש אצל כל יהודי בקב"ה ושיש שכר ועונש האמונה הזאת זה עיקר אמונה, אבל ענין "חקירה" בזה יש מחלוקת ראשונים ולהלכה לא צריך לחקור, אבל עכ"פ זה זה עיקר אמונה.

רק דבר אחד שחייבים לדעת, שיש כאלה שההסתבכויות שלהם באמונה זה מגיע מנערווין, הם לא קשורים בכלל לענין הזה, אין שום הבדל בין הסתבכויות נערווין ב"אמונה" להסתכויות נערווין ב"גוף נקי", רק במצב של נערווין אז אחד ההסתבכויות שלו זה ב"נטילת ידים" אחד ב"גוף נקי" ואחד ב"אמונה", זה לא קשור בכלל בנושא, הטיפול בהם זה לא במחלקת אמונה, כל הדברים שדיברנו לא שייכים בכלל לאלה, הטיפול שלהם קשור למחלקת "נערווין", אבל עניני אמונה זה מה שדיברנו.