אמונה 3

ה"אבי עזרי" בהל' תשובה (ה-ה) מביא שאלה שהוא שאל את הבריסקר רב על מצות אמונה, הוא כותב כך: "מאז ומתמיד הייתי מתפלא למה מכנים למצוה זו אמונה, הרי בפשוטו זו מהמושכלות הראשונות, אי אפשר לו לעולם בלא מנהיג, ומבשרי אחזה אלוק, והחכמה המופלאה שבכל יצור קטן, כ"ש החכמה ביצירת האדם איך אפשר שכל זה יהי' בלי מנהיג?"/ והרמב"ם בספר המצוות במצוה א' "הציווי אשר ציונו האמנת האלוקות", למה נקרא זה אמונה, אני מאמין זה רק בדבר שאני לא יודע מעצמי ואני מאמין, אבל דבר שאני מבין ויודע אותו מעצמי לא נופל על זה לשון אמונה ולא לשון "מאמין", אני "יודע" שזה ככה, אני יודע בבירור שזה כך, לא מצד שאני מאמין במישהו?

ושאלתי זאת למרן הגאון רבי יצחק זאב סלואבייציק זצ"ל, ואמר לי שגם הוא עמד על זה, ושאל זאת לאביו הגר"ח, ואמר לו, ורבי חיים ענה, שוודאי שעד כמה ששכל האדם מגעת הוא מושכל, ואין זו אמונה, והיא ידיעה, אבל חיוב האמונה מתחיל ממקום שכלה שכל האדם, כך רבי חיים ענה. שבאמת אמונה זה מהחלק שלא מובן ע"פ שכל, אבל מה שאדם מבין ומכיר בשכלו זה דבר מושכל וזה לא אמונה.

והוא מביא שהבריסקר רב הסביר לעצמו את תירוצו של אביו, "והסביר הענין, ששכל האדם הרי מוגבל הוא בזמן ובמקום, ומה שהוא למעלה מהזמן והמקום כבר אין לו מושג, ועצמותו של הקב"ה הוא למעלה מן הזמן והמקום שאין שם מקום לשכל האדם, וע"ז חלה עליו חובת האמונה". הבריסקר רב הסביר לעצמו מה הכוונה, מה האבא רבי חיים התכוון שבמקום שכלה שכל האדם, איפה כלה שכל האדם? במושג ובמציאות הזאת שהקב"ה הוא מעל המקום ומעל הזמן, והאדם הרי הוא מוגבל ולא מסוגל להבין בשכלו מציאות שלמעלה מן הזמן ולמעלה מן המקום, ובזה חלה עליו חובת אמונה, כך הוא אומר.

בענין הזה יש כמה נקודות לעורר ולהרחיב, ונראה כאן דברים מעניינים מאוד, כידוע שאת ספר המצוות הרמב"ם חיבר בערבית, וספר המצוות המצוי בידינו הוא תירגום שתירגמו מהערבית של הרמב"ם. י"ג עיקרי אמונה נמצאים ברמב"ם בפי' המשניות בסנהדרין בפ' חלק, וגם ידוע שפי' המשנה הרמב"ם כתב אותו בערבית, ופי' המשנה המצוי בידינו זה תירגום.

בספר המצוות של הרמב"ם בהוצאת פרנקל מביאים שם בציונים דבר מאוד מעניין. דבר ראשון, כשהרמב"ם כותב את הי"ג עיקרים בפי' המשנה ב"חלק" הרמב"ם לא מזכיר שם את המילה "אמונה", אלא הר"מ מתחיל שם כך: "עיקרי דתינו ויסודותיה י"ג יסודות", ואחרי זה הר"מ מתחיל לומר את הי"ג יסודות:

ביסוד א' ב' ג' ד', הר"מ לא כותב שום מילה של אמונה, הוא כותב את היסודות עצמם, שהבורא יתברך בורא ומנהיג לכל הברואים, שהבורא יתברך הוא יחיד ואין יחידות כמוהו, שהבורא יתברך אינו גוף, שהבורא יתברך הוא ראשון ואחרון, הוא כותב רק את הדברים עצמם, ובנוסח שלנו המתרגם הוסיף על כל אחד מהארבע האלה "להאמין".

ביסוד ה' ו', שהבורא יתברך אליו לבד ראוי להתפלל, ושכל דברי נביאים אמת, גם בהם הר"מ לא כתב את המילה אמונה, וגם המתרגם לא הוסיף את המילה אמונה, וזה גם כתוב כך בפי' המשנה המצוי תחת ידינו מהמתרגם, ומוזכר רק היסוד עצמו.

ביסוד ז' ח', שנבואת משה רבינו היתה אמיתית, ושכל התורה המצויה עתה בידינו היא הנתונה למשה רבינו עליו השלום, הר"מ כותב את המילה "עתקד", בערבית הכונה במילה זאת היא; סובר, אוחז, אני סובר ככה, אני סובר שזה כך, שתי היסודות האלה שנבואת משה רבינו עליו השלום היתה אמתיתית, ושכל התורה המצויה עתה בידינו היא הנתונה למשה רבינו עליו השלום, אני אוחז ואני סובר שזה ככה, זה הביטוי "עתקד"'.

ביסוד ט' י' יא', בר"מ ואף במתרגם לא כתוב שום דבר חוץ מאת היסוד עצמו.

ביסוד יב' הר"מ כותב "אל אימאן", "אל אימאן" זה לשון סומך ונותן אמון, ביאת המשיח זה דבר עתידי, כאילו אנחנו סומכים ונותנים אמון בקב"ה שהוא יעשה את זה, אנחנו סומכים על כוחו יושרו ואמיתותו, אני סומך עליו שאם הוא אומר שיהי' ביאת המשיח שאכן יהי' ביאת המשיח, "אל אימאן" בערבית זה לא מאמין באיזה עובדה, אלא סומך ונותן בו אמון.

ביסוד היג', שיהי' תחיית המתים לא כתוב כלום, לא בר"מ ולא במתרגם, רק כתוב הדבר הזה, יהי' תחיית המתים בעת שיעלה רצון מהבורא יתברך.

אחרי שהר"מ סיים בפי' המשנה שם את כל ה-יג' יסודות הוא כותב כך: "וכאשר יעתקד אלו היסודות כולם"- כאשר אדם יסבור בכל היסודות האלה. "הוא נכנס בכלל ישראל" - הוא שייך לאמונת ישראל. ובמתרגם כותב "וכאשר יאמין האדם באלה היסודות".

זאת אומרת כך, לשון מאמין יכול לכלול כמה דברים, ותיכף נראה שזה פסוקים מפורשים, יש מאמין-  שאדם מספר לי על עובדה ואני מאמין לו, אני מאמין שהעובדה הזאת נכונה. ויש מאמין- לשון שאני מאמין שזה ככה, זאת אומרת אני סובר ואוחז שזה ככה. ויש מאמין- שהוא לשון אמון, שאני סומך על דברים ששמעתי, על הבטחה וכדו' אני סומך עליה, זה שלושה משמעויות למילה אמונה.

ברמב"ם בספר המצוות עצמו בנוסח שמצוי תחת ידינו שע"ז הרב שך והבריסקר רב דיברו, הוא: "המצוה הראשונה היא, הציווי אשר ציונו בהאמנת האלוקות", ובכת"י של הר"מ עצמו כך מביאים (זה לא נושא של כת"י אם סומכים על כת"י, כי הפוך, יש את הכת"י של הר"מ ויש תירגום, זה לא איזה גילויים חדשים) הר"מ כותב "עתקד" האלוקות, זאת אומרת, לסבור ולאחוז שיש אלוקים, כך בר"מ עצמו.

גם בה' יסודי התורה (א-א) הר"מ כותב: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו", הר"מ קורא לזה ידיעה. וגם בתחילת ה"יד החזקה" כשהר"מ כותב את מנין המצוות הקצר, שכל פעם בתחילת כל ספר הוא כותב את המצוות ששייכים לאותו ספר, הר"מ כותב שם: "מצוה ראשונה ממצות עשה לידע שיש שם אלוק שנאמר אנוכי ה' אלוקיך", הר"מ לא כותב להאמין, אלא לידע.

ובאמת שיש כמה וכמה פסוקים שמראים את הענין, כתוב בתורה עצמה לשון "אמונה", בענין של קריעת ים סוף ששבוע שעבר קראנו את זה כתוב: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד, לא), מה כתוב כאן בפסוק, על איזה אמונה מדובר כאן, האם על אמונה שיש כאן ה', וכי אחרי שהם כבר רואים את היד הגדולה שה' עשה במצרים וכבר יש להם יראת שמים האם רק עכשיו הם מתחילים להאמין שיש הקב"ה, האם זה הפסוק בא להגיד, הרי הקב"ה מסדר להם את הענינים והם כבר אוחזים ביראת שמים, והם מאמינים שיש ה'? אלא פשוט שהכוונה ב"ויאמינו בה'" שהם סמכו על ה', הם סמכו עליו ועל דבריו ועל הבטחותיו ועל יושרו והם יכולים להיות רגועים, קודם קריעת ים סוף הם עדיין פחדו, האם אנחנו יכולים לסמוך שיהי' באמת הכל בסדר ושהמצרים לא ירעו לנו, הם כבר ידעו את הקב"ה, שהרי זה הדור שיצא ממצרים, הם ראו את עשרת המכות, הם ראו את הקב"ה כל הזמן, וכי הי' להם נושא אם יש הקב"ה או לא, מה הי' חסר, אבל עדיין הם לא היו רגועים עד הסוף, הם ראו שהמצרים רודפים אחריהם והם פחדו, ורק אחרי קריעת ים סוף הם כבר "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", ומה הכונה "ויאמינו"? שהם סמכו ונתנו אמון, הם סמכו עליו ועל הנהגתו על הבטחותיו ועל יושרו שמה שהוא אומר זה מה שיהי', אבל קודם הם לא היו רגועים, כמוש"כ "וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר...; כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר" (שמות יד, יא-יב), הם לא סמכו ובטחו בקב"ה עד הסוף, רק אחרי קריעת ים סוף הם סמכו לגמרי על ה' ועל נביאו משה, "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", הם סמכו שהקב"ה אפשר לסמוך עליו ואפשר לסמוך על הנבואה של משה באופן של ביטחון הכי מוחלט, וגם במצבים הכי קשים אנחנו סומכים על הקב"ה שהבטחותיו או הנבואות שהוא מוסר ביד נביאו הם הולכים להיות ממומשים בשטח, זהו ה"ויאמינו בה' ובמשה עבדו".

נראה עוד מקום שכתוב בתורה לשון נבואה, על אברהם אבינו כתוב בתורה שכשהוא אומר לקב"ה "וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי; וְהִנֵּה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ; וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ; וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (בראשית טו, ג-ו) מה הכונה והאמין בה', וכי שהוא האמין שיש ה', הרי הקב"ה מדבר איתו, וכי כשאני מדבר עם מישהו אני מאמין שהוא נמצא או אני מאמין שהוא קיים, הרי זה לא אמונה אלא ידיעה, א"כ מה הכונה "והאמין בה'"? ודאי שהכונה היא שהוא סמך על מה שהקב"ה אומר לו, הוא זקן בן תשעים ותשע, והקב"ה אומר לו תשמע, יהי' לך עוד משפחה, ויהי' לך עוד "אם תוכל לספור אותם... כה יהי' זרעך" ויהי' לך ילד, "והאמין בה'", והוא סמך על הקב"ה.

יש עוד מקומות בתורה שכתוב בהם לשון אמונה, במרגלים כתוב "עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ" (במדבר יד, יא), מה הכוונה, וכי הם לא יודעים ומאמינים שיש הקב"ה, האם הם לא ראו את כל האותות? רק הפירוש ב"עד אנה לא יאמינו בי", שהם לא יסמכו עלי, הם עוד לא נותנים בי אמון מוחלט, הם עוד לא סומכים עלי שאני באמת הולך לכבוש להם את ארץ ישראל ולהיכנס לשם, זה בפר' שלח.

וגם בתחילת חומש דברים, כשמשה רבינו מדבר איתם על מה שהי' במרגלים, הוא מביא את כל הסיפור שהי' שם ששלחו מרגלים, ואומר: "וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם; וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ; וָאֹמַר אֲלֵכֶם לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם; ה' אֱלֹקֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם; וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה; וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּה' אֱלֹקֵיכֶם; הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם בַּדֶּרֶךְ לָתוּר לָכֶם מָקוֹם לַחֲנֹתְכֶם, בָּאֵשׁ לַיְלָה לַרְאֹתְכֶם בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ, וּבֶעָנָן יוֹמָם" (דברים א, כו-לג). מה הכוונה "ובדבר הזה אינכם מאמינים", הוא מדבר איתם על מה שהי' במצרים וכל ההולך לפניכם וכל מה שהי', א"כ מה הכוונה "בדבר הזה אינכם מאמינים"? הכוונה אינכם סומכים, לא המדובר אם יש הקב"ה או, אם יש לו כח, או אם הוא ניהל אותם עד עכשיו, אבל עדיין אינכם סומכים עליו עד הסוף, זה ענין האמונה בזה.

בנח כתוב: "וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל" (בראשית ז, ז). אומר רש"י: "אף נח מקטני אמנה הי', מאמין ואינו מאמין שיבוא מבול, ולא נכנס לתיבה עד שדחפוהו המים". מה הכוונה "מאמין ואינו מאמין", וכי הוא לא מאמין שיש הקב"ה, הרי הקב"ה מדבר איתו והוא בונה תיבה מאה ועשרים שנה, ואעפ"כ הוא מקטני אמנה, מאמין ואינו מאמין, האם הוא פתאום מסתפק אם יש הקב"ה או לא? אלא וודאי הכוונה שהוא לא סמך והאמין לגמרי שהולך להיות המבול, הוא לא סמך לגמרי על מה שהקב"ה אומר שיהי' מבול.

יש בגמ' סוטה (מח,א) משנה, כתוב שם: "משחרב בית המקדש... ופסקו אנשי אמנה". מבאר רש"י: "בוטחים בקב"ה וסומכים עליו לעשות טוב ואין דואגים לחיסרון". מה כוונת רש"י? בתויו"ט על המשנה הזאת (ט-יב) הוא מבאר שהכוונה היא "לוותר ממונם לנוי הידור מצוה, ובצדקה, ולהוצאות שבתות וימים טובים". זאת אומרת, ודאי מדובר כאן ביהודים שיודעים שיש הקב"ה, ומאמינים בקב"ה, ויודעים שיש תורה, ומקיימים את כל התורה ומצוות, אבל לוותר מממונם על איזשהו הידורי מצוה וצדקה דברים שהם מעבר לחיוב, ולעשות משהו יותר מהחיוב, בשביל זה צריך איזשהו להיות "אנשי אמנה" לסמוך ולהאמין שכל הוצאה לדבר מצוה אפי' שזה הידורי מצוה יותר מן הדין ההוצאה הזאת היא הכנסה, ולהיות סמוך ובטוח שזה יחזור אליו, וזהו משחרב ביהמ"ק פסקו אנשי אמנה, האנשי אמנה האלה זה יותר מבעל ביטחון רגיל, כי בעל ביטחון רגיל יודע שהכל מהקב"ה והקב"ה מנהל אותו, והוא יודע גם שיש מצבים של בעל ביטחון שהוא בטוח שיהי' לו נס, אבל כאן זה נושא של לסמוך על הקב"ה ולהוציא הוצאות על דברים שלא חייבים מן הדין, והוא סומך על הקב"ה שההוצאות האלה לא יגרמו לו הפסד, זה אנשי אמנה.

זאת אומרת, שהענין של לשון "אמונה" שמוזכר הרבה פעמים בתורה זה בכלל לא מוזכר על הנושא של מאמין בדבר, אלא לשון "לסמוך", לסמוך על הבטחתו ויושרו ויכולתיו לקיים את מה שהוא אומר, וזה שייך בדברים עתידיים, בדברים עתידיים זה באמת מתאים הלשון של לסמוך, זה "אל אימאן" כמו שהוא מביא שם בציונים, שבדברים עתידיים הרמב"ם כתב "אל אימאן" לשון שהוא סומך, שהוא סומך שזה הולך להיות. ועל דברים שהם כבר היו והם כבר קיימים כמו תורה מן השמים, מה שם ה"אמונה"? שאני אוחז, אני אוחז וסובר שיש תורה מן השמים, זה גם לא נושא של מאמין לאיזשהו מציאות.

המציאות היא, ובאמת איך שכתוב ברמב"ם, וגם ברבי חיים עצמו רואים את זה, הרי מה רבי חיים בעצם אמר, שדברים שהם מושכלות פשוטות לא קוראים לזה אמונה, זה מושכל פשוט, זה לא נקרא שאני מאמין במשהו, אלא אני יודע שזה ככה, זה נקרא "ידיעה", זה לא נקרא "אמונה", רק דברים שהם מחוץ לתפיסת השכל בהם שייך אמונה.

באמת שהחלק הבסיסי, והוא שיש הקב"ה, לוּ זה לא הי' ידוע ומובן מאליו, יתכן באמת שלא הי' ציווי להאמין בחלקים האחרים שאנחנו לא מבינים, כי איך יהי' ציווי להאמין, איך זה יתחיל, רק מאחר שהיות מציאות ה' זה מציאות מוכרחת וזה מושכל פשוט לכל אדם בר דעת שיש הקב"ה, וזה אפי' עוד לפני אמונה, זה ידיעה ברורה, אחרי שהוא נמצא וקיים, כשמישהו גדול כזה אומר לי דברים אני סומך עליו, ואני מאמין לו ואני סובר את מה שהוא אומר, אני סומך על הדברים שלו, והוא יכול באמת גם לצוות אותי, כי אחרי שהוא קיים, והוא ברא את העולם, והוא ברא אותי, יש לו את היכולת ואת הכוח לחייב אותי, ואני חייב להיות ממושמע להוראות שלו ולמה שהוא אומר, זאת אומרת, החלק השני מה שרבי חיים מדבר באמונה זה מגיע רק אחרי החלק הראשון. רק הנוסח של השאלה, שבספר המצוות כתוב שהמצווה הראשונה שציוונו בהאמנת האלוקות, והשאלה היתה; וכי זה מצד להאמין, הרי זה מצד שכל אחד יודע את זה בבירור, וזה מושכל פשוט? באמת כפי שאמרנו ממה שמביאים שם בציונים, שברמב"ם עצמו כתוב "עתקד" שעניינו סובר ואוחז, לא כתוב שם את המילה אמונה, רק זה לא וויכוח עם עצם דברי רבי חיים, כי עצם דברי רבי חיים הם וודאי נכונים שיש שתי חלקים בענין הזה, יש את החלקים שכל אדם שטיפה מוח בקודקודו מבין ויודע את זה, ויש את החלקים מה שלאור זאת אחרי מה שאנחנו יודעים ומבינים לבד, שיש לו לאותו הקב"ה את הסמכות לחייב אותנו להאמין ולעשות גם בדברים שאנחנו לא מבינים, כי מאחר שהוא קיים והוא גדול ואנחנו יודעים את חכמתו וגדלותו ואת זה שהוא מעל והוא הרבה יותר גבוה מההשגות האנושיות, לכך אם הוא אומר ומגלה לנו דברים מעבר להשגות אנושיות, אנחנו באמת סוברים ואוחזים ומקבלים וסומכים על ההבטחות שלו ועל כל עיקרי האמונה הקיימים.

כשאנחנו רואים איך שהתורה מדברת על ענייני אמונה בכמה מקומות בתורה, על העיקר הראשון של אמונה שיש הקב"ה לא כתוב בפסוקים "אני מגלה לך שיש הקב"ה", רק כתוב בפסוק "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שמות כ, ב), הוא לא מספר שיש הקב"ה, אלא אני כעת מראה את עצמי, אני הוא זה שהוצאתי אותך מארץ מצרים, שתדע עם מי יש לך עסק, אתה ראית איזה אלוקים גדול הוציא אותך מארץ מצרים, ואני כעת מתגלה אליך ומראה את עצמי, ואני אומר לך שאני האלוקים שהוציא אותך מארץ מצרים, ואני לא מרשה ואין שום כוח חוץ ממני, "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני", לא הנושא שם אם יש הקב"ה או לא, זה בכלל לא הנושא, שהרי וכי הי' צריך לספר לדור יוצאי מצרים שיש הקב"ה?! רק מצוות האמונה זה בחלק של "ה' הוא האלוקים".

גם מה הי' שם באליהו בכרמל, מה הי' הדיבורים של אליהו בהתחלה, "אִם ה' הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו" (מלכים א' יח, כא), וכי הי' נושא אם יש הקב"ה או אין הקב"ה? וגם מה הם צעקו אחרי זה "ה' הוּא הָאֱלֹקִים" (מלכים א' יח, לט), שהקב"ה הוא באמת שמנהל ומנהיג את העולם, לא עזב את עולמו ולא הפקיד את זה בידי אחרים אלא הוא עצמו מנהל את העולם? אבל לא הי' נושא אם יש הקב"ה או לא, אלא השאלה היא, מיהו המנהל בשטח, האם הוא יצא לפנסיה, הוא עובד בשטח, לכן אם ה' הוא האלוקים לכו אחריו, ואם הבעל הוא האלוקים לכו אחריו, ואחרי מה שהם ראו שם אמרו "ה' הוא האלוקים", ה' הוא המלך שמנהל את הענינים, הוא מנהל את הענינים לבד ולא מסר ולא האציל את מלכותו לאחרים.

בפר' ואתחנן בפסוקים על עניני אמונה כתוב שם: "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹקִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱלֹקֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו; וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם; רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ; יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן" (דברים ד, ז-י). משה רבינו מדבר על זה עם דור המדבר, הוא מדבר אליהם "פן יסורו מלבבך כל ימי חייך", מה יסור מלבבך, הם הרי היו כבר שם, הוא הרי מדבר כאן עם הדור שעמדו בהר סיני וראו מעמד הר סיני, ואליהם הוא אומר "השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך", וגם תגלה את זה לבנים ולבני הבנים יום אשר עמדת לפני ה' אלוקיך בחורב?

זאת אומרת, שכתוב כאן בפסוק שהמציאות היא שיכול להיות יהודי שיהי' במעמד הר סיני, הכל הוא ראה והכל הוא יודע, אבל למעשה יכול להיות שימשכו אותו איזשהו ענינים אחרים, והוא כאילו מעלים את הידיעות והענינים שהוא עצמו ראה במו עיניו, גם כזה דבר יכול להיות, ומשה רבינו צריך להגיד להם; דעו לכם, אתם צריכם להישאר בזה ולא להעלים עין מזה, ולא להיכנס לאיזה ילדות וחוסר בגרות ולהתעלם מדברים שאתם בעצמכם הייתם וראיתם, כי הכוח של החומר הוא יכול לגרום לבן אדם שאפי' דברים שהוא עצמו ראה וידע והכל ברור, אבל אם ילך אחרי שרירות ליבו ואחרי תאוותיו הוא יתעלם מהידיעות ומהדברים שבעיניו הוא ראה ויתנהג לא לפי זה, זה מה שכתוב בפסוקים עצמם.

גם אחרי זה בהמשך פר' ואתחנן כתוב "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ" (דברים ד, לה), גם כן רואים, דהיינו, אתה הראית לדעת כי ה' שהוא הידוע האלוקים הוא זה שמנהל את הענינים, ואין עוד מלבדו, אין שום דבר, "מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (שם ד, לו) "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (שם ד, לט). זה העיקר אמונה, תדע היום שאותו ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, תדע, מה הכוונה "תדע"? תסבור ותחיה לאור הרעיון הזה ואל תתעלם מזה, וממילא "וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ כָּל הַיָּמִים" (דברים ד, מ) זה המהלך איך שהתורה מדברת על אמונה.

המציאות ההיסטורית היא, שכל עיקרי האמונה היו ידועים לכל העולם, זה לא דבר ששייך דוקא לעם היהודי, כי מעמד הר סיני זה הי' מעמד שכל העולם ידע אותו, יש בחז"ל שבשעת מעמד הר סיני היה רעש גדול בכל העולם, והתקבצו אומות העולם אצל בלעם, והם שאלו אותו, האם הקב"ה הולך להחריב את העולם? הוא ענה להם, הוא לא הולך להחריב את העולם, רק "ה' עוז לעמו יתן", הוא הולך לתת תורה לעם שלו, זאת אומרת, שהם ידעו שיש הקב"ה ושיש לו עם, הם שמעו שיש שם איזה בלגן, ובאו אל בלעם הקוסם ושואלים אותו מה קורה כאן, האם האלוקים הולך עוד פעם להחריב את העולם, והוא עונה להם, לא, הוא לא צריך להחריב, הוא נותן לעם שלו תורה, זה הי' הרייד.

ובפר' ניצבים אחרי כל התוכחה כתוב שם: "וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה ה' בָּהּ; גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ...; וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה; וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם; וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה" (דברים כט, כא-כז) זה הי' המהלך הפשוט בעולם, כולם ידעו, כל האומות והלשונות ידעו שיש הקב"ה ושיש יציאת מצרים, ולא שהם שמעו את זה מהיהודים, אלא הם ידעו כי הם ידעו את זה, כל הדברים היו ידועים גלויים ומפורסמים, וכשקורה דברים לא טובים, בטח, הם הרגיזו את האלוקים שלהם ולכן הוא מעניש אותם, הם עברו את הברית ולכך הוא מעניש אותם, זה היה המהלך.

המהלך הזה המשיך גם בזמן הנביאים, כתוב שם בספר מלכים, במעשה של נעמן ומלך ארם, מלך ארם שולח מכתב למלך ישראל ששמעתי שיש לכם נביא והוא מסדר ענינים, שירפא את הצרעת של נעמן השר שלי, וכך נאמר שם: "וַיְהִי כִּקְרֹא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת הַסֵּפֶר וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר הַאֱלֹהִים אָנִי לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת כִּי זֶה שֹׁלֵחַ אֵלַי לֶאֱסֹף אִישׁ מִצָּרַעְתּוֹ...; וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֱלִישָׁע אִישׁ הָאֱלֹהִים כִּי קָרַע מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת בְּגָדָיו, וַיִּשְׁלַח אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר לָמָּה קָרַעְתָּ בְּגָדֶיךָ, יָבֹא נָא אֵלַי וְיֵדַע כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל" (מלכים ב' ה, ז- ח), שיבוא אליו וידע שיש נביא לישראל, ובאמת נעמן בא לאלישע והוא נתן לו את העיצה ונתרפאה הצרעת.

אחרי זה כתוב שם בהמשך הנביא, שמלך ארם הי' נלחם בישראל, והוא התייעץ עם העבדים שלו באיזה מקום לעשות את החזית שלו במלחמה, ואלישע שולח למלך ישראל "הִשָּׁמֶר מֵעֲבֹר הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי שָׁם אֲרָם נְחִתִּים" (שם ב' ו, ט), וכך הי' לא פעם ולא פעמיים שארם מתכננים תוכניות והנביא מודיע למלך והתוכניות שלהם מסוכלות, "וַיִּסָּעֵר לֵב מֶלֶךְ אֲרָם עַל הַדָּבָר הַזֶּה, וַיִּקְרָא אֶל עֲבָדָיו וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, הֲלוֹא תַּגִּידוּ לִי מִי מִשֶּׁלָּנוּ אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל" (שם ב' ו, יא) מי כאן החפרפרת? "וַיֹּאמֶר אַחַד מֵעֲבָדָיו לוֹא, אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, כִּי אֱלִישָׁע הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּיִשְׂרָאֵל יַגִּיד לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר בַּחֲדַר מִשְׁכָּבֶךָ" (שם ב' ו, יב), את זה הגויים ידעו, יש להם נביא והוא יודע מה אתה אדוני המלך מדבר בלי מרגלים, הוא לא צריך מרגלים ולא מכשירי האזנה, הוא נביא והוא יודע מה אתה מדבר בחדר משכבך, כך היה המהלך. אח"ז הוא בא ורצה לתפוס את הנביא, "וַיֹּאמַר הַךְ נָא אֶת הַגּוֹי הַזֶּה בַּסַּנְוֵרִים, וַיַּכֵּם בַּסַּנְוֵרִים כִּדְבַר אֱלִישָׁע" (מלכים ב' ו, יח) ואלישע מתעה אותם, לכו לשם לכו לשם, עד שהוא מביא אותם לתוך שומרון, וכל הסיפור שם. זה היה המהלך שהי' ידוע בכל העולם, שיש הקב"ה, והי' יציאת מצרים, ומתן תורה, זה בכלל לא הי' נושא שהי' מדובר אם זה כך או לא, רק שבאיזשהו שלב באו חלק מהגויים והחליטו לשנות את הדת, והחליטו שיש עוד כוחות, ושהאציל כוחות וכל ההשתלשלויות של עניני עבודה זרה וכוחות, אבל היות הקב"ה והיות עם ישראל ומתן תורה ויציא"מ זה היה דבר שכל העולם ידע את זה, וזה לא הי' איזה חידוש שעמ"י סיפרו את זה לעולם, אלא מאותו סיבה שעמ"י ידע את זה כך גם כל העולם ידע את זה.

רבי אלחנן בתחילת "קובץ מאמרים" שואל שאלה; איך אפשר לצוות על אמונה לכל יהודי, שהרי כל יהודי חייב במצות אמונה ואפי' נער בן יג' שנה, וכי הוא כזה פילוסוף לחקור אמונה ולהגיע לאמונה, א"כ איך שייך לצוות על אמונה? כך הוא שואל. והוא מביא שם את החלק הזה, שזה דבר שמובן מאליו, דהיינו, שכל אדם שמתבונן מבין שלא יתכן לבריאה בלי מנהיג, שהרי מי ברא אלה, זה דבר שאדם מבין אותו מאליו, והוא אומר שם שכל הסיבה שיכול לגרום לבן אדם לא להבין זאת מאליו, זה רק בגלל שמתגברות תאוותיו עליו או שרירות ליבו שגורם לו לא להתבונן התבוננות כזאת פשוטה, והוא אומר שבעצם חיוב האמונה הוא שתעזוב את המידות רעות ואת התאוות שלך ותתבונן על הענין ותגיע לאמונה, כאילו השורש אמונה זה איזשהו מצוה שתהי' בעל מידות טובות, תהי' בעל מזג טוב ומידות טובות וממילא תבין את הידיעה הפשוטה שיש אמונה, כך הוא כותב.

האמת היא שהי' מקום אולי להגיד את זה בנוסח יותר קרוב לענין אמונה, כי להגיד שמצות אמונה היא בעצם שתלמד מוסר ותהי' בעל מידות טובות וממילא תהי' מאמין, קצת קשה להבין, וכי זה מצות אמונה?! אבל אנחנו רואים במציאות שיש כל מיני ידיעות שאדם יודע אותם, הוא מרשה לעצמו איזשהו ילדות ושטחיות כזאת וחוסר בגרות ולא לחיות לפי ידיעות שבעצם הוא יודע ומבין שזה ככה. נגיד דוגמא! יש בכמה מדינות בעולם איסור להכחיש את השואה, מה הרעיון בזה, הרי אדם שמכחיש את השואה הוא בא לפני שופט ואומר אני לא מאמין שיש שואה, מה אתה רוצה ממני, איך החוק יכול לחייב אותי להאמין שהי' שואה, הרי אני לא מאמין שהי' שואה, מה בעצם דרישת המחוקק מהאזרחים שם במדינות שבהם יש כזה חוק? רק הענין הוא, שהשופט אומר לו; אל תדבר איתי כמו ילד קטן, אתה אדם בוגר ורציני ואל תספר לי סיפורים שאתה לא מאמין שהי' שואה. מה בעצם הוא אומר לו, האם אתה בא לרמות אותי או את עצמך, וכי המציאות של השואה זה לא דבר ידוע, הכחשת השואה שלך היא בעצם התעלמות וחוסר בגרות, אדם יכול להתעלם מדבר שהוא עצמו יודע שזה ככה, אם משהו יותר נוח לו כרגע להתעלם הוא מתעלם מזה.

וזה בעצם הרעיון של מצות אמונה, לא איזה הקדמות מיוחדות שהם יביאו לזה, אלא תהי' ממוקד ובוגר ותחשוב באמת, יש הקב"ה או אין הקב"ה, יש אלוקים לעולם או אין אלוקים לעולם, אל תספר לי סיפורים, תצא מהשיכרון שלך ומהשטחיות וההיסח דעת שלך ורגע תחשוב על הענין, אבל תחשוב ברצינות יש או אין, ואתה יודע שיש, ובזה בעצם המצוה היא ישירה לענין, החיוב הוא שתפתח את העינים ותתבונן ותראה, ואתה תגיע לידיעה הפשוטה שהעולם לא נברא לבד אלא יש מישהו בורא, אין נברא בלא בורא, אי אפשר לה לבירה בלא מנהיג, ותדע שיש הקב"ה.

רק מה גורם לבן אדם באמת את החוסר בגרות ואחריות הזאת להתבונן ולהכיר ידיעה כ"כ פשוטה? זה ודאי נובע עוד פעם מזה שהוא לא רוצה שזה יחייב אותו משהו, הוא רוצה להיות חופשי לעצמו ולא להיות נתון תחת עול, ולכך הוא מסיח דעת מדבר שהוא עצמו ברגע של התבוננות עניינית לא יכול להכחיש את זה, כך זה הבן אדם שמסוגל להתעלם מידיעות ומהתבוננויות שהוא עצמו מבין ויכול להבין מעצמו ומתעלם מזה. כמו שאמרנו שבפסוק עצמו כתוב "פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך", והרי איך הוא ישכח, ומה הכוונה שהוא ישכח, וכי יהי' לו איזה אלצאיימר, או יקרה לו איזה מחלת השיכחה? אבל הוא מתעלם מזה וכאילו שוכח, זה לא עומד לו בסדר היום, והוא מנהל חיים לא לפי ידיעות כאלו ברורות שראו עיניו, "ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך", במשך החיים זה יכול לסור מהלב, אם לא שיהי' חיזוקים והתבוננויות זה מה שיכול לקרות.

בענין זה סיפר הגר"מ שטרנבוך (מאמר - בשלח תשע"ז): "הנה זכורני שפעם אחת בשעה שהייתי אצל מרן הגרי"ז זצ"ל נכנס אליו יהודי מאמריקה ואמר לו "אנחנו הרי בדור של הסתר פנים, ואם הקב"ה יראה לנו נס גלוי משמים, כולם יכירו בו ויתחילו לשמור מצוותיו". ומרן זצ"ל דחה את דבריו ואמר לו, שאדם עקשן או בעל תאווה לא יכבוש את תאוותיו גם כשיראה ניסים גלויים, ורק מי שמתבונן ושם על לב יועילו לו הניסים להתחזק באמונה, אבל בלא זה יכול האדם לראות את כל הניסים ולא להשתנות כלל - כי תאוותו שבוערת בקרבו מעבירה אותו על דעתו והוא ימשיך לחיות כתאוות ליבו", עכ"ד.

עכ"פ המציאות של אמונה, מעבר לכל מה שדיברנו בפעמים קודמות את החלק הזה שזה נשרש, כמו שכתוב ברמב"ם שכל מי שרגלי אבותיו עמדו על הר סיני, האמונה קיימת בנפש שלו וזה קיים במציאות שלו, מעבר לזה המציאות של אמונה זה לא חידוש, הענין של אמונה זה דבר פשוט, כל בן אדם שהוא רק חושב ישר זה הפשטות.

יש כאלה שחושבים שהכופר הוא המוחזק כי הוא אומר תוכיח, והמאמין הוא המוציא, והמוציא מחבירו עליו הראיה. והאמת שזה לא נכון, זה ממש הסתכלות לא נכונה מצד ההגיון הפשוט, כי לראות עולם מסודר ולראות אדם שלם בכל אבריו, הפשטות הברורה היא שמישהו עשה את זה, כי אלא מה, איך זה, א"כ לא הכופר הוא המוחזק אלא הוא המוציא, כי מה אתה אומר, איך קיים כל העסק הזה? איך זה קרה? זה המוחזקות הפשוטה של כל אדם שרק לא מנסה להסתבך, לא מנסה לאפוקי ממציאות פשוטה שכל הגיון הכי פשוט מבין את זה, לא צריך איזה הגיון להבין את זה שיש מישהו שעשה את זה, כך שיוצא שבעצם המאמין זה הסברא והמציאות הפשוטה והישרה, וכל צד אחר צריך להביא איזה אופציה, צריך להביא איזה אפשרות שיכול להיות בכלל משהו אחר, הרי בכלל לא יכול להיות משהו אחר.

יש דרשה של חז"ל (חולין ס,ב): "מכאן תשובה לאומר אין תורה מן השמים", שזהו תשובה למישהו שיגיד אין תורה מן השמים. ואת כוונת טענתו מפרש רש"י: "אלא משה אמרו מעצמו". (ועי' סנהדרין צט,א מש"כ שם)/ לא הי' צריך תשובה למי שאומר שלא הי' מתן תורה, זה דבר ידוע שהי' מתן תורה, אבל מכאן תשובה לאומר אין תורה מן השמים אלא משה מעצמו אמרו, וודאי שהי' קבלת התורה ומעמד הר סיני, אבל אם יבוא מישהו ויגיד שאולי משה סידר את זה לבד, מכאן תשובה לאומר אין תורה מן השמים.

לכן גם בחז"ל לא מובא והם לא מתעסקים בראיות למציאות הקב"ה, כי זה מציאות פשוטה, ועד כדי כך שהבעל הלכות גדולות (מובא גם ברמב"ן בספר המצוות) אוחז שזה בכלל לא בתרי"ג מצוות מצות אמונה, וז"ל: "תרי"ג מצוותיו זה גזירותיו יתעלה שגזר עלינו לעשות לו או מנענו שלא נעשה, והאמונה במציאותו יתעלה שהודיעה אלינו באותות ומופתים ובגילוי שכינה לעיניינו הוא העיקר והשורש שממנו נולדו המצוות, לא ימנה בחשבונם", עכ"ל הבה"ג, דהיינו שהוא אוחז שזה בכלל לא נמנה במצוות מצות אמונה.

יש עוד להתבונן שהוא כותב כאן גם דבר מאוד מעניין, איך שהרמב"ן מביא כאן את הבה"ג, הוא לא מסתפק בזה שלא נמנה העיקר שממנו השורשים, עצם זה שזה העיקר וכל המצוות הם נולדו מהשורשים והם תוצאות ממצות האמונה זה לא סיבה עדיין שלא ימנה, רק כיון שזה הודיע אותה אלינו באותות ובמופתים ובגילוי שכינה לעינינו, וזה גם עיקר שממנו יוצא כל המצוות אין צורך למנות את זה. זאת אומרת, אם זה באמת לא הי' דבר פשוט שאנחנו יודעים אותו בעצמנו, אז גם אם הוא עיקר ושורש שממנו יוצאות כל המצוות זה סיבה למנות אותו, אבל מאחר שזה ידוע לעינינו, "והוא העיקר והשורש שממנו נולדו המצוות, לא ימנה בחשבונם", הוא לא ימנה בכלל המצוות, המציאות של אמונה שיש הקב"ה זה היה דבר פשוט, זה לא הי' איזה חידוש שצריך לחדש ולחקור בזה, זה הי' דבר שכל העולם ידע וראה והבין את זה מתוך המציאות שהכירו את העולם, זה בכל ספרי ההסטוריה נמצא.

אמנם יש עוד, שגם אם מגיע מישהו שלא יודע שום דבר והוא כאפרוח שלא נפקחו עיניו, יש גם כן כל מיני עניני חקירות ושיש על זה גם בראשונים, שמתוך חקירות או כל מיני העמקה והתבוננויות אפשר להגיע לכל עיקרי אמונה גם בלי שום ידע היסטורי, רק מתוך כל מיני לימודים מה שאפשר ללמוד ולהעמיק בחכמה הזאת כדי להגיע לזה בצורה מוחלטת ומוכרחת דרך חקירה ודרישה. אבל המציאות של צורת האמונה שלנו לא לחשוב שאנחנו משהו צריכים להוסיף עוד משהו, כי מעבר לזה מה שזה נמצא בעצמנו בלב כל יהודי שרגלי אבותיו עמדו על הר סיני, נוסף לזה זה גם ידיעות פשוטות שהפשטות שלהם היתה ידועה בכל הדורות בכל העולם וגם גויים ידעו את זה, וזה לא איזה חידושים שצריך לדעת מה המקור לחידוש הזה, רק זה הכל הי' דברים פשוטים.