אמת ושקר 1

הייתי רוצה לדבר היום קצת על המושג של אמת ושקר שזה נושא רחב מאוד, ונשתדל בס"ד לדבר על איזשהו סוג ששייך לאמת ושקר בדבר שהוא ראוי להרבה התבוננות.

כל אחד יודע שאמת ושקר יש בזה כמה וכמה רובדים, יש את החלק הפשוט האם הדיבור שהאדם דיבר הוא דיבור אמיתי או דיבור שיקרי, זה האמת ושקר הכי פשוטה, האם אדם אמר דיבור שהדיבור הזה היה אמת או היה שקר? וגם בזה עצמו יש חילוקי דינים בחומר הענין; האם הוא שיקר שקר באופן שזה הרע לאחרים או לא הרע לאחרים? ויש בזה חילוקי דינים בפוסקים בענין.

יש עוד נושא של אמת ושקר; אדם לפעמים יכול להגיד אמת מילולית ושקר רעיוני, ז"א מבחינת עובדות הוא אמר אמת אבל הוא שיקר ברעיון, המרגלים הוציאו דיבת הארץ, כל מה שהם אמרו היו עובדות נכונות הם לא שיקרו בעצם העובדות, אבל הם עיוותו את המצב, את התמונת מצב את הרעיון הם עיוותו, הנה זה עוד סוג של אמת ושקר, שאדם יכול לפעמים לדבר דיבורים שהדיבורים עצמם אמיתיים, וזה כולו שקר כי הוא בעצם יוצר כאן תמונה מעוותת, כי גם אם מבחינת המשפטים עצמם העובדות הם נכונות, אבל הוא שיקר את הרעיון, זה גם נושא של אמת ושקר.

עוד דוגמה, היה מעשה שרדפו אחרי אדם חף מפשע לרוצחו נפש, והוא ביקש מחסה אצל אחד, ושאל אותו אחד, ומה אענה אם ישאלוני הרודפים האם הנני מסתירך? כי אני לא משקר, ואך אמת אני דובר. והנה אדם זה חושב שהוא אמיתי, אך הוא משקר ברעיון, ולוקח לעצמו את נושא אמת ושקר אך ורק מבחינה מילולית עובדתית, אך הרי השקר הכי גדול הוא לרצוח אדם חף מפשע, ולהציל אדם ממוות ע"י שקר מילולי הנה הוא איש אמת רעיוני! ושילם מחיר קטן והגון בשינוי מילולי כדי להגיע לאמת עמוקה פנימית וערכית יותר!

או למשל יעקב ועשיו, כשיעקב בעצם התחזה לעשיו לקבל את הברכות הנה לכאורה עשיו האמיתי ויעקב משנה מהאמת, אך האמת שעשיו משקר את אביו וצד אותו בשקרים, כיצד מעשרין את המלח, ואילו יעקב איש האמת מציג את האמת הרעיונית, שֶלוֹ משפט הברכות, ויעקב הוא האמיתי, רק דבדרגת 'תתן אמת ליעקב' אף אותו פורתא שמוכרח לשנות מהאמת כדי שיצחק יסבור שהוא עשיו אף בזה הוא אומר לשון שיכולה להתפרש בלא סטייה מהאמת, כדי למזער את השקר המילולי להכרח בלבד.

יש עוד נושא של אמת ושקר שע"ז אולי נשתדל קצת לדבר; יש נושא האם אדם חי עם עצמו באמת, האם אדם חי עם עצמו במבט אמיתי, האם צורת החיים של האדם בעצם בינו לבין עצמו היא צורה אמיתית או צורה של שקר? איך בעצם המציאות של האדם עצמו, האם האמת של השכל שלו של ההבנה שלו היא בעצם היא זאת שקובעת את ההלוך ילך שלו, או שבעצם המציאות היא שהרצונות הם אלה שקובעים את ההלוך ילך?

בוא נראה דוגמא הכי פשוטה; הרבה פעמים בן אדם מרגיש איזשהו רצון ותשוקה לאיזשהו דבר, שהוא בעצמו יודע שהדבר הזה שבעצם יש לו רצון לזה זה דבר שיזיק לו, זה דבר שיהיה לו מזה הפסד, לפעמים הפסד רוחני ולפעמים אפי' הפסד גשמי, אבל כרגע קופץ לו חזק התשוקה והרצון הריגעי לדבר מסויים, בעצם אם הוא ילך אחרי ההרגשה והרצון הזה אז הוא בעצם משקר את עצמו, כי הוא עצמו הרי יודע שהדבר הזה שהוא הולך בעצם לעשות זה נגד השכל שלו, ונגד ההבנה שלו, ונגד הערכים שהוא מאמין בהם, ונגד האידאולוגיה שלו, ונגד ההשקפה שלו, ונגד התורה, ונגד הקב"ה, תמיד כל מקרה לפי ענינו והוא עצמו יודע, והוא כאילו מעוור את עצמו, מסיט את הדעת הנכונה מעצמו, וחי כרגע לפי רצון שקפץ לו הרגע, בעצם האדם הזה חי בשקר ובעצם משקר את עצמו, ובעצם חי לא עפ"י סוג דברים שהוא עצמו מאמין בהם.

הרבה שואלים בכזה מקרה, מה בעצם רוצים מאיתנו, שאנחנו נחיה באיזה צורה נגד מה שאנחנו מרגישים, הרי כך אני מרגיש?! אני אחיה באיזה צורה שהיא היפך המציאות שלי? אבל האמת היא שאנחנו חייבים להכיר שיש באדם, אחד מהכוחות הכי חזקים שקיימים באדם זה כוח המדמה, שאדם הוא בעל דמיון, יש לו כוח לדמיין ולחוש דברים שהם בעצם כרגע לא ממש קיימים ואעפ"כ כוח הדמיון מדמה את זה לאדם כמוחש ממש, ופה האדם צריך לדעת שהוא צריך להשגיח לבחון ולידע דפעמים שיש לו איזשהו רגש ודמיון שהוא בעצם משקר אותו, אם אני נכנסתי בעצם לאיזשהו דמיון שהדמיון הזה הולך בעצם להזיק לי, עתה אני אמור להיות בר דעת ועם משמעת עצמית להבין מה קורה כאן ולא ללכת שובב בדרכי הלב, כשבעצם אני יודע שזה דמיון ושוא נתעה וזה דבר שלא נכון לעשותו, ואין משמעות הענין שאני לא צריך לחיות לפי ההרגשות הטבעיות שלי, אבל אני אמור לזהות מקרה שהרגש משקר אותי, שהרצון כעת משקר אותי ומסית אותי נגד עצמי, אם אני אלך אחרי הרצון הזה בעצם אני פוגע בעצמי. ובזה אכן לא התנהל כהרגש שהוא עתה אוייב לי ומבקש רעתי ומתדמה לי כאוהבי ודורש טובתי, אלא אקח לי לעוגן את ההבנה ההגיון והדעת להבחין בהטעיית הרגש, ולא להשתעבד לו אלא להסיט את הרגש ושהמנהיג יהי' השכל וההבנה והרגש יעזור לחוש ולהרגיש כצו השכל, ולא שהרגש יהי' בראש והשכל נגרר אחריו.

זה יכול להיות לפעמים פגיעה בנושאי בריאות, אחד שיש לו איזשהו רגישות לאיזשהו סוגי מאכלים למשל, אבל יש לו כעת רצון והוא לא תמיד מתגבר על עצמו, בעצם מה שקורה כאן שיש כאן איזשהו רצון שהוא עצמו יודע שהרצון הזה יעלה לו מחיר כ"כ יקר, וזה יזיק לו לבריאות והוא בכ"ז לא עומד מול הרצון הזה, הוא לא קולט שבעצם הרצון הזה זה אוייב שלו, הוא בא בעצם נגד עצמו, והוא כאילו מדמיין שהרצון הזה זה טוב לו. וכבר היה מעשה בחולה סוכר שאכל קוביות סוכר, ושאלוהו, הייתכן?! וענה, זה גביש, זה לא סוכר טחון... הנה רימה את עצמו דרך דמיון שכאילו יש הבדל בין סוכר מפורר לגביש, כדי להתיר לעצמו אכילת דבר המזיק לו לבריאות אך טעים לחיך, הרי לך עד כמה אדם מסוגל לרמות את עצמו, כי הרי למה הוא הולך אחרי זה, כי הוא מדמיין שזה טוב לי, אילו הוא היה מתבונן ומבין שהרצון הזה הולך בעצם להזיק לו, הוא לא היה שומע לו, אלא הוא היה מתייחס לזה כאל מישהו שבא להסית אותו להשיא לו עצה שאינה הוגנת, ובחלקלקות וחנופה הוא בא לשכנע אותו למשהו שהוא בעצם קולט שהוא הולך להכשיל אותו, והוא לא היה שומע לזה, הרי אדם אמור לזהות בכל מיני מצבים מי האני, מי זה אני האמיתי שלי ביחס לנושא עליו הנידון, ואם בעצם האדם מתבלבל מי האני האמיתי שלי, ביחס לכל מיני נושאים שעומדים על פיתחו, אז הוא בעצם חי בשקר.

כוח הדמיון וודאי שיש לו מטרה עצומה בצד הקדושה, חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים זה ע"י דמיון, איך הוא ירגיש כאילו הוא יצא ממצריים? הוא מפעיל את כוח הדמיון! בלי שאדם יהיה לו את כוח הדמיון לא יהיה לו את ההרגשה כאילו הוא יצא ממצריים. וכן כל המעלות העליונות הם קשורות לצורת הדמיון איך שאנחנו בעצם מסדרים ובונים את הרגשות שלנו, איך אנחנו בונים דמיון לתעב את הרע ולאהוב את הטוב, ומי שנכשל אז בעצם הדמיון שלו עובד הפוך, וזה לא נושא שבעצם אנחנו אמורים לא לחיות לפי המציאות הטיבעית, אבל אנחנו גם אמורים להכיר, לא יתכן שאנחנו נתפתה כשאנחנו בעצם מבינים שהרגש כרגע לוקח אותנו בלי עוגן, לוקח אותנו למקום שאנחנו עצמינו איננו מאמינים.

ופה יש בעצם בעיה חמורה מאוד, האורחות צדיקים (שער השקר) כשהוא מדבר על אמת ושקר  הוא כותב כך: "העצל יעשה כל סברותיו אחר העצלות, וכן הכעסן אחר כעסו, וכן הגאה אחר גאוותו, וכן כל המידות שביארנו לפי המידה שיש בו הוא עושה סברות, הפזרן אחר פזרנות, הצייקן אחר הצייקנות, האוהב לפי אהבתו, השונא לפי שנאתו". הוא מפתח תאוריות, הרי אדם רוצה להרגיש טוב, וכשיש לו עיוותים מה הוא עושה? הוא מפתח רעיונות ותאוריות! יש לו שיטה הכל בשיטה, הוא בשיטה, יש לו מהלך הכל במהלך, אבל המהלך הזה הוא בעצם מוכתב מכל מיני מידות, ובעצם האדם במצב הזה הוא בעצם שבוי, הוא אפי' בטוח שהוא באמת, הוא יכול לדבר אפי' בשם האמת, הוא הצליח לשקר את עצמו עד כדי כך שהוא מדבר בשם האמת. [ואגב, מעצם זה שהאדם מחפש לעשות "שיטה" ו"מהלך" מהשקר, זה לאות שקיים באדם אמת פנימית ולא שהוא כבע"ח וחייתו יער].

על הפסוק במשלי "כָּל דֶּרֶךְ אִישׁ יָשָׁר בְּעֵינָיו וְתֹכֵן לִבּוֹת ה" (משלי כא, ב) רבינו יונה בפי' על משלי כותב שם כך: "מידות האדם וטיבעו ישרים בעיניו ולא יבין בסלף עניניו ועיוותותיו, על כן קשה הדבר שיתקן האדם טבעיו ומידותיו". הוא בעצם שבוי בתוכו, הוא בתוך הבועה של עצמו והוא פיתח כבר תאוריות, ויש לו מהלך יש לו שיטה והוא בתוכו, הוא שוחה שם, זה החממה והאקווריום הטיבעי שלו והוא עוד בטוח שזה נכון, מה בעצם הפיתרון של זה? הנה על הסיפא של הפסוק "וְתֹכֵן לִבּוֹת ה'" רבינו יונה כותב "אמנם ה' יתברך עוזר לאדם ומתקן מידות ליבו, ומיישר תולדתו ומעיר את רוחו להרגיש בחסרונו וסלף מידותיו, כאשר יכוון האדם את ליבו לדרוש האמת וללכת אחרי ה', כי ה' יראה ללבב". מבואר כאן שיש איזשהו ס"ד מיוחדת שה' יתברך עוזר לאדם ומתקן מידות ליבו, ומיישר תולדתו ומעיר את רוחו להרגיש בחסרונו וסלף מידותיו, כאשר יכוון האדם את ליבו לדרוש האמת ללכת אחרי ה', "ואמרו ז"ל הבא ליטהר מסייעין בידו, 'ותוכן' לשון תיקון, ומחליף הטבעים הרעים ומתקן הלבבות כאשר יכוון האדם את ליבו ללכת אחרי ה' יתברך ולעובדו" כך כותב ר' יונה.

יש מקום קצת להתבונן בדברים, יש לדון מה בעצם ר' יונה מתכוון; האם כוונתו שכשהאדם מחפש את האמת יש איזשהו משהו סגולי שגורם לו שהוא יתעורר לקבל את האמת ולהכיר בחסרונו, או שכוונת ר' יונה שיש איזשהו מצב שאדם בעצם מגיע לאיזשהו אמת פנימית שהיא קיימת בו, זה לא כעת איזשהו משהו מבחוץ סגולי שכרגע הוא זוכה לאיזשהו משהו של ס"ד, להגיע לדרך הישרה, זה צד אחד, צד שני שהוא בעצם מגיע לאיזשהו אמת פנימית שטבועה בו באמת. וכמדומני שיש בזה משמעות גדולה מאוד על כל ההסתכלות שלנו על כל עניני תורה ומצוות, והייתי רוצה להביא כאן מכמה מקומות דברים מהאור החיים ע"ז, כמדומה שזה לא יאומן מה שיסופר מה שהוא כותב כאן, האור החיים בבחוקותי פרק כו' פסוק יד' הוא כותב כך: "נשמות עם בני ישראל חצובות מאורו יתברך, נשמתו של יהודי היא חלק אלוק ממעל היא חצובה מאורו יתברך".

אולי רגע לפני שנמשיך את דברי האור החיים, ראיתי פעם בספרים איזה דבר מופלא מאוד, אנחנו כל בוקר מברכים "אלוקי נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה אתה יצרת אתה נפחת בי". החלק הראשון נשמה שנתת בי טהורה היא, מה זה, זה איזשהו כותרת את הנשמה הטהורה, אתה בראת אתה יצרת אתה נפחת, זה הכוונה? משמע שהטהורה היא זה איזשהו מצב, באים לבטא כאן איזשהו מציאות, נשמה שנפחת בי טהורה היא, וחוץ מזה אתה בראת אתה יצרת אתה נפחת, לא משמע שהמשמעות של הברכה שהנשמה הטהורה שנתת בי אתה בראת אתה יצרת אתה נפחת. אז כתוב בספרים דבר נורא, נשמה שנתת בי טהורה היא, שורש הנשמה היא בכלל לא נבראה זה לא דבר נברא, כמו שהקב"ה לא נברא והרי הנשמה היא חצובה מאורו יתברך, אז נשמה שנפחת בי טהורה היא - היא טהורה בעצם, לא באיזשהו מהלך של בריאה, וכביכול הקב"ה האציל מעצמו את הנשמה הטהורה שהיא חצובה מאורו יתברך, והנשמה משתלשלת לא יודע בדיוק מה זה, אבל בעצם הקב"ה משלשל את הנשמה מאורו יתברך, ויש עולם הבריאה זה אתה בראת, שהנשמה עברה תהליך של בריאה בצורה כדי שיהיה מציאות שהנשמה מזדווגת לגוף, היא עברה את עולם הבריאה את עולם היצירה ואז היא נופחה באדם, עכ"פ נשמה טהורה שנתת בי זה משהו בעצם בלי בריאה, אפי' זה השורש הכי ראשוני של הנשמה שזה אורו יתברך, כך כתוב.

אומר האור החיים "נשמות עם בני ישראל חצובות מאורו יתברך, והרחקת שכינתה בעולם הזה לא יסובב פרידתה ממקורה, והרי היא דבוקה בחבל הכסף עד מקום מחצבה, ודרך שם יורד מקור החיים ממקור עליון ומחבר נפש קדושה עם מקורה". יש איזשהו טלפתיה איזשהו חבל הכסף שאני לא יודע בדיוק מה זה, אבל יש איזשהו קשר בין הנשמה ששוכנת בגוף לבין השורש שלה, יש איזשהו אלחוטי, לא אלחוטי, חבל הכסף, 'עד אשר לא ירתק חבל הכסף', יש איזשהו חבל הכסף, אם זה אלחוטי או לא אלחוטי, לא יודע בדיוק מה זה, אבל יש קשר בין הנשמה למקורה בכיסא הכבוד, והוא אומר; ודרך שם יורד אור החיים ממקור עליון, ומחבר נפש קדושה עם מקורה, "וזה יסובב כי תכיר הנפש בוראה ותתאווה לעבודתו וללכת בדרכיו" באור החיים כתוב שמה שאדם יש לו את הזמנים ואת הרגעים, כל אחד לפי דרגתו, שהוא מרגיש השתוקקות ורצון לתורה ולמצוות ולתפילה, זה מגיע מהמציאות שחצוב בו נשמה שהיא אחוזה עדיין במקורה, היא אחוזה במקור שלה, והרחקת שכינתה בעולם הזה לא יסובב פרידתה ממקורה, והרי היא דבוקה בחבל הכסף עד מקום מחצבה, ודרך שם יורד אור החיים ממקור עליון ומחבר נפש קדושה עם מקורה, וזה יסובב כי תכיר הנפש בוראה ותתאווה לעבודתו וללכת בדרכיו, מה קורה? "וע"י חטאי האדם נירתק חבל הכסף, ולא יאיר אור הבא מלמעלה אל תוך הנפש, והוא סוד אומרו "עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם" (ישעיהו נט, ב). וזה יסובב שיקוו האדם מטעמי התיעוב ויאבד חשקו במושכלות הנעימים והערבים".

כתוב באור החיים כאן יסוד עצום ונורא, שכל הצד הרוחני שבנו הוא קיים בנו, הצורה שמתדמיינת לאדם בצורה פשוטה כאילו המציאות שלנו היא מציאות חומרית, ואנחנו חומר, והטבע הפשוט שיש לנו רצונות חומריים, ואנחנו כאילו צריכים לבנות בעצמינו מהלכים חדשים, מהלכים של רוחניות ושהרצונות שלנו יהיו לתורה ולמצוות, ובאור החיים כאן כתוב שבעצם בטבע הפשוט זה כבר קיים באדם, כי בעצם יש אצלו איזשהו נקודת אור, חשמל, ששייך לגנרטור הראשי, והגנרטור הראשי מזרים חשמל לאור הזה, והוא גורם בעצם את ההישתוקקות ואת החיבור ואת הרצון בעצם לתורה ומצוות, כך כתוב כאן באור החיים, וכשאדם שם את עצמו בחטאים אז הוא בעצם הוא ניתק את הזרם, הוא חתך את החוט המחבר, "והוא מאמר ה' באומרו "וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם" (ויקרא כו, יב) זה חבל הכסף המתהלך מאורו יתברך בתוך נפש האדם, ובזה "וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים" (שם) כי איש כזה יבחר בקבלת עול אלוקותו יתברך, ותמצא שכל נפש החוטא לעולם אינה פועלת רע בתחילתה, עד שתקדים באיזה חטא קל מקלי הקלות, ובחטוא האדם אפי' כחוט השערה ימנע בחינה זו של התקשרותו במדריגה עליונה". וכך זה הולך התדרדרות אחרי התדרדרות, זה לא תמיד חותך לגמרי, אבל זה כבר פחות, עובר שם פחות זרם, וכל אחד בבחירה שלו, ולפי מדריגתו עד כמה בעצם החבל הכסף הזה פעיל או בעצם מנתקים אותו.

ונראה דכוונת האוה"ח היא, דכך הוא המצב של יהודי שנתחנך נכון והועמד על בסיס ויסוד איתן באמיתות מהלך חיים של תורה אמונה יראת שמים אהבת ה' ומידות טובות, שאדם כזה מצבו הוא כפי שביאר כאן האוה"ח, שהרי אחד אשר כזה אין מסך חוצץ בינו ובין אורו ית' שהרי אין חומרו ומידותיו מעוותים ומחשיכים את אור ה' אשר בנשמתו. אבל אין כוונת האוה"ח שמאליו כך היא צורת יהודי, שהרי "עַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד" (איוב יא, יב) וצריך חינוך והכוונה לדרך ישרה שלא יבקש חשבונות הרבים אשר חישבו בני האדם אלא יהיה ישר כאשר עשאו אלוקים. והיינו שיש דרכי חינוך שהם בגדר כעין בחירה, שהרי כל אדם אדון לבחור בטוב או ברע, והמחנכים כאילו בוחרים בשבילו הדרך ילך בה והמעשה אשר יעשה, וע"י בחירת המחנכים להרגילו בדרך ישרה הם העלוהו מהעייר פרא שנולד בו, ועי"ז ימצא עצמו בממילא דבוק באורו יתברך ככל דברי האוה"ח, שזוהי כוונת היצירה, וזהו מצב דהאלוקים עשה את האדם ישר בטרם ביקש חשבונות רבים.

במקום אחר האור החיים מדקדק את לשון הפסוק "אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם" (ויקרא יח, ד), הוא אומר שלשון ללכת בהם משמע מעצמו, ואומרו "ללכת בהם" כי כאשר יהיה האדם טהור וקדוש מהתיעוב יוליד בטיבעו לקיים המצוות תמיד, על דרך אומרו "חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ" (תהלים קיט, נט), ודרשו חז"ל שרגליו של דוד מעצמם הולכות לבית המדרש לצד ההרגל והחפץ הנבחר, לזה אמר "ללכת בהם" פירושו שמעצמו ילך בהם בטיבעו כעושה דברים שהטבע עושה לצד שעיקרו ונופו הכל עומד במקום טהור.

בעצם כל עניני העבודה זה לא ליצור מצב חדש, אלא בעצם כל הנטיה והרצון לאמת האלוקית נמצא באדם עצמו, רק הוא יכול בעצם לכסות את זה והוא יכול להשאיר את זה גלוי, לפי זה כשהפסוק אומר "וְתֹכֵן לִבּוֹת ה'" (משלי כא, ב), שרבינו יונה מסביר שם שכשאדם מחפש את האמת אז ה' יתברך עוזר לאדם ומתקן מידות ליבו, ומיישר תולדותיו ומעיר את רוחו להכיר בחסרונו, כאשר יכוון האדם את ליבו ללכת אחרי ה', בעצם זה מצב אמיתי בנפש, רק זה נכון שמעבר לזה שזה מצב אמיתי בנפש הוא צריך גם לתקן את הנטיות החומריות שלו, כי הרי יש בעצם התגוששות בין האמת הנשמתית שלו לבין המשיכה אחרי הגוף והחומר, ולכך הוא צריך לעדן את החומר שלו כדי שלא תהיה כל הזמן מלחמה שם, וכדי שהמצב יהיה שגם אויביו ישלים עמו, זהו מה שמוטל עליו לעשות כאן, אבל שורש האמת נמצא באדם עצמו.

בוא נראה עד כמה הדברים, יש כאן באורחות צדיקים  (שער האמת) דברים מבהילים, שאלמלא שהיה כתוב היה קשה להבין שזה כך, הוא כותב כך: "כל הדובר אמת בלבבו ואינו רוצה לחשוב השקר" אחד שהאמת שלו היא אמת פנימית שגם בלבבו הוא דובר אמת והוא לא חושב שקר, מה הכוונה הוא לא חושב שקר? אין לו מחשבות שהם סתירה בעצם להלכות דעות הנכונות שמתאים שיהיה ליהודי שחי נכון! אפי' מחשבות כאלה אין לו, אז הוא אומר כל הדובר אמת בלבבו ואינו רוצה לחשוב שקר, אז מה שיקרה איתו, דברים שיחשוב וידבר "אפילו דברים שלא יכוון להם כל דבריו ומחשבותיו יתקיימו, שנאמר "וְתִגְזַר אֹמֶר וְיָקָם לָךְ" (איוב כב, כח) אדם כזה מחשבה שלו או אמירה שלו תתקיים. זה נמצא גם בספר חסידים, הוא כותב כך כל הדובר אמת ואינו דובר שקר אף להעלותו על ליבו כל דבריו מתקיימים, גוזר גזירה מלמטה הקב"ה מקיימה מלמעלה, וע"ז נאמר "וְתִגְזַר אֹמֶר וְיָקָם לָךְ".

ז"א שאדם שכולו אמת מבית ומחוץ, גם בהרגשות ובמחשבות הוא חי אמת, אדם כזה הוא בעצם, הרי כל הבריאה כולה נועדה לשמש את האדם השלם, הוא בעצם האדם השלם שכל הבריאה היא בשבילו, וכל רצון שלו זה בעצם מבטא את רצונו יתברך, כי אם הבן אדם הזה הוא כולו אמת, כולו לפי אמת של תורה ואמת אלוקית, אז בעצם הרצונות והדברים שלו הם כעין נבואה, זה מה שכתוב כאן, "ותגזר אומר ויקם לך" שמאחר שכל הבריאה נועדה לשמש את האדם השלם אז רצון ודיבורים של כזה אדם מתקיימים.

וראוי לדעת שרצון לדבר שאינו נכון על פי ערכי אמת הרי מלבד שאין להגיע לביצוע מעשי של דבר כזה, הנה אין נכון אף לפתח מחשבות והרגשים ופנטזיות שכאלו, וזאת לפי שהרהורי האדם זה מה שהוא בעצמותו ואיש אמת לא ירשה לעצמו להאריך ולהעריך בדמיון וברגש דבר שאינו נכון, ומי שחי בדמיון הנה הוא בונה בעצמו מציאות של שקר וטומאה.

כתוב עוד דבר באורחות צדיקים (שם), הוא כותב: "ולפי שאין כל המחשבות אמת, ע"כ אין כל החלומות אמת, ומי שמרגיל עצמו שיהיו כל מחשבותיו אמת, גם בלילה יראה מראות אמת וידע העתידות כמו המלאכים" כך כותב האורחות צדיקים. בהקשר זה מסופר על הבריסקר רב, כידוע הוא היה עושה הרבה הטבת חלום, ושאלו אותו פעם מה הרב עושה כ"כ הטבת חלום? אז הוא ענה מה אני יכול לעשות שאני רואה שאני חולם דברים הן לטוב והן לרע וזה מתקיים, אז כשאני חולם חלום רע אם אני לא עושה הטבת חלום אני גורם שזה מתקיים לכן אני עושה הטבת חלום, כמה זה מתאים בעצם לבריסקר רב שהרי הוא היה סמל האמת, כך כתוב באורחות צדיקים שאצל איש אמת כך זה עובד, והנה נתבאר בזה שאיש אמת רואה מראות אמת, ז"א שכשאדם חי אמת הוא כנביא.

בוא נראה רגע לאידך גיסא, מה קורה, עד כמה אדם יכול להיות אדוק בשקר, יש מציאות שאנחנו רואים שיש הרבה בני אדם שהשקרים שלהם, אפשר להגיד אולי במתעסק, דהיינו שאף בלא כוונה מיוחדת לשקר הם משקרים, המתעסק שלהם זה בעצם שקר, ראיתי פעם באיזשהו ספר, מישהו הוציא ספר על החתם סופר ורבי עקיבא איגר, והוא מתאר שם בספר את החתונה הגדולה, שהחת"ס כידוע היה חתן של רעק"א, הוא מתאר את החתונה ששתי גדולי הדור שבעצם השתדכו זה עם זה, והוא מתאר את החתן הצעיר ואת החותן הקשיש ואיך היתה נראית בעצם החתונה, בזמן שכל סיפור על החת"ס ורעק"א מקורו בספר חוט המשולש, ושם כתוב שהחת"ס נולד בז' תשרי תקכ"ג ורעק"א בא' חשוון תקכ"ב ההפרש ביניהם היה פחות משנה, מה גרם לסופר ההוא לדבר על החותן הקשיש והחתן הצעיר, בשביל מה?! מה, זה מייפה משהו את הספר?! בשביל מה זה?! רק המציאות היא שבן אדם שחי דמיון זה נוזל לו בלי כוונה השקר, כי זה תולדותיהן כיוצא בהן, זה טעם עצו ופריו שווה, אדם שלא חי לפי צו השכל, והוא מרשה לעצמו להיות שקוע ברצונות ותשוקות, ודברים שהם דמיון שהם מזיזים אותו מהאמת זה בלי כוונה יוצא לו, הוא אפי' לא מתכוון זה מתעסק, כך זה המציאות כי זה בעצם המצב של האדם, האם הוא חי ישר או הוא חי בצורה מעוותת, וכשהוא חי בצורה מעוותת אז הפעולות שלו, וההתנהגויות שלו, והדיבורים שלו, וההרגשות שלו, הכל נובע מאיזשהו דמיון ועיוות.

הבה נתבונן בזה מה גורם לאדם להיותו אדוק בשקר, בשלמא אם מרוויח על ידי השקר הרי הוא משתמש בו לריווח, אך לשקר סתם, מדוע? והתשובה היא, שהרצונות התאוות והמידות רעות המתנגדות להשכל הישר יוצרות דמיון ושוא נתעה להצדיק התאווה או הכעס או הגאווה וכו', וזה בצורה של הרגש דמיוני הסותר להשכל הישר, וכך כשאדם בשליטת יצרו המשול עליו הרי הוא מלא דמיון ושקר, ושוב כל דיבורו [-ודיבור הרי הוא כידוע הוצאת פנימיות הנפש] הוא בשקר והבל, והיינו בריחה מהמציאות האמיתית אל עולם השקר הדמיוני, ועד כדי כך נתדרדר האדם, שיש כיום תעשיית ענק של ספרות וסרטים דמיוניים ובדיוניים בדברים שאינם קיימים כלל במציאות בעולם.

אנחנו צריכים לדעת שמה שהרמ"א הראשון בשו"ע אורח חיים שהמקור לזה מהרמב"ם במורה, הוא כותב שם: "שאין ישיבת האדם ותנועתיו ועסקיו והוא לבדו בביתו כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דיבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו כדיבורו במושב המלך, כ"ש כשישים האדם על ליבו שהמלך הגדול הקב"ה שמלוא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה מעשיו". אנחנו צריכים לדעת, לפחות אולי ניקח כך, כשאנחנו מוצאים את עצמינו שמול אחרים יש לנו צורת התנהגות מסויימת, והרי לא יתכן שאנחנו נחיה באיזשהו צורה של פיצול אישיות, שבעצם מול אחרים אני חי באיזשהו הצגה באיזשהו מסכה, ומה אני איזה שחקן בקירקס הצורה איך שאני חי מול אחרים?! וכי מציאות אישיותי היא 'שָאַלָה ליראות בה' (כדאיתא ב"מ צו,א), וכי איך אני נראה?! זה יהיה המהות שלנו?! ומאידך גיסא, אנחנו גם לא יכולים לגמרי לשקר את עצמינו שאנחנו כבר מיד בתחילת הדרך אנחנו כאלה אנשי אמת, שאנחנו לא צריכים איזשהו התעוררות של שלא לשמה כדי להגיע לאמת, אז אולי לפחות ניקח על עצמינו כך, שאם אנחנו מוצאים את עצמינו שכשאנחנו ליד אחרים אנחנו מתנהגים באיזשהו הנהגה מסויימת, אז אנחנו נבין מזה שאנחנו בעצם רוצים להאמין ולהעמיד את עצמינו במהלך מסויים במהלך איך שאני רוצה בעצם שאחרים יראו אותי, הנה ממנו אני אקח גם איך אני אמור להיראות בחדרי חדרים, כי אם אמנם בחדרי חדרים לא תמיד היה לי את ההתעוררות להבין איך מתאים שאני אתנהג, לכך אני אקח מהצורה איך מתאים לי להתנהג בחוץ, ומתוך זה אתעורר להבין איך אני אמור גם להתנהג בחדרי חדרים, כי אני לא חי בפיצול אישיות ואני לא שחקן, אני אמור להיות איש אמת מה המציאות האמיתית שלי, החוץ או הפנים, ואמר החכם, דככל שהמרחק בין איך שהאדם מתנהג בחוץ לבין איך שהוא מתנהג בפנים יותר גדול, כך האדם יותר קטן, וככל שמצטמצם הפער בין איך שהאדם מתנהג בפנים לאיך שהאדם מתנהג בחוץ האדם יותר גדול, לא יתכן שבבתי גוואי אנחנו נתנהג שונה מאשר אנחנו מתנהגים בשוקא בראי, כי השוקא בראי הוא יכול להיות בתור איזה מראה מקום בתור איזה מתוך שלא לשמה בא לשמה, אבל לא לחיות בשקר, אחרת אנחנו פשוט חיים בשקר ובאיזשהו פיצול אישיות, ואז האישיות חלולה, אין בעצם בן אדם, אין אישיות, 'למה זה תשאל לשמי והוא פלאי', כי הכל לפי הענין, תלוי איפה אני נמצא, הרי זה אומרים שהמהות של מלאך שהוא עושה את השליחות שלו, אין איזה משהו אין איזה מציאות, מלאך זה כל המציאות שלו זה השליחות שלו, אז כל המציאות שלי כעת זה איפה אני נמצא?!

עוד יש ענין, דראוי לאדם להכיר את עצמו שאין בכֹח יצר הטוב לבדו להובילו בדרך הנעלית וצריך אף לשלא לשמה, אך ליקחו להשל"ש רק בתורת אמצעי ולא בתורת מטרה, ואנו אמורים להכיר עצמינו שלא תמיד האמת לבד בכוחה להניעינו, דהיצר טוב המנוע שלו לא כ"כ עוצמתי וחזק כמנוע דהיצה"ר, ואכגון זה אחז"ל (ברכות נד,א) "בשני יצריך". ומי לנו גדול ממרן הגרי"י זצ"ל, שאמר על מרן הגרא"מ שך זצ"ל, דאין פלא שהוא ברעננות כ"כ ושקוע בלימוד, שהרי הוא מוסר שיעור בכל יום, ולוּ הייתי מוסר שיעור הייתי נראה אחרת. והוא ז"ל זירז עצמו להוציא ספר חדש כל שנה, וזה היה מחזיק אותו כך הי' אומר, הרי לך שאף גדול הדור צריך סיוע ומנוף, ולעת זקנה שחושי העיון נחלשים הוציא במשך שש שנים ליקוטים ו' חלקים, ואח"כ סידר משאר ספריו על מסכתות מסדר מועד שלא הוציא עדיין.

הנה היעב"ץ בספרו מגילת ספר, מספר נוראות אודות נסיון שהיה לו בבחרותו בפנויה אחת וכו', ונכדו רבינו הנתי"מ כתב בצוואתו לילדיו שיקראו בזה הספר דהיעב"ץ, והוא להורות תוקף הנסיונות אף לגדולים וחשובים, והיכולות והכֹח להתגבר עליהם.

ראיתי פעם איזשהו מעשה קטן שאולי זה ג"כ מביא לרעיון הזה, היה איזה יהודי שוחט שהתארח בביתו איזשהו אדם גדול, בא להתארח בביתו, והוא היה אמור לאכול מהשחיטה שלו, אז אישתו של אותו שוחט אומרת לו: לֵךְ תחדד את הסכין, הרב הולך לראות את הסכין לפני שאתה שוחט, אז הוא אמר לה כך לפי אותו הסיפור, שאם אני הייתי כעת שוחט עוף לעצמי לא הייתי בודק את הסכין כי אני יודע שהסכין טוב, אז עוף שכשר לריבוש"ע כשר גם לרב, אני לא הולך כעת לבדוק את הסכין. הוא חי את האמת, אני יודע שאני הייתי אוכל כעת ואם אני הייתי שוחט עתה לעצמי לא הייתי בודק את הסכין, אז מה שכשר לריבוש"ע כשר גם לרב, זה הסתכלות של אדם שחי אמת, הוא לא יכול בעצם לעשות שקר עם עצמו, שלכבוד הרב הוא מחדד את הסכין ולכבוד הריבוש"ע הוא לא מחדד את הסכין?! והוא ידע שהסכין בסדר.

החפץ חיים אמר פעם למה חותמו של הקב"ה אמת, למה דווקא אמת? הוא אמר שאמת זה המידה היחידה שלא ניתנת לזיוף, כי ברגע שזה לא אמת אז זה חיקוי אז זה לא אמת, הכל ניתן לחיקוי ולזיוף אבל אמת ברגע שזה זיוף או חיקוי זה לא אמת, אז זה חותמת שלא ניתנת לזיוף, חותמו של הקב"ה אמת. עוד דבר אמר הח"ח, הוא אמר כל עניני הרחקות בכל דיני התורה הם בגדר סייג והם בגדר משמרת למשמרת, "סחור סחור אמרינן לנזירא לכרמא אל תקרב" (פסחים מ,ב) רק בדבר אחד ההרחקה היא בגוף העשה או הלאו, "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שמות כג, ז), הריחוק משקר הוא לא איזה משמרת למשמרת, אלא הוא גוף הענין כך אמר הח"ח.

ופה אנחנו צריכים לדעת שעיקר האדם ועיקר מה שמבטא את מהות האדם מה המצב שלו מבחינת מחשבות והרגשות, כי הרי כולנו מבינים שכמו שכל אחד מבין שהידיים והרגליים זה לא אבר שהנשמה תלויה בו, אבל לב ומוח זה אבר שהנשמה תלויה בו, אז ככל שמה יותר מבטא את האדם המעשים שלו או ההרגשות שלו? המעשים זה אברים שאין הנשמה תלויה בהם, אבל הרגשות הם מגיעים בעצם מהחלק הרבה יותר עמוק ופנימי באדם, ופה אנחנו בעצם צריכים לשפוט את עצמינו ולבנות בעצמינו מהלך של אמת שהוא יצא מתוך הפנים של האישיות שלנו, כי רק זה אשר יועיל לשמרינו מנפילות ואין בעצם שום צורה אחרת שתגרום לנו שלא ליפול בכל מיני עניני נפילות.

בעיקר נגיד הרי שלצערינו בדור שלנו, שלפני שלושים שנה גם אם מישהו רצה ליפול הוא היה צריך ליסוע, לא יודע, ליסוע לאיזה מקום, הוא היה צריך לצאת מהעיר ללכת לאיזה מקום כדי לנסות איך נופלים, לא היה לו אפשרות בתוך הבית מדרש או בתוך העיר איך ליפול, לא היה שום אפשרות, אז היה צריך ללכת לאיזה עיר הנידחת כדי ליפול, אבל היום המציאות היא שבמשהו בגודל קופסת גפרורים אפשר להגיע לכל התועבות שבעולם, שזה משחית את הנפש יותר ממה שמישהו עושה את מה שהוא רואה שם, לראות את הדברים האלה משחית את הנפש ומחבר את הנפש לכל התיעוב שיש שם יותר מאשר מישהו שעושה את זה, מישהו שנכשל באשת איש לא מגיע לטומאה כמו אחד שרואה את הדברים שרואים שם, זה דבר ידוע ובדוק ומנוסה כמה קשה אחרי זה לבנ"א לצאת מזה, וכמה זה משחית לו אח"כ את החיים גם הרוחניים וגם הגשמיים שלו, מה בעצם יעצור? איך אנחנו נעצור את עצמינו? זה גם שאלה בעצם בהלכות חינוך איך אנחנו בעצם נעצור את הנוער או את עצמינו בעצם מליפול בדברים שלא צריך לעשות כלום? אני יכול להיות בתוך הביה"מ, אני יכול להיות עם איזשהו כמה ס"מ שתי ס"מ על שתי ס"מ עם יותר מג' עבירות, מה יעצור אותנו? אין אפשרות לאיזה גדירה טכנית, גדירה טכנית לא תיצור את הגדר, כשכדי ליפול היה צריך איזה שהיא פעולה טכנית, בזה אם נעשה גדירה טכנית ונעשה גיטאות נגדר הענין, אבל היום אין, גם בתוך הגיטו יש את כל התועבות שבעולם לכל מי שרוצה ברגע, ועם הכסף של דירשו, ממה שמקבלים מהמבחנים בדירשו הוא קונה את זה, אין בעיה, הוא לא צריך שום אחד בשביל זה הוא עושה את זה לבד.

רק אם יהיה אמת פנימית רק אם אנחנו נבנה בעצמינו אמת פנימית, "אמר רבי יוסי מעולם לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי" (שבת קיח,ב). לא דיברתי איזה דיבורים והסתכלתי אחורה אם מישהו מקשיב לי או לא, אפי' שאוי וי מישהו ישמע את מה שאני אומר, כל אדם עם טיפה אמת מבין את ההבדל בין סוד טוב לסוד רע, יש לפעמים שאחד רוצה לעשות הפתעה למישהו, אז הוא לא יגלה לו כדי להפתיע אותו עם משהו, עם מתנה עם איזה אירוע וכדו', זה סוד טוב, אבל כל אחד מרגיש לבד את ההבדל בין סוד טוב לסוד רע, אז לדעת אם אני כעת מדבר דיבור או מתעסק עם משהו שאני רוצה שלא יראני אדם, אז זה יהיה לי לאות שאני לא צריך את האדם כדי לא לעשות את זה, אלא גם אם לא יראני אדם אבל אני רואה את עצמי, וה' ניצב עליו.

זה לא יאומן, הכרתי איזה מקום שהיה שם דברים נוראים אצל אחד מהעובדים בהמקום, וההסתכלות אפי' של חוות דעת מקצועית על אשר עשה אותו עובד היתה שהאדם לא בשליטה, כך היה החוות דעת המקצועית, וראה איזה פלא, עשו שם "עיניות" שמצלמות באיזור שאותו אדם היה נמצא, ומשעה שהתקינו שם עין רואה פתאום אדם זה קיבל שליטה על עצמו ומעשיו, והחוו"ד המקצועית היתה שמצבו של אותו אדם הוא, דכשאין עין רואה הוא אכן לא בשליטה, אבל כשיש עין רואה הוא כן בשליטה. ומעתה מי שחי את העין רואה, את ה"עין רואה" של ה"דע מה למעלה ממך, עין רואה, ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבין", ועין רואה זו היא יותר משוכללת מאלקטרונית, מי שחי את ה"עין רואה" מלמעלה הוא חי את האמת, והוא פתאום בשליטה והוא מכיר ויודע מה הוא צריך לעשות, ומה הוא צריך לחשוב ומה הוא לא צריך לחשוב, ומה הוא צריך להרגיש ומה הוא לא צריך להרגיש, ואז הוא חי אמת הוא מלא שלווה, הוא מלא מנוחת נפש והוא מוכן לכל המעלות העליונות.