בטחון א'
יש מושג מוכר שנקרא
ביטחון, יש בענין הזה כמה שאלות כבדות משקל, אולי מן הראוי לדבר עליהם ולראות מה
זה שייך אלינו.
דבר ראשון, ענין
ביטחון, זה שייך רק לגדולי ישראל, לאנשים גדולים, צדיקים גדולים, או זה שייך לכל
יהודי, האם זה שייך בכלל משהו לבחורי ישיבות, תמיד, כן? מכתירים בחור, הוא מתמיד,
ירא שמים, בעל מידות, וגם בעל ביטחון, לא יודע, צם בה"ב, ש"י טבילות,
איפה בדיוק עומד ביטחון ביחס למה ששייך לבן תורה, לבחור ישיבה, האם יש איזשהו
שייכות בכלל אלינו?
גם צריך לדעת
הביטחון מה זה, זה מצוה שבחובה? זה מצוה קיומית? ואולי זה רק איזשהו סגולה, סגולה
להצלחה ובכלל אין בזה איזשהו מצוה, זה בכלל מוזר, בדרך כלל כשעושים מצוה יש שכר,
אבל מה זה כאן, כאן זה כאילו המצוה הזאת, זה איזה פטנט להצליח, פטנט להרוויח? השכר
הוא בדרך כלל תוצאה של המצוה, הוא לא עצם המצוה, מה זה כאן המצוה שאם אני רוצה
להצליח, אני יבטח?
גם צריך להתבונן
באמת, האם באמת בעלי הביטחון באמת יותר טוב להם בחיים, או שזה איזשהו גלולת הרגעה בלי דאגות, עד שקורה
הצרה, הרי אנחנו ראינו הרבה צדיקים גדולים מאוד מאוד, שהיו עניים, ובעלי ייסורים
וצרות, אז איפה בכלל הביטחון קיים בעולם המעשה.
גם צריך לדעת באמת
ביטחון שייך רק באמת בעת צרה, כשיש איזה בעיה, אז כל הענין של ביטחון זה רק אם יש
בעיה? אחד שהחיים זורמים לו בנחת, אז יש מה לחשוב ולדבר על ביטחון או באמת רק אם
יש צרה אז יש ענין לבטוח ענין מצוה או סגולות, אבל כשהכל זורם בנחת, אז אולי אין
באמת את הענין של ביטחון.
מפורסם, יש איזה
מעשה מאוד מפורסם בענין של ביטחון, שנדמה לי שזה מעשה שהוא ידוע, ר' ישראל פעם
דיבר על ענין ביטחון, הוא דיבר שמי שמאמין באמונה שלימה אז זה ממש, אז כל מה שהוא
ירצה יהיה לו, אז היה שמה איזה טייח אחד, והוא שאל רב'ה אז מה, אז אם אני יאמין
באמונה שלימה שבסוף החודש יהיה לי עשרת אלפים רובל, אז יהיה לי אז הוא אמר לו, כן,
אם תאמין באמונה שלימה יהיה לך זה, טוב אז הוא אמר מה אני צריך ללכת לעבוד, הלך
לביה"כ אמר שמה תהלים, לא יודע, תהלים, עמודות, משניות, והלך זה, באמצע החודש
ר' ישראל בא אליו ואמר לו אולי אתה מוכן שאני אביא לך חמשת אלפים רובל מזומן כעת,
ואתה תמכור לי, תתחייב לי את העשרת אלפים שיגיע, במכירת מלוה על פה, במכירת
שטרות, לא יודע, באיזה קנינים, שתמכור לי
את העשרת אלפים רובל של סוף החודש בחמשת אלפים במזומן, אז הוא חשב אם 'טוב ציפור
אחד ביד משתי ציפורים על הגג', אז הוא ככה ממש הסתיר את עצמו מלהראות את גודל
שמחתו, על הזה, והוא אמר טוב, בסדר, הוא מוכן, ר' ישראל אמר לו הנשמע כדבר הזה שבן
אדם מוכן להפסיד, ולתת בעד שבועיים, ריבית של שבועיים זה לא חמשת אלפים רובל, אמר
לו אתה בכלל לא מאמין, תחזור לעבודה אין לך בכלל שייכות, אין לך בכלל שייכות
לענין, זהו, זה מעשה של ביטחון שמוכר מאוד, בעצם המעשה הזה, הוא בעצם נועל לנו את
כל שערי הביטחון, אז מה, שבאמת אנחנו/ שבסוף החודש יגיע חמשת אלפים רובל, אם זה
לא, אז אין זה, אז גמרנו, אז בעצם המעשה הזה זה נעילת שערים בכלל בפני איזשהו
שייכות לביטחון?
החזו"א באמונה
וביטחון (פרק ב') הוא כותב ככה: 'טעות נושנת נתאזרחה בלב רבים במושג ביטחון, שם
ביטחון המשמש למידה מהוללה ועיקרית בפי החסידים נסתובבה במושג חובה להאמין, בכל
מקרה שפוגש האדם והעמידתו לקראת עתיד בלתי מוכרע, כי בטח יהיה הטוב ואם מסתפק
וחושש על היפוך הטוב, הוא מחוסר הביטחון', ככה זה החזו"א קורא לרעיון הזה,
טעות נושנת נתאזרחה בלב רבים, שכאילו רבים חושבים שאדם נמצא מול עתיד בלתי מוכרע,
והוא לא ברור לו שיהיה לו טוב אז הוא מחוסר ביטחון, אומר החזו"א: 'ואין הוראה
זו בביטחון נכונה, שכל שלא נתברר בנבואה גורל העתיד אין העתיד מוכרע, כי מי יודע
משפטי ה' וגמולותיו יתברך', זה לא ביטחון, אומר החזו"א אם לא היה נבואה שיהיה
טוב אז אז איך אפשר לדעת אם יהיה טוב או לא יהיה טוב, מה כן, אז מה זה כן ביטחון,
אומר החזו"א: 'ענין הביטחון הוא האמון שאין מקרה בעולם, וכל הנעשה תחת השמש
הכל בהכרזה מאיתו יתברך', והוא אומר: 'האמונה והביטחון אחת היא, רק האמונה היא
המבט הכללי, האמונה בחינת ההלכה, והביטחון בחינת המעשה'. החזו"א אומר שבעצם
אמונה וביטחון זה דבר אחד רק אמונה זה כאילו, זה התאוריה, זה ההבנה בשכל והביטחון,
זה המבט, זה בחינת המעשה.
אז מה החזו"א
בעצם בא להגיד, שאנחנו יודעים תמיד, יש אמונה, ויש אמונה בחוש, כן, תמיד ר' חצק'ל
היה מדבר, מפורסם, ותמיד שמענו את זה מתלמידיו ותלמידי תלמידיו, מה זה אמונה,
אמונה זה צריך להרגיש משהו אמונה, אז מה, אז הרגשת אמונה זה כבר ביטחון, אז איפה
בדיוק נגמר אמונה ומתחיל ביטחון, איפה אצל ר' חצק'ל מתחיל ביטחון לפי שיטת
החזו"א? החזו"א אומר האמונה והביטחון אחת היא האמונה היא המבט הכללי של
בעליה, והביטחון הוא המבט של המאמין על עצמו, האמונה מבחינת הלכה, והביטחון מבחינת
המעשה, תיכף נראה, עכשיו, היה קשה לחזו"א אז אם האמונה זה ההלכה, והביטחון זה
הלמעשה, נו, אז אנחנו הרי בעלי אמונה, אז למה יש איזה מרחק בין ההלכה ללמעשה?
אז הוא כותב;
שאנחנו הרי רואים את זה בכל עניני היהדות, שהרי בכל עניני מידות, ובכל עניני
העבודה, אנחנו רואים שגם אדם שידוע לו בהכרת השכל, ענין ענוה, ענין חסד, וכל מיני
ענינים מעניני המידות הנאצלות, והוא יודע, ומבין, ומעריך, ומחשיב, אבל לא תמיד
כשהוא נפגש בחיים, עם דברים שהם מישך שייכי לאותה מידה, שהוא כ"כ מעריך אותה,
אז הוא בעצם פועל לפי מה שהוא מאמין ומבין איך צריך לפעול, אז לא יפלא, הוא אומר
שגם אדם שהוא מאמין מבחינת הלכה, הוא מאמין, אבל כשהוא נפגש עם מקרי החיים, שפה
הוא צריך ליישם למעשה, ולהרגיש באמת את מה שהאמונה מחייבת, זה לא יפלא שיש מרחק
בין מה שהוא מאמין, לבין מה שקורה בשטח, כמו בשאר עניני המידות והמצוות, ככה הוא
אומר.
אבל עדיין לא ברור
באמת לפי, מה החזו"א בעצם מתכווין שהאמונה מבחינת הלכה, והאמונה מבחינת מעשה,
הרי זה ברור ש, ברור שבאמונה עצמו הרי יש, כן
אפשר למצוא לפעמים אנשים ברחוב ששואלים/ כן הוא מאמין, כן, אני מאמין, אבל
האמונה לא קשורה לו לשום דבר לחיי המעשה לא קיום תורה, ולא קיום מצוות, הוא מאמין
בלב, אז באמת האנשים האלה הם לא אפיקורסים, באמת הם מאמינים, בבחינה הזאת, יש
באמונה אולי עיקרים אחרים, אבל מבחינת אמונה שיש בורא עולם, הם מאמינים שיש בורא
לעולם, והעולם, ויש בעה"ב, כן, הם מאמינים, אבל זה לא גורם להם לעשות משהו
ממה שאותו בורא שהם מאמינים שהוא קיים בעצם מבקש לעשות, הם אפי' מאמינים כן, יש
תורה, יש אלוקים, יש, אבל אני לא בדיוק נמצא שמה, זה ברור שהחלק הזה שהאמונה יוצרת
מצב של התנהגות מעשית של קיום תורה ומצוות, החזו"א לא יקרא לזה ביטחון, אם זה
נקרא ביטחון, אז יהודי שומר תורה ומצוות, כי הוא מאמין שיש הקב"ה ויש תורה,
ותורה מן השמים, וצריך לקיים את זה אז זה ביטחון? ודאי שלא זה כוונת החזו"א,
אז מה הוא כן מתכוון שהאמונה זה בחינת הלכה, והביטחון זה בחינת מעשה?
אז ודאי שמסתמא זה כונתו,
כי זה לא כתוב מפורש, אבל מסתמא שזה כוונתו, שכל דבר ששייך לחלק איך שאנחנו צריכים
להתנהג, כלפי הקב"ה, זה ודאי הכל שייך לענין אמונה, אנחנו מאמינים שיש בורא
לעולם, ושהבורא הזה נתן הוראות לנבראים, איך הם צריכים להתנהג, ולכלל ישראל יש
הוראות מיוחדות בתור בנים אתם לה' אלוקיכם, וכו' וככל שההרגש של האמונה והקשר שלנו
עם הקב"ה יותר עמוק שממילא יש לזה השפעה על כל מהלך החיים שלנו שאנחנו
מתנהגים ועושים ע"פ מה שהקב"ה רוצה, זה הכל שייך לענין אמונה, זה לא
שייך לענין ביטחון, כי אני מאמין בדבר ואני חי לאור מה שאני מאמין, אבל יש עוד
חלק, לא מה שאנחנו צורת ההתנהגות או המחשבות שלנו, אלא בחלק של מה שקורה איתנו, מה
שקורה לנו, המאורעות שקורים לנו, או הדברים שבעצם, שהקב"ה מתנהג איתנו, לא,
מה אנחנו נותנים לו, את הקיום תורה ומצוות, אלא את הצורה איך אנחנו מקבלים, או איך
אנחנו מרגישים, בדברים שקורים איתנו, אז בחלק הזה, גם אחד שהוא מאמין ויודע
שהקב"ה עשה עושה ויעשה לכל המעשים, הוא עדיין לא בוטח אם בצורת החיים עצמם
הוא לא חש עדיין את החלק הזה שבעצם הקב"ה הוא זה שקובע את מה שקורה כאן, ולא
הסיבות והמקרים הטבעיים הם סיבת הענין, בחלק הזה החזו"א מתכווין שהאמונה
מבחינת הלכה, והביטחון זה בחינת למעשה, דהיינו שהחלק הזה, שמה שאני יודע
שהקב"ה הוא בעל הבית, ושיש השגחה פרטית זה עדיין לא מקשר אותי לביטחון בכלל,
כי עדיין יכול להיות שכל מצבי החיים שקורים לי, אני חש את זה עדיין יכול להיות בצורה
טבעית ובהתחשבנות של הסיבות הטבעיות, והיה אם בצורת החיים ההרגשה שלי והתחושה שלי
שבעצם יש יד מכוונת, כל מה שקורה כאן זה תוצאות של סיבות אותה יד מכוונת, וזה לא
סיבת הדבר, לזה יקרה ביטחון.
עכשיו, החזו"א
כותב, איפה זה מתבטא, ועד כמה אני צריך לחוש בחיים בפועל את ענין הביטחון? אז הוא
כותב ככה: 'וכאשר האדם נפגש במקרה ושורש אמונתו מפיגה את פחדו, ושאין לפניו נטיה
לרעה יותר מנטיה לטובה, וענין זה יקראו מידת הביטחון', ז"א שבעצם מבואר
בחזו"א שענין הביטחון זה בכלל לא שוודאי יהיה טוב אלא שבעצם גם מצב שלפי
הצורה הטבעית, נגיד זה נראה שרוב אחוזים שהולך להיות כאן בעצם דבר לא טוב, המצב
קשה, מבחינת אחוזים זה נראה שיותר נוטה למצב של הפסד או נזק, אז שורש אמונתו מפיגה
את פחדו שאין לפניו נטיה לרעה יותר מנטיה לטובה, וענין זה יקראו מידת הביטחון,
ז"א להביא כל דבר למצב שקול, ממילא, אז הכל בגזירת עליון, והקב"ה יקבע
מה שיהיה כאן.
אז האמת היא שאם
ככה אז לא מובן בכלל אז איך זה בכלל יפיג את הפחד? אז יפה, אז זה לא שמונים אחוז
שיקרה הצרה ועשרים אחוז, אלא זה חמישים על חמישים, נו, אז חמישים על חמישים אז אני
יהיה רגוע, חמישים אחוז יקרה לי איזה צרה, אז אני יהיה רגוע, זה ירד משמונים אחוז
לחמישים אחוז, מה הרווחתי בזה?! ואיפה יבוא הביטחון במצב שזה מראש היה חמישים על
חמישים, אז אין ענין ביטחון? אלא מה, לדעת שבעצם הכל הקב"ה מנהל את הענין,
כשהקב"ה מנהל את הענין אז החזו"א כותב אח"ז: 'וממידת הביטחון
להעמיד עצמו על נקודת האמונה, שגם בהעלותו על מחשבתו צד האיסורי, יהיה ליבו ער כי
לא המקרה פגעתו, כי אין מקרה בעולם כלל, אלא הכל מאיתו יתברך, וכמו שאמרו לוליינוס
ופפוס (תענית יח,ב) ואנו נתחייבנו כו' אם אין אתה הורגינו הרבה הורגים למקום, הרבה
דובים כו', וכל זה ממידת הביטחון' שאם אין אתה הורגינו הרבה הורגים יש לו למקום,
והרבה דובים, אז החזו"א כותב שכאילו זה בעצם מצב שקול, ואנחנו יודעים שגם בצד
שבסוף ייצא המצב הלא טוב, זה הכל מאיתו יתברך, זה לא קשור למקרים, ולסיבות
הטבעיות, אלא בעצם הסיבות הטבעיות הם רק שליחים, והם לא סיבת הדבר, ממילא גם אם
אתה לא תהרוג, הרבה הורגים למקום, אם נגזר עלינו מיתה אז זה לא אתה הורג אותנו, אם
אתה לא תהרוג מישהו אחר יהרוג אותנו, אז ליבו ער כי לא המקרה פגעתו, הכל מאיתו
יתברך, וכל זה ממידת הביטחון, נו, אבל עדיין איך הוא ירגע, אבל עדיין הדבר שקול,
בסדר, הכל הקב"ה, אבל אני גם לא רוצה שהקב"ה יעשה לי רע?
אז אלא מה, אז אולי
זה הענין ש'כל דעביד רחמנא לטב עביד', אז זהו, אז ביטחון זה 'קבלת ייסורים באהבה',
זה ביטחון? ז"א שיכול להיות ספק שקול, והכל מהקב"ה, לא הסיבות הטבעיות
הם אלה שגורמות, וגם אם יקרה רע, זה מאיתו, והוא אוהב אותנו, והכל לטובתינו, אז
ממילא נקבל ייסורים באהבה, אז זה ביטחון לפי החזו"א? צריך לדעת שזה מצב שקול,
והכל הקב"ה והסיבות הטבעיות לא הם שגורמות ולקבל באהבה כי גם אם יהיה רע זה
טוב?
אבל בכל פסוקי
הביטחון כתוב לא ככה, כתוב בפסוק "וְהַבּוֹטֵחַ בַּה' חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ" (תהלים לב, י); "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר
אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה' וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ" (ירמיהו יז, ז), "וְהָיָה כְּעֵץ
שָׁתוּל עַל מַיִם, וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם
וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן, וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת
פֶּרִי" (שם יז, ח); "הִנֵּה עֵין ה' אֶל יְרֵאָיו לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ" (תהלים לג, יח); "לְהַצִּיל מִמָּוֶת
נַפְשָׁם" (שם לג, יט). ובכלל אם באמת ענין הביטחון זה לקבל באהבה, ולדעת ד'כל דעביד רחמנא לטב
עביד', אז מה צריך שזה יהיה שקול, הרי גם אם זה רוב אחוזים לרעה, אבל הכל לטובה,
מה שיהיה יהיה לטובה, הקב"ה יודע מה שהוא עושה, והוא אוהב אותנו, ואם הוא
עושה, אז זה טוב לנו, אז מה, אז מה זה החלק השקול כאן?
גם בראשונים
שמדברים על ענין ביטחון, זה לכאורה נראה אחרת מאיך שכתוב בחזו"א רבינו יונה
בשערי תשובה (ג, לב), הוא מביא שמה: "וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ
לֹא תִירָא מֵהֶם" (דברים כ, א) הוזהרנו בזה שאם יראה האדם כי צרה קרובה תהיה ישועת ה' בלבבו ויבטח
עליה, כענין שנאמר: "אַךְ קָרוֹב לִירֵאָיו יִשְׁעוֹ" (תהלים פה, י) וכן כתוב: "מִי
אַתְּ וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת" (ישעיהו נא, יב), אח"ז הוא
כותב יש במשלי גם על איזה פסוק "מִגְדַּל עֹז שֵׁם ה' בּוֹ יָרוּץ צַדִּיק וְנִשְׂגָּב" (משלי יח, י), כותב ר"י
והצדיק נכון ליבו ובטוח בה' כי לא תאונה אליו רעה, ואם יפגע בו פגע ינצל, ונשגב
ונושע מכל צרה.
גם בחובות הלבבות (שער
הביטחון - פתיחה) הוא מאריך הרבה והוא כותב שבעל ביטחון הוא, המצב שלו יותר הוא
כותב, בעשר מעלות הוא יותר מבעל הכימיה, שהיה בימי הבינים היה איזה אשליה שיש כאלה
שיודעים לקחת ברזל להפוך אותו לזהב, היה איזה אשליה שיש צורה כימית להפוך ברזל
לזהב, והוא אומר, החובות הלבבות כותב, שבעל הביטחון הוא יותר מבעל הכימיה בעשרה
עדיפויות, עשרה מעלות יש לו יותר מבעל הכימיה, שיכול להפוך כל מתכת לזהב, הוא כותב,
שההוא מפחד, ויכולים לקחת לו, והמלך לא מרשה, וכל מיני חולשות שיש לבעל הכימיה מול
בעל הביטחון, שלבעל הביטחון יש הרבה יותר, לכאורה לפי המהלך של החזו"א עדיף
להיות בעל הכימיה, כי 90% זה בסדר, יש שמה איזשהו סיכונים, אבל כאן זה צד שקול רק
שצריך לדעת שהכל לטובה, זה לא מסתדר לכאורה עם הפשט של החזו"א.
יש גם בבריסקר'ב על
התורה, במרן רי"ז הלוי על התורה, יש שבאמת יש בנותן טעם להגיד את זה, כי זה
ממש נפלא עד מאוד, הבריסקר'ב אומר על הפסוק "קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ
וְקַוֵּה אֶל ה'" (תהלים כז, יד), ככה בסוף 'לדוד ה' אורי', אומר הבריסקר'ב: נראה
להסביר כוונת הכתוב, כי הכתוב אומר; שהתשלום הגדול שיזכה לזה בעל הביטחון, הוא זה
שהקב"ה יחזק ויאמץ לבבו, ויהיה בטחונו עוד יותר גדול ויותר חזק, הוא אומר "קַוֵּה
אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ", ואז מה תגיע, מה יהיה השכר שלך שיהיה עוד
יותר "קַוֵּה אֶל ה"', מאי משמע?
אז הבריסקר'ב אומר
ככה, הוא אומר משל, בוא נבאר בדרך משל; היו שני אחים, אחד היה עשיר ואחד היה עני,
והיה העשיר טוב לבב, היה לו טוב לב, עד כדי שהוא העניק לאחיו העני את כל השירות
שרק שייך, שבצורת החיים לא היה שום הפרש ביניהם, הוא היה לו בבנקים שמה בשוויץ
בחשבונות החסויים, את המליונים שלו, אבל בצורת החיים למעשה, הוא העניק לאחיו העני
שלא היה שום הפרש בינו לאחיו העני, כזה טוב לב הוא היה, כל הזמן הוא נתן לו כסדר,
באופן שמי שהיה רואה מבחוץ לא היה רואה שום הפרש בהנהגה בהרחבה, בכל הצרכים, בין
האח העשיר, לאח העני, פעם אחת אמר העשיר לאחיו העני, אמת כי לא יחסר לך שום דבר,
אבל זה בעצמו הוא לא טוב, שכל מצבך תלוי בי, וכל מחסורך יהיה נשען על טוב ליבי, על
מה שאני אתן לך, אז אציעך שאקציב למענך סכום גדול, ותעשה ממנו עיסקא, שתשיג פרנסתך
ברווח, ולא תהיה תלוי בי, אמר אני אתן לך סכום גדול מאוד של כסף ואתה תשקיע את זה,
ואתה מהפירות של זה תוכל להמשיך את ההנהגה שהיתה עד היום ממני, ויהיה לך את זה
באופן עצמאי, אז זה ודאי שבעצם, הוא אומר, במצב הזה האח העשיר נתן לו כעת משהו
יותר טוב, כי עד עכשיו הוא תלוי בו ברצותו מאכיל וברצותו מקצר, וכל הזמן עיניו
נשואות והוא כל הזמן צריך 'סיבה המתחדשת' לטוב ליבו, לעומת זאת אם כעת הוא יקבל,
כדי לכזה מצב, אז כבר יספיק הסיבה ראשונה, ולא צריך לסיבה המתחדשת.
הוא אומר עכשיו בוא
נראה מה קורה בענין הביטחון? והנמשל בזה לענין הביטחון, שהרי הכתוב מעיד שע"י
מידת הביטחון יכולים להשיג כל דבר, כענין שנאמר "וְהִתְעַנַּג עַל ה', וְיִתֶּן
לְךָ מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ" (תהלים לז, ד), ביאור הדבר שאם
יהיה ביטחונך בה' כל כך חזק, עד שתתענג ע"י זה, אם דרגת ביטחונך בה' תהיה
כ"כ חזקה עד שתתענג, אז יתן לך משאלות ליבך, וכן הכתוב מעיד "גּוֹל עַל ה'
דַּרְכֶּךָ, וּבְטַח עָלָיו, וְהוּא יַעֲשֶׂה" (תהלים לז, ה), "וְהוֹצִיא כָאוֹר
צִדְקֶךָ, וּמִשְׁפָּטֶךָ כַּצָּהֳרָיִם" (שם לז, ו). הכל לפי ערך
שלימות הביטחון ככה ישלם מאיתו יתברך שמו, לפי אותה מידה ישיג כל משאלות ליבו
בהרחבה, המציאות של ביטחון אומר הבריסקר'ב, זה ככל שבן אדם נשען על הקב"ה
והוא חש, ככל שהוא חש חזק שהכל מהקב"ה, והוא חש את זה בצורה שהטבע הוא לא
שייך כלל לענין, ככל שאדם חש את זה יותר חזק, ככה הוא יקבל יותר.
עכשיו אז בעצם
המציאות היא כזאת, אם אני נשען על הקב"ה, אז הוא נותן לי, אני נשען עליו
בצורה כ"כ רגועה, עד שאני מתענג מרוב רוגע ותחושת ביטחון שהוא ידאג לי, כי
הרי הקב"ה אוהב אותי יותר ממה שאני אוהב את עצמי, והוא יכול הרי להיטיב עמי,
יותר ממה שאני יכול להיטיב עם עצמי, והוא גם רוצה הרי לעשות את זה, אז הוא גם יכול
וגם רוצה, אז אני הרבה יותר רגוע, כשאני יודע שאני סמוך על שולחנו, מאשר כשאני
לבד, בעשיר ועני שמה הוא יותר רגוע כשהוא יהיה עצמאי מאשר כשהוא יהיה שעון על
אחיו, כי אחיו אולי בכ"ז ישתנה ליבו, אבל אצל הקב"ה אני ה' לא שיניתי,
אז בעצם אם יהיה לי שתי ברירות, האם כשיהיה לי 'אייגענא'/, כשיהיה לי לבד עשירות,
שזה תלוי בסיבות הטבעיות, או אני מקבל 'קעסט' מהקב"ה, חוזה חתום קעסט
מהקב"ה, בטח שזה עדיף לי ככה, כי אם הקב"ה הוא אחראי לי לקעסט, זה הרבה
יותר בטוח מאשר אם אני מקבל את זה באופן עצמאי, כי הקב"ה הרי הוא ימנע גם
איזשהו אחוזים, שיכול להיות איזשהו נזק או שינויים בעניין.
עכשיו, מתי הבן אדם
זוכה למצב שבאמת יהיה לו את כל משאלות ליבו, אם ביטחונו כ"כ חזק עד שהוא
מתענג ע"י זה, יתן לך משאלות ליבך, עכשיו אז בוא נגיד בן אדם בוטח בה' חזק
מאוד, והקב"ה כעת הולך לתת את שכרו, אומר הבריסקר'ב היתכן שהקב"ה יתן לו
שכר פחות ממה שהוא עושה? הרי מה יותר גדול לאדם, שיהיה לו אייגענא, או שיהיה לו
הבטחה מהקב"ה שהוא דואג לו? מה יותר בטוח ומה יותר מרגיע?!
הרי פשיטא שכשהוא
סמוך על שולחן גבוה, 'משלוחן גבוה כזכו', והוא סמוך על שולחן גבוה, זה הרבה יותר
בטוח ורגוע, ממה שיהיה לו לבד, הרי ילד קטן 'כגמול עלי אמו' שהאמא נותנת לו יד,
הוא רגוע 100% הרבה יותר מאשר אם הוא יהיה עצמאי, אמא קמה, אבא קם, הכל מסודר, אז
אומר הבריסקר'ב כשבן אדם בוטח, הוא כותב ככה, האם נוכל לומר שהקב"ה ישפיע לו
עשירות במידה שלא יהיה לו צורך בביטחון זה הוא דבר שאי אפשר לאומרו, כי הרי החובות
הלבבות בשער הביטחון הוא מסביר והולך שמידת הביטחון יתירה בערכה על כל מה שיש
בעוה"ז, שדות כרמים ובתים ועשירות, וגם אם מבעל הכימיה שבידו להפוך כל מתכות
לזהב, שכל אלו יש להם איזשהו הגבלה ופחד מבני אדם או מגנבים ולסטים ושאר דברים,
ואילו בעל הביטחון יש לו תמיד מנוחה שלימה, ואין לו דאגה משום דבר, נמצא א"כ
שהביטחון בעצמו יתירה ערכו מכל אשר מצוי בעולם, ואיך נאמר שה' ישלם לו בעד מידת
ביטחונו, בדבר שהוא פחות במעלה מביטחון, אלא מה הוא התשלום היותר גדול שאפשר להשיג
ע"י מידת הביטחון, הוא זה שהקב"ה יחזק ויאמץ לבבו, ויזכה לביטחון עוד
יותר גדול, ויהיה עוד יותר מאושר, והן הן, דברי הכתוב: "קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ
לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'", שבזכות הביטחון יזכה לביטחון עוד יותר גדול, וזהו
שכרו, ע"י זה שהוא בוטח, הוא בוטח ברמה מסויימת, אז ברמה הזאת שהיא מסוימת,
לפי איכות הביטחון שהוא בוטח, כך מגיע לו להיות סמוך על שולחן גבוה שזה הרבה יותר
מאשר סמוך על שולחן עצמו.
בהיפך מהאח העני והעשיר,
ששמה להיות סמוך על שולחן עצמו זה יותר מאשר להיות סמוך על שולחן אחיו, אבל בענין,
בקשר עם הקב"ה זה ההיפך, עכשיו, אז אם אני בוטח ברמה בינונית, אז מגיע לי
ע"ז איזשהו רמה בינונית של כנגד זה לקבל מהקב"ה, עכשיו, אבל בזכות זה,
בשכר זה שאני בוטח, יעצים עלי הבורא יתברך, שמידת ביטחוני בו תהיה יותר גדולה, וממילא
אני יקבל ממנו יותר, כי הרי ככל שמידת הביטחון יותר גדולה, אז אני מקבל יותר, אז
ממילא השכר הכי גדול שיכול להיות לבעל ביטחון שהוא כנגד ביטחון ויותר מזה, זה
שביטחונו יהיה יותר והרי ככל שביטחונו יהיה יותר יהיה לו יותר, ויהיה לו את זה
בצורה יותר בטוחה, אז איך יעלה על הדעת שהקב"ה יתן לבעל ביטחון שכר שהוא יהיה
מליונר, וכאילו, והוא יהיה נתון למקרי הטבע עם העשירות הזאת, אז הוא קיבל פחות ממה
שהיה לו בזה שהוא בטח, זה תורף דברי הבריסקר'ב.
באמת שיש הרי, ידוע
הגמ' שמה (תענית כה,א) הסיפור עם ר' חנינא בן דוסא, שהבת שלו שמה בנר חומץ במקום
שמן, והיא נהיתה בדאגה, אז הוא אמר לה: 'מי שאמר לשמן וידלק יאמר לחומץ וידלק',
זהו וזה דלק, נו, אז מה זה, זה איזה לחש? אז גם אני אגיד; 'מי שאמר לשמן וידלק
יאמר לחומץ וידלק', וזה ידלק, מה כתוב כאן?
אז אומרים אני לא
זוכר, כמדומה שר' חיים וולוזינא'ר אומר את זה, הוא אומר ר' חנינא בן דוסא היה בכזה
דרגה, שההתפעלות משמן ודולק וחומץ ודולק זה אותו דבר בדיוק, שחומץ דולק זה לא עשה
לו שום התפעלות, יותר מאשר שמן דולק, הוא כ"כ חי שהטבע הוא לא סיבה, וזה רק צורה
איך הקב"ה מנהל, יש הרי ההבנה הנכונה בענין, שבעצם הקב"ה יש לו הבנות
מתחדשות ומשתנות, ויש לו הבנות קבועות, הנהגות קבועות יקראו בשם טבע, והנהגות
מתחדשות ומתחלפות יקראו בשם נס, אבל בעצם הטבע הוא אותו נס בדיוק כמו הנס, אז עוד
פעם, הקב"ה החליט שיש ניסים שהוא עושה את אותו נס בשיכפול כל הזמן, ואז זה
יכול ליצור לבן אדם אשליה, שכאילו הטבע הוא איזשהו מציאות, הוא איזשהו משהו, אבל
זה לא ככה, עכשיו ר' חנינא בן דוסא, שהוא הכיר בהכרה ברורה ממש שגם טבע זה הנהגה
של הקב"ה, אז כשהיה הנהגה קבועה או הנהגה מקרית הוא לא ראה שום הפרש ביניהם,
אז בכזה בן אדם, אין שום מחיצה, אין שום חציצין ומחיצין, של טבע, של איזשהו מחסום
ממשהו, כי כל הסיבה שהקב"ה עשה את זה בכזה צורה, זה כדי שבן אדם יהיה לו את
הבחירה, את הבחירה לחשוב שיש כן טבע והוא צריך לגלות את הא-ל מסתתר, אבל אחד שכבר
גילה אז באמת הרי העולם נברא להיות משמש לאדם השלם, אז והרי כך הוא להקב"ה
בין טבע לחוץ לטבע, אז מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק.
עכשיו ודאי שבדבר
הזה יש דרגות לעין ערוך, הרי אין גבול לדרגות בזה, אז זה מה שאומר הבריסקר'ב אז
בעצם כל שלב של ביטחון הרי הגמול שלו הוא שאני ישאר סמוך על שולחן גבוה, והשכר שלו
הוא שמידת ביטחוני תגדל יותר וממילא אני יותר יקבל, ויהיה פחות מניעים כי אפי'
גבולות טבע לא יהיו קיימים בכלל.
יש באמת, אני כעת
נזכר, יש מדרש (מובא ברש"י, בראשית מג, יד) שכתוב שכשהקב"ה ברא את העולם
היו העולמות מתרחבים, עד שהוא גער בהם ואמר די, וזה ה' שד-י כתוב/ ומי שאמר לעולמו
די יאמר לצרותינו די, /מה הקשר, מה הכוונה העולמות היו מתרחבים ומה הכוונה מי שאמר
לעולמו די יאמר לצרותינו די, מה הקשר, מה כתוב כאן, אז כתוב, כתוב בספרים ככה,
הקב"ה הרי ברא את העולם, עולם זה מלשון העלם, שהקב"ה כביכול העלים את
עצמו ממה שמתחולל בעולם, ובעצם התפקיד של יהודי זה לגלות את בעל הבירה, מי הוא בעל
הבירה, ולגלות עד שיהיה/ לגלות את בעל הבירה, עכשיו זה ברור שככל שההסתר יותר
גדול, ובכל זאת הבן אדם מגיע להכרה שמאחורי ההעלם הזה יש יד מכוונת, אז כך שכרו
יותר גדול, אז כשהקב"ה ברא את העולם היו העולמות מתרחבים, העלם הלך והתרחב,
שממילא שכר הגילוי יהיה יותר גדול, עד שהקב"ה גער די, לא להתרחב יותר כי יהיה
מאוד קשה לגלות, אמנם מי שיגלה אז 'מה רב טובך אשר צפנת ליראיך' אבל יהיה קשה
הגילוי אז ממילא די בהעלם הזה, ושלא יהיה יותר העלם.
עכשיו, אדם שיש לו
צרות, הרי באמת שצרות שיש לבן אדם, שבעצם באמת הרי אחר שהקב"ה אב הרחמן, והוא
אוהב אותנו יותר ממה שאנחנו אוהבים את עצמינו, אז זה מחוייב המציאות שגם אם לבן
אדם יש צרות בעצם לטובתו, רק הוא לא תמיד מכיר בזה, הוא לא תמיד מכיר איזה טובה
תצמח לו מזה, האם הטובה תצמח לו כאן או שם, הוא לא תמיד מכיר בזה אבל למעשה זה
לטובתו, אז בעצם צרות זה איזשהו העלם, כי בצורה חיצונית זה נראה רע, אבל באמת
שבעומק שמתבוננים ומי שיודע מכיר שהצרה הזאת היא בעצם לטובה, אז אנחנו אומרים
להקב"ה מי שאמר לעולמו די, אתה אמרת לעולם די, שלא יהיה כ"כ הסתר, למרות
שאתה נמצא שמה בתוך ההסתר הזה, אבל אתה אמרת לעולם די, אז תאמר גם לצרותינו די
למרות שאתה אוהב אותנו גם בצרות תאמר לזה די, שאנחנו נראה את אהבתך אלינו בגילוי,
ולא במתוך הצרות, שאנחנו צריכים לחפש בתוך הצרות איפה אתה אוהב אותנו, וזה הקשר
בין מי שאמר לעולמו די יאמר לצרותינו די.
עכ"פ אבל כאן
הבריסקר'ב וגם הפסוקים שהוא מביא זה ג"כ, זה מבואר שביטחון זה לא מצב שקול
וקבלת ייסורים באהבה, אלא זה משהו בשטח.
הבריסקר'ב, ידוע באמת
את צורת ההתנהגות שלו, סיפר לי יהודי ששמע את הסיפור הזה מאחד ששמע את זה מר' וולף
רוזנגרטן, שהבריסקר'ב היה נוסע לשוויץ, מאסטמה, היה נוסע לשוויץ, והיה מתאכסן
אצלו, אצל ר' וולף רוזנגרטן, סיפר לי יהודי ששמע את זה מר' וולף, סיפור שהבריסקר'ב
סיפר לו, שבזמן השואה שהחזית של הגרמנים התקרבו לעיר בריסק, טוב, אז כולם ברחו
מהעיר, לכיוון השני של החזית, אז גם הבריסקר'ב ברח, והיו איזה כמה מבני העיר שרצו
ללכת עם הרב ביחד, היה בעיר איזה קבוצה של איזה כך וכך עגלות עם סוסים, שהתלכדו
סביב הרב בקבוצה לברוח מבריסק עם הרב, טוב, הם נסו מנוסת חרב, באיזשהו שלב באמצע
הדרך פתאום העגלה של הבריסקר'ב נעצרת, הם נבהלו מה קרה, הגיע זמן תפילה, לא יודע,
מנחה, מעריב, שחרית, אמרו לו, זה פיקוח נפש, מה זה, אמר להם הבריסקר'ב ככה, בעצם
אני יודע לאן אני הולך? דבר אחד ברור בבריסק אי אפשר להישאר כי החזית מתקרבת
לכיוון בריסק, אבל זה לא שהאיזור שאנחנו הולכים אליו הוא 100% נקי, הם כבר שולטים
כאן במערכת, אולי אפי' הכי טוב להישאר כאן, אולי זה הכי טוב, אולי לא, אולי עוד
חצי קילומטר, אין ידיעה ברורה לאן אנחנו הולכים, טוב, אין שום ידיעה ברורה שמה אי
אפשר להיות, גם להיות תקוע באמצע הדרך אי אפשר, צריך להיות באיזשהו מקום יישוב, בן
אדם לא יכול להיות תקוע באמצע הדרך, אוכל מניין, שתיה מניין, אז ההשתדלות הרגילה
היא ללכת לאיזשהו מקום יישוב שזה נראה שזה פחות סכנה, איפה שזה, אבל אין שום
עדיפות למקום יישוב מאשר כאן מבחינת ענין של פקוח נפש, אז ממילא אני לא רואה שום
ענין פיקוח נפש, לא לעשות חניה לחצי שעה לתפילה, אז לכן אפשר להתפלל מנחה או מה
שזה, אבל הם היו לחוצים, ממש פחד, אבל אין שום ענין פיקוח נפש לא להישאר חצי שעה,
טוב הם לא היו מסוגלים להתאפק והם המשיכו ללכת והבריסקר'ב התפלל, הבריסקר'ב סיפר
שאח"ז כשהם הלכו, אז הוא הגיע אחרי איזה כברת דרך וכולם שחוטים, בדיוק עבר
איזה גדוד גרמני, בדיוק פגש אותם בדרך מנוסתם, וחיסל אותם, והמשיכו הלאה,
וכשהבריסקר'ב עבר הדרך היתה פנויה, זה סיפור שהבריסקר'ב עצמו סיפר את זה.
גם ידוע באיזשהו
שלב בתחילת המלחמה שהבריסקר'ב היה בורשא, והיה שלב בתחילת המלחמה שהנאצים הקיפו את
ורשא, אין יוצא ואין בא, והם הטילו אש גופרית כל ערב, והם מחקו עשרות בתים על
יושביהם כל ערב, עד שורשא נכנעה, כמה שבועות של הפגזות, ואנשים הסתובבו ממש כמו
בעלי חיים במלכודת, פחד מוות, והיו כל הזמן עם בגדים כל רגע זה, והבריסקר'ב היה
רגוע 100%, הוא אמר אין שום השתדלות מה לעשות הרי מלאך המוות מה לי הכא ומה לי
התם, הוא אמר אני לא רגוע כשאני צריך לעשות משהו, אז אני ירא האם אני עושה את מה
שאני צריך, אין מה לעשות אין שום נפק"מ, כאן או כאן או כאן, אז ממילא הוא היה
רגוע, הכין את עצמו לשינה, היו אנשים אחרים שהיו עם בגדים כל הזמן, בבית בכל דבר
הוא הכין את עצמו, באופן שאם הוא יצטרך לברוח הוא יצטרך להתארגן, הכל רגיל, הוא
אמר אין כאן חובת השתדלות, אז הוא היה רגוע.
היה גם בענין של ה,
הבריסקר'ב, הוא החזיק כאן כולל, יום אחד הגיע אליו איזה גביר בר"ח והוא הביא
לו כסף לכולל, הוא אמר לו אני כבר חילקתי, כבר חילקתי החודש, אני לא לוקח, חודש
מראש? לי יש הקב"ה, אז חודש מראש זה, כבר יהיה לי בזה, הוא רוצה להיות 'סמוך
על שולחן גבוה', אם זה יהיה אצלו הוא צריך 'לשמור שוברו מפני העכברים', אני יש לי
הקב"ה אני לא צריך כעת מידי מוקדם כעת, לפני סמוך לראש חודש ממש הוא לא היה
לוקח כסף, ואף פעם לא היה לו לפני הרגע האחרון, ותמיד בראש חודש הוא כבר חילק את
הזה, כך זה היה הנהגה קבועה, היה מוכר, זה היה ידוע, זה היה הצורת חיים של
הבריסקר'ב.
אני מכיר איזשהו
סיפור, סיפור שהוא עדיין באמצע, אבל אני ידעתי את הסיפור הזה מראש עוד לפני שהוא
התחיל, לפני עשר שנים בערך זה היה, אני הייתי לומד בערב עם איזה בחור בישיבה
קטנה/, והוא סיפר לי שאבא שלו הולך עם מידת הביטחון של הרמב"ן, מה לרופאים
בבית יראי ה', עד הסוף, ואבא שלו לא שומר פרוטה מחודש לחודש, אבא שלו רב באיזה
קהילה בארץ, והרבה פעמים באים אליו כל מיני עניני בוררות/ שרוצים שהוא יכריע
ונותנים לו סכומים על זה, והוא מעבר לתצרוכת החודשית הוא מחלק לאברכים נזקקים הוא
לא משאיר שקל, ושהוא סיפר לי את זה הבן שלו, שלמדתי איתו אז הוא היה ערב השידוכים
של הבן הראשון שלו, ולאיש לפחות כמנין שבטי ק-ה ילדים, ולא משאיר פרוטה אחת מחודש
לחודש, ויהי היום ונשברה צלחת, יש שידוך, אין לו פרוטה אחת, ואני עוקב, אני אמרתי
לו לבחור הזה, אתה תראה לאבא שלך יפול מהשמים, זה פשוט, הוא משלם מחיר חודשי במאזן
הביטחון, זה לא אחד ש, הוא משלם דמי מנוי, זה אין ספק בכלל, אבל אני עקבתי בכל
זאת, אז היה את זה שהתארס הבן הראשון, אחרי כמה ימים נכנס מישהו הגיש שמה עשרת
אלפים דולר, להוצאות נישואי הילדים, לא יודע, אאין אער, אער אאין, חודשיים אחרי
נישואי הילד, אין פרוטה אחת חובות, ככה ממשיך עדיין המהלך, לא משאירים מחודש לחודש,
במשך הזמן, אני כבר סיימתי, הוא כבר היה בישיבה גדולה הוא כבר גם נשוי, כשאני פוגש
אותו ואני שואל אותו מה נשמע, העסק דופק טוב, ההוא חיתן ב"ה כבר 7 - 8 ילדים
כבר, וזה עובד ככה, כל פעם מאירוסי ילד עד שלושה חודשים, חודשיים שלושה, שאחרי
החתונה, יש איזה עירבוביא של חובות, שלושה חודשים אחרי חתונת ילד אין פרוטה חובות
וחוזר חלילה, זה סיפור לא מהספרים, זה
סיפור שאני מכיר בשמו את הזה.
אני, סיפר לי אברך
אחד, שההורים שלו, הוא בילדותו היה שכן של ר' שלומק'ה, ר' שלמה ברמן, אז הוא סיפר
שהסבתא הרבנית, הבת של הסטיפלר היא סיפרה שתמיד החודש גאל'ט היה תמיד בדוחק, אבל
הגיעו נישואי הילדים, היה איזה, נפתח איזה שערי שמים שלא יודע, תמיד באיזשהו זה,
מסתדר, ואם הוא ניסה לגנוב משהו מנישואי ילדים לחודשי, לא הלך לו, נשאר תמיד
בדוחק, אבל נישואי ילדים זה היה תמיד מחוץ לחשבון, ככה היה המהלך כל השנים, אין
לזה שום הסבר, צורת החיים היום של אברכים, אין לזה שום הסבר, כי אם נצרף את
ההכנסות החודשיות, של אברכים מיום חתונתם עד יום חתונת ילדיהם, וכאילו כל הסכום
ישאר, לא מדבר מה שהם אכלו, נגיד נשמור את כל הסכום הזה, זה לא יועיל אפי' לא
לנישואי ילד אחד, אבל המציאות היא שזה קורה, המציאות היא, ואי אפשר להכחיש את
המציאות, שרוב האברכים שיש להם 10-12-15 ילדים, בערך 10 שנים אחרי גמר חתונת הילד
האחרון, אין להם פרוטה חובות, וכל הילדים גרים בדירות, איך זה, אבל זה כך זה, זה נס
קיום התורה.
אני שמעתי פעם
מאיזשהו תלמיד חכם גדול, שהוא סיפר לי שהוא פעם דיבר על זה עם הרב שטינמן לפני
הרבה שנים, על האיך, מה זה הצורה שקורה כאן שבעצם האברכים רגילים מעמידים את עצמם
לחיים בצורה שאין לה שום מהלך טבעי, ב"ה יש ילדים ואין זה, ועוד מעט צריך לחתן
אותם, ואיך זה צריך להיות, אז הוא אמר לו דבר מאוד מענין, שכיון שהמהלך של מה
שקורה כאן, מה שאנחנו כולנו חונכנו לשיבתי בבית ה' כל ימי חיי, לפי הצורה שבעצם
מכוונים אותנו גדולי הדור, והרי, הוא הביא שמה שאחרי השואה אף פעם לא היה בכזה/
שכולם למדו, החזו"א אמר שאחרי השואה שכ"כ נחרב תורה, אז צריך כעת למלאות
את האוצרות, צריך שכולם ילמדו כדי למלאות את החלל, אז הוא אמר שכיון שהמהלך הזה
הוא של גדולי הדור, שהם באמת בדרגה שהבריסקר'ב אומר, אז כל מי שמטפיל עצמו למהלך
הזה, ולא עושה חשבונות, אז הקב"ה מתנהג איתו, אז זה מהלך של אדם גדול, אז זה
מהלך של הביטחון של והתענג על ה', אז זה עובד, וזה מציאות, אין לזה שום.
היה פעם, שמעתי שר'
אליעזר יהודה קיבל פעם במיר, הוא קיבל איזשהו סכום, מאיזה גביר שיתן תוספת
לאברכים, אז הוא קרא לאברכים, מי שאשתו עובדת הוא נתן, מי שאשתו לא עובדת הוא לא
נתן, הוא אמר מי שאשתו לא עובדת אתה מקבל ישר מהקב"ה, אתה צריך את הזה, מי
שאשתו עובדת שיש איזה מהלך טבעי, אז נו, אז יכול להיות שבמהלך הטבעי חסר, אבל מי
שאשתו לא עובדת אז הוא חי מעל הטבע, אתה לא צריך את זה, אתה תסתדר גם בלי זה,
עדיין לא התיישבו השאלות אבל כבר הזמן נגמר ובע"ה יהיה.
