בטחון עצמי 1

יש נושא מאוד מדובר, כולם חפצים בזה כולם מחפשים איך להגיע לזה, בוא נראה אולי את מהות הענין ונראה האם אנחנו באמת בדרך הנכונה או לא, הנושא הזה הוא נושא ששמו בטחון עצמי, זה נושא שמעסיק מאוד את האנושות בעיקר את הצעירים.

יש מקום לשאול שלש שאלות בענין.

שאלה ראשונה: האם כשנבוא לאבחן אדם יחידי בעולם, אדם הראשון לפני שנולדו קין והבל לפני שנבראה חוה, אדם יחידי בעולם נבוא לאבחן אותו, האם יש מה לתת לו ציון בבטחון עצמי, או שכל המצב של בטחון עצמי שיך רק כשיש קיבוץ בנ"א בתור איך היחס בין אחד לשני וכדו'? זה שאלה ראשונה.

שאלה שניה: האם מישהו שהוא מאוד מצליח בחברה הוא מאוד מוביל הוא מנהיג את כל העדר אחריו, האם זה בטחון עצמי בהתגלמותו או עדיין יש מקום לדון אם יש לו בטחון עצמי?

שאלה שלישית: האם אדם ביישן שאינו מופיע בציבור אין לו בטחון עצמי או ייתכן שיש לו?

אז בוא ננסה לראות, מה זה בעצם בטחון עצמי? האמת היא שהביטוי הזה בטחון עצמי, זה בכלל לא כזה ביטוי מדוקדק, זה קצת לישנא קלילא, זה לא ביטוי מדוקדק, כי בטחון זה כשאני בוטח באחרים, המושג של בטחון זה שייך כשאני בטוח במישהו אחר, במשהו אחר, בעצמי, מה פירוש אני בטוח בעצמי, אני בוטח בעצמי שמה? שבידי מה? אני יכול לסדר לעצמי את החיים או לסדר לעצמי את הענינים?! היו כאלו שאמרו נקח את גורלינו בידינו, אך כל אחד מבין שזו סיסמה שדופה מתוכן שהרי אין בידי האדם לקבוע את גורלו, כי לא החיים ולא הבריאות ולא רובי עניני החיים בידי אדם אלא בגזירת עליון, והחלק שבידי האדם הוא לבחור בטוב ולהשתדל במה שמותר והוא יכול לעשות. יותר מתאים בעצם לקרוא לזה, הערכה עצמית, דימוי עצמי, אבל לשון בנ"א, אם תורה דיברה כלשון בנ"א אז ודאי בנ"א מדברים כלשון בנ"א.

בוא נדבר כלשון בנ"א. אז בוא נראה כך, בעצם אותו אחד, נתחיל עם אותו אחד שהוא בעצם מנהיג ומוביל, אבל הרבה פעמים כל ההרגשה שלו, וכל ההערכה עצמית שלו נובעת רק מזה שהוא אכן יש לו איזשהו השפעה על החברה, לו יצוייר ואם מאיזה סיבה שהיא הציבור יעזוב אותו, אפי' אם מסיבה שהיא סיבה טכנית, סיבה שלא תלויה באיזשהו משהו שמראה איזשהו העדר או חסרון שלו, אלא ויקר מקרה שהציבור עזב אותו, והנה הוא מרגיש את עצמו ערום ועריה וריק לגמרי ואין לו כוח עמידה בכלל, והנה זה יהיה לך לאות שאין לו בכלל בטחון עצמי, הבטחון שלו זה בזה שהעדר הלך אחריו, אך איך שהעדר פרש ממנו הנה הוא כבר מרגיש את עצמו בפשיטת רגל, וכי לזה יקרא בטחון עצמי?! הוא בטוח כל עוד הוא מצליח להקהיל את הציבור סביבו, נמצא שאין לו בטחון עצמי, אלא הוא ניזון מן התמחוי הוא מחזר על הפתחים הוא לא חי נושא את עצמו, אין לו מדיליה כלום, כל הכוח שלו נובע מזה שהוא מצליח להקהיל אחרים סביבו, כל הבטחון שלו הוא בהתשומת לב שהוא מצליח להשיג מאחרים, וזה לא בטחון "עצמי", זה בטחון ב"האחרים", ואכן יש לו כושר מנהיגות שזה כשרון מבורך, אך זהו כשרון מסוים ככל עניני סוגי הכשרונות השונים הקיימים אצל כל אדם ככשרון ציור או מטיב נגן וכו' כפי מה שהוא, אך אין לזה שייכות כלל לבטחון עצמי.

הא"ב של בטחון עצמי זה באמת איך אדם מרגיש עם עצמו בעצמו אין איש זולתו, כשאני בעצמי הנני לבדי ומעמים אין איש אתי איך אני מרגיש עם עצמי, האם אני מרגיש טוב עצמי? האם אני מרגיש שאני ממצה את עצמי? האם אני מרגיש שאני מצליח? האם אני מרגיש שאני בסדר? האם אני שלם עם עצמי, עם המהלך שלי? זה בעצם בטחון עצמי!

ולכן פשוט גם שהמושג של בטחון עצמי קיים גם באדם יחיד בעולם, כי גם אדם יחיד בעולם, כשהיה אדם הראשון לבד בעולם היה לו מה לעשות, הוא בא לעולם לאיזה תפקיד, יש לו איזה תפקיד, "לעבדה ולשמרה", יש לו מה לעשות כאן, אז יש לו מה לעשות כאן, והשאלה היא איך הוא מרגיש את עצמו? איך הוא עם עצמו? איך הוא חש את עצמו? האם הוא מעריך את עצמו? האם הוא מרוצה מעצמו? איך התיפקוד שלו בעיניו? זה בעצם הדבר שקובע לאדם את ההערכה העצמית שלו.

בוא נראה אבל מה הדברים שבעצם מפריעים לבן אדם להרגיש עצמאי עם עצמו? אנחנו הרי כולנו היינו פעם קטנים מאוד, קטן שנולד הנה בבע"ח שור בן יומו קרוי שור, איל בן יומו קרוי איל, אבל אדם כשהוא נולד הוא חסר אונים לחלוטין, הוא כולו תלוי באחרים, אבל הוא תלוי באחרים לא רק בעניני אכילה ושתיה ורחיצה וסיכה ודיור וכו' הוא גם תלוי באחרים מבחינת ההרגשה, הרי איך זה הולך אצל קטן שנולד, אם מחייכים הוא מחייך, עושים לו פרצוף זועם הוא מתחיל לבכות, אין לו מדיליה כלום, וכל כולו תלוי בדעת אחרים, זה המציאות של קטן שנולד, גם עוד אין לו בכלל איזשהו אישיות, אין לו משהו עצמי ויכולת שיפוטית היאך הוא צריך להתיחס למה שהשני כעת מחייך אלי או מזעיף לו פנים, הוא לא בר הכי בכלל לשפוט את זה, מרוב שהוא כלום וכל כולו תלוי באחרים.

והנה יש כאלה שנשארים במהלך הזה גם אחרי שהם כבר גדלו ובגרו והם כבר ראוים להיות אדם בפנ"ע, להיות אדם בוגר ואחראי ועצמאי לעצמו, והם עדיין תלויים בדעת אחרים, וכל ההלוך ילך שלהם וכל התחושה שלהם מתי הם מרגישים טוב עם עצמם זה לפי איך הם מוערכים ע"י אחרים, ואצלם אורעה כל הפרשה; איך אני נראה בעיני אחרים? וזה כל ההלוך ילך שלהם, וע"ז כל מבטם ומגמתם, ממש עבד לעבדים, אבל הלך וקנה לא אדון אחד לעצמו, קנה לעצמו כמה וכמה אדונים, ויש שקונים לעצמם כמה וכמה מאות אדונים, אבל קנו לעצמם אדונים, ונשארו בעצם באותו מהלך שהיה להם בעצם בגיל ינקות וילדות וכך נשארו, ופושט צורה ולובש צורה בכל גיל וגיל לפי ענינו אבל משנה לא זזה ממקומה איך אני נראה בעיני אחרים, אז אחד כזה הרי לא יכול להיות איזשהו דימוי עצמי משהו, כי הוא הרי עדיין לית ליה מדיליה כלום, כל הדימוי שלו זה לפי איך אחרים מסתכלים עליו, זה בעצם הדבר שהכי היפך מציאות של בטחון עצמי.

והנה אומר החכם שלפי "תזה" זאת נמצא, ש"אני" זה לא מה שהנני סובר ש"אני" ולא מה שאחרים סבורים ש"אני", אלא "אני" הוא מה שאסבור שאחרים סוברים עלי, ירחם המרחם על אותם שחיים בדעה אשר כזאת.

ובעצם הדבר הזה הוא קשור מאוד לסיגנון חשיבה, תחשוב תתבונן מה בעצם קורה, האם השומא או ההערכה שאחרים שמים ומעריכים אותך האם זה קובע את הערך של אישיותך?! בממונות, מה קובע מחיר של דבר? השומא בשוק כמה זה נמכר בשוק! ממונות זה כך הולך, לפי כמה שבנ"א מוכנים לשלם ע"ז זה קובע את הערך האמיתי שלו, כי כל הערך של ממון באמת, של חפצים מטלטלים וקרקעות, זה לפי איך שבנ"א מתיחסים לזה, אבל הערך של כל בנ"א בפני עצמו, וכי זה תלוי במה שאחרים חושבים עליו?! וכי אחרים הם בעלי בתים לקבוע מי אני או מה אני, הן לשבח והן לגנאי?! גם אם הם יעריכו אותי, אם אני לא שווה את זה, זה לא עושה אותי יותר שווה, וגם אם הם כן יעריכו אותי ואני לא שווה אז אני לא נהיה יותר שווה בזה שהוערכתי, ואני בעצם בעל בחירה גם על ענין זה, לקבוע את עצמי עד כמה אני שם את עצמי תחת הערכה או שומא של אחרים, או שאצלי לא זה מה שיקבע לי את ערכי וחשיבותי, אלא מהו מצבי האמיתי הפנימי האישיותי, זה נושא אחד.

עכשיו יש בענין הזה עוד נושא, החלק הזה אם בנ"א כל הזמן בודק את עצמו ביחס לאחרים, אפי' אם נעזוב את החלק של דורש הערכה מאחרים, אבל הוא שם ומעריך את עצמו לפי איך הוא ביחס לאחרים, הן בכישרון ובכל מיני ענינים כל אחד לפי ענינו איזה דברים שחשובים לו והוא שם ומעריך את עצמו ביחס לאחרים, הנה עוד פעם הוא מגיע למצב שזה לא בידו, כי אם הוא רואה אחרים שלפי איך שהוא מבין יש להם מעלות שאין בו הרי הוא בבעיה והוא לא יכול להעריך את עצמו, כי הערך שלו בעיניו נקבע לפי איך הוא ביחס לאחרים, וגם זו רעה חולה היא, וזה גם בעצם היפך המציאות של בטחון עצמי.

בעצם בטחון עצמי שורשו תהיה חבר של עצמך ותקבל את עצמך כמו שאתה, בדיוק כמו שמי אמר על מאמר חז"ל: "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות", דה"ה "כשם שאתה מקבל את פרצופיהם כך קבל את דעותיהם". הרי אתה לא יכול לשנות למישהו את הפרצוף, נא גם תבין שגם את הדעות שלו אתה לא יכול לשנות, זה דעתו זה מידותיו זה תכונותיו, קבל את האחרים כמות שהם, לא תפקידך לשנות אחרים, אתה תבנה את עצמך ואין מתפקידך לנסות לשנות אחרים, והנה אף את עצמנו איננו יכולים לצקת מחדש וליצור בעצמינו את אשר לא קיים בנו, כי כל אחד נולד בתוך מציאות של כוחות גוף ונפש ורוח כפי מה שהוא, ואמנם אנחנו ודאי כל אחד את עצמו ודאי שמתפקידו לגדל ולשכלל ולתקן ולרומם, זה פשוט, אבל אנחנו צריכים ללמוד להיות חברים של עצמינו וללמוד להיות שבעי רצון מעצמינו, ולקבל את עצמינו כפי מה שאנו כפי הכישורים והיכולות של עצמינו, ולא כפי מה שאנו רואים אצל אחרים, כי לעולם לא נהיה אחרים, וכל הצמיחה וההתעלות שלנו היא מתוך עצמנו, מתוך מציאותינו אנו מבחינת כוחות וכישרונות אשר חננו ה' בהם, והנכון הוא דנרגיש הערכה עצמית גבוהה!

ולמה? כי בעצם מאחר שאנחנו מאמינים, אנחנו הרי מאמינים באיזשהו מהלך, באיזשהו דרך, באיזשהו כיון, ואנחנו הולכים על הכיון הזה, והולכים על הדרך הזה, וזה כל מגמתינו וכוונתינו, עד כדי שאם קורה איזשהו תקלה איזשהו כישלון, זה אכפת לנו מאוד, והרי כולנו יודעים שמה שקובע באמת את המהות של האדם זה; מה הוא רוצה? מה הבן אדם רוצה? לאן הוא פונה? מה מדבר אליו? מה הוא מחפש בחיים? אמור לי מה אתה מחפש בחיים ואומר לך מי אתה, וממילא הציבור שהוא ברוך ה', כל כולו תורה תפילה יראת שמים מידות זה אנשים שלמים מאוד, וכל אחד מכיר בעצמו באמת את הכיון שלו אז אין לו בעצם סיבה לא להעריך את עצמו.

בעצם שורש בטחון עצמי א"צ קורס לרוכשו אלא הוא קיים באדם באופן טבעי בעצם היותו כפי שהוא, רק צריך שלא יבקר ויהרוס לעצמו את הדימוי העצמי שלו, כי העדר בטחון עצמי נובע מביקורת עצמית לא מוצדקת. ובסה"כ מי שחי נכון והוא מכיר את עצמו אין לו שום סיבה לא להיות מרוצה, שהרי הוא אמור להיות רק כפי מה שהוא ולא כפי אחרים שהרי מדריגתו האמיתית היא מה שהוא, וזה הסיבה שבאופן טבעי הוא אמור לקבל את עצמו כפי שהוא, ורק כל מיני ביקורות עצמיות שנתרגל להם הם הורסים אותו ומכלים כל חלקה טובה.

וביתר ביאור, דמן הראוי לכל אדם באשר הוא לקבע את עצמו במדריגתו הנוכחית ולהרגיש טוב עם עצמו, ולא להיות קרוע בין מצבו עתה לבין מה שהוא שואף ודורש מעצמו להתקדם, שהרי הוא כפי שהוא הרי הוא אוחז עתה היכן שהוא עתה. דאם אמנם דתמיד יש מה להוסיף ולעלות, אך אין נכון שאדם יחיה בצורה שאינו שבע רצון מעצמו ואינו מקבל את עצמו כפי מה שהוא, דכשאדם במצב של כף הקלע כאילו אין לו מקום, שהרי אינו מרוצה מצבו והוא מרגיש רע עם עצמו, הנה זה גורם לו לא להיות מרוצה ולא להיות שמח ולא להיות בהרגשת הצלחה, וכמו מי שעדיין לא סיים את המסכת אך מתקדם אינו אמור להרגיש עצמו רע כי הוא בדרך. וכך הוא הראוי אף בכל עניני מסכת החיים, דכל שהבינו מדעו והסכימה דעתו לילך בדרך הישר והטוב עפ"י תורה הנה הוא במצב של שלימות, שהרי אם אמרו חז"ל/ "הרהורי עבירה קשים מעבירה", וזהו לפי שמדריגה האדם היא לפי הרגשותיו ומחשבותיו בבחינת "אמור לי מה שאיפותיך ורוצונותיך ואומר לך מי אתה", וודאי דמידה טובה מרובה ממידת פורענות, והקובע עצמו במסילה העולה בית ה' הנהו אדם השלם, רק דאף בשלימות יש דרגות, שיש שלם בדרגת "לחמניית ביס", ויש שלם בדרגת "חלה של טיש", וכל הדרגות השונות שבאמצע, ואף אם מוצא בעצמו חולשות וחסרונות, הנה אדרבה טוב הדבר ששת ליבו לזאת ויעלה ויתקן עצמו כפי מה שהוא, ועכ"פ זוהי מדריגתו עתה.

והמציאות היא שאנו רואים שאותם שאין מקבלים את מדריגת עצמם אלא סבורים כל הזמן שאינם כהוגן, הנה יותר קשה להם להתקדם מהמקבל את עצמו כפי מה שהוא רק רוצה להמשיך, דיותר יש מוטיבציה וחשק להשקיע לעלות ולהתעלות כשמרגיש טוב עם עצמו באשר הוא ומרגיש הצלחה, לפי דשאיפה להתקדם קיימת בטבע בלב ובנפש כל אדם בריא בגופו ובנפשו, כל אדם שמצליח רוצה לעלות ולכבוש עוד, כך הוא טבע האדם. אך אדם שאין מרגיש עצמו בטובה ומרגיש את עצמו כנכשל הנה אין לו מוטיבציה טבעית להתקדם ולהשקיע שהרי הוא רואה את עצמו כנכשל, ואף אשר ישקיע הוא רק כעין הכרח וכפיה עצמית כיון שיודע שהוא חייב ואינו ברצון ליבו אלא בכפיית עצמו.

ומתוך שכך הוא המציאות סבורים רבים שמי אשר ירגיש עצמו בטובה ומצליח, יפסיק להשקיע ויסתפק באשר הגיע וזכה כבר, אך זה טעות, ומה שגורם להטעות הוא לפי שהם עצמם אינם מרוצים מעצמם ולכך אין להם חשק והכל אצלם בכפיה עצמית, ובאמת נכון אצלם הדבר שלוּ ירגישו טוב לא ישקיעו, שהרי רצון בלא"ה אין להם ואך תחושת הכשלון והחיוב גורם להם להשקיע ולכך משירגישו טוב נראה להם שיפסיקו להשקיע.

אך כל זה טעות, אלא אדרבה המרגיש מצליח יותר מתגבר אצלו החשק להעפיל עד מעל שמים חסדך. והגע עצמך! שני סוחרים שבאו ליום השוק ללייפציג, ואחד מהם עולה מעלה מעלה וכל אשר יעשה יצליח והוא רוכב על במתי ארץ, והאחר ירד ונופל מדחי אל דחי, ועתה אצלו אותו יום השוק הוא המכריע אי יצליח להתאושש ולחזור למעמדו ולעשירותו או יוכרח להכריז על פשיטת רגל, והנה שניהם באו ליום השוק, והגע עצמך למי משניהם יותר קריטי וגורלי אותו יום השוק? הנה פשיטא שלהסוחר הנכשל. אך הגע עצמך עוד, מי משניהם יותר יש לו סיכוי בדרך הטבע להצליח עתה? הנה ודאי להמצליח. וזהו לפי שיש לו רוח עוז ותעצומות ותחושת הצלחה, ומשא"כ הנכשל רועד כעלה נידף לאשר הוא מרגיש שלא הולך לו וכו' וכו', הנה לך שככל שאדם מרגיש טוב ומצליח כן יוסיף אומץ ויגביר חיילים לעלות בתורה ויר"ש וכל מידה נכונה, על כן מהראוי שכל אחד יכיר מקומו ומדריגתו ויהיה מרוצה ושמח בחלקו, ומשם יעלה ויתקדם ויצליח בס"ד, ולא שירגיש כל הזמן שמצבו אינו טוב, כי זה מייאשו מלהתקדם.

רק מה? יש כאלה שחושבים וזה גם עוד איזשהו חשיבה מוטעית; שלא יכול לקרות איזשהו טעות או כישלון, ואם הם מוצאים את עצמם במשהו שהוא לא בדיוק איך שהם ציפו מעצמם אז הם גם מרגישים את עצמם רע מאוד, וזה טעות גדולה! כי בעצם לוּ הם בעצם היו מכירים את עצמם הם היו יודעים שבעצם זה מתאים שכך יהיה, בתוך המציאות של עצמם זה מתאים שכך יהיה שתהיינה נפילות וכישלונות כי "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", תמיד אנחנו צריכים לנסות ולקדם דברים אבל לא להרגיש רע עם זה, זה בעצם הא"ב של בטחון עצמי.

עכשיו יש כאן עוד חלק עיקרי מאוד בכל הענין הזה, שבעצם אנחנו צריכים כל אחד מאיתנו להכיר את עצמו את טבעיו ותכונותיו, ולהבין שהגדילה שלו היא מתוך המציאות של עצמו, ואין לי שום אפשרות לגדול לפי מציאויות של אחרים או לפי כישורים של אחרים, אני יכול לגדול רק לפי הכישורים שלי.

בוא נראה איזשהו סיפור שהוא מאוד נוח לדבר ע"ז כי זה יכול לתת איזשהו כיון גדול על הנושא הזה, עד כמה שאנחנו יכולים להבין את זה, החזו"א, ידוע שהן בתורה והן בהנהגה בכל הענינים שהוא היה חותך דברים וקובע דברים, היה בשנחאי כולם יודעים היה נושא שם של היום כיפור, אז הוא שלח לשם את המברק "אחים יקרים איכלו ברביעי וצומו בחמישי ואל תחושו לשום דבר", היה לו משנה ברורה והלכה ברורה במקום אחד.

והנה היה מעשה, שהמעשה הזה כמדומה שלא הודפס ב"מעשה איש", אם כי הייתי מדפיס אותו על הכריכה, ואת המעשה הזה שמעתי פעם מאיזשהו ת"ח, וסיפרתי אותו פעם לאברך אחד חשוב, והוא אמר לי שהמעשה הזה היה עם סבא שלי; היה יהודי שהיה חולה והיה לרופאים ספק בסיגנון הטיפול הראוי לאדם הזה, וזה היה ספק שהרופאים לא הצליחו להכריע אותו, לא היה אז את האולטרה סאונד, והסי טי, המחשבים המשוכללים של היום, הרנטגנים של לפני שבעים שנה לא היו כ"כ חדים ובהירים, והיה להם ספק במציאות במצב שהמציאות היתה כך, אם לא יעשו שום טיפול, אז לכל הצדדים החולה הזה ימות תוך כמה חודשים, אך אם הבעיה שלו היא בעיה א' וינתחו אותו הוא יחלים, ואילו אם הבעיה שלו היא בעיה ב' אז אין מה לעשות והולך האדם לבית עולמו תוך איזה חודשים, ואם יטפלו בו הוא ימות במקום, זה היה הספק, והרופאים לא הצליחו להגיע למסקנא, והסיפור הגיע לחזו"א והוא תקע עצמו בדבר והכריע מה שהכריע, ועשו על פיו והחולה מת במקום, בעצם היה טעות.

וכשבאו וסיפרו לחזו"א את מה שקרה, אז הוא אמר שלוּ יבוא לידו עוד סיפור כזה, לא כזה ממש, כי הוא ודאי לא יחזור על אותה טעות עוד פעם, אבל לוּ יבוא לידו עוד סיפור כעין זה, הוא עוד פעם יכריע מה שיכריע. והוא אמר כך, כשאמרתי את מה שאמרתי ידעתי שזה לא מאה אחוז, ידעתי שיש צד שזה לא כך, אבל זה היה דרגת הכרעה שמכריעה נפשות, אני לא יודע מה סיבת וטעם ההכרעה, האם רובא דאיתא, רובא דליתא, אומדנא דמוכח, או אין ספק מוציא מידי ודאי, אך זה היה דרגת הכרעה שמכריעה נפשות, ולכך זה מה שהיה צריך לעשות, ודברים נמדדים לא במבחן התוצאה, אלא במבחן שעת ההחלטה, ושעת ההחלטה זה מה שהיה צריך להחליט לפי השיקולים והנתונים, ולפי השיקול דעת ע"פ תורה, לפי המציאות שהיתה זה מה שמוטל לעשות, אז זה לא איזה משהו שאני צריך כעת להתחרט, היה לו צער והוא בכה והוא היה בלוויה, הנכד סיפר לי שהיה שם בשלושים איזה נכד נולד לההוא, הוא היה סנדק, נכד שנקרא ע"ש הסבא, היה לו ידידות גדולה עם המשפחה, אבל זה לא קשור, זה מה שהיה צריך לעשות, הוא לא הרגיש איזשהו אשמה.

בוא נשאל; היה מותר לו לא לפסוק את זה? ודאי שכן! ואדרבה אם הוא לא היה פוסק את מה שהוא פסק היה תביעה עליו! כי זה היה מצב שהשב ואל תעשה זה גם פסק, מה, השב ואל תעשה זה לא לפסוק? כשצריך לעשות ולא עושים זה גם נקרא לפסוק, וזה מה שהיה נכון לעשות.

עכשיו, מה קורה בעצם לבנ"א? הרבה בנ"א הסיבה שהם לא מוכנים להחליט כי הם רוצים שהחלטה תהיה מאה אחוז מוכחת, לא מתאים להם להחליט החלטה שעלול להיות שהיא בסוף תתברר כטעות, אבל אין מה לעשות, הצורה שהקב"ה ברא את העולם שאנחנו נמצאים כל הזמן, אולי בחורים צעירים עוד לא כ"כ רגילים בזה, אבל ג"כ יש דברים שקשורים גם לבחורים צעירים, כשקובעים חברותא האם אפשר לדעת באופן מוחלט היצליח ה' דרכי אם לא?! אבל אני צריך לקבוע חברותא כעת, ומתי אני ידע האם הקביעה הזאת היתה מוצלחת או לא רק אחרי שאני אלמד איתו איזה תקופה, אני אדע האם השידוך הזה היה טוב או לא?! אני לא יכול לדעת מאה אחוז מראש ואני חייב להחליט כעת, אני לא יכול, מה אני יעשה; אני אקח לנסיון? אני אקח להשכרה? להחלפה? הרי זה לא עובד כך, כל החיים אנחנו נמצאים מול מצבים שאני צריך כעת להחליט החלטה שאמיתות ההחלטה או טעות ההחלטה היא רק בשלב שאי אפשר כבר להחזיר אחורה, זה המציאות של החיים.

אחד מהסיבות שגורם לאנשים לא להחליט זה בגלל שהם רוצים מאה אחוז, וזה גם משהו שהם לא מכירים את עצמם, הם שכחו מה שהרמח"ל כותב במסילת ישרים: "אין לך חכם שלא יטעה ויצטרך ללמוד מדברי חבירו ולפעמים אף מדברי תלמידו". הם בעצם לוקחים לעצמם יקר וגדולה יותר מהמציאות של הבנ"א, כי הבנ"א הכי חכם אין לך חכם שלא יטעה.

החזו"א כותב באיזה מכתב "הנני מוצא את עצמי מלא טעויות". כך הוא כותב, וראיתי באיזה ספר שחיבר איזה יהודי יקר ועסקן, היה לו הרבה קשר עם החזו"א, הוא חיבר איזה ספר בשנים האחרונות על החזו"א והוא מביא את המכתב הזה, והוא מביא סיפורים נפלאים 'בדידי הוה עובדא' על עצת החזו"א, ועצתו כאשר ישאל איש בדבר האלוקים, ולא נחה דעתו של אותו מחבר עד שהוא אומר שמה שהחזו"א כותב "והנני מוצא את עצמי מלא טעויות" מענוה הוא כתב את זה, כך הוא כותב.

אבל האמת היא שהתלמידי חכמים שהיו אצל החזו"א יודעים שהחזו"א מתכווין כפשוטו, כי אין לך חכם שלא יטעה, הנני מוצא עצמי מלא טעויות, הוא התכוין כפשוטו, כי אין לך חכם שלא יטעה, ולא היה לחזו"א בכלל בעיה בזה, ולכן הוא גם לא חשש, כי הכוח שניתן לבנ"א להכריע על פי שיקול דעת, הכרעות של שיקול דעת זה לא הכרעות ברמה מתמטית כמו אחד ועוד אחד זה שתים, שיקול דעת זה הדבר נוטה, זה נוטה כך, יותר צדדים יותר נראה זה כבר סיבה להכריע.

לפני כמה שנים היה לי איזשהו התעסקות עם שידוך לנכדה של אחד מגדולי הדור, והכרתי את הבחור וישבתי ודנתי עם הסבא של הכלה, של הבת, זה היה בעצם לפני השידוך על הבחור ההוא, והיה איזשהו חשש ריעותא על הבחור באיזשהו דבר, הוא היה בחור מופלג, אבל היה איזשהו נושא שהיה מקום לדון עליו. ודנתי לפניו על הענין הזה, והוא אמר לי, בתוך הדברים הוא אמר לי כך; אם בסוף יוכרע ללכת על השידוך הזה והשידוך הזה יצא לפועל, ואחרי שנתיים אנחנו נראה שהבעיה שחששנו באמת קיימת אז אפי' לא יעלה על הלב אוי למה בשעתו עשינו את זה, אפי' לא יעלה על הלב כזה מבט, אנחנו רק נבדוק איך פותרים את הבעיה, ולמה? כי אנחנו דנים ומשתדלים בשעת ההחלטה ללכת בדרך ישרה וזה מה שמוטל עלינו ואין לנו אפשרות להיות בערבות מוחלטת האם ההחלטה שנחליט היא מאה אחוז, ומה שמוטל עלינו זה לעשות מה שמתוך שיקול דעת ישר ונכון, מה ראוי לעשות, ואם אחרי זה התברר שלא, זה לא איזה משהו אוי וי מה עשיתי עשיתי כי כך היה נכון לעשות, כי בזמן ההחלטה היה ראוי לעשות, זה שאחרי זה התברר שקיימת בעיה, אכן בהחלט נבדוק מה ניתן כרגע לעשות, מה אפשר כרגע לסדר, ותו לא.

בזיכרוני היה פעם דבר, לא יודע אם הדור הצעיר מכיר את זה או שמע את זה, היה פעם דבר שזה נקרא מבצע אנטבה, היה משהו שחטפו מטוס עם נוסעים ישראלים לארץ אויב, הכריחו את הטייס לקחת לארץ אויב, והישראלים שם פלשו לשדה התעופה השתלטו שם על העסק ושיחררו ורק אחד נהרג, והיה אז כוחי ועוצם ידי בכל העולם, מבהיל על הרעיון זה עשה רעש גדול בכל העולם, הרב שך אמר אז שמוע'ס והוא אמר בואו תשמעו אבל איך ההסתכלות של תורה צריכה להיות על הענין, הוא אמר אני לא איש צבא ואני לא מומחה אני לא יודע, אבל דבר אחד ברור; אם כשתיכננו לעשות את זה היה צד גדול שיהרגו הרבה, הם נסעו לשם עם שמונים אלונקות, ואם היה צד שיהרגו הרבה, אז זה עוול גדול מה שעשו שם, עוול גדול מה שיצאו למבצע הזה, ומה שזה הצליח זה לא מצדיק את החוסר אחריות ואת העוול שנעשה כאן, ואם לפי השיקול דעת זה היה נראה לפי הצדדים של מי שמבין בזה, זה היה נראה שזה קרוב לשכר ורחוק להפסד, וזה שיקול דעת שראוי לסמוך על ע"ז, אז גם אם בסוף זה היה נכשל ח"ו אז זה גם היה נכון לעשות את זה, כי דברים נמדדים במבחן שעת ההחלטה ולא בתוצאה, הוא אמר; זה הסתכלות של תורה לא של רחוב, הרחוב בודק כל דבר מה קרה בסוף, הוא אמר אבל זה לא הסתכלות של תורה.

והנה אותו חזו"א שהיה כ"כ בעולם ברור והחלטי, סיפר לי נכד של ר' ניסים ששמע את זה מסבו, וגם נכד של ר' חיים שאול קרליץ ששמע את זה מסבו, שהחזו"א היה כ"כ ביישן שאפי' זימון שלושה הוא לא היה עושה, זימון שלושה הוא לא היה עושה מחמת בושה, היה היה אומר "קרליץ זה משפחה ביישנית", זה רגיל במשפחה, לא היה עושה זימון, עכשיו יש לי שאלה למה הוא לא הלך לקורס לביטחון עצמי, להעצמה עצמית, יש קורסים? כנראה זה לא הטריד אותו, זה לא בסדר העדיפויות שלו, היה לו מה לעשות בחיים, ז' כרכי חזו"א, כל עולם התורה וכל עולם הישיבות החזו"א הנהיג אבל הוא היה ביישן עד כדי שאפי' זימון שלושה.

היה פעם איזה אירוע בישיבה שהוא היה, והפונביז'ר רב עשה לו כפיה בדברים שיתן נאום, כמה שהוא לא רצה, כפייה, הוא עלה לבימה והוא אמר נאום של שלוש מילים: "כל עצמותי תאמרנה" וירד מהבמה וחזר למקום, זה היה נאום של החזו"א.

אבל היה איזה שבת אחד שרבי זלמן סורוצקין התארח בב"ב, הוא הולך קבלת שבת מעריב, הוא רואה מודעות בעיר שהגאון רבי זלמן סורוצקין ידרוש, אני לא יודע אולי שלוש שעות אחרי כניסת שבת בענין זה וזה, והוא אפי' לא ידע במה מדובר, אבל הוא הבין שמי יכול להיות שעשה את זה אם לא החזו"א והוא נכנס לחזו"א; אתה מבין טוב יש כאן איזה פירצה וצריך דרשן טוב, ואתה הרי יש לך פה טוב אז אתה תדרוש, הנה כשצריך דרשה רבי זלמן סורוצקין ידרוש, צריך שהחזו"א ידרוש?! כדי לסדר ענינים דוקא חייב להיות שאני יהיה הנואם?! אז רבי זלמן סורוצקין ינאם, ברוך ה' גם זה מסודר, והחזו"א דאג שיהיה מודעות וברוך ה' יש דרשן, יהיה מי שידרוש, גם שתהי' דרשה החזו"א דואג מאחורי הקלעים, והכֹל על מקומו יבוא בשלום.

מי החליט שכל אחד אמור להיות איזה דרשן גדול, ואיזה אחד שכשהוא פותח את הפה כולם מקשיבים? מי החליט את זה? מחליטים דברים שלא שייכים ואז מרגישים רע, מרגישים מה יהיה איתי, ואני לא מצליח, ההערכה עצמית זה שבן אדם מכיר את עצמו, את החושים ואת הכישורים שלו, והוא מתפתח לפי מה שהוא והוא לא מחפש להתהדר בנוצות לא לו, והוא לא מחפש מה שקיים באחרים, הוא מחפש להיות רק מה שעצמו, והוא שלם עם עצמו, וחי עם עצמו והכל בסדר, וכל ההרגשות הקשות נובעות מכל מיני החלטות שגויות שמישהו מחליט שצריך להיות כך וצריך להיות כך, והצלחה זה נקרא כך, ושיעור כזה ושיעור כזה, והוא מרגיש רע, אבל כל זה קושיא מעיקרא ליתא, מי ביקש ממך להחליט כך?!

הרמב"ם בהקדמה לפי' המשניות בזרעים הוא כותב שם על הרי"ף: "ואין תפיסה עליו בהן אלא בהלכות מועטות לא יגיעו עד עשר בשום פנים". הוא אומר בכל כתבי הרי"ף אין עשר טעויות, כך הוא כותב, אין אפי' עשר טעויות בכל ספרי הרי"ף, כך הרמב"ם משבח את הרי"ף, המקרים שהרמב"ם חלק על הרי"ף זה בעשרות מקרים, אבל לא כל מקרה שהוא חולק עליו אז זה טעות, אבל אין עשר טעויות כך כותב הרמב"ם, אבל זאת אומרת שהיו כמה טעויות כך הרמב"ם אחז שהיו כמה טעויות, וכשהוא כותב על טעויות משמע שזה סוג טעויות שאילו היה הרי"ף מצוי אז הייתי מראה לו שהוא טעה כאן, זה המשמעות של זה כי הרי הוא לא אומר שהוא חולק עליו, שהוא חולק עליו הרי בהרבה מקומות, רק זה דברים שהוא אוחז שזה בגדר טעות, ולא נגרע כבודו של הרי"ף בזה.

יש באיזה מקום בתשובות הרשב"א אני לא זוכר כרגע איפה זה, אבל בזיכרוני שלפני שנים ראיתי כך, מישהו שואל את הרשב"א על איזשהו פסק שלו, והוא כותב לרשב"א בשאלה; אני מבקש ממך שתודה שטעית שתחזור בך מהפסק, כך הוא השואל כותב לרשב"א. אז הרשב"א מצא לנכון להתייחס לדרישה הזאת והוא כותב לו בתשובה; מה שאמרת לי מה שביקשת ממני שאני אודה על האמת ואני לא אחשוש לחזור בי מהטעות שלי, אני לא מבין אותך למה אתה חושב שיש לי בעיה להודות בטעות, הלוא תראה הרמב"ם והראב"ד נחלקו בהרבה דברים ובכל מקום שהם נחלקו אחד צודק ואחד טועה, הראשונים בינם לבין עצמם לא אחזו "אלו ואלו דברי אלוקים חיים", כשהרמב"ם והראב"ד חולקים הם לא אחזו "אלו ואלו דברי אלוקים חיים", אלא כל אחד סבר על האחר שהוא פשוט טועה, גם כשתנאים חלקו הנה התנאים בינם לבין עצמם לא אחזו "אלו ואלו דברי אלוקים חיים", אנחנו הקטנים שאנחנו לא בעלי דעה לקבוע מול ראשונים או מול פוסקים לכן המבט אצלינו זה "אלו ואלו דברי אלוקים חיים", אבל כשהרמב"ם מתווכח עם הראב"ד וכי הוא אוחז ש"אלו ואלו דברי אלוקים חיים"?! הוא אוחז רחמנא ליצלן מהאי דעתא, והוא אומר לו אדרבה רחמנא ליצלן מדעתא דידך, זה פשוט הרי שהם לא אחזו זע"ז "אלו ואלו דברי אלוקים חיים", כך הרשב"א הרי כותב, הוא כותב הרי בכל מקום אחד צודק ואחד טועה, וכלום נגרע מכבוד אחד מן החכמים הללו במה שזה כך, אז למה תחשוב שיש לי בעיה להודות בטעותי, כך הרשב"א כותב לו ואח"ז מתחיל להגיד לו אבל האמת יורה דרכו, והוא מסביר לו את עצמו, אז ראשונים הסכימו שיהיה להם טעויות אבל יש כאלה שלא מסכימים שיהיה להם טעויות ואם יש להם טעות זה בעיה מאוד גדולה, כנראה שהם גדולים מאוד...

למה הלכה כ"בתראי"? כתוב בגלל שהבתראי ראו את דברי הראשונים והם בכל זאת חלקו עליהם ואילו הראשונים היו שומעים את הסיבה שהאחרונים חולקים הם היו חוזרים בהם, כך כתוב בראשונים. זאת אומרת שכל ההלכה של בתראי מבוסס בעצם על מקרים שהבתראי תפסו את הראשונים בעצם באיזה טעות, כי אין לך חכם שלא יטעה ואעפ"כ יכול להיות שדורות נהגו בהלכה, הרי היו בדורות האלה של הראשונים, בכל הלכה כבתראי הרי עד שהגיעו הבתראי נהגו כקמאי והגיעו הבתראי וחלקו עליהם, ומאז נהיה הלכה כמו הבתראי וקודם היה הלכה כמו הקמאי, וכך היא דרכה של תורה, ולא נגרע מערך ה"קמאי" בזה שאחרי זה ה"בתראי" גילו שבדברים האלה צריך לשנות את הדין, מי שמכיר את עצמו יודע שאין לך חכם שלא יטעה ואין לו בעיה בזה, וכשהוא טועה הוא מודה הוא לא מתבייש בזה, וכך היא דרכה של תורה.

שמעתי פעם בשם איזשהו אדם גדול שהוא אמר כך, הוא אמר שלאנשים יש שתי טעויות וטעות אחת נובעת מהשניה, טעות אחת יש להם שהם חושבים שאדם גדול לא יכול לטעות, וזה נובע מטעות אחרת שהם חושבים שאם הוא טעה הוא לא גדול, אבל אדם גדול יכול לטעות והוא נשאר גדול גם אחרי שהוא טעה, לא לנו איזובי הקיר להחליט מתי אדם גדול טועה, ולא כל הרוצה ליטול את השם יטול, הוא יקבע 'מקלו יגיד לו' מתי אדם גדול טועה, צריך להיות בר הכי בשביל זה, לא לנו הקטנים לקבוע את זה, אבל לדעת שזה כך, והמציאות של דברים של שיקול דעת.

והרי כולנו יודעים את מה שהרמב"ן בהקדמה למלחמות כותב שחכמת התורה זה לא כמו חכמת התישבורת, זה לא כמו מתמטיקה שזה דברים מוחלטים כמו מתמטיקה של תרגילים, וזה דברים שתלויים באובנתא דליבא, בסברא ואובנתא דליבא, שיכול להיות כל מיני דעות בדברים האלה, וזה בעצם מה שגרם את כל עניני המחלוקת מה שיש בכל כך הרבה הלכות, יש כ"כ הרבה מחלוקות, בתנאים ואמוראים, וראשונים ואחרונים וכו' כי חכמת התורה זה לא כמו מתמטיקה שזה דברים מוחלטים שלא שייך ע"ז ויכוח, וכך ברוב עניני החיים זה נעשה בצורה הזאת.

וצריך לדעת שחלק ממציאות של בנ"א אולי חלק נכבד מאוד מה"בְּצֶלֶם אֱלֹקִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט, ו). שהקב"ה נטע באדם כוח שזה ממש כוח עצום ונשגב שיהיה ברי בדעתו, שיהיה לו דעה ויהיה בטוח בה, מה שבטבע הפשוט אדם יש לו דעה והוא בטוח בדעתו, זה לא שזה בטוח מאה אחוז שזה הדעה הנכונה ביחס לאחרים, כי גם לשכנגדו יש דעה, אבל עכ"פ המציאות של כל אחד זה לחיות לפי דעתו.

בוא נגיד כך, 95% כמדומה שלפחות 95% מהעולם יכולים להגיד את המשפט כדלהלן; שיש חכמים פי שתים מהם ויש פי שלוש מהם ויש חצי מהם ושליש מהם ויש כמותם, כך המציאות של לפחות 95% מאוכלוסיית העולם.

עכשיו בוא נשאל שאלה: בעצם רובא דרובא של אנשי העולם יש אנשים חכמים פי שתים ופי שלוש מהם, א"כ מה בעצם אמור להיות, שבעצם כל החלטה שאדם מחליט לוּ אם הוא היה דן על ההחלטה הזאת עם מישהו חכם פי שתים ופי שלוש ממנו הרי לא יתכן שההחלטות יהיו אותו דבר, שא"כ חכמתו של ההוא שהוא פי שתיים ופי שלוש ממני מאי אהני ליה אם בכל דבר שאני מבין זה בדיוק כמוהו אז במה הוא פי שלוש ממני? אבל הוא כן פי שלוש או פי שתים ממני. וא"כ מה המשמעות של זה? וכי באמת מוטל עלי להבין שכל מה שהקב"ה נתן לי דעה בינה והשכל זה כדי שאני לא אשתמש בזה, אלא כדי להשתמש בשכל והבנה של אחרים, היתכן כדבר הזה?

אז בעצם הקב"ה ברא כל בנ"א עם כוחות ויכולות לנהל את עצמו מתוך עצמו, כמובן שיש דברים שהוא לא בתורת, לא בא להגיד שכל אחד בכל נושא הוא יכול להחליט, יש דברים שהוא לא בתורת, לא מכיר את הנושא הזה, זה לא בתחום שלו זה לא ברמה שלו, או כל דבר לפי ענינו, אבל לדעת את הקו הכללי, את הקו הכללי צריך לדעת שכל אחד הוא ראוי להגיע למצב שיהיה לו דעה והבנה ולהיות שלם עם עצמו, וזה מצב פשוט בטבע האדם, ומי שלא כך זה איזשהו חולי, זה איזשהו נערווי'ן וחולי או כל מיני שיבושים שגורמים לו לא להצליח להתקדם, להיות תקוע וכל דבר לחשוש, שכל החששות האלה והפחד מהחלטה זה לא דבר בריא, לאדם שהוא בריא ומאוזן אין לו את זה.

עוד שמעתי פעם מאיזה יהודי שהוא נכד של ר' מאיר קרליץ אח של החזו"א, הוא אמר לי שמקובל אצלם במשפחה שהחזו"א אמר שצריך להתייחס להחלטה כמו לגורל, אחרי גורל גמרנו זה מה שעלה בגורל, מה אתה רוצה, יש לך תלונות? זה מה שעלה בגורל, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, כי יש כאלה שגם אחרי שהגיעו להחלטה הם כל רגע מתחילים לחשוב; צודק ההחלטה לא צודק כן נכון לא נכון, הם לא מצליחים להיות שלמים, עד שהם הגיעו להחלטה ה' ירחם, אבל גם אחרי שהם הגיעו להחלטה הם כל רגע מנסים לפתוח ולהעלות צדדים וצידי צדדים, החזו"א אמר שאדם צריך להתייחס להחלטה שלו כמו לגורל.

אלא א"כ איגלאי מילתא למפרע שהיה חסר כמה פתקים שם שכל ההגרלה היתה טעות מעיקרא, אם התגלה עוד נתונים שהופכים את ההחלטה הקודמת שלא היו ידועים בשעת ההחלטה, נתונים מוחלטים שהופכים את ההחלטה למקח טעות, גם בגורל יש מקרה של מקח טעות, היה חסר מספרים היה מספרים שקולים.

אבל בכללות צריך לדעת שרגע ההחלטה זה הרגע שבו בנ"א הוא הכי עירני והכי בודק וחוקר ודורש ומעמיק כדי להצדיק את ההחלטה, כדי שההחלטה תהיה מוצדקת והסיבה שאחרי זה הוא מנסה לפתוח, אם אין לו נתונים חדשים שבאמת לא היה לו קודם זה רק נערווי'ן, כי גם לא יתכן, זה גם מילתא בטעמא מה שהחזו"א אמר להתיחס להחלטה כמו לגורל, זה לא איזה חוק, זה מילתא בטעמא, כי באמת ברגע ההחלטה אז הבנ"א הוא הכי מיטבו והכי לוקח אחריות שההחלטה אכן תהיה מוצדקת אז יותר מזה לא מוטל עליו, והרעיון לפתוח את ההחלטה זה מגיע מחששנות ופחדנות, לא מדבר עניני לא מסיבות עניניות.