בן ישיבה - יושב אוהלים

אנחנו בני ישיבה! אולי נתבונן קצת במהות של בן ישיבה ובאופיו, מהי האופי והצורה של בן ישיבה.

אז בא נראה, במקום הראשון שהוזכר בתורה הענין של ישיבה, אצל יעקב כתוב: "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה, וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (בראשית כה, כז). יש כאן הגדרות! עשו היה "אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה", ויעקב היה "אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים", מה זה "ישב אהלים"? בתרגום כתוב: 'משמש בית אולפנא'. רש"י אומר "יֹשֵׁב אֹהָלִים" 'זה אהלו של שם ועבר', מיושבי בית המדרש. ומהו המגביל ל"יושב אהלים" הנה עשיו "איש שדה".

והנה זה אנחנו מבינים פשוט, שהמעלה העליונה זה להיות "יֹשֵׁב אֹהָלִים" ואילו להיות "אִישׁ שָׂדֶה" זה דרגה פחותה, אבל יש כאן בפסוק עוד איזשהו הגדרות שמאפיינים את ההבדל שבין יעקב לעשיו, אז הבה נראה את הענין, מה זה איש תם? פירש רש"י: 'אינו בקי בכל אלה', הוא לא בקי בעניני ציד ושדה, 'כליבו כן פיו, מי שאינו בקי בכל אלה קרוי תם', זה מה שרש"י כותב על עניני תם, 'אינו בקי בכל אלה' הוא אינו בקי בעניני ציד ושדה, תיכף נראה מה זה, 'כליבו כן פיו, מי שאינו חריף לרמות קרוי תם'.

ועכשיו יש לדון [ההגדרה של יעקב שנקרא 'איש תם' והוא לא 'איש ציד' שהרי אינו בקי בכל אלה כש"כ רש"י, האם זה קשור לענין של 'יושב אהלים' או שזה שני דברים נפרדים? דהיינו אם במקרה מלבד היותו יושב אוהלים הוא היה גם איש תם, או שהאיש תם הוא צורת יושב אהלים? ובעיקר יש לשאול] האם המאפיין של תם, זה מעלה או שזה רק לא חסרון, אבל זה גם לא מעלה הענין של תם? אולי מסברא היה  מקום לומר אולי, שעדיף כן להיות בקי בכל אלה, שיהיה עוד יכולת חכמה ואפשרות גם לענינים האלה של יודע ציד, מה נגיד שאולי מי שבקי בכל אלה הוא יותר קושר את עצמו לעניני עוה"ז, וממילא יותר קשה לו להיות יושב אהל, ולאיש התם יותר קל להיות יושב אהל, וא"כ באמת תם זה שטיק'ל חסרון, זה קצת חסרון, רק משתלם שיהיה לאדם את החסרון הקטן הזה כדי שיהיה לו יותר קל להיות יושב אהלים, בטח שזה מחיר קטן לעומת המעלה העליונה של יושב אהלים, ולפי"ז אם אנחנו באמת נמצא אדם שיש את שתי הדברים גם יודע ציד וגם יושב אהלים אולי הוא הכי מוצלח, כי הוא כולל את כל המעלות, זה מה שיש כאן לדון בענין, האם זה באמת כך?

והנה בדברי רבותינו יש משמעות ש"תם" היא מעלת יעקב בעצם, דכשנתבונן נמצא שתמיד כשמוזכר הענין של תם, משמע שבאמת הענין של תם הוא מעלה בעצם, שמעלותיו של יעקב הם היותו "אִישׁ תָּם" והיותו "יֹשֵׁב אֹהָלִים", וצריך להבין מה באמת המעלה בזה ולמה זה מעלה, למה להיות איש תם זה מעלה? וגם למה האיש תם הוא והיפוכו של האיש יודע ציד, "עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" ז"א שהאיש תם זה ההיפך של האיש יודע ציד, איפה הדבר והיפוכו בין האיש יודע ציד לאיש תם? והנה רש"י מבאר "יֹדֵעַ צַיִד" - 'לצוד ולרמות את אביו בפיו', ושואלו: אבא, היאך מעשרין את המלח? והאבן עזרא מבאר "יֹדֵעַ צַיִד" - 'מלא מרמות כי רוב החיות בדרך מרמה יתפסו', זאת אומרת הצורה של צידה זה, הרי שמים מצודות בשדות וביערות, איזה תחבולות שבעצם מפתה את החיה ליכנס למצודה מחמת שיש לה איזה פתיון שמה, איזשהו אוכל, ובעצם צורת הצידה היא בצורה של איזה רמאות, שבעצם מרמים את החיה שכאילו יש כאן משהו שטוב לה שיש לה שם אוכל, וזה גורם לה שהיא נכנסת למלכודת והיא נתפסת. זה הענין של צידה, המושג הזה זה היפך המידה של יעקב כליבו כן פיו, כי כאן הוא עוסק באיזשהו ענין של רמאות. ויש בענין של צידה עוד חלק, שצידה זה מלשון "מארב" כמש"כ "וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה, וְהָאֱלֹקִים אִנָּה לְיָדוֹ" (שמות כא, יג), ז"א שצידה, משמעותה היא איזשהו דרך ערמה להשתלט על הבע"ח, איך לעשות איזשהו תיחכום להשתלט.

ומעתה בין נבין דאם עשו היה רק יודע ציד, אבל הוא לא היה "איש" יודע ציד, אולי היה ניחא, שמה שיש לו שכל איך להתחכם כשהדבר הזה נדרש, דהיינו שיודע להתחכם לרמות כשנדרש כגון "עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל" (שמואל ב' כב, כז), אין הכי נמי זה לא חיסרון, אבל המשמעות של איש יודע ציד משמע שבטיבעו הוא היה כזה, ז"א שעוד לפני שהזדמן לו המקרה שבו הוא צריך איזה תחבולה וערמה, זה כבר מתאים לו דאופיו הטבעי מתאים למקצוע הזה להיות דריע'ר ושתלטן, איך להתחכם ולהשתלט בדרכי ערמה, זה היה עשו "איש יודע ציד", זה היה בטבעו, הוא היה מוכן בטיבעו למקצוע הזה איך לתכנן ולרמות ולהשתלט, ויעקב איש תם, האיש שבו, המוכנות הטבעית שבו, הטבע הפשוט שלו זה להיות פיו וליבו שווים, ולא לחשוב איך לרמות, הצורה הטבעית של יעקב, זה איש תם שפיו וליבו שווים, כליבו כן פיו, ואין לו מוכנות בטבע, לעניני רמאות.

למה באמת זה מה שמאפיין את עשו וזה את יעקב? כי הרי יעקב לא רואה את תפקידו בעולם לקחת מהעולם ולהרוויח לעצמו, הצורה של הצדיקים, זה לא צורה שהם מחפשים את הלקחת ולהרוויח, הפוך הצורה שלהם תמיד איך לתת, ואיך להעניק. ואמנם כל אדם צריך גם משהו לקחת, הוא צריך הרי להתפרנס, אבל זה בעצם ע"י הקב"ה "נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר" (תהלים קלו, כה), אצל הצדיקים הדברים שהם צריכים לקחת, בזה הם נשענים על הקב"ה שהוא דואג להם. כפי שכבר דיברנו את הענין של "ביטחון" שהם נשענים ותחת אחריות הקב"ה, רק שיש את המעט שהם צריכים לפרוע להשתדל, את ה"בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יט), את פירעון המעט. אבל לא זה התפקיד שלהם לא ע"ז האחריות שלהם, האחריות שלהם, הצורה של האחריות שלהם, צורת התעסקותם בעולם, לא איך לקחת מהעולם את מה שהם צריכים לקחת, דבזה הם נשענים על הקב"ה, והם רק פורעים את המעט חובת השתדלות של ה"בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם", הם לא עסוקים בלהרוויח ולקחת, הם לא עסוקים ב"נטילה" אלא ב"נתינה", ממילא אין סיבה שבטיבעם ורצונם יהיה להם איזשהו מוכנות של לרמות ולהרוויח, בכלל לא שייך להם, הם עסוקים רק באיך לתת, איך לתת להקב"ה את כל המצוות, בין אדם למקום, ותורה, ואיך לתת לאחרים את המצוות של בין אדם לחבירו, ואת כל עניני חסד, זה הצדיקים. שהרי כל צורת העולם הוא נתינה ונטילה, ויש צדיק שעסוק בנתינה, ויש את האדם הארצי העסוק בנטילה ולקיחה, כמו שהאריך ב"מכתב מאליהו" בקונטרס החסד.

היה פעם איזה מעשה שאיזה יהודי הגיע לחזו"א, והוא דיבר איתו על כל מיני בעיות של צרות גשמיות שיש בדור, איזה בעיות של כל מיני עניני פרנסה, או מחלות שיש בדור, הוא ככה דיבר על בעיות שיש בדור, והחזו"א אמר לו; 'שזה דאגות של הקב"ה, לא שלנו!'. מה שדאגות שלנו זהו קיום תומ"צ, שבזה לא הקב"ה מתעסק בזה אלא אנו, יש איזשהו חלוקת עבודה, החלק איך יראה החיים שלנו והענינים האלה, זה תשאיר להקב"ה לנהל את הענין הזה, וזה לא צריך להיות הדאגה שלך, רק הדברים שצריכים להיות הדאגה שלנו זה לא הדאגה של הקב"ה, כי מה שאנחנו צריכים לדאוג, ומה שאנחנו צריכים לעשות עניני תורה ומצוות, זה הדאגה שלנו לא של הקב"ה. ועל כן הצדיקים אין טבעם כלל להיות "איש יודע ציד" אלא טבעם להיות "איש תם" שפיו ולבו שווים.

עכשיו, יש כאן עוד איזשהו ענין שיש להתבונן, מפני מי שלא חריף לרמות נקרא תם? מה המשמעות של המילה תם, שהיא מאפיינת את האדם שלא חריף לרמות? והנה בכל המקומות שמוזכר בתורה הענין של תם, ותמים, אז זה ענין של שלימות, "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" (בראשית יז, א), "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים" (בראשית ו, ט), "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים יח, יג), תמיד האונקלוס מתרגם תמים - שלם, גם כאן על הפסוק "וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם" מתרגם אונקלוס 'גבר שלים'. אז צריך לדעת, צריך להתבונן האם מה שהאונקלוס מתרגם שתם זה 'גבר שלים' מתאים למה שרש"י אומר שתם זה מי שאינו חריף לרמות? אז אנחנו כבר יודעים שמי שלא חריף לרמות זה מעלה, אבל מה זה בדיוק שייך לשלימות? האם התרגום ורש"י כאן הם שווים, או זה שתי פירושים?

אז האמת היא, שזה וודאי ממש הן הן הדברים, מה הכוונה "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹקֶיךָ", זה להיות שיהיה ליבו שלם עם ה', מאי משמע ליבו שלם עם ה', "בְּכָל לְבָבְךָ" (דברים ו, ה) רש"י אומר שלא יהיה ליבך חלוק על המקום. אז בוא נראה בדרך משל בין בני אדם, את הענין הזה של ליבו שלם עם חבירו, לפי זה נבין גם כאן; יש אשר שני בני אדם ישוחחו יחדיו על איזשהו עניני עסקים, והם מדברים אחד עם השני איך לקדם את העסק, והאמת שהמטרה של כל אחד זה בעצם איך להרוויח לעצמו, הם מדברים כאילו הצורת הדיבור כאן כאילו, יכולה להשתמע כאילו ההתעסקות שלהם זה התעסקות של שותפות, אבל בעצם לכל אחד יש לו מטרה, איך הוא יכול להרוויח משהו לעצמו מעבר לחלק המשותף שבין שניהם, אז בעצם כל השיחה הזאת ביניהם היא לא שלימה, כל אחד הוא לא שלם עם השני, הוא לא ליבו שלם עם השני, כי הוא בעצם הוא לא פתח את ליבו לגמרי לחבירו, הוא לא מגלה את כל ליבו לעסק המשותף שבין שניהם, כי הוא הרי כל הזמן עסוק בכל השיחה המשותפת הזאת בין שניהם כביכול, איפה זה מתאים לי לאינטרסים שלי הענינים האלה, אז הוא כעת מדבר כאילו איזשהו שיחה שמישך שייכא לעסק שביניהם ובעצם בתוך ליבו הוא עסוק כל הזמן איך הוא מסדר את השיחה באופן שהוא ירוויח לעצמו, אז בכזה מצב הוא לא יכול להיות גלוי לב, הוא לא יכול לגלות את כל מחשבות ליבו לשני כי הרי בעיני השני כאן הוא מנהל כביכול שיחה שבעצם היא לא לצורך עצמו, אז הוא בעצם הוא לא גלוי לב בשיחה הזאת עם השני, השיחה הזאת בעצם על פניו נראית שיחה משותפת, וכאילו זה לא שייך אליו אישית, זה משהו ששייך לשתינו, לעסק המשותף שלנו אבל בעצם הוא לא מגלה את כל ליבו לחבירו, שבעצם הוא מנסה לראות איך הוא יוכל להוביל משהו שיהיה לו את הרווח שלו בענין, שיחה פתוחה ומוצלחת בין שניים זה רק בזמן שבאמת כל מטרת השיחה שבין שניהם, זה באמת מצב ששווה לשניהם, זה הנאה השווה לתרוויהו, שהם שניהם עסוקים בצורה איך יהיה טוב לשניהם, אז יש באמת גילוי לב גמור, עכשיו, אז ממילא מובן שבמצב שאדם מנהל שיחה עם השני, והוא יש לו עוד איזשהו מטרות בשיחה, אז ליבו לא שלם עם רעהו, יש איזה חלקים בליבו שהם לא נמצאים כאן בשיחה הזאת אלא הם נמצאים בהסתר, הוא לא יכול לשתף את רעהו בשיחה בחלקים של נגיעותיו הפרטיות כי הוא מתכננם לבדו, אדם זה הוא אדם שעסוק בלקחת, כי כל הזמן הוא בודק לעצמו בליבו אי הדברים המדוברים עם רעהו, האם הם מתאימים באמת לאינטרסים שלו, האם אינו מפסיד איזה ריווח שיכל להגיע אליו לבדו [דהיינו לא לעסק המשותף ביניהם].

אבל אדם שלא עסוק בלקחת, אז בכל שיחה עם השני הוא את כל ליבו יתן בשיחה, כי אין לו חלקים שהוא עסוק בהם לעצמו, ואם יש איזה דברים שבן אדם יש לו כן, שבן אדם כן מוכרח משהו לחשוב על עצמו, משהו שרק חובת ההשתדלות שהוא צריך משהו לדאוג לעצמו, אז בצורה כזאת גם כשהוא משוחח את זה עם השני הוא גם כן עושה את זה בצורה של "תם" שליבו שלם עם השני, כי אין לו שום בעיה לגלות את כל ליבו לשני, והשני יבין שהענין הזה זה בסדר שהוא רוצה את זה, אם אני רוצה לעצמי איזה דבר שזה ישר ונכון ואני צריך לדבר את זה עם השני, אני מגלה באמת את כל ליבי לשני, את אותו הענין שאני צריך, כי את אותו הענין שאני צריך השני יבין שמהראוי לסייע לי בענין הזה, שזה באמת ענין שזה באמת מגיע לי, ואני צריך את זה, ואני נזקק כאן למשהו, ואני צריך את עזרתו, אני לא צריך לסדר את השיחה בצורה שאני משהו מליבי צריך להסתיר ממנו, ולבוא אליו באיזשהו דרך של התחכמות בצורה שליבי לא שלם איתו, וממילא נמצא שאדם שהוא לא עסוק כל הזמן בצורה של איך להרוויח לעצמו, הנה הוא כל הזמן תם ושלם בכל צורת ההתנהלות שלו, ובתקשורת שלו עם אנשים הוא תמיד תם ושלם בשלימות הלב, בלי שליבו חלוק, ליבו לא חלוק, ליבו תמיד שלם, ממילא האיש הנעלה הזה שהתרגום מגדירו 'גבר שלים', הוא התם הזה שעליו רש"י כותב 'שאינו חריף לרמות, כליבו כן פיו', כי הצורה הזאת שהוא לא עסוק בלקיחה זה לא רק ביחס לאנשי העולם, אלא כל המהות שלו וכל הטבעיות שלו הוא לא עסוק בלקיחה. לכן הוא לא חריף לרמות, חריף לרמות זה מתאים על מישהו שזה בטיבעו, יש לו חריפות בענין כי יש לו לזה מוכנות בטבע אז עניני הרמאות הוא חריף לרמות, יש לו חריפות מיוחדת בלרמות, אבל האיש תם טיבעו לא לזה. ואמנם במקרה שיהיה איזשהו צורך "אחיו אני ברמאות", אבל הוא לא חריף לרמות כי אין לו לזה את המוכנות בטבע, כי "חריף" הוא בעל כשרון בנושא גם כשלא צריך, אך ה"תם" כשלא צריך לא שם לב כלל שיכל לרמות ולקחת לעצמו רק שויתר, אלא הלך בתמימות.

ואם תאמר מה קורה כשאדם שאין טבעו חושב איך להרויח מהשני נתקל ונפגש באדם שחושב ועוסק איך לרמות ולנצל, ובקיצור אדם תמים שנפגש עם רמאי וצריך לנהוג עמו בצורה של "עִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל" (שמואל ב' כב, כז), הרי יתכן שלא ישים אלא לבו איך לעמוד על שלו כמו שצריך? הנה אנחנו רואים אצל יעקב אבינו שני סיפורים בתורה שיעקב נפגש עם רמאים, והוא ידע איך לסדר את הענינים, כי בענינים האלה יעקב לא היה עסוק בלקחת, אלא באיך לא לתת לרמאי לקחת את שלו, לא לתת לרמאי לעשוק אותו, כשיעקב נופל לו מציאות שהוא צריך להיות עסוק איך לא יעשקו ממנו את מה שמגיע לו אז הוא יודע.

דהנה הסיפור שבענין הברכות היה מוטל על יעקב לעשות כאן איזשהו ענין של תחבולה איך לקבל את הברכה, אבל היה משהו שמן השמים סייעו שלא הוא יצטרך לעשות את התוכניות, הוא היה עסוק ב"כיבוד אם", שרבקה נתנה לו הוראות מה לעשות ואיך לסדר את הענינים, והוא אפי' כאן שהוא כן היה צריך לרמות סייעוהו משמיים שהוא לא יצטרך להתעסק בהתחשבנות איך לעשות את זה, כי לאשר היותו איש תם אז כל מקרה של התעסקות בהיפך שלימות, בהיפך צורה של ליבו שלם, באיזשהו תחבולה יש בזה איזשהו טעם לפגם, ומשמיים סייעהו שהוא יהיה עסוק במצוות כיבוד אם, ולהגיע למה שהוא צריך להגיע, למה שבעצם מגיע לו.

היה עוד סיפור שיעקב היה צריך להתעסק ברמאות, וזה עם לבן, ושם הצורה היתה צריכה להיות שהוא יהיה אחיו ברמאות, עם הענין של המקלות וכל הסיפור שמה, אבל מענין שגם שמה כתוב ברמב"ן שמה, על הפסוק "רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ" (בראשית לא, יב): 'הגיד כי הוא רואה את החמס שעושה לו לבן להחליף את משכורתו, ויעשה הנולדים כמראה אשר יצטרך אליו יעקב, ומכאן ואילך לא יעשה יעקב מקלות כי "בוֹטֵחַ בַּה' יְשֻׂגָּב" (משלי כט, כה)', עכ"ל. אז גם שמה זה היה בסוף כעין הוא אמינא כזאת של להתעסק בזה, ובסוף יעקב אבינו עזב את זה ולא יעשה יעקב מקלות כי "בוֹטֵחַ בַּה' יְשֻׂגָּב" והוא הסתדר ככה.

המורם מכל זה, דגם בעת שצריך הצדיק לרמות הוא פחיתות להצדיק לחשוב ולתכנן את הענין, כי אף הלתכנן הוא גרוע בהיותו יוצא מגדר "תם", ובדרך כלל יעזרהו ה' בזה. וזה אשר היה ביעקב בענין הברכות שעשה על דעת אמו שזה מפחית ממשמעות הרמאות ומהצורך לתכנן זאת בעצמו, ולא היה צריך כלל לחשוב איך לרמות כי באה אמו ולימדתו את כל פרטי הענין, הרי שמן השמים לא הטריחוהו אפילו לחשוב על דרכי הרמאות! וגם מלאכת הצידה שלא היה רגיל בה גם לא הפסיד משלילתה כולם, כי אמו אמרה לו להביא מגדיי העיזים אשר בבית שטעמם כטעם הצבי. ובפעם השניה זה היה אצל לבן והוצרך להיות אחיו ברמאות והצליח, [ואמנם אף שם בענין המקלות לא צלחה דרכו, לפי שלבן החליף את משכורתו עשרת מונים, והיה לבסוף בנס בלא תכסיס המקלות כמבואר ברמב"ן שהבאנו בזה].

עכשיו, עדיין יש מקום לדון; אנחנו כבר הגענו, כבר זכינו לכך שאיש תם זה מעלה, זה מעלה גדולה, ואיש ציד זה חיסרון זה לא מעלה, אז בעצם שצורה של נעלה ומרומם זה להיות איש תם. עכשיו, יש לדון האם זה סתם איזשהו מעלה, יש מעלה להיות איש תם, או שיש שייכות וקשר מיוחד בין הענין של איש תם, ליושב אהלים? אולי זה מעלה בכללות/, זה באמת מעלה, אבל האם יש איזשהו קשר מיוחד בין האיש תם ליושב אהלים, דהיינו האם ליושב אהלים יש יותר הכרח וצורך באיש תם, מאשר אחד שהוא פחות יושב אהלים? אז בוא נראה מה זה יושב אהלים, מה המשמעות של יושב אהלים, ונראה אם יש קשר בין האיש תם ליושב אהלים?

הנה אנחנו רואים שאחרי החטא, שנגזר "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יט), אז צורת החיים הרגילה בעולם שאדם מתעסק "וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ" (דברים יא, יד), אז זה הולך כאילו ככה, אדם שיש לו את כל הצטרכיותיו, שכל צרכו קיים אצלו אז הוא יושב בביתו, כי עיקר חייו הוא ביתו ביתו הוא חייו, כשחסר לו, כשאין לו את ההצטרכויות שלו אז הוא יוצא החוצה, לחזר אחר פרנסתו, כדי שהוא יוכל לשום אל ביתו ולחיות את חייו, איך כתוב בפסוק "יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ, וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב" (תהלים קד, כג), אז הוא יוצא החוצה לחזר אחרי פרנסתו, זריעה, קצירה, ושאר עבודות, שדרך העבודות להיותם בחוץ, ואז ישיג לחמו וטרחתו, 'בנפשו יביא לחמו', וישוב לביתו, זה הרי חג האסיף, מה זה חג האסיף? שאוספים מהשדה את היבול, העבודה שעשו בשדה, אוספים ומכניסים את זה לבית, מכניסים את זה למקום ששמה נמצא מהות החיים עצמם, החיים עצמם זה הבית, והחוץ זה ההיכי תמצי כדי שאני יוכל לחיות אחרי זה בבית, אז נמצא שבעצם כל ההתעסקויות של הבני אדם בלקיחה זה התעסקויות שהם בעצם היכי תמצי כדי להגיע הביתה.

אדם, מי שהוא בן ישיבה יושב אהל, שהוא יושב אהל, אז הוא בעצם נמלט כמעט לגמרי מהגזירה הזאת שהוא צריך לצאת החוצה לחזר אחרי פרנסתו, לכן בן ישיבה נקרא יושב אהל, כי הבן ישיבה הוא כבר נמצא במצב של אלה שיוצאים החוצה כשהם חזרו כבר הביתה, הוא מראש נמצא כבר בבית, מה שאלה צריכים לצאת לשאת ולטרוח, כדי לחזור הביתה בסוף, אז הוא כבר נמצא בבית מראש, והוא נפטר מההתעסקות של איך לסדר את עצמו, כי הוא הרי אין לו את טירדת הפרנסה, כי בלקיחה הוא לא עסוק, בלקיחה וברכושנות של לקיחה זה בכלל לא מעיסקו, ואילו בכדי קיומו זה באיזשהו השתדלות מועטה זה כבר נמצא אצלו והוא נמצא בביתו.

כי באמת יש גם להעמיק יותר, למה באמת בן ישיבה נקרא יושב אהל, כי הרי לכאורה אהל לא מסמל רק ישיבה, נכון ישיבה זה בתוך הבית, זה באהל, אבל לא רק ישיבה זה העסק היחיד שהוא בתוך הבית, יש כמה בעלי מלאכה שזה בבית, חייט, סנדלר, סופר, נוקב מרגליות, הם גם יושבים באהל ועושים את מלאכתם, ולמה דווקא בן ישיבה הוא מוכתר בתור יושב אהלים?

רק דהפשט הוא כך, כפי שדיברנו, שהרי צורת החיים הרגילה של אנשי העולם היא, שהם יוצאים מביתם לחזר אחר הצטרכויותם, ואחר כך הם חוזרים לביתם לחיות את עצם החיים, נמצא שכל ענייני התעסקויות האדם אפי' אם יש לו מקצוע שאת אותו מקצוע הוא יעשה בביתו כגון החייט והסופר, אבל ההתעסקות שלו היא היכי תמצי, כל מקצוע שהוא הנה כל ענין המקצוע הוא איזשהו היכי תמצי בשביל הפירות של המקצוע הזה, כי למה החייט תופר, כדי שיהיה לו רווח לחיות את חייו, למה הסופר כותב כדי שיהיה לו רווח כדי לחיות את חייו, אז נמצא שכל ההתעסקות של המקצוע שלו היא לא הבית היא לא האהל, הוא נמצא אמנם בבית ובאהל, אבל ההתעסקות היא בעצם הכ"ת כדי להגיע הביתה, הוא עושה בבית בזמן רב את ההתעסקות כדי להגיע למצב שהוא בבית בלי הכ"ת של להגיע לבית, אלא בלהיות בעצם החיים של הבית, עכשיו, בעצם ההתעסקות שלו היא ג"כ יציאה מן הבית, הוא נמצא בתוך הבית אבל הוא בעצם יוצא מן הבית, זה לא עצם חייו, לומדי תורה, הם היחידים שהם עוסקים בדבר שהוא לא אמצעי למשהו אלא הוא בעצם החיים עצמם, הוא, העסק התורה, זה מטרת החיים עצמם, ורק לזה יקרא יושב אהל, כי זה הבית, כמו שהרי כפי שדיברנו, שענין דירת האדם בביתו זה עצם חייו, וכל ההתעסקויות האחרות הם רק היכי תמצי איך להגיע הביתה, ולכך רק מי שכל התעסקותו הוא בדבר שהוא עצם מטרת החיים הנה הוא אשר מתאים לקרוא לו יושב אהל, ואילו אותם אנשי מקצוע שהם גם כן עושים את מקצועם באהל, אבל מקצועם הוא היכי תמצי הוא לא עצם האהל, הוא לא עצם הבית, אנחנו הרי רואים אפי' האלה שהם בעלי תוארים גדולים; פרופסורים, עורכי דינים, שרים, נשיאים, שיהיה רק משהו, באיזשהו רגע, אם יהיה איזשהו רגע שהמקצוע החשוב והמכובד שלהם לא יתן להם את הכסף שהם רוצים הם יעשו הסבה מקצועית והוא ילך לנהל כעת בית חרושת לנייר טואלט, הוא צריך, הם כל הזמן עסוקים באיזה היכי תמצי, אין להם איזשהו תואר משהו בעצם, כי כל התוארים שלהם וכל המקצועות שלהם זה רק איזה היכי תמצי, כזה היכי תמצי וכזה היכי תמצי, כזה מקצוע וכזה מקצוע, זה הכל היכ"ת שיהיה להם משהו, כדי שיוכלו להגיע לחיים עצמם, להגיע לבית עצמו, אם לא ילך בזה אז יעשו ישר הסבה למשהו אחר.

עכשיו, הבני ישיבה הם היחידים שהם לא עסוקים באמצעים, הם לא עסוקים באיזשהו ענין אמצעי אלא הם עסוקים בחיים עצמם, עכשיו ככה, אז ממילא עכשיו מובן השייכות בין תם ליושב אהל, כי הרי כל המהות של יושב אהל שהוא לא עסוק בלקיחה, הוא עסוק, הוא כל הזמן עסוק כבר בחיים עצמם אז זה מחוייב המציאות שהיושב אהל הוא יהיה איש תם, כי האיש תם במהותו הוא לא עסוק בלקיחה, ואז הוא לא עסוק בהיכ"ת להשיג משהו, כי הוא כבר אחרי הלקיחה, הוא כבר אחרי כל ההצטרכויות, והוא כבר עסוק בחיים עצמם, והוא בן ישיבה יושב אהל שעסוק בחיים עצמם.

ובפר' שופטים נאמר: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים יח, יג). וברש"י שם: "התהלך עמו בתמימות ותצפה לו, ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות, ואז תהיה עמו ולחלקו". דהנה בן שישאל את אביו איזה ענין: מה התכנית שלו בנושא פלוני דלעתיד, ויגיד לו אביו: אין זה מאחריותך אלא מאחריותי עליך ואעשה הנצרך ותחיה ותראה, והנה הבן לא יוכל דבר עוד עם אביו בהענין, אחר שגילה אביו שלא ידון עימו בהענין, ואם הבן ילך מאחורי גבו של אביו לברר מה יעשה אביו, הנה אינו שלם בתקשורת עם אביו, שהרי בפניו לא יעשה כן. ולכך החוקר אחר עתידות אינו שלם עם הקב"ה שאמר לא לחקור אלא הוא ידאג לזה, והיינו ד"תמים תהיה" - היינו תתנהג בשלימות עם הקב"ה. [וברמב"ן משמע דהיינו דתהי' שלם בעצמך], וברש"י יותר משמע כהאמור, דהיינו דתתקשר בשלימות הלב עם הקב"ה.

ובגמ' שבת (פח,א): "ההוא צדוקי דחזייה לרבא דקא מעיין בשמעתא ויתבה אצבעתא דידיה תותי כרעא וקא מייץ בהו" [רש"י - היה ממעכן ברגליו ואינו מבין מתוך טירדא] וקא מבען אצבעתיה דמא, א''ל עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו אכתי בפחזותייכו קיימיתו, ברישא איבעי' לכו למשמע אי מציתו קבליתו ואי לא לא קבליתו, א''ל אנן דסגינן בשלימותא [רש"י - התהלכנו עמו בתום לב כדרך העושים מאהבה וסמכנו עליו שלא יטעננו בדבר שלא נוכל לעמוד בו] כתיב בן "תֻּמַּת יְשָׁרִים תַּנְחֵם" (משלי יא, ג), הנך אינשי דסגן בעלילותא כתיב בהו  "וְסֶלֶף בֹּגְדִים יְשָׁדֵּם" (משלי יא, ג).

לשון הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל (יג, יב) הרמב"ם כותב ככה: 'ולמה לא זכה שבט לוי בנחלת ארץ ישראל עם אחיו, מפני שהובדל לעבוד את ה' ולשרתו ולהורות דרכיו הישרים, לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכים מלחמה, ולא נוחלין, ולא זוכים לעצמם בכח גופם' הרמב"ם כותב שההגדרה של שבט לוי זה 'לא זוכים לעצמם בכח גופם אלא הם חיל ה' שנאמ' "בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ" (דברים לג, יא) והוא ברוך הוא זיכה להם, שנאמ' "אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ" (במדבר יח, כ)', ואחרי זה הרמב"ם כותב (שם הל' יג): 'ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו, והבינו מדעו ליבדל ולעמוד לפני ה' לשרתו, ולעבדו לדעת את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלוקים, ופרק מעל צווארו עול חשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו ויזכה לו בעוה"ז דבר המספיק לו כמו שזיכה לכהנים וללויים, הוא שדוד אומר "ה' מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי, אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי" (תהלים טז, ה)'. כך אומר הרמב"ם.

יש, מעניין מאוד שבנביא בתרי עשר, כתוב ככה "כְּנַעַן בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה לַעֲשֹׁק אָהֵב" (הושע יב, ח), אומר רש"י 'אתם סומכים על בצעכם שאתם סוחרים ורמאים, ועל עשרכם אתם אומרים "אַךְ עָשַׁרְתִּי" (שם יב, ט) ולא אעבוד את ה', זה צורה של כנען בידו מאזני מרמה, התחמנים והדרייע'רס, אח"כ כתוב "וְאָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עֹד אוֹשִׁיבְךָ בָאֳהָלִים כִּימֵי מוֹעֵד" (שם יב, י) אומר רש"י: 'אכרית מתוכך סוחרי מרמה, ו"אוֹשִׁיבְךָ בָאֳהָלִים" אעמיד מתוכך תלמידים עוסקים בתורה, "כִּימֵי מוֹעֵד" 'כימי מועד הראשון, שהיה יעקב איש תם יושב אהלים', "עֹד אוֹשִׁיבְךָ בָאֳהָלִים כִּימֵי מוֹעֵד" זה היעקב איש תם יושב אהלים.

כל הדברים האלה שדוברו כאן, זה בעיקר המטרה, לאלה שבאמת הם כאלה, ולפעמים הם ירגישו עצמם כאילו נחיתיים, כי כשיהיה איזה ענין של משא ומתן או שצריך איזשהו משהו, לא אותם ישלחו, כי אין להם את החריפות לרמות, אבל הרי בגמ' (ב"ב קסח,א) כתוב שמה; שת"ח הולך לשאת אשה, 'נידבר עם הארץ בהדיה'. ברוך ה' יש תפקיד לעם ארצים הת"ח יקח את כלי תשמישו, נידבר עם הארץ בהדיה, והוא יסתדר.

סיפר לי איזה יהודי ת"ח גדול שהיה לו פעם איזשהו התעסקות באיזשהו שידוך, שהוא התעסק באיזשהו שידוך לאיזשהו בחור שהוא בן של אחד מגדולי הדור, הוא, אותו ת"ח, גם יהודי חשוב מאוד, ואחרי שהשידוך יצא מהכח אל הפועל אז האבא של הבחור, אחרי שזה, התברר איזשהו ענין שהיה לו משהו שהוא לא ידע, הוא לא ידע, איזשהו ענין שלא, איזשהו סרך מום אבל לא מום, איזה מום בכלה, אבל לא מום שבסתר, אלא משהו שבגלוי, אז הוא הביע תרעומת לאותו ת"ח למה לא הודעתני?! אז הוא אמר לו התפקיד שלי להיות העם הארץ של כבודו?! זה התפקיד שלי?! אני לא הע"ה של כבודו, אם כבודו היה צריך נידבר עם הארץ, לא אותי, אני לא התפקיד שלי להיות הע"ה של כבודו, ברוך ה' יש די עם ארצים, שהיה יכול כבודו להשתמש בהם, אני לא אמור להיות "עם הארץ" של כבודו.

אז צריך לדעת את החלק הזה, שלפעמים "אחיו אני ברמאות", ולפעמים "נידבר עם הארץ בהדיה", לא יודע, כנראה שיש, תלוי איזה ענינים, לפעמים הת"ח הוא מסתדר לבד אחיו אני ברמאות, ולפעמים, אז הוא יש לו את הכלי תשמישו של ה'נידבר עם הארץ בהדיה'. ואפשר דהביאור הוא, דמעלת התם הוא מחמת בטחונו בהקב"ה, דההישענות על השי"ת פוטרתינו מתחמונים, אך כאשר בא לעושקיני ובא להזיקיני הנה בזה אין חסרון במה שאתגונן ואציל עצמי, ואין בזה חסרון בטחון, ובזה "אחיו אני ברמאות".

אז צריך לדעת אם יש לפעמים, שיש כאלה שהם יודעים איך לארגן איזשהו משא ומתן, שכדי להגיע בסוף לחלוקה שווה הם יודעים איך לעשות ככה זה, לדרוש הרבה כדי להגיע בסוף למצב ממוצע, הם יש להם את החכמה ואת הערמה איך לסדר כאלה עסקים ותיחמונים, איך לעשות את זה, ויש כאלה שהם לא, אין להם את החוש לזה, והם חושבים שכאילו חסר להם משהו, אז הם צריכים לדעת שהם בעלי מעלה, והקב"ה כבר ישיב להם את ענינם, את מה שהם צריכים להשיג הקב"ה ישיב להם ממקום אחר, כי ממעלה לא יצא הפסד. דזאת יש לידע, דמי אשר מוצא את עצמו שהוא אינו בקי בסוג של משא ומתן, שבו מתחילה דורש הרבה כדי להגיע לבסוף למחצה, שזהו המחיר האמיתי, והוא מוטרד מכך שאינו מיומן בזאת, הנה ראוי לו לידע שהוא יותר במעלת ת"ח, והוא פטור מכשרון זה וימציא לו הקב"ה ממקום אחר.

ויש לזה מקור בגמ' בשבועות (לא,א) כתוב שמה; מנין לנושה מנה וטוענו מאתיים, אחד תובע את חבירו, אני חייב למישהו מנה, והוא תובע אותי מאתיים, הוא רוצה לחייבני שבועה, אז הוא תובע, הוא יודע שאני חייב לו מנה, והוא תובע אותי מאתיים כדי שאני יהיה חייב שבועת מודה במקצת ואז הוא יעשה שמה גילגולים וזה, והוא יודע, ואני יודע שאני חייב לו רק מנה, אז הגמ' אומרת מנין שלא יאמר אכפרנו בבי"ד ואודה לו חוץ לבי"ד, אז האדם אומר אני אכפור לו את כל המאתיים כדי שאני אהיה פטור משבועה, ואחרי זה אני חוץ לבי"ד אשלם לו את המנה, אז כתוב מנין לנושא בחבירו מנה וחייב לו מאתיים שלא יאמר אכפרנו בבי"ד, ואודה לו חוץ לבי"ד, אז לומדים מפה שלא לעשות את זה, אז לא יודע אולי כי זה בבי"ד אז זה איסור גמור, אבל זה הצורה של איש תם, שאפי' אם יכול, הוא לא מתחכם, הוא מתאים את עצמו למצב, ובסוף הקב"ה ישלים לו.

[ומי אשר לוקח את התורה לקרדום לחפור בו ובזה להשתלט על חביריו ולהתחרות עמם, זה אינו ממידת יעקב אלא ממידת עשיו! ומדמה דהצלחת החים היא להיות מוצלח ודורסן, רק דהוא עושה בתורה את ה"מוצלחות" והפך את התורה ל"ציד" לעלות על חבירו, ואמנם בביהמ"ד הנקי והטהור היה פשוט לזלזל בטבע "דרייער" ו"ביזנעס מענטש", שהרי באהלה של תורה יש להעריך רק ישרות ותמימות, ובוז לראש של עסקים, ולראש המסובב אחרים, רק דפעמים שאף בביהמ"ד נכנס מושגים של קרדום לחפור בו, ולכך צריך לדבר בגנות האיש ציד והאיש שדה, לפי שאצל הת"ח המהלך הוא ישרות וכנות ופיו וליבו שוים, ובז לדרייערס!]

עוד מצינו ענין אשר בו הצדיק והת"ח מכיר וחכם ומבין יותר משאר בני אדם, והוא בדברי רבינו יונה באבות (א-ו): "ועל ענין זה אמר שלמה בחכמתו "מַשְׂכִּיל צַדִּיק לְבֵית רָשָׁע, מְסַלֵּף רְשָׁעִים לָרָע" (משלי כא, יב). ר"ל בני אדם חושבים כי הצדיקים מפני שאינם יודעין לעשות רע אינם מכירים דרכי רשע כי לא יבינו העושים אותו. ואין הדבר כן כי הצדיק משכיל לבית רשע ויודע ומכיר ומשגיח רוע מעלליו יותר משאר בני אדם שיודעין ולא יתנו אותו על לבם. "מְסַלֵּף רְשָׁעִים לָרָע" - הצדיק כשרואה מעשה רשעים הנראים בדרך טוב מסלף אותו ומטהו לדונו לאמר; פעל און, כי לא נתכון למצוה אך לשום עצמו בחזקת הטובים", ע"כ.

אני מכיר איזשהו אברך שהוא "תם" בכל הפשטים, ממש תם, לא רק אינו יכול לרמות אלא תם גם כלשון המקרא, וגם כלשון חכמים, וגם כלשון בני אדם, והוא חוץ מללמוד הוא לא יודע ממש מימינו לשמאלו, והוא היה גר באיזשהו דירה, והיה מצב שהמשפחה התרחבה וכבר לא היה פשוט מקום, והיו צריכים לקנות דירה, והוא לא היה יודע מימינו לשמאלו, איך מנהלים ענין של קנית דירה ומכירת דירה, ויש לו אב זקן שהוא קצת יותר מכיר עניני העולם, אז הוא ככה הלך איתו ליווה איתו לעניני הזה, וזה סיפור שנדמה לי שאני שמעתי את זה בכולל לפני איזה 15 שנה, ועתה טרם שבאתי לדבר כאן הלכתי לאותו אברך ושאלתי אותו: אימא לי גופא דעובדא היכי הוי? והוא מספר לי בתמימות שהוא בא עם אבא שלו והוא לא ידע כ"כ מה לדבר, כאילו איך מנהלים מו"מ, ולכך אבא שלו דיבר, ואותו מוכר של הדירה החדשה, הוא היה קצת בעל יכולת, והוא התרגש מכזה אברך שכולו תורה ולא יודע עניני משא ומתן, והוא הוריד לו סכום עצום במחיר, שזה הוריד איזה רבע מההפרש בין שתי הדירות, הוא ככה ויתר לו מסכום הדירה, זה ממש משהו, הוא אומר לי שא"א לתאר איזה הצלה זה היה, היה כך וכך עשרות אלפי דולרים הפרש בין הדירה שמכרתי לדירה החדשה, אז 25% מהפרש הדירה הוא הוריד לי בהינף יד ממחיר הדירה, וזה לא שמתחילה הפריז המוכר במחיר, אלא דמצא חן בעיניו כזה תם יושב אהל והוריד לו, וזהו כהנתבאר כי ממעלת התם לא מפסידים אלא רק מרוויחים מזה.

זה מה שיש ללמוד להכיר את מעלותינו, שהיותנו מ"יושבי האהל" וגם ה"איש תם" זה מעלה, זה לא מחיר אלא זה מעלה בעצם, ואנחנו צריכים להכיר את עצמינו הרבה הרבה מעל אלה שהם לא זה, ואלה שהם לא בדרגת איש תם צריכים יישוב רב האם זה בכלל יכול להסתדר עם "יושב אהל".