בן תורה - צורתו

יש לדון, איך צריך להיות בן תורה בשאר עניניו, האם הפשט הוא, שבעצם בן תורה זה יהודי רגיל וטוב, שומר תורה ומצוות, רק הוא רוב היום לומד, או שבן תורה זה משהו אחר, זה לא הפשט יהודי רגיל, רק הוא רוב היום לומד, אלא בן תורה זה משהו אחר, זה מהות אחרת, ולצד שכן, אז מהי המהות האחרת, ואיך מגיעים לזה?

אז יש פרשה של הענין של בנית המשכן, שבנית המשכן היא מישך שייכי בענין של מתן תורה, תיכף נראה, כפי איך שמבואר בראשונים, ונראה בזה; איפה אנחנו צריכים להיות? ומה אנחנו צריכים לעשות? הרמב"ן בתחילת פר' תרומה, בהקדמה, יש לו כעין הקדמה לפר' תרומה, אז הוא כותב כך: 'והנה עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה, שהוא הארון, כמו שאמר: "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת" (שמות כה, כב)'; ז"א עיקר המשכן, זה ענין הארון, הארון זה תורה, אחרי זה הוא כותב בהמשך דבריו: 'וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני, שוכן עליו בנסתר', אח"ז הוא כותב: 'והמסתכל יפה בכתובים הנאמרים במתן תורה, ומבין מה שכתבנו בהם, יבין סוד המשכן ובית המקדש, ויוכל להתבונן בו', ז"א שמישך שייך הענין של מתן תורה, עם הענין של המשכן.

בעצם לנו נראה שכל הענין של המשכן, זה היה בעצם איזשהו חידוש, שהקב"ה נתן אפשרות למקום להשראת השכינה, זה היה כאילו איזשהו מעלה לכלל ישראל, שיש את האפשרות לבנות משכן, שיהיה שם השראת השכינה, האמת היא שכפי שמבואר בראשונים, זה בעצם היה הפוך, זה היה מחמת הפחיתות, ובעצם זה היה מחמת ירידה, ואחרי הירידה זה היה הצורה.

הספורנו כותב (ויקרא יא, ב) הוא כותב כך: 'הנה אחר שהתנצלו ישראל את עדיים הרוחני, שקנו במתן תורה, אשר בו היו ראויים לשרות שכינה עליהם, בלתי אמצעי, כאמרו "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי, אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ" (שמות כ, כ), כמו שיהיה הענין לעתיד לבוא, כאמרו, "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם, וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם" (ויקרא כו, יא), מאס האל יתברך אח"כ מהשרות עוד שכינתו ביניהם כלל, כאמרו: "כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ" (שמות לג, ג), והשיג משה רבינו בתפילתו איזה תיקון שתישרה השכינה בתוכם באמצעות משכן, וכליו, ומשרתיו, וזבחיו, עד שהשיגו וזכו אל "וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם" (ויקרא ט, כג), ובכך ראה לתקן מזגם שיהיה מוכן לאור באור החיים הנצחיים וזהו בתיקון המזונות.

ז"א כתוב כאן בספורנו כך, בעצם הרי כתוב באמת שבמתן תורה, כלל ישראל הגיעו למצב שפסקה זוהמתן, ז"א כך, הרי ידוע שאדם הראשון קודם החטא, זה הנפש החיים בהגה"ה שם, בשער א' הוא מביא, שהרי אדם הראשון קודם החטא, הוא היה כולו ישר, ומזוכך טוב גמור, בלי שום נטיה לצד שלילי, והיצה"ר היה מבחוץ כידוע, ז"א שבעצם לא שהיה איזשהו נטיה, או גירוי, או איזשהו צד רע, בעצם האישיות כאילו כביכול של אדם הראשון, אלא רק היצה"ר היה חיצוני, שמבחוץ מנסה להסית את הבנ"א לדבר שבכלל הבנ"א לא רוצה אותו, ולא מרגיש משוייך לזה, אחרי החטא היצה"ר נכנס פנימה, ואז נהיה מצב של תערובת טוב ורע, שנתדמה לו לאדם שהוא עצמו, הוא הרוצה ונמשך לעשות העוון, ולא שאחר חוץ ממנו מפתהו, כך זה הלשון של הנפש החיים שם.

אח"ז, כך נמשך הקילקול הזה עד מתן תורה, במתן תורה הימי הספירה, המ"ט יום של הספירה, שהיה כל ההכנה לקבלת התורה, וע"י גם כל המהלך של מתן תורה, של כל הקדושה, וכל הצורה מה שהם ספגו שם בהר סיני, אז כתוב שפסקה זוהמתן, כך הוא מביא, ובעצם כלל ישראל במתן תורה, הגיעו למצב של אדם הראשון קודם החטא, מה זה פסקה זוהמתן? שבעצם לא היה להם שום שייכות לרע, כל המטרה, וכל השאיפה, היה כולו קודש.

וזה מה שהספורנו כותב, שבמתן תורה היו ראויים לשרות שכינה עליהם בלתי אמצעי, במתן תורה בעצם כלל ישראל היו במצב שהם לא צריכים לזמן איזשהו מקום או צורה מיוחדת שיהיה השראת השכינה, אלא היו ראויים לשרות שכינה עליהם בלתי אמצעי, "כָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי, אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ", כמו שיהיה הענין לעתיד לבוא, שכלל ישראל היו במצב של טהרה וקדושה מושלמת, שזה מצב של השראת השכינה, שלא נצרך איזשהו הכנות בלבד.

עכשיו, בחטא העגל, היה אח"כ חטא העגל, ואז עוד פעם קילקלו, ועוד פעם נכנס היצה"ר, ואז מאס הא-ל מהשרות עוד שכינתו ביניהם, כאמרו: כי לא אעלה בקרבך, והשיג משה רבינו בתפילתו איזה תיקון, שתשרה השכינה בתוכם באמצעות משכן, וכליו, ומשרתיו, וזבחיו, אז בעצם המשכן זה היה בעצם איזשהו משהו שגם במצב הזה, דרך המשכן נוכל להגיע שוב לענין של השראת השכינה, ז"א שבעצם התכלית של המשכן, זה להגיע עוד פעם למצב, שדרך כל עבודת המשכן, להגיע למצב שעוד פעם לגרש את היצה"ר החוצה, ושהיהודי יגיע למצב של קדושה וזיכוך, שכל שאיפתו, וכל עצמיותו תהיה רק לעשות רצון ה', תורה ומצוות וכו',

עכשיו, בעצם כתוב שם: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח), אז כתוב בחז"ל: בתוך כל אחד ואחד, כאילו כל אחד צריך כביכול, לשייר איזשהו מקום, להשראת השכינה, מה בעצם המשמעות של הענין הזה, של "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם", בתוך כל אחד ואחד, אז יש מדרש מפורסם מאוד, שחז"ל דורשים את זה על הפסוק, "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ", כתוב במדרש: 'משל למלך שהיתה לו בת יחידה, ובא אחד המלכים ונשאה לאישה, אמר לו המלך: בתי שנתתי לך, יחידה היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תיקחנה איני יכול, שהרי אישתך היא, אלא בכל מקום שתהיו, עשו לי קיטון אחד, שאדור ביניכם', כך חז"ל מביאים. וזה משל למה שהיה בעצם בענין המשכן, שהקב"ה נתן את התורה לכלל ישראל, אבל הוא אמר לפרוש ממנה איני יכול, אז זהו תעשו לי קיטון אחד, תעשו את המשכן.

אז דבר ראשון, יש כאן, מעירים לכאורה המשל לא דומה לנמשל, המלך באמת כשהוא נותן את בתו לחתנו, אז גמרנו היא לא אצלו, אבל מה הקשר מתן תורה, הקב"ה נתן את התורה לכלל ישראל, היא לא אצלו, למה היא לא יכולה להיות גם כאן וגם כאן? אז זה פשוט כידוע, שבעצם אחרי מתן תורה אז בעצם "לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא" (דברים ל, יב), ובעצם כפי שפוסקים כאן, יש ניצחוני בני, לא בשמים היא, שבעצם כפי שפוסקים כאן אז כך נקבע גם הדין למעלה, אז בעצם באמת ממתן תורה נהיה מצב שכביכול התורה כעת נמסרה לנו, נמסרה בעצם לנו, כפי איך שאנחנו מבינים ומכריעים, אז כך גם נקבע בשמים.

עכשיו, אבל מה באמת המשמעות, בא אחד המלכים ונשאה לאישה, אמר לו המלך בתי שנתתי לך יחידה היא, לפרוש ממנה איני יכול, מה הכוונה לפרוש ממנה איני יכול? הכוונה היא כך, אם באמת לומדים תורה בצורה של כאילו פרישה מהקב"ה, לא חיים, הצורה של לימוד התורה, זה לא עם חיבור לנותן התורה, אז באמת אין את כל הכוח, כל מה שאפשר להשיג ולהתעלות ע"י תורה, שבראתי יצה"ר, בראתי לו תורה תבלין, ואי אפשר בכלל להגיע לזה, אם הצורה של לימוד התורה, הוא בצורה של לפרוש ממנה, שיש נתק בין לימוד התורה, בין הקשר לתורה, לנותן התורה, אז זה באמת אין את כל המעלה, מה שאפשר, את כל מה שהתורה אמורה לחולל באדם, זה בכלל לא קיים, תיכף נראה עוד יותר, איך שזה כתוב, אבל זה הקב"ה מבקש, עשו לי קיטון אחד, שיהיה איזשהו מקום להשראת השכינה, של הושכנתי בתוכם בתוך כל אחד ואחד, הכוונה היא שלהשרות את השכינה בלב.

מה הכוונה השראת השכינה בלב, מה זה בדיוק, איך מזמינים את השכינה ללב? הכוונה שהלב הוא כידוע מקור הרצונות, והתאוות, והחשק לכל הענינים, אז שהיהודי יטהר את ליבו, שהרצונות שלו, והחשק שלו, יהיה לעבודת ה', לתורה ולמצוות, וככל שיהודי מטהר את ליבו, שהרצונות שלו, והשאיפות שלו, לדברים מרוממים, לרוחניות, אז כך באמת, כביכול השכינה שורה בו, זה נקרא שהשכינה שורה בו, שהוא נהיה מהות רוחנית, ואז באמת התורה שבו יש לה את כל המעלות, שהתורה יכולה לעשות לבן אדם.

הרמח"ל בדרך ה' (א, ד) הוא מאריך בענין, אני רוצה כמה שורות לקרוא, הוא כותב כך:  'ואמנם אמצעי אחד נתן לנו הבורא יתברך שמו, שמדרגתו למעלה מכל שאר האמצעים המקרבים האדם אליו, והוא תלמוד התורה... שבסגולת הדברים ההם, שמי שיהגה בהם בקדושה ובטהרה, ובכוונה הנכונה, שהיא עשיית חפצו יתברך שמו, יתעצם בו על ידם מעלה עליונה ושלימות גדול עד מאוד'.

אח"ז הוא כותב כך (ד, ב); שיש תנאים למה שהתורה צריכה לחולל באדם, מה שהתורה צריכה לרומם את הבן אדם, 'והדברים הצריכים להתלוות לתלמוד הנה הם; היראה בתלמוד עצמו, ותיקון המעשה בכל עת', אז הוא אומר כך: 'הרי כל כוחה של התורה אינו אלא במה שקשר ותלה יתברך את השפעתו היקרה בה, עד שע"י הדיבור בה, וההשכלה תמשך ההשפעה הגדולה ההיא'; הרי כל מה שהתורה עושה בבן אדם, זה רק כי הקב"ה, כביכול נתן כוח בתורה, שהתורה מרוממת את הבן אדם, שכן מרוממתו על כל המעשים, אז זה איזשהו כוח רוחני, שכביכול הקב"ה מזכה אותנו, שכשאנחנו לומדים את התורה.

הוא כותב כאן, שהתורה זה כביכול המקור הכי גבוה לצורה של ההתקשרות כביכול של הקב"ה עם בני אדם, כי הרי קוב"ה אורייתא וישראל חד הוא, והתורה היא שמותיו של הקב"ה, אז דרך התורה, זה הצורה שהכי בן אדם יכול לידבק בהקב"ה, זה דרך התורה, הוא אומר שהתורה היא הכי עם פחות מסכים ומחיצות, כאילו כביכול בין מה שזה במצב של שמים לאיך שזה משתלשל לנו בארץ, כך הוא כותב, אני לא כ"כ מבין בנסתרות, אבל הוא אומר כאילו, כתוב כאן, הרמח"ל אומר שכל הצורות כביכול שמקשרים אותנו כאן בעולם השפל, כביכול לקב"ה, זה אחרי כל מיני השתלשלויות, זה עובר כל מיני השתלשלויות היצירת קשר הזאת, הוא אומר התורה היא נמצאת במקום הכי גבוה, ובצורה כביכול הכי ישירה, ולכן הוא אומר אין שום דבר שמקרב כביכול את האדם לקב"ה, יותר מתורה, כי התורה היא שמותיו של הקב"ה, ואנחנו כאילו מתעסקים בה עצמה.

אז הוא כותב, אבל כל ההשפעה מה שהתורה מחוללת באדם, הוא אומר זה רק אם באמת יש את ה, 'כל כוחה של התורה אינה אלא במה שקשר ותלה בה יתברך איך שע"י הדיבור וההשכלה תמשך ההשפעה ההיא, אבל זולת זה'; אם זה לא בצורת ההכנה הנכונה, 'לא היה הדיבור בה אלא כדיבור בשאר העסקים, או ספרי חכמות והשכלה בכל שאר מושכלות המציאות הטבעי למיניהם, שאין בם אלא ידיעת הענין ההוא, ואין מגיע ממנו התעצמות יקר ומעלה כלל בנפש הקורא', הוא אומר; מה שהתורה עושה לבן אדם, 'ענינה אלוקי, ולא עוד אלא שהוא יותר עליון ונשגב שבענינים הנמשכים ומגיעים ממנו יתברך אל הברואים', אז בעצם הוא אומר, הוא כותב: 'צריך שייבוש משיפלותו האנושי, וירעש מרוממותו יתברך, ויגל מאוד מחלקו הטוב שזכה לזה, ונכלל בזה שלא ישב בקלות ראש, ולא ינהג שום מנהג בזיון, לא בדבריה ולא בספריה, וידע לפני מי עומד ומתעסק, ואם הוא עושה כן, אז יהיה תלמודו מה שראוי לו להיות באמת, ותמשך על ידו השפע שזכרנו, ויתעצם בו היקר האלוקי, וימשך הארה לכל הבריאה.

אבל אם תנאי זה יחסר ממנו, לא תמשך ההארה על ידו, ולא יהיו דבריו אלא כשאר הדיבורים האנושיים, הגיונו - כקורא איגרת, ומחשבותיו - כחושב בדברי העולם, ואדרבא לאשמה תחשב לו, שקרב אל הקודש בלי מורא, ומיקל ראשו לפני בוראו, עודו מדבר לפניו ומתעסק בקדושתו יתברך, ואולם כפי מדרגת המורא, ושיעור הכבוד והזהירות בו, כן יהיה שיעור יקר הלימוד, ומדרגת השפע הנמשכת על ידו'.

אח"ז הוא ממשיך: 'והתנאי השני הוא תקון המעשה, שיהיה הוא הגון ומוכן, אבל אם מטמא עצמו באשמות ופשעים, ומרחיק עצמו מבוראו, וזונה מאחריו אחרי כוחות הטומאה והרע, ודאי שיאמר בו: "וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹקִים מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי" (תהלים נ, טז), ואמרו חכמינו: 'כל המלמד לתלמיד שאינו הגון, כאילו זורק אבן למרקוליס', ואיש כזה ודאי שתורתו לא תמשיך מן השפע שזכרנו שום מדרגה כלל'.

אח"ז הוא אומר ש'רז גדול גילו לנו חכמינו ז"ל, שאילו לא היו הרשעים עוזבים את תלמוד התורה, סוף שהיו חוזרים למוטב, כי אף על פי שאין בכוחם להמשיך שום המשך מלפניו יתברך, אבל כבר דברי התורה בעצמם מקודשים ועומדים, מצד עצמם, עד שבהתמיד העסק בהם, יגיע מהם פעם אחר פעם קצת התעוררות, כעין דמות הארה קטנה שבקטנות, אל העוסק בם, שסוף סוף תגבר עליו, ותחזירהו למוטב, והוא מה שאמרו זכרונם לברכה (מדרש איכה - פתיחתא ב): "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, שהמאור שבה מחזירן למוטב" אמנם פשוט הוא, שאין הדברים אמורים במי שיתעסק בה דרך שחוק והיתול, אלא שיתעסק בה לפחות כמו שמתעסק בשאר החכמות'. אז הוא אומר יש איזשהו הארה קטנה שכדמות הארה קטנה שבקטנות, שסוף סוף תגבר עליו, ותחזירהו למוטב.

'אולם מי שמטהר ומקדש עצמו במעשיו, הוא ימשיך בתלמודו השפעה כשיעור ההכנה שהכין את עצמו, וכשיעור שירבה בהכנה כן ירבה יקר התלמוד וכוחו, והוא, מה שמצינו בחכמים הקדמונים, שתורתם היתה מעטירתם כוח גדול, ונותנת להם מעלה ויקר מה שלא נמצא בדורות האחרונים, מפני יתרון הכנתם על הכנות האחרונים, וכבר אמרו (סוכה כח,א - ב"ב קלד,א) על יונתן בן עוזיאל שבשעה שהיה עוסק בתורה כל עוף שהיה פורח עליו נשרף, מפני עוצם השראת השכינה שהיתה שורה עליו על ידי לימודו'.

ז"א מבואר כאן, זה ודאי כולם יודעים את החלק של תלמוד תורה כנגד כולם, ואת החשיבות של ת"ת, אבל בעצם התכלית של התורה עצמה, זה כדי שהיהודי יהיה תורדיק'א מאנ'ש, שהוא עצמו יהיה איש התורה, אם באמת המצב הוא, שהוא זה הוא, רק הוא לומד תורה, אז אין לו בכלל שייכות למה שהתורה צריכה לחולל באדם, כי כל הענין של התורה, זה מה שבעצם, שהתורה תבנה באדם עצמו, שהאדם עצמו יהיה מהות אחרת.

ר' חיים וולוזינא'ר כותב בנפש החיים כך: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ" (שמות כה, ח) "כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ" (שם כה, ט), אז הוא אומר כך: אל תחשבו שתכלית כוונתי לעשיית המקדש החיצוני, אלא תדעו שכל תכלית רצונו ותכלית המשכן וכל כליו, רק לרמז לכם שממנו תראו וכן תעשו אתם את עצמכם, שתהיו אתם במעשיכם הרצויים, כתבנית המשכן וכליו, כולם קדושים, ראויים ומוכנים להשרות שכינתי בתוככם ממש, וזהו "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח) דייקא, ש"כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ", את תבנית המשכן, תכלית כוונתי שכן תעשו את עצמכם'.

אז הוא אומר; לזה כשקילקלו פנימה את המשכן שבתוכם, את המקדש שבתוכם, כשבכלל ישראל היה מצב שהמקדש הפנימי, המקדש שבלב, הוא התקלקל, אז לא הועיל המקדש החיצוני, ונחרבו יסודותיו. כל הענין של המשכן והמקדש, זה רק בתור איזשהו צורה חיצונית להגיע כדי לבנות את המשכן הפנימי, שבלב של כל אחד ואחד, ומהו המשכן הפנימי שבלב של כל אחד ואחד, שיהודי מחבר את עצמו לקב"ה, לקדושה, לנקיות, לטהרת המידות, לטהרת המחשבה, להגיע כל אחד לפי דרגתו, למצב שאין לו שום רצון ושום שאיפה, חוץ מלתורה, למצוות, ליראת שמים, אהבת ה', מידות טובות, ואז זה נקרא השראת השכינה, וכל הענין של הביהמ"ק והמשכן, זה רק פשוט צורה חיצונית, להגיע למקדש הפנימי.

הלשון של המסילת ישרים בפר' כ"ו, הוא כותב כך; האיש המתקדש בקדושת בוראו, אפי' מעשיו הגשמיים, חוזרים להיות עניני קדושה ממש, והוא כותב: 'הקדוש הדבק תמיד באלוקיו, ונפשו מתהלכת בין המושכלות האמיתיות, באהבת בוראו ויראתו, הנה נחשב לו, כאילו מתהלך לפני ה' בארצות החיים, ואיש כזה הוא עצמו נחשב כמשכן, כמקדש, וכמזבח, כמאמרם ז"ל: האבות הן הן המרכבה, (בראשית רבה - מז, ו) וכן אמרו: הצדיקים הן הן המרכבה, (רש"י בראשית - יז, כב) כי השכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש, ומעתה המאכל שהם אוכלים הוא כקרבן, כללו של דבר ענין הקדושה, שיהיה האדם דבק כ"כ באלוקיו עד שבשום מעשה אשר יעשה, לא יפרד ולא יזוז ממנו יתברך.

יש ב"ח (אור"ח - מז) מפורסם מאוד, הב"ח מדבר על הגמ' (ב"מ פה,א) כתוב: על מה אבדה הארץ, על שלא בירכו בתורה תחילה, אז יש על זה ר"ן מפורסם, אבל הב"ח גם אחרי הר"ן עדיין תמה, וכדי לשמוע את מה שהב"ח אומר: 'איכא לתמוה טובא, למה יצאת כזאת מלפניו, להענישם בעונש גדול ורב כזה, על שלא בירכו בתורה תחילה, שהוא לכאורה עבירה קלה, ונראה דכוונתו יתברך מעולם היתה שנהיה עוסקין בתורה כדי שתתעצם נשמתינו בעצמות רוחניות קדושת מקור מוצא התורה, ולכן נתן הקב"ה תורת אמת לישראל במתנה שלא תשתכח מאיתנו, שתתדבק נשמתינו וגופינו רמ"ח איברים, ושס"ה גידין, רמ"ח מצוות עשה, ושס"ה מצוות לא תעשה, ואם היו עוסקין בתורה על הכוונה הזאת, היו הם המרכבה והיכל לשכינתו יתברך, שהיתה השכינה ממש בקירבם, כי היכל ה' המה, ובקירבם ממש היתה השכינה קובעת דירתה, והארץ כולה היתה מאירה מכבודו, ובזה יהיה קישור לפמליא של מעלה עם פמליא של מטה, והיה המשכן אחד', שבכלל האדם והתורה זה לא יהיה שתי דברים, זה יהיה ממש עצמותו, והשייכות בין הבן אדם, למדרגות הרוחניות שלו, זה לא יהיה איזשהו משהו מבחוץ, זה יהיה פמליא של מעלה עם פמליא של מטה והיה המשכן אחד.

'אבל עכשיו שעברו על חוק זה שלא עסקו בתורה כי אם לצורך הדברים הגשמיים להנאתם, לידע הדינים לצורך משא ומתן, גם להתגאות להראות חכמתם, ולא נתכוונו להתעצם ולהתדבק בקדושת ורוחניות התורה, ולהמשיך התורה למטה בארץ... בזה עשו פירוד שנסתלקה השכינה מן הארץ, ועלה לה למעלה, והארץ נשארה בגשמיותה בלי קדושה וזה גרם חורבנה ואבידתה'.

וזה הוא אומר: 'המה עזבו את תורתי ולא הלכו בה פירוש תחילת ההליכה ברוחניות התורה ממדריגה למדריגה, כדי שתתדבק הנשמה בעצמות קדושת התורה, "לֹא הָלְכוּ בָהּ", דהיינו לא הלכו בה לשמה בשעה שבאו לתוח בעסק התורה, ולברך לפניו יתברך ולהודות לו על נתינת התורה לעמו ישראל כדי שיהיו דבקים בקדושתה ובשכינתו יתברך והוא המכוון בברכת אשר בחר בנו, על אשר קרבנו לפני הר סיני ונתן לנו תורתו הקדושה, כלי חמדתו שהיה משתעשע בה בכל יום, כדי שתתדבק נשמתינו בעצמות קדושת התורה, ורוחניותה', כך כתוב בב"ח, זה לא דרישה שלא איזה מדריגת חסידות, בלי זה, הכל יבש, צחיח, זה לא דבר שבאמת יוצר משהו באדם עצמו, כמובן שזה לא ברגע אחד, וכל אחד לפי ענינו, אבל הצורה הזאת.

אני חושב שיש איזשהו משהו, שזה דבר שכמדומני צריך לעורר גם את השלימים, ואת המיוחדים, זה ממש קשה להאמין שיש כזה מצב, שיש כזה סוג אווירה אפי' בקצה המחנה, בשולי המחנה, אבל שיש מצב שכאילו יש מהלך שיש משהו פתוח, בזה שבחור יכול גם לשבת ללמוד, וגם שיהיה עוד נושאים שיענינו אותו, עניני ספורט וכדו', ויש אשר אפי' ילכו בפרהסיה בענינים האלה, וזה עוד כביכול נקרא משהו פתוח, רחבות אופקים, שיעניין כאלה שטויות, של כמה שתעסקים באיזה תרבות בהמית, ושזה עוד שיהיה מצב שיהיו כאלו שזה יעניין אותם, ברמה שלא יתביישו אפי' להצהיר את זה, וכאילו כביכול יש בזה איזשהו פתיחות.

או נגיד כל ענייני פוליטיקה, אני קצת התעוררתי לאחרונה, אם מישהו יחשוב רגע, כל הפוליטיקה החרדית, כל ההלוך ילך של כל הפוליטיקה החרדית, שזה כעת ממש זמן גרמא, זה בעצם יש בעצם 40 אנשים, בערך בין 40 ל50 אנשים, שחלקם חברי כנסת של כמה מפלגות, וחלקם כל מיני סגנים וכדו' או עוד כל מיני עסקנים ברמות קצת פחותות, שהם כל הזמן מתגוששים ביניהם כל אחד לאינטרס שלו, ואיך להגדיל את כבודו, יקרו, שליטתו וכדו', ואין לזה שום שייכות לעניין הציבור עצמו, הציבור עצמו בין כה לא מקבל מהם כלום, או מקבל אותו דבר מכולם, אין שום זה, ועוד הציבור מתעניין כאילו זה משהו שמעניין מאוד, כאילו מה יש להפסיד בלי לדעת איזשהו משהו, אבל באמת אם מישהו יתבונן, יראה שבעצם יש כאן 40 איש, שהקנאה התאווה והכבוד, זה מה ש, התחרות בין הקנאה התאווה והכבוד, של אותם 40 איש, וכולנו כאילו מעניין אותנו מה השחקנים האלו משחקים, מה זה מענין, טוב, אני לא אומר שכל אחד הוא מתמיד, שלא יפטפט קצת, אבל לפחות לדעת את הענין הזה, שזה ממש מי שחושב שזה פתיחות לדבר על זה, לפחות שידע שזה, אדם חכם למה שיעניין אותו לראות תחרות בין כמה בעלי כבוד, בעלי שליטה, שכל מה שמענין אותם זה רק האגו האישי שלהם, לא מענין אותם כלום, לא טובת הציבור, ולא טובת כלום, רק טובת עצמם, זה כל מי שמכיר יודע שכל העסקנים האלה, זה מה שהם, אני לא בא כעת בתור לדבר נגדם, אבל זה המציאות, כל מי שמכיר, יודע שזה כך, מה זה צריך לענין אותי, למאי נפק"מ לי, מי בדיוק יהיה השד"ר הזה, או מה הוא יהיה, או מה הוא יעשה, בזמן שבלאו הכי, במה הם בעצם מייצגים אותי או עושים בשבילי משהו, הענינים של התקציבים או לא תקציבים כולם אותו דבר, או גם בחלק הזה לא מעניין אותם כלום חוץ משיוכלו אח"ז להשיג איזשהו כתבה, או איזשהו פירסומת, מה זה צריך אבל לעניין אותי? ואיך יעלה על הדעת שמי שזה לא מענין אותו, אז הוא כאילו אין לו ראש פתוח, הראש שלו פתוח מאוד, זה פשוט שטויות לא מעניינים אותו, למה ששטויות יעניינו מי שיש לו קצת ראש עמוק, ופנימי.

אני פעם נסעתי באוטובוס מפ"ת לב"ב, היה שם איזה בחור צעיר חילוני, והוא היה ממש שיכור, היה כנראה איזה משחק באותו יום, הוא שואל אותי; שמעת מי ניצח? אמרתי לו; לא! לא לא שמעת ? אמרתי לו לא! אמרתי לו יש לי שאלה עליך, אתה שמעת מי ניצח בתחרות 'שח', יש גם מועדון 'שח' שמעת מי ניצח בתחרות 'שח' הוא אומר לי לא! אמרתי לו מה, לא שמעת, לא שמעת מי ניצח בתחרות 'שח', אמרתי לו תשמע, 'שח' זה משהו יותר חכם, זה יותר מענין מי ניצח בתחרות 'שח' מאשר מי ניצח בתחרות הרגליים, טוב, ארך זמן עד שהוא, הוא הצליח לקלוט את זה, אמרתי לו אני יגיד לך את האמת שגם תחרות 'שח' לא מענין אותי, אותי מענין תחרויות יותר מענינות, טוב, אז זה היה כבר שלב שבסדר אני לא, אבל לפחות גם הוא הבין שיכול להיות שמשהו אחר גם מענין, שיש בנ"א שמענין אותם דברים אחרים.

אבל לפחות לדעת שהפתיחות היא, והרחבות אופקים, מי שלא מענין אותו שטויות, מי שמענין אותו שטויות הרי זה רק מוכיח את הקטנות המוחין שלו, הרי ככל שלבנ"א יש יותר רחבות המוחין, מענין אותו יותר דברים מרוממים, מה, להתעסק בשטויות?! אם כבר תחרות, אז תחרות שח, שיש בזה איזה חכמה, תחרות על רגליים, זה מה שיענין אותי, זה מה שאמור לענין אדם שיש לו שייכות לחכמה, או זה, אז בסדר, כל אחד לפי ענינו, יש אחד שצריך אולי את ההרפיה, או זה נותן להם משהו, אין בעיה, אבל לפחות שזה לא יהיה ערך, איך יכול להיות שיהיו כאלה שזה יחשב להם ערך, והם יוכלו להגיד את זה עוד בקול?! לפחות שיעשו במחשך מעשיהם ולא שיהיה לזה איזשהו פרהסיה לדבר הזה.

אבל בעצם ודאי שאחרי כל האמור, אז ודאי שאנחנו מבינים שבעצם מי שרוצה לעלות בתורה, אז ודאי לא הכונה היא שהוא בן אדם רגיל רק הרבה שעות הוא לומד, זה בצורה הזאת, בסדר, אולי הוא יגיע למצב של המאור שבה יחזירם למוטב, ובסוף הוא יגיע למה שצריך להיות, אבל ודאי מה שצריך להיות הצורה כפי מה שראינו כאן, מה שכתוב ברמב"ן, בספורנו, ברמח"ל, בב"ח, את כל הענין שודאי שיש הכנה לתורה, ויש צורה שללמוד את התורה במצב שלפרוש ממנה איני יכול, וזה בעצם סוד המשכן, איך שהרמב"ן אומר שסוד המשכן זה הארון, זה הרי קודש הקדשים, זה החלק הכי מקודש במקדש, במשכן, הארון שזה מקום הלוחות, שזה הצורה שבה האדם יכול להגיע לרוממות הכי גדולה.