חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

גאוה וענוה וחמדת הכבוד

מתוך שיצא קצת ללבן את הנושא הדברים קצת התרחבו, ונראה אולי באמת קצת איך שנגיע לתכלית הענין, לא בטוח שנגמור את זה היום, בהתחלה היה נראה לי שזה יקח כמה שיחות, כי למעשה מתוך לימוד הענין זה קצת התרחב.

קודם כל ננסה להבין קצת את המושג "גאוה" ו"ענוה" בכללות! ראוי לדעת שגאוה וענוה זה ממידות הנפש ומתכונות הבנויות באדם כשאר המידות והתכונות, כמו שבכל אדם בנוי בנפש שלו רחמים ואכזריות, קפדנות, ופזרנות, אהבה ושנאה, שמחה ועצבות, כך מובנה בנפש האדם גאוה וענוה. כי כל המידות מובנות בנפש; הצד הטוב של המידה, והצד הרע של המידה, והאדם יש לו את הבחירה איזה צד לפתח ואיזה צד לא לפתח, או באיזה צורה להשתמש בתכונות האלה, זה קודם כל חלק אחד, ותיכף נתבונן מה זה גאוה ומה זה ענוה, אבל דבר ראשון לדעת שבין גאוה ובין ענוה זה מתכונות הקיימות בנפש.

כעת יש עוד נושא שבו התברר איזה גילוי שאף פעם לא שמתי לב, יש כאלה שמאוד מחפשים כבוד, הם רודפים אחרי הכבוד, לרדוף אחרי הכבוד בעצמותו זה לא גאוה, הרבה פעמים אדם רודף אחרי הכבוד כתוצאה מזה שהוא כבר גאוותן, והרבה פעמים אם הוא יתעסק מידי ברדיפת הכבוד הוא כבר יגיע לחינוך עצמי לגאוה, אבל מהות רדיפת הכבוד אין ענינה גאוה כלל אלא ענינה תאוה ככל התאוות! והדבר הזה הפלא ופלא שזה מפורש ממש, שנים לא הבנתי ובזכותכם הבנתי ע"י שעוד פעם עיינתי בענין.

ה"מסילת ישרים" (שער הנקיות) הוא מדבר על גאוה באריכות גדולה, והוא מתאר כל מיני סיגנונות של בעלי גאוה, אחרי זה הוא מדבר על כעס, אחרי הכעס הוא מדבר על קינאה, אחרי הקינאה הוא מדבר על חמדה ותאוה, וכשהוא מדבר שם על חמדה ותאוה הוא מכניס שם את חמדת הממון, ואחרי זה הוא כותב: "יתירה עליה חמדת הכבוד", זאת אומרת שיש חמדה לגאוה והיא חמדת הכבוד. והוא אומר: "הכבוד דוחק את האדם יותר מכל החמדות והתשוקות", זאת אומרת כמו שיש תאוה לכסף יש תאוה לכבוד, אבל זה עוד לא אומר שהוא בעל גאוה, רק זה תאוה ככל התאוות, והכבוד והתאוה לכבוד היא החמדה הכי גדולה, שהכבוד דוחק את האדם יותר מכל הדברים.

למה באמת הכבוד כ"כ דוחק את האדם יותר מכל התשוקות והחמדות והתאוות? את זה כולם יודעים, כי הכבוד הוא משהו רוחני ומשהו יותר אמיתי.

אבל בוא נראה שיש כאן משהו עם התבונות קצת יותר מזה, הרי באמת כל התכונות שהקב"ה הטביע בנפש הם מחפשות ביטוי ומיצוי והתפתחות והוצאה מהכח אל הפועל של המידה והתכונה, כך זה טבע הנפש, ואחד מהדברים שהקב"ה ברא באדם הוא, שיש לאדם שאיפה להיות בעל ערך, מובנה בנפש יכולת להתעלות להיות בעל ערך ובעל מעלה, ויש שאיפה עזה וחזקה להיות בעל ערך ובעל מעלה. כעת האדם יש לו בחירה האם להיות בעל ערך ומעלה אמיתי או לחפש כביכול כל מיני עניני מעמדות וכבוד, והוא בעצם לוקח את השאיפה הפנימית הזאת להיות בעל מעלה לשאיפה לחפש כבוד, זאת אומרת שזה בצד הרע של אותה תכונה. ולכן הכבוד דוחק את האדם יותר מכל התשוקות, כי זה החלק היסודי שכולל את כל מציאות האדם שמובנה בנפש שלו לעלות ולהתעלות ולהיות בעל ערך ובעל מעלה, אז כשהוא הולך ואותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות נשברים, והוא הופך את המידה הזאת לצד השלילי, זה דוחק אותו מאוד, כמו שבצד החיובי מי שעושה שטייגען ועולה ומתעלה הוא כל הזמן עולה עילוי אחר עילוי ומעלה אחר מעלה ויש לו שאיפות גדולות להגיע לזה.

ב"מסילת ישרים" שם הוא אומר, שמי שחי נכון יודע שאין כבוד אלא תורה. מה קורה למי שהוא באמת בעל תורה אמיתי, הוא בעל תורה, והוא גדול בתורה, והוא יודע ללמוד, והוא בעל מעלה גדולה בתורה, מהם ההרגשות שלו? הוא ודאי מרגיש את היותו בעל ערך ומעלה ורוממות, אבל עדיין הוא יכול להיות, ולא רק ראוי להיות אלא כך ראוי שהוא יהיה וזה כונת המסילת ישרים, להיות עניו אמיתי עד ענוה של משה רבינו "ונחנו מה", בגלל שכשהמסילת ישרים אומר אין כבוד אלא תורה הוא לא מתכוין שתורה זה דבר שמי שבאמת בעל תורה הוא אמור לקבל כבוד, זה ודאי שלא, אמנם זה נכון שצריך לכבד תלמידי חכמים אבל זה לא העסק של הת"ח, ואין הכונה לומר אל תתכבד בשטויות אבל אם אתה הולך להתכבד תתכבד עם התורה שלך, לא זה הוא מתכוון, אלא הוא מתכוון שאין ערך ורוממות ומעלה אמיתית בנפש האדם אלא בהיותו בעל תורה, וזה עושה אותו לבעל ערך באמת, אבל עדיין זה לא קשור לגאוה, כי הגדרה של גאוה זה אדם שמחשיב את עצמו ורואה את עצמו כיישות עצמאית.

ה"מסילת ישרים" כשהוא כותב על גאוה הוא אומר שהוא מרגיש כל הזמן ש"לו יאתה תהילה"- לו מגיעה התהילה, זה לא דוקא שהוא מחפש שבני אדם יכבדו אותו, יש בעלי גאוה כאלה שמבחינתם זה כזה דור יתום וכבר אין מי שיכבד אותם, אין מי שראוי לכבד אותם, מרוב שהם מרוממים ובעלי מעמד, אבל הגאותן זה היפך שיפלות הנפש, זה היפך העניו שלעניו יש שיפלות נפש, והגאותן הוא מרגיש את עצמו והוא מחשיב את עצמו והוא מרגיש כל הזמן שהוא שוה ושמגיע לו, אולי הוא לא דורש את זה כי אין מי שיספק לו את זה, אבל הוא מרגיש את עצמו משהו עצמי, כפי שאמרנו שגאוה זה תכונה בנפש, זה לא קשור בכלל ליהודי וגוי או לצדיק ורשע, זה קשור לעצם התכונה, ויש טיפוסים גאותנים והם מחשיבים את עצמם ותמיד מנפחים את האגו והאישות שלהם, ומרגישים את עצמם כיישות חשובה עצמית ועצמאית, ויש כאלה שהם לא מרגישים שמגיע להם משהו, והם גם לא מחשיבים את עצמם בפנים מחמת מעלותיהם, 'אין כבוד אלא תורה' אין כונת המסילת ישרים בכלל שמי שבעל תורה הוא זה שצריך לקבל כבוד, אלא זה מעמד, ולא מעמד במובן הפשוט, כי מעמד זה עוד פעם ענין של כבוד, אלא זה ערך אמיתי, זה מעלה אמיתית בנפש, ואילו שאר הענינים זה תחליפים מלאכותיים וזה לא המקור, אין בזה מעלה.

כשכתוב בפסוק "אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ; כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי" (ירמיהו ט, כב-כג). המלבי"ם באחד הפירושים אומר שם, שעיקר הפסוק בא להגיד איזה דברים הם מעלות אמיתיות ואיזה דברים הם לא מעלות אמיתיות, החכמה הגבורה והעושר זה לא מעלה אמיתית כי אתה כך נבראת, זה לא מעלה אמיתית שמראה שאתה בעל מעלה. רק מיהו האדם שהוא בעל ערך ומעלה, אחד שהוא "השכל וידוע אותי", שהוא חי עבודת ה' ותורה ויראת שמים, השכל וידוע אותי הוא בעל מעלה אמיתית. אבל הפסוק שם לא בא לדבר שהוא דורש כעת כבוד ושהוא מחשיב את עצמו בגלל זה, כי זה תלוי, אם הוא יהיה גאותן הוא יחשיב את עצמו בגלל זה, ואם הוא יהיה ענותן הוא לא יחשיב את עצמו בגלל זה, [הוא מכיר את המעלה הזאת והוא יודע שזה מעלה אמיתית אבל הוא לא מחשיב את עצמו, ולזה אנחנו כבר אמורים להגיע בהמשך מה זה חשיבות עצמית מול ענוה, איפה המקום של ענוה מול חשיבות עצמית, אנחנו נגיע לזה בהמשך ונראה].

הדבר הזה "השכל וידוע אותי" זה דבר שראוי לתהילה אבל זה לא אומר שמי שחי השכל וידוע אותי הוא חש שהוא ראוי לתהילה, נגיד דוגמא, אדם שהוא מיטיב עם הזולת, הוא עושה טובות לאחרים באמת עם כל הלב, זה באמת מעשה הראוי לתהילה, אבל עדיין אפשר שהאיש הזה לא מרגיש שמגיע לו תהילה על זה, ואמנם הוא יודע שחסד זה מעלה אבל הוא לא חש את עצמו שמגיע לו על זה תהילה, זה טוב וראוי לעשות חסד וזה מעלה לעשות חסד אבל הוא לא מרגיש שמגיע לו על זה שבח ותהילה.

אולי איזשהו דוגמאות לענין, שאלו פעם את הבריסקר רב; למה באמת שת"ח וצדיק לא ירגיש גאוה בזה שהוא הגיע לאן שהוא הגיע ואחרים לא הגיעו לזה? הבריסקר רב ענה, אדם שהעינים שלו רואות והוא נמצא בחברה של אנשים עיורים הוא לא מרגיש גאוה בזה שהוא רואה והם לא רואים ו'סומא חשוב כמת'. ולמה באמת הוא לא מרגיש גאוה? כי הוא סך הכל נורמלי, ואילו הם במצב לא נורמלי וחולה, אז הוא לא מרגיש איזה חשיבות בזה שהוא רואה, וכך גם כן יהודי שיושב ולומד ועובד ה' זה הנורמלי ובשביל זה הוא בא לעולם. וזה בעצם כונת המשנה (אבות ב-ח): "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת", אין הכונה שלא ירגיש את המעלה שלו, שהרי 'אין כבוד אלא תורה', אלא הוא יודע את מעלתו אבל הוא לא דורש לעצמו איזשהו טובה על כך כי לכך נוצרת, וגם מי שעושה דברים שהם מידת חסידות ולפנים משורת הדין, זה גם כן מתוך שהוא מרגיש ובצדק שמן הראוי להגיע גם לשורת הדין, ולדרגה של לפנים משורת הדין, ולמידת חסידות, וגם החלק שהוא עושה יותר מאחרים, מה שאחרים לא עושים את זה, הם המשונים שהם עדיין לא הגיעו לזה, אבל הוא סך הכל נורמלי, ולכן זה לא אמור להביאו לידי גבהות הלב, כך הבריסקר רב הסביר את זה.

מובן החילוק בין גבהות הלב לבין ההכרה שזה באמת מעלה פנימית ואמיתית אבל עדיין זה לא גבהות הלב, שהרי האם לא רואים שנים שיודעים ללמוד, ואחד רואים עליו גבהות הלב ואחד שלא רואים עליו גבהות הלב והוא עניו. וכי הוא לא מכיר את המעלה שלו והוא לא ידע להגדיר את עצמו כמו שהוא ידע להגדיר את החברים שלו שהם ברמה שלו?! אבל הוא לא מרגיש חשיבות, הוא לא תופס את עצמו בתור איזה חשיבות או בתור איזה יישות פנימית, הוא חי את זה כאילו באופן טבעי בלי להחשיב את עצמו, כי אם הוא עניו אז נפשו שפלה.

נאמר כך, זה ברור שהוא יודע שהוא מעותד לשכר טוב הצפון לצדיקים ולבעלי תורה ולבעלי מצוה, הוא יודע שאין קץ למעלתו וחשיבותו ולשכרו, וזה עדיין לא סתירה לחלק הזה שהוא לא מרגיש חשיבות, הוא לא מרגיש שמגיע לו משהו, הוא יודע כמה מעלה יש לו וכמה הוא עולה ומתעלה וכמה שכר יהיה לו על זה, אבל הוא לא מרגיש את עצמו יישות בפני עצמה, וכמו שהחסידים קוראים לעניו "ביטול היש", דהיינו שהוא לא מרגיש את עצמו יישות, הוא לא מרגיש את עצמו "יש" בפני עצמו, הוא עניו. האם אנחנו לא רואים בחוש שיש כאלה שהם גדולים מאוד ויש להם ענוה בטבע?! זה לא שהם משקרים את עצמם רק ההרגשים שלהם זה הרגשים של ענוה ולא הרגשים של גאוה, ויש כאלה שההרגשים שלהם זה גאוה, זה מידה ממידות הנפש, וזה מעלה שצריך לקנות וללמוד את זה ולהתרגל לזה.

אולי רגע נביא כאן איזשהו "חובות הלבבות" על הענין, דבר מאוד מעניין! ה"חובות הלבבות (פ"ט משער הכניעה) דן האם גאוה וענוה יכולים להיות ביחד, והוא אומר שיש גאוה וענוה שהם מגונים שכשהם ביחד זה חלק מגונה, ויש חלק משובח. מה זה החלק המשובח? הוא כותב כך (מתורגם): "החלק המשובח הוא שגאות האדם על חכמתו ועל מעשיו הטובים נובעת ממה שהוא יודע להעריך את גודל החסד שהבורא עשה איתו בזה שנתן לו את היתרונות הללו"- זאת אומרת שהוא מכיר שיש לו יתרונות, והוא לא מייחס אותם לעצמו אלא הוא יודע שזה בא מהקב"ה, וכמש"כ "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה; וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" (דברים ח, יז-יח), יש לך כח לעשות חיל אבל הוא הנותן לך כח לעשות חיל. "וממה שהוא שמח בהם וגאותו נותנת לו להוסיף ולהתאמץ עוד בלימודו ובמעשיו הטובים, ולהתנהג בהכנעה עם מקורביו, ולשמוח בחבריו, ולחוס על כבודם, ולחפות על סיכלותם, ולדבר בשבחם, ולאהוב אותם, ולדון אותם לכף זכות, ולהיזהר בכבודם"- דהיינו שמה גורם לכל הדברים האלה? הגאוה שלו גורמת לכל זה. ומה עוד היא גורמת לו הגאוה שלו? "שמעשיו הטובים מעטים בעיניו, ושהוא טורח תמיד להרבות עליהם, ושליבו נשבר בקירבו על שהוא מידי חלש להשיג מהם כאוות נפשו, ושהוא משפיל את עצמו לפני מי שהוא מקוה שבעזרתו יוכל להוסיף עליהם עוד לפני הקב"ה, ושהוא מודה לאלוקים על היתרונות שנתן לו, והוא משבח אותו על שעזר לו לקנות את המעלות הטהורות, וגאוה כזאת אינה עומדת בסתירה עם הענוה והיא לא מרחיקה אותה, ואדרבה מוסיפה ומסייעת לה, לגאוה זאת מתכוון הפסוק במה שאמר ויגבה ליבו בדרכי ה'", ע"כ.

לכאו' זה נראה כאן איזה משהו משונה ואיזה תרתי דסתרי, שכשהוא מכיר את היתרונות שלו זה גורם לו להרגיש עוד יותר פחות ועוד יותר מכבד את החברים שלו וכו', ולמה באמת? כי מי שמכיר באמת את היתרונות ואת היכולות שלו, הוא מכיר את זה לא בצורה שהוא כעת מתעסק בלהחשיב את עצמו. אולי נגיד איזה משל לזה, הוא מכיר את זה באותה רמה שהוא היה יכול להכיר את זה על מישהו אחר, וכשאני מכיר על מישהו אחר איזה בעל מעלה הוא, וכי אני אתגאה בזה שאני מכיר שהוא בעל מעלה?! הרי אני לא מייחס משהו לעצמי, וכעת כשמכירים מישהו שהוא בעל מעלה ויש לו באמת מעלות מיוחדות, הוא הרי יכול באמת עוד מאוד להתפתח, ואמנם אנחנו על אחרים לא אמורים לחשוב כמה הוא יכול עוד להתפתח ולמה הוא לא התפתח יותר, אבל כשזה על עצמינו זה הולך שככל שאנחנו מכירים את המעלות שלנו, אם אנחנו לא מתעסקים בהחשבת עצמינו, זה גורם לנו הרגשת רוממות והרגשת תביעה מעצמינו, הרי אנחנו לא אנשים פשוטים, אנחנו בעלי מעלה ובעלי ערך, וע"כ אנחנו צריכים להיות יותר וצריכים להוסיף, וכן אם אנחנו בעלי ערך ממילא אנו מכבדים את הזולת כי 'איזהו מכובד המכבד את הבריות'.

 נמצא שההכרה הזאת של המעלות שלו "שגאות האדם על חכמתו ועל מעשיו הטובים נובעת ממה שהוא יודע להעריך את גודל החסד שהבורא עשה איתו בזה שנתן לו את היתרונות הללו"- קודם כל הוא יודע שזה מוזרם לו כל הזמן הכוחות והכישורים מהקב"ה והוא שמח בהם. "וגאותו נותנת לו להוסיף ולהתאמץ עוד בלימודו ובמעשיו הטובים"- כי הוא מכיר שהוא בעל ערך ובעל מעלה והוא ראוי לעליה אז הוא משקיע יותר. וזה גם גורם לו "להתנהג בהכנעה עם מקורביו"- כי באמת הבעל ערך אמיתי לא מייחס חשיבות לעצמו, אלא בעל ערך אמיתי הוא מכבד את הבריות, כך נראים אנשים בעלי ערך שלא עושים את עצמם בעלי מעמד, יש להם רוממות אישיות וענוה בנפש והם מאוד מכבדים אחרים, כך רואים את זה בחוש. "ולשמוח בחבריו, ולחוס על כבודם, ולחפות על סיכלותם, ולדבר בשבחם, ולאהוב אותם, ולדון אותם לכף זכות, ולהיזהר בכבודם"- כי הגאותן חלק מהגאוה שלו זה כל הזמן להשפיל אחרים כדי לגדל את עצמו. וזה גורם לו "שמעשיו הטובים מעטים בעיניו והוא טורח תמיד להרבות עליהם, וליבו נשבר בקירבו על שהוא מידי חלש להשיג מהם כאוות נפשו"- אבל זה לא שהוא מרגיש במאזן של חשבון הנפש שלו שהוא לא בסדר, שהרי הוא שמח, רק מדברים כאן על איזשהו צורת השקפה של יהודי עם בטחון עצמי, איך אצל יהודי שחי ע"פ תורה עובד הביטחון עצמי, זה לא עובד עם איזשהם הנהגות חיצוניות של ביטוי של עוצמה, אלא מדובר באחד שמצד אחד שמח במעלות וביתרונות שלו ומצד שני יש לו איזשהו תביעה שהוא יכול יותר. "ושהוא משפיל את עצמו לפני מי שהוא מקוה שבעזרתו יוכל להוסיף עליהם עוד לפני הקב"ה, ושהוא מודה לאלוקים על היתרונות שנתן לו"- החוויות של שתי ההרגשות האלה שלכאו' סותרות הם קיימות אצלו בו זמנית, כי לזה הוא קורא גאוה וענוה שהם טובות כשהם ביחד. "והוא משבח אותו על שעזר לו לקנות את המעלות הטהורות, וגאוה כזאת אינה עומדת בסתירה עם הענוה והיא לא מרחיקה אותה, ואדרבה מוסיפה ומסייעת לה, לגאוה זאת מתכוון הפסוק במה שאמר ויגבה ליבו בדרכי ה'"- וככל שהוא גובֵהַ בדרכי ה' זה גורם לו להיות יותר.

וברור שזה גם הפשט הפשוט במה שנאמר על משה רבינו: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג). ויש להתבונן, האם הוא היה הכי גדול ומבחר המין האנושי והוא גם היה הכי עניו, כלומר שבהכל הוא היה הכי גדול וגם בענוה, או שיש איזשהו קשר בין מה שהוא היה הכי גדול שזה גרם לו גם את הענוה הכי גדולה? ונראה שזה מה שגרם לו גם את הענוה הכי גדולה, כי מתוך הערך הגדול והמעלות הטהורות והרוממות שהגיע וההשגות שהשיג אז הוא השיג גם כמה עדיין יש את ה"ותחסרהו מעט מאלוקים" ואת המרחק בינו לקב"ה, וכמה לא שייך בכלל לתת לקב"ה את מה שאנחנו חייבים לו, וכמה גם מה שיש לו זה כל הזמן מגיע מהקב"ה, וזה גרם לו לא להחשיב את עצמו כי הוא טפל לקב"ה.

ופה יש עוד נקודה שצריך לדעת מענוה, כפי שאמרנו גאוה וענוה זה רגשות ותכונות בנפש, אבל אדם שהוא עניו הענוה מאוד עוזרת לו להתבטלות של אמונה ולהיות עבד ה', כי העניו מתוך שהוא לא מייחס חשיבות לעצמו אז הוא מכפיף את עצמו לקב"ה והוא נהיה עבד ה', והוא מגיע לסוג מצב של כמו חסיד שרוף של הרב'ה, שהוא לא עסוק בלבנות במה לעצמו, אלא הוא עסוק כל הזמן בדביקות ברב'ה, בדביקות במי שממנו הוא יכול לקבל את מה שהוא מאמין, להתעלות בעבודת ה' או בקדושה, או במה שהוא חושב שהוא יכול לקבל מהרב'ה, אבל הוא לא עסוק בלבנות לעצמו קריירה, זה בעצם ענוה, זאת אומרת שהוא לא עסוק בלהחשיב את עצמו.

ופה יכול להיות דבר מעניין, כך כמדומה, יכול להיות נגיד שיהי' חסיד שהוא מאוד לא חושב על עצמו רק הוא חושב איך לקבל מהרבה, והוא יקנא במישהו שהוא יותר מקורב לרבה והרבה יותר מקרב אותו, אבל גם הקינאה הזאת לא קשורה לגאוה, אמנם יש לו בעיה של קינאה אבל הקינאה הזאת היא כי הוא היה רוצה יותר לקבל מהרב'ה, ואם הוא מרגיש שהוא לא מקבל יותר מהרב'ה אלא הוא מקבל פחות אז הוא מקנא בזה שהוא לא הגיע למעלה שהרב'ה יתן לו חן וחסד וירצה להעניק לו יותר, כנראה הרב'ה חושב שהוא לא ראוי ליותר והוא היה רוצה להיות ראוי ליותר. אבל זהו לא מצד שהוא מרגיש גאוה, כי קינאה לא חייבת להיות מגאוה ויכול להיות קינאה בלי גאוה, אמנם בכללות בדרך כלל ענותן הוא גם קונה את המעלה של לא להיות מקנא, אבל זה יכול להיות ברעיון שאדם ענותן יגיע לקינאה, שמרוב רצון לעלות ולהתעלות הוא יכול להגיע גם לקינאה אפי' שהוא לא דורש חשיבות לעצמו, לא שהוא מחשיב את עצמו ל"יש" כי הוא כל כולו מכפיף את עצמו למלאכת שמים, אבל הוא רוצה יותר כי הרי באמת הוא רוצה להגיע ליותר עד שהוא מגיע לקינאה, אף שזה לא נכון בעצם כי קינאה היא טעות שהרי אם אתה הגעת ליותר זה מה שאתה צריך להגיע, ואם אתה צריך לעשות אתה צריך לעשות בלי קשר למה שיש לאחרים רק בתור עצמך, רק שאנחנו לא מדברים עכשיו על קינאה, רק להגיד שזה לא חייב להיות סתירה.

יש כאן עוד כמה חלקים, אבל רק עוד נקודה, אולי נראה כמה דוגמאות, אדם שהוא היה עובד, יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב, נהנה מיגיע כפו, פועל, וקרה מצב שנסגר המפעל והוא כעת מובטל, ובוא נגיד שהוא מסתדר עם פרנסה כי יש דמי אבטלה וכדו', והוא רואה כל בוקר בני אדם וחברים יוצאים לפועלם ולעבודתם וליבו נחמץ בקרבו, הוא מרגיש את עצמו לא שוה, אני לא יצרני, אני לא עושה כלום, הוא רוצה גם לעבוד, כעת מה שהוא רוצה כעת גם לעבוד האם הכונה שהוא רוצה גאוה? לא, הוא רוצה להיות שוה ובעל ערך של עמל ועובד ולא להיות משועמם, הוא רוצה להיות בן אדם שעושה משהו בחיים, לא בן אדם שלא עושה. הרצון הזה הוא לא קשור לגאוה, הוא רוצה לעלות ולהתעלות, ובאמת 'לא תוהו בראה', וגם מי שהוא לא במעלת ת"ח אבל אם הוא לא עושה כלום הוא אינו מן הישוב, רק מי שעושה הוא מן הישוב. כעת בוא נגיד, הוא תינה את הצרה שלו אצל חבר, ואומר לו החבר שלו, אתה רוצה להרגיש את עצמך בעל ערך, אתה קיבלת גם הרבה פיצויים, בוא תארגן את הדירה שלך שתהיה יפה ותקנה גם איזה מכונית מפוארת וכך תוכל להיות חשוב, ויאות האיש לעשות כן, הנה הוא הלך והמיר את המעלה האמיתית שהוא קודם חיפש והוא כעת ממיר את זה בכבוד שאין לו ערך אמיתי, ובאמת אם הוא בן אדם עם תוכן ושלא מתפתה להבלי שוא, הוא יודע שזה לא יתן לו סיפוק, ומה אני עושה בחיים, אמנם יש לי מכונית מפוארת אבל מה אני שוה ומה אני עושה.

זאת אומרת, אדם שהוא במצב שהוא מרגיש את עצמו כאילו שהוא דפוק בזה שהוא לא מתפקד טוב והוא מחפש כן לעשות ולהגיע למשהו, זה אפי' לא נקרא גאוה ובקשת כבוד, רק הוא מרגיש שהוא שוה ערך והוא רוצה לממש את עצמו, זה ודאי דבר חיובי. ועדיין גם אדם שתאב לכבוד כפי שאמרנו פעמים שזה לא קשור לגאוה, אלא זה תאוה שהכבוד דוחק את האדם כפי שאמרנו שזה מעלה רוחנית, וזה כאילו שהוא מחליף את הערך הפנימי של עצמו בהבלי שוא. ויש עוד נושא של גאוה וענוה שהאדם הגאותן מרגיש שלו יאתה תהילה, הוא חשוב, הוא משהו עצמי, הוא משהו בפני עצמו, הוא לא משהו רגיל, הוא מעל, לעומתו הענוותן, הוא בשיפלות נפש והוא לא חי ומרגיש את החשיבות שלו, כי זה לא קשור להרגשה ולתחושת הרוממות שעושים שטייגען בתורה ויראת שמים וכדו' שהוא מרגיש רוממות, כי אפשר להרגיש רוממות אבל לא להרגיש חשיבות או שמגיע לי על זה משהו.

כעת, זה לא שתמיד הגאוה מתבטאת במשהו חיצוני, כי הרי ה"מסילת ישרים" מתאר גם איזה גאותן שמתנהג כמו אחרון הענוים ובהנהגה של הענותנות הכי גבוהה מרוב גאוה, ואז הוא בכלל לא הולך לעשות איזשהו גינונים כי זה קטן עליו גינונים שהרי הוא הרי בעל מעלה כזה שהוא לא ילך על גינונים, אבל למעשה הוא מחשיב את עצמו לבעל מעלה ומעמד, ואילו העניו לא מחשיב את עצמו.   

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד