גדר וידוי שבתשובה
אנחנו הרי כרגע
באמצע עשרת ימי תשובה, תשובה כידוע יש שלושה עיקרים עיקריים בתשובה שבלעדיהם
התשובה לא מתקבלת: חרטה, וידוי, וקבלה לעתיד - זה שלושת עיקרי התשובה שמעכבים את
התשובה! אמנם יש עשרים עיקרי תשובה ברבינו יונה אבל הם לא מעכבים, שלושה עיקרי
תשובה שמעכבים זה חרטה וידוי וקבלה לעתיד.
בוא ננסה להבין את
השלושה האלה, ולמה הם מעכבים, בוא נשאל לכאורה שאלה: למה לא מספיק קבלה לעתיד, אם
אדם מקבל על עצמו שמהיום הוא יהיה מושלם, מהיום הוא יהיה בסדר, הוא פותח דף חדש
באמת מהיום הוא יהיה מאה אחוז בסדר, למה לא מספיק קבלה לעתיד? למה צריך גם חרטה?
בלי חרטה, הוא לא מתעסק בחרטה, הוא אין לו כח לדשדש בעבר, הוא חי קדימה, חי עם
הפנים לעתיד, הפנים שלו לעתיד יותר טוב, והוא מקבל על עצמו שמהיום הוא יותר לא
יחטא, למה לא מספיק קבלה כזאת? אמנם לפעמים אחד שמקבל על עצמו לעשות שינוי בעתיד
בלי שהוא מתחרט על אותם דברים שהוא חטא בעבר, הרבה פעמים הקבלה הזאת היא לא מספיק
רצינית, כי אם אתה באמת מקבל על עצמך לשנות את הדרך איך יכול להיות שלא איכפת לך
על מה שבעבר התנהגת לא בסדר באותם נושאים עצמם, אז יש מקרים באמת שבלי חרטה באמת
חסר בקבלה לעתיד.
אבל בא נשאל שאלה מה
יהיה באופן שאחד לא עסוק בחרטה אלא רק בקבלה לעתיד, אבל הוא במצב שיעיד עליו יודע
תעלומות שלא ישוב לזה החטא עוד, באמת הקבלה שלו היא רצינית והחלטית עד השיעור
שכתוב ברמב"ם; שמהו הקבלה לעתיד? שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא
לעולם, אז יש לו באמת קבלה מושלמת, למה צריך גם חרטה, למה זה לא מספיק?
התשובה היא פשוטה:
הקבלה לעתיד, בוא נגיד מהיום אתה פותח דף חדש, בהחלט כל הכבוד, מגיע לך יישר כח על
זה, אבל מה עם העוולות שעשית איך ימחקו העוולות שעשית? אתה בעל חוב על זה, התנהגת
לא טוב, אתה צריך למחוק את זה, עד שאתה לא מוחק את העוולות שלך מה יעזור מה שמהיום
תהיה טוב, אני לא בא כעת לכעוס עליך על מה יהיה מהיום, אלא על מה יהיה עם מה שכבר
עשית, אתה התנהגת לא טוב, התנהגות לא טובה היא מחייבת משהו, 'נפש החוטאת מה תהא
עליה'? מגיע איזשהו עונש על מה שהתנהגת לא טוב, אחד שהיה פושע, עשה פשעים, הוא בא
ואומר; מהיום אני אהיה ילד טוב, והוא מבטיח, ובאמת השופט מאמין לו שמהיום הוא יהיה
טוב, האם הוא לא יקבל עונש על הפשעים שהוא עשה בגלל שמהיום הוא יהיה טוב, אתה צריך
לשלם מחיר על מה שעשית!
מהו המחיר? אז הקב"ה
אמר "נפש החוטאת מה תהא עליה, יעשה תשובה", אתה צריך לעשות תשובה, מה זה
תשובה? מה שמהיום תהיה טוב זה מצוין, אבל מה עם מה שעשית, פה מגיע החרטה! ומהי החרטה?
המסילת ישרים בפר' ד' הוא כותב דבר מאוד מעניין, הוא כותב: "התשובה תחשב
עקירת הרצון כעקירת המעשה" - מה שהוא מתחרט על מה שהוא עשה, אז עקירת הרצון
לעבירה היא כמו עקירת המעשה. "דהיינו שבהיות השב מכיר את חטאו ומודה בו
ומתבונן על רעתו, ושב ומתחרט עליו חרטה גמורה דמעיקרא, הרי זה כחרטת הנדר ממש,
שהוא מתנחם לגמרי והיה חפץ ומשתוקק שמעולם לא נעשה הדבר, ומצטער בליבו צער חזק על שכבר
נעשה הדבר, ועוזב אותו להבא ובורח ממנו, הנה עקירת הדבר מרצונו יחשב לו כעקירת
הפעולה, שיעקר החטא מעיקרא כעקירת הנדר ומתכפר לו, שעל ידי זה העון סר ממש מן
המציאות, ונעקר בזה שעכשיו מצטער ומתנחם על מה שהיה למפרע".
הרמח"ל מדמה
חרטה להתרת נדרים, עשינו בערב ר"ה התרת נדרים, מה זה התרת נדרים? אדם נדר
נדר; "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל
נַפְשׁוֹ" (במדבר ל, ג), הוא עושה כעת
התרת נדרים, הוא הולך לשלושה והוא מתחרט על מה שהוא נדר, וע"י החרטה יש כח
בידי הבית דין לעקור את הנדר מעיקרא, אם אני מתחרט על זה, זה עוקר את הנדר מלמפרע;
אותו דבר הקב"ה ברחמיו נתן לנו איזשהו כח עצום, גם אם חטאנו ועוינו ופשענו
הוא מוכן לוותר לנו על עונש אם אנחנו עוקרים מלמפרע את החטאים שחטאנו, איך אפשר
לעקור מלמפרע הרי את הנעשה אין להשיב? אז הקב"ה ברא כח של תשובה שעל ידי
החרטה עי"ז שהוא מתחרט ומצטער על מה שהוא עושה, ומשתנה הרצון שלו והוא מרגיש
שברצון הזה הוא לא היה עושה בכלל את הפעולות האלה, וחפץ ומשתוקק שבכלל לא נעשה
הדבר, ומצטער בליבו צער חזק על שכבר נעשה, אז עקירת הדבר מרצונו יחשב לו כעקירת
הפעולה, שיעקר הדבר מעיקרו כעקירת הנדר ומתכפר לו - זה החידוש של תשובה! טוב, מובן
מאוד, אז אנחנו כבר מבינים למה לא מספיק שמהיום אני אהיה בסדר וקבלה לעתיד, אלא
צריך גם חרטה.
בוא נשאל אבל שאלה
על הדבר השלישי; הענין של וידוי, למה צריך את הוידוי, ולפי הרמב"ם,
ברמב"ם מבואר שהוידוי זה עיקר התשובה, למה צריך את הוידוי אני כבר גם התחרטתי
והצטערתי על מה שעשיתי, גם קיבלתי מכאן ולהבא בקבלה גמורה, למה צריך גם וידוי, מה
הענין בוידוי, שיהיה בלי וידוי, התחרטתי עקרתי את העבר, קיבלתי על העתיד מהיום אני
פותח דף חדש, אני כבר מסודר, למה צריך גם וידוי, מה זה זה גזירת הכתוב, מה זה הדין
וידוי הזה?
בוא נתבונן! יש כזה
מושג בלשון בני אדם, אומרים; אתה חטאת בראש ובראשונה לעצמך, אתה הזקת לעצמך, אתה
חוטא לעצמך, כך יש ביטוי מוכר בלשון בני אדם. ראוי לדעת! חטאת לעצמך יש כזה מושג,
אבל אין כזה דבר בתשובה עשית תשובה לעצמך, אתה חטאת לעצמך תעשה תשובה לעצמך, אין
כזה מושג, כל המושג של תשובה שייך רק ביחס לאם אני פגעתי במישהו אחר, או פגעתי בבן
אדם או פגעתי וחטאתי לקב"ה יש מושג של תשובה, אבל ביני לבין עצמי זה לא שייך
לחזרה ותשובה, נגיד עשיתי משהו שבעצם גרם לי נזק והפסדתי מזה עד כדי כך שהמשפט
שמתאים לומר בזה; אתה חוטא לעצמך! יפה אז אדם שחוטא לעצמו מן הראוי לו שהוא כעת
ילך ויקדם את עצמו ישכלל את עצמו וישדרג את עצמו, יפסיק להיות בטלן ושלומזל ושיסדר
לעצמו את החיים שלו.
בוא נשאל שאלה;
כשאחד בעצם צריך להתקדם, וכדי להצליח בחיים צריך להתקדם ולתקן את החולשות שלו, זה
משנה האם הוא נולד מראש עם החולשות האלה או שהחולשות האלה הוא עשה כי הוא חטא
לעצמו, מה זה משנה?! כל אדם שרוצה להצליח ויש לו חולשות, בין אם החולשות האלה הם
מעת לידתו בין אם החולשות האלה לא היו מעת לידתו אלא הוא רכש אותם במשך החיים, אם
הוא רוצה להצליח ולהתקדם בחיים הוא צריך לשדרג את עצמו לתקן את עצמו ולסדר את עצמו,
ומה יהיה כשהוא נולד כך מראש? הוא פשוט הולך ללמוד קורס איך מצליחים בחיים, וכדי
להצליח בחיים הוא צריך לסדר את עצמו, לא להיות מוזנח, לא להיות עצל, אלא להיות
חרוץ, להיות טוב בחברה, כל מיני דברים שיעזרו לו להתקדם בחיים, אבל זה לא שייך
למושג של תשובה, זה איזה נושא של תשובה, הוא חוזר לאיזה משהו?! תשובה שייך רק בינו
לבין בן אדם אחר או בינו לבין הקב"ה, ותיכף נראה.
המציאות היא; שגם
כאלה שכבר מבינים שכל עניני תורה ומצוות זה לא ענין רק שאני אתקדם אני אגדל ואני
אצליח, אלא גם כאלה שכבר מבינים שכל עניני תורה ומצוות זה בעצם שאנחנו עובדים את
הקב"ה בזה, אנחנו עושים את זה לכבודו של הקב"ה ולא בראש מעייניהם זה
הקידום האישי, אבל בעניני תשובה ההרגשה שלהם, מה זה תשובה? אני הולך לתקן את עצמי,
אני הולך לקדם את עצמי ולסדר את עצמי, כך ההרגשה שלהם, ובאמת שזה טעות! ותיכף
נראה.
אבל נשאל רגע שאלה;
בכל עניני עשין ולא תעשין שיש בתורה יש בהם שתי חלקים, כך מבואר באחרונים, אולי
אפילו כבר יש לזה מקור מהגמרות, בכל התרי"ג מצוות רמ"ח עשין ושס"ה
לאוין יש בהם שני ענינים; יש מושג של עבר אמימרא דרחמנא או מקיים מימרא דרחמנא,
הקב"ה דורש מאיתנו לימנע מכך וכך ענינים ולקיים ולעשות כך וכך ענינים, החלק
הזה שאנחנו צריכים לשמוע בקול הקב"ה זה לא משנה איזה מצוה או איזה לאו, זה
משנה אם זה סוכה או שופר או מזוזה או תפילין?! או אם זה לאו של נבילה או לאו של
גניבה או של רציחה?! לא משנה! כל דבר שהקב"ה אומר אנחנו חייבים לשמוע, ובלי
זה אנחנו עוברים על מימרא של הקב"ה או לא מקיימים את מה שהוא מבקש. חוץ מזה
יש עוד ענין ייחודי פרטי בכל עשה מהעשין או בכל לאו מהלאוין שיש בו ענין בו בפני
עצמו, הרי לא הרי סיבת מצות סוכה כהרי סיבת מצות שופר, אלא יש משהו פרטי בכל מצוה;
יש ענין של שופר, יש ענין של סוכה, והוא הדין בלאוין; כל לאו יש בו את הפגם
הייחודי שיש באותו לאו.
אז בוא נשאל שאלה;
לכאורה חלק הפרטי שיש בכל עשה או בכל לאו, אם אני לא התנהגתי כדין; עברתי על הלאו
או מנעתי את עצמי מלקיים את העשה, לכאורה זה לא שייך לעבר אמימרא דרחמנא ולזה שאני
ביחס לקב"ה, אלא יש בזה קילקול עצמי ויש בזה פגם עצמי, למשל יש פגם אחד שאוכל
מאכלות אסורות זה מטמטם שיש בזה פגם בעצם ענין הלאו הזה או כל עניני לאוין,
ולכאורה בחלק הזה התשובה היא כן משהו של תיקון עצמי ולא ביחס למישהו אחר, כך
לכאורה, והרי אנחנו הולכים בכיון שכל תשובה; זה לא הנושא שאתה מתקן את עצמך ומשדרג
את עצמך, אלא תשובה זה ביחס למי שאתה חטאת לו?
אבל האמת היא שצריך
לדעת! שגם החלקים הפרטיים שיש בכל לאו ובכל עשה, כל הפגם שיש בהם, זה בגלל
שהקב"ה אמר לא לעשות את זה. בוא נגיד דוגמא; אבא אומר לילד שיש לו בוץ
בנעליים; אל תעלה על הספה עם נעליים עם בוץ! והילד כן עלה, בעצם הילד הזה שתים
רעות עשה; הוא עבר אמימרא דאב, אבא שלו אמר לו לא לעלות והוא כן עלה, זה לא משנה
מה אבא אמר לו, אבא אמר לך לא לעלות לא לעשות משהו ואתה כן עשית. חוץ מזה הוא
קילקל את הספה, הוא הרס את הספה, שכעת צריך למסור את זה לאיזה ניקוי יבש, למרפדיה,
לא יודע איך לסדר את זה, זה בעיה לסדר את זה, אבל למי הוא קילקל את הספה, האם
קילקל את הספה זה נושא בפני עצמו, למי הוא קילקל את זה? הוא קילקל את זה לאבא שלו!
בעצם שני הדברים שהוא עשה זה לאבא שלו, הוא עבר אמימרא של אבא שלו, הוא לא חש
לכבודו של אביו, והוא גם קילקל לאבא שלו את הספה.
כך גם החלק הפרטי
שיש בכל עשה או בכל לאו, הפגם שנהיה והקילקול שנהיה מעבירה פוגם את העולמות, לא
יודע בדיוק את עומק הענין, אבל כל חטא הוא פוגם, למי הוא קילקל? הוא קילקל בזה
לקב"ה, הקב"ה ברא עולם נאה ומתוקן, 'תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי'
(קהלת רבה פרשה ז'), והוא הלך והוא עושה קילקולים בעולמו של הקב"ה, לכן בעצם
כל חלק מחלקי החטאים; הן מניעת עשין הן עבירות של לאוין, כל חלק וחלק הבעיה היא
ביחס לקב"ה מה שהוא הימרה את פי הקב"ה, או מה שהוא פגם לקב"ה בזה
שהוא עבר על הלאוין או על העשין.
ממילא אחרי שאנחנו
מבינים את זה אנחנו נבין מאוד; מהו ענין הוידוי? ולמה הוא עיקר בתשובה? כי הרי כל
המהות של חטאים שהוא חטא לקב"ה. כל אחד מבין; בדרך בשר ודם אדם שפגע והזיק
לחבר שלו, כל אחד מבין שגם אם הוא מאוד מאוד התחרט, והוא יקבל קבלה נאמנה יותר לא
להזיק לשני, עד שהוא פייס וריצה את חבירו שהוא פגע בו אז הוא לא השלים את חוקו,
הוא עוד לא עשה את מה שמוטל עליו. אדם העליב את החבר שלו ופגע בו, והוא כעת באמת
מתחרט על מה שהוא עשה, עושה תשובה ומתחרט ומקבל לעתיד, אבל הוא לא בא לבקש סליחה,
הוא לא בא לרצות את החבר שלו, הוא פתר בזה את הבעיה?! את עיקר הבעיה הוא לא פתר,
אתה פגעת בחבר, אתה צריך לבוא לבקש ממנו סליחה, שהוא יתרצה, שהוא יתפייס, שתסור
הפגיעה. הגע עצמך! מה יהיה באחד שישב עם כמה חברים, והוא פגע באחד החברים ברבים;
הוא הלבין את פניו ברבים, הוא גילה איזה סוד סמוי, איזה סוד נסתר של אותו חבר, הוא
ממש פגע בו, ואחרי זה החבר שנפגע הוא אומר לאחד המשתתפים שם; ההוא לא מבין מה הוא
עשה לי?! למה הוא לא מבקש סליחה?! הוא אומר לו; אתה יודע, ההוא עסוק בכל תיקוני
התשובה והוא יושב ועושה תשובה על מה שהוא עשה לך, והוא מתחרט, והוא מקבל על עצמו,
את כל תיקוני התשובה הוא עושה כדי לתקן את עצמו ממה שהוא פגע בך, הוא אומר לו; מה,
הוא מתקן את עצמו והוא לא מבקש ממני סליחה, מה, הוא לא מתבייש, הוא עושה לי עוול
והוא עוסק בלתקן את עצמו?! זה תיקון?! הוא יכול לתקן את עצמו לפני שאני אמחול לו?!
לפני שהוא מרצה ומפייס אותי?! הוא עוד חושב שמה שהוא צריך כעת לעשות זה לתקן את
עצמו?! דבר ראשון הוא צריך לבוא ולבקש ממני סליחה! אני נפגעתי ממנו! זה כל אחד
מבין.
כך אותו דבר ביחס
לקב"ה; כל חטא זה בעצם מצער מרגיז את הקב"ה, יהודי עושה חטא זה מצער, "בָּנִים
אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם" (דברים יד, א), יהודי עושה חטא זה כמו בן שמתחצף לאבא שלו, הוא
פוגע באבא שלו והקב"ה בצער ובכעס, הוא בכעס "מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו" (דברים לב, יט), הוא בכעס על זה, צריך לרצות אותו וצריך לפייס
אותו, עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חבירו, עבירות שבין
אדם למקום אין יוה"כ מכפר עד שירצה את הקב"ה, איך מרצים את הקב"ה?
אז גם כן באותה צורה שמרצים בני אדם. איך מרצים בני אדם? מעבר לחרטה ולקבלה באים
ומבקשים סליחה ובאים לפייס, גם את הקב"ה צריך לבקש ממנו סליחה ולפייס אותו,
מהי הצורה לבקש סליחה מהקב"ה ולפייס אותו? זה הוידוי שמתוודה; אני יודע
שהייתי לא בסדר, ואני מבקש סליחה על מה שעשיתי.
בשו"ע (תרז-ב)
כתוב שלא צריך לפרט את החטא, אין חיוב בוידוי לפרט את החטא. המשנ"ב מביא אם
הוא אומר חטאתי הוא יצא ידי מצות וידוי. אומר השו"ע אם רצה לפרט הרשות בידו.
ואנחנו רואים באשמנו בגדנו תיקנו פירוט על כל סדר א' ב' אשמנו בגדנו גזלנו דיברנו
דופי, והנה דבר מענין מאוד שכל האשמנו בגדנו כמעט כולו, ותיכף נראה את האלה שלא,
אבל גם שם נראה דבר מענין, רוב האשמנו בגדנו הוא לא עוסק בפעולות הלא טובות ובמעשים
הלא טובים שעשינו, אלא הוא עוסק ברגשות; אשמנו אני אשם, אני בוגד, האשמנו בגדנו לא
עוסק בלאוין או בעשין שעברנו עליהם או נמנענו מלעשות אותם, אלא הוא עוסק בהרגשות ובתיאורים
של אדם שמתנהג לא בסדר, הוא אשם הוא בוגד הוא פושע הוא סורר, רשענו שיחתנו תיעבנו
תעינו, כל הדברים האלה זה לא תיאור הפעולות זה לא סיפור הפעולות, יש דפים שבדרך
כלל מוציאים לפני יום כיפור, יש דפים שרשימות שלימות של כל מיני דברים שעוברים
עליהם וחטאים ועוונות שעוברים עליהם, אבל באשמנו בגדנו זה לא מוזכר.
אומר ר' חיים
פרידלינדר בשפתי חיים; שהאשמנו בגדנו מדבר על שורשי החטאים, על השורש שגרם את
החטא, השורש שגרם את החטא זה אשמה בגידה וכן הלאה. ראוי להוסיף בזה עוד ביאור
בדברים, הפשט הוא כך; מתי אדם יותר מתרצה, אם אני פגעתי במישהו מתי הוא יותר
מתרצה; כשאני בא אליו ואני מספר לו עשיתי כך וכך ואני מבקש סליחה, או אני בא אליו
ואומר לו זה ממש פשע מה שעשיתי לך, מתי אדם יותר מתפייס ומתרצה; כשבאים ומספרים לו
רק את עצם הסיפור דברים של מה שאני עשיתי לו, או שאני בא ואני מסביר לו מאיזה שורש
לא טוב הגיע הדבר הזה? פשיטא שכשאני אומר לו הייתי כלפיך לא בסדר, התנהגתי כלפיך ברשעות,
הייתי אכזרי כלפיך, התנהגתי בפשע כלפיך, עויתי לך, זה ודאי יותר מרצה, והרי כל
ענין הוידוי זה לרצות את הקב"ה, לכן צריך שזה יהיה בצורה שלא רק לספר את
הסיפור.
עכשיו מענין מאוד
שגם הדברים שכן מדברים על מעשים, יש חלק קטן מהאשמנו שכן מדבר על מעשים, למשל;
גזלנו, דיברנו דופי, חמסנו, טפלנו שקר, יש איזה ארבע חמש דברים שכן מדובר על מעשים,
אבל גם בזה דבר מענין מאוד. בוא נשאל שאלה; אחד יגיד כך, פלוני בא ושאל אותי והוא
מפרט כל מיני שאלות שאותו פלוני שאל אותו, זה סיפור אחד. סיפור אחר הוא אומר;
פלוני חפר לי! מתי הוא יותר גילה מה באמת היה כאן, כשהוא אומר פלוני חפר לי זה
ודאי ביטוי יותר חזק על מה שהיה כאן, משאם הוא לא יגיד פלוני חפר לי, אלא פלוני
שאל אותי והוא יספר את כל השאלות של החפירות של בורות שיחין ומערות שפלוני שאל
אותו, אבל הוא לא אומר את הביטוי פלוני חפר לי רק פלוני שאל אותי כך וכך וכך, מתי
הוא יותר מבטא את חומר הענין?! או אחד אומר פלוני סיפר עלי כך וכך, או הוא אומר
פלוני ריכל עלי! ריכל כך וכך, כל אחד מבין שפלוני ריכל כך וכך זה ביטוי יותר חריף
ויותר חזק - גם בדברים שבאשמנו אנחנו כן מדברים על פעולות, אז כשאנחנו אומרים כן
דיברנו דופי טפלנו שקר חמסנו יעצנו רע יש בזה יותר ריצוי, יש בזה יותר גילוי כשהוא
מגלה כמה הוא היה לא בסדר, מאשר אם הוא יגיד את הסיפור עצמו שהוא עשה ואת הפעולה
עצמה שהוא עשה.
בוא נראה לפי זה
עוד חלק מאוד חשוב! יש שאלה מאוד מאוד מפורסמת שזה שאלה גדולה ונוראה, אנחנו בעשרת
ימי תשובה, ידוע, עשי"ת זה דינא דגמרא: "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ" (ישעיהו נה, ו) אלו עשרה ימים שמר"ה ועד יום כיפור, כך כתוב
בגמ' (ר"ה יח,א). לעומת זאת אלול, כל החלק של אלול זה דבר שמוזכר בראשונים אבל
זה לא דינא דגמרא, עיקר תשובה זה עשי"ת, יהודי עושה תשובה ועל ידי התשובה נסלח
לו ומתכפרים לו העוונות שלו - זה עשרת ימי תשובה. כשמגיע יום כיפור הקב"ה
מכפר על העוונות, לכאורה וזה שאלה שר' איצל בלעז'ר שואל אותה בכוכבי אור, הוא שואל;
למה ר"ה לפני יו"כ, היה צריך להיות שיהיה יו"כ ואחרי זה ר"ה,
הרי יום כיפור זה הכפרה והסליחה שהקב"ה סולח על התשובה שאנחנו עושים,
ר"ה זה הרי יום הדין, אם כן לכאורה שהדין יהיה בגמר העשי"ת אחרי שאנחנו
גמרנו את התשובה, עשינו תשובה וגמרנו את התשובה והתשובה מחקה לנו את העוונות, אבל
אולי אחד לא עשה תשובה שלימה וכדו', יהיה לו דין על מה שנשאר אחרי התשובה שלו אם
התשובה לא היתה שלימה, אבל מה פתאום הדין הוא על היום הראשון של עשי"ת, לפני
שהוא הספיק לעשות תשובה אתה עושה לו כבר דין?! ההגיון היה אומר שהדין יהיה אחרי
התשובה, שהדין יהיה על מה שנשאר אחרי התשובה, ולא שאתה עושה לו את הדין עוד לפני
שהוא הספיק לעשות תשובה? שאלה גדולה מאוד.
אבל לפי מה שאנחנו
אומרים הפשט הוא פשוט! אם היה המצב שהדין יהיה באמת בסוף, אז זה היה מתרשם כאילו
כל המשמעות של תשובה זה שאדם הולך ומתקן את עצמו, הוא הולך ומתקן את עצמו ומכין את
עצמו את עצמו על ידי זה שהוא עושה תשובה כדי שימחקו לו העוונות שלו, אבל זה לא כך!
שהרי דיברנו שכל המושג של תשובה זה לא שהאדם עושה תשובה עם עצמו, האדם מתקן את
עצמו, האדם מקדם את עצמו, אלא הוא בא לרצות ולפייס את הקב"ה, ממילא חייב
להיות שדבר ראשון על ההתחלה של עשי"ת יהיה ר"ה, שהרי בעצם ר"ה כמו
שידוע זה הזמן של המלכת הקב"ה, הוא ממליך את הקב"ה והוא קולט
שהקב"ה הוא המלך שלו והוא קרוב אליו, וממילא הוא מבין שהוא חטא לו והוא התנהג
לא בסדר, והוא הולך להיות לו דין על זה שהוא התנהג לא בסדר לקב"ה, ואז המהות
של התשובה זה בינו לבין הקב"ה, הוא לא מתעסק עם עצמו אלא הוא מתעסק עם לרצות
את המלך ולפייס את המלך ע"ז שהוא עשה לו חטאים, אח"ז מגיע באמת
היו"כ, אחרי שהוא עושה את התשובה בצורה הזאת אז מגיע לו באמת את כפרת
יו"כ.
שמא תאמרו; אבל מה
יהיה עם רשע שנחתם לאלתר כבר בר"ה, לא נותנים לו צאנ'ס שאולי בעשי"ת הוא
יעשה תשובה?! למה לא נותנים לו צאנ'ס? אז ראוי לדעת שאפילו רשע הכי גדול אם
בר"ה הוא יתעסק במה ששייך לר"ה, שהוא מכיר במלכות הקב"ה והוא מקבל
על עצמו את מלכות הקב"ה, והוא רוצה לתקן את עצמו, בעצם ההכרה הזאת שהוא מבין
שהוא חטא לקב"ה, הוא כבר יצא מכלל רשע והוא שייך לבינונים תלויים ועומדים,
שאם ישלים את התשובה שלו אז הוא יחתם לחיים טובים, גם רשע אם הוא מכיר את החלק של
הר"ה של תחת מלכות הקב"ה, והוא מבין שהוא חטא לקב"ה, והוא הולך כעת
להתעסק בזה בר"ה, ובעשי"ת הוא יתקרב חזרה לקב"ה, הוא כבר יצא מכלל
רשע והיום כיפור יכפר לו.
יש עוד חלק בענין
הזה, בפסוק כתוב וזה מפורש בפסוק מה שאנחנו אומרים "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה'
אֱלֹקֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ" (הושע יד, ב). שובה ישראל - כשאתה עושה תשובה. עד ה' אלוקיך - תתקרב
לקב"ה, אל תתעסק עם עצמך בלתקן את עצמך אלא תחזור לקב"ה. כי כשלת בעוונך
- אתה כשלת בעונות שלך, אתה צריך לחזור לקב"ה ולבקש ממנו סליחה, ואז
הקב"ה יקבל את הסליחה שלך.
יש במדרש על הפסוק
שובה ישראל עד ה' אלוקיך, כתוב במדרש: משל למלך שבנו פשע נגדו והוא הרחיק אותו,
המלך הרחיק את בנו ושלח אותו מהארמון, אבל המלך מתגעגע לבן שלו והוא רוצה את הבן
שלו, אז הוא שלח שליחים לרחרח מה קורה עם הבן שלו, למה הוא לא חוזר אליו, ואמרו
למלך שהבן מתבייש, הוא קלט כמה הוא היה לא בסדר כלפי אביו המלך והוא מתבייש לחזור,
אמר המלך; מה אני לא אבא שלו?! מה הוא לא מבין?! אני אבא שלו, הוא מתבייש ממני?!
שיבוא לבקש סליחה, אני רוצה לקרב אותו, אני אבא שלו הוא לא צריך להתבייש ממני, כך
אומר המדרש; זה מה שהקב"ה אומר שובה ישראל עד ה' אלוקיך, אל תתבייש, למי אתה
חוזר? אתה חוזר לאבא, אתה חוזר לקב"ה, הוא מחכה לנו, אתה יכול לחזור בתשובה,
אל תמנע.
זאת אומרת כך; יש
שתי סוגי אנשים שלא קולטים מה זה תשובה, יש אחד שחושב שתשובה זה להתעסק בקידום
האישי, והוא לא קולט שתשובה זה לרצות את הקב"ה, אז גם בשבילו אומר הפסוק שובה
ישראל עד ה' אלוקיך, אל תחזור עם עצמך אלא תחזור לקב"ה ותרצה את הקב"ה.
יש עוד אחד, שהסיבה שהוא לא עושה תשובה לקב"ה זה בגלל שהוא מתבייש, אז מרוב
בושה על מה שהוא עשה הוא לא שב, יש כאלה שכשהם התנהגו לא טוב הם לא מסוגלים אחרי
זה לכוון במנחה, לא למדתי טוב הבוקר מה אני אכוון במנחה?! הקב"ה זורק אותי,
כך הוא מרגיש, אומר הקב"ה; לא כך, גם אם הבן פשע והמלך שלח אותו מהבית הוא
מחכה שהוא יחזור, תחזור אלי! שובה ישראל עד ה' אלוקיך, זה לא סתם שהקב"ה נותן
לנו את האפשרות אלא הוא גם מחכה לזה, הוא צריך אותנו והוא חפץ בנו שאנחנו נחזור
אליו, אל תתעסק כעת עם שקך ותעניתך עם הבושות שלך, תחזור אלי אני מחכה לך, תבוא
לבקש סליחה ואנחנו חוזרים לקשר לקירבה.
זה הענין של וידוי,
והפוך, ולכן לפי הרמב"ם, וכמו שמבואר ברמב"ם שעיקר התשובה זה הוידוי! כי
הוידוי זה הלרצות, איך מרצים? אני מתוודה ואני מתחרט ואני מקבל, זה הולך הפוך,
החרטה והקבלה זה מחלקי הריצוי כמו שהוידוי כל מהותו הוא ריצוי, כי כל ענין התשובה
זה לרצות את הקב"ה על הפגיעה והעוול שעשינו, לכן בעצם מובן מה זה ענין
הוידוי, והקב"ה יעזור שכולנו באמת נחזור בתשובה שלימה, הקב"ה באמת מחכה
לתשובה שלנו, וממילא אנחנו נזכה לחיים טובים.