דורות ראשונים

אנחנו כעת בתשעת הימים לפני תשעה באב, אני רוצה לדבר על איזה שהוא ענין מאוד רגיש, זה נושא מאוד רגיש, אבל בכל זאת הציבור כאן הוא מספיק בן עליה כדי לקלוט את הדברים בצורה נכונה. ידוע שיש מושג של ירידת הדורות, כולנו יודעים ענין של ירידת הדורות, 'אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם' (שבת קיב,ב); 'טובה ציפורנן של ראשונים מכריסן של אחרונים' (יומא ט,ב); 'ואנן כי אצבעתא בקירא לסברא' (עירובין נג,א); 'ליבן של ראשונים כפתחו של אולם, ואנו כמלוא נקב מחט סידקית' (עירובין נג,א). יש הרבה גמרות שמדברים על הענין של ירידת הדורות. מפורסם שהגאון אומר שאין לנו השגה ביהודי פשוט שהיה בזמן הבית.

יש כאן שתי שאלות: א. האם אנחנו יכולים להיות יותר טובים מהדורות הקודמים, האם יכול להיות כזה דבר שאנחנו נהיה יותר טובים מהדורות הקודמים? ב. האם אנחנו יכולים, האם יש לנו את הסמכות ואת היכולת להעביר ביקורת על הדור הקודם, על הדורות הקודמים?

אז נראה יש פסוקים גם על הענינים האלה, יש באיכה: "אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עוונותיהם סבלנו" (איכה ה, ז). יש בתהלים: "אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך לא זכרו את רוב חסדיך וימרו על ים בים סוף" (תהלים קו, ז); ויש עוד פסוק: "חטאנו עם אבותינו העוינו הרשענו" (שם קו, ו); ויש עוד פסוק: "ולא יהיו כאבותם דור סורר ומורה דור לא הכין ליבו ולא נאמנה את אל רוחו" (שם עח, ח). אז בעצם הפסוקים האלה, בעצם דוד אומר לנו שאבותינו לא היו בסדר ואנחנו צריכים לא ללמוד מהם, זה בעצם הפסוקים האלה אומרים, כנראה, אולי רק דוד יכול להגיד את זה, השאלה אם גם אנחנו יכולים להגיד את זה?

יש גמ' בסנהדרין (קב,ב) ר' אשי אמר מחר נדון במנשה חברינו, דנו שם על מנשה אם יש לו חלק לעוה"ב או אין לו חלק לעוה"ב, אז כתוב שם שמנשה נגלה לרב אשי והוא אמר לו, כתוב שם בגמ' הוא אמר לו אם אתה היית בדור שלי, הות נקיטת שיפולי גלימתך ורץ אחרי, שהיית מרים את שולי המעיל שלך ורץ לעבוד ע"ז, מה אתה מדבר עלי, אז האמת שיש כאן בעצם שאלה גדולה אם ר' אשי היה בדור של מנשה אז גם הוא היה עובד ע"ז, אם מנשה היה בדור של ר' אשי הוא לא היה עובד ע"ז, זה הרי מה שכתוב בגמ', אז למה בעצם מגיע למנשה גהינום, ואין לו חלק לעוה"ב, ולר' אשי לא, איזה צדק יש בזה, מה כי במקרה הוא היה בדור הזה, והוא היה בדור הזה? מה נגיד, אולי בכ"ז כך זה עולם המעשה, למעשה הוא עבד ע"ז והוא לא עבד ע"ז, אבל בכ"ז איזה צדק יש, שמישהו אחד יעמידו אותו בנסיון שא"א לעמוד בזה ולכן הוא עבד ע"ז, ומישהו אחר לא מעמידים אותו בנסיון ולכן הוא לא עובד, ואחרי זה הוא מרוויח והוא מפסיד, לכאורה בסברא זה לא נראה יושר, זה לא נראה ישר.

ובוא נבדוק, לא כתוב על הענין הזה שלא, יש, "לא יראני האדם וחי" שזה לא דבר שיכולים להבין אבל בנושא הזה לא מצאנו שיש איזו שהיא בעיה בנושא הזה שאנחנו לא יכולים להבין את זה, אז בוא נראה מה אנחנו כן יכולים להבין בענין, האמת היא ככה, דורות הראשונים זה לא מחייב שהם היו יותר צדיקים מאיתנו, דבר אחד, אבל כן ברור הם היו יותר גדולים מאיתנו, צדיקים וגדולים זה שתי נושאים, נגיד למשל יכול להיות ילד, ילד קטן ילד בן עשר שיהיה צדיק גדול, הוא ירא שמיים, הוא מתפלל, הוא לומד במושגים של ילד בן עשר, יכול להיות אדם מבוגר בן חמישים שהוא לא בסדר, פחות ירא שמיים, ופחות מדקדק, ויותר נכשל, הילד הזה כשהוא ימות יש לו חלק לעוה"ב, בגמ' שם כתוב שמשעה שאמר אמן יש שם מ"ד שמשעה שאמר אמן יש לו חלק לעוה"ב, הילד הזה יהיה לו עוה"ב יותר מאשר למבוגר שהיה לא בסדר, אבל זה ילד וזה מבוגר זאת אומרת שזה ברור שהילד והמבוגר זה שתי רמות הילד הקטן גם הכל אצלו ברמה נמוכה, זה בפורמט כיס, גם הנסיונות שלו זה ברמה נמוכה, גם הכוחות שלו, וגם ההישגים שהוא יכול להגיע זה הכל ברמה נמוכה, אבל בתוך הרמה הנמוכה של הילד הזה יש לו ג"כ את הנסיונות, והוא בחר בטוב ואם הוא בחר בטוב אז הוא צדיק ויש לו עוה"ב בצדק, האדם המבוגר זה וודאי שאם היה לו, ואם היצה"ר שלו היה כמו יצה"ר של ילד קטן הוא וודאי היה מנצח אותו, אין לאדם מבוגר קושי להתגבר על יצה"ר של ילד קטן, אבל אדם מבוגר זה נכון אמנם שהיצה"ר שלו יותר גדול אבל יש לו גם השגות יותר גבוהות, ההשגות שלו גם יותר גבוהות, והיכולות שלו להתמודד הם גם יותר גבוהות מאשר של ילד קטן, אז בעצם האדם המבוגר יש אצלו גם את הזה לעומת זה את הקשיים את הנסיון מצד אחד את הנטייה לצד הלא טוב מצד שני את הכוחות להתגבר ולבחור בטוב, ובעצם המבוגר והילד הקטן הם בעצם שווים, בפורפורציות הם בעצם שווים רק שכמו נגיד במאזניים שישימו במאזניים מאה גרם פיצוחים וכנגד זה שמים משקולת קטנה של מאה גרם ושתי הלשונות של המאזניים שווים, וכשישימו שק של תפוחי אדמה של מאה קילו אז צריך לשים משקולות של חמישים קילו ואז גם המאזניים יהיו שווים, אז בעצם המצב/ של חמישים קילו מול משקולות של חמישים קילו, או במשקולת של מאה גרם מול סחורה של מאה גרם זה בעצם שווה, היחס הזה כמו של ילד מול מבוגר זה בעצם היחס של הדורות שלנו מול הדורות הקודמים, דורות הקודמים הם היו יותר גדולים מאיתנו אבל זה לא מחייב שהם היו יותר צדיקים מאיתנו ר' ירוחם אמר אם ראשונים כמלאכים ראשונים כמלאכים זה נכון אבל יכול להיות מלאכי חבלה גם, זאת אומרת שהכל היה במהלך של מלאכים זאת אומרת מי שהיה מלאך טוב אז הוא מלאך של רחמים ומי שהיה לא טוב אז הוא מלאך חבלה, הוא מלאך אבל הוא מלאך חבלה, זאת אומרת שההבדל בינינו לדורות הראשונים בנושא של, כמו ההבדל בין מבוגר לילד קטן, בכלל זה לא אותו מושגים, בכלל זה מבוגר וזה ילד קטן, אבל צדיק ורשע, אז בכל דור ע"פ כל השגות של אותו דור יש נסיונות מאוזנים.

אז מה שאם ר' אשי היה בדור של מנשה הוא היה עובד ע"ז כי לר' אשי אין לו את הכוחות להתמודד מול יצה"ר גדול ברמה של הדור של מנשה, ומה שאם מנשה היה בדור של ר' אשי לא היה עובר, כי מנשה בדור של ר' אשי למנשה אין בעיה להתמודד עם יצה"ר של הדור של ר' אשי, אבל מנשה בדורו ור' אשי בדורו האיזון היה שווה היה להם את הזה לעומת זה לפי הגודל, הגבהות, והגדלות של דורות הראשונים אז בעצם בפורפורציה של מנשה ביחס לר' אשי אז היה שווה ברמת הנסיונות, כמו שהילד הקטן שיש לו נסיונות הוא שווה בעצם למבוגר רק בפורמט יותר נמוך, אז ממילא באמת מה שמנשה אין לו חלק לעוה"ב והוא רשע, כי מנשה בחר ברע, למנשה היה אותו יכולת לבחור בטוב כמו לר' אשי, שלפי דורו ולפי ענינו היה למנשה יכולת לבחור בטוב בדיוק כמו לר' אשי והוא בחר ברע, ור' אשי לפי ענינו היה לו גם יכולת לבחור ברע והוא כן בחר בטוב, ולכן ר' אשי זה ר' אשי ומנשה זה מנשה, 'הכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו', זאת אומרת שבמקביל לגדלות של האדם אז יש לו גם את היצה"ר המגביל לגדלות שלו, כדי שזה יהיה מאוזן שיהיה בחירה, אז ממילא למרות שאנחנו וודאי קטנים מאוד ביחס לדורות הראשונים, כמו היחס בין ילד קטן למבוגר והם היו יותר גדולים מאיתנו, אבל בהחלט היו דורות שהם היו רשעים ויכול להיות שאנחנו נהיה קצת יותר צדיקים, צדיק ורשע זה לא קשור לנושא של גדול וקטן דורות הראשונים היו יותר גדולים אבל זה לא מחייב שכל הדורות הקודמים היו צדיקים, כי לפי גדלותם בזה בעצם יכול להיות שיהיו רשעים גמורים ממש כי הם בחרו ברע ויכול להיות שאנחנו נבחור בטוב, רק שאנחנו בפורמט של ילד והם בפורמט של מבוגר.

אמרתי, בענין של ע"ז ביצרא של ע"ז מבואר ששחטו את היצרא של ע"ז כמבואר שם בגמ' אז אין לנו איזה כלי מדידה למדוד איך נראה כשיש יצרא של ע"ז, זה בכלל לא קיים אצלנו, שאר הדברים זה בעצם כל סוגי היצה"ר שהיו בדורות הקודמים, כל דור לפי ענינו זה בעצם קיים אצלנו גם אז שייך להגיד שאם אנחנו נקטין את עצמנו באחד חלקי אלף מול דורות קודמים ואז בעצם זה בדיוק אותו דבר, אנחנו יכולים לדון ולראות הרי כל התורה והנביאים מלאים במעשים מהדורות הקודמים מכשלונות שלהם והצלחות שלהם כדי שנלמד, איך אנחנו יכולים ללמוד הרי הם יותר טובים מאיתנו והם בכלל לא במושגים שלנו, התשובה היא שלפי היחס מהמושגים שלהם שאנחנו נקטין ונקטין ביחס השווה אז זה בעצם אותו דבר, ואנחנו יכולים ללמוד לפי הענין חוץ מהענין של ע"ז שלנו אין בכלל את היצר שהיה להם שזה אנחנו לא יכולים לדון.

בעצם גם מה שכתוב שכל אחד יכול להיות כמו אברהם אבינו או כמו שהרמב"ם אומר כמו משה רבינו אז לא הכוונה באמת בגדלות שלהם, אנחנו יכולים להיות בדרגה של אברהם ומשה? הכוונה היא ביחסית ברמת השלמות כמו שמשה הגיע, ואברהם הגיע ע"פ רוב גדלותו, ע"פ הכוחות שלו ע"פ הנשמה הגבוהה שלו/ אז אנחנו בקטנותינו ג"כ יכולים להגיע לשלמות שזה סוג שלימות של משה רבינו.

היה לפני שבעים שנה, שבעים, שבעים וחמש שנה, היה שואה, האם אנחנו יכולים לדון למה היה שואה, אז מצאנו עשרה הרוגי מלכות זה לא היה על החטאים שלהם, זה היה על חטא מכירת יוסף וזה לא שהם היו לא בסדר. היה גזירות ת"ח ות"ט יש דבר מאוד מענין ברמח"ל בדרך עץ חיים יש, בספר ממסילת ישרים יש מהדורות שהדפיסו את זה יש שמה הוא כותב שמה הוגד לנו שבימי המנוח החסיד המקובל הגדול ר' שמשון מאסטריפאליר כשהיתה גזירה רחמנא ליצלן בשנת ת"ח, השביע הרב הנזכר למעלה לסטרא אחרא ושאל אותה: על מה ולמה את מקטרגת על עמנו בני ישראל יותר מכל האומות, והוא מביא שמה מה שהסטרא אחרא ענתה למהר"ש אסטריפאליר, אבל שמה אם היתה שמה שאלה למה את מקטרגת על עמנו יותר מעל שאר האומות, אז משמע שלא היה מובן למה זה, זאת אומרת שמשמע לכאורה שזה לא היה חטאים כי אם עם ישראל היה במצב קשה אז הוא לא היה אומר שלמה על כלל ישראל יש הקפדה יותר מאשר על גויים, זה דברים ידועים לא צריך לכתוב שבן מלך כשהוא סורח אז הוא מקבל עונש יותר מאשר מי שהוא מהרחוב כשהוא סורח, אז משמע מהשאלה, וממה שכתוב שמה שזה לא היה על עבירות.

מה אנחנו צריכים לדעת על השואה, אז אנחנו תכף נראה אבל אולי קודם נראה שיש איזה שהוא משך חכמה בפרשת בחוקותי שחלק ממנו קצת מפורסם, אבל יש בדבריו דברים נפלאים מאוד וזה דבר שאנחנו ניתן את הדעת, לאור מה שהוא אומר איפה אנחנו נמצאים, המשך חכמה מתאר איזה שהוא מצב של גלגל בהיסטוריה של עם ישראל הוא מתאר את זה ככה, 'דרך ההשגחה כי ינוחו משך שנים קרוב למאה או מאתיים שנה ואחר זה יקום רוח סערה ויפוץ המון גליו וכלה יבלה יהרוס ישטוף לא יחמול, עד כי נפזרים בודדים ירוצו יברחו למקום רחוק ושם יתאחדו, יהיו לגוי, יוגדל תורתם, חכמתם תעשה חיל, עד כי ישכח היותו גר בארץ נכריה, יחשוב כי זה מקום מחצבתו, בל יצפה לישעות ה' הרוחנית בזמן המיועד שוב יבוא רוח סערה עוד יותר חזק, יזכיר אותו בקול סואן ברעש יהודי אתה, ומי שמך לאיש, לך לך אל ארץ אשר לא ידעת, ככה יחליף מצב הישראלי וקיומו בעמים, כאשר עין המשכיל יראה בספר דברי הימים'. עכשיו הוא אומר למה זה כך אז הוא אומר דבר נורא הוא אומר 'כי כאשר ינוח ישראל בעמים יפריח ויגדל תורתו ופלפולו, ובניו יעשו חיל, יתגדרו נגד אבותיהם', דהיינו שהם יחפשו משהו להתגדר יותר מאבותיהם, 'כי ככה חפץ האדם אשר האחרון יחדש יוסיף אומץ מה שהיה נעלם מדור הישן' יש בטבע האדם שכל דור מחפש להיות יותר גדול ויותר מוצלח מהדור הקודם לא מוכן להסתפק ולהישאר אותו דבר מרגישים כאילו שמה שהיה שייך לדור הקודם זה משהו פשוט והם זה משהו מיוחד, אדם רוצה להרגיש גדול, עכשיו, ואז קורה, הוא אומר 'מה יעשה חפץ האדם העשוי להתגדר ולחדש, ואם נניח, הדור הקודם הגיע לרום המעלה, לגדלות גבוהה בתורה ובעבודה, הוא אומר 'יבקר ברעיון כוזב את אשר הנחילו אבותינו, ישער חדשות בשכוח מה היה לאומתו בהתנודדו בים התלאות, ויאמר שקר נחלו אבותינו, והישראלי ישכח מחצבתו ויחשב לאזרח רענן, יעזוב לימודי דתו, ילמד לשונות לא לו, יליף ממקלקלתא ולא יליף מתקנתא, יחשוב כי ברלין היא ירושלים וכמקולקלים שבהם עשיתם כמתוקנים לא עשיתם  אז יבוא רוח סועה וסער, יעקור אותו מגזעו... ובטלטלו ישכח תורתו, עומקה ופלפולה, ושם ינוח מעט, יתעורר ברגש קודש, ובניו יוסיפו אומץ, ובחוריו יעשו חיל בתורת ה', יתגדרו לפשט תורה בזה הגבול... ובזה יתקיים ויחזק אומץ, כן דרך ישראל מיום היותו מתנודד פוק חזי אמיתת דברים'. כך כותב ומסיים המשך חכמה זאת אומרת שהוא מתאר מציאות כזאת שבעצם כלל ישראל מתחיל לעלות הוא עולה כשכל דור מנסה לעלות ולהיות יותר גבוה מהדור הקודם, שהמצב של הדור הקודם הוא מצב פשוט שלא מרגישים בזה מוצלח ולא מרגישים בזה גדול, ואז כל דור מוסיף ומוסיף, ועכשיו כשזה מגיע לרום המעלה שאין בעצם משהו להוסיף שההרגשה היא בעצם הפוך שהדרגה הזאת היא בעצם בסה"כ דבר פשוט, ואז מחפשים משהו בדברים אחרים להתחכם, ולהיות גדול, ואז התורה והמצוות וכל המהלך של היהודי נראה אז כדבר פשוט ומיושן ואז מגיע הידרדרות ומגיע הידרדרות שבסופה מגיע איזה שהוא שואה, ואז מתחיל הכל מחדש, זה המהלך מכל ההיסטוריה שידוע לנו שכך זה היה בעצם כמעט תמיד.

בעצם מה היה המצב של היהדות לפני השואה היו באירופה 7 מליון יהודים בערך כך ידוע, היו לפחות כמה מליונים מהם שהיו מוגדרים כשומרי תורה ומצוות, כמה ישיבות היו, כמה בחורי ישיבות היו כמה היו בישיבת מיר, ישיבת מיר שהוציאה את רוב גדולי הדור, בתקופות השיא שלה היה בה 400 / סלבודקא בתקופות שהכי, סלבודקא שגם למדו שם הרבה 300 -400 לא יותר מ-400. היה קמניץ של ר' ברוך בער כמה היו שם 250. גרודנא של ר' שמעון כמה היו שם לא הגיע ל- 300. היו קוראים הרי לבחור ישיבה על שם השטאטל אם קוראים לו על שם השטאטל זאת אומרת שהגיע אחד מעיר כי אחרת איך אפשר לקרוא לו על שם העיר, אפשר היום לקרוא פתח תקוואי, בני ברקי, לא ידעו את השם שלו, כשמגיע אחד מעיר ושנים ממשפחה אז אפשר לקרוא על שם העיר. רואים קצת, יש קצת תמונות של ישיבה בחורים מלפני השואה, רואים שאלה שבאים בשמותיהם, כמעט כולם בני רבנים, ממש רק בני מיוחדים מאוד בכלל הלכו לישיבות, איפה היו כולם? אז יש, ראיתי ב'מעשה איש' שהיה מישהו אחד דיבר עם החזו"א אז הוא ככה הפליט מה זה, למה היה שואה, אז החזו"א זרק משפט, איפה היו הבנים והבנות ערב השואה איפה הם היו כולם רוב הצעירים היו באוניברסיטאות והבנות היו מקולקלים ממש. הח"ח היה צריך לדרוש על טהרת המשפחה ולמי הוא כתב את זה הוא לא כתב את זה לחילונים, החילונים מענין אותם דרשה של החפץ חיים הוא דיבר את זה לאנשים שהיו נחשבים כביכול לשומרי תורה ומצוות. בישיבות, היה המצב יותר טוב בישיבות היה את המהלך הנכון, היו גם בישיבות כמו שתמיד יש יחידים שלא היו בסדר, אבל הקו של הישיבות היה בסדר, עכשיו אז במצב הזה הגיע השואה, ונשוב למשך חכמה שבעצם הנבואה של המשך חכמה בעצם קרתה,

אחרי השואה כאן בארץ וזה ידוע בהתחלה הציונים ניסו לנצל את הגיבוש של העם לנושא של לאומיים, והיה בהתחלה ממש בזמנים שאחרי השואה היו אפי' הרבה בחורי ישיבות בכל מיני מחתרות כמו אצ"ל ולח"י הם ניסו לעשות שהפירות של השואה יהיה לכיוון הלאומיות, אחרי זה, אחרי כמה שנים כשכבר קמה המדינה, כשהדמיונות והמניות של המדינה כבר התחילו לרדת אז התחיל המהלך של המשך חכמה של הלגדול בתורה, והתחיל לגדול דור של בני ישיבות, בצורה שמכפיל את עצמו, וכל הזמן עולה ומתעלה ב50 שנה האחרונות, בצורה מיוחדת מאוד, עכשיו אנחנו בעצם לפי המהלך של המשך חכמה, זה נראה שאנחנו בעצם די בשיא העליה, והיום המצב הוא שלהיות בן תורה ולהיות למדן זה בכלל דבר פשוט, אין בזה בכלל שום חשיבות, יש חשיבות בלהיות בן תורה? זה כולם וזה דבר פשוט, ממילא היום כבר מתחיל המצב שאלה שרוצים להרגיש גדולים או יחפשו איזה שהוא חומרות/ תכלת, כל הזמן יחפשו איזה משהו, שכל עניני התורה ומצוות זה דבר פשוט זה כולם, אבל אלה שרוצים להרגיש גדול יחפשו איזה חומרות ודברים חדשות שלא שערום אבותינו, ושבאמת זה לא מגיע מגדלות, לא מגדולי הדור זה מגיע מאלה שגדולים באמת זה לא מגיע, וכל הזמן יחפשו חדשות ובצורות, להמציא איזה שהוא ענינים, או כנגד זה שיש כאלו שמחפשים להתגדר בשטויות והבלים, איך אמר לי איזה בחור הוא אומר לי, זה בחור שגדל בבית מאוד פשוט, בא לי איזה בחור, שאני באתי לישיבה כדי ללמוד את התורה של אבא שלו ושל סבא שלו  באתי קצת לנשום את הגן עדן הזה, הוא בא לי יום אחד ואמר לי, הוא מגלה לי את מה שאני בגיל 10 ידעתי את זה הוא עוד מרגיש גדול במה שאני בגיל 10 אני כבר מכיר את זה, הוא כתב לי איזה שטות או איזה שיר משהו כזה, הוא בא לספר לי שהוא פתוח במה שאנחנו בגיל אפס גם ידענו את זה הוא מרגיש גדול בזה, הוא הולך לגדול בשטויות.

מה בעצם קיים את, ממה צמח הדור שלנו בעצם כל הכלל ישראל שהיה לפני השואה בעצם נגמר, אין לו שום המשך, המצב של השטאטלך, המצב של היהדות שהיתה לפני השואה נגמרה, או נהרגו או שנהיו חילונים גמורים או אלה שנהיו עולם הישיבות, בעצם ההמשך של כלל ישראל זה המשך של אלה של בני הישיבות שהיו לפני השואה, המתי מעט בני הישיבות שהיו לפני השואה, הם הגרעין שממנו צמח הדור שלנו, שהיום יש אולי מאתיים אלף חרדים ועשרות אלפים של בחורי ישיבות, היום יש פי כמה וכמה בחורי ישיבות מאשר שהיה לפני השואה, שהיה מליונים של שומרי תורה ומצוות ברמה זו או אחרת, והיו רק כמה אלפים בודדים והיום אם אנחנו מתוך מאתיים אלף חרדים יש עשרות אלפים של בחורי ישיבות ואברכי כוללים, וממה התחיל כל זה מכמה משפחות בודדות, לפני שנתחיל לדבר משפחת הרב מקוסובא, שזה כולל את קרליץ, קנייבסקי, ברמן משפחת מובשוביץ שזה כולל את אדלשטיין וכל ה/ משפחת בריסק, שהם היו המשפחות השורשיות שהם העבירו את זה, שמהם הראשי ישיבות וגדולי הדור שצמחו בדור שאחרי השואה, וכל האידישקייט שיש היום בעולם זה רק מעולם הישיבות או כאלה ששייכו את עצמם לעולם הישיבות, אין שום המשך לצורה הזאת הרגילה אלה שלא שייכו את עצמם לעולם הישיבות, היהדות הזאת נגמרה, היום כל האידישקייט זה דרך עולם הישיבות, ואלה שמשייכים את עצמם לעולם הישיבות.

עכשיו אז אנחנו בעצם במצב הזה, אז בעצם יש איזה שהוא סוג אווירה שלהיות מי שהוא לומד חזק והוא צדיק וירא שמים, הוא צדיק והוא עושה מה שהקב"ה רוצה אבל הוא לא גדול ומוצלח, זה דבר פשוט, אבל להיות גדול ומוצלח זה צריך בדברים אחרים, אבל יש כאלה שהם כאילו מוותרים ע"ז כדי לעשות רצון ה', אבל כאילו בשביל להיות גדול ומוצלח צריך להתעסק בשטויות.

אבל בוא נראה אנחנו רואים שבדברים שאדם באמת אוהב אז הוא מרגיש מצויין, גם אם הוא לא כזה גדול, מה הגדולה, עושים רשיון מרגישים את עצמו גדול שהוא כבר הגיע לדרגה של נהג משאית אנפלבתי שבקושי גמר יסודי הרי יש כאן המון בעלי רשיונות בכבישים, ומי נוהג שמה פרופסורים נוהגים שמה או כאלה שבקושי / מה הפשט שאומרים אה יש לו רשיון, איזה גדול שהוא כמו ירקן או נהג משאית, רק מה קורה דבר שאדם אוהב אחד שמרוויח משכורת מכובדת הוא מרגיש מאוד טוב, אפי' שיש הרבה מאוד, אין הרבה מליונים שמרוויחים כך, אבל הוא מרוויח משהו טוב הוא מרגיש טוב, או אחד שלא מבין בציור אז רק כשהוא רואה משהו מיוחד מאוד יש לו התפעלות, אבל אחד שחי ציור ואוהב ציור אז כל ציור או בעל משמעות ששייך לעולם הציור זה מדבר אליו ומרגיש עם זה מאוד טוב, או אחד שאוהב נגינה, מאוד אוהב נגינה, אז גם אם הוא לא נהיה איזה בעל מנגן גדול, אבל הוא מרגיש מלא וטוב גם בזה, כי אם כל הסיבה שאדם עושה לא כי הוא אוהב את זה אלא כדי להתגדל בזה, אז פה אם הוא לא גדול מאוד מאוד, אז במה הוא יעריך את עצמו, כי הנושא עצמו לא מספיק מדבר אליו, כל מה שידבר אליו זה רק אם הוא יגדל ע"י זה, ואם הוא לא גדול אז הוא לא מרגיש והוא מחפש משהוא אחר אבל מי שאוהב  דבר, אוהב באמת דבר אז הוא גם אם הוא לא יהיה מאוד מיוחד ביחס לשני הוא כבר ירגיש מאוד מאוד טוב, יש הרבה פעמים רואים שרופאים פשוטים, הם שחצנים גדולים, ופרופסורים גדולים הם דוקא אנשים יותר אנושיים והסיבה לזה היא פשוטה כי הרופא הפשוט הוא לא כזה מיוחד ברפואה הוא לקח את הרפואה בתור קריירה, הוא לא מחובר כ"כ לענין הרפואה, אם יציעו לו משהו אחר שבזה הוא יוכל להצליח יותר אז הוא ילך למשהו אחר, אז אם בזה הוא רוצה להרגיש גדול הוא הופך להיות שחצן, הפרופסורים הגדולים זה אנשים שהנשמה שלהם זה הרפואה, אז הוא חי את המקצוע הזה, זה מדבר אליו זה, הוא מרגיש טוב גם אם הוא לא יהיה שחצן, כי הוא חי באמת את המקצוע שבו הוא מתעסק זה לא שרק במקרה זה מה שיכל.

המציאות היא שזה לא רק שאיזה שהוא משהו שאנחנו להגביל לעצמינו דברים קטנים, זה לא הנושא בכלל רק צריך להכיר את המציאות, אנחנו רואים בחומש שכל מקום שכתוב איזה שהוא ענין של קיום מצוות מיד כתוב ממש ברכות ואיחולים, כתוב דברים גדולים על מי שיקיים ואפי' על כל מצווה קטנה על הדאורייתא הפשוטה, ולא כתוב רק את העונש על מי שלא יקיים,  אלא כתוב איזה ברכות ואיזה הבטחות אם כן יעשו.

אנחנו זה נראה כאילו שכנראה חושבים בטעות שבשביל לשאוף ליותר אז צריך להעלות כל הזמן את הרף, וכאילו לעשות את הכל פשוט כדי שנקודת הזינוק תהיה/ אבל בעצם הדבר הזה מפיל מאוד שבעצם מי שלא מצליח להיות איזה שהוא משהו שהוא יהיה גדול ראשי הישיבות בדור הבא או משהו לפחות גדול קטן בדור הבא אז מה יש לו לעשות אבל זה ממש טעות, שכל דבר יש לו כל מצווה כל לימוד וכל דבר הוא גדול מאוד, ואדרבה הרי המציאות היא שככל שאדם מרגיש את עצמו יותר מצליח אז הוא הרבה יותר מביא את עצמו ליותר, תמיד / שני סוחרים הלכו ביום השוק ללייפציג אחד היה ההצלחה האירה לו פנים כל אשר יעשה יצליח עלה ונתעלה והשני הלך מדחי אל דחי כל אשר יפנה ירשיע, וכעת היום השוק הזה זה היום הקריטי או שהוא מצליח להתאושש או שהוא מכריז על פשיטת רגל, למי יותר קריטי היום השוק הזה הרי פשיטא שלזה שלא מוצלח כי כל העתיד שלו תלוי בזה אע"פ שלמי יש יותר סיכוי להצליח וודאי שלסוחר המצליח שהוא מרגיש מרגיש טוב הוא מרגיש שהולך לו והוא מרגיש חשוב, והוא בא עם כל ההתלהבות, ועם כל המרץ והסוחר הנחשל הוא לא יודע מה יהיה מה ככל שאנחנו נרגיש את עצמנו מיוחדים שבכל דבר יש לו ערך אין סופי כל רגע של לימוד כל קיום מצוה יש לו ערך אין סופי יש לו, הרי זה אין לתאר בכלל את הנצחיות של כל דבר הרי אנחנו ירדנו כאן לכמה שנים ואנחנו איך שהוא באיזו שהוא הכנה, לכל האלפי רבבות שנים שאנחנו בעולם הנצחי, וכל מה שאנחנו עושים כאן זה בעצם קובע את הנצחיות שלנו.

והצורה היחידה שאנחנו באמת נוכל ללמוד מההיסטוריה, שלכאורה אנחנו כעת לפי מה שזה נראה שאנחנו כעת ברום מעלת הגלגל, מה שזה נקרא מה שלפני עשרים שנה היה שיא הלומדא'ת היום זה לישיבה קטנה, איפה היום אברכים בני שלושים, יש היום אברכים בני שלושים שיכולים לכתוב שיעור כמו שר' שמואל מסר לפני 50 שנה, איפה היום אברך בן שלושים שיודע נשים נזיקין ויכול למסור יום יום שיעור בנשים נזיקין כמו שר' שמואל מסר, ורק עוזבים את העיקר ומתמקדים/ ונשארים בלי כלום, עכ"פ כשאנחנו נדע להכיר את המציאות הפשוטה שלה הערך של כל דבר, וכשאנחנו באמת נכיר את הגדלות של התורה זה בעצם הדבר היחידי שיוכל לעצור את המצב הזה, שכשמגיעים לשיא העליה אז מגיעים להידרדרות שאחריה מגיע מה ש.