הכרה וקבלת מציאות החיים

בכל מחלה יש בדרך כלל שני חלקים; יש את עצם החולי ויש את הכאבים שיש בעקבות החולי, והמציאות היא, זה דבר ידוע ומוכר, שלא תמיד שני הדברים האלה תלויים אחד בשני או תמיד חייב להיות שהם יהיו ביחד.

שהרי המציאות היא שיכול להיות אדם שהוא במצב שהוא חולה מאוד, והוא הגיע עד שערי מוות ולפעמים זה עד בכלל ואין לו שום כאבים, והוא כבר חולה גמור הוא ממש טריפה כבר, הרי כולנו מכירים את הביטוי ששומעים הרבה פעמים לצערינו; 'שכשגילו כבר לא היה מה לעשות', מה המשמעות של הביטוי הזה? שבעצם המחלה הזאת כבר כירסמה בגוף, וקיננה בגוף בעצם כבר הרבה קודם, ולא חלי ולא מרגיש גברא, לא היה לו בכלל כאבים, והוא לא ידע בכלל שהוא חולה, ז"א יש מציאות של מחלה קשה מאוד בלי שום כאבים, האדם חש את עצמו כאולם, ולמעשה הוא חולה אנוש, יש כזאת מציאות.

מאידך גיסא גם קיימים מקרים שבהם, כל מה שיש לאדם זה רק כאב, יש לו כאבים קשים, כאבים ממש, וזה לא מבשר או מגלה בעצם על שום חולי, האדם בריא אבל הוא סובל כאבים, יש היום מרפאות כאב, לפתור איך פותרים כאבים שבעצם שורשם הוא בכאב עצמו הוא לא עוד איזה חולי אחר, יש כזאת מציאות, ובדרך כלל ברוב המקרים הכאב והחולי הם באים כאחד, אבל יש יוצאים מהכלל לחד גיסא ויש יוצאים מהכלל לאידך גיסא, עד כאן הדברים מענייני חולי הגוף מדברים מה שמוכר שהם מחלות הגוף.

בוא ננסה להתבונן בדברים שהם מעיקים על בן אדם, לא מדברים שהם מענייני גוף אלא מעיק על בן אדם איזשהו צער, איזשהו דאגה, איזשהו אכזבה, אז בוא ננסה לדון בזה, מה ההגדרה של המצב אדם שיש לו איזשהו צער דאגה אכזבה וכיוצא בזה מהרגשות השליליים? בוא ננסה לדון; מה בעצם המצב האמיתי של הבן אדם הזה, ננסה לדון כך מה היה קורה אם הבן אדם הזה היה שוכח לגמרי מהענין הזה שגרם לו את הצער את הדאגה את האכזבה וכדו' מה בעצם המצב האמיתי של הבן אדם הזה; האם באמת קיימת כאן בעיה רק הוא לא שת ליבו לזה כי נתעלם הדבר מזיכרונו הוא שכח את זה, או שבעצם אם הוא רק שכח מזה אז אין בעיה בכלל, זה קושיא מעיקרא ליתא, כך יש לדון בכל ענייני הרגשות השליליות האם יש כאן בעיה בעצם ואני מרגיש בעיה קיימת או שכל הבעיה זה מה שאני בעצם מרגיש את ההרגשה ולו יצוייר אם יהיה איזה שהוא בעיה טכנית, מישהו יתן לו שם איזה מכת חשמל על המוח איזה משהו שישכיח לו את הצער והדאגה הזאת, אז אין הפשט שהוא בעצם בבעיה רק הוא לא יודע, אלא אין כאן בכלל בעיה, כך יש לדון.

אז בוא נראה ניחזי אנן אם לאדם, יש לאדם איזשהו בעיה ואיזשהו צרה בדבר שבאמת יש מה לעשות כדי לצאת מהבעיה ולצאת מהקושי, והוא שכח מהענין הזה, אז זה פשוט שבדבר שיש מה לעשות כדי לפתור את הענין והוא שכח מהענין, אז מה שהוא שכח זה פשוט שזה לא מבטל כלום את חומרת הענין ואדרבה זה לפעמים מוסיף קושי ומכפיל את חומרת הבעיה, שאם הוא היה זוכר הוא היה מתעסק בלמצוא פיתרון, ועכשיו שהוא שכח הוא לא מתעסק בלמצוא את הפיתרון.

נגיד דוגמא; אדם שיש לו איזשהו חוב תופח שצובר ריבית, איזה ריבית זוחלת והוא שכח מהענין, וממילא הוא לא פורע את החוב והנשך ותרבית כאן הולך ומתגבר כל הזמן, אז ברור שמה שהוא שכח זה גן עדן של שוטים, מה שהוא שכח זה לא פותר לו את הבעיה כי הבעיה קיימת, והפוך השיכחה גרמה לו שלא להתעסק בפיתרון הבעיה, אבל זה לא ביטל את הבעיה.

אבל בואו נתבונן בסוג הרגשות קשות של כל מיני עניני צער וכדו', בסוג מצבים קיימים ומוחלטים שאין מה לעשות כלום לשנות את המצב, אם אני נמצא אני שרוי ונמצא באיזשהו מצב מסויים, באיזשהו חולשה מסויימת, בחיסרון מסויים, לא משנה תיכף נראה, אבל אני נמצא בתוך מציאות מסויימת שיוצרת לי צער המציאות הזאת, ואין שום דבר מה לעשות כדי לשנות את המציאות, כך המציאות, מציאות מוחלטת שאין מה לעשות כדי לשנות את אותה מציאות, והמציאות הזאת היא מציאות לא טובה, לא נוחה לי מכל מיני סיבות, המציאות הזאת יכולה להיות קשה אפי', אז בעצם המצב של הבן אדם בכזה מקרה שהמציאות היא אותה מציאות, בין אם הוא יהיה בצער על אותה מציאות בין אם הוא לא יהיה בצער על אותה מציאות כי זאת המציאות, זאת אומרת המציאות לא משתנה כלום בין אם אני מצטער על זה ובין אם אני לא מצטער על זה, וכשאני בעצם מצטער על אותה מציאות אז אני בעצם מרוויח לספח לעצמי, מעבר לאותה מציאות עוד הוספתי לעצמי צער על אותה מציאות, אבל הצער הזה הוא לא מעלה ולא מוריד באותה מציאות, ואז בעצם היה אפשר להגיד על אותו צער, זה "איהו דאזיק אנפשיה" ו"איהו דאבעית אנפשיה", כי צער שאין לו שום משמעות ביחס לְמָה לעשות ביחס לשינוי המצב, אז מה שאני כעת מצטער על זה, זה סתם זה טירדא דרשות, 'הוה ליה ליתובי דעתיה' זה לא איזשהו צער שיכול להוביל לאיזשהו מטרה, אין בצער הזה שום מטרה.

הצער באבילות על החורבן יש ענין בצער הזה אז הצער הזה בעצם הוא איזשהו מטרה, אבל צער על מציאות מוחלטת שלא ניתנת לשינוי, אז יש מה לעשות, הרי בעצם אם אני לא אצטער ע"ז לא יהיה לי יותר גרוע, ואם אני מצטער אז חוץ מעצם הקושי יש לי גם צער, אז מן הראוי לטקס עצה איך אני ישאיר את עצמי בַּנֵטוֹ, רק בקושי עצמו ולא להוסיף לעצמי עוד ריבית והצמדה של צער, אז תיכף נראה מהי הדרך.

אבל בוא נראה למשל רק דוגמא, נגיד הנושא של קינאה, נגיד; אני סנדלר וחברי שלמד איתי על אותו ספסל יצא עו"ד מבריק כך המציאות, ואני מקנא בו מה יצא ממני ומה יצא ממנו, הוא יצא עו"ד מבריק ואני ס"ה סנדלר, אז האמת היא שמה שאני סנדלר לו הייתי שוכח את זה שיש לי חבר עו"ד לא היה לי שום בעיה, אין כאן בעצם שום בעיה בזה שאני סנדלר כי אני סנדלר, זה מה שאני אני שווה להיות סנדלר, יש איזה בעיה בלהיות סנדלר?! יש סנדלרים ויש עורכי דינים, זה המציאות שיש כאלה ויש כאלה, לוּ לא היית משים על ליבי את זה שחברי עו"ד, אז בעצם אין כאן שום בעיה בזה שאני סנדלר, כי אני סנדלר כי זה מה שאני, אני לא יכול להיות משהו אחר ואני לא משהו אחר כי זה מה שאני.

אז בעצם, והרי כך הוא טיבעו של עולם שלא כולם שווים לטובה, כך הקב"ה ברא את העולם שלא כולם שווים אין איזה שיויון כישרונות או שיויון יכולות, הן בני אדם שונים זה מזה, החלק הזה של העדר שויון בעולם קיים גם בין מלאכים, יש שרפים אופנים כרובים וחיות הקודש, מיכאל באחת זה בארבע זה בשמונה, הנביא שם מתאר כל אחד איך הוא, כמה גיחות הוא צריך כדי לעוף, אז יש הבדלים.

גם בבעלי חיים יש הבדלים יש יותר גדולים יותר קטנים, יותר חזקים יותר חלשים, וגם במין האדם, כך הקב"ה ברא את הבני אדם, לא כולם באותו גובה לא כולם באותם כישרונות, כך הקב"ה ברא את העולם, אם יש למישהו הערות או משהו איזה רעיון לעשות העולם יותר מוצלח אז הוא יכול להגיש הערות או לבקש הסברים, אז יש על זה בספרים למה הקב"ה ברא את העולם בכזה צורה, אבל הוא כך ברא את העולם בין אם נסכים ובין אם לא נסכים.

והמציאות היא כך שאני סנדלר והחבר שלי לספסל הלימודים הוא עו"ד, אז אני מרגיש בעיה, הבעיה שלי בחיים שאני לא עו"ד ואני רק סנדלר, ובעצם הבעיה האמיתית שלי בחיים היא מה שאני רוצה להיות עו"ד, כי זה לא שייך אלי בכלל להיות עו"ד אני לא "בתורת" להיות עו"ד אני רק בתורת להיות סנדלר, אז האדם חי באיזה רמאות, הוא מרגיש שהבעיה שלי בחיים למה אני לא עו"ד, והבעיה האמיתית של הבנ"א בחיים, למה אתה רוצה להיות עו"ד הרי זה לא שייך אליך, זה דמיון, זה לא שייך אליך להיות עו"ד.

בעצם נמצא שכל הקושי, נגיד בעצם ביחס לנושא הזה, שכל הקושי והסבל של קינאה שזה מנפש ועד בשר יכלה, זה רק כתוצאה מהתחברות לאיזשהו דמיון לא מציאותי, לאיזשהו רצון לא מציאותי, ורק בדמיון אני מדמה שכאילו זה היה צריך להיות ואם זה לא קורה אני בבעיה, ובעצם אם אני אפסיק לרצות מה שבלאו הכי לא יהיה אז זה קושיה מעיקרא ליתא אין לי שום בעיה, בעצם אני מזיק לעצמי בזה שאני מחליט שאני צריך להיות אחרת ממה שאני, ואני הרי לא יכול להיות אחרת ממה שאני.

הייתי רוצה להביא לזה דוגמא לראות עד כמה זה כך, ולראות איך אנחנו נקיש מזה לעניינים אחרים, היה פעם, מעשה שהיה, שהגיע איזשהו בחור בן 39 לדבר ע"ז שהוא עוד לא מצא את השידוך שלו, והוא אומר שאחד מהדרישות הראשוניות שלו בענייני שידוכים שזה יהיה אחת לא יותר מעל גיל 20, זה דבר מוחלט, ואני מסתכל עליו בתמיה, והוא אומר לי בוא כעת אני יסביר לך למה לא יתכן שיהיה מעל גיל 20, הוא אומר לי; הסיכוי היחיד שיהיה לי עשרה ילדים זה רק אם המדוברת לא תהיה פחות מגיל עשרים, ולא מגיע לי פחות ילדים מכל החברים שלי, אתה לא מבין למה אני רוצה עד גיל עשרים ולא יותר? אתה לא קולט? כך הוא אומר לי; אתה לא מבין? לחברים שלי מגיע עשרה ילדים ולי לא? וכעת המציאות היא שאם יהיה לי שידוך אחת שהיא עד גיל עשרים, אז יש עוד תקווה שיהיה לי עשרה ילדים, נוּ עכשיו זה כולנו מבינים מה בעצם הבעיה של הבחור הזה, הרי זה כולנו מבינים שהוא רוצה דבר שלא קיים במציאות הדבר הזה, זה כולנו מבינים, אנחנו לא חושבים שהבעיה שלו באמת למה הוא לא משיג בגיל עשרים, אנחנו אומרים; אדוני, אתה לא קורא את המפה, אתה לא קורא את המציאות, אתה הזוי, ע"ז אולי תחלום בלילה, אבל זה לא, ביום אולי תחיה לפי המציאות.

אם נתבונן זה בעצם הבעיה של כל אדם שמקנא, כל אדם שמקנא הוא בעצם רוצה משהו לא מציאותי, אז ההוא בסיפור של אותו אחד בן 39 שרצה אחת בת 20 זה אנחנו מבינים שאותו אחד משהו מסוּבב לו שם, והוא משהו לא ברור, אבל נא לדעת שאם טיפה נתבונן כל קינאה זה אותו דבר בדיוק, רק יש איזשהו דמיון שבעצם זה כן שייך כי ישבנו על אותו ספסל, אז יש איזה טומאה בחיבורין או טהרה בחיבורין, שאיך זה יכול להיות שההוא יצא עו"ד ואני רק סנדלר?! זה לא מסתדר לי, לא מתאים לי הרעיון הזה שהוא יהיה עו"ד ואני סנדלר, לא מסכים שההוא יהיה עו"ד ואני סנדלר, ועכשיו אני אוכל את עצמי, אם אני רק יסכים אז הכל בסדר אין שום בעיה, אף אחד לא יאשים אותי למה אני רק סנדלר כי זה מה שאני, מה לעשות.

אתם יודעים שהחתול הנמר והאריה הם שייכים למשפחת החתולים, כך ראיתי פעם בספר טבע של אחת הילדות שהם שייכים לאותו משפחה, יש חתול קטן זה החתול, יש חתול יותר גדול זה הנמר, ויש חתול יותר גדול זה אריה, זה אותו משפחה יש כמה דרגות באותו משפחה, כל המבנה וכל המערכת זה אותו משפחה, לא יודע את הכללים מה קובע מי משפחה וענייני משפחה בבעלי חיים, אבל יש קריטריונים שקובעים שחתול נמר ואריה הם אותו משפחה.

עכשיו החתול הוא משהו לא בסדר בזה שהוא לא נמר או שהוא לא אריה? הוא חתול מה לעשות, חתול כבודו במקומו מונח אבל הוא חתול, יש חתול ויש נמר ויש אריה, ויש גם עכבר שהוא מתחת לחתול יש כל מיני דרגות זהו, מה הוא רוצה, למה אני לא נמר? תפסיק לרצות להיות נמר, אתה לא תהיה נמר.

בעצם זה עומק ביאור דברי האבן עזרא מה שהוא אומר על קינאה שהזכרנו את זה פעם, שהוא אומר; שכמו שכפרי לא חומד בת מלך אז כך לא יחמוד האדם את כל אשר לא שייך אליו. ואז דיברנו בשעתו, אבל הכפרי לא מדבר על בת המלך הוא מדבר על בת ראש הכפר, הוא חומד את בת ראש הכפר לא את בת המלך, על בת המלך אין לו בעיה, אבל האבן עזרא בא להגיד לו; דע לך שזה נכון שעל בת המלך אתה אפי' לא חושב, כ"כ זה נראה לך לא מציאותי אז אתה בכלל לא חושב, כמו שאלטע'ר בן 39 נורמלי לא חושב על גיל 20, צריך להיות משהו מיוחד כדי שבגיל 39 לחשוב עוד על גיל 20, זה לא דבר רגיל ומצוי להיות שייך לאיזה חינוך מיוחד או למשהו מיוחד, למישהו בן 39 לרצות גיל 20, אז צריך להיות מאוד מיוחד שככפרי שירצה בת מלך, אז  הכפרי לא רצה בת המלך אבל בעצם אין הבדל בין בת המלך לבת ראש הכפר, כי כל דבר שהוא לא שלך הוא לא שלך, מה אתה רוצה מדבר שהוא לא שלך, תתעסק עם דבר שלך לא עם מה שלא שלך.

ומה שבדמיון זה נראה לך יותר יכול להיות קרוב זה עוד לא יוצר שזה שלך, תפסיק לרצות ויהיה לך טוב תרצה את מה שאתה, לא את מה שלא אתה, תרצה רק להפיק מעצמך ומכישורך ומכוחותיך את מה שאתה יכול, אל תרצה את היכולות ואת הכישורים של אחרים ואז הכל יהיה בסדר, תרשה להם, מה יש, תכתוב אישור; אני מאשר לפלוני להיות מה שהוא ולעצמי להיות מה שעצמי, אחי יהי לך אשר לך ולי אשר לי, ואז הכל על מקומו יבוא בשלום, אין שום בעיה.

בוא נראה אולי עוד עד היכן הדברים מגיעים, זה דבר שהוא מקיף את כל ענייני החיים, בוא נראה עוד דוגמא; אדם לפעמים קורה לו איזשהו כאב, כגון הוא קיבל איזשהו כוויה והוא הלך לרופא החובש, ויען ויאמר לו הרופא החובש; 'השריפה אשר שרף ה'', הכוויה הזאת תבער לך בערך חמישה מעת לעת אין מה לעשות, מאחרי חמישה מעת לעת, לאט לאט השריפה תלך ותדעך עד אשר תכווה לגמרי, כך היא המציאות כך הוא מודיע לו, אני חובש לך, עכשיו חכה בסבלנות חמש מעת לעת שישרוף לך אין מה לעשות, ומאחרי חמש ימים לאט לאט זה ידעך ותשקע האש.

ויש אשר רמת הכאב הזאת של הכוויה זה לא משבית את האדם זה לא הופך אותו לנפל למשכב אלא שורף לו, אבל הוא ייצא האדם לפועלו ולעבודתו עדי ערב ביחד עם אותו כוויה זהו, והוא ממתין בסבלנות את החמש ימים ולאט לאט זה עובר לו הכל בסדר.

בוא נשאל שאלה ומה יקרה אם יאמר לו הרופא; תשמע אין מה לעשות הכויה הזאת תבער חמישים שנה, כך זה המצב אין מה לעשות, אבל תראה לא יהיה אפקט הצטברותי זה איך שאתה מרגיש כעת כך תרגיש עד יום מלאות חמישים שנה ואז זה יעבור, הוא יהיה מאוד מאוד מדוכדך ושבור ובצער גדול מאוד.

בוא נתבונן מה בעצם ההבדל בין חמש ימים לחמישים שנה? למה כשהרופא אמר לו חמש ימים, בסדר כאילו סבר וקביל, והוא יודע שבסדר זה לא שורף אפשר לתפקד גם ככה. לא רמת קושי שנותנת לו, הוא הלך לביטוח לאומי לא נתנו לו ע"ז שום אחוזי נכות, איזה קיצבת נכות על הכויה הזאת, מה קרה כשזה חמישים שנה, מה קרה?

אתם יודעים מה קרה, רק דבר אחד; על חמש ימים אני מוכן לאשר, על חמישים שנה לא יעלה ולא יבוא לא מוכן בשום פנים ואופן, הפגנה, לא מוכן חמישים שנה, לא מסכים, לא מסכים אז רע לו מאוד, והוא עוד חושב שלמה שרע לו בגלל הכויה, בכלל לא רע לו בגלל הכויה, כי מה ההבדל אם זה חמש ימים או חמישים שנה, אין שום הבדל ביחס לעצם הקושי של הכויה, שהרי גם אם ידע על חמש ימים, לא מפסיק כעת לכאוב לי בזה שאני יודע שעוד חמש ימים זה יפסיק, זה כואב כעת בדיוק אותו דבר, כמו ביום החמישי או ביום העשירי או עוד שנה שנתיים, בדיוק אותו דבר, אבל על חמש ימים הסכמתי על חמישים שנה לא הסכמתי, ואילו מה אני מרגיש; שהבעיה שלי הכויה בזמן שהבעיה שלי שלא הסכמתי, יש כויה נקודה, אין מה לעשות, עכשיו, אם תסכים אז שום דבר, אז יש קצת כאב, בסדר, אפשר לזרום עם זה אפשר לחיות עם זה, אבל הבן אדם לא מסכים והוא עוד מרגיש שהבעיה שלו זה הכויה בזמן שהבעיה שלו זה מה שהוא לא מסכים עם הכויה.

כאילו מישהו שואל אותנו מה יקרה לנו, כך בנ"א חושבים כנראה מישהו צריך להתייעץ איתם מה יקרה איתם בחיים, ואם קרה משהו שלא לפי התוכניות אז הוא עושה עצרת מחאה, מישהו התחייב לנו או היה איזה הסכם חתום או בע"פ, או איזה הבנות בכתב או בע"פ, את אשר יקרה איתנו באחרית הימים, האם יהיה כך או יהיה כך, או יהיה לנו כויה או לא יהיה לנו כויה?! הרי אנחנו אין איתנו יודע עד מה, אנחנו מונהגים, ויש גבוה מעל גבוה שקובע מה יהיה איתנו, הוא מאוד רוצה בטובתינו והוא דואג לנו אבל הוא יודע תכליתינו ומה אמור להיות ומה לא אמור להיות ולא גילה את אוזנינו ולא התחייב לשום דבר.

עד כדי כך שאולי נגיד את זה בעוד נוסח, האדם הזה שהודיע לו הרופא שהכויה הזאת תהיה חמישים שנה, בעצם אם נכניס לאיזה מעבדה שיודעת שם להפריד, נכניס את כל הכאב והצער שלו למעבדה, אז תוצאות המעבדה יהיו שרוב אחוזי הקושי והסבל שלו לא שייך לכויה בכלל, זה שייך לאיני מסכים לאיני מכיר בכלל שיש לי כויה, האיני מכיר כואב לו יותר מהכויה עצמה, רוב אחוזי הקושי זה האיני מכיר, לא מסכים.

יש גמ' בקידושין (ל"א) "שאל בן אלמנה אחת את ר' אליעזר אבא אומר השקיני מים אמא אומרת השקיני מים, אמר ליה מבין ריסי עינך ניכר שבן אלמנה אתה". אומר רש"י "שערות שבשורות כיסוי העין, אתה ניכר שהיית יתום ונשרו ריסי עיניך מן הבכי", כך רש"י אומר. בתוס' ר"י הזקן שם הוא אומר פשט אחר, הוא אומר; מבין ריסי עיניך ניכר שבן אלמנה אתה, כלומר מתנועותיך וענייניך נראה שפיקח אתה, דבן אלמנה פיקח הוא מרוב שטורח בפרנסתו, כך אומר התוס' ר"י הזקן שם על הדף.

יוצא לצערינו הרבה פעמים לדבר עם מישהו שהוא יתום, והיתום מדבר על הקושי שלו על הצער שלו, פשיטא, אבל בעצם באיזשהו שלב, אחרי עניין של הנשיאה בעול וכו' אז בעצם ראוי לומר לו ליתום הזה; תדע לך שאם נגיד ניפגש איתך באיזה צומת עוד עשרים שנה ונראה מה יצא ממך, זה איננו שייך כלל ליתמותך, לא יתמותך קובעת מה יצא ממך, מה שקובע מה יצא ממך באיזה נוסח יתמות אתה תבחר, האם אתה בוחר לעצמך יתמות נוסח רש"י או יתמות נוסח תוס' ר"י הזקן, זה בחירה חופשית שלך, אבל אל תספר יתמות, תספר בחרתי לעצמי נוסח מסויים, כי הנה אנחנו רואים שיתמות יכולה להוביל שניכר שנשרו ריסי עיניו מן הבכי, ויתמות יכולה להוביל לאיזשהו שיפשוף ובגרות יותר מאשר רגילים, כאילו הוא לקח אחריות ועצמאות לעצמו ועוד הגיע לאשר יותר מאשר כאלה שיש להם מישהו שדואג להם.

שמא יאמר; אבל קשה לי, אין הכי נמי, לא באנו לומר שזה לא קשה, אבל גם לא הנושא בכלל דרישה איזה תביעה, אין כאן שום ענין תביעה, ויכול להיות שנוכל להשיג לפעמים לבן אדם תעודת פטור אנוס חתום ע"י רבנים ואנשי מקצוע, אם הוא רוצה דוקא ננפיק לו תעודה כזאת, אבל "אונסא כמאן דעביד לא אמרינן", כך כתוב בגמ' "אונס רחמנא פטריה" אונס אני פטור אבל זה לא כאילו עשיתי, זה קיים, עוד אפשרות, רק שידע שבשולי התעודה הזאת יהיה כתוב נ.ב. 'קיימת עוד אופצה לבחירתך' לא באים בטענות, תבחור את צורת חייך מה אתה עושה עם עצמך.

היה מעשה שזה באמת מעשה מרעיש מאוד, הגיע פעם איזשהו יתום, בחור שלמד בישיבה שהוא היה יתום, והוא היה מאוד בצער על היתמות שלו, והוא מספר כך; שאביו נפטר והשאיר את אימו אלמנה ושבעה ילדים, ואימו מאוד שבורה ריגשית, והוא גדול האחים והיא בעצם כעת נשענת עליו כדי להצליח איכשהו לשרוד ולנהל את הבית, כך שבעצם כל עול הבית מבחינה רגשית נופל עליו, כי אם הוא לא מחזיק את אימו בתמיכה ריגשית אז היא מתמוטטת ואין בית, והוא אומר לי; אני בקושי מחזיק את עצמי, ואני צריך להחזיק את אימי, ואני בעצמי מרגיש בעצמי קנה רצוץ, ואיך עוד אאזור חייל להיות טופח על מנת להטפיח להחזיק את אימי, כך הוא בא ואומר, טוב, וכזה וכזה דיברתי עימו, ורש"י ותוס' ר"י הזקן, והגענו לאן שהגענו, עד שהוא אפי' בא אחרי איזה פעמים, הוא אומר לי שאמא שלו אומרת לו אני מרגישה יותר בטוחה משהו, יש לך שרירים יותר, כך אמא שלו אומרת, שהיא מרגישה יותר טוב, מה קורה, אני רואה שאתה הרבה יותר חזק, הרבה יותר חזק מבחינת הרגשה, הרבה יותר בריא, בריא בהרגשות, וזה נותן לי יותר כוח, כך האימא אומרת לו כך הוא מספר, ברוך ה'.

ואז יום אחד הוא הגיע, והוא מספר את הסיפור האמיתי שלו שכל השומע תצלינה שתי אוזניו, פצצת אטום, מעולם לא שמעתי סיפור מצער כזה, הוא אומר לי שבעצם אבא שלו נפטר ממחלה שעוברת בירושה, והיא פוגעת בלפחות בחמישים אחוז מהילדים, וזה עובר בירושה בין מהאבא בין מהאמא, האבא ירש את זה מאימו, ואימו חמישה ילדים יש לה ושלושה מהם נפטרו מהמחלה הזאת, זה מחלה שפורצת בגיל 40 והאדם הולך הלוך וחסור הולך ודועך במשך שנתיים עד שהולך לעולמו, כך זה המציאות, ואביו השאיר שבעה ילדים והוא כעת בשידוכים, הוא בגיל שידוכים, והוא עשה כעת בדיקה האם יש לו כעת את הפגם הזה, את הגן הפגום הזה של המחלה, והתברר שיש לו את זה, כך הוא מספר, והוא אומר לי; ואני אנא אני בא, באותו פעם ניטל הדיבור מפי מכמה סיבות, גם שבאמת זה צער נורא, וזה לא חכמה, זה כספומט?! בא בן אדם שולף לו דברים?! יש לפעמים מצב גם של בחינה של "אל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו" יש גם כזאת בחינה לפעמים, אבל גם באמת לתת את השיעור עיכול, ודיברנו, היינו בתוך הצער הזה ודיברנו שנדבר עוד פעם.

בפעם הבאה שהגיע אז דנתי לפניו כך, אמרתי לו כך; תראה אנחנו אומרים יש איזה פיוט בראש השנה ויו"כ כתוב שם ביטוי; "החותך חיים לכל חי", יש כביכול איזשהו עוגה ארוכה, איזה מייע'רא ארוכה כמו במצות שם, יש מייע'רא ארוכה וחותכים פרוסות פרוסות, מצות מצות, הקב"ה חותך שיעור וקיצבת חיים לכל חי, כל חי נחתך לו איזשהו חתיכת חיים לפי מה שגזרה החכמה העליונה של הבורא יתברך, עכשיו תשמע, תראה, כל אדם מקווה בעצם חתיכת חיים שהיא נדרשת לו בשביל השלימות ובשביל להגיע למטרה הנצחית של עצמו.

אמרתי לו תראה; אני בבר מצוה המתנה הכי גדולה שקיבלתי, היה משניות ע"ג פירושים י"ג כרכים, זה היה המתנה הכי גדולה שקיבלתי לבר מצוה שלי, נוּ מאוד שמחתי והודיתי לנותן המתנה, המתנה הכי קטנה והכי מועטת שקיבלתי היה הבית הלוי על התורה, אבל גם לו מאוד הודיתי, מה, הוא חייב לי משהו? יותר שמחתי במתנה הגדולה אבל הודיתי אף על המתנה הגדולה, החיים שאנחנו חיים זה איזשהו מתנה שניתן לנו, כל אחד מקבל חתיכת חיים ששייכת לשלימות הנצחית של השורש של התיקון, אני לא יודע מה זה בדיוק שמה, אבל יש שם בשורשים משהו את חלקו, אמרתי לו; תשמע, הקב"ה קרא לנשמה שלך לפני עשרים שנה והוא אמר תשמעי בתי, יש שתי אפשרויות; או לרדת לעולם ולחיות ארבעים שנה ואז לחזור למעלה ליאור באור החיים להגיע לכל השלימות העליונה של מטרת הבריאה, שיש איזה מצב שהנשמה יורדת מכיסא הכבוד לכאן וממלאה את תפקידה כאן כדי אחרי זה להגיע לאור פני מלך חיים, משהו שלא שייך להשיג את זה בלי לעבור את החיים כאן, וגם לרבות שאתה תוכל בעזר ה' להביא תולדות בריאים לעולם כי יש היום, כי יצא לי פעם לשמוע והוא אמר לי שהוא יודע שזה כך, שיש היום אפשרויות שלדור הבא זה לא יהיה, שבגנטיקה של הרפואה התחדשו היום דרכים איך שהפגם הזה לא יעבור לעוד דור, זה אפשרות אחת, אפשרות אחרת שתישאר למעלה ולא תרד למטה, ואתה בחרת ורצית לרדת למטה, אתה יודע שזה מה שאתה רצית כי זה בעצם הצורה שאתה תגיע לשלימות שלך.

ועכשיו אתה בעזר ה' יוצא לשידוכים, ואני ביררתי שיש לרב צ'ולק אחות שהיא מתעסקת בשידוכים לכאלה שיש להם עניני חולי של גוף מכל מיני מרעין בישין הקב"ה ישמרנו מזה, והוא התקשר איתה והיא באמת שידכה אותו והייתי בחתונה שלו, והיה שמחה גדולה וה' יעזור, ה' ירחם ויעזור אולי ירפא שיברו, אולי ימצא איזה רפואה, לא יודע אולי, מה שיגזר, והוא לומד היום בכולל עושה שטיגע'ן והכל על הצד היותר טוב, זהו.

מה בעצם קרה? הוא הבין את מציאות החיים של עצמו, והבין שבעצם המציאות החיים שלו זה חלקו מכל עמלו, וזה מה שבעצם טוב וראוי ונכון שיהיה לו, ולוּ הוא היה שומע את כל הנימוקים - יש פרוטוקול שלם של כל הנימוקים- למה זה צורת החיים שלו הוא מאה אחוז היה מאשר את זה.

אבל הקב"ה לא מראה לכל אחד את הפרוטקולים האלו, את התיק האישי שלו, זה נשאר למעלה, אבל יש לכל אחד תיק אישי שם כתוב בדיוק כל פרטי וכללי ענייני החיים של כל אדם ואדם, והכל מדוקדק לפי שיעור בצורה שהאדם עצמו היה מעוניין בזה, ורוצה בזה, ומאשר את זה, רק לפעמים זה מתכסה מאיתנו ואנחנו חיים בכל מיני דמיונות והחלטות, לוקחים לעצמינו איזשהו בעלות איך צריך להיראות ואיך צריך שיהיה, כאילו שמישהו שואל אותנו וכאילו שיש לנו איזה בעלות, ואז אנחנו מרגישים רע, וזה תלוי אך ורק בנו.

הרעיון הזה הוא קיים גם בדברים הכי קטנים, היה פעם בבית אצלי שהיה שתי ילדים בהפרש של כמה שבועות היו קצת מצוננים, הצטננות שלא ברוך ה' לא הגיע לידי אנגינה או שפעת רק הצטננות, זה היה בקיץ וברוך ה' זה עבר, איכשהו כמה ימים ש, וחזרו לאיתנם ברוך ה', המציאות היתה שאחד מהילדים זה היה יותר קשה ואחד זה עבר יותר קל, ואני דנתי אם אותו ילד שהיה יותר קשה, הוא היה בר דעת שהיה אפשר לדבר, אז דנתי איתו כך, שיתכן מאוד שאם הוא ילך לרופא, לא יודע למה זה שייך, לאף אוזן גרון, שבקי בדלקת הסימפונות וכדו',  אז יכול להיות מאוד שעצם הקושי של שתיכם שווה, היה שווה בדיוק כי הזה שהיה קשה כל הזמן היה דיבורים; אוף, בקיץ להיות מצונן, הרי צריכים מזגן ואי אפשר מזגן, כי מרגישים שאם אני אלך כעת למזגן אני אהיה חולה ממש, רוצים לשתות קר ואי אפשר, אם אני אשתה קר זה כבר יגיע לדלקת ממש, אוף, להיות בקיץ מצונן.

אז הגענו בעצם למסקנה שההרגשה  שהבעיה היא הצינון ובעצם הבעיה היא לא הצינון בכלל, ההלכות צינון, הקושי האמיתי של עצם הצינון, המגבלה והקושי של הצינון היתה שוה לשניהם, רק אחד הסכים וסבר וקביל, אז יש צינון בבית ולא עשה מזה כזה עסק, אבל אחד בקיץ לא מוכן, אבל ההרגשה שֶׁמָה הקושי? הצינון! אדם אומר לעצמו שמִמָה הוא סובל? מהצינון! בזמן שהוא בכלל לא סובל מהצינון כי הצינון הוא ברמה מסוימת, והוא סובל מזה שהוא לא מסכים שזה יהיה בקיץ, לוּ הוא רק היה מסכים אז זהו, אז אין לי מזגן ומים קרים כמה ימים, אז כבר היה לו הרבה פחות קשה, אז שייך להגיד שזה עצם הצינון? זה ה'איהו דאזיק אנפשיה' זה תוספת יוקר שהוא הוסיף לעצמו מרצונו.

בוא נשאל; אבל מה באמת עושים אבל עם ההרגשות האלה? אבל אני כן מרגיש מה אני יכול לעשות? אני כן מרגיש, אז יש כאן ענין גדול מאוד, אם אני בעצם הגעתי להתבוננות ולאמיתות הענין, שבעצם המצב כפי שהוא זה בין אם ארגיש בו רע ובין אם לא ארגיש בו רע, ובעצם אין כאן כרגע מצב מוחלט שמחייב שאני ארגיש את ההרגשה הרעה, כי בעצם המציאות היא המציאות הזאת, ואם אני אשלים עם המציאות, אם אני אשלים עם קביעה של חמישים שנה כמו עם קביעה של חמש שנים, אז ישאר באמת רק הקושי האמיתי של הכויה בלי שום תוספות, אז פה אני כבר יודע שאם אני מרגיש אחרת זה לא הרגשה שאני אמור להתרגש מאותה הרגשה.

ז"א ככה; מה שאדם מרגיש אז הוא בעצם מסכים לאמיתות ההרגשה, אין כאן נושא אם אני מרגיש או לא מרגיש אבל יש כאן סיבה לכל הרגשה, כל הרגשה היא מגיעה מתוך איזשהו תיאוריה, ואם אני מגיע למסקנה שהתאוריה שיצרה את ההרגשה היא מוטעית, אז כבר זה יגרום שאני יכול להגיד לעצמי לא איכפת לי להרגיש הרגשה כשההרגשה הזאת בעצם בנויה על אדני התוהו ואבני הבוהו, היא לא מיוסדת בעצם על יסודות נאמנים על משהו אמיתי, היא מיוסדת על איזשהו דמיון או טעות, אז הרגשה שהיא לא מיוסדת על דבר נכון לא איכפת לי להרגיש את זה, הרי כל מה שמפריע לבן אדם הרגשה כי הרגשה בעצם משדרת לו את שורש ההרגשה, וכאן זה הרגשה שזה 'כמהין ופטריות מאווירא קא רבו' אין לזה שורש וענף לאותו הרגשה, אין לזה סיבה אמיתית לאותה הרגשה זה איזשהו הטעיה איזשהו דמיון, אז כשההרגשה היא בעצם אזעקת שווא, אזעקת שווא כשאני יודע שזה אזעקת שווא גם אם מאיזשהו סיבה אני נכנס ללחץ, אבל אני לא לחוץ מזה שאני לחוץ כי הפעם זה אזעקת שווא, וזה דבר שצריך התלמדות בהתבוננות הזאת אבל כשמתבוננים רואים שזה כך,   

אולי רק נסיים באיזשהו משפט שנותן איזשהו הגדרה כללית על הענין הזה, בעצם כל דבר שאדם רוצה או מצפה, אדם רוצה או מצפה או אפי' השקיע באיזשהו דבר ונכזבה תוחלתו, לא קרה מה שהוא ציפה וחיכה והשקיע ורצה, אז ההרגשה הרגילה של בנ"א בכזה מקרה זה, שהבעיה שלי זה מה שלא קרה מה שרציתי, הבעיה שלי שלא התמלא הרצון שלי זה ההרגשה של הבנ"א, אבל האמת שהבעיה האמיתית של הבנ"א בכאלה מקרים זה שהוא רוצה את מה שלא קורה, לא הבעיה שלא קורה את מה שאני רוצה, אלא הבעיה מה שאני רוצה את מה שלא קורה, לזכור את הדבר הזה, הבעיה היא לא שלא קורה את מה שאני רוצה אלא למה אני ממשיך לרצות את מה שלא קורה?! מי שיתבונן בזה, יראה עד כמה הדברים האלה נכונים, פשוט לקרוא את מציאות החיים ולקבל את מציאות החיים בדברים שכך זה, ואז כל אחד יוכל בעצם למצות את היכולות ואת הכישורים שלו ולעלות ולהצליח.