חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

הלכה

הדברים שבס"ד נדבר היום, זה דברים שהרבה כאן זה בכלל לא שייך אליהם, ואדרבה מסתבר שיש כאן הרבה שהם בעצם הדוגמא להנהגה הנכונה, שצריך להיות בענינים האלה, אבל בישיבה בכללות יש ודאי כאלה שכלפיהם כן מושגים הדברים, ומן הראוי לדבר ע"ז.

ידוע שבמשך הדורות היה בכלל ישראל הרבה פעמים, שמחמת כל מיני סיבות של התרופפות בכל מיני חלקים בתורה או ביידישקייט, שזה גרם התעוררות וקמו כל מיני שיטות או קבוצות, שבעצם מטרתם היתה לחזק את התורה ואת עבודת ה', ואנחנו מדברים על אלה שבתוך המחנה, לא אלה שמחוץ למחנה, אבל למעשה מה שהיה הרבה פעמים, שמתוך הרקע שמחמתו צמחה השיטה והחיזוק, זה יצר איזשהו, במידה מסוימת, זה יצר לפחות אצל חלק מאלה שגדלו בשיטה ובדרך, איזשהו הקצנה, ובעצם גרם איזשהו חריגה מהדרך הישרה והנכונה, ובעצם מהצורה הנכונה, וההתיחסות הנכונה בעצם, שיהודי צריך להתייחס לענינים שהיו שמה, תיכף נראה, וגדולי הדורות תמיד מצאו לנכון לעורר ולחזק ולהדגיש את הדרך הישרה שיבור לו האדם.

למשל ידוע שעיקר גדול בכל קיום תורה ומצוות זה כוונת הלב, 'רחמנא ליבא בעי' (סנהדרין קו,ב) 'אחר כוונת הלב הן הן הדברים' (ברכות טו,א ועוד) ועוד הרבה הרבה יש בחז"ל על הענין הזה, הדבר הזה הוא גם קיים כידוע בין כל שנים שאוהבים אחד את השני, בין אב לבנו, בין רב לתלמידו, בין איש לאשתו. אז המהלך הוא שככל שיש אהבה גדולה בין שניהם, זה גורם שהאוהב יתנהג לאהובו לפי ההבנה שלו והרגש שלו בענין, באיזה צורה הוא יביע את אהבתו לאהובו, הדבר הזה הוא דבר פשוט וקיים. אבל למשל אם האוהב יבקש מאהובו איזה דבר, יבקש שיכין לו איזשהו מין מאכל מסוים, והוא מרוב אהבתו ורצונו, אבל הוא מכין לו מאכל אחר לא את מה שהוא ביקש, פשוט הדבר שאפי' אם הוא עושה את זה לרוב אהבתו ומרוב שנראה לו שזה הצורה הכי טובה, אבל בוודאי לא יפיק רצון מאהובו ואולי ההיפך, זה אפי' יפגום אם לולי שהייתי מביע ומגלה את דעתי מה אני רוצה, ואתה עשית את זה, אז אדרבה הוכחת את אהבתך אלי, ואני מאוד מרגיש טוב עם זה, אבל אם אני ביקשתי דבר מסוים, ואתה עושה לי דבר אחר, אז אתה לא מתעסק ברצון שלי, אתה מתעסק ברצון שלך, מה לעשות את הרצון שלי, זה לא אוהב, אוהב זה אחד שמתעסק ברצון של אחד שאותו הוא אוהב, ולא מתעסק ברצון שלו מה לעשות לשני.

הקב"ה הרי גילה לנו את דעתו ורצונותיו, במה הוא רוצה שאנחנו נהיה בניו ועבדיו, ובאיזה צורה אנחנו נוכיח את נאמנותינו אליו, והוא נתן לנו את התורה, נתן את התורה, שבעצם מתוך לימוד התורה וידיעת התורה, אנחנו יודעים מה הוא רוצה מאיתנו, עכשיו הצורה היחידה שבה אנחנו יכולים בעצם להפיק רצון ולעשות את רצונו יתברך, זה לפי ההוראות והבקשות שהוא מבקש. וכמובן שבתוך הגבול והמסגרת של התרי"ג מצוות, אז בהם בעצם המדריגה של כל יהודי, היא וודאי נמדדת לפי דרגת כוונת הלב שלו, ז"א אינו דומה אחד שמקיים מצווה ביבושת, לאחד שמקיים מצווה עם רגש חם ועם דביקות ועם כוונה גדולה, וודאי שזה הבדל שמיים וארץ, שהרי כל היראים לדבר ה' מקיימים את אותם מצוות, ובמה יבדלו דרגתם ומדרגתם אם לא בחלק המרגיש שהם מכניסים בתוך הקיום תורה ומצוות שלהם, זה דבר פשוט. אבל אם ההדגשה של הענין של הרגש הוא נתפס לעיקר, וכאילו כל פרטי צורת המעשה, זה איזשהו משהו טכני כפרטים, ואין לזה חשיבות, כל כך אז זה גורם חריגה בעצם מההוראות, ואז זה נשאר בסוף כאיזה רצון שאין בינו לבין בקשת המלך ולא כלום, ואז אותו אחד אמנם כוונתו רצויה אבל מעשיו אינם רצויים, הוא לא קיים שום דבר את רצון ה' בענין הזה, למשל: הרי יש כאלו שחושבים שיש תורה ומצוה ויש הלכה, כאילו הלכה זה ענין נפרד מעצם התורה, או מעצם התרי"ג מצוות, בעצם הלכה זה לא איזשהו דבר נפרד, ההלכה והתורה והמצוות זה בעצם דבר אחד כי הרי זה בעצם הפוך, המצוות זה הכותרת, וההלכה זה הרי בעצם עצם המצוה, שהרי מתוך עצם התרי"ג מצוות, לימוד ההלכה עם כל פרטיה ודקדוקיה, הרי הוא לא קיים את המצוה, כל שינוי בדברים שהם קשורים לעצם הדין, אז הוא לא קיים את המצוה, ז"א שהלכה זה לא איזשהו דבר בפנ"ע, איזשהו נושא בפנ"ע הלכה זה עצם המצווה של כל עצם התרי"ג מצוות, שכל הלכותיה הם עצם צורת המצוה, זה בכלל לא דבר נפרד זה עצם המצוה עצמה, העצם המצוה הוא כפי איך שההלכה מסבירה ותוחמת וגודרת ובצורת המעשה, ובזמני המעשה וכו' וכו'.

הנפש החיים (שער ג, ד) הוא מאריך הרבה בשאלת הענין הזה, וכידוע שהוא כותב שמה, שבעצם אחד שיהיה לו כוונה גדולה מאוד, והוא יעשה את כל כוונת אכילת מצה בר"ה, אין שום הבדל בינו לבין אחד שהיה לו כוונה גדולה באכילת מצה, אבל הוא איחר את הזמן, הוא איחר את החצות או את עלות השחר, לפי כל חד כדיניה, אז בעצם אין שום הבדל בין כזה אחד לאחד שאכל מצה בר"ה עם כל הכוונות, כן זה הדברים עתיקים וידועים, ז"א שבעצם למרות שעיקר המעלה והרוממות היא בעצם קשורה לכוונת הלב ולרגשי קודש שמתלווים לכל מצווה ומצווה, אבל זה הכל כשזה מתוך המסגרת, ובצורה שהקב"ה נתן לנו, כי בצורה אחרת אז כלום הוא לא עובד את הקב"ה, הוא לא עושה את מה שהוא מבקש.

יש דבר מאוד מענין, יש בכוזרי בהתחלה, אז הוא מביא שמה שהיה מלך הכוזרים, שהוא היה זהיר מאוד במצוות דת הכוזרים, והוא היה, הוא עצמו, המלך עצמו של הכוזרים, ככה מובא שמה, הוא עצמו היה משמש בהיכל שלהם, ומקריב קרבנות בלב שלם לאל, ככה הוא מביא שמה, ואותו מלך המלך הכוזרים הזה, היה לו איזשהו חלום, נשנה אליו חלום פעמים רבות, לילה אחרי לילה, ובחלומו היה מלאך מדבר אליו, ואומר לו: 'כוונתך רצוי בעיני האלוקים, אבל מעשיך אינם רצויים' וכמה שאותו מלך הוסיף לשמור את, לשמור ולהרחיב את צורת העבודה שלו, נשנה החלום, לילה לילה בא אליו המלאך ואומר לו: 'כוונתך רצויה ומעשיך אינם רצויים' מתוך הענין הזה, אז אותו מלך, ככה הכוזרי מספר שמה, רבי יהודה הלוי, אותו מלך דרש וחקר בענין האמונות והדעות, עד שבסופו של דבר הוא נתגייר, הוא ועם רב מהכוזרים, והוא כותב שמה שבסוף הוא הבין את משמעות החלום, שמה בעצם היה המסר של החלום? המסר של אותו חלום היה שאין שום אפשרות להגיע לענין האלוקי אלא א"כ ע"י צו האלוקי, אין לאדם, שום יכולת לאדם להגיע לענין האלוקי, לענין רצונו יתברך, אלא א"כ ע"י שהוא ידע את אשר ציוה האלוקים, 'רצוני לומר ע"י מעשים אשר יצוה עליהם האלוקים, כי לולי זאת היו רוב בני האדם מגיעים אל הענין האלוקי', שהרי כולם משתדלים לעבוד את האלוקים כמיטב הבנתם, הוא אומר, הרי מה כל הזה, הרי כל אחד יהיה לו איזשהו רגש וענין לעבוד את האלוקים, כמו שזה שיש כל מיני בנ"א שמאוד מעסיק אותם הענין של לעבוד את האלוקים, וכל אחד לפי הרגשת ליבו הרי הם ס"ה כולם לדבר אחד נתכוונו, לעבוד את האלוקים, והם יוכלו להגיע לזה, אח"ז הוא כותב 'אבל אין להתקרב אל האלוקים כי אם ע"י מצוות האלוקים בעצמו, כי הוא יתברך לבדו יודע שיאמר מנותם זמניהם מקומם וכל הקשור לקיום האלה/ אשר רק בהשלמת כולם ירצה האדם לפני האלוקים, וידבק בענין האלוקי כמו שמצאנו במעשה המשכן שבכל אחד ממלאכותיו נאמר כאשר ציוה ה' את משה, רצונו לומר בלא תוספת ובלא מגרעת', אז כתוב בכוזרי תראו יש שמה אריכות גדולה בענין הזה.

אחרי זה בדורות יותר מאוחרים בא החזו"א בספרו אמונה ובטחון (פרק ד') והוא מדבר בשלילת אותם אנשים, שהם לקחו בהסתכלות שלהם, שכאילו עיקר היהדות זה ענין יראת שמיים ותיקון המידות, וזה גרם להם שהם ראו את עיקר עיסקם גם בתוך התרי"ג מצוות, במצוות שהם שייכים ליראה ולתיקון המידות, ע"ז הם שמו דגש, וזנחו את, וזנחו באופן שזה לא היה עיקרי אצלהם שאר חלקי התורה או היו מהם שאפי' מעלת עצם מצוות ת"ת לא היתה כ"כ חשובה בעיניהם, כי העיקר זה דברים ששייכים לעניני יראה ותיקון המידות, והוא מביא שהאלה הגיעו, היה אפשר לראות מצב שיהיה להם שייכות גדולה, למשל לענין שבת וכל החלק של האמונה, והתוכן הפנימי של שבת, אבל יכלו ליטול ידיים מהחלון לרשוה"ר או לגינה או כל מיני דברים או בורר, וכל מיני דברים שבעצם הזדלזלו אצלם, כי בדברים האלה הם לא הרגישו שזה שייך לשורש הענין, לרגש הזה של שבת.

בזיכרוני שהיה לי חבר חדר בישיבה הוא היה בחור בן עליה מופלג, ממש בן עליה גדול, והוא אמר לי פעם שהוא לא מרגיש, הוא מטלטל, הוא מטלטל בעיר בשבת, הוא לא מרגיש שלא לטלטל זה יקרב אותו להקב"ה, הוא מטלטל, אז שאלתי אותו, אמרתי; תעשה מה שאתה מבין אבל יש לי שאלה אליך, יש ביאור הלכה על הענין הזה זה לא חזו"א ולא בריסק'רב, יש ביאור הלכה (שמה, ז) על הענין הזה, שהוא מביא שמה את המחלוקת שמה, ס' ריבוא, ואת הענין של עיר, והוא כותב שהרבה פיקפוקים יש בעירוב, ואם כי אין למחות ביד המקילין, אבל ראוי, הוא כותב, שכל ירא שמיים יחמיר, הוא כותב שמה לשון מאוד חזקה: 'מכל זה מוכח שיש להחמיר כדעה ראשונה, אין לנו למחות ביד המקילין, שהם סומכים על שיטת ההולכים בשי' בה"ג ורש"י, אבל כל ירא שמים וודאי יש להחמיר, שבזמנינו יש רשוה"ר מן התורה, ואין לסמוך על עירוב של צורת הפתח, דבעינן דווקא דלתות'. אמרתי לו אז זה קשור משהו לרגש?! הקיום הלכה כזאת זה קשור לרגש?!

נהיה מצב, נהיה היום מצב שיש כאלה שהם שייכים לכת שטייגען, יש כת שנקראת שטייגען, ושענין שטייגען דוחה את הכל, אז למשל אם יקרה לו מקרה שהוא יקום מאוחר, ויש לו בעיה שזה יפריע לו לשטייגען, אז ממילא אז הוא מודד את התפילין/ ומתפלל ביחידות באיזה רגעים, ולא באופן שהבעיה, שחברותות יפסיקו ללמוד שאני לא יודע, ויש לדון במקרה זה, אבל/ מה פירוש זה יפריע לשטיגען אבל מה נותן התורה מבקש ממנו כעת לדאוג לשטיגען או ללכת להתפלל כמו יהודי נורמלי.

הרב וולבה אמר פעם, איך ששמעתי שאמר פעם על החזו"א אמונה ובטחון, הרי יש לו שמה, יש לו טענות על המוסרניקי'ם שמה, אז הרב וולבה אמר אם הבעלי מוסר לא קיבלו את המוסר של החזו"א, אז מי יקבל את המוסר שלו, הוא אמר זה בסדר, אנחנו צריכים לקבל את המוסר של החזו"א, זה טוב מאוד.

אני ראיתי פעם מישהו, איגרת, אני ראיתי פעם באיזה ספר, איגרת של אדמו"ר אמצעי, שהוא כותב, שאנחנו צריכים להכיר טובה לר' אליהו ווילנא'ר, שאלמלא הוא מי יודע לאן היינו נופלים, ומה שהוא צעק, זה גרם לנו להישאר לא לחרוג רחוק מידי, ככה אדמו"ר אמצעי כותב באיזה איגרת, היא מפורסמת בספרי חב"ד.

כמה זמן, ז"א יש איזשהו כאלה, שאצלם כאילו הלכה זה בעצם, איזשהו בעיה בעצם, כמו איך היחס של אזרח רגיל לחוקי המדינה, זה רק לא להיפגש איתם, 'לא יודע, תן לי לחיות את החיים שלי', ואם יש משהו שפתאום מתנגש עם איזה חוק, אז נראה איך לעקוף את החוק, ואיך להסתדר זה לא נושא שתופס איזשהו מקום, אצל אזרח מצוי. יש כאלה שכל עיון הלכה זה בעצם זה טירדא וזה מפריע למהלך התקין של החיים, אז אם יהיה איזשהו מאכל שיש עליו איזשהו ספק ברכה, אז הם יעשו איזשהו מעשה, מעשה, ויעברו הלאה, איך אומרים עקפו, זרמו, זרמו הלאה, וזה צורה שמתאימה לאחד שיש לו איזה שייכות למה שצריך לעשות?!

ידוע, ואני שמעתי את זה מהמבוגרים, ידוע שהפונביז'רב כשהוא היה בארץ הוא היה אומר כל יום, כל יום אחרי התפילה, כאן בישיבה ליד הארון, קודם, הוא היה אומר כל יום שיעור הלכה, שיעור הלכה, שו"ע או"ח מגן אברהם, זה היה משהו יותר ככה, יותר מזה, ושמעתי מת"ח שזוכרים את זה, שהוא היה אומר, שזה השיעור היחיד שהוא היה מכין אותו כדי שזה, כי השיעורים האחרים זה היה שגור על לשונו, וזה הוא היה משקיע/ והיה כאן בישיבה כל יום שיעור הלכה.

היה מעשה, שזה באמת מעשה טוב, שהיה איזה בחור, בחור בישיבה, שהיה כבר מצב ככה, שערב שבת ערב שבת עם חשיכה, ממש ככה, והוא עוד לא הדליק נרות, אז הוא אמר מאוד בא לי להדליק נרות, אבל יש לי כיפה, הכיפה לא מרשה לי להדליק נרות, ז"א שהוא השכיל להבין, שמה שיש לו כעת רגש להדליק נרות, אבל אם זה כבר חשש בין השמשות אז לא, יש לו איזה סטופ יש לו איזשהו עצור.

הסטיפלע'ר אמר פעם, ראיתי בספר של איזשהו ת"ח, שהסטיפלע'ר אמר, הוא שמע את זה מהסטיפלע'ר שאמר; שראו אצל החזו"א איזהו דבר מופלא, שעד סוף ימיו ממש, הוא זכר את כל התורה, ממש כאילו הרגע הוא למד את זה, גם סוגיות שהוא למד אותם לפני שלושים ארבעים שנה היו מדברים איתו, והוא היה מדבר כאילו הרגע הוא יצא מהסוגיא, וככה הסטיפלע'ר האריך בענין הזה, ואותו ת"ח שאל את הסטיפלע'ר, האם זה היה מריבוי חזרה? אז הסטיפלע'ר אמר לו שוודאי שהיה מסתמא גם חזרה, אבל ועיקר, הוא אמר ועיקר מה שזה היה, כתוב בגמ' במגילה דף ו' 'לאוקמי גירסא סיעתא דשמיא', לאוקמי גירסא רש"י מסביר 'שלא תשתכח ממנו', אז סייעתא דשמיא, אז הוא אמר; לחזו"א היה סיעתא דשמיא שלא ישכח את התורה, בזכות היראת שמים שלו, שהעלה על ראשו את ד' חלקי שו"ע, שהוא לא עשה שום תנועה בלי, איך שהחזו"א עצמו כותב באיגרת, הוא כותב: 'רבותי לימדוני כי בכל תנועה צריך להתיעץ עם חלקי שו"ע, ואין אני בן חורין לעשות דבר מבלי עיון בהלכה', אז הוא אמר, ככה הסטיפלע'ר אמר, שבזכות היראת שמיים שהיה לחזו"א, שהוא לא זז תנועה כל שהיא מבלי התיעצות עם ד' חלקי שו"ע, בזכות זה הוא זכה ללאוקמי גירסא הזה.

עכשיו, מאיפה היה, ידוע שבליטא היה תקופה שלימה, שהיתה התדרדרות גדולה בענין של גילוי ראש, סבתא שלי סיפרה לי, שבשטטא'ל שהיא גרה, חוץ מאשתו של הרב, ואשתו של השוחט, ואמא שלה, כל הנשים הלכו בגילוי ראש, והיא אומרת; זה לא היה נשים פרוצות, זה היה נשים שהיו בהדלקת נרות בוכות שילדיהן יגדלו ת"ח, אבל נפרץ הענין הזה. מה בעצם היה שם? היה איזשהו סיבות שגרמו להיתדרדרות, ונהיה כזה מצב ואח"ז נהיה מהלך, ככה זה, ככה זה כולם, לא היה, גם כשהיו, היו יראי שמים, אבל הרעיון שכך זה כולם, זה משהו שהמשיך הלאה, ולא היה איזשהו עצירה שמה, זה כולם, אם זה לא ככה, אז זה לא מה שאמור לנהל אותי אם ככה כולם, אמור לנהל אותי מה שהקב"ה מבקש, אבל המציאות הזאת שככה כולם, זה גרם שהנושא הזה נמשך הרבה שנים.

יש כאלה שבעצם כאילו נראה להם, שבעצם הענין של קיום ההלכה זה שייך כאילו לאיזה חוגים מסוימים, זה שייך לבריסקער'ס או לחזונישניקא'ס/ לא יודע בדיוק למה זה שייך, כאילו זה לא, כאילו יש בזה הבדל, כאילו זה לא עצם היהדות, כאילו זה לא עצם המצווה עצמה, התרי"ג מצוות, של כל מצווה ומצווה.

יש, בשנים האחרונות יצאו כל מיני ספרים על התורה, ויש כאלו ספרים שאפי' בהסכמות משתבחים, שכל קטע וקטע שבספר הוא רעיונות, אין קטע בספר שאין שמה איזה רעיונות מוסריים, וכו' וכו' ככה הספר משתבח בעצמו, מעניין מאוד האם תורה שבכתב זה בעצם רעיונות מוסריים זה בעצם המהלך של תורה שבכתב, הבריסקר'ב חיבר ספר על התורה והוא כותב שמה פשטים, יש בתוך הדברים גם רעיונות אבל הוא למד תורה, הדעת זקנים מבעלי התוס' לומד חומש כמו סוגיא.

המצות קריאת התורה, איך שכתוב, הרמח"ל כותב בדרך ה' (חלק ד' ח-ו)  שהקריאת התורה הוא, ככה הוא כותב, הוא כותב כל יום טוב יש לו הרי את המהלך של אותו יום טוב, ולעשות את אותו יום טוב עם הכח הכי חזק, הכח הכי חזק שמחבר ביני להקב"ה זה הרי תורה, אז לקרוא ללמוד ביו"ט את הפרשה השייכת לאותו יו"ט זה הצורה שהכי מבטאת את אותו ענין יו"ט, את הצורה של מה הקב"ה רוצה מאיתנו ביו"ט, הוא כותב, הוא כותב ככה, בזמנים המיוחדים ראוי שנקרא הפרשיות הנוגעות לענינים אלה, להחזיק הארת הימים ע"י כח התורה שהוא הכח היותר חזק שיש לנו, אח"ז הוא כותב שגם הקריאה של כל שבת, אז הוא אומר, שזה איזשהו צורה של לימוד התורה שחוץ מלימוד התורה הפרטי של כל אחד כפי יכולתו יש צורה שמבחינת הצורה של לימוד התורה בציבור, בתקנה שתיקנו הנביאים את ענין קריאת התורה, רק יש כאלה שאת המסכת ששמה תורה שבכתב הם לא שייכים למסכת הזאת, הם שייכים רק לאיזה רעיונות ששייך בענין, אבל לא לעצם הזה כאילו כל הדינים של פרשת השבוע זה דינים של רעיונות.

יש לי שאלה; מה היה ר' מיכל יהודה, מוסרניק? אז מה הוא התעסק באתרוגים?! נוטע אתרוגים בחצר שלו והוא קנה ד' מינים הוא התעסק עם ד' מינים בעשרת ימי תשובה, הוא היה חבורנא'ר, בכל הכנסים של חברון, הוא בוגר חברון, אז במהותו הוא היה/ חברונא'ר ליטווישא'ר קלאסי והתעסק במוסר, והתעסק בהלכה לא יודע, מה הוא היה בדיוק הוא היה חזונישני'ק הוא היה מוסרני'ק מה הוא היה? הוא היה עבד ה', זה לא הלך אצלו באיזה שיטה אני מוסרניק או אני חזונישני'ק או אני בעל הלכה או אני חברונא'ר הוא היה עבד ה' אז הסתדר לו הכל ביחד, לא היה, זה לא היה, אז כשהיה ענין היה שמה ענין של האתרוגים אז אתרוגים, כשהיה ענין של מוסר דיבר כל יום מוסר, כשצריך ללמוד למד, עבד ה' לא מחליט מעצמו מה אני צריך לעשות כדי לעבוד את הקב"ה, הקב"ה מודיע לנו בעצמו מה הוא רוצה מאיתנו.

בוא נגיד דברים בענין חו"מ, סיפורים שהיו פה, בחור שביקש מחבירו שיקנה לו, איזה חוצני'ק שיביא לו בחזור איזה מכשיר חשמלי, שהיה צריך אותו, מכונת תספורת, טוב, הוא חזר, ואותו בחור שביקש, השיג בדרך אחרת את המכשיר, אז הוא ברוב טובו, הוא פיצה משהו את החוצני'ק שהביא את המכשיר, ולא ידע שהוא גנב פשוט 'הוציא הוצאות על פיו', הוא חייב לשלם מחו"מ פשוט, והוא הרגיש שהוא צדיק, שהוא מפצה אותו על ההפסד שקרה לו, בוא נשאל מה היה קורה אם היה מונח שעון במרכז השולחן, שעון של פלוני ומישהו הזיז אותו לקצה השולחן, ואז מרגלי אדם ורגלי בהמה זה נפל מהשולחן ונשבר, הרי אחד שמניח אבן, אבנו ומשאו במקום התורפה, וזה נתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה, אז הוא בעל הבור הוא חייב, ומה יקרה אם הוא הניח במקום תורפה ממון של חבירו, כשברגלי אדם וברגלי בהמה זה אמור ליפול, אז מסתמא אם הוא נהיה בעל הבור הוא צריך לשלם, לא, מה זה שייך אליו, זה לא חושן משפט?! או אחד השאיל לו משהו, אחרי זה הוא רוצה את זה חזרה, יש כאלה, זה פשוט, מה פירוש?! זה שלי, אני לוקח, אני לוקח/ לא יודע, יש לו קנין שאלה, 'אם ביקע בו קנאו', אז צריך לדעת, לא יודע, מה הדין היום, אם סתם שאלה גם/ לא יודע, צריך לדון, צריך לבדוק, אבל יש כאן נושא, זה לא, מה, זה שלי, לוקח חזרה, מה אתה לוקח?! השאלת, ההוא יש לו קנין שאלה, המציאות בכל הנושאים האלה, המציאות היא שבכל המקומות, גם היום, במקומות בישיבות שאצל הטובים זה חזק מאוד, זה דבר ברור, ולא באיזשהו הצנע, איזשהו מחתרת, זה גורם שגם אצל השוליים זה לא מגיע למצב של הידרדרות גדולה, אז יש בעצם תועלת גדולה אפי' לדבר ע"ז, לאלה שבכלל לא שייכים לכל הדברים האלה, כי המציאות היא שכל חיזוק בענין הזה אצל החזקים, זה גורם שאלה שהם רדודים וחלשים, זה יעצור את הנסיגה שלהם, או ימנע את הענין הזה.

יש ספר שערי תשובה של רבינו יונה, אז באמצע שער ג' זה נהיה פתאום ספר הלכה, הוא מדבר שם על שעטנאז, ולא תחרוש בשור וחמור, ואיסור עבודה בבכור, דברים שבכלל לא זה, איך זה נכנס? אז יש בעלי מוסר שכשהם מגיעים לשמה הם לא יודעים באיזה ניגון לקרוא את זה, אולי לדלג, אולי לקרוא מהר, איך מסתדרים עם זה?! באמצע השערי תשובה פתאום נהיה לו שמה הלכה, או ספר היראה מלא הלכות, אבל אצל רבינו יונה מוסר והלכה זה לא היה שתי דברים, כי מה זה מוסר, מוסר זה דבר בפני עצמו?! מוסר זה בשביל לעורר, כן לקיים את מצוות ה' והלכה ומצוה זה דבר אחד, אז זה הולך ביחד.

אם ממוצא הדברים יהיה מצב שיהיה איזשהו פרהסיא, יש שמה, יש, באבן עזרא יש שמה, אם יש בסדום "חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר" (בראשית יח, כד), מה זה אם יש בסדום "חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר" (שם יח, כד), מה זה בסדום בתוך העיר, אז האבן עזרא כותב שמה; שעובדים את ה' בפרהסיא, ז"א ככה, כדי שחמישים צדיקים שיהיו בסדום יצילו את סדום מההפיכה, זה רק אם הם בתוך העיר, אז יש להם איזשהו שייכות, יש להם איזו שייכות לסדום, ויש חשש, ויש סיכוי שזה משהו יחזיר למוטב, ועכ"פ יש כאן איזה צד זכות על סדום, יש בסדום חמישים צדיקים בתוך העיר, שהיו עובדים את ה' בפרהסיא, כך כותב האבן עזרא.

אם יהיה פרהסיא אצל המיוחדים, אצל הבני עליה, שכל חלקי התורה יהיו חשובים, ואין איזה משהו שלפי כל מיני הרגשות, יקבעו לעצמם איזה דברים יותר חשובים או פחות חשובים, אז זה וודאי שזה ירים את המקום וירים את כולם/.

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד