הנותן והמקבל 2

פעם קודמת התחלנו קצת לדבר על הרעיון של הרב דסלר, מה שהוא אומר שעיקר שורש עבודת האדם בעולם מבחינת בין אדם לחבירו זה האם הבן אדם הוא יהי' "נותן" או "נוטל", והרחבנו את הדברים בזה, ודיברנו שהיום אנחנו נגיע לעניני 'בין אדם למקום' עניני תורה ומצוות, אבל מאחר שבין הפעם הקודמת שדיברנו עד עכשיו יצא להתבונן עוד התבוננויות ששייכות עדיין לדבר הקודם, לכן עדיין בוא נראה כמה דברים שכמדומה יהי' בהם תועלת לשמוע עוד ביחס לנושא הקודם.

אולי נתבונן, בוא נראה מה קורה איתנו, אנחנו ילדים של ההורים שלנו, במציאות שהורים נולד להם תינוק והם מגדלים אותו הצורה מה שקורה בין הורים לילדים בצורה הטבעית, זה שהורים מעניקים לילדים שלהם מכל טוב סלה כל אשר הם יכולים, וזה בלי בכלל שהוא מבקש, בלי איזה בקשה ותחנונים ההורים מעצמם נותנים, אהבת הורים לילדיהם גורמת להם רצון והתנהלות בפועל שהם מעניקים לילדים שלהם ככל אשר יוכלו. והורים מבינים וקולטים מה ילד צריך, פעמים אפי' הילד עוד לא אמר מה הוא רוצה וכבר אמא הרגישה מה חסר לו מה הוא צריך ומה הוא רוצה. ופעמים אפי' ההורים רוצים לשכנע את הילד שיקח שיאכל וכדו' מרוב שהם רוצים להיטיב איתו, והוא אפי' מסרב פעמים לטובה אשר הם רוצים להיטיב עמו, כך היא המציאות שכולנו מכירים בינינו לבין ההורים.

עוד דבר אנחנו רואים כל הזמן בשטח, אנחנו רואים, אמא יכולה בסעודת שבת ללכת הלוך חזור הלוך חזור, ושואלת; מה אתה רוצה? האם אתה צריך עוד משהו? וכדו', ורואים שהיא מתמוגגת מנחת, היא נהיית שבעה מזה שילדים אוכלים, רק הילדים אוכלים ומחסלים את הכל היא מאושרת עד אין קץ, היא נהיית שבעה מזה ממש, כך המציאות שבין הורים לילדים.

אבל כשאנחנו מגיעים לחברה, המציאות היא שבחברה אנחנו לא כאלה נסיכים, בחיי החברה בצורה הרגילה אף אחד לא מחפש מעצמו לתת לאחרים, טרם שהחברה תגיע לרמה רוחנית גבוהה ולרמה של אצילות מידות מיוחדת, עדיין לא עסוקים בחברה איך לחפש להיטיב עם השני, בוא נחיה את השטח שכך היא המציאות. ובחברה צריך השקעה, מי שרוצה לקבל בחברה הוא צריך להשקיע, יכול להיות שהוא היה מעדיף שהיחס לו הוא זכה בבית הוא יזכה לזה גם בחברה, אבל החברה עובדת עם כללים אחרים, כך המציאות שהחברה עובדת עם כללים אחרים, ובחברה אם הוא יהי' טוב לאחרים הם יהיו טובים אליו, אבל בלי שהוא ייטיב עם אחרים ויתנהג בצורה שתגרום להם רצון להיטיב עמו זה לא בדיוק יקרה מה שהוא היה מצפה, כך המציאות.

רבי ירוחם בספרו "דעת תורה" על ויקרא פר' שמיני, הוא מביא שאלה שהפילוסוף אריסטו שאל, וזוהי השאלה; המציאות היא, הוא יוצא מתוך נקודת הנחה ואכן כך באמת המציאות, שאדם שמעניק לזולתו ונותן לשני, הנותן יותר אוהב את המקבל מאשר המקבל אוהב את הנותן, כך אנחנו רואים בטבע העולם שאותם שנותנים לאחרים יותר אוהבים את המקבלים ממה שהמקבלים אוהבים את זה אשר נתן להם, והוא שואל, שלכאורה ההגיון היה צריך להיות הפוך, היה צריך להיות שהמקבל יאהב יותר את הנותן, הוא נתן לו אז איך יכול להיות שהנותן גם נתן וגם אוהב את המקבל יותר ממה שהמקבל אוהב את הנותן? כך הוא שאל.

אגב, בשעתו אנחנו הוכחנו את זה מכמה דברים בעניני החיים, וגם מכמה גמרות, וגם מפסוקים, דבר זה מפורש בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים, ונמצא גם בחז"ל, ורואים את זה גם בחיים, עד כמה שהנותן יותר אוהב לתת ממה שהמקבל נהנה בקבלה.

אני נזכר עכשיו רק דבר אחד ממה שאנחנו דיברנו, יש הלכה ש"מאן דיהיב מתנה בעין יפה יהיב" (ב"ב נג,א), דהיינו שנותן בעין יפה הוא נותן, אפי' למ"ד שמוכר לא בעין יפה הוא מוכר אבל נותן בעין יפה הוא נותן, לכאורה זה נגד ההגיון ש"נותן" יתן בעין יפה ומוכר לא, הרי הנותן לא מקבל תמורה, איך יכול להיות שנותן יתן בעין יפה כל מיני דברים שהם טפלים למקח, יש שם דברים שהם לא עיקר הנתינה, דברים שהם טפלים לדבר שאותו הוא נותן, ובנותן יותר אומרים בעין יפה נותן, שהוא נותן גם את את הדברים הטפלים מאשר במוכר, ולמה? כי כשאדם נותן זה פותח לו את הלב עד כדי כך שזה גורם לו חיבה למקבל המתנה והוא נותן לו 'הרחב פיך ואמלאהו', כך טבע הנותן.

ע"ז שאל אריסטו; מה הפשט בזה, איך יתכן שהנותן יאהב את המקבל יותר מאשר המקבל אוהב את הנותן?

וגם אנחנו רואים שזה לא רק שהוא אוהב יותר, אלא שגם ההנאה שיש בנתינה היא הנאה יותר גדולה מהנאה שיש בקבלה, אדם שנותן ההרגשה המרוממת שיש לו מהנתינה היא הרגשת הנאה יותר גדולה מההנאה שיש למקבל, וגם בזה לכאו' צריך להתבונן מה הפשט בזה, איך זה כך?

מה באמת התשובה לזה? התשובה לזה היא: הקב"ה ברא בנו תכונות אלוקיות, הקב"ה ברא אותנו ב"צלם אלוקים", הקב"ה השריש בנפש שלנו צלם אלוקים, והרי הקב"ה עצמו מתעסק כל הזמן בלהיטיב עם ברואיו, והוא עצמו לא חסר כלום, אין משהו שהוא חסר אותו ונותנים לו בזה שעובדים אותו ועושים בשבילו, כמוש"כ "אִם צָדַקְתָּ מַה תִּתֶּן לוֹ" (איוב לה, ז), שהרי וכי הקב"ה חסר משהו?!

[רק פה יש איזשהו מאמר מוסגר שלא כעת העת והעונה לדבר על זה, אבל ראוי לדעת שיש בנושא הזה כמה היבטים, כי מצד אחד גם יש בלי סוף פסוקים וגם מאמרי חז"ל שכתוב שהקב"ה כן מחכה לתורתינו ותפילתינו ועבודתינו, וכגון מאמר חז"ל "הקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים" (יבמות סד,א), וברור שזה אמת! הקב"ה ברא בעולם הנהגה שהוא מחכה לתורה שלנו לתפילה שלנו ולמצוות שלנו וכו' וכו', אבל זה לא סתירה לכך שבעצם הוא עצמו לא חסר כלום ולא שהוא היה צריך משהו, הנושא הזה הוא נושא עמוק ורחב בפני עצמו ולא כעת העת והעונה לדבר על זה].

אבל עכ"פ מה שרבי ירוחם אומר שם, שמכיון שהקב"ה ברא את האדם בצלם אלוקים, והקב"ה בעצמותו הרי לא חסר כלום והוא לא צריך שום דבר מאיתנו, והוא עסוק רק בלהיטיב, אז הטבע הזה מוטבע גם בטבע האדם, אם האדם לא משחית את נפשו אלא האדם מתנהג וחי ישר כפי אשר עשאו האלוקים, זה גורם לו שיש לו רצון ותשוקה לתת, לא בתור לקבל תמורה אלא עצם התשוקה לתת.

אם אנחנו מבינים ממידת פורענות שאדם כועס על השני או אדם מתנקם בשני, שם אנחנו לא שואלים שאלה למה הנקמה מתוקה מדבש, למה אדם שרב עם השני וחשוב לו מאוד להתנקם בו והוא הצליח להתנקם בו נקמה גדולה אחת אפים, למה הנקמה הזאת מתוקה לו מדבש? מענין שזה לא קשה לאף אחד.

אבל אנחנו צריכים לדעת שמידה טובה מרובה ממידת פורענות, נכון שברא בנו הקב"ה גם תכונות שליליות, וגם התכונות השליליות אם אנחנו משתמשים בהם יש לנו לפעמים הנאה, הלשון ש"הנקמה מתוקה לו מדבש" זה לשון של המסילת ישרים (פי"א), שכך ההרגשה של בן אדם כשהוא רוצה לנקום והוא מצליח לנקום, אבל לדעת שהמידה טובה מרובה ממידת פורענות, והמידת נתינה שהקב"ה ברא בנו שזה "בצלם אלוקים" החיובי שהקב"ה ברא בנו, ולא החלק של "יצר לב האדם רע מנעוריו", כי באמת הקב"ה ברא בנו את שני הכוחות, הוא ברא בנו "צלם אלוקים" של י"ג מידות של רחמים, ושכל המידות של רחמים הם כולם נובעות מנתינה ורצון להעניק, וכנגד זה הוא גם ברא בנו "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" - ויש לנו בחירה במה לבחור! אבל התכונות האלוקיות הטובות הם תכונות שכשהאדם מממש אותם והוא מוציא אותם מהכוח אל הפועל הם יוצרות לאדם עונג אין סופי, שזה בעצם העונג של הנותן! כי זה המימוש הכי עצמי של האדם בהיותו נותן, כשאדם נותן זה המימוש עצמי הכי גדול, ואנחנו עוד נגיע ונראה שגם בתורה זה כך.

אתם יודעים, בהקדמה של ה"נפש החיים" רבי איצל'ה וואלוזינער הבן של רבי חיים מוואלוזין כותב שאביו היה מדבר איתו תמיד: "וכה היה דברו אלי תמיד, האדם לא לעצמו נברא רק להועיל לאחריני בכל אשר יוכל". [באמת תמיד לא הבנתי, וכי האדם בא לעולם כדי להיות "עסקן", הרי מחנכים אותנו ללמוד, יש ספר "נפש החיים" ששם הוא מסביר בדיוק כמה צריך להיות עסוק בתורה, ושזה עיקר מטרתינו ועיסקנו בעולם, ואנחנו עוד נגיע לזה בעזר ה' ונבאר את זה].

אבל עכ"פ מידת הנתינה כשאדם נותן הוא בעצם מממש את הכוח הכי טוב ואלוקי שהקב"ה הטביע בו, וכשאדם מממש ומוציא מהכח אל הפועל כוחות של עצמו זה יוצר לו סיפוק ועונג אין סופי, זה הסיבה שאדם כשהוא נותן הוא מאוד נהנה והוא נהנה יותר ממה שהמקבל קיבל, כי המקבל קיבל איזשהו דבר אבל לא היה כאן איזשהו מימוש עצמי, הוא קיבל מתנה והוא ודאי שמח במתנה, אבל הנותן הוציא מהכוח אל הפועל תכונה שמוטבעת בנפשו שהיא גם תכונה טובה, וכפי שאמרנו דברים ק"ו אם אדם שמשתמש במידות רעות הוא מרגיש לפעמים מתוק מדבש שהוא השתמש במידות המגונות שלו מהכח אל הפועל, על אחת כו"כ במידה טובה מרובה ממידת פורענות, עצם המימוש של המידה הטובה יוצר לאדם תחושת עונג גדול.

יש כאלה שמבארים שהסיבה שאדם באמת נהנה כשהוא נותן, כי כשהוא נותן באמת כח הנותן נמצא במקבל, כי כשאדם נותן לשני בעצם התפשט העצמיות שלו במקבל כי הוא הרי נתן משלו למקבל, והאהבה וההרגשה הטובה זה בעצם כעין אהבת עצמו שהתפשטה בזולתו כשהוא העניק לו את הטובה או את האהבה אשר הוא העניק לו, ואמנם הדבר הזה הוא נכון, אך לא זהו סוד הענין.

סוד הענין מה שאדם אוהב לתת ונהנה מזה, כי זה באמת צורת המימוש הכי אצילית והכי פנימית של האופי הקיים בנו של "בצלם אלוקים עשה את האדם", וזה גורם לאדם ליהנות מזה. וזה גם גורם לאדם לאהוב את השני, זה גורם גם לאדם לאהוב את המקבל, כי בעצם המקבל הוא זה שעל ידו אני הצלחתי לעשות "שטייגען" ולהוציא מהכוח אל הפועל את התכונה הכי נעלית ועדינה ואצילית, שהיא התכונה האלוקית שנמצאת בנו שאנחנו אוהבים להיטיב, שיש לנו כוח נתינה ואנו אוהבים להיטיב, ועצם הדבר שעל ידו אני הצלחתי להתקדם ולהגיע לכזה דבר זה גורם אהבה אין סופית, כך המציאות.

בוא נשאל: נעשה קצת מ"בראשית" לפני שאנחנו הגענו לשלמויות הגדולות, מה הצורה שתגרום באמת לאדם לרצות לתת לשני? בואו תראו כמה זה קשור לנותן ומקבל, אדם שבא לשני והוא מבקש ממנו טובה ואיזו בקשה, א' - הוא לא בא עם פקודה, כיון שאם הוא בא עם פקודה הוא בעצם בא ו"לוקח", הוא בעצם מנסה לקחת מהשני, הוא לא משאיר את זה לשיקול דעתו של הנותן אם לתת, אלא הוא כאילו מפעיל עליו לחץ סמוי או גלוי, כך שהוא בעצם עסוק כעת ב"ויגזול את החנית מיד המצרי", הוא עסוק כעת בלקחת, בלהשתלט על השני ולקחת, זה ודאי לא גורם לשני רצון לתת, אלא הוא מנסה להתגונן ולהיקהל ולעמוד על נפשו ולא לתת בכזה צורה שהשני מנסה לקחת ממנו בכוח. לעומת זאת האדם "הנותן" שהרב דסלר מדבר עליו, איך נותן בא ומבקש טובה מהשני? הוא בא לשני והוא מבקש ממנו בצורה שדבר ראשון הוא מראה לשני שהוא צריך משהו, אני נזקק, אני לא מסתדר לבד, אני צריך אותך, עוד לפני שהוא בכלל ביקש הוא כבר הקרין לשני; אתה יודע, אני לא יכול להסתדר לבד, אני לא מסתדר בלעדיך, אני צריך אותך, בזה הוא כבר נתן לשני מעמד, אני צריך אותך! וכעת מעבר לזה, הוא מבקש ממנו את הבקשה בצורה לא מחייבת. אז הוא השאיר אותו במצב מאוד מאוד נעלה, דהיינו שמבקש הבקשה, א' - עוד לפני שהוא בכלל ביקש הוא כבר הכתיר את הנותן בתור אדם שיכול להועיל לו, ואת עצמו בתור נזקק, הוא בעצם כבר שילם לו בזה שהוא הראה לו שאני צריך אותך ואני לא מסתדר בלעדיך, וזה מרחיב את לבבו של הנותן אכן לתת. זאת ועוד אחרת, שהוא ביקש בצורה שלא מחייבת את הנותן לתת אלא הוא השאיר את הדבר פתוח לנותן אם לתת או לא לתת, כך שהוא נתן והעניק מעצמו לנותן את ההחלטה, ואז כשהנותן נותן הוא באמת מרגיש שהוא נותן, הוא לא מרגיש שההוא בא ולקח ממנו או שההוא הפעיל עליו לחץ, הוא מרגיש שהוא מרצונו נתן, הוא בעצם גירה לנותן את הכוח מידת הנתינה שלו.

 אני רוצה להגיד איזשהו הערה, אני לא בטוח אם זה הלכה למעשה או לא, צריך לשאול מורה הוראה, אבל יש לי צד גדול שכך הלכה למעשה! אדם שמבקש מהשני חסד או צדקה בצורה של תביעה שהוא בא כתובע, יתכן שאין בזה בכלל מצות צדקה או מצות חסד, כי השני לא חייב, התורה לא דורשת ממני להתחסד ולתת צדקה לשני בתור תביעה, כשהוא בא בתור תביעה אז הוא בעצם בא כבר לעשות כאן איזשהו כפיה, הוא עושה כאן איזשהו כפיה בדברים, לא זה צורת צדקה, לא זה צורת חסד, צורת מצות חסד זה שאני משלי מתחסד עם השני, 'צדק משלך ותן לו', אני מרצוני מצדק את עצמי, אם ההוא בא בתביעה, אם לדין יש תשובה, לא חייב לתת לך, אם אתה לא נאה לך לתת לי את הטובת הנאה שאני מתחסד איתך ואני מצדק משלי ונותן, לא זה צורת צדקה וחסד, אני לא יודע אם זה כך למעשה, אבל מסתבר מאוד שזה כך להלכה למעשה, ובאמת כתוב "תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ" (משלי יח, כג), זה הצורה של אדם שמבקש טובה מהשני, ואך על עשיר נאמר "וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת" (שם).

ורק כשאדם מבקש בצורה כזאת שמראה שהוא צריך את השני, והוא לא מסתדר בלי השני, והוא גם משאיר לשני את האפשרות לסרב,  בזה הוא כבר שילם לו מראש עוד לפני שהוא קיבל, הוא כבר נתן לו את התואר שאני לא מסתדר בלעדיך, אתה הגדול ואני הקטן ואני צריך אותך, והוא גם נתן לו את האפשרות לסרב, אז הוא נתן לו גם את האפשרות להיות נותן, אז זה תשלום מראש, וכבר שני תשלומים מראש, ואחרי זה כשההוא נתן לו הוא מכיר לו טובה ומודה ומהלל לו על מה שהוא היטיב איתו, אז הוא שילם לו כבר שלוש תשלומים על הטובה שהוא היטיב איתו, הנה זה אדם שהוא בעצם קיבל מהשני אבל היה כאן יותר נתינה מאשר קבלה, זה מה שהרב דסלר אומר שאדם יכול שגם בעת אשר הוא מקבל הוא יהי' בעצם נותן.

בוא נראה דבר מאוד מעניין שזה הי' בפרשה הקודמת, דבר נפלא מאוד שהוא מישך שייך לענין, יעקב אבינו מקבל נבואה מהקב"ה "וַיֹּאמֶר ה' אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ" (בראשית לא, ג) -יעקב היה בבית לבן כמה עשרות שנים, הוא מקבל נבואה תחזור לארץ ישראל. "וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה אֶל צֹאנוֹ" (שם לא, ד) - יעקב אבינו קורא לרחל ולאה והוא מדבר איתם 'אוזנים לכותל', הוא עושה מפגש בשדה עם רחל ולאה עם שתי נשיו. "וַיֹּאמֶר לָהֶן רֹאֶה אָנֹכִי אֶת פְּנֵי אֲבִיכֶן כִּי אֵינֶנּוּ אֵלַי כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם; וְאַתֵּנָה יְדַעְתֶּן כִּי בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן; וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹקִים לְהָרַע עִמָּדִי" (שם לא, ה-ז) - יש שם תשע פסוקים שיעקב אבינו מתאר לנשיו את כל מה שהוא עבר, את כל הסבל ואת כל הקושי שהוא עבר בבית לבן. אח"ז הוא אומר שהקב"ה אמר לי "קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ" (שם לא, יג). נשאלת השאלה: יעקב אבינו מדבר עם האמהות, עם רחל ולאה, וכי הוא לא יכול לבוא ולהגיד להם; תשמעו רבניות נכבדות, קיבלתי נבואה מהקב"ה לחזור לארץ ישראל! וכי הם לא היו מצייתות?!

כתוב בשל"ה כך, אני ראיתי את זה בפנים, בשל"ה יש לו מדור שנקרא "תורה אור" על סדר הפרשיות, השל"ה כותב כאן כמה משפטים, ונראה שבשל"ה הזה כתוב ארבע יסודות עצומים, הוא כותב כך: "אין ראוי לאדם שירצה דבר מה מאנשי ביתו שיכריחם על זה על צד אונס וניצוח אף כי הוא מושל בהם, אבל ישתדל לפתות אותם על מה שירצו בתכלית מה שאפשר כדי שיתעוררו לזה מעצמם, כי זהו יותר טוב משיעשו את זה על צד האונס וההכרח, ראה כמה הירבה יעקב דברים עם רחל ולאה כדי שיתרצו בטוב לב אע"פ שהקב"ה ציוה לו שישוב לביתו", עכ"ל השל"ה.

בוא נראה, מהשל"ה הזה אפשר להוציא ארבע סעיפים: סעיף ראשון, אפי' אם יש לך כוח ואתה מושל ויש לך כוח וממשלה, לא מן הראוי לכפות על השני לעשות, שזה מה שהוא כותב: "אין ראוי לאדם שירצה דבר מה מאנשי ביתו שיכריחם על זה על צד אונס וניצוח אף כי הוא מושל בהם" - גם אם יש לך כוח וממשלה לא ראוי ללכת בכפיה.

סעיף ב', רואים כאן בשל"ה, לא סתם לנסות לבקש, אלא להשתדל לשכנע במירב האפשרויות, לא סתם לבקש איזה 'יוצא זיין', אלא במירב האפשרויות לשכנע שהוא יסכים, שהרי כך הוא כותב: "אבל ישתדל לפתות אותם על מה שירצו בתכלית מה שאפשר".

עוד נקודה רואים כאן, שהמטרה בבקשה הוא להגיע שהמבוקש, אותו אחד שממנו אנחנו מבקשים, יהי' לו רצון עצמי לענין, המטרה היא להגיע למצב של רצון עצמי של המבוקש, שכך הוא כותב: "כדי שיתעוררו לזה מעצמם, כי זהו יותר טוב משיעשו את זה על צד הטוב וההכרח", זאת אומרת תדאג להגיע למצב שאותו אחד שממנו אתה מבקש ירצה לעשות את זה, לא רק שהוא יסכים לעשות את זה אלא שהוא ירצה לעשות את זה.

וכך גם כותב ה"מכתב מאליהו" (ח"ד): "מהי צורת בקשה מהשני, אל תשתדל רק שיעשה אלא שירצה לעשות, ויהי' מאושר בעשייתה", כשאתה מבקש ממישהו בקשה תבקש ממנו בצורה, לא רק שהוא יעשה, לא רק שתנצח בקרב והצלחת לגרום לו לעשות, אלא שהוא ירצה לעשות והוא יהי' מאושר בעשיה, מי שבאמת מבקש בצורה שדיברנו קודם זה גורם באמת לכך.

דבר רביעי, כתוב כאן בשל"ה, שהדבר הזה קיים אפי' אם זה לא בקשה של בשר ודם אלא זה ציוי של הקב"ה, אעפ"כ כך היא הצורה להנחיל את זה, שהרי כך הוא כותב: "ראה כמה הירבה יעקב דברים עם רחל ולאה כדי שיתרצו בטוב לב אע"פ שהקב"ה ציוה לו לשוב לביתו", זה מבהיל על הרעיון איך אמור להיות הנהגה של בין אדם לחבירו.

אם קצת נתבונן בלשונות הפסוקים נראה שכך הדברים, באיזה צורה אברהם ושרה יורדים למצרים, ויש כעת סכנה של פיקוח נפש כשהוא יורד למצרים, אברהם פונה לשרה: "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ" (בראשית יב, יא), והוא מדבר בלשון בקשה ותחנונים: "אִמְרִי נָא אֲחֹתִי" (שם יב, יג) - תגידי בבקשה שאת אחותי. והוא אומר: "לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ" (שם יב, יג) - בזכותך יהי' לי טוב ואני אחיה, כך אברהם מדבר לשרה, בצורה של תחנונים ובקשה ובצורה שהוא מכבד. הוא לא אומר; אני במצב של פיקוח נפש, את חייבת להציל אותי! הוא לא מדבר בכזה צורה, אלא הוא מדבר בצורה של בקשה, וכמה זה יעשה לי טוב, זה יתן לי את החיים שלי, את יכולה לתת לי את החיים שלי, כך אברהם מדבר עם בני הבית שלו.

אבל יש כאן עוד דבר עצום ונורא ממש! כתוב שם שאברהם אומר לשרה: "וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ" (בראשית יב, יב). ולכאורה צריך להבין, מה אברהם אומר כאן יהרגו אותי ואותך ישאירו בחיים, מה הוא בא להגיד בזה, וכי הוא בא להגיד בזה שאני רוצה שיהיה הפוך?! מה הוא בא להוסיף במשפט "ואותך יחיו"? תשמעו מה שכתוב ב"עמק דבר" על זה (שם): "וְאֹתָךְ יְחַיּוּ - זה צרה לה כמו שאותי ימיתו, ברור שטוב היה לשרה מותה מחיים" - טוב לה למות ושלא תישאר אלמנה, 'טוב מותי מחיי', אם היו ממיתים את אברהם אבינו אז גם לשרה יהי' טוב מותה מחייה. "אבל אמר אברהם לשרה; אותך לא ימיתו, אלא ישתדלו עוד להחיותך שלא תמותי מצער ויגון" - הם יראו לעשות שאת תישארי בחיים ותסבלי. תדעי לך, תעשי לי טובה, אין לך מושג כמה לא יהי' לך טוב, את יודעת מה יהי' בסוף, אם אותי הם יהרגו את תישארי חיה ויהי' לך כזה סבל ויגון מהחיים האלה בלעדי, הרי אני יודע כמה אנחנו אוהבים זה את זה וטוב מותך מאשר לחיות בלעדי, אבל מה שיהי' זה "ואותך יחיו", כך אברהם אבינו משתדל עם שרה אמנו שבצורה הזאת היא תדבר איתו.

זאת אומרת, אברהם אבינו לא רק מתאר מה הוא צריך, אלא גם כמה לך יהי' טוב מזה, דהיינו א'- הוא מתאר כמה הוא נזקק לה, ב'- הוא מתאר גם כמה לך יהי' טוב מזה, זה צורה של בקשה אפי' מבני בית, אפי' מקרובים, וק"ו בין חברים! כשבקשה היא בכזו צורה אז כפי שאמרנו מבקש הבקשה מכתיר את הנותן כמו איזה מלך רם ונישא שהוא יכול להיטיב איתו, וזה פותח את הלב לתת, וזה הצורה שבין אדם לחבירו בעניני חברה, וכשהולכים בכזה צורה אנחנו ממשים את הצלם אלוקים שקיים בנו.