השפעת צורת ההתנהלות על האדם

הייתי רוצה היום לדבר בס"ד על איזה נקודה שאולי מסתעף ממנה כמה פרטים בדברים מאוד עיקריים ויסודיים, ואין אחד שיקח את הדברים לליבו ולחיים ולא יראה כמה הוא עולה ומתעלה, וכמה זה דבר עיקרי ומשמעותי לכל ההתקדמות בחיים.

בוא נראה, נתחיל אולי כך, כולנו מכירים שיש מושג של לאלף בעלי חיים, אפשר לאלף בע"ח לכל מיני ענינים, אבל צריך לדעת, נגיד למשל; יש שני בעלי חיים תאומים גנטית ושווים בדיוק, שני בע"ח תאומים זהים, שני גמלים, שני חמורים, שני סוסים וכדו', ואת אחד מהם אילפו כדרך שרגילים לאלף לרכיבה ולמשא, כדרך שרגילים לאלף בע"ח, ואכן הוא מוכיח את עצמו ועובד ומשרת את האדון שלו בצורה נפלאה, השני נשאר פרא ילוד מדבר, פראי ומופרע, לכאורה ההבדל ביניהם הוא שמים וארץ, אבל האמת היא ששניהם בדיוק אותו דבר! הבע"ח המאולף לא השתנה שום דבר במהות שלו, הסוס נשאר סוס, והכלב נשאר אותו כלב בדיוק, לא השתנה שום דבר במהות, רק יש אפשרות לגרום לבע"ח צורת התנהגות, ז"א יש אפשרות לגרום לבע"ח צורת התנהגות כזאת או אחרת, והוא יפעל בהתאם לצורה שאילפנו אותו, אבל הוא עצמו נשאר בדיוק אותו דבר, רק לאור הצורה שאילפנו וחינכנו אותו הוא עושה בצורה כך וכך, זה מה שקורה עם בע"ח.

האדם הוא היצור היחיד עלי אדמות שאצלו זה שונה בתכלית, תשמעו רבותי! כשאני עושה משהו או כשאני מדבר משהו, או כשאני חושב משהו, או כשאני מרגיש משהו, אין הכוונה; יש את הבן אדם עצמו, הבן אדם עשה או דיבר או חשב או הרגיש, אלא כל אחד מהדברים האלה זה קובע את עצם מהות האישיות שלי, מה שאני עושה או מה שאני מדבר או מה שאני חושב או מה שאני מרגיש - זה מה שאני בעצמי, ז"א האדם הוא איזשהו חומר גלם שהצורה איך הוא מעמיד את המציאות של החיים זה לא רק מה הוא יעשה או מה הוא ידבר או מה הוא יחשוב או מה הוא ירגיש - אלא מה יהי' הוא בעצמו.

נגיד דוגמא פשוטה; ילד קטן שהוא עוד אוחז בפה ושם לזרוק אבן על חתולה, והנה כשהוא גדל ורואה ילד זורק אבן על חתול יש לו איזשהו צער, מה השתנה מהיותו ילד לזמן שהוא התבגר? זה רק נושא האם הוא זורק או לא זורק?! הרי השתנה כל המהות שלו! שכשהוא היה ילד קטן, לפני שהוא היה מחונך לא היה לו בכלל את הרגישות לצער בע"ח, היה לו כאילו כעין אכזריות שהוא מסוגל להתעלל בבע"ח, והיום קשה לו לראות את זה, כי מידת הרחמים גברה בו, ז"א שהשינוי שקרה פה זה לא שינוי רק בפעולה אלא שינוי באדם.

יש ע"ז הדרך בכל נושא ונושא, הצורה איך שהבנ"א קובע ומעמיד את עצמו, זה לא רק במה שקורה בשטח, אלא מה הוא בעצמו, והדבר הזה הוא יסוד גדול עצום ונורא, לעולם לא יאמר האדם; תראה אני רק דיברתי, אני רק עשיתי משהו, זה לא קשור אלי, נכון, אמרתי כך, דיברתי כך, חשבתי כך, הרגשתי כך, חלמתי איזשהם חלומות, מה שאנחנו מדברים חושבים מרגישים ועושים, זה מה שאנחנו בעצמינו, אנחנו לא יכולים להפריד בין המהות האמיתית של עצמינו לבין הדברים - זה דברים שקורים איתנו, הצורה איך שאנחנו מתנהגים בחיים, כולל מעשים דיבורים מחשבות והרגשות, כל הדברים האלה הם קובעים את המהות האמיתית של עצמינו, זה דבר גדול עצום ונורא.

והחזו"א באמונה וביטחון הוא כותב באיזה מקום שלפעמים אנחנו רואים שני בנ"א, שכשקצת אנחנו מכירים יותר מקרוב אנחנו רואים שזה שני מינים ושני סוגים, ולמה זה שני סוגים? כי הבדל בין אדם לאדם זה הבדל במהות שלו, זה לא הבדל מה הוא עושה מה הוא מדבר מה הוא חושב מה הוא מרגיש, אלא מה הוא בעצמו.

כעת בוא נתקדם עוד צעד, אנחנו אומרים כל יום בתפילה: "כי באור פניך נתת לנו ה' אלוקינו, תורת חיים ואהבת חסד", מה פי' המילים "תורת חיים", תורת חיים הכוונה שהתורה היא מלמדת אותנו איך לחיות, התורה שאנחנו לומדים, היא לא רק מה אנחנו לומדים או באיזה צורה אנחנו לומדים, או כשאנחנו שומעים שיעור או כשאנחנו לומדים בסדרים, לא רק זה הנושא של הלימוד, זה וודאי חלק עיקרי וחשוב, אבל מי שרואים עליו את התורה שבו כשהוא ליד הגמ' כשהוא ליד הראשונים או כשהוא ליד האחרונים, אבל למשל כשהוא בחדר אוכל וכשהוא מפטפט, בצורת האכילה שלו או בצורת הפטפטת שלו א"א להרגיש עליו איך נראה בן תורה, איך מתאים לבן ישיבה להיראות בצורת האכילה או בצורת השיחת חולין שלו, הוא לא בן תורה! כי התורה היא תורת חיים, היא תורה שקובעת במהות של האדם איך לחיות, ואם התורה לא נכנסה בנו לכל חלקי החיים, שבכל פרט ופרט מפרטי החיים ניכר; זה בן תורה זה בן ישיבה, אז ז"א שהתורה אצלינו היא כעין איזשהו לימוד מקצוע, והיא לא נהייתה חלק מהחיים שלנו, אם היא לא נהייתה חלק מהחיים שלנו, אז מי שאצלו זה לא כך הוא לא בן תורה, הוא לומד ואולי הוא מצטיין אבל הוא לא בן תורה, כי התורה היא תורת חיים, היא מלמדת אותנו איך לחיות.

חייב להיות שיהי' מצב, ופה תצא הקריאה; מי לה' אלי, אמור להיות שיהי' המצב שלבחור יהי' "וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה'" (דברי הימים ב' יז, ו), ובחור שהוא בן עליה והרמה שלו היא לא רדודה, הרמה שלו היא גבוהה, הוא וודאי לא מדבר דיבורים רדודים הוא לא מדבר דיבורים זולים - הוא בהחלט יודע להשתחרר, יודע להתעמל, ויודע לפטפט, זה בסדר, מיעוט שיחה, אתם יודעים שאחד מהפירושים באורחות יושר (סי' ב) הוא כותב שמביאים בשם הגר"א, אחד מקנייני התורה שיהי' מיעוט שיחה, ואחד מהפי' מה זה מיעוט שיחה, זה לא שיהי' רק, זה לא מיעוט אלא זה ריבוי, שאחד מקנייני התורה שיהי' גם מיעוט שיחה, כי בלי מיעוט שיחה אדם יכול להתפוצץ, הוא לא יכול כל היום רק ללמוד ולא להיות גם עם קצת מיעוט שיחה, הוא מביא גם מהחזו"א שיש שיעור זמן לזה, צריך מיעוט שיחה, מיעוט שיחה זה משהו חיובי.

אבל אינו דומה שיחה של בן תורה לשיחה של מישהו מהרחוב, ולא יתכן שיהי' מצב של איזשהו סיגנון דיבור רחובי בתוך קודש הקודשים, הרי כשבחור יושב בחדר אוכל ובאוכל יש פתאום איזשהו משהו מאוס אז הוא צועק איכס, מיד מזדעק, אם יש איזשהו צורת דיבור לא נאותה הבחור הגבוה צריך מיד להזדעק איכס, כך לא מדברים כך לא מתאים, היראי ה' לא אמורים להיות במחתרת, היראי ה' זה ישיבה, בישיבה העליונים ה'ויגבה ליבו' זה צריך להיות ליראי ה' למרוממים ולמעולים, ומי שפחות מזה הוא יהי' במחתרת, שהוא יהי' לו לא נוח לדבר באיזשהו משפט זול, משפט רדוד, שיהי' לו לפחות לא נוח, לא יתכן שהמצב יהיה שלמעולה יהי' לא נוח, והוא רק שומר את המעלות שלו מוחבאות בתוכו, הם צריכים להיות מוקרנות החוצה.

אנחנו רואים שבן אדם עשיר בדרך כלל הוא גאה בעושרו, אדם חכם הוא גאה בחכמתו, אבל כתוב בפסוק "כֹּה אָמַר ה' אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ; כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי" (ירמיהו ט, כב-כג). המינימום שחייב להיות; שכל מי שיש לו שייכות ל"השכל וידוע אותי", שהוא ירגיש שהוא בעל מעלה שהוא ירגיש שהוא מיוחד, ואת המיוחדות הזאת יקרין החוצה, המיוחדות הזאת וודאי שהיא צריכה להיות בפנים, עמוק מבפנים ומגיעה ממקום פנימי מאוד, אבל היא לא אמורה להיות מוקרנת רק בפנים, היא אמורה להיות מוקרנת החוצה, "כי בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי", מה לפעמים בחור חושב; וכי הדרגה שלי היא כבר דרגה שיש לי מה להתהלל בזה?! אני לא בשלב כזה גבוה, יש קומות הרבה יותר גבוהות, מה יש לי להתהלל על הדרגה הנמוכה שלי בהשכל וידוע אותי?! אבל אנחנו רואים שכל אחד שיש לו אפי' רק ריח של גביר אפי' שיש הרבה יותר גבירים ממנו, הוא כבר הולך עם חזה מנופח והוא כבר גאוותן גדול, אפי' שהוא קטן מאוד מול עשירים יותר גדולים, אבל הוא כבר מרגיש אפ'ס אשטיקל גביר וכבר נכנס לו דמיון של גאווה, אם כתוב בפס' אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ; כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי" אז גם בהשכל וידוע אותי כל דרגה שיש, יש לי במה להתהלל, מה שיש עוד דרגות יותר גבוהות, בסדר, אני עוד בדרך לעלות הלאה, אבל כבר בכל דרגה ודרגה שאני שרוי בה יש במה להתהלל, "בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי".

רבותי! חשוב מאוד לדעת את הדבר הזה, כולנו מכירים את הכלל שזה כל האדם, ש"אחרי המעשים נמשכים הלבבות", "פעולות החיצוניות מעוררות את הפנים", "האדם נפעל כפי פעולותיו", כולנו מכירים את זה, אבל יש כאן נקודות התבוננות; תדעו לכם כי כל מעשה וכל דיבור וכל מחשבה וכל הרגשה שקורית לאדם, היא גם מגיעה מאיזשהו מקום בנפש, שום דבר לא קורה במקרה, זה לא קרה סתם, אין כזה מושג של פליטת פה, 'זה היה סתם פליטת פה', פליטת פה; חכמי הנפש אומרים שהיא מגיעה ממקום יותר עמוק בנפש, פליטת פה היא לא מיקרית, היא מגיעה ממשהו תת הכרתי, ממשהו עוד הרבה יותר עמוק ומהותי בנפש, כי למה זה בדיוק מה שנפלט לו מהפה, האם במקרה?! זה יצא באיזה גורל?! אין גורל ואין מקרה! כל מעשה דיבור ומחשבה והרגשה של האדם זה מגיע מאיזשהו מקום בנפש, וגם זה מעצים ומפרה ומרווה את אותו מקום שמשם זה הגיע, שימו לב כל צורת התנהלות שאנחנו מתנהלים בחיים, זה מגיע מאיזשהו מציאות בנפש שלנו, וזה עושה שטיגן באותה מציאות, זה נקרא "פעולות החיצוניות מעוררות את הפנים" ו"אחרי המעשים מתעוררים הלבבות".

אבל יש כאן גם עוד דבר, עוד נקודת התבוננות עצומה ונוראה; הפעולות שאותם אנחנו עושים ושהם אכן משפיעים עלינו ושהם מגדלים אותנו, הן פעולות טובות לכיוון הטוב, והן פעולות שליליות ח"ו לכיוון השלילי, תדעו לכם שהפעולות עצמן אותן אנו עושים זה חומר גלם, זה עוד נקודה מאוד חשובה שצריך לדעת אותה, כשאני עושה איזושהי פעולה מסויימת כפי שאמרנו היא באה מאיזשהו מקום באישיות שלי, והיא מגדילה את אותו מקום והיא מעצימה את אותו מקום, אבל מה קובע את מהות הפעולה שזה אכן ישפיע עלי, זה קשור ל"לשם ייחוד" של הפעולה, זה לא קשור לפעולה עצמה, אלא זה קשור לסיבה שגרמה לי לפעול איך שאני פועל.

בוא נראה; אולי נציג את זה בצורת שאלה ותשובה, הסבא מסלבודקא שאל שאלה, הוא אמר; היה ידוע ברוסיה, החיילים של ניקולאי היו חרוצים בצורה מפליאה ומעוררת התפעלות, יש הרבה סיפורים על ההתמסרות והחריצות של החיילים בצבא הקיסר ברוסיה, והנה המציאות היתה שאחרי 25 שנה שהחייל השתחרר, זה היה ידוע בכל רוסיה שהחיילים המשוחררים שיוצאים לפנסיה אחרי 25 שנה, חוץ מלשבת מאחורי התנור ולשתות וודקה הם לא עושים כלום, כמו גושי עופרת, שאל הסבא מסלבודקא, 25 שנה של כזה זריזות, החיות רצוא ושוב בכזה זריזות והתלהבות, איך יכול להיות שהכל נכבה ושזה לא השפיע, שכשהחייל הזה יצא לחיים הכל נגמר, איפה כל החריצות והזריזות שלו של 25 שנה, לכאורה זה סתירה לכל הכלל שאחרי המעשים נמשכים הלבבות, והאדם נפעל כפי פעולותיו, ופעולות חיצוניות מעוררות את הפנים, איפה זה בא לידי ביטוי? כך שאל הסבא מסלבודקא.

עוד שאלה הוא שאל, הוא אמר את זה בלשון ציורית, הוא אמר; שפעם הוא הגיע לבית מלון, והיה שם ארבע פתחים מארבע רוחות השמיים, קיבלו אותו בכזה אדיבות ונתנו לו לשון בחרדל ומיני מאפה, וכו' וכו', ממש הכירו את כל המדרשים על הבית הגדול של אברהם אבינו, אז הוא חיפש איפה האברהם אבינו כאן של הדור נמצא, הוא אומר חיפשתיהו ולא מצאתיו, ביקשתיו ולא מצאתיו, לא מצאתי את האברהם אבינו, ובדיוק אני ראיתי שהיה כאן את מה שהיה אצל אברהם אבינו, מה התשובה?

כל אחד מבין פשוט, אחרי המעשים נמשכים הלבבות, אבל אברהם אבינו עשה את הכל מטוב ליבו, כשעושים כזה שירות לאורחים מטוב לב, ונתינה וחסד ללא קבלת תמורה, זה 'חסד לאברהם', זה באמת אברהם אבינו, אבל בעל הבית מלון עושה את זה בשביל העסקים שלו, על הכל יש לו איזה תשלום מפורט, יש לו חשבונית מפורטת על כל פרט ופרט, אין דבר נעלם ואין דבר נשכח, השירות כרוך בתשלום, אז איזה אברהם אבינו יש כאן?! יש כאן איש עסקים! זה כל אחד מבין, ז"א שההשפעה של הפעולה זה לפי הסיבה שגרמה לי את הפעולה, הפעולה עצמה זה חומר גלם מבחינת מה היא תשפיע על האישיות שלי, היא משפיעה על האישיות שלי לפי הסיבה שגרמה לי לעשות את הפעולה.

אמר הסבא מסלבודקא, מה היה הרעיון שעמד מאחורי הזריזות והחריצות של החיילים בצבא ניקולאי? רק דבר אחד, כי שם היה מחירון ומשטר פלדה לכל אי ציות להוראות וכל אי זריזות, כמה מלקות פרגול יהי', חמש מלקות וכו', הי' מחירון קבוע ומוחלט, אין נסתר ואין נעלם מהדבר הזה, כל איזשהו התרשלות היה עונש במזומן, בצורה כזאת שהוא זוכר את זה להרבה זמן, ואין אפשרות להתחמקות, אין נס והמלטה מהמחירון של העונש על כל דבר, על כל פסיעה הכי קטנה מההוראות, אמר הסבא מסלבודקא מה עמד מאחורי כל החריצות והזריזות? רעיון אחד; איך אני לא יקבל מכות! אז כל השטיגן שהם עשו 25 שנה, זה איך אני לא יקבל מכות, אז הם ממשיכים את זה הלאה, כעת, בשביל שלא לקבל מכות אני לא צריך לרוץ ולהזדרז, אני יכול לשבת מאחורי התנור ולשתות וודקה ואני גם לא אקבל מכות, אז אני עושה את זה בשיטה שלי, אני עסוק רק בדבר אחד איך לא לקבל מכות, זה הרעיון היחיד שיש לי בחיים, איך לא לקבל מכות, לא נבנה בי לא חריצות ולא אידיאולוגיה, לא ערכים ולא מטרה, כלום, רק איך אני לא אקבל מכות, אז אותו חייל מתנהג בדיוק אותו דבר אז ועכשיו, אז כדי שלא לקבל מכות היה צריך לרוץ ולהזדרז, ועכשיו כדי שלא לקבל מכות הוא יכול לשבת ולשתות וודקה, אז הוא עושה את זה, כך אמר הסבא מסלבודקא, ז"א פעולה שאדם פועל ומתמיד בה, היא משפיעה על האדם לפי המטרה של הפעולה.

והיסוד הזה של הסבא מסלבודקא אני הבנתי מאיזשהו סיפור שקרה איתי בחיים, הייתי צריך פעם איזשהו טובה מאדם שעסוק כולו "ודורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו", עסוק 24 שעות סביב השעון בעשיית טובות לאנשים, והייתי צריך איזשהו טובה מהאדם הזה, ולא קל להשיג אותו כי הוא אדם מאוד עסוק, אבל יש לי איזשהו ידיד שהוא ידיד גם שלו, ביקשתי מידידי אם הוא יכול לארגן לי אפשרות להיפגש עם ידידו איש החסד ההוא, הוא שואל אותי; במה דברים אמורים, מה הנושא שאתה צריך פגישה איתו? אז אמרתי לו מה הנושא, הוא אמר לי; תראה, אם היית חילוני היה אפשר לסדר לך פגישה על הנושא הזה, כי חשוב לו מאוד שגם בציבור החילוני ידעו שהוא מאוד אוהב לעשות טובות לאנשים, אבל כיון שאתה מאנ"ש, והנושא הזה הוא לא נושא כ"כ קריטי אין סיכוי, רק מה, תגיד לי את כל הפרטים, ואני באחד מהמפגשים שלי כשאני אפטפט איתו, אני אעלה את הנושא ואני אשיב לך תשובה, ואכן כך היה וקיבלתי באמת את העיצה ותושיה מה שהייתי צריך ממנו.

עכשיו, חשבתי לעצמי; כזה בעל חסד, עשרות שנים כל כולו עסוק בחסד, איך יכול להיות שכך ההנהגה שלו?! התשובה היא כנראה; אם המטרה היא חסד אז זה היה נראה אחרת, אבל יש אירגון ויש בנין ויש שליטה, ויש מערכת ויש נדבנים, יש כל מיני דברים, וודאי אין הקב"ה מקפח שכר שיחה נאה, וודאי יהודי שבאמת עושה כ"כ הרבה חסד להרבה אנשים שכרו לפניו, אבל הוא היה יכול להיות באמת אברהם אבינו, והוא נשאר גמד קטן קטן, כי כל מה שהוא עושה הוא מוּנָע, המנוֹעַ שמפעיל אותו זה בכלל לא ענין חסד, כי אם היה מניע אותו הנושא של חסד, לא היה הבדל אם זה חרדי או חילוני, אם זה נושא גדול או נושא קטן, זה כל אחד מבין לבד, כי אדם כשהוא צריך את הטובה אז הוא צריך אותה, אבל כך זה, ששני בנ"א יעשו אותו דבר, אחד מגיע למעלה ועולה ומתעלה ואחד נשאר קטן, הוא עושה שטיגן בלעשות לעצמו שם, הוא גם עושה שטיגן, החייל בצבא ניקולאי עושה שטיגן באיך לא לקבל מכות, והוא עושה שטיגן באיך לעשות לעצמו שם ויכירו וידעו כל יושבי תבל כמה הוא עושה טובות לאנשים, זה גם איזה רעיון שבזה הוא עושה שטיגן, אבל בחסד הוא לא עושה שטיגן, כי הלשם יחוד של הפעולות שלו הם לא קשורות לענין חסד או טוב לב, אלא הם קשורות בלעשות לעצמו שם, אז הוא עושה שטיגן באיך לעשות לעצמו שם.

זה יסוד עצום ונורא שאנחנו צריכים לדעת, מאחר שברוך ה' אנחנו כולם מעמידים את עצמינו במהלך כ"כ נפלא, שברוך ה' לומדים ובמידות ויראת שמים וכל המעלות העליונות, אבל אנחנו צריכים קצת להכניס שם שהלשם יחוד יהי' לשם יחוד טוב, כי אם באמת אנחנו ניקח את הכל לסטיה מהמטרה האמיתית, מהמטרה העליונה של כל מה שאנחנו עושים, אנחנו מפספסים את הכל, ולכן גם רואים במשך החיים, רואים כאלה שעשרות שנים וכו' וכו', בלי לפרט, ולא יצא מהם כלום, לא רואים שום גדלות אצלם, שום רוממות לא רואים אצלם, כי הבעיה היתה בסיבה שבגללה הוא עשה את כל העשיה שלו או כל הלימוד שלו, ואז הוא לא גודל, אדם גודל לפי הנשמה שהוא מכניס למה שהוא עושה, לפי הרוח והנשמה שהוא מכניס לנשמה שלו, ללימוד שלו, לתפילה שלו, להתנהגות החברתית, זה גורם את הגדלות או את הקטנות, אם הוא יגדל או ישאר קטן, זה קובע, לא קובע רק מה אני עושה אלא מה מונח מאחורי העשיה, וזה דבר נפלא מאוד.

אמנם אנחנו לא אוחזים עוד מיד בתחילת הדרך בדרגת לשמה, שכל דבר שאנחנו עושים זה לגמרי בטהרת הלב וכולו לשם שמים, זה גם לא דבר כ"כ קל להגיע לזה, ולא מגיעים לזה בצעד הראשון וגם לא בצעד השני, אבל צריך שיהי' לנו איזשהו מטרה, איזשהו כיוון, ז"א שאנחנו נבין שהמהלך הנכון זה כולו קודש לה', ולחיות את הדברים לא בצורה שלהיות עבד לעבדים, לא להתעסק כל הזמן, לא שהערך העליון שלי יהיה; איך אני נראה בעיני אחרים?! מה יאמרו הבריות?! יש כאלה שזה הערך העליון שלהם, עוד יותר חמור מג' עבירות, איך אני נראה בעיני אחרים, זה הערך הכי עליון שלהם, איך אני מסדר את החלון ראווה, איך שאמרנו פעם; בחנות אין כלום, העיקר החלון ראווה, החלון ראווה חייב להיות מרשים, ההופעה חייבת להיות מרשימה, ההצגה היתה מרשימה, אבל מדובר כאן במוקיון ואין מאחוריו ולא כלום, ובפנים הכל חלול; אין כלום, אין שום אישיות, אין שום ערכים, אין שום אידיאולוגיה, כלום, הכל יבש מבפנים, הכל חלול ויבש ורק התפאורה היתה מושלמת, מעבר לזה אין כלום, ורואים את זה בעת מבחן, מה קורה כשמגיע מצב שבו אין כעת איזשהו משהו שירשים, או איזה משהו שיעשה רוח, פתאום אז "נאלמתי דומיה, החשיתי מטוב וכאבי נעכר", אין כלום.

פה אנחנו צריכים לדעת עוד דבר אחד שרציתי להוסיף ביחס למה שהזכרנו קודם, שצריך שיהי' את ה"ויגבה ליבו בדרכי ה'", על הפסוק "וַיֹּאמֶר ה' אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם" (בראשית יח, כו), האבן עזרא היה קשה לו כאן קושיא, מה זה "בתוך העיר", הרי אם אמצא בסדום חמישים צדיקים אז זה וודאי בתוך העיר, אלא איפה, אם הוא ימצא בסדום, (מה זה סדום? סדום זה תוך סדום!) מה זה כפל הלשון, אם אמצא בסדום חמישים צדיקים בתוך העיר? אומר האבן עזרא משפט אחד, תשמעו מבהיל על הרעיון, אומר האבן עזרא: "וטעם בתוך העיר שהם יראים את ה' בפרהסיה". כך אומר האבן עזרא, מה זה בתוך העיר, מה הפסוק מדגיש "אם אמצא בסדום חמישים צדיקים בתוך העיר" - שהם יראים את ה' בפרהסיה, ז"א כך, המציאות הזאת שחמישים צדיקים בסדום יגנו על כל העיר ויהפכו את מידת הדין למידת הרחמים, זה רק אם הם יראים את ה' בפרהסיה, אם הם יראים את ה' בפרהסיה, ז"א שיש שייכות לסדום והחמישים הצדיקים האלה, ז"א שיש איזשהו קשר ואיזשהו חיבור בין החמישים הצדיקים האלה לסדום, אבל אם החמישים הצדיקים האלה הם במערות ובמחתרות, הם לא יכולים להיות יראים את ה' בפרהסיה, אין קשר בינם לסדום, איך הם יגנו על סדום?! וטעם בתוך העיר שהם יראים את ה' בפרהסיה.

אנחנו צריכים לדעת, ברוך ה' אנחנו בקודש הקודשים אנחנו לא בסדום, וודאי חייב להיות שהמציאות תהיה יראים את ה' בפרהסיה, שהיראי ה' הם יהיו הבולטים, והם יהיו הדומיננטים, והסיגנון תיקשורת שלהם זה מה שיקבע את צורת השיח וסיג בניהול השיחות בין בחורים גם בשיחות חולין כמו שדיברנו.

אבל כמובן לא בצורה של גאווה והשתררות, לא בצורה כזאת, "וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה'" (דברי הימים ב' יז, ו) כתוב בחובת הלבבות מפורש, הוא מביא שם ש"וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה"' זה צורה של גאוה וענוה שיכולים להיות ביחד, והגאוה והענוה הזאת הם לא סתירה זו לזו, אלא הם מעצימות, הגאוה הזאת של ויגבה ליבו היא מעצימה את הענוה, כך הוא אומר בפ' ט' משער הכניעה. זה דבר מאוד מענין, חובה"ל אומר שיש צורה שגאוה וענוה ביחד, ולא רק שהגאוה הזאת היא לא סתירה לענוה אלא היא עוד מעצימה את הענוה, מתי? כשאדם יש לו ויגבה ליבו בדרכי ה', והוא מרגיש רוממות וגובה גבוה מהמעלות והיתרונות שלו, והוא מכיר במעלותיו, אבל יודע לייחס אותם את המעלות שלו ואת הרוממות שלו לס"ד.

האמת היא שזה פסוק מפורש, כתוב שלא יהיה מצב של "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח, יז), אלא "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" (שם ח, יח), ז"א יש לי כוח לעשות חיל, אבל אל תאמר כוחי ועוצם ידי, אלא וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל, ז"א המציאות היא שיש לי כוח לעשות חיל, רק אני צריך לזכור שזה לא כוחי ועוצם ידי אלא הוא הנותן לך כוח לעשות חיל, ואני מכיר את הכוחות שלי, ואני מכיר את המעלות שלי, כך אומר החובה"ל, זה הויגבה ליבו בדרכי ה', שהוא אומר שזה גאוה שזה לא רק שהיא לא סתירה לענוה אלא היא עוד מגדילה את הענוה. אתם יודעים למה זה מגדיל את הענוה? כי ככל שהוא מרגיש יותר גבוה הוא מרגיש כמה עוד מתנה הוא קיבל, עוד ס"ד הוא קיבל מהקב"ה.

זה ההסבר הפשוט, למה משה רבינו שהיה גדול האנושות, מבחר המין האנושי כך הרמב"ם כותב, הוא היה גם "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג), זה במקרה, או שיש לזה שייכות למה שהוא היה הכי גדול? אז ההסבר הפשוט, יש עוד הסברים יותר עמוקים, אבל ההסבר הפשוט שדוקא בגלל שהוא היה כ"כ גדול, הרי אדם שהוא מאשפות, מאשפות ירים אביון, יש אביון שמישהו נותן לו סעודה - הוא מודה לו. מישהו נותן לו לא רק סעודה, אלא שלוש סעודות - וודאי שהוא צריך להודות לו, מה הייתי עושה בלעדיך, ואם ההוא נותן לו גם דירה, וגם נותן לו פרנסה, וגם עושה אותו שר גדול - הוא עוד יותר, ככל שהוא נותן לו יותר הוא מרגיש יותר התבטלות ויותר הכרת הטוב, ויותר; מה זכיתי שכ"כ תתן לי?! זה משה רבינו שהוא היה מבחר המין האנושי, הוא היה והאיש משה ענו מאוד מכל אדם אשר על פני האדמה, כי הוא קיבל כ"כ הרבה שערי שפע, שהוא הרגיש מה אני ומה חיי שכ"כ הרבה קיבלתי?! דוקא הגדלות שלו הגבירה את הענוה שלו, זה מה שהויגבה ליבו בדרכי ה' מגביר את הענוה, לכן יראי ה' הם בפרהסיה, אבל לא מתוך גאוה של כי תשתרר עלינו גם השתרר, אלא מתוך ענוה, ובצורה הזאת באמת הישיבה תגדל, ואתם תגדלו, ותהי' הרבה סייעתא דשמיא.