זריזות ועצלות

יש נושא מרכזי מאוד, והוא קשור לכל מציאות החיים, לנושא הזה קוראים נושא של "זריזות" ו"עצלות", הדבר והיפוכו, שזה ענין נכבד מאוד שכל הצלחת החיים קשורה לנושא הזה.

ננסה אולי קצת לנסות להבין; מה גורם לזריזות, ומה גורם לעצלות? מה הטבע הפשוט של האדם, ומהו החידוש והשינוי מהטבעיות הפשוטה? ואולי מתוך הדברים נוכל דרך זה להתקדם בנושא הזה שהוא בעצם החלק והמנוע הכי עיקרי שנותן לאדם את ההתקדמות או את העצירה והשקיעה.

אולי רק נתחיל עם איזשהו הגדרה, שמעתי פעם שהחזו"א אמר; לכאו' הרי יש שאלה על העצל, העצל לא קם, הוא אוהב את המנוחה ואת הבטלה, א"כ למה הוא לא הולך לישון, למה הוא סוחב את הזמן ולא הולך לישון, הרי הוא כ"כ אוהב את המיטה ואת הבטלה, א"כ למה הוא לא הולך לישון? אמר החזו"א; שעצלות זה חזקה קמייתא, עצלות זה "לא לשנות מצב"! כשהוא עומד הוא לא יושב, כשהוא יושב הוא לא עומד, כשהוא שוכב הוא לא קם, כשהוא קם הוא לא נשכב, עצלות זה איזשהו קושי לשנות מצב, אין לו את הגמישות ואת הכח לשנות מצב, זה הגדרה נפלאה של החזו"א.

אבל בוא נתבונן בשורש העצלות והזריזות ודרך זה נראה להבין את הענין, מפורסם מאוד ומסתמא כולם מכירים את זה, מה שכתוב ב"מסילת ישרים" שעצלות קשורה ל'אדם יסודו מעפר', עפר זה דבר חסר תנועה, ואחד מהיסודות של האדם זה עפר, הקב"ה לקח עפר מהאדמה ומזה הוא יצר את האדם, ועפר הוא חסר תנועה, הוא כבד, והוא מונח במקומו כאבן שאין לה הופכין, וממנו שורש העצלות, כך כתוב ב"מסילת ישרים".

בא ר' אברהם גרודזינסקי בספר "תורת אברהם", (הוא הי' המשגיח של "סלבודקא" בליטא), והוא שואל שאלה, הוא אומר; אני לא מבין, עפר הוא באמת חסר תנועה, אבל הרי הקב"ה יצר את האדם עפר מהאדמה, וגם "ויפח באפיו נשמת חיים", וכל חי מתנוענע, השקט לא יוכל, אנחנו רואים שכל חי הוא מתנוענע, גם הבעלי חיים הם בתנועה מתמדת, שהרי וכי ראינו פעם בעל חי חולם?! בע"ח אף פעם לא חולם, הוא כל הזמן בתנועה. גם ילדים קטנים הם כל הזמן בתנועה מתמדת, אי אפשר אפי' להשכיב אותם לישון מרוב תנועתם וטילטולם וניענועם. נמצא שיסוד העפר לכאו' לא גורם כבידות, כי הוא חי וטבע החי שהוא בתנועה מתמדת, וא"כ הוא שואל; מה הפשט במסילת ישרים שאומר שיסוד העפר גורם לעצלות?

ובאמת שהתמיהה היא תמיהה רבתית עוד יותר, כי באמת אנחנו רואים שילדים קטנים הם כל הזמן בחריצות ובתנועה מתמדת, ופעמים רבות אותם תינוקות וילדים כשהם גדלו ונהיו נערים חדל בהם התנועה והם נהיו כבדים כעופרת והפסיקו לתפקד, מה קרה איתם בעת גדלותם ובגרותם שהשתנה אצלם המציאות ממה שהיה אצלם עצמם כשהיו קטנים וילדים שהם היו במרץ ובחריצות, לאן זה נעלם?

רואים כאן דבר מעניין מאוד! באמת בטבע העפר הזה אחרי שנפח בו הבורא יתברך 'נפש חיה' והוא חי, שהוא באמת בתנועה מתמדת ובחריצות גדולה, ולכן אנו רואים שלילדים יש הרבה חיות ומרץ, כך הטבע של תינוקות וילדים. וכשהם גדלים פעמים שקורה כל מיני סיבות שגורמות להם לא להאמין בעצמם, ולחשבן כל מיני חשבונות, איך אני נראה בעיני אחרים, האם זה מתאים לטקט החברתי, האם אמצא חן בעיני אחרים, האם כך כדאי וראוי להתנהג או כך לא ראוי להתנהג, האם אני אצליח או לא אצליח, וכל מיני סיבות מסיבות שונות ומשונות שגורמות עצירה, גורמות מצב של התחשבנויות, היצליח ה' דרכי או לא, יילך לי או לא יילך לי, וכל מיני ייאושים ואכזבות והרגשות שליליות שמשתקות בעצם את הנער מלנענע את עצמו ומלקדם את עצמו, וכשקורה לו המצב הזה שהוא מאבד את החיות שלו מחמת כל מיני התחשבנויות וחשבונות הרבים אשר חישבו בני האדם, או כל מיני ייאושים וכל מיני צורות מבט והסתכלות ותפיסות עולם שהשתרשו בו מחמת ביקורת שהוא ספג, או מחמת כל מיני מעמדות בחברה, שגורמות לו בעצם להתאכזב בעצמו ולא להאמין בעצמו וביכולות שלו, וזה גורם לו לא לתפקד כראוי, ואז מגיעה העצלות.

דבר מענין מאוד שבספר "שערי קדושה" של רבי חיים ויטאל הוא כותב כך: "דע כי כל המידות הרעות מושרשות בארבע מדריגות נפש היסודית, וכל המידות הרעות נחלקות לארבע פרטים, יסוד האש ממנו הכעס והגאוה, יסוד הרוח ממנו דברים בטלים, יסוד המים ממנו אהבת התענוגים, יסוד העפר ממנו מידת העצבות בכל פרטיו, ותולדותיה אחת, והיא העצלות לקיים תורה ומצוות מפני עיצבונו וכו', ואינו שמח בחלקו בשום דבר, גם עינו לא תשבע עושר". ומה הפיתרון? "והשמחה התדירית בחלקו דכל דעבדין מן שמיא לטב, וגם לזרז את עצמו בתכלית השמחה". זה מה שיפתור את הענין.

כתוב כאן דבר נפלא מאוד, רבי חיים ויטאל כותב כאן דברים ברורים, הוא כותב שעצלות זה בכלל לא "אב", זה "תולדה", "יסוד העפר ממנו העצבות בכל פרטיו, ותולדותיה אחת והיא העצלות", זאת אומרת יסוד העפר יכול לגרום לאדם עצבות כפי שדיברנו, שכשהוא מגיע לאיזשהו יאוש או עצבות או אכזבות שבעצם לוקחות לו את המרץ ואת שמחת החיים והוא מגיע לעצבות, מתוך שהוא מגיע לעצבות תולדותיה אחת והיא העצלות, זאת אומרת שעצלות זה תולדה, זה בכלל לא אב.

יש גמ' בנדרים (לו,א) "הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים... תניא נמי הכי מעשה היה וקדמו בנות לבנים ונמצאו בנות זריזות ובנים שפלים". הברייתא שם נוקטת מהו ההיפך של "זריזות", "שפלים", שיפלות נפש, זאת אומרת שהעצבות יאוש וחידלון זה היפך הזריזות, כי עצלות היא בעצם כתוצאה מאיזשהו שיפלות נפש וחוסר אמון בעצמו.

יש פסוק שכתוב בו כך: "אָמַר עָצֵל אֲרִי בַחוּץ בְּתוֹךְ רְחֹבוֹת אֵרָצֵחַ" (משלי כב, יג). אומר רבינו יונה: "ויש מפרש כי המקרא הזה בא להודיע כי העצלה מתולדת מורך הלב, וכן הזריזות מתולדת הגבורה, ונכון הדבר". מסתמא היה קשה לרבינו יונה כך, כתוב בפסוק "אמר עצל ארי בדרך", ויש לתמוה, מה היה כאן, האם יש ארי בדרך או אין ארי בדרך, אם יש ארי בדרך מה רוצים ממנו, ואם אין ארי בדרך היה צריך להיות כתוב אמר שקרן ארי בדרך? ע"כ אומר ר"י שיש מפרש שבאמת יש ארי בדרך, אבל זה קשור לעצלות, כי העצלות היא מתולדת מורך הלב, וזה אשר יגרום לו לא לצאת לדרך, והזריזות היא מתולדת הגבורה, ונכון הדבר. נמצינו למדים שזה כבר כתוב ברבינו יונה הרעיון הזה שעצלות זה תולדה של מורך הלב, של חולשה, של שיפלות נפש, של יאוש, ושל עצבות.

רבי חיים ויטאל קורא לזה עצבות, ורבינו יונה קורא לזה מורך הלב, אבל אלו ואלו מדברים שעצלות זה תולדה של איזשהו משהו קודם, של איזשהו שיפלות, יאוש, עצבות, ומורך הלב, שלוקחת לאדם את המוטיבציה הטבעית, בטבע האדם הוא עם מוטיבציה עם חשק ועם מרץ, זה קיים באדם בטבע, זה לא דבר שצריך איזשהו קורס ללמוד אותו, כל אדם שגדל בצורה נורמלית יש לו חריצות ומרץ טבעי להשקיע ולהצליח, וכל מיני התחשבנויות וחשבונות הרבים ותחושות יאוש ועצבות הם אלה שגורמים בעצם לעצלות ולכבידות.

כשטיילתי פעם בשבת אחר הצהריים ראיתי איזשהו ילד קטן, תינוק קטן שזה עתה הוא בתחילת הפסיעות שלו, והוא רודף אחרי יונה, והוא אפי' לא מצליח לגרום ליונה לעוף, יונה לפעמים כשהולכים לידה היא הולכת מהר אבל היא עוד לא עפה, והוא לא מצליח לגרום לה אפי' לעוף, וכל חצי פסיעה שהוא הולך ומדדה הוא נופל וקם והוא ממשיך לרדוף אחרי היונה, זה הי' מרתק, דקות ארוכות הוא רודף אחרי היונה, ולא 'שבע יפול צדיק וקם', אלא 'שבעים או יותר יפול צדיק וקם'.

שאלתי את בן לוייתי; תגיד לי, הילד הקטן הזה כמה פעמים יקרה לו בתור בחור משהו שהוא ינסה ולא יצליח והוא ינסה עוד פעם, תראה מה שקורה, בעצם כשהוא קטן והוא עוד לא מחשבן חשבונות אין אצלו יאוש, הוא מאמין בעצמו שהוא עוד יצליח לתפוס את היונה והוא עוד לא מתייאש, 'כי נפלתי קמתי', אלמלא נפלתי לא קמתי, ובאופן טבעי קיים בו חריצות ומרץ וחיות ואמון בעצמו, הוא הולך לתפוס את היונה, והוא לא נלאה ולא מתייאש מהשגת המטרה שלו, ואילו כשהוא גדל והוא נהיה בר דעת ויותר חכם, 'יוסיף דעת יוסיף מכאוב', אם קורה לו רק משהו שלא הלך לו בשלימות שהוא חשב לעצמו הוא כבר מתייאש, אני לא שוה כלום, אין לי סיכוי, והוא נהיה חסר תנועה, מדוע זה כך?

דרך אגב ראוי לדעת, שאדם הסובל מדיכאון הגורם לו בין השאר לשבות מלתפקד, הנה לוּ יצוייר ויזדמן שיתחיל לתפקד, ובפרט אם בכלל תיפקודו יהי' להועיל לאחרים, הנה דיכאונו יסור ממנו. ויש ספר הנקרא "בוחרים להרגיש טוב" המלמד כיצד לצאת מדיכאון, ואמר חכם אחד שזה ספר נפלא אך ראוי לקרותו "מתפקדים ומרגישים טוב". ומעשה שהיה באיזה כפר ששכן למרגלות נהר, והיה גאות והצפה של הנהר ושטף את הכפר ונהרגו ונפצעו רבים, ובימים ההם לפני כמאה שנה לא היו אמצעי ההצלה יכולים להגיע למקום האסון אלא לאחר כמה ימים, והשעה שעת חירום לקבור ההרוגים ולטפל בפצועים, והמה מתי מספר, והנשארים שלא נפגעו ידיהם עמוסות בעבודת ההצלה והטיפול בנפגעים וכו', ובכל היישוב הקטן ההוא היה מרכזיית טלפון אחת, והיו חייבים שיהי' מי שיאייש את עמדת הטלפון כדי לענות לקרובים המודאגים לגורל יקיריהם מכל רחבי הארץ. והיתה שם אשה אחת שהיתה בדיכאון ושוכבת על מטתה זה כמה שנים ואינה עושה מאומה, אוכלת ואינה עושה, ובעת ההיא פנו אליה ובקשוה אם תאות שיביאו הטלפון למיטתה ואת רשימות הנספים והפצועים ומצבם ושהיא תענה לטלפון, כי ידי כולם עמותות בעבודה והשעה שעת חירום, ותאות האשה המדוכאת, ויעשו כן והביאו הטלפון והרשימות למיטתה. והנה לאחר מחצית יום באו לראות כיצד מתנהל הענין, ונשתוממו לראותה יושבת על מיטתה ומרבה לדבר דיבורי עידוד וניחומים בטלפון, ולאחר עוד מחצית יום כשבאו לראותה, והנה היא קמה ממטתה ויושבת ליד השולחן ופיה ממלל רברבן לעודד ולהרגיע וכו', הנה לאור זאת שהיא התחילה לתפקד חזר אליה האימון בעצמה והחיות ויצאה מהדיכאון, ואותו אסון שפגע ברבים, לה היה אותו האסון מקור רפואתה.

והתשובה לזה היא כמו שהתבאר, שחשבונות הרבים אשר חישבו בנ"א גורמות לו לעצירה ליאוש לחוסר אימון בעצמו ביכולתו להצליח, וזה אשר יגרום ויוליד את העצלות שהיא תולדת העצבות ומורך הלב, וזה אשר יגרום שנאבדת לו החיות והרעננות והמרץ, ומה שקורה בעת אשר כזאת  הוא שישוב העפר על מקומו, מתוך שאבד ממנו החיות מחמת השיפלות נפש והעצבות ומורך הלב, וכאן מגיע ה"מסילת ישרים" ואומר שהוא כבר נהיה עפר בלי חיות, הוא באמת כבד, הוא לא זז, הוא חסר תנועה, זה המהלך בעצם של עצבות.

מה קורה אחרי זה? בשלב א' זה באמת ענין הרגשתי והשקפתי, שכל מיני סיבות גורמות לו לעצבות ומורך הלב וזה גורם לו להיעדר תיפקוד, אבל מה שקורה בהמשך הזמן, שהוא מגיע לאיזשהו ניוון, דהיינו שבשלבים יותר מאוחרים ואחרי התמדה בחוסר חריצות בסופו של דבר היא גם יוצרת ניוון כאילו ניוון שרירים.

וגם על זה יש פסוק מפורש במשלי, וגם שם יש רבינו יונה נפלא מאוד, כתוב בפסוק כך: "תַּאֲוַת עָצֵל תְּמִיתֶנּוּ כִּי מֵאֲנוּ יָדָיו לַעֲשׂוֹת" (משלי כא, כה). אומר רבינו יונה: "כאשר תגבר תאותו בדבר ויבקש לטרוח ולעשות מלאכה כדי שישיג אל הדבר שיתאוה אליו, הנה ידיו ממאנות לעשות, כי הרגיל איבריו אל העצלה והמנוחה וההרגל שילטון עליהם, וכאילו ימאנו ידיו במה שהוא חפץ, על דרך מה שכתוב בענין הזריזות "וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ" (משלי לא, יג), כי כאשר הורגלו האיברים לזריזות לא תיכבד העבודה עליהם, יראה כאילו החפץ נמצא בהם".

כתוב כאן בר"י דבר נפלא מאוד, כתוב בפסוק כך "תאות עצל תמיתנו", העצל תאב ורוצה משהו, והוא מגיע למוות והוא לא מפעיל את עצמו להשיג את תאותו. למה, "כי מאנו ידיו לעשות", היה מסתמא קשה לר"י, מה זה הביטוי "מאנו ידיו לעשות", וכי הידיים ממאנות, מיאון זה יכול להיות במוח או בלב, אבל מה שייך להגיד "מאנו ידיו" וכי הידיים ממאנות? אומר ר"י, כן, ידיו ממאנות לעשות, "כי הרגיל אבריו אל העצלה והמנוחה וההרגל שילטון עליהם, וכאילו ימאנו ידיו במה שהוא חפץ", הוא מגיע לאיזשהו ניוון והוא לא מצליח להזיז את הידיים, "ימאנו ידיו לעשות", זאת אומרת שבשלב מאוחר אחרי שהיה לו מורך הלב, ומורך הלב גרם לו להיעדר תיפקוד, והיה כי התמיד בהיעדר התיפקוד הוא מגיע לאיזשהו ניוון, "וימאנו ידיו לעשות", הוא לא מצליח להפעיל את עצמו.

ורבינו יונה גם כותב באותו ענין: "היפך מה שכתוב בזריזות". שבזריזות כתוב "וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ" (משלי לא, יג) וגם שם יש לדקדק דהי' צריך לכתוב "ותעש בחפץ ליבה" או "ותעש בחפץ מוחה", אבל מה זה "בחפץ כפיה", וכי בידים יש חפץ? אומר על כך רבינו יונה, "כי כאשר הורגלו האברים לזריזות לא תכבד העבודה עליהם, יראה כאילו החפץ נמצא בהם". כשרואים את הזריז זה נראה כאילו יש לו איזה מנוע באברים שלו, רואים באדם זריז כשמעירים אותו, לפעמים זה נראה כאילו יש שם איזה 'מסך מגע', נוגעים בו והוא מתחיל לקום, כאילו זה איזה שאלטר וכפתור שרק נוגעים בו והוא מתחיל לקום, כאילו יש חפץ, "יראה כאילו החפץ נמצא בהם". ופעמים זה עובד אפילו על 'שלט', רק אומרים לו את השם שלו והוא מיד מתחיל לקום, לא בבהלה אבל מיד מתחיל להתרומם, זה האדם הזריז "כאשר הורגלו האברים לזריזות לא תכבד העבודה עליהם, יראה כאילו החפץ נמצא בהם", וזהו "ותעש בחפץ כפיה".

"ואילו העצל תגבר תאוותו בדבר ויבקש לטרוח ולעשות מלאכה כדי להשיג את הדבר שיתאווה אליו" - הוא מתאווה אליו, הוא רוצה. והנה ידיו ממאנות לעשות כי הרגיל אבריו אל העצלה והמנוחה, וההרגל שלטון עליהם" - זה כבר הגיע שההרגל שולט עליהם. "וכאילו ימאנו ידיו במה שהוא חפץ".

מה הפיתרון לאחד שכבר הגיע לניוון הזה? מי שיודע המציאות היא, וזה דבר מענין מאוד, אפי' בחור צעיר, אם קרה מקרה ויצא להכיר כאלה דברים, שבחור צעיר היה כבול למיטה במשך איזה שבוע או עשרה ימים מחמת תאונה או איזשהו חולי, שהוא הי' כאבן שאין לה הופכין על המיטה עשרה ימים, הוא כל ימיו יהי' על המיטה ולא יוכל לקום ולהלך על רגליו בלי לעבור פיזיוטרפיה, כך המציאות, לא רק זקנים בני שמונים תשעים שעוברים ניתוח צריכים אחרי זה פיזיוטרפיה כדי לחזור להפעיל את ידיהם ורגליהם ואת גופם, אלא גם נער צעיר, יצא להכיר נערים צעירים שנפצעו בתאונת דרכים והיו כבולים למיטה איזה שבוע שבועיים, ואח"כ לא מצליחים להזיז את האברים, כך טבע הגוף שאם הוא בלי תנועה למשך איזה ימים נהיה איזה שיתוק וניוון ובלי פיזיוטרפיה הוא יישאר מוטל על המיטה עד סוף ימיו, הפיזיוטרפיה במקרה כזה היא ע"י אדם אחר, שהוא פשוט מרים לו את הרגל, מעלה ומוריד, מוליך ומביא, ועושה נענועים, וזה מתחיל להזרים את האנרגיות ואת הכח, והאדם חוזר ליכולת ה"הנעה" של עצמו, (-לשון תנועה).

אמנם בענין של עצלות לא צריך כאן פיזיוטרפיה של אדם אחר, אלא האדם עצמו צריך לעשות פיזיוטרפיה עם עצמו.

בפר' העקידה כתוב "וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ" (בראשית כב, י). גם כן הלשון קשה מה זה הלשון "שליחות" על יד, וכי על היד של עצמו מתאים לשון שליחות, היה צריך להיות כתוב "ויושט אברהם את ידו", אבל מה שייך כאן לשון "שליחות", הרי שליח זה כשאני שולח מישהו אחר?

כתוב בספרים הקדושים, שאברהם אבינו מרוב שהוא הגיע לשלימות ולזיכוך הגוף כ"כ, והרי לא היה רצונו יתברך שהוא ישחוט את בנו, רק שהוא יעלהו לעולה, אבל אברהם אבינו חשב שהוא צריך לשחוט, לכך כשאברהם אבינו מנסה לשחוט את יצחק זה לא הולך לו, הידים שלו ממאנים לתפקד כי זה נגד רצונו יתברך, והגוף של אברהם היה בכזה קדושה שהגוף עצמו לא היה מסוגל לעשות דבר שהוא נגד רצונו יתברך, והוא היה צריך להפעיל את עצמו כמו בפיזיוטרפיה כאילו הוא שולח מישהו אחר, "וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו", כאילו הוא שולח מישהו אחר, כאילו הוא מתרגל ועושה איזה פעולה נגד עצמו כדי להצליח לשחוט את בנו. וזהו גם מה שממשיך הפסוק "וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן הַשָּׁמַיִם...; אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה" (בראשית כב, יא-יב) אל תעשה שליחות מיוחדת, אין צורך, לא זה מה שביקשתי, זה בסדר, זה טוב מה שאתה לא מצליח כי לא זה רצונו יתברך. זאת אומרת שיש איזשהו כח במצב של 'מאנו ידיו מעשות' אם אדם כן מכניס את עצמו לאיזשהו תירגול, הוא לוקח על עצמו איזשהו תירגול כעין "וישלח אברהם את ידו", זה גורם שלאט לאט חוזרת התנועה לאברים.

יש גם על זה רבינו יונה מפורש באבות (ד-ב) על המשנה "מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה", כתוב שם דבר נפלא מאוד, וז"ל ר"י שם: "דבר זה מכח הטבע הוא זה, כי בעשות האדם מצוה קטנה פעם אחת הוא מתקרב אל ה', והוא מרגיל את רוחו לעבודתו, ונקל בעיניו לעשות מצוה אחרת שיש בה טורח כנגד הראשונה או יותר מעט, מפני שכבר הורגל טבעו למלאכת המצוה. וכי יעשנה שניה או שלישית אף כי תהיה עליו לטורח הרבה מן הראשונות יעשנה מהרה, כי כבר ההרגל שולט עליו הרבה עד כי ישלוט עליו מאוד ויעשה כל המצוות כולן". ר"י כותב כאן דבר מעניין מאוד, הוא אומר, אדם שרוצה לתרגל את עצמו למשהו, פעם הראשונה זה מאמץ גדול, אבל אחרי פעם אחת שהוא עשה כשהוא בא פעם השניה לעשות את הדבר שהוא עשה כבר בפעם הראשונה, א' יותר קל לו לחזור על הדבר שהוא עשה כבר פעם ראשונה, ב' יכול להיות שהוא יוכל כבר להתקדם לשלב יותר מתקדם, וכמו שאומר "וכי יעשנה שניה או שלישית אף כי תהיה עליו לטורח הרבה מן הראשונות יעשנה מהרה", דהיינו, שלפני הפעם הראשונה זה היה נשלל לגמרי האפשרות  של הדרגה השלישית, הוא בכלל לא הי' בר הכי ולא היה בתורת לעשות את הדרגה השלישית, אבל אחרי שהוא עשה את הדרגה הראשונה, זה נכנס לאיזשהו הרגל ונותן לו איזשהו כח ומיומנות שיותר קל לו לעשות את המעשה הזה עוד פעם או אפי' עוד קצת.

ממשיך רבינו יונה: "ועבירה גוררת עבירה, גם זה מן הטבע, אחר שעשה עבירה אחת ונתרחק מעבודת ה' יתברך, כשתבוא לידו עבירה אחרת אף כי אין היצר מתאוה אליה כבראשונה יעשנה, כי רוחו עלול אל היצר ותוקף עליו, ואף אם אין מתאוה תאוה גדולה בדבר ההוא יעשה כל העבירות, כי טבעו הורגל לעשות כל תועבת ה' אשר שנא". זה דברים בטבע כך ר"י אומר, כח ההרגל יכול לגרום למאנו ידיו מעשות, למצב שגם כשהוא מתאוה הוא לא ירצה, וכח ההרגל גם בצד החיובי יכול להגיע למצב שהורגלו האברים לזריזות ולא תכבד העבודה עליהם, יראה כאילו החפץ נמצא בהם, כאילו יש בו מנוע באברים שבו שמפעיל אותו ממילא.

בספר עלי שור ( ח"ב רנ"ז) כתב: "אנו מתודים ביוה"כ "על חטא שחטאנו לפניך בריצת רגלים להרע". בריצת רגלים? הלא אני רצתי! אבל נגיע נא בעצמנו: אם אדם מתחשק לו משהו - מבלי לחשוב ומבלי להתמהמה כבר הוא רץ להשיגו, ממש כאילו הרגלים רצות מעצמן. זהו כחה של התאוה: כשהיא שולטת באדם, האברים מעצמם מתרוצצים למקום השגתה. הגוף נתפס בדבר תאוה ופועל באופן עצמאי מבלי לחכות למחשבה והחלטה של האדם. האם ניתן להגיע למצב כזה בצד הטוב? האם החשק לדבר שבקדושה יכול להתגבר כל כך על האדם עד שאבריו אינם מחכים לצו השכל אלא הם פועלים מעצמם? היתה זו מדרגה גבוהה מאד. מי "שנמשך אחרי בוראו ממש כברזל אחרי האבן השואבת" - הוא יגיע למצב של "ריצת הרגליים לטוב". אולם, יש מדרגה כזאת, דוד המע"ה אמר: "חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ" (תהלים קיט, נט)  - רבש"ע, בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות!" (ויקר"ר פל"ה, א'). חשקו של דוד המע"ה בתורה היה כה גדול שאבריו נתפסו בעצמם בחשק זה והביאוהו לבית המדרש, אף שמחשבתו היתה ללכת למקום אחר. המחשבה אינה שולטת במקום שיש רצון חזק, כי הרצון הוא כח יותר גבוה ויותר חזק מהמחשבה; הוא גדר של "אהבה מקלקלת את השורה" אצל אאע"ה שחבש בעצמו את חמורו בלכתו לעקידה, ו"שנאה מקלקלת את שורה" בבלעם שחבש בעצמו את אתונו בלכתו לקלל את ישראל, ויוסף אסר בעצמו את מרכבתו להזדרז לכבוד אביו", עכ"ד.

איתא במדרש על לוט: "וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ" (בראשית יט, לג), נקוד על 'בקומה', לומר בשכבה לא ידע, ובקומה ידע". ויל"ע א"כ איך נתפתה שוב בלילה השני? וצ"ל דאטם את מחשבתו מחמת רצונו, דפעמים כדי שלא יתעורר המצפון אוטם את מחשבתו והולך שובב בדרכי ליבו כ'כלב שב אל קיאו כן כסיל שונה באיולתו'. ומרן הגראממ"ש זצ"ל סיפר על אחד בעיירתו וואלבויניק שנפל לו הצילינדר חוץ לעירוב, ורץ רגע כמימריה ולקחו ועבר אהוצאה דאורייתא, אף שהיה חרדי, כיון שהרצון לתפוס את הכובע סגר את המחשבה, ומיהר לרוץ טרם תתעורר המחשבה! והנה פעמים לא יודע איזה ברכה ראשונה יש לברך על מאכל זה והוא מתלבט, אך טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעיניים, ויוצר מצב שכבר בירך... והוכרעה השאלה... ובמעשה דלוט אטם מחשבתו יום שלם, ובמעשה דהכובע נזדרז בטרם יחשוב, וזה ב' ענינים, ודו"ק.

ב"תנא דבי אליהו" מובא מעשה, שאליהו הנביא פגש איזשהו נער שהיה עוסק בצידה, היה עוסק במלאכת ציד, והוא שואל אותו, למה אתה לא עוסק בתורה? והוא עונה לו, כי לא הולך לו בלימוד אז הוא פנה להיות איש ציד איש שדה. חוזר אליהו ושואל אותו, ואיך אתה עושה את הציד? והוא מספר לו את כל הטכניקות ואת כל התחבולות שהוא עושה בעניני הציד. אומר לו אליהו, תראה איזה חכם אתה, אם אתה תשים את החכמה שלך בתורה גם תוכל להצליח בתורה. אולי מישהו יכול להסביר לי מה הקשר בין מי שיש לו תחבולות וטכניקות לציד לכך שהוא יצליח בתורה, מה הקשר בין הדברים?

כמדו' שהפשט הוא, שאליהו הנביא אומר לו, תראה, גם מלאכת הציד דורשת חכמה ותחבולה, רק שם משום מה יש לך אמון בעצמך שאתה יכול לעשות את זה, וממילא המוח שלך משתפשף ומתחכם בכל מיני עניני תחבולות ועניני עצות איך להצליח לצוד, דע לך שאם תאמין בעצמך גם בחכמת התורה אתה יכול להצליח, הבעיה שלך שמשום מה היה לך כנראה איזשהו יאוש או אי הצלחה שגרמה לך שיפלות נפש כפי שדיברנו או מורך הלב מלהצליח בחכמה הזאת, ועזבת את זה ופנית לחכמה אחרת, אבל לוּ יהיה לך אמון בעצמך אתה תצליח ותראה שאתה יכול להצליח, תצליח לפי עניינך ולפי דרגתך, זה המציאות של זריזות ועצלות.

יש איזשהו תופעה של נושא של שינה וקימה, יצא הרבה פעמים לשמוע מבחורים שאומרים אני כשאני הולך לישון יש לי באמת שאיפה לקום, אבל מה אני יכול לעשות, למעשה הייתי עייף בבוקר. כמדומני שכך ואדרבה נראה מה אומרים החברים על הענין הזה, כמדומני שכל מי שמתהדר בתואר אדם, עוד לפני יהודי בכלל, ועוד לפני בן תורה וישיבה, תואר אדם, אדם שקורא לעצמו אדם, כמדו' שכל אדם כשהוא הולך לישון הוא אמור לדעת מתי הוא מחר קם, לא מתי הוא רוצה לקום, אין שום ענין בזה, מהרצון לקום לא יצא כלום, אדם לפני שהוא הולך לישון שילך למראה ויסתכל על עצמו ויספר לעצמו מתי מחר אני קם. איך יתכן שאדם הולך לישון והוא לא יודע מתי מחר אני קם?! אמנם יש "איזהו חכם הרואה את הנולד", שלראות הנולד צריך להיות חכם, אבל לדעת מה יהיה איתי עוד כמה שעות כשיהיה "אתא בוקר" כמדו' שלא צריך להיות חכם, כי זה לא נולד. ר' אליעזר אומר פותחין בנולד או אין פותחין בנולד, יש נולד, אבל מה יהיה איתי מחר בבוקר אני יודע בדיוק. וכל מי שיש לו תואר אדם אמור לקבוע לעצמו בעת לכתו לישון מתי מחר אני אקום, בלי זה אפי' לתואר אדם הוא לא ראוי.

כעת, כמדומני שאם יהיה שני בחורים שהלכו לישון ושניהם כיונו שעון, נגיד אחד כיון שעון לרבע לשבע והוא קם בסוף בשבע וחצי, ואילו השני כיון שעון לשמונה וקם בשמונה, כמדומה שבתואר "אדם" השני הוא הרבה יותר בעל מעלה, השני לפחות יודע מה רוצה מעצמו, הוא לא משקר את עצמו, הוא לא מרמה את עצמו, הוא מחליט מתי הוא קם, אם יבוא אחרי זה המשגיח ויגיד לו שצריך להתפלל בישיבה, זה גם נושא, אבל הבן אדם מנהל את החיים שלו, הוא יודע מה הוא רוצה מעצמו, כשהוא הולך לישון הוא מחליט מתי מחר הוא קם, והוא קם מתי שהוא מחליט, אבל אותו אחד שכיון לרבע לשבע, למה כיונת לרבע לשבע וקמת בשבע וחצי, מה קרה, וכי נשתנו הנתונים?! וכי התינוק שלך בכה בלילה וחשבת שתישן כך וכך שעות ונשתנו הנתונים וזה מקח טעות ההחלטה שלי לקום ברבע לשבע?! הרי לא נשתנו הנתונים, אלא מה, הוא אומר שהוא עייף, יש לי הוכחה ניצחת שזה בעצם רמאות עצמית מה שהוא אומר שהוא עייף, הרי כשהוא הלך לישון והוא החליט לקום ברבע לשבע הוא ידע הרי שהוא יהיה עייף, שהרי וכי זו פעם ראשונה וזה חידוש ונולד שהוא עייף, הרי כשהוא החליט לקום ברבע לשבע הוא עשה את הכל אכניס בקל וחומר, גם את העייפות, ובמוצר המוגמר יצא לו החלטה לקום ברבע לשבע למרות שהוא מכיר את עצמו בדיוק איך הוא ירגיש בבוקר, כי זה לא פעם הראשונה שהוא עייף בבוקר, אז מה הוא מספר מחר בבוקר שלא קמתי כי הייתי עייף, אי אפשר להשתמש בעייפות פעמיים, (היה בכנסת פעם שחבר כנסת הצביע עם שתי אצבעות, זה היה בעיית אתיקה איך אתה מצביע פעמיים), איך אתה משתמש בעייפות פעמיים גם בלילה וגם בבוקר, הרי העייפות היא רק פעם אחת ולא פעמיים, היא לא יכולה להיות פעמיים שיקול, יש כאן משהו של רמאות עצמית.

ואיך בחור שרואה את עצמו כבר דעת וודאי רואה את עצמו כראוי לתואר אדם מרשה לעצמו כזה סוג רמאות עצמית שהוא לא מנהל את עצמו, איך יכול להיות שיהיה לבחור איזשהו שייכות לביטחון עצמי או דימוי עצמי חיובי אם הוא מרגיש בעצמו שהוא לא יכול לעמוד בהחלטה מתי מחר הוא קם, זה הדבר הכי בסיסי שאדם מנהל את היום שלו ואת החיים שלו, אם הוא לא יודע בינו לבין עצמו איך לנהל את עצמו ואת חייו, את הנושא של קימה, את ה'יצא אדם לפועלו ולעבודתו עדי ערב, מתי מחר אתה קם, הייתכן כדבר הזה?! מי שלא יודע לנהל את הקימה שלו, מאה אחוז שאין לו דימוי עצמי חיובי ואין לו ביטחון עצמי, זה תרתי דסתרי, הא-ב שאדם ירגיש טוב עם עצמו זה כשיש לו איזה יכולת פיקוד על עצמו, ולא כשאין לו יכולת פיקוד על עצמו בדבר הכי בסיסי ואישי של אדם שכשהוא הולך לישון הוא יודע מתי מחר הוא יקום, וזהו לא מתי מחר הוא רוצה לקום, שאיפות זה לטווח ארוך, אפשר לקרוא לזה "שאיפות" ולהתחיל איזה מסלול של שאיפות, מתי מחר אני אקום זה לא "שאיפות" וזה אפילו לא עתיד, זה פשוט הווה!

והנה ראוי לדעת, שהחלטה אחת של סדר בזמני קימה פותרת בעיות הרבה וחוסכת צורך בהתמודדות תמידית מידי יום, קבלה אחת והעסק נכנס לתלם. גם ראוי לדעת, שעיפות אינה רק קושי פיזי בתפקוד, אלא יוצרת כעין דיכאון ומבט פסימי ושחור על החיים!

ומעשה היה בבחור אחד שהיה בעל כישרון גדול ובעל הבנה מופלג, וסיפר על עצמו שהוא מעשן, אך בלילה מחמת העישון יש לו ליחות המקשות עליו את ההירדמות ושנתו נודדת מחמת כיחו וניעו, וסיפר שהוא אומר באותה שעה לעצמו יותר לא אעשן, ולמחרת מעשן, וחוזר חלילה וכו'. ואמרתי לו, דע לך שהנהגה כזאת שוללת ממך תואר "אדם", דהנה יש לך ב' דרכים לבחירתך, או להחליט שהנך רוצה בהעישון והיא כֹה טובה לך עד שהנך מוכן לשלם עבור הסיגריות גם את מחיר ותדד שנתך עליך, ואם כֹה החלטת הנה בעת שתתגלגל על מיטתך בלילה מהליחות תענה לעצמך כך נאה וכך יאה ושוה לי המחיר הלזה בשביל הנאת הסיגריות! עוד דרך לפניך, להחליט להפסיק לעשן, כי המחיר הלזה יקר מידי לטעמך, ובזה בעת שיעלה רצון לפניך ביום לעשן תענה לעצמך, כמה חביבה הסיגריה, אך לשלם עליה מלבד מחירה הכספי עוד מחיר של נדודי שינה בלילה לא אובה ולא אעשן! והנה כל אחד מב' הדכים הנ"ל הם אפשריים ובחר לך בדרך הנראית לך, אך לעשן ביום ולהתחרט בלילה ולעשן ביום המחרת ולהתחרט וכו' וכו', הנוהג כן שולל מעצמו תואר אדם! והנה אותו אחד לא עשה עם עצמו מאומה והמשיך כך את חייו, ולזמן מן הזמנים נשא אשה והוליד בנים, וסיפר לי שחננו ה' באשת חיל, לפי שמתחילה הוא היה ממונה על תשלומי חשמל מים וגז, אך הגיע לניתוק חשמל וכו' מחמת שכחתו ועצלותו מלשלם, עד שהבינה אשתו עם מי יש לה עסק, ולקחה על עצמה אף עול תשלומי החשבונות הללו, וכך מתנהלים חייהם שהיא מנהלת ומגדלת את הילדים ואת בעלה, [רק דפרט אחרון אינו מדוייק, לפי שהוא לא גדל אלא נשאר באותו מצב ודרגה], וכהיום האיש לזה מעל גיל 50 ולא נתקדם מאומה ולא השיג בימי הבלו שום מטרה, רק הוא רשום באיזה כולל עשרות שנים בלא להגיע לאיזה מעלה למרות היותו כשרוני ועילוי ממש! אך זהו מצב של אדם שלא הרגיל עצמו לקרבה אל המלאכה, ולחריצות, ולאחריות, ולמשמעת עצמית!

יש עוד פסוק במשלי, כתוב שם כך: "עַצְלָה תַּפִּיל תַּרְדֵּמָה וְנֶפֶשׁ רְמִיָּה תִרְעָב" (משלי יט, טו). אומר רבינו יונה: "מלבד הנזק הנמצא בעצלה באיחור התחלת הפוֹעַל" - עצל עד שהוא מתחיל ענין נוצר מזה נזק מהאיחור התחלת הפועל. "גם בעת הפועל" - יש גם בעיה. "כי הזריז והזהיר במלאכתו יפעל בשעה אחת יותר מן העצל בשתי שעות". "עוד נזק אחר תביא העצלה, תפיל תרדמה, כי החפץ במלאכה יעורר לב האדם אליה, והעצל אשר אין לו חפץ בה תוליד עצלותו תרדמת, על כן לא תצלח מלאכתו".

רבינו יונה מתאר מה קורה עם אדם עצל, א' אדם עצל עד שהוא מתחיל לעשות משהו אורך זמן וכבר נוצר מזה נזק, וגם בעת המלאכה עצמה עצל עובד בצורה מוזנחת, וזה קשור לחלק הראשון של ה"בנות זריזות ובנים שפלים", שהוא עובד לא בצורה יעילה, לא בצורה של חריצות, וזה מביא לעצבות ולמורך הלב, אין לו מוטיבציה, אין לו מספיק אמון בעצמו, אין לו חיות בעצמו. ב' וגם כשהוא כבר כן עושה, "הזריז והזהיר במלאכתו יפעל בשעה אחת יותר מן העצל בשתי שעות". "עוד נזק אחר תביא העצלה, תפיל תרדמה, כי החפץ במלאכה יעורר לב האדם אליה" - החשיבות והערך של המלאכה זה מעורר את האדם גם בעת שהוא עייף. "והעצל אשר אין לו חפץ בה תוליד עצלותו תרדמת, על כן לא תצלח מלאכתו", זה המצב של העצל.

הנה מבואר כאן ברבינו יונה ג' נזקים מהעצלות:

א. ביזבוז זמן ואיחור עד שמתחיל לתפקד.

ב. גם כשכבר עושה, הוא בעצלתיים והתפוקה פחותה.

ג. התפקוד של העצל הוא בצורה מוזנחת ורדומה ובחוסר יעילות, היוצרת העדר איכות והצלחה מהמלאכה בה הוא עוסק.

והפכם בזריז ג' תועליות בזריזות:

א. זריזות בהתחלת התפקוד, וניצול הזמן הראוי לתפקוד ליעדו לתפקוד, ולא שהזמן יתמוסס מהעדר עשייה.

ב. ניצול הזמן בכל עת שמתפקד גורם להספק רב, לפי שהזמן כולו מנוצל להעסק אשר בו הוא עוסק.

ג. איכות התוצרת בעת התפקוד היא איכות גבוהה, כיו שהמוטיבציה והחשק יוצרים יעילות והצלחה באשר הוא עוסק.

יש עוד פסוק במשלי, כתוב שם: "הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ וְעָצֵל עַל מִטָּתוֹ" (משלי כו, יד). יש שם בראשונים שמפרשים שם שתי פירושים, פירוש א', "הדלת תיסוב על צירה" - הדלת מסתובבת על צירה, האנשים כבר יוצאים מן הבית, "ועצל על מיטתו" - והעצל עדיין שוכב על מיטתו. ויש שם עוד הסבר, "הדלת תיסוב על צירה, ועצל על משכבו" - לעצל יש איזשהו צירים על המיטה, לפעמים זה צירים הידרואליים שזה סיבוב של 360 מעלות, אבל הוא מסתובב ימינה שמאלה, הוא עושה איזה סיבוב שלם כאילו יש לו איזה צירים על המיטה, הדלת תיסוב על צירה ועצל גם כן יש לו איזה צירים למיטה, כך יש מפרשים.

אם נרשה לעצמינו רק לעורר לב המעיין וישמעו ויחשבו, כמדו' שחלק מהסיבה שגורמת את המצב שהולכים לישון מאוחר ולקום מאוחר, כמדו' שהמציאות היא שהרבה פעמים כשמגיע סוף היום יש כאלה לפחות שלא מרגישים אחרי יום עמל, "מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד" (קהלת ה, יא), אדם שעמל במשך היום מגיע לילה הואג מלא סיפוק ממה שהוא עשה וכעת מתוקה שנת העובד, הוא רוצה ללכת לישון. לצערינו המצב שהרבה פעמים כשנגמר היום ומתחיל הלילה מרגישים שכעת רוצים להתחיל את היום, לא מרגישים מספיק מה עשיתי היום, אמנם זה לא קשור לבחורים, אבל אם המצב בסדר א' שצריך אומנות מיוחדת איך אני אמרח את הזמן ויהיה לי מה לעשות בשלוש וחצי שעות האלה א"כ באמת אין סיבה מידי להזדרז לקום, וגם אין הרגשה מספיק של סיפוק ומלאות בכזה מצב.

יש לי שאלה: האם מוּכר איזשהו תיכון או אוניברסיטה בעולם שבו תלמיד יעדר שיעור או יום או יומיים מהלימודים והוא מגיע אח"כ ואין לו שום דבר מה להשלים, הכל בסדר, עדיין מערבבים באותו מקום, הכל מסודר והוא לא הפסיד כלום?! זה זועק עד השמים המצב הזה!!! רק באתי לעורר לב המעיין מה קורה כאן.

הבעיה הזאת היא בעיה כללית אבל אולי לפחות בהכרת הבעיה יחשבו הלומדים ובני העליה על איזשהו פיתרון. אין קיום למציאות לימודית כשהלימודים הם לא צפופים, אמנם לא שצריך להיות במתח ובלחץ, אבל המציאות היא בכל מוסד לימודים, וכגון אצל אחיותיכם בבית יעקב גם ביסודי וגם בתיכון וגם בסמינר, המערכת יעילה ומחייבת, המצב המערכתי של הלימודים מחייב יעילות, עשיית שיעורים, והשלמת שיעורים אחרי צהריים, המערכת משומנת ויעילה, איך יתכן שבישיבות זה "בנות זריזות ובנים שפלים", זה לא אשמת התלמידים, זה קשור למשהו אחר, אבל לעורר לב המעיין באתי, ומי יתן וימצא איזה פיתרון לזה.