חברותא 2

נדבר היום בס"ד על נושא מאוד מרכזי ועיקרי בכל החיים של כל בן ישיבה, והנושא הוא המושג של חברותא, כבר יצא לדבר על הענין הזה, אבל תורה זה מהדברים הצריכים חיזוק, ובפרט שאין ביהמ"ד בלא חידוש, ויהיו כמה היבטים שלא דוברו אז, ולכן ראוי לדבר על זה שוב.

הענין הזה של חברותא; הרבה מאוד מתקשים בזה והרבה שואלים ע"ז, יש כאלה שאם הם יסכמו את השנים שלהם בישיבה, יגידו שמכל השנים בישיבה היה להם פעם אחת חברותא אחה"צ שהיו מרוצים, איזה סדר אחד שהיה לי חברותא טובה, האמת היא שהמצב של הלימוד עם החברותא אם מסתדרים איתו טוב או לא טוב, זה באמת משפיע הרבה מאוד על כל ההבנות של הסוגיא, עד כמה הוא יצא עם ברירות ובהירות בסוגיא, וממילא יש לזה השפעה על כל המצב הלימודי של הבחור, והרבה פעמים יש לזה השפעה גם על כל המצב הרוחני של הבחור, הרבה בחורים מצב הסדרים שלהם לא כ"כ טוב, וכשבודקים את זה רואים הרבה פעמים שזה בגלל שלא טוב להם עם החברותא, זה לא נובע מאיזשהו עצלות או רשלנות, אלא באמת לא טוב להם עם החברותא.

הנושא הזה של חברותא ראוי לדעת שזה נושא שצריך תלמוד; איך וכיצד צורת הענין, ולא לחשוב שזה מסתדר אוטומטי, שעצם זה ששני בחורים רוצים ללמוד את הסוגיא ומתיישבים ביחד לעשות את זה זה כבר יצור את המצב בממילא של חברותא, זה לא כך, אנחנו ננסה בס"ד לדבר קצת על הענין הזה, ואולי נתחיל קודם לדבר על איזה אופנים הם משוללים בצורת חברותא, נדבר אולי קודם על הלא תעשה על הסור מרע בענין חברותא, ואח"ז אולי נגיע לעשה טוב.

אז דבר ראשון צריך לדעת; שצורה של חברותא זה לא צורה שעסוקים בצורה שכל אחד מנסה להרשים את השני, יש כאלה ותיכף נראה להרחיב עד היכן הדברים מגיעים, יש כאלה שצורת הלימוד שלהם בחברותא, זה צורה שכל אחד מנסה להרשים את השני, בצורה כזאת שכל אחד מנסה להרשים את השני זה היפך המציאות של חברותא, הרי אם כתוב בגמ' "או חברותא או מיתותא" (תענית כג,א), צורה כזאת שכל אחד מנסה להרשים את השני זה יותר דומה למיתותא מאשר לחברותא.

[ואין הדיבורים הללו מצד גנות מידת הגאוה והרצון להרשים, אלא באופן ובצורה הטכנית הנכונה של ענין חברותא, שכל מהות חברותא היא להיות דכשאני לומד לבד אני מסתבך, ולא כל דבר אני מבין, ולזה אלמד בחברותא כדי שיעזריני בלימוד, כיון שאינני מסתדר לבד, ואין ענין חברותא כעין עניין 'אין דבר שבקדושה פחות מעשרה', כך כאילו אין לימוד ביחידי אלא בשנים, אין הדבר כן, דלוּ באמת הייתי יכול ללמוד ולהבין ולחשבן לבדי לא היה לי צורך בחברותא, ולא על שכאלה אנו מדברים, אלא על רובא דאינשי שהם בכלל מה שאחז"ל: "חֶרֶב אֶל הַבַּדִּים וְנֹאָלוּ" (ירמיהו נ, לו) - 'ולא עוד אלא שמטפשין' (תענית ז,א). וכן "הרבה תורה למדתי מרבותי ומחברי יותר" (שם) וכן "דיקדוק חברים" שזה אחד ממ"ח קניני התורה (אבות ו-ו). וזה מציאות פשוטה ומוכרת לכל לומד, ודברינו הם על האנשים שחז"ל דיברו עליהם בהענין, ולא על האנשים שהם מעל אותם שחז"ל דיברו עליהם...].

בגלל שהמושג של חברותא זה ששניים מתוועדים יחד להעזר אחד בשני בלימוד הסוגיא, ולאחד כזה אני ודאי חושף ומגלה את כל המקומות הקשים לי ושאני מתבלבל בהם, וכך אוכל להעזר בהחברותא בצורה מושלמת, ולכך אף מי שרוצה להרשים, הנה הוא צריך בן זוג שיעזור לו להרשים את האחרים, והבן זוג הזה זהו החברותא!

אנחנו התוועדנו יחד להתחיל את הסוגיא מה שנקרא; מאפס, מהתחלה הכי התחלתית של הסוגיא, אנחנו יושבים ביחד בעבודת צוות ללמוד את זה, וכל מה שאחד לא מסתדר, אז איש לרעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק, האם שמענו כזה דבר שיש שני שותפים שינהלו איזשהו עסק או איזשהו מטרה, ושצורת העבודה שלהם שכל אחד מנסה להתחרות עם השני מי יעשה יותר או מי ירשים את השני יותר?! פשיטא שזה לא כך! הרי יש לשניהם מטרה משותפת ששניהם משקיעים כל אחד את כל מה שהוא יכול כדי לקדם את המטרה, אז כמובן שחברותא גם אמורה להיות בצורה כזאת, שהצורה היא שכל אחד משקיע וכל אחד נותן ומקבל ועובד ביחד עם החברותא על כל פרט ופרט מעניני הסוגיא, ותיכף נראה.

היה סיפור שהיו שני חברים שהיו ידידים בלב ונפש בחיידר, בשנים המאוחרות של החיידר בכיתות ז-ח, הם למדו הרבה חברותא והיו ידידים מאוד, בישיבה קטנה נפרדו דרכיהם, זה הלך לכאן וזה הלך לכאן, כשהם הגיעו לישי"ג אז התברר שהם שוב פעם שניהם התוועדו למקום אחד והגיעו שניהם לישיבה אחת, היה להם כמובן שמחה גדולה שהם יוכלו לחדש את ידידות ילדות ונערות שלהם, וכמובן הם קבעו חברותא ללמוד ביחד בישיבה, מה שקרה במציאות; שאחרי יומיים שלוש שהם למדו כאן בישיבה נוצר ביניהם מתח, והיה מתח כ"כ נוראי עד שכל הידידות ביניהם הלכה ונתמוססה והם נהיו ממש כמו שני יריבים ואויבים זה לזה. בא אחד מהם ושאל; מה אפשר לעשות, מה קורה כאן היינו כ"כ ידידים, כל כך כבר קיוינו, חיכינו והתגעגענו לשלב הזה שנחזור יחד ללמוד בחברותא כמו שהיינו עושים בחיידר שהיינו כ"כ נהנים אחד מהשני, והנה התחלנו וזה מה שקרה, איך קרה כזה דבר מה קורה איתנו? כך בא אחד ושאל, מה באמת קרה כאן, ומה היה סוד הענין?

המציאות היתה כך, אחרי שכמה שנים הם נפרדו זה מזה ועכשיו הם חזרו ונפגשו שוב, כל אחד היה חשוב לו לגלות ולהראות לשני עד כמה הוא עשה שטייגן, עד כמה הוא התקדם בכל התקופה הזאת מאז שהם פרשו זה מזה, כל אחד מהם ניסה להוכיח ולהרשים את עצמו מול חבירו, תראה איך התקדמתי בישי"ק מאז שסיימנו את החיידר, אם שניים מתעסקים וכל אחד מתעסק עם עצמו, מתעסק בלהוכיח את עצמו, להוכיח את מעלותיו, ולהוכיח את חשיבותו, היווצר איזשהו קשר ואיזשהו כימיה ביניהם?! הרי כלל ידוע שכל קשר של חבירות וידידות הוא בנוי ומושתת על זה שכל אחד מתחשב בשני ובא לקראת השני, אם אני בא לקראת השני השני משיב לי כגמולי, אם אני מתעסק עם עצמי השני ג"כ יתעסק עם עצמו, ואיפה יווצר הקשר בינינו?! כל צורת קשר וידידות היא בנויה על תן וקח, לא על קח, אף אחד לא מעוניין לתת לי אם אני לא מוכן לתת לו, זה הרי דבר פשוט שכך כל צורת קשר, ממילא כבר היה מובן מה שקרה שם.

נאמר לו לאותו אחד שבא לשאול; לך וכרגע תתחיל על מהלך חדש, בסדר הבא שתלמד עם החברותא אתה תחשבן גם את מה שהוא אומר, אל תתעסק רק בקושיות ובסברות ובהבנות שלך, אלא תשמע טוב את מה שהוא אומר ותחשבן את הסברות שלו, את ההבנות שלו, את הקושיות שלו, ובהמשך הסוגיא גם כשאתם מתקדמים הלאה, אתה תחשבן גם לפי מה שהוא אמר, תעשה 'תרגמא רבא אליבא דאביי', תחשבן את הסברות והצדדים שהוא אמר גם בדברים שהוא עצמו לא שם לב שלפי מה שהוא אמר קודם אז כאן מיושב וכאן קשה, תחשבן גם אותו, כך תעשה ואתה תראה מה שיקרה, הוא שואל; רגע, אבל רק אני בא, צריך גם להגיד לו משהו, איך נעשה שלום בית עם התעסקות רק עם אחד, טוב, נאמר לו; בוא נראה, עתה תראה מה שיקרה! למעשה מה שקרה שאיך שהוא התחיל לעשות את זה, זה יצר מצב גומלין כמים פנים אל פנים וחבירו גם עשה כך, הוא בא לקראת השני, זה גרם ממילא שחבירו גם עשה כך, ובתוך פחות מיומיים הידידות והלימוד ביניהם התהדק והתחדש והתחזק והם נשארו בחברותא עד החתונה, זה מעשה שהיה כאן בישיבה.

ר' ברוך בער אמר פעם בשיעור איזה שאלה שהוא אמר שהוא דיבר ע"ז עם ר' איסר זלמן, והוא אמר תירוץ שלו ותירוץ של ר' איסר זלמן, והוא אמר אבל תדעו לכם שאפי' ר' איסר זלמן הודה שכאן התירוץ שלו יותר טוב!! אתם שומעים, ר' ברוך בער אמר תירוץ שלו ותירוץ של ר' איסר זלמן, והוא אמר שכשדיברתי על זה עם ר' איסר זלמן הוא הודה בסוף שהתירוץ שלו יותר טוב!!! תמיד היה שם שכל אחד אומר שהתירוץ של השני יותר טוב, אבל הפעם ר' איסר זלמן הודה שהתירוץ שלו יותר טוב, כשלומדים בכזה צורה אז מובן איזה אהבה וידידות יש בצורת החברותא.

צריך לדעת שהאינטרס הזה מה שאנחנו מדברים, שצורת חברותא תהי' שכל אחד יגלה לחבירו; איפה קשה לו ומה לא מובן לו ומה לא מסתדר לו, ולא להתעסק בצורה של להרשים, זה לא רק בתור איזה ענין של מידות טובות, אלא זה צורת חברותא, זה הצורה הנכונה של צורת חברותא, כל צורה אחרת זה לא צורה של לימוד חברותא.

בוא נראה דרך משל; אחד יש לו איזשהו ענין קשה, הסתבך לו משהו, יש לו איזה משפט על איזשהו תחבולות מסחריות שם, שהוא עשה איזשהו דברים שהם על גבול נושא של חוק, על עבירות על חוק בעניני מסחר באיזה תחבולות מסחריות שהוא עשה, ובוא נאמר שהוא נראה לו שהוא יצא זכאי ויצא כנוגה צידקו במשפט שמתנהל נגדו, והוא לא חרג מהחוק, וכשאחרים מדברים איתו, נוּ מה קורה, איך העסק, מה קורה עם המשפט שלך? הוא מקרין ביטחון, הכל בסדר, אני הולך לסדר את המשפט הזה, הולך להיות בסדר, מסדר לכולם שהכל חלק והכל בסדר, והדרך לזכאות שלו מובטחת והניצחון שלו מובטח, אבל בשביל שהוא באמת יצליח במשפט ושיהי' לו את הטיעונים המשפטיים הנכונים הוא שוכר לעצמו עו"ד, וכשהוא מתייעץ עם העו"ד על המשפט הזה, לעו"ד הוא מגלה את כל הקשיים ואת כל החולשות ואת כל צדדי הבעיות שיש לו במשפט, אחרת איך העו"ד יוכל לעזור לו, את העו"ד הוא לא מנסה להרשים; תשמע הכל בסדר אנחנו הולכים להסתדר, לעו"ד הוא מראה את כל הצדדי וחלקי התורפה שיש בענין, למרות שלאחרים הוא משדר הכל בסדר הכל מובטח, אבל יש אדם אחד שאיתו הוא לא מדבר כך, עם העו"ד שאיתו הוא באמת הולך לסדר את הענינים, אליו הוא חושף את כל צדדי החולשה שיכולים להיות בנושא המדובר, כי הוא צריך שהוא יעזור לו.

את המציאות הזאת כולנו מכירים את זה גם בכל עניני החיים, כל אחד כפי מה שהוא מנסה להופיע ולהרשים בצורה טובה, אבל בוא נגיד כמה דוגמאות פשוטות ממש, אחד קרה לו שהוא הסתפר וקרה שם משהו שזז שם הפלסטיק ונהיה לו שם באיזה חלק קרח או גיבח, אבל הוא חשוב לו להופיע טוב, והוא יש לו איזה ידיד קרוב או עם אישתו, שלפני שהוא יוצא איך לשים את הכיפה, שאם הוא שם כך את הכובע או הכיפה כך זה נראה טוב? יש איזה מישהו קרוב שלו הוא כן חושף את פרטי הבעיה, הוא לא מנסה להרשים שהכל בסדר, כי יציץ משהו שם, אז הוא למישהו שקרוב אליו הוא כן חושף, או אם הוא הלך ויצא לו שם שהוא עשה איזה תנועה לא טובה ונהיה לו איזה קרע במכנסיים, ואין כעת אפשרות, והוא צריך להמשיך ללכת עם זה ולהופיע טוב, אז יש לו איזשהו מישהו קרוב אליו, תגיד לי כשאני בתנוחה הזאת איך זה נראה, זה הכל בסדר?! הוא מבין שיש איזה מישהו קרוב שאליו הוא חושף את צדדי החולשה והבעיה כדי שהוא יעזור לו.

או אם הוא הולך לדרוש, הוא צריך להכין איזה דרשה, והוא יש לו קצת חששות איך יצא הדרשה, אבל הוא מאוד חשוב לו להרשים בדרשה ושהוא יודע לדרוש ושהכל בסדר, אבל יש לו איזשהו ידיד קרוב שהוא אומר לו; תראה, מה יהיה האם כדאי כך או כך אני לא בטוח בעצמי, לו הוא כן מגלה את הקשיים שלו כדי שבאמת הוא יוכל לעזור לו, ואז הוא יוכל להופיע וכולם יגידו הדרשה היתה יוצאת מהכלל והרטוריקה וצורת האמירה משהו משהו, כך דרך כל אדם בכל ענייניו.

לא יתכן שבצורת לימוד חברותא, עם החברותא עצמו אנחנו נתעסק בלהרשים! לפעמים אנחנו ביחד שני החברותא עסוקים אולי בלהרשים אחרים, אבל אנחנו בינינו לבין עצמינו איך יתכן שנהיה עסוקים בלהרשים?! כי חברותא זה האיש אשר בחרתיו למען יהי' לי לעזר וסיוע בכל אשר אתקשה בסוגיא, ולאו דוקא בקשיים גדולים ומרכזיים, אלא אף בפרטים קטנים אשר אינם ברורים לי או באשר מתבלבל אצלי ואינו מסודר בראשי, ולא רק לעזור לי בבעיות בסוגיא, אלא אף בבעיות אישיות שיש לי בהקשר ללימוד, כגון לגלותו שאני קשה תפיסה וצריך לשמוע פעם נוספת, או שאני חלש בחשבון ואני צריך נושאי חשבון ללמוד באיטיות וכדו'.

ואם יאמר הבחור בלבו; אמת נכון הדבר שחולשה אמיתית שלי צריך אני לגלותה לחברותא ולא להיות עמו בהסתרה, אך פֹּה אני מרגיש שבעצם יש לאל ידי להסתדר, ורק מחמת איזה מקרה תקפני רפיון מסוים עתה המקשה עלי להבין כאן, וכי אחשוף חולשה זאת?! והרי זה יגרום שהחברותא יעריכני פחות ממה שאני שווה באמת? אך ז"א לפי דעל נפילות שלא לפי דרגתו אדם צריך עזר, ומי יעזור לו אם לא החברותא?! ואין צורך להתנצל לחברותא אלא לידע שחלק מהעזר שיש בחברותא זה בזרימה כפי מה שאני, כולל חולשות מזדמנות.  

אבל בוא ננסה לראות מה קורה בשטח, ומה לעשות לכאורה כדאי להעלות את זה על שולחן מלכים את מה שהרבה פעמים קורה בשטח, ואדרבה יתנו עדיהם ויצדקו האם זה הדרך או לא, קורה הרבה פעמים שמתחילים סוגיא, חברותא מתחילים סוגיא, איך שהוא מתחילים להיכנס לעניינים, למחרת חוזרים שוב לסוגיא, ולפעמים המצב הוא שלאחד מהחברותא קשה לו להתחיל כרגע בדיוק מנוקדת הסיום של אתמול, קצת התעמם לו העסק, לא לגמרי זכור לו או לא לגמרי מחושבן לו איפה שאחזו אתמול, והוא היה רוצה כעת לחזור שוב לפחות בקצרה על מה שלמדו אתמול כדי להמשיך היום, אבל החברותא שלו הוא הכל זכור לו והוא רוצה להתחיל מיד מאיפה שאוחזים כעת, ולפעמים הדבר הזה קורה לאו דוקא מיום ליום, לפעמים גם באותו יום עצמו, היו עסוקים ודיברו והתקדמו ובאיזשהו שלב צריכים לעבור עוד שלב, ואחד מרגיש שהוא צריך קצת לשחזר ועוד פעם לעבור על מה שהיה עד עכשיו, והשני שועט קדימה, מה קורה?

המציאות היא מה שקורה זה כך; שאם הצורה של החברותא זה לא צורה של קירבה וידידות, אלא יש שם הרבה דיפלומטיה בצורה איך שנראה החברותא, אז לא מתאים לו לגלות לחברותא שהוא לא הבין או לא ברור לו, או שהוא לא זוכר בדיוק ושהוא צריך עוד פעם לחשבן, אז יש כמה אפשרויות; או שהוא מנסה למרוח שכאילו הוא בעניינים, יש גם כאלו שזה מה שהם יעשו, או שלמרוח הוא לא רוצה, הוא רוצה כן להבין, אבל הוא לא יכול הגיד שהוא לא הבין, מה אני יראה לחברותא שלא הבנתי או שזה לא ברור לי או שאני לא איתו בקו המישווה?! אז הוא מנסה לארגן כאילו איזשהו קושיא חדשה כדי שזה יגרום שצריך לחשבן עוד פעם וכך הוא יוכל לחזור למסלול, כך הוא מתנהג, או הרבה פעמים גם זה לא מסתדר לו אז הוא זורק איזשהו אמירה עקרונית, כזה נושא צריך לחזור ולחשוב ע"ז שוב! זו סוגיא מחושבנת וצריך לחזור ולחשוב ע"ז שוב, הוא מדבר רק פרנציפּים ועקרונות לא משהו ששייך אליו בכלל, והחברותא שלו אומר לו מה פיתאום, לא צריך בכלל לחזור צריך להמשיך הלאה, יש עכשיו וויכוח עקרוני בין שני המלומדים; האם כזה סוגיא או כזה נושא לפני שמתקדמים הלאה צריך לחזור שוב או לא צריך לחזור שוב, ונוצר מתח ביניהם.

הרי מה באמת המצב? הוא באמת לא ברור לו, והוא לא מדבר את זה, את זה הוא לא מדבר, את זה הוא מטאטא מתחת לשטח, לו אין בעיה בכלל, רק ינסה לעשות מריחה או לנסות להקשות קושיא חדשה שתגרום את החזרה בלי שחס ושלום יתגלה קלונו שהוא צריך את החזרה הזאת, או הוא מדבר כעת עקרוני איך ראוי ללמוד כזאת סוגיא ויהי' וויכוח עקרוני.

הדרך הנכונה והישרה; שהוא ידבר אישי ויגיד לחברותא; תראה אני קצת התבלבלתי כאן, קשה לי, לא לגמרי מאורגן לי, אני מבקש בוא נקדיש כמה דקות, עשר דקות רבע שעה לסכם ולשחזר את מה שלמדנו אתמול או את מה שלמדנו עד עכשיו וכך יהי' לי יותר נוח, כמעט תמיד בכזה מקרה החברותא ישתף פעולה, מקסימום תפילה עושה מחצה, הוא יגיד לו שב עם עצמך עשר דקות רבע שעה אם יהי' לך משהו לא ברור נדבר, ואני בינתיים אשב עם עצמי, אבל בצורה הזאת העסק יסתדר, מה גורם לו לא לעשות את זה? הוא אומר מה יקרה כאן, אני כאן במצב שאני עוד מדשדש מאחורה, החבר כמו דג במים זורם הלאה אז מה יהי', יהי' מצב שרשמי הוא יותר קדימה ממני, לא מספיק שזה האמת, שזה יהי' ממש גושפנקא חוקית ורשמית שהוא מתקדם יותר ממני, זה לא שייך שיהי' כזה דבר. עוד דבר, יש עוד בעיה; אם אני יפנה אליו רשמית, אז הוא בעצם עשה לי טובה, אם הוא עשה לי טובה אז אני אצטרך פעם אחרת להחזיר לו טובה, אבל אם אני אלך כאן על עיקרון אז העיקרון מחייב כעת לחזור, לא רוצה להיות חייב לו משהו, וזה דבר בכלל לא נכון, מי שעושה לי טובה אני גם רוצה לעשות לו טובה, וגם מי שלא עושה לי טובה, למה לא לעשות לו טובה כשהוא יצטרך?! מה אני צריך כעת לשריין את עצמי לא להיות מחוייב, מה זה הרעיון הזה?!

ונא לדעת שזה עוד אדרבה, כשחברותא מפרגן לשני ומראה לשני שהוא צריך אותו, אפי' יגיד לו תשמע בלעדיך לא הייתי מסתדר, אתה כאן פתחת והארת את העיניים, ואפי' יפרגן יותר ממה שהוא עשה, זה יגרום תמיד לתגובת נגד חיובית, כגון; תראה את זה אתה הסברת כאן, אתה לא זוכר מה שאתה אמרת?! מה שאתה שאלת?! כשיש אהבה וידידות אז זה לא עובד עם תחרות בכלל, וזה גם לא עובד עם מי למעלה ומי למטה, בין חברים תבדקו את זה, כשיש שנים שהם באמת ידידי אמת ממש והם לומדים חברותא, גם אם יש הבדלי רמות אין כאן מצב של כמין התגוששות ומישהו שמנסה להראות את עצמו מי העליונים ומי התחתונים, אלא זה עובד ב'נותנים באהבה רשות זה לזה', ולא להתנהג בצורה שהופכים את זה לאיזשהו נושא רשמי עקרוני, שזה קורה כשההרגשה היא שכאילו אני בבעיה כשלא הבנתי, אלא לא זו הדרך, אלא אני למעשה במציאות של עצמי שאני לא הבנתי, ובזה אם אני באמת אגלה לחברותא שלא הבנתי ושהעסק מבולבל לי ושאני צריך אותו, ואני אתן לו את המעמד ואת ההערכה עד היותו לי לעזר ולסיוע, ואדרבה אני אפי' יחמיא לו ע"ז, זה יצור בינינו אהבה וידידות, באהבה וידידות אין תחרות, אם אחד יותר מוכשר מהשני זה לא יוצר מצב תחרותי, זה לא יוצר מצב שאחד מנסה להיות עליון על השני, מעולם לא נראה שני ידידים אוהבים שהם מחשבנים בליבם את ההבדלי רמות שבין שניהם, שהרי אם אמר הפסוק: "עַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה" (משלי י, יב), כ"ש שעל הבדלי רמות תכסה אהבה, וכל זה קורה בהרגשה טבעית פשוטה.

זה בדוק ומנוסה; שכל מי שהולך בצורה כזאת, ושבסה"כ זה האמת, בסה"כ הוא לא צריך לכסות, זה לא צריך להיות בעיה אם הוא לא הבין, ואם לשני יש ראש יותר מהיר. גם זאת עוד שהרבה פעמים יש אחד שהוא יותר איטי אבל הוא יותר יסודי, ויש אחד שהוא יותר מהיר, בעל תפיסה יותר מהירה, אבל קצת יותר שיטחי ולא שם לב לפרטים, ברוב המקרים היותר איטי אבל יותר יסודי הוא הולך יותר לאט, אבל ישיג בסוף אולי יותר מאשר המהיר והשיטחי.

יש משהו מענין, רק לתפארת המליצה, יש בקריינא דאיגרתא בח"ב (איג' תרל"ג) יש שם כותרת; "מכתב קדוש בענוה נוראה", בחלק א' לא רצו להדפיס את זה שמא העולם ישתכנע, אח"ז בח"ב הם כן הדפיסו את זה, היה שם מעשה, שר' חיים קריזוירט זצ"ל היה מאוד בקשר עם הסטייפלר, אני זוכר את זה עוד בחיי חיותו, עשרות שנים הם היו בקשר מאוד, והיה לו איזה חתונה של בן שלו, והוא מאוד רצה שהסטיפלר יבוא לחתונה והוא יסדר לו את הכל, והוא תיאר לו איזה כבוד שמים וכבוד התורה וקידוש ה' יהיה, ושהרב יסכים לבוא לחתונה הוא יסדר לו את כל מחסורו עליו, והסטייפלר כתב מכתב ארוך, הייתי רוצה לקרוא כאן חלק: "החיים והשלום, לכבוד הגאון הגדול המפורסם אוצר תורה ויראה וכו' אשיחה מעט בדבר מה שכתב פאר מעלתו, שביאתי לקהילת קודש אנטוורפן תהיה לתועלת גדול והרי זה כע"מ ללמוד תורה, ואכתוב לכבוד פאר מעלתו קצת מהצרות שבעוונותי הרבים יש לי מעת שנתפרסם ברבים עלי שאני גאון וצדיק, אמת כי בהספרים שזיכני ה' יתברך לחבר נמצאים תהילה לא-ל יתברך הרבה דברים חשובים, ומהם קצת דברים גאוניים לפי עניות דעתי, אבל כ"ז בא אחרי יגיעה עצומה שאין לתאר, ואחרי שעברתי על העניינים במתינות רב כמה וכמה פעמים בלא גבול עד שהאיר ה' יתברך עיני לתפוס העניינים היטב, אבל המושכל ראשון שלי הוא בעוונותי הרבים כהה מאוד, שאינו מגיע אפי' למעלת ת"ח רגיל, ותפיסתי כבידה הרבה, זהו האמת לאמיתו ללא הגזמה כלל, גם הזיכרון חלש וביותר לעת זיקנה נחלש, (בתשכ"ד - עשרים שנה לפני שהוא נפטר - בגיל 66 הוא כתב את זה) עד שבדברים פשוטים וידועים לכל ת"ח אני בעוניי מסתבך, אינני מגזים רק כותב דברים כהווייתם וכו'". הוא מאריך שם עוד, דברים ממש נוראיים.

אבל עכ"פ עם כל הגאונות שלו הוא הכיר בזה, עכ"פ כך הוא כותב כאן, איזשהו מציאות שגם אם זה היה מענווה, אבל כתוב כאן שיכול להיות אחד שיש לו בספרים שלו הרבה דברים חשובים, וקצת דברים גאוניים, אבל זה צריך יגיעה עצומה, וזה צריך הרבה מתינות, והמושכל ראשון צריך להיות כהה, כי אחרת זה תרתי דסתרי, שהרי הוא כותב כאן איזשהו מהלך שאיך בכ"ז הוא הגיע, ז"א ששייך כזה מהלך, אז שייך מהלך שהתפיסה כבידה, והמושכל ראשון כהה מאוד, והזיכרון חלש, ודברים שפשוטים וידועים לכל ת"ח הוא מסתבך בזה וצריך להכל מתינות רבה ויגיעה עצומה כמה וכמה פעמים בלי גבול, עד שהאיר ה' את עיניו לתפוס את הענינים היטב, ואחרי כל זה יוצא קצת דברים גאוניים והרבה דברים חשובים, וגם אפשר קצת לצאת בכזה צורה ת"ח גדול ולהגיע להרבה דברים, אז אל ירע בעיני מישהו אם באמת כמו הצורה הזאת, איך שמי שהוא מרגיש את עצמו שהצורה של הלימוד שלו זה כמו איך שהסטיפלר מתאר את עצמו, שגם אם נגיד, שלמרות שהוא כותב שזה האמת לאמיתו ללא הגזמה כלל, מ"מ כל זה ענוותנותו הנוראה, אך הא מיהא איכא למילף מינה דמי שמרגיש את עצמו שאצלו זה באמת המצב בלי הגזמה כלל, שידע שהוא עדיין יכול להגיע לדרגה גבוהה מאוד מהמצב הזה, ואין לו שום דבר מה להתבייש בזה או מה להרגיש בזה רע.

המציאות היא שאלה שכן מתעסקים בחברותא בצורת הרשמה, יש עוד כאלה שכל צורת החברותא שלהם היא משובשת שא"א לתאר, הם עסוקים רק כשיש להם מוצר מוגמר, ז"א אם יש לו איזה מהלך מסודר של תירוץ, יש לו איזושהי קושיא מחושבנת שזה כבר בדוק שזה קושיא נכונה, עכשיו מגיע הזמן לעשות את זה יחד עם החברותא, להגיד את זה לחברותא, זה המהלך של הלימוד אצלו של חברותא, וחס לו אם ללמוד עם החברותא איזשהו דבר שעלול בסוף להתברר שזה לא היה לגמרי מדוקדק או מזוקק שיבעתיים, אוֹי ואבוי לא יבוא בקהל החברותא כזה סוג דבר, רק דבר שזה כבר סולת נקיה, שזה קושיא נכונה או איזשהו תירוץ טוב זה בא בחברותא, לפני זה חס מלהזכיר, כאילו צורת חברותא זה צורה כמו טבח או מבשלת שמכינים סעודה, אז פשיטא שהם מגישים לאורחים את הסעודה, הם מגישים כבר מוצר אפוי או מבושל כל צורכו ומתובל, וצורת הגשה מרשימה ונאותה שהיא צורה חשובה של הגשה על שולחן מלכים, זה האופה והמבשל, אבל בחברותא אנחנו מתחילים מהתחלה, מהא-ב של הסוגיא, כל פרט ופרט אנחנו עובדים ביחד, זה צורה של חברותא, המוצרים המוגמרים זה כבר בתוצאה, זה אח"ז, אבל נתחיל כל שלב ושלב עד שנגיע למסקנות.

עוד זאת יש חדשים מקרוב באו; הוא מכין מראש, הוא צריך הרי להרשים, אבל הוא לא מגלה, ואם יש איזשהו חשש שחברותא יקלוט שהוא הכין אז הוא מרמז שמשהו הוא קצת ראה, אך האמת היא שהוא עסק שעות להכין כדי שהוא יוכל להגיע ל"הופעה", כי חברותא צריך להיות צורה של "הופעה", אז המקסימום שהוא רימז שהוא קצת ראה משהו, והוא בא כעת להופעה מרשימה, הוא מגיע כך לחברותא, זה ממש התעללות בחברותא, כי החברותא לא הכין והוא רוצה כעת ללמוד, אבל הוא כעת הוא אומר שפה אין מה לעשות, הוא כל הזמן מסדר אותו, כי הוא כבר מכיר את הדרכים, הוא סוחב אותו לכאן ולכאן, פה לא, פה כן, והוא משבש לו את כל צורת הלימוד הטיבעית, כי הוא כבר בעומק הסוגיא, והוא חשוב לו להרשים, והוא עסוק בהופעה, הוא גורם בזה נחיתות לחברותא, הוא גורם לזה שאין לו סבלנות לחברותא, הוא גורם לזה שהחברותא לא ילמד את החלקים הראשוניים והבסיסיים, כי הוא כל הזמן מנסה לדלג את זה, הוא כבר בא עם תוכנית עבודה מושלמת, כבר אמר לי אחד פעם שהוא קלט את זה, והוא אמר לחברותא; אולי בוא נקבע חברותא גם להכנה שלך, נעשה עוד חברותא, חוץ מהחברותא לסדר א' נעשה חברותא להכנה לסדר א', מה דעתך?

מי שכן יתעסק בהכנה, שיבוא ויגיד לחברותא שלו; תראה אני הכנתי אני כבר בעניינים, לפי איך שאני הכנתי נראה לי כך, מה דעתך, מסתדר לך? שהוא יעשה איתו את זה בצוות, אז נוח לך שבאמת אני אנחה כאן את העסק, או שאתה רוצה בכ"ז ללכת לאט לאט? אם הוא יגלה לו את העסק ולא יבוא אליו באיזשהו הופעה, אז יכול להיות, אז היה נוח לו להכין, בסדר, אבל אז הוא לא יגרום לחברותא להרגיש לא נוח, ושהוא לא יגרום שהוא יוביל אותו ושעל כורחו יענה אמן, בזמן שהוא פשוט מקשה עליו ומשפיל אותו בצורה הזאת, וגורם לו לא להאמין בעצמו, וגורם לו לא לדעת, ולאבד את כל הצורה הטיבעית איך שנוח לו ללמוד סוגיא.

יש עוד תופעה; לפעמים יש אחד מהחברותא שהוא עצמו אומר איזה סברא, והוא עוד לא לגמרי הבין והוא צריך עדיין לשכנע את עצמו שהסברא טובה, לא מתאים לו להגיד שהוא לא מבין עדיין עד הסוף, אז הוא מנסה מכל מיני כיוונים, לומר את זה ככה חזק כאילו הוא מסביר לשני, כאילו הוא עמל להסביר לשני שעדיין לא הבין, הוא בעצם מנסה בינתיים לשכנע את עצמו. מה זה המשחקים האלו?! תגיד שזה משהו לא כזה ברור, נראה לי כך, נראה לי איזה כיוון, זה עדיין לא ברור, בוא נחשוב ביחד, מה אתה מנסה להשתלט, כאילו אתה מסביר לו את הדבר הלא מובן הזה שאתה בעצמך עוד לא מבין, אתה עוד מנסה לשכנע את עצמך, אתה עוד מנסה כאילו אתה בא להסביר לו?!

לפעמים, לא לפעמים, זה לפחות מיעוט המצוי, כל צורת הלימוד בחברותא זה הולך כאילו כך; כל דבר שאין בו בעיה, זה לא דבר שבעצם יש מה ללמוד בחברותא, אנחנו כמו אחד שעוסק בהגהה, אחד שעוסק בהגהה הבעיה שלו זה איפה שיש בעיות, איפה שהכל בסדר אין מה לעשות, כל צורת החברותא זה כשיש בעיה, אז הנה הוא אומר לחברותא; תראה תגיע לתירוץ השני של הרשב"א שם יש על מה לדבר, השאלה והתירוץ הראשון זה בסדר, זה לא צריך ללמוד בחברותא, אבל התירוץ השני יש איזה לומד'ס אז שם זה מתחיל, משם זה מתחיל, כך לומדים?! כך יוצאים תלמידי חכמים?!

שומעים מהרבה בחורים שהם אומרים שפרקים ומסכתות שלמדתי בישיבה קטנה אני יודע אותם יותר טוב ממה שלמדתי בישיבה, כי בישיבה נשאר לו רק הריי'ד והמהלכים, זה מה שנשאר לו, אבל הגפ"ת או הראשונים, הלחם של הסוגיא, זה אין לו, כי זה רק איזה היכי תימצי כדי להגיע למשהו, וכי כך אמור להיות?! שבזה שעלינו דרגה מישי"ק לישי"ג שוב לא נעשה את מה שעשינו בישי"ק?! וכי את קומת הלימוד שלמדנו בישי"ק לא צריך לעשות בישי"ג?! דהיינו שהגפ"ת יהי' מחושבן ישר והפוך, וכן הראשונים שלומדים עוד לפני שמגיעים לחדש חידושים, שכל החלקים הברורים והפשוטים יהיו יסודיים, יהיו מושרשים, ורק אחרי זה לנסות לבנות עוד קומות, וכי זה לא עיקר הלימוד?! וכי לא זה הצורה שגודלים להיות ת"ח?! הרי אחרת זה 'כמהין ופיטריות מאווירא קא רבו', אין לזה שורש וענף לכל הדברים, או זה ככל מיני עסקים באוויר, מרחף באוויר איזשהם דברים בלי שורש וענף בעיקר הסוגיא.

יש עוד סיבה שיוצרת קושי בחברותא, וזה דבר שעוד צריך להרחיב את זה; שיש כאלה שמשלב א' של הסוגיא, בכל דבר הוא צריך למצוא את עצמו משהו, שיהי' את החותמת שלו, שיהי' לו איזשהו מהלך או איזשהו הבנה בדבר הזה, כעת זה מעמד הר סיני, עד היום לא ידעו ללמוד את התוס' הזה או לא ידעו ללמוד את הרשב"א או לא ידעו ללמוד את הגמ', עד שלא יוצא לו איזשהו משהו מיוחד, בכל דבר חייב שיהי' איזשהו מהלך או משהו מיוחד, ת"ח כשלומד סוגיא, אם הוא מרגיש שיוצא לו איזה דבר חדש הוא מודאג, רגע, ואיך למדו עד היום?! את זה שמעתי מכמה תלמידי חכמים, זה לא יכול להיות שאין מהלך בסוגיא בלומד'ס הקלאסית הרגילה, כי אם כך אני בבעיה, כנראה משהו אני לא מבין, כי איך למדו לפני?! ואיך לומדים כל התלמידי חכמים?!

ורואים את זה גם בכל ספרי הראשונים והאחרונים, רואים שבעיקרי הדברים הם שווים, יש את הנקודות שנחלקו ונפרדו הדברים וכל אחד יש לו את המהלך שלו, אבל בבסיס עצמו כולם אותו דבר, זה אותו תורה ואותם הבנות ואותם חשבונות, כמה רואים בראשונים שבחלקים גדולים בסוגיא הם שווים, כולם הגיעו לאותו דבר, כותבים אותם שאלות ואותם תירוצים, ופה ושם באיזה פרטים, מוצאים באיזה פרט יש כאן איזה הבדל, או כשיש גירסאות או כשיש מהלכים שונים, אבל תמיד בעיקרי הדברים, בדברים שאין בהם מחלוקת כולם שווים, כל מי שקצת יודע ללמוד וקצת פתח או ראה רואה את זה, אם נקיש באוצר החכמה או במחשב השו"ת "מקום הניחו לי מן השמים להתגדר", או נקיש "לא חזינא לרבנן קשישאי דעבדי הכי", או "פוק חזי מה עמא דבר" אני רק אומר על דרך משל, כמה מקומות הניחו מן השמים להתגדר לרבותינו שהם דיברו על "מקום הניחו לי מן השמים להתגדר" מול המהלך הרגיל? זה כאין וכאפס באחוזים מול המהלך הרגיל! מי שכל היום מניחים לו מקום מן השמים להתגדר, הוא צריך בדיקה מה קורה איתו שבכ"כ הרבה מקומות הניחו לו להתגדר, זה לא 'אומרים לו גדור', הגדר הזה זה גדר לא ברור, זה מקצת מהדברים שעל ענייני חברותא, ונראה אולי עוד יהי' המשך בעזר ה'.