חברותא 3

הייתי רוצה היום בס"ד לדבר שוב, כבר פעם קצת דיברנו, ננסה היום קצת להרחיב את הדברים, אולי באמת יהי' ס"ד ויהא רעוא דאימא מילתא דמקבל, הייתי רוצה לדבר על הנושא של חברותא; מה הם הסיבות שגורמות בעצם לקושי? ואיך בעצם מתמודדים עם זה?

בוא נראה קודם; מה באמת, האם חברותא זה דבר כ"כ טיבעי וכ"כ פשוט? האמת שכל המושג של חברותא יש בו בעצם איזשהו קושי, ולא לחשוב שעצם הדבר ששנים מתוועדים יחדיו ורוצים ללמוד, זה כבר עובד ממילא, השלהבת עולה מאליה וזה עובד מאליו שזה יצליח, בעצם המושג של חברותא לכאורה זה בכלל בלתי אפשרי, כי הרי ס"ה אנחנו שנים אנחנו לא אחד, וכל אדם נברא יחידי, והרי צורת חברותא לא תצליח אם לא שאני מבין את טיבעו של השני בדיוק; מה קורה איתו, למה הוא מצפה, מה הוא רוצה, והאדם בטיבעו הוא יותר עסוק עם עצמו הוא עסוק בדרך שלו, ההבנה שלו ההסתכלות שלו ובהתבוננות שלו, איך באמת תשא אותנו הארץ לשבת יחדיו, איך בכלל זה יכול לידבק המושג של חברותא?

בוא נראה כמה מהבעיות הנפוצות הקיימות בכל הענין של חברותא, יש בעיה בהבדלי כישרון, הבדלי כישרון זה לאו דוקא אם אחד מהחברותא הוא בעל כישרון גדול והשני לא בעל כישרון, זה יכול להיות גם בסוגי כישרון, ז"א אם כל אחד בכישרון שונה מהשני גם אם באופן כללי לא שייך להגיד שאחד יותר גבוה מהשני, אבל הם שונים זה מזה בסיגנון הכישרון שלהם, יש הבדל הרבה פעמים בין אחד לשני במהירות התפיסה, יש אחד שתופס מהר ויש אחד שמהירות התפיסה שלו יותר איטית. יש גם הבדלים יכול להיות בין אחד לשני, וזה קיים אפי' בישיבה קטנה, וזה יכול להיות אפי' בשיעור א', לפעמים יש גם בחור, מרגיש רגע שהוא רוצה להתבונן לבד, הוא לא מרגיש שהוא רוצה להיות כל הזמן עם החברותא, אולי זה קצת פחות מצוי, אבל כמדו' שזה קיים גם בישי"ק, הוא רוצה רגע להתבונן לבד, והחברותא, 'על מי נטשת מעט הצאן'?! אתה משאיר אותי לבד! זה גם איזשהו קושי.

אבל בוא נראה איך הקושי הולך ותופח; כל בחור רוצה להיות בחור טוב, דבר שבהחלט ברוך ה' שכל בחור רוצה להיות בחור טוב, ההרגשה של בחורים, בחור טוב, אני רוצה שיהי' לי ע"ז קבלה רשמית, לא שזה יהי' בשחור, שזה יהי' בלבן, שזה יהי' ככה ברור ומוחלט שאני בחור טוב, יש כאילו הרגשה שהתנאי להיות בחור טוב, שזה יהי' מוכר באופן רשמי שאני בחור טוב, ז"א אם זה על תנאי, שבחור טוב המשמעות היא על תנאי שזה מוכר באופן רשמי, אני חייב להבליט את זה שאני טוב, ושאני טוב הכוונה היא שאני מעל אחרים, אחרת במה זה יחשב רשמי שאני טוב אם אני לא מעל השני?!

יש כאלה שעלו עוד דרגה, לא מספיק שאני אהי' בחור טוב, אלא ככה הרבה מדברים; תקנה לעצמך שם טוב! לא סתם תהי' בחור טוב, אלא תקנה לעצמך שם טוב.

ופֹּה מגיע הרגשה שזה מטרה בפני עצמה, זה לא סתם תנאי מילתא אחריתא, אני צריך להיות בחור טוב, רק בעיני יש איזה תנאי שמה זה בחור טוב שהוא גם מוכר, לא בלתי מוכר, אלא מוכר לציבור שאני בחור טוב, חוץ מזה גם חשוב מאוד שיהי' לי שם טוב, ושם טוב פה כבר הרבה מפליגים והופכים את זה למטרה בפנ"ע שיהי' לי שם טוב, ושם טוב יש לזה באמת מעלה מאוד גדולה, כי שם טוב מחייב אותי, אני לא יכול כעת להשתובב כמו איזה שובב קטן, אם חשוב לי השם טוב שלי, אם יהי' לי שם טוב זה ישמור עלי, גם אני לא יכול פתאום להתרפות ולהתעצל אם יש לי שם טוב, כי אני חייב לשמור על שמי ועל מעמדי, ז"א שהמושג של שם טוב הוא מושג באמת חיובי.

אבל בהרגשה הרבה פעמים מה שזה נרגש לבחורים, ששם טוב, שיהי' לי שם טוב בין הבחורים, ואני גם רוצה שיהי' לי שם טוב, כמובן החלק הכי עיקרי והכי חשוב זה הרמה בלימוד, ההבנה שלי, הלומדות שלי, הידיעות שלי, הרמה הלימודית שלי, וממילא חשוב לי מאוד להבליט לכולם, ובראש ובראשונה לחברותא שלי, כמה אני בחור טוב, וכמה אני שווה שיהי' לי את השם טוב שאני למעלה, ומצב כזה בעצם גורם שאני עסוק כל הזמן בלבסס את המעמד שלי, אז חשוב לי בחברותא לבסס את המעמד האישי שלי, חשוב לי בחברה להוכיח את היותי עליון, 'עליון על כל הארץ' שאני ממש מלך עליון, אני עליון על כל הארץ ואני גדול וחשוב, כמובן שכזה מצב זה יוצר מתח, כי אם אני מנסה כל הזמן להתנשא על החברותא, ואני כל הזמן מנסה להיות בראש, כל הזמן יש כאן מאבק מי בראש, חשוב לי להיות בראש, אז כל הזמן חשוב לי שהדעה שלי היא זאת שתשלוט, חשוב לי שהרצון שלי הוא זה שיבוא לידי ביטוי, שאני אהי' בעל הבית, שאני אשתלט על העסק, אני אקבע מה בדיוק ללמוד ואיך ללמוד, אני אקבע האם הסברא הזאת נכונה או לא נכונה, האם הקושיא הזאת טובה או לא טובה, כל הזמן אני אנסה להוכיח שמה שאני אומר ומה שאני רוצה זה הטוב והחשוב, ומה שהשני אומר אין לזה מספיק ערך, כמובן שבצורה כזאת זה לא חברותא זה מיתותא.

בוא נראה רגע ביסוד מה זה נקרא בחור טוב ומה זה נקרא שם טוב, לפחות קודם כל נבין את הדברים בשורש וביסוד של הדברים, ונראה אח"ז איך לתרגם את זה בשטח לצורה של חברותא בפרט, ועם החברה בכלל; האמת היא שהמושג של בחור טוב ושם טוב, זה לא המושג של להשקיע בפירסומת, או בזה שיכירו וידעו מי אני, מי אני ומה שמי, לא זה המשמעות של בחור טוב ושל שם טוב, בחור טוב שיש לו שם טוב זה בחור שמשקיע, שהוא מתמיד, בחור שהוא משתדל, בחור שהוא מתפלל טוב, בחור שהוא שומר סדרים, בחור שהוא כותב את השיעורים, בחור שהוא בעל מידות, בחור שהוא ירא שמים, בחור שהוא משקיע בלְמַצוֹת את הכוחות ואת היכולות של עצמו בכל השטחים, הוא משתדל בשמירת הזמנים, הוא משתדל בהקשבה, הוא משתדל בדרך ארץ, הוא משתדל בתפילה, הוא לא כל רגע בתפילה, רק גמר את השמו"ע יוצא החוצה, הוא יודע לעמוד על מקום אחד, הוא יודע להגיע בזמן, הוא יודע להתנהג גם בחוץ כמו בן אדם, הוא לא ילך פתאום למקום אחר ולעשות שם איזה נזקים או כיתובים, הוא יודע לבסס את המעמד ואת השם האישי שלו לפי מה שהוא, בלי קשר מה אחרים יחשבו עליו, אלא מה הוא בעצמו, ככל שהוא מתעסק בלמלאות את עצמו כפי מה שהוא כך הוא באמת יגדל, וזה יגרום בתוצאה ממילא שג"כ יכירו בערכו ובמעלתו, יכירו בזה, כי ככל שהוא יגדל את עצמו במה שבאמת מגדל את עצמו, ובמה האדם מגדל את עצמו? אם אני לומד טוב, אם אני "איזהו מכובד המכבד את הבריות" (אבות ד-א) אם אני מכבד את החברים שלי, אני מכבד את הרבנים שלי - אני נהיה מכובד, אנשים מעריכים כזה בן אדם, הערכה וכבוד אמיתי יש לאדם שמעריך אחרים ונותן הרגשת יקר וחשיבות לאחרים, ככל שאני יותר אכבד את הבריות, ואני אתחשב יותר בחברים הקרובים והרחוקים, ואני אתנהג בצורה ידידותית לסביבה, אני אהי' ידידותי לסביבה, כך יהיו ידידותיים כלפי, וכך אני אקבל מעמד אמיתי, לא מעמד שניסיתי להשיג אותו בכוח, מעולם אני לא מתעסק באיך יהי' לי מעמד, אני מתעסק בעשיה החיובית של עצמי בכל הבחינות, כל אחד לפי דרכו, בהתמדה, ביראת שמים, בתפילה, במידות, בשמירת הזמנים, בדרך ארץ, בהנהגה ישרה, ככל שאני אתנהג בכל הדברים האלה, זה יגרום ממילא שאני עולה ומתעלה וזה מקרין החוצה, וממילא יעריכו אותי, אני לא מתעסק באיך יעריכו אותי, אני מתעסק באיך לגדל את עצמי, כשאני אגדל את עצמי בדרך הנכונה, כך יעריכו אותי.

בוא נראה, אז מתחיל עכשיו הבחור; בסדר, אבל אם אני עכשיו אכבד את החברותא, ואני אפרגן לחברותא, ואני אהנה מהשאלות שלו, ואני אשאל אותו, ואני אראה לו שהוא חשוב כאן ואני אשאל אותו; נוּ ואיך אתה מבין כאן את הלימוד, אז מה יהי' עם המעמד שלי? שמא ח"ו הוא יחשוב שאני מתכוון ברצינות, איך מישהו אמר לי פעם בבדיחותא, הוא אומר לי, טוב לפעמים אני מפרגן לשני, אבל אם אני רואה שהוא מידי מפסוט, אני אומר לו רגע אל תיקח את זה ברצינות, אני אומר את זה כאילו בבדיחה, אל תיקח את זה ברצינות, אבל אני בלב כבר מתחיל לפרפר אוי וי אולי הוא יקח את זה מידי ברצינות והוא יחשוב שהוא באמת, ואז מה יהי' איתי?!

אתם יודעים, בדרך צחות, אתם וודאי מכירים את מאמר חז"ל שאחד מהשאלות ששואלים למעלה: "המלכת את חברך עליך בנחת"? מה השאלה בנחת, מה זה נקרא להמליך את חברי עלי בנחת, אולי שיהי' כתוב המלכת את חברך עליך הרבה או קצת, מה קשור בנחת להמלכת את חברך? צריך לבדוק במפרשים מה הם אומרים ע"ז, אבל אולי בדרך צחות הייתי אומר את זה על מה שאנחנו כעת מדברים, לפעמים גם אחד שהוא ברוך ה' כבר משתדל להמליך את חברו עליו, אבל הוא לא בנחת, הוא לא רגוע, אוי וי, ומה יהי' אם החבר יקח את זה ברצינות, אז מה יהי' באמת עם כבודי ומעמדי, שמא חברי באמת יקח לעצמו איזה מלכות מתוך מה שאני ממליך אותו, ואני רק מתכוון לצאת ידי חובת המלכת את חברך, אבל אני לא רוצה שח"ו הוא באמת ישתכנע בזה, שזה יהי' בעיה; אז מה איתי?! וזה שואלים למעלה: המלכת את חברך עליך בנחת? אתה באמת הסכמת להמליך את חברך בנחת, שהיית רגוע, ולא חששת שמא הוא ישתכנע באמת מהפירגונים שאתה מפרגן לו, איך באמת, באיזה צורה המלכת את חברך; עם איזה הסתייגות, שאני רק אצא ידי חובת אמירה, או באמת אני מוכן לקחת את זה ברצינות, ולתת לו את כל הכבוד והיקר.

אבל אם יאמר האדון על עצמו; אבל מה יהי' על אדנותי וכבודי ומעמדי אם אני אמליך את חברי? אגיד לכם את המציאות- כל אדם שמפרגן לשני ומנסה לתת מעמד לשני, זה יוצר איזושהי מערכת גומלין שההוא עושה לי את זה יותר אפי', כך זה עובד בטבע, אם אני מנסה ומשתדל לתת הרגשה טובה לשני, זה כאילו מחייב אותו וזה גורם לו ממילא לפרגן לי ולתת לי הרגשה טובה, ראיתי מקרים בחברותא שאחד פירגן לשני, שהוא אמר לו אתה ההארת את עיני! לא הייתי מסתדר כאן כלום! וההוא אומר לו מה פתאום, אתה לא זוכר מה שאתה אמרת כאן?! אתה כאן הסברת אתה כאן אמרת! מתחיל פתאום להיות כאן וויכוח הפוך, מי עשה יותר, ז"א וכל אחד מפרגן יותר לשני, כך זה עובד בטבע, בטבע כשאני מנסה לנכס לעצמי אז זה כמים פנים אל פנים, אם אני מנסה כל הזמן לבצר את מעמדי, יש כאן שנים שכל אחד מנסה לבצר את מעמדו, וכמובן המתח הולך וגואה, לעומת זאת אם אני אלמד בחברותא בצורה של פירגון, בצורה של המלכת את חברך עליך בנחת, מתוך רצון, לא שאני כל הזמן חושש מה יקרה אם הוא פתאום באמת ירגיש טוב, אוי וי אני רק רוצה איזה מס שפתים לתת לו, אני לא רוצה שהוא באמת ירגיש טוב, אני באמת נותן לו את זה עם כל הלב, מפרגן לו עם כל הלב, ואני אשתדל אפי' לפרגן לו ולתת לו הרגשה של ההערכה יותר אפי' ממה שהוא עשה, אתם יודעים מה קורה בכזה מצב, הוא מנסה לתקן; לא לא, מה פיתאום, אתה עשית כאן את העיקר, תראה איך אתה הסברת, תראה איך אתה הבנת, כך זה עובד, בדוק ומנוסה, נוסה על בעלי חיים בהצלחה, זה עובד בצורה מושלמת הדבר הזה, אין מה לחשוש.

וגם מי שקצת חושש שידע שגם מבחינת המטרות שהוא באמת רוצה הוא ישיג באמת יותר כך, "איזהו מכובד המכבד את הבריות" חז"ל לא באו להגיד כאן רק איזשהו על פי מוסר, תשמע; אתה רוצה כבוד - אין כבוד אלא לכבד אחרים, זה באמת כך עובד, תבדקו, מי שמפרגן לאחרים ורואה אצל אחרים את המעלות שלהם והוא מעריך את המעלות שלהם, כולם מעריכים אותו, וכולם אוהבים אותו, וכולם מגדלים אותו, זה באמת הכבוד האמיתי, כי זה סוג כבוד שבאמת מעריכים, יש כאלה אולי שמצליחים לבצר לעצמם איזשהו מעמד מסוים בכוחניות, כי יש להם איזשהו עמדות כוח והם יוצרים לעצמם איזשהו מעמד כוחני, אבל זה לא מעמד אמיתי, זה מעמד שמחכים ליום אידו לעת נופלו, ליום שהוא יאבד את הכוח ואז יפנו לו עורף, וגם כל עוד יש לו את העמדת כוח, לא מעריכים אותו ולא אוהבים אותו, אלא נכנעים למציאות, אבל מי שמכבד את הבריות, נותן באמת הרגשה טובה, הוא בכיף נותן הרגשה טובה, כולם אוהבים אותו, הכל יודוך והכל ישבחוך, כולם יודו לו וישבחו אותו, ובאמת יעריכו אותו, וגם כשידברו עליו שלא בפניו, ידברו עליו בהערכה, אז אנא לפחות נדע שגם מבחינת השלא לשמה, גם אם מה שאנחנו עסוקים זה איך אנחנו נרגיש טוב, ואיך לנו יהי' מעמד, הרבה יותר מעמד יהי' למי שנותן לשני הרגשה טובה, מאשר מי שמתעסק כל הזמן באיך לבצר את המעמד האישי שלו, זה בדוק ומנוסה.

עכשיו בוא נראה איך באמת קורה בשטח בלימוד החברותא, יש כאלה שהצורה איך שהם לומדים חברותא, זה עובד כאילו כך; הם יושבים ביחד, ואחד לומד בקול, הוא כאילו לומד באוויר, הוא כעת לומד תורה בקול והוא זורק לאוויר את התורה שהוא אומר, וחבירו קולט מן האוויר, אתם זוכרים את הביטוי הזה בגמ' "קולט מן האוויר".

זה אולי כמו לפעמים כעין בעל קורא, הוא כעת קורא בתורה, אם יש טעות אז מתקנים אותו בקמץ או בחולם, מתקנים אותו, אני לומד, אתה שומע, אפי' אני לומד בעצם די לעצמי, אתה שומע, אם יהי' לך משהו להגיד אני מוכן לשמוע תתקן אותי.

או כמו אם אחד לא בטוח אם הוא זוכר טוב על המחיה או לא, הוא אומר בקול, והחבר שלו שכן זוכר, הוא אומר לו תשמע, תתקן אותי אם אני לא אומר טוב, הוא אומר את העל המחיה לקב"ה בכלל, הוא אומר את זה לחבר?! חברו שומע ואם משהו יהי' לא טוב הוא שם יזכיר לו את המילה שם, בובנה ירושלים, לא להמשיך את הובנה ירושלים של הברכת המזון אלא להמשיך את הובנה ירושלים של על המחיה, והכל יהי' בסדר.

הוא בכלל לא מתעסק עם החברותא, זה לא חברותא, חברותא צריך שיהי' קשר, חברותא זה עבודת צוות שלומדים ביחד, אין מצב יחידני בחברותא.

אתם יודעים; איך נראה חברותא טובה? חברותא טובה נראה שאפשר לראות מרחוק שהם מפטפטים ביחד מרוב שהם לומדים כל הזמן בצורה של קשר, הם לא ידברו מילה אחת של דברים בטלים, אבל הם עסוקים אחד עם השני, לא שכל אחד לומד לעצמו רק אולי הוא לומד בקול, הוא מסתכל על השני אבל הוא בעצם לומד לעצמו והוא מנסה למשוך את העגלה לכיוון שלו, אלא הכל ביחד, אנחנו כרתנו ברית להיות שותפים ביחד, אין מצב שאני מנסה להשתלט על השני או לקבוע לו, צריך שתי חתימות על כל צ'ק זה שותפות שאין חתימת יחיד, כל דבר חייב שתי חתימות, אם אני בכל דבר בצורת הלימוד כל דבר אני מתחשב בדעה של השני, אני שואל שאלה, אני שואל; נוּ מה אתה אומר, אני מתחשב בשני, אני נותן  לו את המעמד, מה אתה אומר על השאלה, או אם אמרתי איזה סברא, מה אתה אומר על הסברא הזאת; זה נראה לך הסברא הזאת? אני נותן לו מעמד גם אם אני זה שאמרתי, אני אתן לו מעמד שאני רוצה לשמוע הסכמה או שלילה, על הסברא שאמרתי, אז צורה של חברותא זה נהיה מזה חברות, זה עסק ידידותי.

אתם יודעים שיש כאלה מתמידים עצומים שלא ידברו מילה אחת דברים בטלים, והם יוצאים ידי קישרי חברה וידידות בצורה ממש שממלאה להם את הנפש מבחינת קשר חברתי בצורת הלימוד עם החברותא, כי הם לומדים עם החברותא בצורה כזאת מפרגנת ומכבדת אחד את השני, עד כדי שיש שם קשר חברתי, מה זה קשרי חברה? כל אחד אוהב את השני, ומענין אותו לשמוע מה השני יש לו לומר, והם עושים את הכל בלימוד, לא שהם רק לומדים אלא שבלימוד עצמו יש כאן לימוד שכולו ידידות ואהבה, כל הלימוד הוא בצורה של ידידות ואהבה, נותנים באהבה רשות זה לזה, אחד כשהוא שואל איזה שאלה; אז מה אתה עונה? כשהוא עונה איזה תשובה; מה אתה אומר על התירוץ? הוא כל דבר מכבד את השני ונותן לשני הרגשה של שותפות, הוא לא מחליט איזה החלטה וכופה את השני, יוצר עובדות  בשטח, הוא לא יוצר עובדות בשטח, כשאחד מבקש רשות מהשני, זה גם גורם רצון לשני לבוא לקראתו, אם אני מנסה לקבוע משהו; מה פתאום שאתה תחליט?! אני אחליט! כך זה עובד, מי שמך לראש, מי בראש, אולי אני בראש, אם אני נותן לשני הרגשה מה אתה אומר אולי כך וכך, זה כבר מרכך את הענין, וגם אם ההוא חשב אחרת, זה שובה את ליבו לבוא לקראת הרצון שלי, כך זה בטבע.

כעת עוד דבר, תדעו לכם; שנים שהם ידידים והם אוהבים אחד את השני, אין ביניהם בכלל סוג התחשבנות מי יותר חשוב ממי, מי יותר חשוב ממי יש רק כשאנחנו רחוקים קצת אחד מהשני, אם אנחנו לא ממש ידידים, אז אם אני לא חבר שלך, אז מה יש לי איתך, אני רוצה לדעת אני יותר חשוב או אתה יותר חשוב? זה מושך לכאן וזה מושך לכאן, אם אנחנו אוהבים אחד את השני, אנחנו כמו כאיש אחד בלב אחד, כשאנחנו כאיש אחד בלב אחד, אנחנו בכלל לא מודדים מי יותר ממי, אדם עם מי שהוא ידיד שלו, אם "עַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה" (משלי י, יב) כשיש אהבה אדם לא שם לב לפשעים של השני, ודאי שכשיש אהבה וידידות לא שמים לב להבדלי רמות, זה בכלל לא מעסיק את הראש, כי אנחנו ידידים, אנחנו ביחד, אנחנו משלימים אחד את השני, הצורה האמיתית של חברותא, היא בכלל מבטלת שאין שום זכות בלעדית לאף אחד משני השותפים, בחברותא אנחנו שנינו ביחד עושים את העבודה ביחד, כל מה שקורה בתוך החברותא זה קרוי על שם שנינו.

גם אם אחד יותר כישרוני מהשני, והוא יותר המסביר, אבל המציאות שמתוך זה שהוא למד עם החברותא התבאר לו יותר, מתוך זה שהוא הסביר לשני הוא הבין יותר, נמצא שעל כל התקדמות והתקדמות בסוגיא יש שתי חתימות שם, כי באמת לבד הוא לא היה מגיע למה שהוא הגיע עם החברותא, אז החברותא הם שתיהם ביחד כגוף אחד, שמתוך הגוף המאוחד הזה הקול יוצא מבין שני הכרובים, ששני הכרובים הם מחוברים, "בזמן שישראל עושים רצונו של מקום היו הכרובים מעורים זה בזה" (יומא נד,ב) הם היו מחוברים ביחד אחד עם השני, ואתם יודעים שהכרובים זה מרמז על תינוקות של בית רבן, כך כתוב בחז"ל, הצורה ששנינו התוועדנו יחד למטרה אחת לשבת ללמוד, והקול יוצא מבין שני הכרובים, כל מה שיוצא הוא יוצא מבין שני הכרובים, אז אין כאן לא שינאה ולא קינאה ולא תחרות, כי אנחנו עובדים הכל ביחד, אנחנו ידידים, אנחנו בכל דבר מכבדים אחד את השני.

דבר נפלא מאוד, המציאות שקורה בשטח, שאפי' אם רק אחד מהחברותא משנה כיוון, והוא מתחיל ללמוד בחברותא בצורה של לכבד את השני, אז מה אתה שואל, אז מה אתה מתרץ, ומתייחס בפירגון; באמת שאלה טובה, לא חשבתי על השאלה, הוא נותן כל הזמן הרגשה טובה, זה גורם ממילא לשני גם אם הוא לא היה כך, על כורחו הוא יהי' חייב לשתף פעולה איתו, זה עובד כך בממילא.

יצא להכיר הרבה סיפורים שנוצרו כל מיני מתיחויות בחברותא וכשהיה מצב שאחד קיבל הדרכה איך לתת לשני הרגשה טובה, איך ללמוד בשותפות - בא אחד ואומר (לא כאן בישיבה); מה אני יכול לעשות, יש לי חברותא שהוא מידי פעם חולם, הוא אפי' לא חולם בבטלה, אלא פתאום שוכח מהחברותא ומתחיל לחשוב לבד על הנושא, ואני רואה שהוא חושב בלימוד, וכשאני מרמז לו, הוא אומר אוי סליחה, לא שמתי לב, הפלגתי במחשבתי, והוא אומר לי מה אני יכול לעשות, שהוא אפי' מתנצל, אבל למעשה זה קורה מידי הרבה ואני לא יכול ללמוד איתו חברותא, וכשהתברר; צורת הלימוד שם עובד כאילו כל אחד לומד לעצמו ולומד בקול, אמרתי לו בוא תנסה ללמוד כל הזמן בשותפות, כאילו אתם כל ממש מדברים ביחד את הסוגיא, וכל דבר אתם עושים ביחד, אני עוד לא ראיתי שניים שמפטפטים ואחד פתאום חולם, כששניים מפטפטים ביחד גם טיפוס שנוטה לחולמנות הוא לא מתחיל לחלום פתאום, כי הוא מפטפט ביחד כאן, תפטפטו ביחד את הלימוד, תלמדו ביחד, לא תלמד כל אחד לעצמו, שתי בעלי קורא כאן וכל אחד מתקן את השני כשצריך לתקן, תלמדו ביחד, כל אחד ישאל איפה אתה כאן בעסק, לא רק את התורה, אני לומד כעת את התורה- אני לומד כעת את הסוגיא, אני לומד כעת הדף גמ', את התוס', את הרשב"א, את הקצות לא משנה כעת מה, והשני שומע והוא קורא להגיה או יתקן אותי וכדו', אלא הכל ביחד, ביחד אין חלומות, הוא ניסה את זה הוא התחיל לעשות בכזה צורה, הוא אומר לי שאחוזי החלומות ירדו בתשעים אחוז, בלי שום להגיד מוסר לשני, בלי להגיד מוסר ולא הערות, נהיה לימוד של עבודת צוות, לא עבודה יחידנית, אלא זה גוף אחד מאוחד, הכל אנחנו עושים יחד.

אתם יודעים, שכתוב "טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד" (קהלת ד, ט) כך כתוב בפסוק, ז"א כמעט כל דבר לעשות לבד זה לא עובד, ואילו כשזה בשנים זה עובד טוב. הדבר הכי מוכר זה "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב, יח), קשר של נישואין של איש ואישה, כתוב שם כולם מכירים את הדרשה של חז"ל על "אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" - 'זכה עוזרתו, לא זכה כנגדו' (יבמות סג,א).

 בוא ננסה לקחת את הדרשה הזאת של חז"ל על הענין של חברותא, מציאות של חברותא יוצרת התעלות, לבד לא מגיעים לאותה התעלות שמגיעים עם חברותא, כי טובים השנים עם האחד, כשאנחנו ביחד לומדים אנחנו מתחדדים ומתעלים אחד מהשני, ופה זכה עזר, לא זכה כנגדו, אם הוא "זכה"- ז"א שהוא מתנהג בצורה נכונה, שהוא כל הזמן נותן הרגשה טובה לחברותא, שהוא משתף את החברותא, הוא נותן לו כבוד ומעמד, זה גורם שהחברותא יהי' גם לו לעזר, החברותא גם נותן לו הרגשה חיובית, גם הרגשה טובה, וההתעלות היא מתוך מצב של עזר שכל אחד עוזר לשני, זה צורת ההתעלות, "לא זכה"- אז ההתעלות היא בצורה של כנגדו, כל אחד מנסה להוכיח את עצמו, הם ג"כ אולי מתעלים שהרי גם התחרותיות הזאת יוצרת התעלות, עם הרבה עגמת נפש ומפח נפש שכלולה בזה, אבל זה דרך כנגדו, שכל אחד, מי שעסוק עם עצמו זה גורם שהשני גם יהי' עסוק עם עצמו, אז גם אם יוצא מזה איזשהו התעלות, אבל זה התעלות על דרך של "כנגדו", לא על דרך של "עזר", ואנחנו רוצים הרי שזה יהי' רצה עזר, לא שזה יהי' לא זכה כנגדו.

זה נכון שהזכה עזר, לא זכה כנגדו, זה לפעמים גזירה משמים, וזה לא דבר שקשור לבחירה של האדם, אבל בכללות בכל ענייני קשר בין שנים הזכה עזר לא זכה כנגדו, ברוב המקרים זה תלוי בבחירה ובצורת ההנהגה של האדם, וזה בכל סוגי הקשר, גם במה שחז"ל באמת דרשו את זה שם זה ג"כ תלוי ברוב המקרים בבחירה של האדם, אבל בחלק של חברותא מה שג"כ רמוז בענין, זה ג"כ ברוב רובם של המקרים זה תלוי בבחירה של האדם באיזה צורה הוא מנהיג את עצמו בכל המצב של הקשר.

וחז"ל גם דורשים וזה כתוב כבר בגמ' בסנהדרין (כד,א) הגמ' שם אומרת "וָאֶקַּח לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים" (זכריה יא, ז) והגמ' אומרת שבני ארץ ישראל, הם מנעימים, שהם בצורת הלימוד מנעימים זה לזה, ובני בבל הם חובלים, שהם חובלים זה לזה בהלכה, ז"א היה תמיד בכל הדורות שתי צורות איך שנים יושבים ולומדים, האם מנעימים זה לזה בהלכה או חובלים זה לזה בהלכה, בכל מקרה אולי מתקדמים, אבל זה התקדמות עם עזר, וזה התקדמות עם כנגדו, ושכרוכה בהמון עגמת נפש.

בוא נראה, עוד חלק שקשור לעניין הזה שג"כ אנחנו תמיד רגילים להדגיש את זה וכל אחד יקח את מה שנוגע אליו לחיים, נחזור לתחילת הדברים; אם הצורה שאני אנסה להיות בחור טוב או שם טוב, זה יהי' כל הזמן ביחס לאחרים, איך אני ביחס לאחרים, האיך אני ביחס לאחרים הוא תמיד ישבש אותי, כי מה נגיד; נגיד אני אנסה להיות מקום ראשון, האם אני בכלל יכול להיות מקום ראשון?! אז אני אחליט שאני אהי' רק אמצע, מה זה אמצע? אני אהי' מס' 10 יש עשרים בחורים בשיעור, אני מספיק לי להיות עשירי בשיעור, אבל מי אמר שהאמצע שלך, היחס שלך, זה להיות העשירי בשיעור, הרי יכול להיות מתוך עשרים בחורים, עשרים בחורים ברמה פחותה ממך, ואתה בעצם מס' ראשון, עשרים בחורים בעצם ברמה יותר ממך אתה בעצם במס' עשרים, איפה האמצע?! האמצע הוא אף פעם לא יכול להיות ביחס לאחרים, כי האמצע הוא לפי הכישורים והיכולות האמיתיות של כל אחד ואחד, לא לפי איך אני ביחס לחברים, מה הקשר בין זה שבמקרה אני נמצא כאן עם עשרים בחורים מסויימים, ואני כעת אחליט לעצמי איפה אני רוצה להיות- ראשון שני שלישי חמישי עשירי?!

לא זה בכלל המדידה, כי המדידה האמיתית היא לעולם לא תהיה איך אני ביחס לאחרים, כי אני ביחס לאחרים זה לא קובע את הכוחות והיכולות שלי, הכוחות והיכולות של כל אחד ואחד זה לפי מה שהוא, בלי קשר למי נמצא לידו, לכן מאוד חשוב וכדאי שכל אחד ימצה את חושיו את כוחותיו את יכולותיו, יְמַצֵה וישקיע בלגדל את עצמו לא ביחס לאחרים ולא על חשבון אחרים.

נראה עוד נקודה, נגיד אחד מאוד משקיע, ומשקיע אפי' בדרך הנכונה, לא ביחס לאחרים, הוא משקיע ועולה ומתעלה, ובאמת הוא עלה מאוד בצורה מיוחדת, זה גורם שאפי' מישהו שהיה עד היום מעליו, פתאום הוא נהיה מעליו, ברוך ה', והוא עשה את זה, וזה מגיע לו באמת ובצדק, בזכות ובדין, כי הוא באמת השקיע והוא עלה והתעלה, עד שהיה מישהו שעד היום היה מעליו, והוא היום מעל זה שהיה מעליו, אבל הוא זכה לזה בדין כי הוא באמת השקיע ועלה והתעלה מעליו, צריך להבין; אבל לשני זה יכול להיות קצת קשה, כי השני זוכר, זכרה ימים מקדם שהייתי מעליו, והיום הוא עלה והתעלה מעלי, אולי שאני אהי' קצת בן אדם ואני קצת ארכך לההוא את הקושי, ואני לא אנסה כל הזמן להבליט את זה שאני קצת מעליו, אני אעשה את זה שיהי' לו קצת פחות קשה, ואני לא אתן לו כל הזמן הרגשה; תשמע אני מעליך! אלא אני אנסה לתת לו גם הרגשה שכשהוא שואל שאלה או כשהוא מתרץ תירוץ, לתת לו קצת הרגשה, לרכך לו קצת את המצב שהתהפך הגלגל, הרי אם לי היה קורה כזה דבר, שמישהו שעד היום אני הייתי מעליו והוא היום נהיה מעלי, לא נוח לי שהוא יעשה עלי 'כי תשתרר עלינו גם השתרר', לא נוח לי כזה דבר, למה שאני אעשה את זה לשני?! אף שמותר לי, ולכל אחד יש לו את כל הכבוד והזכות והיכולת להשקיע בעצמו ולעלות ולהתעלות.

זאת אומרת כך, צורת העליה היא לא בלנסות להתגדל מעל השני, צורת העליה בלנסות ולגדל את עצמי, אני ישקיע בהתמדה, ביראת שמים, בתפילה, במידות, בשמירת הסדרים, בהתנהגות בוגרת ולא קטנונית ולא ילדותית, ולא בהשתוללויות, ובכל המעלות ששנו חכמים, מצויין, ובהחלט זה יכול לגרום שאני אעלה דרגה, ואעלה שתי דרגות, ואני אעלה כמה דרגות מעל כאלה שעד היום אני הייתי מתחתיהם ואני כיום נהייתי מעליהם, אבל אני צריך כעת להיות בן אדם, ולא להקשות עליהם את המצב הזה, ולא להבליט מידי את זה שאני כעת מעליהם, כמו שאני הייתי מצפה שאם היה הפוך, שהם לא ידרכו עלי, כל אדם לא נוח לו שידרכו עליו, למה שאני אדרוך על אחרים אם לי לא נוח שידרכו עלי?! ואם אנחנו מתנהגים כך, אז באמת העליה היא עליה אמיתית, האהבה והידידות הולכת וגוברת, אין לא קינאה ולא שינאה ולא תחרות, וגודלים.

הייתי רוצה רגע להגיד משפט אחד, אני מבין שכרגע זה חזרה חדשית, לא הייתי כעת רוצה לתת כאן מוסר על חיזוק בחדשית, כי ברוך ה' אתם בחורים נפלאים, ומשקיעים כל אחד לפי מה שהוא יכול, אבל בכ"ז אולי איזה רעיון שיעזור קצת לחדשית כי בכ"ז בחדשית הסדרים קצת יותר ארוכים, הייתי מציע איזה רעיון שאני חושב שהוא יכול לעזור, ואם הרב יסכים איתי אני חושב שזה דבר שיכול לעזור; אם כל חברותא וחברותא בתחילת סדר יקבעו לעצמם עד כמה אנחנו מספיקים בסדר הזה, אנחנו בסדר הזה לוקחים עלינו אתגר להספיק עד מקום זה וזה, איזשהו הספק שנספיק בסדר הזה, זה גורם להם איזשהו אתגר לחזק את עצמם לעמוד בהספק הזה, וזה נותן יותר כוח להתמיד את הסדר שהוא קצת יותר ארוך מסדרים אחרים, מחמת שיש לי כאן איזה משימה שאני לוקח על עצמי, הרבה פעמים יותר נוח אם המשימה היא, למשל אם המג"ש היה אומר; בוא נראה אם תספיקו בסדר הזה כך וכך, שזה יותר מחייב, אבל כשזוג חברותא לוקחים על עצמם את המשימה, גם בידם לא לעמוד במשימה ובסוף להגיע כן לרפיון.

אבל אדרבה בואו ותוכיחו את עצמכם ואת הבגרות ואת העצמאות שלכם, וכמדו' שזה דבר שזה יכול מאוד לעזור, אם אנחנו מאתגרים את עצמינו, אנחנו בינינו, החברותא בינינו לבין עצמינו, שכל בינינו לבין עצמינו זה בעצם בינינו לקב"ה, שאנחנו קובעים לעצמינו שאנחנו משתדלים בסדר הזה להגיע עד כאן וכאן, משהו שידרוש מאיתנו איזשהו אתגר, אני לא אומר שאנחנו צריכים להיות באיזשהו לחץ נוראי, זה לא שיטה, אבל משהו שאנחנו לא יכולים להתבטל חצי סדר ולהגיע לאיפה שייחדנו את עצמינו להגיע, אנחנו צריכים באמת ללמוד במרץ ובחשק כדי להגיע לזה, זה לכאורה עיצה פשוטה קלה ונעימה, והיא גם נותנת לנו אתגר להתמדה, היא גם נותנת לנו אתגר למשמעת עצמית, קביעות, וזה גם מעלה את הדימוי עצמי כשאדם לוקח על עצמו משימות והוא עומד בהם, ובעזר ה' בשם ה' נעשה ונצליח!