יראת שמים 2
אנחנו דיברנו פעם
קודמת על ענין של יראת שמים, הייתי רוצה קצת לסכם בקצרה את מה שדיברנו אז, כי יש
כאן עוד ענין נכבד עד מאוד, זה ממש פלא והפלא, ממש לא יאומן כי יסופר בענין הזה,
רק שזה נדרש קצת להתרענן ממה שדיברנו אז, ממש בקוצר אמרים.
אז אנחנו דיברנו אז,
שהמושג של יראת שמים זה בעצם, שהמציאות היא, שכלפי מישהו שאני חש אותו גדול ממני,
אז כל ההנהגה שלי בסביבה שלו היא הנהגה שונה, הזכרנו אז שאפי' פועלים שעובדים
באיזה מפעל, והם כעת באיזשהו הפסקת ארוחה, והם יושבים ואוכלים את הסנדוויץ שלהם,
והם כעת מפטפטים, מפטפטים בינם לבין עצמם, והבוס עבר פתאום במקום שהם אוכלים, כעת
זה שעת הפסקה, איך שהוא נכנס לחדר, אז צורת התקשורת בין הפועלים היא בנוסח אחר
מאשר לפני שהוא נכנס לחדר, מה קרה? הם כעת בשעת הפסקה, מה קרה כעת? אבל
כשהבעה"ב נמצא פה, אז ההתנהגות היא לא משוחררת, וזה תחושה טבעית כזאת, ולא
מצד שיש חשש פיטורין, הם לא מדברים עליו, הם לא עסוקים בו, הם עסוקים בעניניהם אבל
המציאות היא שזה גורם להם מהלך אחר של התנהלות, אפי' כשהבוס נמצא ברקע, זה ה,
ז"א כשאדם נמצא ליד הבוס ליד האדון אז כל ההתנהלות שלו היא אחרת, זה גם הענין
של מורא רב ומורא אב, ואם, שהמציאות היא שאדם נמצא ליד רבו, הוא לא ישוחח כעת
בפלאפון בצורה משוחררת, גם אם הוא לא מתעסק כעת עם רבו, הוא יצניע עצמו, בלי קשר
לאיסור פלאפונים, מצד זה שהוא לא יכול להתנהל בצורה כאילו רבו לא נמצא פה, זה בעצם
הענין של יראת שמים.
דיברנו אז שזה לא
מצד הפחד מהעונש, כי הפחד מהעונש אפי' יראת העונש, זה לא הפחד מהעונש כפי שדיברנו
אז, כי הפחד מהעונש זה לא נותן איזשהו פחד איזשהו רגש, אם זה רק היה פחד מהעונש
ממש, ז"א אם יש כאן איזה חשמל חי איזה משהוא מחשמל, אז אדם נזהר לא ליגוע בזה
אבל אין כאן איזה יחס או הרגשה של אני מתחת לדבר הזה, אני נזהר יש כאן איזשהו מוקש,
דבר שיכול להזיק אותי אז אני נזהר מזה, אבל זה לא עושה איזשהו הרגש, איזשהו, ויחס
ביני לחשמל מעבר לזה שאני נזהר, אבל יראה זה איזשהו קשר ויחס והרגשה, בדיוק כמו
שאהבה זה איזשהו קשר והרגשה בין האוהב לאהוב, ככה בדיוק ביראה זה איזשהו קשר שהרגש
כל הזמן מחייב איזשהו צורת התנהלות, שמורה שאני תחת מישהו שגדול ממני, כשאני נמצא
מתחת מישהו שגדול ממני, אז הרגש יוצר לי התנהלות וקשר כל הזמן מורה שאני קטן והוא
מעלי, אהבה זה השתוות, ויראה זה ביטוי לעליונות של מי שמעלי ואני מתחתיו.
ודיברנו שכשאדם
מעריך מישהו שהוא גדול ממנו, אז נוח לו לירא ממנו, כמו שכל מי שמעריך איזשהו אדם
גדול, יהיה לו מאוד אכפת, אם יהיה איזשהו חוצפה מאחרים כלפי אותו גדול שהוא מעריך
אותו, אז כמו שאכפת לו שאחרים מתחצפים, אז אכפת לו אם הוא יתנהג בחוצפה, ז"א
הוא רוצה שיהיה מצב שהמעמד של מישהו שהוא מעריך אותו ורואה אותו כגדול, ממנו, אז
כל אדם למרות החשיבות שלו רוצה להרגיש שמישהו שהוא באמת אוחז שהוא גדול ממנו, שאראה
את הגדלות של הגדול ממני מול קטנותי, זה קיים בטבע אצל האדם רצון לזה והתנהלות
כזאת והרגשה כזאת, עכשיו אז בחלק הזה דיברנו שגם יראת העונש, זה לא פחד מהעונש וזה
כמו שקע חשמלי, אלא מפני גדולת האדון שיש בידו לענוש, לא מפני העונש אלא מפני
גדולת האדון שיש בידו לענוש.
עכשיו, בוא נלך עוד
איזה שלב קדימה, הענין של יראת הרוממות, שיראת הרוממות זה בלי קשר לעונש כלל, אלא
זה ענין שלרוב גדלותו ורוממותו יתברך, אז ההכרה ברוממות וגדלות הבורא, זה גורם לנו
יראה ואהבה איך שכתוב ברמב"ם, הרמב"ם כותב (יסודי התורה ב, א-ב): 'הא-ל
הנכבד והנורא הזה מצווה לאהבה וליראה ממנו והאיך הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן
האדם במעשיו וברואיו הנפלאים, ויראה חכמתו שאין לו ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח
ומפאר ומתאווה תאוה גדולה לידע את ה' כמו שאמר דוד: "צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי" (תהלים סג, ב)' אז זה החלק של
אהבה, 'וכשמחשב בדברים עצמם, מיד הוא נרתע לאחוריו, וירא ויפחד ויודע שהוא בריה
קטנה שפלה ואפלה, עומד בדעת קלה לפני תמים דעות', זאת אומרת שההתבוננות בגדלות
הבורא מול שפלות עצמו, אז זה גורם גם לאהבה וגם ליראה, ככה, זה הרמב"ם
המפורסם בתחילת יסודי התורה.
עכשיו בוא נתבונן
ויש כאן נקודה נפלאה עד מאוד, נתבונן האם אנחנו שייכים ליראת הרוממות או מה הסיבה
שהיא לא קיימת אצלנו? אז לכאורה, לנו נראה שהסיבה שאנחנו לא שייכים ליראה הרוממות,
זה בגלל שאנחנו לא מספיק מתבוננים בגדלותו יתברך, כאילו שאנחנו לא מספיק חשים את
שכתוב ברמב"ם: 'יתבונן במעשיו וברואיו הנפלאים, ויראה חכמתו שאין לה ערך ולא
קץ', שאנחנו כאילו חסר לנו התבוננות בענין, ככה לכאורה זה נראה, וככל שכאילו
נתבונן יותר בגדולותו יתברך ובשפלות עצמנו, אז כן נגיע ליראת הרוממות. אבל האמת
היא שנראה, ותיכף נראה גם את האסמכתא לזה, שלא זה הבעיה שלנו, אלא הבעיה שלנו היא
מכיוון אחר לגמרי.
אז בואו נראה,
אנחנו רואים למשל שביחס שבין הורים לילדיהם, יש לפעמים מצב שהבן הוא כבר גדול,
והוא בחברה, יש לו מעמד של איך אומרים; 'הוא בעל בעמיו', הוא כבר גבר, יש לו כבר
חשיבות וערך בחברה, אבל ההורים שלו עדיין מתייחסים אליו כילד, יכול להיות בחור בן
18 -19 -20 ובעיני הוריו הוא עוד ילד אני הייתי מופתע מאוד, זה ממש 'הקרה ה' לפני',
איזה אבא מספר לי על הבן שלו, בן -16, שמידי פעם הוא בא לישון איתו ביחד במיטה,
בחור בן 16 מידי פעם הוא בא לישון איתו ביחד במיטה, האבא מספר לי שהוא, ההתנהלות
שלו עם בנו, זה מאוד מאוד בביקורתיות, ככה הוא אומר לי, והוא מספר לי שהוא לא רוצה
מידי לתת לו הערכה כדי לא להכשיל אותו בגאווה, ומאוד מאוד בביקורתיות, אבל הוא
אומר לי, אבל תדע לך, זה לא פוגם בקשר שלי איתו, הא ראיה הוא בא לישון איתי במיטה,
ז"א הוא הצליח לשוות לבנו כן, שירגיש את עצמו כזה ילד קטן שהוא מחפש תשומת לב
של ילד קטן בן 2 - 3, לישון איתו יחד במיטה משהו לקבל מאבא שלו, מה שהאבא שלו
מכניס אותו 'בסתר כנפיו', ואני מכיר את הבחור הזה, לבחור הזה בחברה יש מעמד חשוב,
הוא יודע לכבד את עצמו, אבל מול אביו הוא מרגיש את עצמו כ"כ קטן, שבעצם הוא
כזה ילד, הוא יחפש צומי של ילד בן 2, ז"א שהמכובדות של בן אדם, ההתנהגות
המכובדת של בן אדם, היא נובעת ככל שהוא מרגיש את עצמו יותר גדול וחשוב, ככה זה
גורם לו להתנהג במכובדות, זה דבר שרואים את זה בחוש, אנחנו יכולים לראות ילד שקצת
מתחיל לגדול, וכבר לא יתאים לו איזשהו סוגי שירות, ילד קטן אין לו בעיה שיקנחו
אותו זרים, יש שלב שהוא קצת יותר גדול, ולזרים הוא לא יתן לקנח אותו, אבל 'תבוא אם
ותקנח צואת בנה' זה כן בסדר כי כלפי אמו הוא עוד מרגיש ילד, אז אין לו בעיה שהיא
תקנחו, אבל כלפי אחר הוא מרגיש חשוב, אז לא מתאים לו שיטפלו בו, וכשהוא גודל עוד
יותר, אז יש מצב שכבר לא מתאים לו גם שהוריו יטפלו בו כאילו הוא ילד, כי הוא כבר
מרגיש את עצמו גדול, עכשיו אז נמצא, שבעצם ככל שאדם מרגיש את עצמו גדול וחשוב, זה
גורם לו יותר בושה מהתנהגות קטנונית, לא מתאים לכבוד של בן אדם להתנהג בקטנוניות,
כשיש לו כבוד עצמי, אבל קודם שיש לו כבוד עצמי, אז מה הבעיה, אין בזה שום בעיה, כי
הוא כ"כ לא מעריך את עצמו, אז אין לו שום לנהל את עצמו, שיהיה לו איזשהו בעיה
בלנהל את עצמו בצורה קטנונית, עכשיו, בוא נשאל ילד קטן בטרם שהגיע לאיזשהו בגרות
וערך עצמי, ישנה שנתחיל להסביר לו עד כמה אבא שלו חשוב, ושאבא שלו מאוד חשוב אז
צריך מאוד לכבד אותו?! אצלו אבא יותר חשוב פחות חשוב, זה הכל אותו דבר, הוא עוד
אין לו איזשהו משהו, שהוא ישווה את עצמו ביחס לאביו שהוא ירגיש שיש הבדל אם אבא
שלו יותר חשוב או פחות חשוב.
אנחנו רואים שבאמת
למשל מי שיש לו שייכות להלכה, והוא ידבר עם איזה מישהו, שהוא יראה שהוא, איך
אומרים שהוא חזק בענין, אז הוא ידבר אליו בהערכה גדולה מאוד, ז"א אם הוא חזק
מאוד בהלכה, כי כיון שהוא מעריך מאוד את עצמו בענין הלכה, אז הוא מודד את ההוא
ביחס אליו וזה נותן לו חשיבות, אחד שהלכה לא תופס אצלו מקום, כן, יש כל מיני רבנים
פחות או יותר, זה לא, אין לו איזשהו יחס שאם מישהו שהוא יותר גדול בענף הזה, הוא
יעריך אותו יותר, בסדר, יש כל מיני רבנים, 'אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון
את ליבו לשמים', אין לו איזשהו הרגשה ביחס אליהם.
וככה זה בכל ענין
ככל שאדם יש לו איזשהו שייכות לנושא, כשאדם יש לו שייכות לנושא, והוא מכיר פתאום
בן אדם שהוא גדול מאוד בנושא ההוא, אז הוא מרגיש מאוד ההערכה אל ההוא, כי אז בעצם
הוא מודד את ההוא מול עצמו, אבל אם הוא 'לא בתורת' בכלל, אם הוא 'לא בתורת' אז אין
לו אמת מידה להכיר את הגדלות של האחר, אז כלום, כולם שווים לטובה, וכולם, הוא עושה
איזה מכנה משותף לכולם.
עכשיו, ממילא אנחנו
ממילא חשים את עצמינו כ"כ חסרי ערך ושפלים מול הקב"ה, שזה 'לא בתורת'
בכלל שזה יתפוס אותנו שהוא מאוד גדול, והוא מאוד מאוד גדול, שזה יתפוס אותנו
כ"כ, שעצם גדלותו יתן לנו איזשהו יחס, שאנחנו נחוש את גודל גדלותו, ואז ממילא
זה יגרום לנו איך להתנהל, כי אנחנו בכלל לא, אין לנו איזשהו צורה של יחס וערך
בינינו אליו, שהכרה בגדלות שלו תגרום לנו בעצם כ"כ, שזה יגרום לנו יותר לירא
ממנו, ויותר לכבד אותו,
עכשיו, בוא נראה מה
באמת האמת, כתוב על אהרון שמשה אמר לו 'קרב אל המזבח', "קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ
וַעֲשֵׂה אֶת חַטָּאתְךָ וְאֶת עֹלָתֶךָ" (ויקרא ט, ז) אז המדרש מביא משל;
למלך שארס אשה, מלך ארס אשה, וכשבא לישאנה, היתה בושה ליכנס לחופה, אמרה לה אחותה
הגיסי דעתך, שלכך נתקדשת לו, תרגישי גדולה, תרגישי ברדקי'ט/ מה פירוש? את הולכת
להיות אשת המלך, כך אמר, כך כשאהרן הגיע ל, היה בוש אמר לו משה 'קרב אל המזבח'
הגיס דעתך שלכך נבחרת.
עכשיו, מה קורה עם
האשה הזאת שהמלך רוצה לשאת אותה, אם היא סתם היתה רואה את המלך, היא לא היתה בושה
ממנו, אבל כשהיא כעת נמצאת במצב שהיא בעצם הולכת לינשא, ללכת, ז"א אני בעצם
יש לי איזשהו מעמד מול המלך, שהמלך הולך לשאת אותי לאשה, האם אני ראויה לכך?! אני
ראויה לכך שאני אשתווה, אני יהיה בעצם באיזשהו מעמד שהמלך בעצם צריך אותי, הוא
צריך לקבל ממני משהו, אז היתה בושה, האם אני שווה לזה?! אמרה לה אחותה: 'הגיסי
דעתך', כן, דעי לך שאת באמת חשובה, המלך צריך אותך, את יכולה להרגיש טוב, אל
תתבישי, המלך צריך אותך. אז כך אמר אהרון למשה: מי אני שאני אלך, כאילו אני אלך
למזבח, אני אלך לכפר בעד העם?! אז אמר לו משה: לכך נבחרת דע לך שהקב"ה מחכה
לך, כן הקב"ה צריך אותך. ז"א שבעצם הקב"ה ברא אותנו עם חשיבות כזאת,
שיש לנו כאילו שותפות, יש לנו כביכול שותפות ויחס, שהקב"ה כביכול צריך מאיתנו
יחס, אני ראיתי שהרמח"ל בדעת תבונות הוא כותב, הוא אומר, שבוא וראה את מעלת
ישראל, שהקב"ה כביכול עשה אותנו שותפים ממש בתיקון העולם, שהוא צריך אותנו,
הוא מדבר שמה על הענין, הרי ידוע שבעצם למה, בעצם כל הענין, הקב"ה הרי הוא
מקור הטוב והוא רוצה להעניק לנו מטובו, אז למה בעצם, היה צריך בעצם את כל התורה
והמצות, הקב"ה רוצה להיטיב לנו שיטיב לנו, בשביל מה צריך בעצם את כל הענין של
התורה והמצוות? אז כתוב, כדי שלא יהיה 'נהמא דכיסופא', אם בן אדם יקבל שכר בלי
להשקיע, אז זה יהיה 'נהמא דכיסופא' ואז זה יהיה חסר בהנאה של קבלת השכר. הוא כותב
שמה, הרמח"ל כותב שמה; שכדי שתהיה ההטבה שלימה, ידע בחכמתו הנשגבה, שראוי
שיהיו מקבלים אותה ביגיע כפם, ואז יהיו בעלי הטובה, ולא שהיתה להם בושת פנים בקבלם
הטוב כמי שמקבל צדקה. וע"ז כתוב בירושלמי 'מאן דאכיל דלא דיליה בעית לאסתכולי
באפיה'
עכשיו, בוא ננסה
רגע, אנחנו מרגישים כלפי הקב"ה איזה נהמא דכיסופא?! אני מתבייש לקבל
מהקב"ה משהו בלי שאני יעבוד?! אנחנו בקטנותינו מרגישים איזשהו יחס כלפי
הקב"ה, שאם הוא יתן לי בלי שאני אשקיע, אוי, אני ממש מתבייש לקבל, ז"א
לא מתאים לי לקבל בלי שאני יעשה משהו, זה אני מרגיש ביחס, יש לי איזה עסק עם איזה
בן אדם, 'הכי אחי אתה ועבדתני חינם' זה לא שאני יקבל בלי שזה, זה היחס
להקב"ה? מה משנה אני יעשה אני לא יעשה, מי אני ומה אני שיש זה, הוא בין כה,
אני אפס ותוהו והוא זה. אבל כתוב לא ככה, כתוב כאן שאנחנו בעצם בדרגת חשיבות כזאת,
שיש לנו קושי של 'נהמא דכיסופא' הוא כותב שמה הרמח"ל; שבחלק הזה אנחנו יותר
חשובים ממלאכים, הוא אומר, מלאכים אין להם בעיה של 'נהמא דכיסופא' המלאכים נהנים
מזיו השכינה בלי בחירה וזה, הוא אומר, ואנחנו יותר חשובים ממלאכים, שאצלנו לקבל
מצב של 'נהמא דכיסופא' זה קשה לנו, זה קשה לנו לרוב חשיבותינו וערכינו יותר
ממלאכים, שמה שיהיה, זה יחסר בהרגשת ההנאה אם אם נקבל בחינם לרוב חשיבותינו.
יש עוד איזשהו
דוגמא, כתוב שמה, שמשה בא להקב"ה אחרי חטא העגל: "מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה" (במדבר יד, טז) אז כתוב שמה במדרש:
אמר הקב"ה למשה; 'אין שלום בעירך', מה זה אתה מגיע, אתה לא אומר שלום, מה זה 'אין
שלום בעירך' שלום, זה תמיד, שאדם אומר שלום זה כאילו, הוא נותן כאילו מהשלום שלו,
הוא מברך כאילו את השני מהשלום של עצמו, לכן אבל לא אומר שלום, כי הוא בעצמו לא
במצב של שלום - של שלם, אבל כאילו אומר שלום, הוא כאילו מברך את השני משלום עצמו,
אז הקב"ה אומר למשה, 'כלום אין שלום בעירך' אז משה אומר להקב"ה 'כלום יש
עבד שנותן שלום לרבו', ככה משה אומר להקב"ה, אמר ליה הקב"ה 'היה לך
לעזרני' כן, 'היה לך לעזרני', א"ל משה, 'ועתה יגדל נא כח ה'' אז משה כאילו כביכול
בא לעזור להקב"ה, כמו שמה, 'ישמעאל בני ברכני' 'ועתה יגדל נא כח ה''.
עכשיו כן, בחור בא
לדבר בלימוד עם הראש ישיבה או עם ר"מ הוא אומר לו, אתה לא אומר שלום?
ז"א בעצם הבחור מתבייש, למה הוא לא אומר שלום? אני אלך להגיד לו שלום אני
קטן, אין איזה יחס בינינו, מה שאני אגיד שלום?
הוא כ"כ גדול שאני אגיד לו שלום?! והנה רבו מגלה לו, כן אני צריך את
השלום שלך, אני מחשיב אותך ברמה כזאת שאני צריך את השלום שלך, ומשה אומר
להקב"ה 'כלום יש עבד שאומר שלום לרבו' והקב"ה אומר לו כן 'כלום יש עבד
שאומר שלום לרבו', כן 'היה לך לעזרני'.
הקב"ה מחפש
אותנו, הקב"ה צריך אותנו, יש יחס ביננו להקב"ה, שהקב"ה כביכול מגלה
דעתו שהוא רוצה אותנו, עכשיו אם יש לנו איזה ערך וחשיבות אצל הקב"ה עד כדי כך
שהוא מחכה לשלום שלנו, אז כשאנחנו מכירים בגדלותו, אז אנחנו כביכול יכולים למדוד
את עצמנו למולו, לראות עד כמה הוא גדול מאיתנו, מתוך הגדלות של עצמינו, אז ככל
שנכיר בגדלותו יתברך אז זה יגרום לנו להתפעל מגדלותו מול עצמינו, ואז יש את מה
שכתוב ברמב"ם; שככל שהוא מתבונן בגדלות של הקב"ה ובשפלות של עצמו, אז
הוא מגיע ליראה ואהבה, אבל אם הוא חש את עצמו כאפס וככלום, אז אין לו שום איזה כלי
מדידה בייחס לעצמו, ואיזשהו יחס בינו להקב"ה שזה יגרום לו הכרה בגדלות של הקב"ה
כדי לירא ממנו, או לכבדו כי הוא בכלל 'לא בתורת' שבכלל, היותר גדול והיותר הקטן
ידבר אליו, כמו נגיד ילד קטן, תגיד לו אבא שלך יותר חשוב פחות חשוב, הוא לא מכיר
מושג של גדלות כדי שיותר גדול ויותר קטן ידבר אליו בכלל.
עוד דוגמא לדבר,
שזה כתוב יותר מפורש, הפסוק בויקרא בבחוקותי "וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי
לָכֶם לֵאלֹקִים" (ויקרא כו, יב), אז רש"י אומר: 'אטייל עמכם בגן עדן כאחד
מכם, ולא תהיו מזדעזים ממני' הקב"ה אומר "וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם",
'אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם ולא תהיו מזדעזעין ממני, יכול לא תראו ממני, ת"ל
"וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים", עכשיו, מה כתוב כאן, 'אטייל עמכם בגן עדן,
ולא תהיו מזדעזעין ממני', יש קשר בין האטייל עמכם בגן עדן ולא תהיו מזדעזעין ממני,
או אין קשר? ז"א לפני שאטייל עמכם בגן עדן אז אין זעזוע, ז"א אנחנו
כ"כ רחוקים שאין זעזוע, אבל הראש ישיבה או הר"מ אומר בוא נטייל ביחד הוא
מזדעזע, מי אני?! אני אטייל עם זה?! כשהוא בא לשאול שאלה את הרב, אין לו בעיה,
בשביל לשאול שאלה הוא בא, הוא תלמיד אז הוא בא לשאול שאלה את רבו, פתאום רבו אומר
לו בוא נטייל ביחד, הוא מזדעזע, אני רבי צריך אותי ורואה אותי איזשהו שווה אליו,
שהוא יטייל איתי, אז הוא מזדעזע, אבל כן, רבו אומר לו כן, "וְהִתְהַלַּכְתִּי
בְּתוֹכְכֶם" 'אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם, ולא תהיו מזדעזעין ממני' אבל
אומר הפסוק, לא ברמה של חברות ממש, אלא 'יכול לא תראו ת"ל "וְהָיִיתִי לָכֶם
לֵאלֹקִים", אנחנו, הרב צריך את התלמיד, הוא צריך והוא נותן ערך לתלמיד, שהוא
רוצה לטייל איתו, ז"א הקב"ה ברא אותנו בדרגת חשיבות שחשוב לו לטייל
איתנו, חשוב לו כביכול לטייל איתנו, אבל לא ממש בדרגה של חברות ממש, אלא רב ותלמיד,
בבחינה של "וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים" אבל לא צריך להזדעזע, אל
תזדעזע, כי אני צריך אותכם, אני צריך אותכם.
עכשיו בוא נשאל,
אבל איך אני יכול להרגיש את עצמי בחשיבות והערכה כביכול מול הקב"ה, כשאני
מרגיש את עצמי ריק וריקן ערום ועריה, איך אני ארגיש חשוב איך אני ידמה עצמי כאיזה
שהוא משהו חשוב? אבל הנה אנחנו רואים שבוחרים מישהו למשרה, הולכים לבחור מישהו
ולתת לו איזשהו שטל'ה איזשהו משרה, מה בעצם עשה אותו חשוב? קבלת המשרה, הרי בחרו
בו למשרה עוד לפני שהוא היה במשרה, ז"א שהמציאות שהוא ראוי למשרה שאותה
הולכים לתת לו, זה בעצם מחמת החשיבות הקיימת בו עוד לפני שהוא קיבל את המשרה, אחרת
למה נתנו לו הרי הוא לא חשוב?! אז הוא באמת חשוב שהוא ראוי למשרה, עכשיו, נתנו לו
את המשרה, והיה אם לא יקח אחריות מספקת על המשרה אשר נתנו לו, אז יכעסו עליו,
ויצעקו עליו, אבל מתוך מה יצעקו עליו? אתה הרי חשוב, אתה הרי יש לך חשיבות, יש לך
משרה, מה זה שאתה לא מתנהג לפי מה שמתאים לחשיבות שלך?! אבל כל מה שיש לדבר איתו,
זה רק מתוך שהוא חשוב, והחשיבות היא עוד לפני שהוא קיבל את המשרה, כי מחמת אותה
חשיבות נתנו לו את המשרה, עכשיו אין אפשרות להשקיע ולהתאמץ מי ש'לא בתורת', מי ש'לא
בתורת' אם הוא ישקיע ויתאמץ הוא יהיה בתורת?! הוא לא בתורת. אם הוא בתורת אז הוא
שייך למשרה, ועכשיו הוא משקיע ועולה ומתעלה, אם הוא לא שווה את זה, מה יעזור שהוא
יתאמץ, מה אני יכול להיות משהו שאני לא, בגלל שאני אתאמץ?! אני יחליט להתאמץ אז
אני יהיה משהו שלא קיים בי?! את מה שקיים בי אני יכול להוציא מהכח לפועל ע"י
התאמצות, לא את מה שלא קיים בי,
בוא נראה אולי עוד
איזשהו התבוננות, שמאיזשהו איסור חמור מאוד, שרואים כתוב בפסוק ככה, אבל זה פשוטו
של מקרא, הדין 'יהרג ואל יעבור' של ע"ז בכל מצב, ז"א לא מיבעיא בן אדם
שהוא בכלל עובד ע"ז, שבכלל רק את הע"ז, אלא אפי' מי, שגם פשוט שמי מאמין
בהקב"ה, אבל הוא חושב שלצבא השמים השמש והירח יש להם איזשהו כוח, אז עובד
ע"ז של 'יהרג ואל יעבור', אז כתוב בתורה כן, בעשרת הדיברות שכתוב על
ע"ז, אז כתוב א-ל קנא, כן, על האיסור של ע"ז כתוב "אֵ-ל קַנָּא" (שמות כ, ד), אז רש"י
אומר שמה: 'מקנא ליפרע ואינו עובר על מידותיו למחול על עוון ע"ז'. גם בניצבים
שמה "וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד" (דברים יז, ג) זה, אז כתוב שמה "כִּי
אָז יֶעְשַׁן אַף ה' וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא" (שם כט, יט) אז גם כן
רש"י כותב: 'אינו מעביר על המידות'. עכשיו מה זה המשמעות הקב"ה "אֵ-ל
קַנָּא" ומבואר ברש"י ש"אֵ-ל קַנָּא" בשום דבר לא כתוב "אֵ-ל
קַנָּא" חוץ מבאיסור ע"ז, "אֵ-ל קַנָּא" אז המשמעות של זה
שהקב"ה כביכול נפגע ומקנא לכבודו, שמה זה שאתה עוזב אותו כמו אבא, שישמע שבן
שלו ילך לחפש אבא אחר, זה פוגע בו, הקב"ה 'מקנא ליפרע ואינו עובר על מידותיו
למחול' כביכול הקב"ה פגוע, כמו בעל ששומע שמה, שאשתו הולכת להכין ארוחות
למישהו אחר, מה פירוש, יש לך שייכות עם מישהו אחר?! אני בעלך ויש לך שייכות עם
מישהו אחר?! וזה כתוב כאן כאילו מצד הקב"ה, שהקב"ה הוא כאילו "אֵ-ל
קַנָּא" אכפת לו זה פוגע בו מה שהולך לעבוד ע"ז, למה זה פוגע בו, מצד
מה, איזה ערך וחשיבות, מה, הגוש אבן הזה הגוש עץ זה מתחרה עם הקב"ה?!
הקב"ה יפגע כביכול מזה, מהשוטה הזה שמשתחווה לעץ ואבן? אבל הפשט הוא,
הקב"ה ברא אותנו חשובים הוא ברא אותנו בחשיבות כזאת, שהקב"ה ברא מהלך
שהוא צריך אותנו, הוא צריך אותנו שנכיר במלכותו, שנכיר בגדלותו, ואם אנחנו עוזבים
אותו אז זה פוגע בו, כי אנחנו חשובים בעיניו, זה לא איזה משהו שמה, שבין השאר זה
קיים משהו, הוא צריך אותנו, הקב"ה צריך אותנו, והוא ברא אותנו במהלך של
חשיבות כזאת, שזה כביכול פגיעה במלכותו אם אנחנו עוזבים אותו, כ"כ זה לרוב
חשיבותינו בעיניו, לא שע"ז יש לה איזה ערך, הע"ז הזאת יש לה ערך משהו?!
אבל אנחנו כ"כ חשובים בעיניו עד כדי כך שאם אנחנו עוזבים אותו, פגענו בו, זה
מבהיל על הרעיון, אבל זה פסוק מפורש, שאנחנו חשובים בעיניו ברמה כזאת שזה פוגע
בהקב"ה 'מקנא ליפרע ואינו עובר על מידותיו למחול', וזה כתוב רק על ענין
ע"ז, שאם יש בנו איזה שהוא חיפוש במקום אחר חוץ ממנו אנחנו פגענו בהקב"ה,
יש גמ' ביומא ובסנהדרין הגמ' מביאה פסוק "כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ,
וְהַמַּסֵּכָה צָרָה כְּהִתְכַּנֵּס" (ישעיהו כח, כ) "קָצַר הַמַּצָּע
מֵהִשְׂתָּרֵעַ", כאילו המצע, המיטה הזאת, היא מידי קצרה בשביל שנים "וְהַמַּסֵּכָה
צָרָה כְּהִתְכַּנֵּס" אז הגמ' שואלת שם מה זה "כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ",
מה הכוונה שהמצע הזה, הציע מצעו כן, המצע הזה קצר מהשתרע? 'א"ר שמואל בר
נחמני א"ר יונתן קצר המצע הזה מלהשתרע עליו שתי רעים כאחד', רש"י אומר
שמה שזה הולך על מנשה שהעמיד צלם בהיכל, כאילו המצע הזה, יש שמה שתי רשויות, המקום
צר מלהכיל שתי רשויות, כביכול גם את הקב"ה, וגם את הצלם של מנשה, אחרי זה אומרת
הגמ' מה זה "וְהַמַּסֵּכָה צָרָה כְּהִתְכַּנֵּס"? אז הגמ' אומרת שהמסכה,
זה הולך על הצלם הזה של מנשה, והפסוק כופל, העגל מסכה, ה'לא תעשו לפני מסכה' המסכה
צרה כהתכנס, אומרת הגמ' א"ר שמואל בר נחמני; ר' יונתן כי הוה מטי להאי קרא
הוי קא בכי, מי שכתב בו "כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם" (תהלים לג, ז) תעשה לו מסכה צרה,
הקב"ה מתלונן שהמסכה הזאת שמנשה הכניס להיכל זה צרה לו רש"י אומר: 'כאשה
שנעשית צרה לחברתה' כאילו הקב"ה מגלה אכפתיות וכאב כביכול, כך כתוב, אז ר'
יונתן הוי בכי, מי שכתוב בו, הקב"ה שהים אצלו זה כלום לא, אכפת לו הוא כביכול
מרגיש כאשה שהכניסו את צרתה לביתה, אז ר' יונתן הוה בכי כי מטי להאי קרא, אז על מה
ר' יונתן בכה כאן מה ריגש אותו כאן, שבכי כי מטי להאי קרא? באיזה רמה של חשיבות,
שאם אנחנו מכניסים מסיכה אז כביכול אנחנו פוגעים בהקב"ה, שהקב"ה מרגיש
שהכניסו צרתו לביתו, זאת אומרת שיש לנו כזאת חשיבות שאנחנו יכולים ככה לגעת
בהקב"ה, הצלם הזה הוא משהו?! רק שאנחנו כ"כ חשובים שאם אנחנו מכניסים
צלם בהיכל אז באמת 'מי שכתוב בו "כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם" תעשה לו
מסכה צרה', אז ע"ז הזאת זה צרה בשבילו?! אבל כך כתוב בפסו' כך כתוב בפסו' אז
זה מראה באיזה חשיבות אנחנו נמצאים.
עכשיו שאנחנו
יודעים שהקב"ה ברא אותנו בכזאת חשיבות, אז יש איזשהו ערך ויחס בינינו
להקב"ה, אז יש מה לדבר על יראת הרוממות שאנחנו נכיר בגדלותו מתוך המצב שגם
לנו יש חשיבות, אז יש לנו את הערך העצמי שלנו
להכיר, אוהו, שהרי הקב"ה הרבה
הרבה יותר גדול מאיתנו, עד כדי כך הוא גדול מאיתנו, כמו שאמרנו שמי שיש לו
שייכות לענין, אז כשהוא מוצא מישהו שהוא יותר גדול ממנו הוא, אז הוא, כי הוא מבין
על הענין הזה, מי שהוא מבין על הנושא הוא שייך לנושא, אז כשהוא מוצא מישהו יותר
גדול הוא אומר פלוני אה, הוא גדול עד מאוד, מי שאין לו שייכות, אז יותר גדול ופחות
גדול זה לא משנה אצלו.
אנחנו רואים את
הרעיון הזה, אנחנו רואים בעוד ענין ממש בדבר מענין מאוד, בענין של תשובה אז אחד
שכבר התחרט במצב של 'יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא', יש לו חרטה וקבלה
במצב של 'יעיד עליו יודע תעלומות', שלא ישוב לזה החטא, לכאורה אז מה הבעיה? מה עוד
חסר, אבל למעשה הדין הוא שבלי וידוי התשובה לא מתקבלת, בשביל מה צריך את הוידוי
הרי זה כבר אוחז במצב של 'יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא' והוא קיבל על
לעתיד, מה עוד צריך את הוידוי, מה הוידוי מוסיף? אז האמת היא שמה שאנחנו יכולים
לשאול כזאת שאלה זה רק בגלל שאנחנו מרגישים את עצמינו כאלה שפלים, שיש לנו בעיה
להתוודות 50 פעם?! אני יגיד וידוי חטאתי עוויתי, יש לנו איזשהו קושי בזה?! אבל אני
זוכר שכשהייתי בחיידר והרבה אמר לפני יו"כ כשהייתי ילד קטן שצריך לבקש סליחה
מאבא ואמא, הרגשתי קושי, אפי' שלא היה מדובר שמה על איזשהו דברים מסוימים, לבקש
סליחה על כל מה שלא התנהגתי לא טוב כל השנה, לא היה איזה דבר מסוים, הרגשתי מאוד
בושה וקושי לענין, למה כלפי הקב"ה אנחנו לא מרגישים איזה קושי? כי אנחנו בין
כה כלום, אנחנו כזה כ"כ אפס ותוהו, שאין לנו איזה יחס שנרגיש איזושהי בעיה
להתוודות ולהגיד חטאתי, עוויתי, פשעתי שמה, עם כל הפירושים עם וכל הקונטרסים, מה
הבעיה?! נגיד נוסח יותר ארוך, יש איזה קושי?! אבל כלפי שאנחנו פגענו במישהו שיש
לנו איזשהו יחס מולו, אז אנחנו קשה לנו, כלומר קשה לנו הווידוי ובקשת הסליחה, כי
אנחנו מרגישים איזשהו ערך ויחס אליו, אבל בעצם הענין של הווידוי הוא גם אדם במצב
של חטא, הוא כ"כ נכבד אצל הקב"ה, עד כדי כך שהצורה שהקב"ה יהיה
מוכן לסלוח לו על המרידה, זה אם הוא יוצא מפיו את זה שהוא היה לא בסדר, הרי בכל
חטא יש גם ענין של מרידה מעבר לגוף העבירה, והצורה שהקב"ה מוכן לסלוח זה אם
אתה מכיר, ומוציא מפיך דברים שהיית לא בסדר, זה התיקון למרידה והקב"ה כביכול
צריך את זה בתור תיקון למרידה, ויש ערך לזה ובלי זה כביכול הקב"ה לא מוכן
לסלוח, והקב"ה צריך את זה כביכול גם מחוטאים, עכשיו אחד שבאמת לא כ"כ
מרגיש את זה האם שווה הווידוי או לא שווה הוידוי, לא יודע זה כאילו קיימתיה כמו
הרבה מצוות שיש להם איזה משמעות עמוקה מה קורה מי שעושה את המצווה עם הכוונה
הפשוטה ועם פחות זה, מה בדיוק הערך אז זה יש לדון בזה, אבל זה המשמעות של ענין
הוידוי אז בעצם זה שהקב"ה דורש מאיתנו וידוי הרי זה מוכיח את רום ערכינו
שבעצם הוא צריך כביכול, והוא נותן לנו, הוא מעריך אותנו, והוא נותן לנו חשיבות
שהתיקון למרידה זה הווידוי.
אולי רק כמה דברים
למעשה בענין הזה, אז איפה בא לידי ביטוי מצב שיש יראה, נגיד להגיד משפט 'יש לך
איזה/ לשה"ר, יש לך איזה לשה"ר עסיסי, משהו ככה, יש לך משהו'? זה מישהו
שיש לו יראת שמים לא מדבר בכזה נוסח, איך אפשר לדבר בכזה נוסח?! 'יש לי עוד מנחה
על הראש היום', מי שיש לו שייכות ליראת שמים לא אומר זה, 'אצלנו שמה, אני מתפלל
באיזה מקום שבר"ה 10 אחרי הכל, 11 אחרי הכל', מי שיש לו שייכות ליראת שמים
אין אצלו כאלה סוג ביטויים, וזה בטבעי אין אצלו כאלה ביטויים, כי הוא מחשיב את
הדברים, איך אפשר לדבר בכאלה סוג ביטויים?!
יש גמ' בנזיר
(נב,ב) יש שמה ר"ע אמר שמה איזה דין על טומאה, אז יש שמה מחלוקת תנאים אם
ר"ע חזר בו או לא אז יש שמה, ר"ש אמר שמה 'עד ימיו היה מטמא אם משמת חזר
בו איני יודע', כאילו הוא אמר ר"ע כל חייו אחז ככה, אולי אם הוא חזר בו זה רק
אחרי שהוא מת, הגמ' אומרת הושחרו שיניו מפני התעניות אחרי זה, ר"ש כאילו תפס
את עצמו איך זה, מפני שאין דרך ארץ לדבר על רבו בלשון הזה, כל ימיו הוא לא חזר בו
אם הוא חזר בו זה רק אחרי שהוא מת, אז זה לא לשון של דרך ארץ, אפי' שכאילו מה הוא
אמר כאן?! אבל זה לא מכבוד רבו לדבר בכזה נוסח, אז הושחרו שיניו מפני התעניות.
כשיש יחס והרגשה של
מורא של כבוד זה גורם שאפי' שיחה פשוטה על מה ששייך לתורה ומצוות ועניני יהדות,
היא לא מדברת באיזשהו משהו שזה יכול לבוא ביטוי של איזשהו היעדר במכובדות, ביחס
לאדם גדול לא מדברים משהו איזשהו ביטוי עליו, איזשהו בדיחה, משהו של קלות, כי לרוב
הערכה והכבוד שיש לנו אליו ביחס להקב"ה.
כפי שדיברנו אז
הצורה של להרגיש את רוממותו יתברך ושפלות עצמנו, זה רק כשאנחנו באמת יודעים את
ערכינו וחשיבותינו, ושהקב"ה בעצם באמת ברא אותנו, ויצר אותנו חשובים כ"כ,
עד שיש איזשהו יחס וערך כביכול בינו לבינינו, ובינינו לבינו, שזה באמת גורם לנו
להרגיש כמה הוא גדול וכמה אנחנו קטנים, אבל רק מתוך הכרת החשיבות, כי אם זה מתוך
שבכלל אנחנו 'לא בתורת' אז משנה אם זה יותר גדול פחות גדול?! זה לא משנה זה, אז
אדרבה ככל שאנחנו בעצם נכיר בערך ובחשיבות שבראנו הבורא, בכזה 'צלם אלוקים' בכזה
חשיבות, שעד שהוא צריך אותנו, ואכפת לו מאיתנו, זה באמת ירומם אותנו ליראת הרוממות,
ולאהבת ה', ולכל המעשים.
