כעס 3

הייתי רוצה רגע לקרוא איזשהו קטע בפי' המשנה להרמב"ם על המשנה באבות (ד-ד) "מאוד מאוד הוי שפל רוח שתקוות אנוש רימה", וז"ל שם: "והנה ראיתי בספר מספרי המדות שנשאל לא' מן החשובים החסידים, ונאמר לו: איזה יום הוא ששמחת בו יותר מכל ימיך? אמר: יום שהייתי הולך בספינה והיה מקומי בפחות שבמקומות הספינה בין חבילות הבגדים, והיו בספינה סוחרים ובעלי ממון, ואני הייתי שוכב במקומי, ואחד מאנשי הספינה קם להשתין, ואהי נקל בעיניו ונבזה שהייתי שפל בעיניו מאד עד שגלה ערוותו והשתין עלי, ותמהתי מהתחזק תכונת העזות בנפשו, וחי השם לא כאבה נפשי למעשהו כלל ולא התעורר ממני כוחי, ושמחתי שמחה גדולה כשהגעתי לגבול שלא יכאיבני בזוי החסר ההוא ולא הרגישה נפשי אליו. ואין ספק שזאת תכלית שפלות הרוח עדי שיתרחק מן הגאוה", ע"כ.

מה היתה השמחה הגדולה של אותו חסיד באותה מקלחת שהוא קיבל? מה היתה השמחה הגדולה שלו? אבל החסיד ההוא רוצה לחיות לפי האמת ולהתרחק מהדמיון, ובאמת שאין שום סיבה לקחת אישי את הסיפור הזה מעבר למה שהיה קורה אם היה איזשהו עביט של שופכין או מי רגלים שבטעות נפל עליו, או שהוא בעצמו הפיל את זה, כמו אם היה עביט מונח על ראש הסולם והוא הלך ליד הסולם ובטעות הוא ניענע את הסולם ונשפך עליו העביט, הרי לא יהי' לו איזה כעס, יהי' לו אי נעימות וצער אבל לא יהי' לו כעס, אותו חסיד הבין את הדבר הנכון שהוא לא נהי' מבוזה במה שקרה כאן, כמו שהוא כותב "ותמהתי מהתחזק תכונת העזות בנפשו", הוא הבין שההוא עז פנים ובזוי כפי שהוא אומר בלשונו, והוא לא לקח את הסיפור הזה אישי, הוא מתייחס לסיפור הזה רק מבחינת הנזק, אם ע"פ דין ובוודאי על פי דין הוא יכול לתבוע אותו בושת, או נזק כי הבגדים צריכים כעת ניקוי יבש וכדו', אם זה נקרא נזק או לא נקרא נזק כשאחד שמלכלך בגד שאפשר לכבס, לא זוכר אם בחושן משפט אפשר לתבוע ע"ז את דמי הכביסה, האם זה נקרא קילקול, זה היזק ניכר או שאינו ניכר, לא יודע, צריך לדעת את גדרי חו"מ על זה, אבל מה שמעסיק אותו זה גדרי חו"מ, מעבר לגדרי חו"מ הוא לא לוקח את זה אישי. והרעיון לא לקחת אישי, כי באמת כל אדם שיראה את האירוע הזה, בעיניו מי יהי' מבוזה ושפל? מי שמתנהג התנהגות כזאת פשוטה, אבל האדם שלו עשו את זה לא נפחת ולא נגרע מכבודו מאומה באמת.

יש כאן גם דבר מעניין מאוד במשניות אבות שנמצאים בש"ס בכרך של ע"ז, על הדף שם יש גם הגהות יעב"ץ, והיעב"ץ מצא לנכון לכתוב הגה"ה על הר"מ הזה, הוא כותב כך: "תיתי לי דאתא עובדא לידי מאחד מבני ברית בזוי ושפל מאוד מפחותי ההמון, שקללני קללה נמרצ' והרבה להכלים אותי ולבזותי בדברים קשים ומרים יורדים חדרי בטן, ואמר אלי שמותר ומצוה לנתק מעי מקרבי ולחתוך מבשרי רצועות, ועדיין לא יש בזה די לפי ערך מעשי, (עם שלא עשיתי לו מאומה רע מימי לא הכרתיו מעולם), וכזה וכזה אמר בקללו, ולא התפעלתי כלל מזה ונענעתי לו ראשי, גם דנתיו לזכות, אמרתי לפי מחשבתו טוב עשה, לפי דמיונו המוטעה הותר לו דמי, ומחלתי לו", ע"כ. היעב"ץ מספר, שגם לי היה איזשהו סיפור דומה כמו לר"מ ואני העברתי, אין לי מה להתפעל ממנו, "ונענעתי לו ראשי, גם דנתיו לזכות, אמרתי לפי מחשבתו טוב עשה, לפי דמיונו המוטעה הותר לו דמי, ומחלתי לו".

רק נסכם בעוד משהו שלישי בענין, באיגרות הרמב"ם יש איגרת שכתב הר"מ, שהרי ידוע שהי' הרבה מחלוקת על הר"מ והיו מקומות ששרפו את ספרי הר"מ, והיו מקומות שיד תלמידי הר"מ היתה יותר חזקה משאר הציבור, ובענין זה הר"מ כותב באיגרת כך: "יש מי שמדבר עלינו רעות והוא מבקש להתכבד בקלונינו, ושמעתי שאתה מחית בידם והתקוממת בזה קצת, אבקשך אל תעשה דבר זה, והייתי מוסיף לו למגדף גדולה ומעלה ואומר כי לשם שמים מתכוין, ולא יזיק לנו, וכופין על מידת סדום, זה נהנה וזה לא חסר", ע"כ. הוא אומר, הרי הוא לשם שמים, הוא קנאי לשם שמים, הוא חושב שאני לא בסדר, זה נהנה וזה לא חסר, האמת לא משתנית בזה שמישהו לא מסכים איתה, והוא מקדש שם שמים כי כוונתו לשמים, לכך אל תמחה בו, כך הר"מ כותב, זה החסידות של הר"מ, כך הוא הרגיש, לא צריך למחות, האמת לא זזה ממקומה, "והייתי מוסיף למגדף גדולה ומעלה, ואומר כי לשם שמים מתכוין, ולא יזיק לנו, וכופין על מידת סדום, זה נהנה וזה לא חסר", כך הר"מ כותב, זאת אומרת שאפשר להגיע לכזאת התבוננות.

החזו"א באו"ח (נו-ד) כותב כך: "מדרך התורה להחזיק שלום עם כל אדם ולהעביר על המידה, וכשם שאין ראוי לחכם לכעוס ולנקום במריע לו מתוך חולי הרוח [-אדם חולה נפש והוא מפריע לשני ומזיק לו וכדו', אין ראוי לחכם לכעוס ולנקום בו]. כך אין ראוי לנקום ולשנוא את המריע מתוך חולי הנפש המשכלת וחסר משקל מידות הטובות, אין בין בליעל למטורף הדעת ולא כלום. כל העונשים הם: היות וחכמת החכמים מוגבלה מאוד ובלתי מספקת לתת לפתאים ערמה, הכרח להשתמש בעונשים להקים גדרי עולם שלא יהיה העולם טרף לשיני בריאי הגוף וחלושי השכל, אבל העונש חייב להיעשות מתוך יגון עמוק נקי מרגש צרות עין בשל אחרים", ע"כ. החזו"א אומר, הרי נגיד אדם שהוא מושחת הוא בעצם "חולה", הנפש המשכלת שלו חולה עד שהוא הגיע למצב שמידותיו מושחתות, אין ראוי לנקום ולשנוא אותו, כי זה מה שהוא, הוא בעל חי, וכי יש מה לנקום ולשנוא בע"ח שהוא מזיק?! צריך רק לבדוק באופן עניני, הוא אומר שרק מה לעשות שחכמת החכמים היא מוגבלה, היא לא מצליחה לתת תמיד לפתאים ערמה, ע"כ "הכרח להשתמש בעונשים להקים גדרי עולם, שלא יהיה העולם טרף לשיני בריאי הגוף וחלושי השכל, אבל העונש חייב להיעשות מתוך יגון עמוק", כי הם אפי' לא בעלי בחירה, הם אנשים בעייתיים ומסכנים.

יש גם עוד דבר, הרבה פעמים לוּ אני אתבונן מה גורם לשני לחשוב ולהתנהג אלי בצורה שהוא מתנהג, אפשר להבין צד למה הוא חושב ככה, א"כ עוד פעם אין כאן משהו, כי הוא לפי הנגיעות שלו ולפי המבט שלו עוד חושב אפי' שהוא עובד עם חוש הצדק, מה יש לשנאות אותו, הרי כל אחד 'כל דרך איש ישר בעיניו', שזה קיים גם בי וגם בשכמותי החלוק עלי. רק צריך לחשוב עניני מה אפשר לעשות כדי למזער את הנזק וכדו', אבל ברעיון באמת אין סיבה לקחת את זה אישי.

רק עוד קריאה של שני קטעים קטנים ונראה הלאה, במאירי בחיבור התשובה (א-ה) הוא מביא כך: "משלי ערב העידו! אחד הנבלים חירף חכם אחד ולא ענהו. שאלוהו: מדוע כי יקלל לא תענהו? השיב: לא אבוא במלחמה אשר המנצח בו מנוצח", ע"כ.

עוד ציטוט אחד, יש ספר "בן המלך והנזיר", כתוב שם משפט כזה: "עריבות המחילה חזקה ממתיקות הנקמה", ע"כ.

בוא נראה אולי ג"כ עוד כמה דברים שכתובים, ואחרי זה נראה, "החינוך" כותב (מצוה רמ"א) וז"ל: "שלא ננקום, כלומר שנמנענו מלקחת נקמה מישראל. והענין הוא כגון ישראל שהרע או ציער לחבירו באחד מכל הדברים, ונוהג רוב בני אדם שבעולם הוא שלא יסורו מלחפש אחרי מי שהרע להן עד שיגמלוהו כמעשהו הרע או יכאיבוהו כמו שהכאיבם. ומזה הענין מנענו השם ברוך הוא באומרו "לֹא תִקֹּם" (ויקרא יט, יח)... משורשי המצוה, שידע האדם ויתן אל ליבו כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סיבה שתבוא עליו מאת השם ברוך הוא, ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון השם ברוך הוא, על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם ידע בנפשו כי עוונותיו גרמו והשם יתברך גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו כי הוא אינו סיבת רעתו, כי העוון הוא המסבב, וכמו שאמר דוד עליו השלום "הַנִּחוּ לוֹ וִיקַלֵּל כִּי אָמַר לוֹ ה'" (שמואל ב' טז, יא) יתברך, תלה הענין בחטאו ולא בשמעי בן גרא. ועוד נמצא במצוה תועלת רב להשבית ריב ולהעביר המשטמות מלב בני אדם, ובהיות שלום בין אנשים יעשה השם שלום להם", ע"כ. זאת אומרת, החינוך מכניס גם קצת אידישקייט, אנחנו צריכים לדעת להכניס גם אידישקייט לחיים, את האמונה והביטחון מותר לנו קצת להכניס לחיים עצמם, זה לא אמור להישאר רק בסדר מוסר.

יש ב"פלא יועץ" (אות נ'): "נמצא שכל העושה עמי טובה או רעה בין בגופי בין בממוני בין בכבודי, שליחותא דרחמנא קעביד ומאת ה' יצא הדבר, וכאשר יהי' יסוד זה קבוע בליבך באמונה שלימה במסמרים בל ימוט, תשכיל ותבין שאין להאשים חבירך כי אם את עצמך שעוונותיך גרמו שה' יענישך ע"י אדם זה, ואילו אדם זה שמצעריני הוא כגרזן ביד החוצב, שאין להאשים את הגרזן בקציצת האילן והשחתת הכלי כי אם את המבצע המחזיק בו - ואלו הם חטאיך! וסוף שיטול הפוגע השליח מיד שולחו כדכתיב "הוֹי אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי" (ישעיהו י, ה), ויתפלל שהשי"ת יחזירנו בתשובה שלימה ושלא יתגלגל חובה על ידו, ובנפול אויבו אל ישמח", ע"כ. נמצא שיש לנו מה לעשות בסוגי ההתבוננויות האלה.

אבל בוא נראה אולי באמת כמה עצות בשטח איך מתמודדים בענין כעס, למי שבאמת נשאו ליבו אותו בחכמה להתמודד עם זה יש כמה עיצות, יש צורה שהיא מאוד מועילה לאדם שמוצא את המציאות שצורת חייו שפה ושם מזדמנים לו סוגי מקרים שהוא רואה שהם חוזרים ונישנים והם גורמים לו כעס ועצבים, יש צורה שאדם ישב עם עצמו, לא בשעת מעשה אלא בשעה ששעתו שעת השקט והוא יכול לשבת עם עצמו ולהתבונן, הסבא מקלם היה קורא לזה "כוח הציור", [היום קוראים לזה "דמיון מודרך"], הוא מצייר לעצמו איזשהו מקרה בדמיון שעושים לו משהו שבדרך כלל זה גורם לו לכעוס, והוא מתבונן כעת למה לא לכעוס, ואיך אני מתמודד ולא מגיע לידי כעס, הוא בוחן כעת כשהכעס לא כ"כ חזק, כשהוא מצד אחד נכנס לרגש הזה והוא נכנס כעת למציאות הכעס, הוא מתבונן כאילו קרה כאן איזשהו דבר שגורם לו לכעס, והוא בוחן כעת במאזני שיכלו ובמבט אמת איך ראוי יותר להתנהג בכזה צורה, ומה חכם להגיב בכאלה סוגי דברים, ותרגילים כאלה עוזרים אחרי זה בשעת מעשה, וזה חוסך הרבה צער ועגמת נפש ובזיונות מתגובות לא נכונות.

[אגב, הרעיון הזה שקיים היום וקוראים לזה "דמיון מודרך", יש בזה שיטות טיפול ידועות, ומשתמשים בזה גם למשל בנושא של חרדות חברתיות, אדם ישב עם עצמו ויתבונן כאילו הוא מוסר "חבורה" והוא מוסר כעת איזה נאום לאומה, ואם הוא רגוע הוא יכול כעת להיכנס לדמיון כאילו זה ככה, וזה נותן לו אחרי זה כח כשמגיע רגע האמת, זה הרעיון של "דמיון מודרך"].

עוד עיצה לכעס, זה עיצה של הסבא מקלם, ומי שבונה בנפשו את זה יחסוך מעצמו גם כן הרבה תשלומי כפל וארבעה וחמישה, הסבא מקלם אמר; שאדם יבנה בעצמו לא להגיב ספונטאני בעת כעס, תעצור לדקה שתים לפני שאתה מגיב, תעצור ואל תגיב ספונטאני, תעצור את עצמך מלהגיב וקח רגע להתבוננות מה מתאים להגיב, מי שבונה בעצמו את השליטה עצמית הזאת כמה הוא חוסך מעצמו אי נעימויות וטעויות או צורך אחרי זה לפייס וכדו', להסביר כמה זה טוב אי אפשר לתאר, יש רעיון לבנות בעצמינו משמעת עצמית לא להגיב ספונטאני, ספונטאני זה בלי שום חשיבה, 'עצור בטרם תעבור', לעצור ולנסות להתבונן, ראיתי בלי סוף מקרים שההתבוננות הזאת הביאה לראות שזה בכלל היה טעות להגיב כמו שרצה, וכמה מקרים שיש תגובה שתשיג את המטרה הרבה יותר טוב, זה פשוט משנה את כל התמונה למי שבונה בעצמו את המהלך הזה.

ב"אורחות צדיקים" (שער הכעס) מובא עוד עצה לכעס, וכך הוא כותב: "קול נמוך מבטל את הכעס, לכן כשיראה אדם שכעסו מתגבר עליו ישתוק או ידבר בנחת ולא ירים קולו בכעסו, כי המגביה קולו בשעת כעסו יתעורר הכעס יותר, אבל קול נמוך והשתיקה משתיקים הכעס", ע"כ.

ראיתי מביאים בשם רבי ישראל סלנטר כמה עיצות נוספות לענין כעס -

עיצה ראשונה: "שיעסיקוהו דברים חשובים יותר". ככל שאדם עסוק בדברים נעלים וחשובים, הוא פחות כועס על מקרה היום יום שזה דברים קטנים. בזיכרוני מזמן מלחמת המפרץ, היה פעם שנסעתי באוטובוס והרדיו היה פתוח, ודיבר שמה שר הדתות, והוא אמר שכעת כבר כמה שבועות שכמעט אין מקרי גירושין, כלומר שהבתי דין לגירושין מושבתים, הוא אמר שכנראה אנשים עסוקים בדברים קצת יותר רציניים בחיים עצמם אז הם מוותרים על זוטות שמביאים אותם לפרק לעצמם את החיים, כך הוא אמר שם. זה בעצם אימרה חכמה, כשאדם עסוק בתוכן חשוב בחייו הוא לא עושה כ"כ עסק מכל מיני זוטות. כמדומני שמבארים את מאמר חז"ל "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם" (ברכות סד,א), כי ת"ח עסוקים בדברים מרוממים ודברים גבוהים מאוד, לכן מקרי החיים הפשוטים פחות תופסים אצלם מקום שע"ז הם כ"כ יתלהטו ויקפידו על חוט השערה, כי הם עסוקים בדברים יותר חשובים.

עיצה שניה: "להרגיל עצמו לעסוק בהטבה לחבירו". אדם שמרגיל עצמו לעסוק בהטבה לחבירו זה בונה בו לב טוב, ולב טוב זה גורם לו לא לכעוס, כי כעס זה בעצם משהו רע, זה להרע לשני.

עיצה שלישית: "שימחול, ושוב אסור לו להתרעם". הוא ויתר על הזכות תביעה, תמחול לו וגמרנו, ברגע שתמחל לו אין לך זכות תביעה, כי אם הוא מחל לו גמרנו החוב נמחק. וזה לפי מה שרבי ישראל ביאר על דברי המשנה (ב"מ עו,ב) "אין להם זה על זה אלא תרעומת", איזה משמעות יש לתרעומת זאת? הוא אמר; לא בכל מצב יש לבן אדם בכלל זכות שיהי' לו טענה על השני, ורק כשהמשנה אומרת אין להם זע"ז אלא תרעומת יש לו זכות תרעומת. והנפק"מ, שראוי לו לזה שהתנהג שלא כהוגן שיראה איך לפייס כדי שההוא ימחול לו על התרעומת, אולי הוא יפצה אותו במשהו בממון או בדברי פיוס בשביל שימחול לו על התרעומת, אבל הוא אומר שעכ"פ איפה שלא כתוב שיש לו תרעומת אין לו את הזכות הזאת, התרעומת זה איזשהו השתלטות על השני, והשאלה היא אם הזכות הזאת קיימת או לא קיימת.

שאלה:

כי השאלה היא האם הזכות הזאת לא תביא אותו בסוף לחובה, דהיינו שאם באמת זה יגרום לההוא לפייס אותו אז זה יועיל לו, אבל אם זה לא יגרום בסוף לפייס אותו, וזה רק גורם לו לרתוח ולגעוש, א"כ הוא כעת רק לוקה בכפליים, בסופו של דבר הוא לוקה בכפליים, לא די בעצם הנזק והצער שהוא חווה כעת, אלא הוא חווה עוד את שעת וחוויית הפגיעה, וחוויית הפגיעה הוא יכול לוותר על זה, או שהוא יכול לא להרגיש נפגע, זה בידי האדם לראות את זה בצורה שלא לקחת את זה אישי.

היה סיפור ששוה לשמוע את זה, סיפר לי אברך אחד, שהיה פעם באחת משבתות החורף הקצרים מאוד, היה ער"ש עם חשיכה ממש כבר קרוב להדלקת נרות, והוא הי' עם כמה מהילדים במטבח שמה כדי לגמור את ההכנות לשבת, 'השמש יבוא ויפנה נבואה שעריך'. בתוך זה קרה שאחד הילדים שהחזיק צינצנת של סלט חצילים עם הרבה שמן זה נפל לו והתנפץ, הארונות מטבח אצלו בבית הם כמין חי"ת, וזה הי' בדיוק באיזור גג החי"ת, כך שכל שלושת הצדדים הוכתמו בשפריץ של חצילים עם שמן בדקות הכי קריטיות, הוא אומר שהי' איזשהו הלם של כמה שניות, ומתוך ההלם הזה שומעים אותו אומר בשיא הרוגע; חברה! תראו שתוך דקה או שתים אין זכר, הוא הקים מיד חפ"ק, תביא כף אשפה, תביא ממחטות לחות, תביא מגב, תביא סמרטוט, וכולם התגייסו למערכת הזאת, והוא ג"כ הי' בעסק, ותוך דקה שתים שלוש העסק נגמר, וכל אחד חזר למקומו בלי שום תגובה יותר. וסיפר לי אותו אברך, שהוא לא זכר אפי' את הסיפור הזה, אבל איזה עשר שנים אחרי זה בת נשואה שלו אומרת, אני זוכרת שהי' בבית לפני עשר שנים סיפור של כזה דבר, וזה נתן לי לכל החיים לראות שאדם יכול לשלוט על עצמו ולא להתפרץ. ובאמת מה יש להתפרץ, אה בדיוק כעת מצאת לנכון להפיל, וכי למבוגר לא יכול לקרות שפעם יפול לו, רק נגזרה גזירה שזה יפול כעת, א"כ מה קרה, מה יש מקום להתפרץ, וכי זה ימנע את הפעם הבאה?! ילד שקורה לו מקרה שנשבר לו וצועקים עליו, יותר סיכוי שכזה מקרה ישנה מאשר אם מתייחסים לזה שזה יכול לקרות לכל אחד, ככל שילד מרגיש שנותנים בו אמון ולא מבקרים אותו הוא לוקח יותר אחריות וזה לא יקרה לו יותר, רק זה יכול לקרות לכל אחד וגם למבוגר יכול לקרות כך, וכי לא יכול לקרות מקרה שנופל ומחליק כלי מהיד?! וכי יש מישהו שלא קורה לו בתוך איזשהו שיעור זמן שמחליק לו מהיד כוס או צלחת מהיד וכדו'?!

עוד סיפר אותו אברך, שפעמים מגיע שולחן שבת, וברוך ה' בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך, הורים מצפים שיהי' אוירה נעימה ונחמדה וזמירות והילדים ישבו ויהי' עונג שבת, אבל את המציאות הרי אנחנו יודעים 'בתוך עמי אנוכי יושבת', לפעמים זה קורה בשבתות הקיץ שגם עייפים והילדים מתחילים לריב אחד עם השני ושמחה וששון שם בסעודה, כולנו מכירים את זה, והוא רגוע במנוחת נפש מושלמת ופועל לפי הענין, כשצריך רגע לגעור הוא גוער אבל הוא רגוע לגמרי. הוא מספר שאשתו שואלת אותו; איך אתה רגוע בכזה קטסטרופה ובכזה בלגן? והוא אומר; אני כבר מראש הרשיתי להם, אני חושב מראש מה בדיוק מתאים לילדים שיהי', וזה כל כך מתאים להם ההתנהגות שלהם, כך שמם נאה להם והם נאה לשמם, צורת ההתנהגות הזאת זה מתאים 'עד יגדל שלה בני', זה הכל לפי התכנית והצפוי מראש, ואני לא לקחתי לעצמי זכות איך יראה השולחן שבת ושהרצון שלי יהי' ששולחן השבת יהי' בצורה אחרת, הם לא ביטלו לי שום רצון כי אני מראש מודע שזה סביר מאוד שזה יקרה, וכשזה קורה זה אדעתא דהכי נשתתפו.

מישהו פעם סיפר לי, שהוא הגיע פעם לרב שטיינמן, והוא אומר לו; שהוא סובל מאוד מצער גידול בנים. הוא שאל אותו; בוא נראה ממה אתה סובל? והוא התחיל לספר לו איזה עשר דקות. הוא אומר לו; אתה סיפרת לי "גידול בנים" אבל לא סיפרת לי "צער גידול בנים". זה ילדים קטנים, זה לא צער גידול בנים, זה גידול בנים, זה עוד לא גדר של צער גידול בנים, ברוך ה' שיש לך ילדים וזה בסדר, וכי אתה רוצה שלא יהי' לך ילדים, אנשים מגדלים ילדים וככה זה נראה.

זאת אומרת שענין גדול הוא שאדם לא מנכס לעצמו, והוא מבין מראש בסוג דברים המתרגשים ורגילים לבוא שככה זה יכול להיות בחיי החברה ויכול להיות בבית, יש דברים שהם באופן טבעי שקורים כאלה סיפורים, והוא מראש לא מנכס לעצמו זכויות שזה לא יקרה, הוא מסכים שהעולם יתנהל לאו דוקא לפי החלומות שלו, ועל כל גל וגל הוא מנענע לו ראשו, כך הוא לא מגיע להתמוטטות, כי לא לקחו לו כלום, הוא לא מרגיש שלקחו לו משהו.

רק אולי נסיים באיזשהו הערה, אתמול יצא איזה התבוננות ואני מקווה שזה אמת, ב"מסילת ישרים" (פי"א) כתוב שכעס אין לו מקום רק בכעס הפנים, גם אב עם בנו ורב עם תלמידו רק כעס הפנים. אבל ב"כוזרי" הוא מביא, שכעס מיועד לווכחנות בחכמה או לכעס על עוברי עבירה. ויש לדון האם יש כאן איזשהו מחלוקת?

יכול להיות כך, אב עם בנו ורב עם תלמידו הבעיה היא, שמה שמעסיק אותם כעת זה המעמד שלהם, אבא מעסיק אותו כעת המעמד שלו, והרב מעסיק אותו המעמד שלו, בעצם הוא משלב את האגו בתוך הכעס, האגו שלו כעת מתנפח וזה גורם לו את הכעס, לכן כדי שזה לא יגיע לכזה מצב הוא צריך לדעת שיהי' רק כעס הפנים, רק למירמי אימתא אאינשי ביתיה, רק פוזה של כעס ובלי כעס הלב, אחרת זה גולש. אבל כעס על עוברי עבירה, ב"מסילת ישרים" עצמו כתוב (פי"ט) שהקינאה 'קנא קינאתי' בעוברי עבירה זה מענפי האהבה, כשאדם כועס על עוברי עבירה זה לא סוג כעס של אגו, זה קינאת אמת, בן אדם בכזה סוג של כעס זה לא כדאי הוא להחריב העולם, זה לא השתלטות הכעס הזה, הכעס הזה זה שירות לקב"ה, וכן כשיש ויכוח בענין חכמה, זה לא התפרצות בכלל, רק הוא כעת עסוק בחכמה והוא מתווכח בדברי חכמה.

ומתוך הדברים האלה נראה, וכמדומני שזה גם המציאות, שכשאדם כועס על עוול שמישהו עושה למישהו אחר זה גם לא סוג כעס של תולדת הגאווה, אלא זה כעס שהאמת איכפת לו, ובאמת זה תגובות אחרות לגמרי בכעס כזה, דהיינו שכשכועסים על עוול שאחר עושה לא לי זה סוג כעס אחר מאשר אדם כועס על סוג עוול שעשו לו, ובזה לכאו' יתיישבו דברי ה"מסילת ישרים" עם ה"כוזרי" הזה.