לא נהגו כבוד זה בזה

הימי הספירה, הם ימים, רגילים לדבר בהם על הענין של 'לא נהגו כבוד זה בזה', באמת שיש הרבה מה לדבר, מה היה שמה, זה הרי תלמידים של ר"ע, תנאים, איך הם לא הבינו, מה בדיוק היה שמה, מדברים מזה המשגיחים והבעלי מחשבה, זה אומר בכה וזה אומר בכה, אנחנו לא ניכנס כרגע מה היה שמה, צריך להתבונן ולדעת מה היה שמה.

אבל אולי בוא נראה, בוא נתבונן אולי, האם לנו יש איזו שהיא בעיה בנושא הזה, האם אנחנו יש לנו איזו שהיא בעיה בנושא של לא נהגו כבוד זה בזה? לכאורה לא, הרי מי שחבר שלי אני חבר שלו ואני ינהג בו כבוד, כי הרי הוא חבר שלי, מי שלא חבר שלי, אז אפי' אם הוא בוועד אבל הוא לא חבר שלי, אין לי קשר איתו, מי שחבר קצת חבר קצת, אז מה, אז לכאורה מה, אנחנו לכאורה אין לנו בעיה בנושא.

אבל באמת אולי בוא נתבונן אנחנו לומדים כאן בישיבה גדולה שיש בה הרבה בחורים, בכל וועד בזמנים הטובים יש למעלה ממאה בחורים, האם באמת אמור להיות איזשהו קשר בין אחד לשני, האם בכלל אמור להיות איזשהו קשר בין אחד לשני, נדון אפי' על חברות ברוחניות, האם החבר הוא רק איזשהו היכי תמצי, היכי תמצי שהצורה שאני עולה זה שיש לי חבורתא או מישהו שאני מדבר איתו בלימוד, זה רק איזשהו הכשר מצווה זה לא איזשהו ענין שיש בו איזשהו ענין בעצם, זה אולי מצב שנוצר, נחמד אולי כשזה נוצר אבל אין בזה איזשהו ענין באמת, או שאולי, אולי יש בזה כן איזשהו ענין, ע"פ תורה יש איזשהו שם איזשהו מושג, של ציבור, קבוצה, חברי וועד, לומדים באותה ישיבה, יש איזשהו משמעות ע"פ תורה למציאות הזאת או אין משמעות, האם אנחנו אמורים להרגיש את זה לצד שיש משמעות, האם זה רק דין מסוים, או שאנחנו אמורים להרגיש איזה משהו.

אז בוא נראה, כדי לראות באמת מה הנכון בענין, אולי נתבונן מה קורה בטבע החיים הרגיל בטבע בצורת איך שהולך ההלוך ילך בעולם בנושאים האלה, ונראה מה הטבע הפשוט של בני אדם בענינים האלה, ונראה מה קורה איתנו, יש מושג בעולם של חברים לעבודה, סתם בני אדם רגילים בעולם, אז יש מושג של חברים לעבודה, חברים לעבודה רגילים לחוות אחד עם השני צער של אחד מהחברים, שמחה של אחד מהחברים, וזה דבר פשוט ומתבקש בצורת החיים הרגילה שחברים לעבודה אם אחד מהם חולה או שקורה לו טרגדיה ח"ו או איזו שהיא שמחה, חבריו לעבודה באים להיות איתו יחד, בעת צערו או בעת שמחתו, זה מציאות קיימת באופן מוחלט בעולם, והמציאות היא שאנחנו רואים שהמציאות הזאתי קיימת לאו דווקא בתור, אז בעבודה יצא לי שהייתי איתו תחת קורת גג אחת, אז זה נתן לי את ההיכי תמצי של להכיר אותו, והתידדתי איתו בלי קשר לעבודה, אבל זה לא נכון, המציאות הטבעית הפשוטה היא שאם אנחנו עובדים עבודה נגיד באותו סרט נע נגיד אפי' אם אני בהתחלה והוא בסוף, זה מציאות שזה מחבר אותנו יותר מחבר אחר לעבודה שהוא גם באותו מפעל אבל בחלק אחר, לא בחלק, בחלק שהוא פחות איתי, והמציאות היא שכל אחד מעובדי המפעל יש לו איזשהו משהו באלה שעובדים שמה, בלי קשר דוקא אם יש לו איזשהו יוצא לו הרבה לפטפט איתו, אנחנו עובדים במקום אחד, אפי' במטבח כאן בישיבה, הערבי והרומני והיהודי, לא יודע, כולם יש ביניהם משהו, הם סוחבים יחד את הפסטה, לא יודע, מקלפים ביחד, הם עובדים במקום אחד וזה יוצר ביניהם ידידות, וזה שיש כאן איזשהו מטרה משותפת שהם כולם מתעסקים בה, מתעסקים באותה מטרה,

יש במואב ומדין שמה, אז "וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן" (במדבר כב, ד) רש"י מביא את זה, זה מדרש (מד"ר שם) שמעולם הם אויבים היו זה לזה שנאמר "הַמַּכֶּה אֶת מִדְיָן בִּשְׂדֵה מוֹאָב" (בראשית לו, לה), אלא מיראתן של ישראל עשו שלום ביניהם, וכל המשמעות של רש"י גם בבלק גם בוישלח (בראשית לו, לה), שזה מוזכר שמה, גם במדרש זה משמע שזה לא סתם ככה, זה משמע שעשו שלום ביניהם, היה איזשהו משהו, היה כאן איזשהו מטרה משותפת, וזה יצר מצב של חברות, זה לא סתם היה רק איזה משהו שעושים איזה משהו ביחד וכל אחד חוזר למקומו, זה יצר איזה שהוא שלום ביניהם, זאת אומרת שזה המציאות הטבעית שקיימת, זה עד כדי כך קיים הדבר הזה, שאפי' בדבר שהוא לגמרי.

יש עוד דבר שמחבר, למשל ר' בר'ל כשהוא הספיד את ר' דוד מישקובסקי הוא היה מנהל של ישיבת כפר חסידים שמה, אז הוא דיבר הוא היה השי'ף/ ברידע'ר הוא היה חבר נסענו יחד באוניה, נסעו יחד באוניה אחרי המלחמה לארץ, גם ר' חיים שלמה היה שמה באוניה, חברים לנסיעה הזאת, חיבר בנסיעה יחד באוניה, אנחנו היינו מסביבנו ים, אין כלום, ואנחנו כאן יחד, הרי יורדי הים באוניות צריכים לומר תודה הגומל, למה הרי אפי' אם לא היתה שום סכנה, למה, המציאות של ים, ים זה מקום סכנה, ומה שאני נמלט מסכנת הים, בתוך איזו שהיא קופסא אז אנחנו יחד בתוך אותה קופסא, ומסביב ים זה יוצר קשר, פעם פגשתי איזה יהודי מבוגר הוא אומר אני הייתי עם השווער שלך באוניה, היינו יחד בנסיעה, זה כבר יצר איזה קשר, אחרי 50 שנה נסענו יחד באוניה לפני 50 שנה, היו שמה איזה כמה ימים ביחד, אבל זה היה באיזשהו משהו שמסביב אין כלום תוהו ובוהו יש ים, אז זה חיבר, זה חיבר שאחרי 50 שנה נזכר בזה.

מי שאצלו זה לא ככה, אז באמת צריך להבין, צריך באמת להבין מה הפשט שיהיה מצב שזה לא ככה, מה גורם לכך שיהיה מצב נגד הטבע הפשוט הזה שנמצא בטבע פשוט של בני אדם, איך יכול להיות שזה לא ככה? אז האמת היא ככה, הדבר שמחבר כשעובדים יחד נגיד באותו מקום עבודה, שיש את התחושה אנחנו יחד עושים כאן איזושהיא עשיה, אנחנו עושים כאן איזושהי עשיה, אנחנו מבשלים כאן אוכל לבחורים, אנחנו בונים כאן ארונות, מרגישים שאנחנו עושים משהו, העשיה המשותפת מחברת, אבל אם אין תחושה של יצירה, אדם לא מרגיש קשר בעצם שאנחנו נמצאים יחד ושנינו לא עושים משהוא רע, או חיים במצב פשוט, חיים במצב פשוט זה בלי שיש בינינו איזשהו משהוא שהוא יצירתי משהו של בניה או יצירה של משהו, אין מה שיחבר, מה שאנחנו ביחד לא עוברים על החוק, או ביחד שומרים חוקים פשוטים, זה משהו שמחבר, אין איזשהו משהו שמקשר בינינו.

יש עוד פרט שקשור לענין, בני אדם עובדים יחד במפעל, ומרגישים פשוט אם אני לא יעבוד אין לי לחם לאכול, אז מרגישים מאוד חזק איזה היעדר יהיה אם אני לא יהיה בעבודה, אז ההרגשה הזאת מה יהיה אם לא יהיה לי עבודה, זה גם יוצר משהו שמחבר בין עוד אחד שהוא איתי יחד, ושתינו יחד אם לא יהיה לנו עבודה מה יקרה.

אבל מה קורה איתנו, אנחנו כל כך חונכנו מנעורינו גדלנו באווירה של תורה וירא"ש עד שזה כזה דבר פשוט שאנחנו בכלל לא מרגישים איזושהיא מעלה ויקר בענין הזה, לרוב זה שזה כל כך פשוט, והפחות מזה זה אפי' לא צד, אין צד בכלל לאיזשהו משהו שחוץ מתורה בעצם לרוב צורת החינוך שלנו, שבעצם זה מצב טבעי שלהקנות את המציאות הזאת של 'אין לנו שיור אלא התורה הזאת', זה יצר מצב שלרוב המעלה הזאת אין בכלל צד, אין איזשהו צד העדר, וזה כזה דבר פשוט שתחילת מעלה היא רק מתחילה באיזו שהיא רמה מאוד מאוד גבוהה, וההרגשה הרגילה שאיזה משהו מיוחד בנו, בזה שאני יושב ולומד יש בזה משהו מיוחד?! זה דבר פשוט כזה שאין כאן איזשהו יצירה ועשיה, זה מציאות מאוד מאוד חזקה בפרט במקום הזה.

בוא נראה, אבל בוא נראה איך תנאים התייחסו לזה, ר' נחוניא בן הקנה יש לו תפילה בכניסתו לביהמ"ד וביציאתו מביהמ"ד, והוא מודה להקב"ה, על מה ר' נחוניא בן הקנה מודה להקב"ה, על זה שהוא לא שבבני'ק, שמת חלקים מיושבי ביהמ"ד ולא שמת חלקי מיושבי קרנות, מי כאן מרגיש מעלה שהוא לא שבבני'ק והוא לא ברחוב, אבל רבי נחוניא בן הקנה כן הרגיש מעלה בזה, וזה לא בכניסתו לביהמ"ד לעודד את עצמו, אולי ככה זה היה בכניסתו נגיד נו, משהו לעודד את עצמו, כשיוצא מביהמ"ד הוא מרגיש טוב, מודה אני לפניך ששמת חלקי מיושבי ביהמ"ד ולא שמת חלקי מיושבי קרנות, והוא מדבר כאן על כאלה שרצים לבאר שחת, הוא לא מודה ששמת חלקי מהלמדנים המעמיקים ולא מהפחות למדנים, אלא עצם היותי מיושבי ביהמ"ד, זאת אומרת שהוא הרגיש מעלה בזה, הוא הרגיש מעלה שזה מילא אותו, אני מיושבי ביהמ"ד ולא מיושבי קרנות, המעלה הזאת של שמת חלקי מיושבי ביהמ"ד, זה כזו מעלה גדולה, שכל מיני חסרונות שקיימים בתוך המעלה הזאת, הם בטלים באלף מול המעלה של שמת חלקי מיושבי ביהמ"ד ולא שמת חלקי מיושבי קרנות.

בלי קשר לחלק הזה שכשחשוב לבן אדם דבר, הוא משתדל שזה יהיה בשלימות ולתקן כל דבר, כן? מישהו שאל אותי ממש לפני חצי שעה, מה הענין לעשות חומרות, יש איזה ענין לעשות חומרות? הרי עיקר הדבר זה זה, עיקר הלכה, מה הענין לעשות חומרות? אז אמרתי לו, אין באמת שום ענין, אבל אנחנו רואים שבכל עניני החיים, אנחנו עושים הרבה מעבר לעיקר הדין, שכשקונים בגד קונים משהו כל דבר אנחנו חשוב לנו זה כשר גם ברמה של פחות אבל אנחנו ככה שיהיה זה, יש איזה כתם קטן או משהו, מה זה כזה, זה טרי'ף?! אבל אם יש משהו לא הכי זה, אז ז"א שכשמחשיבים דבר, אז באמת כבר מדקדקים בזה דקדוק גדול, אמרתי לו זה לא קשור אם חייב או לא חייב, זה מראה האם הנושא הזה חשוב או לא חשוב, כי המציאות היא שכשדברים חשובים, אז יש השתדלות גדולה שזה יהיה בשלימות, ובצורה מיוחדת, זה פשוט מראה מה הבן אדם.

אבל מעבר לחלק הזה שמשתדלים לעלות ושיהיה בשלימות, אבל ברור שהמעלה העיקרית, השמת חלקי מיושבי ביהמ"ד, ולא שמת חלקי מיושבי קרנות, זה דבר שר' נחוניא בן הקנה היה תנא והוא הרגיש הודאה כל יום שהוא הודה בזה, מה נגיד, שאנחנו ככה נולדנו לכזה מצב, בן מלך גם נולד בן מלך והוא מרגיש את עצמו מאוד גבוה מעל העם, למרות שהוא נולד בן מלך, מה שנולדנו על ההר זה לא הכוונה שלכן אנחנו לא אמורים להרגיש מעלה בזה, ומלבד מה שבעצם אנחנו לא נולדנו עם הדרגת תורה ויראת שמים של עצמינו, זה דבר שבנינו את זה, ב"ה שאנחנו נמצאים במצב ובתנאים שיש לנו את האפשרויות את הצורה הכי מושלמת לעשות את זה אבל זה דברים שאנחנו בנינו עוניי ויגיע כפי, ראה האלוקים, שכל אחד מה שהוא השקיע בבניה שלו, בתורה וביראת שמים ובכל עניני העבודה, זה הכל דברים שהבן אדם יצר את זה, כל אחד יצר את זה.

סיפר אחד, סיפר שבבחרותו היה איזשהו מעשה, שאז נפל לו האסימון הוא אומר, ככה היה כלשונו, נפל לי האסימון להבין מה זה מעלת בן תורה, הוא אומר שהוא למד במיר, והיה מעשה נורא של איזה בחור נסע לאיזה טיול, והוא נפל מצוק ונהרג, והיה הרבה דיבורים בישיבה, מה יגידו הראשי ישיבות, בהספד, טיול וזה, כאילו מה יגידו, והוא אמר שר' נתן צבי נעמד להספיד, והוא בכה בכי גדול, איבדנו בן תורה, איבדנו בן תורה, היה בן תורה ואיננו, הוא אומר איבדנו בן תורה, כל ההספד היה הוא לא דיבר שום דבר חוץ מזה, נאבד בן תורה מהציבור, מהציבור נאבד בן תורה, הוא אומר אז שמתי לב ששם בן תורה זה מעלה כזאת גדולה שזה אובדן גדול לעולם בלי קשר אם הוא צריך ליסוע לטיול או לא צריך ליסוע לטיול, נאבד בן תורה, הוא אומר אז נפל לי הערך של בן תורה, יש פחות בן תורה בעולם.

בוא נראה מה קורה כאן, יש איזשהו זמן, שבו גם כאן בישיבה, בחור ישבור את הראש למצוא איזשהי מעלה לחברים שלו, חתן ככה המנהג שמגיע איזשהו שלב בחיים שפעם אחת צריך לעשות לחשוב איזשהו מעלה לכתוב איזשהו קילוסין לחברים, ככה המנהג, והחתנים זה קשה להם, איזה מעלה יש בהם, איזה מעלה יש בחברים איזה מעלה יש מה אני אכתוב, הוא שובר את הראש לחשוב איזה מעלה יש בחברים, היה מעשה בישיבה, שהיה איזה בחור שהוא היה בן עליה גדול, מתמיד גדול ושקוע מאוד בלימוד, היה לו איזשהו התעסקות באיזשהו ענין חסד, שחוץ ממה שהוא ישב ולמד והיה למדן ומתמיד גדול, היה לו איזשהו התעסקות באיזשהו ענין חסד, באופן מופלא, אפי' בלי שזה הפריע לו משהו מהשקיעות שלו, משהו מחוץ לפרשה, באופן שלא פגע כלום בהתמדה שלו, ואותו בחור כל החתנים כתבו לו בעל חסד, בעל חסד, בעל חסד, ברוך ה', מה יכתבו כזה, היה זה, והוא נפגע כל כך, זה מה שיש להגיד עלי, זאת אומרת כאן בישיבה אם מישהו ינהג איזה הנהגה טובה, איזשהו מנהג, יהיה מה לכתוב עליו אבל מה שהוא בן תורה שאין לו שייכות לכל עניני העולם שקוע בלימוד וכל טוב מידותיו, וחכמתו, חכמת התורה, זה כאילו, זה כלום, וברוך ה' שהוא נהג איזה מנהג טוב, נהג חומרא מסוימת או עשה חסד, אז הוא, אז היה לו, אז ברוך ה' היה מה לכתוב עליו.

בוא נשאל שאלה כמה ממכם יש להם אחות בשידוכים, כמה בחורים בישיבה יש לכם שאתם מוכנים לקחת אותם לגיסים, הרי בינונית דידן כעידית דעלמא, אין כאן, אין כאן, הוא לוקח הרי זה דבר לא נורמלי, אין תחושה מספיק של חשיבות אז ממילא אין מה שיחבר, אנחנו לא עסוקים באיזשהו הרגשה שאנחנו מתקדמים ומתעלים ובונים ביחד, אנחנו כולנו מתעסקים ביחד באיזשהו יצירה שהיא החיים עצמם, ושחיי עולם נטע בתוכינו, ואין את ההרגשה הזאת, אז איך יהיה חברות.

יש, מי שראה קצת בספרים שיצאו בשנים האחרונות על גדולי ישראל, אז יש הרבה תמונות של בחורי ישיבות משתי דורות שלפנינו וכדו', גדולי הדור ממש, גדולי הדור וגדולי ראשי הישיבות, שהצטלמו בתור בחורים יחד, יש ר' חיים שמואלביץ יש ר' נחום יש ר' מיכל, ממש הרבה הרבה תמונות של זה, היום אולי יש ליצים שמצטלמים ביחד, למה אז בני עליה כאלו גדולים, הצטלמו יחד היום אין מציאות שבני עליה יצטלמו יחד, למה, ואז צלם זה לא היה פשוט כמו היום שבשניה, זה מזמינים צלם ולובשים בגדי שבת לכבוד זה, איך הם ביטלו מזמנם בשביל להצטלם יחד, הפשט הוא פשוט, הם כל כך החשיבו את הלימוד יחד, הם כל כך הרגישו מחוברים, שכל עת פרידה הם לא יכלו ליפרד, בלי להשאיר איזשהו זכר, זו הרגשה טבעית כזאת הם רוצים להשאיר איזשהו זכר למה שהם עשו ביחד כמה שנים, מה פירוש הם בנו את כל הרוחניות שלהם זה, שהיה קשה הפרידה בלי להשאיר איזשהו זכר לפרידה שלנו, כי החשיבו את מה שעשו.

 יש עוד ענין דבר שאולי יכול להיות סיבה שגורם להיעדר קשר אם מי שהמטרה שלו זה רק ההצלחה האישית שלו, רק האגו שלו זה בעצם מה שמעסיק אותו והצלחת אחרים אולי זה על חשבונו או משהו, ככה זה ההרגשה שלו, הוא עסוק רק בהאדרת עצמו, אז זה לא יעזור מה שגם הוא וגם האחר עוסקים באותו נושא, יש לפעמים שיהיה שתי צרכניות קרובות זה לזה, יש אפשרות להזמין אם מזמינים משאית שלימה של משקאות, אז זה בהנחה, אז יש הנחה גדולה, אז הם נדברים ביחד שתי הצרכניות הנבחרות/, בוא נזמין משאית שלימה, והוא יפרוק חצי סחורה לכאן וחצי סחורה לכאן, אבל כל אחד עסוק שמה בהצלחה שלו, זה לא יצור קשר ביניהם, ובעצם כל אחד רוצה לבלוע את השני, רק יש כאן איזה אין ברירה, למעשה כל אחד חושב שברווח שלו מול המתחרה אז אם הוא יקנה יחד איתו את המשאית, אז ס"ה זה יצא לו יותר זול אז זה שווה לו, או שתי מפלגות מתחרות, והם צריכות להדפיס את חומר התעמולה לבחירות, ובבית דפוס אם מדפיסים כך וכך כמות אז זה יוצא יותר זול, אז הם ביחד זה, אבל כל אחד מדפיס שמה, ממש הם מלחמה עם השני, אז מה, אז זה יגרום איזה חיבור ביניהם, כל אחד עסוק בעצמו, כשיש מצב שצורת ההתנהלות היא על מהלך אפי' מחוסר ברירה, אז צורת ההתנהלות היא שכל הזמן צריך להשתמש עם הענין של חייך קודמין, אפי' באופן שזה מעוגן לפי ההלכה והישרות, אבל זה יוצר מצב של ריחוק, כי בעצם כל אחד עסוק בהישרדות של החיים שלו, אבל באמת אם נתבונן האם אנחנו יש לנו רצון, האם אנחנו שייכים למדריגה שיש לנו רצון שאחרים גם יצליחו, הרי אנחנו רואים, אנחנו רואים הרי, שאם אנחנו נשמע באיזה מקום שאיזשהו כאלה שהיו רחוקים מתורה, התחברו לתורה, ונהיו בני תורה, נשמע שבאיזה מקום מזרחיסטי או חילוני נהיו זה, וזה לא היה פשוט להם זה, אנחנו מאוד נרגיש טוב בזה ונרצה את הצלחתם, זאת אומרת שאנחנו יש לנו ואנחנו שייכים לזה, יש לנו רצון שיתגדל כבוד ה', ושיהיה ריבוי לומדי תורה ושומרי תורה.

החזו"א כותב באיזשהו מקום בקובץ איגרות הוא כותב לאיזה בחור, הרי יש לך הרגש של הצלת ילד מילדי הפליטים, מדרכי מוות לדרכי החיים, איך אינך מרגיש להצלת נפשך, כך החזו"א כותב לאיזה בחור, אז הרי יש לנו, אנחנו וודאי שייכים לדרגה הזאת שחשוב לנו הצלחת אחרים, אז גם אם שיש מצב של 'לשמה ושלא לשמה', 'לצורכו ולצורכה' זה גם מספיק בשביל ליצור איזשהו קשר, איזשהו תחושה של שותפות, אבל יש לנו מה להתבונן בחלק הזה שאנחנו באמת לפי דרגתינו וודאי שאנחנו שייכים לרצון שאחרים גם יצליחו, כדי שיתגדל כבודו.

יש לפעמים שאולי בחור חושב, מילא איזשהו בחור או איזה חברותא שעיקר השטיגע'ן שלי איתו, נו בסדר, אז הוא מרגיש איזשהו זה, הוא מרגיש התעלות מאוד גדולה איתו, היה קשר מאוד חזק והתעלות מאוד גדולה, אז זה יוצר באמת את הידידות, אבל לפעמים איזה חברותא צדדי, שפחות תופס את ה/ כל אחד לפי מה שאצלו פחות עיקרי, אז הוא לא כל כך מרגיש שאיתו הוא עשה איזשהו חייל גדול, שזה יגרום לו באמת להרגשת קשר שביחד עשינו משהו ביחד התקדמנו, אבל אולי בואו נתבונן מה קורה באמת, הרי אנחנו יש לנו כאן קשר אנחנו מכירים הרבה אנשים, כל אחד לפי ענינו מכיר הרבה ענינים, יש כאן הרבה אנשים, ויש למעלה כשנגיע למעלה הרבה אנשים, עם מי אנחנו ניפגש שם? בחיי הנצח שלנו, עם מי אנחנו ניפגש שם? הרי בעצם שמה כל אחד נפגש או עם מישהו מדרגתו שמישהו מדרגתו גם אם הוא נמצא, שהיום הוא בכלל לא ראה אותו שמה הוא יפגש איתו, או עם מישהו שהוא ביחד, שמתוך הביחד נוצר איזשהו מעלה ברוחניות.

זה הרי החיגר על גבי סומא, שמה שכתוב בגמ' (סנהדרין צא,ב) שהקב"ה דן אותם ביחד שמתוך שניהם יצא משהו, או יש גמ' (תענית כה,ב ועי"ש) ששמה ר' שמעון בן חלפתא נדמה לי  ואשתו שמה, שהיו בעניות, וירד להם רגל זהב ואח"ז היא אמרה שולחן של כולם יהיה עם ארבע רגלים ושלנו עם שלוש, משמע שגם בעוה"ב זוגות נמצאים יחד.

הם עשו משהו יחד, אבל הפסטה שאכלתי כאן, את זה אני לא ימצא למעלה, אם היה איזשהו שייכות של משהו שהיה לזה איזשהו מעלה ברוחניות, או ההיפך אם זה היה דברים של נפילה אז ניפגש יחד בגהינום, אבל הדברים של רשות בעלמא שאין בהם שום מעלה זה נגמר, אז בעצם יכול להיות איזשהו דברי הרשות שכאן היה הרגשה של איזשהו קשר עם מישהו, וזה היה קשר נגיד אפי' שלא לדברים אסורים, לדברי הרשות בלי שום איזשהו מעלה, אז גמרנו זה נגמר כאן, שמה אין שום איזה, זה לא קיים שמה אין לזה שום משמעות, ואילו אחד שהוא בר דרגתי, או עשיתי פה איזשהו משהו רוחני משותף, זה ידידות נצחית.

אולי קצת איזשהו הרגש בזה, רואים יצא לשמוע לפעמים מחתנים צעירים לפעמים לא יודע היה וורט היה אירוסין וחוזר לישיבה כאילו שוכח קצת מהמציאות של מה שקורה כאן, אבל פתאום הוא מתבונן הרי יש לי כאן שייכות עם בת שכל החיים שלנו נהיה יחד, הרי זה בעצם זה, אז כשהוא מתעורר פתאום, אנחנו הולכים לחיות יחד בכל החיים בשמחות ובעצב ובחיים הרגילים, כל החיים יחד, פשוט רק הרי רק המוות יפריד בינינו, אז זה נותן לו הרגשה של קשר, זה דבר בטבע, עכשיו אפי' עצם היותינו בישיבה אחת, הרי יש, הרי המציאות היא שבוגרי כל ישיבה, יש עליהם את החותמת של הישיבה, בכל ישיבה יש לה את החותם היחודי שלה, וכל התורה והיידישקייט והיראת שמים, כל ישיבה יש את הזה, יש איזשהו סימן של רבו שלמד, מקום שלמד, יש איזה זה, אז יש כאן איזשהו משהו נצחי, משהו שהוא קיים לעלמא דאתי גם, אנחנו ביחד, ממה נבנה מקום תורה, מכל ריבוי היחידים, גם אם אני לא צריך אבל דרכי היה למישהו אחר, אז זה גם חיבר אותי אז אני גם כן אפגש איתו, קשר של עולם ועד.

בוא נגיד ממה נובע ההלכה, (ב"מ עא,א) שעניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמין, ממה זה נובע ההלכה הזאת, ההלכה הזאת נובעת מרגש טבעי, שאדם מרגיש שעניי עירך קודמין, קרובין ורחוקין, קרוביך קודמין, זה הרגש טבעי, שאמנם נכון שהאסתכל באורייתא וברא עלמא, זה יצר את הרגש הזה, אבל רבינו יונה מדגיש מאוד חזק (בשער ג, לה) שמי שעושה חסד ולא מרחמים, והוא לא מרגיש רחמים והרגשת הלב, רבינו יונה כותב על זה שהוא עובר על דאורייתא, יש שמה "וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ" (דברים טו, י), שלא מספיק לתת צריך שזה יהיה מהרגשת הלב, אפי' שהרגש של חסד הוא גם קשור ל'אסתכל באורייתא וברא עלמא' של חסד, אז מי שזה לא קיים אצלו באופן טבעי, ולא מצד המצווה אז הוא לא שייך אז חסר לו בשייכות של חסד, 'עניי עירך ועניי עיר אחרת, עניי עירך קודמין' זה אמור להיות בהרגשת הלב פשוטה, זה קיים בהרגשת הלב פשוטה, וההשתלשלות, זה מגיע מהשורש הרוחני של ההלכה הזאת, אבל זה קיים בהרגשת הלב פשוטה, הם אנשי עירי אז יש לי אכפתיות עליהם, וזה קודם לי בלב לאנשי עיר אחרת.

אז ממילא זה ברור שאם יהיה התבוננות בדברים האלה, זה ממילא זה יגרום משהו שכל רמות הקשר הקיימות היותר קרובים והיותר רחוקים והקצת, כל רמות הקשר הקיימות זה ייצור מצב של עוד קומה יותר גבוהה, עם האלה שבידידות הידידות תתחזק, עם האלה שקצת זה, זה יהיה קצת יותר, עם האלה שרק להגיד שלום, זה יהיה יותר עם לבביות, קצת להתבונן במציאות שיש לנו שייכות אחד עם השני.

יש, רק נסיים עם איזשהו עניין נכבד מאוד, אני חושב שזה שווה להיזכר בזה בערב שבועות, כתוב "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (שמות יט, ב), וכתוב: 'כאיש אחד בלב אחד', אז המשגיחים הרבה מדברים שאחדות, השייכות בין אחדות לתורה, מדברים הרבה מאוד מזה, כמדומה שאפשר להגיד באופן הרבה יותר פשוט, מה זה הכאיש אחד בלב אחד, אנחנו רואים, וזה מציאות ממש קיימת, שכשיש איזשהו אירוע מסעיר מאוד במדינה, זה יוצר ידידות, כשקורה איזה מצב חירום, נעלמים המחיצות, ופתאום מדברים כאלה רחוקים זה מזה ידברו כידידים, או כן, כשתפסו את בן לאדן אז באמריקה, רבבות רבבות רקדו יחד גם כאלה ממפלגות זה, היה כאן איזשהו מאורע, שהוא כל כך חשוב גם ליריבים, וזה יצר פתאום תקשורת, יצר פתאום תקשורת והרגשת קשר, זאת אומרת כשיש דבר מאוד חשוב, אז לרוב חשיבותו, ושבעצם המטרה הזאת חשובה גם לי, וגם לבן אדם שהוא בעצם יריב שלי, לרוב הערכת המטרה הזאת, זה פתאום מגמד את החילוקים ואת ההבדלים עד שנהיה פתאום זה, אני כמה פעמים ראיתי פתאום כאן באיזה זמנים, בבחירות או באיזה משהו שפתאום דיברו אנשים ברחוב חילונים עם חרדים, היה כאן איזה משהו שתפס את כולם וזה הוריד מחיצות, זה דבר טבעי אז זה ה"וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" כאיש אחד בלב אחד, לא בתור סיבות, הפוך זה הוכיח כמה התורה היתה חשובה, התורה היתה כל כך חשובה להם, שזה יצר כאיש אחד בלב אחד לא בתור שלהגיע לתורה, החשיבות של תורה והערכה של תורה גרם, שההבדלים כל כך מתגמדים מול המכנה המשותף שאנחנו צריכים לקבל תורה, אז זהו "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" כאיש אחד בלב אחד.