לדון לכף זכות 1

בשבועות דף ל' כתוב בגמ': "תנו רבנן "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, טו) הוי דן את חבירך לכף זכות". יש עשה דאורייתא לדון את חבירך לכף זכות, לכאורה המצוה הזאת לא מובנת, צריך ביאור רב מה המשמעות של המצוה הזאת, הרי בכל המצות של הרגשה הראשונים שואלים מה שייך ציווי לבן אדם שהוא ירגיש, נגיד על קינאה שואלים הרי אני מרגיש קינאה כשבבית חבירי אוצר כל כלי חמדה ואצלי ריק וריקן, ואיך לא אקנא?! בשלמא לצוות בן אדם מה הוא יעשה על מה שבידו לעשות; יאכל מצה, יניח תפילין, יתקע בשופר, ישב בסוכה זה מובן, אך מה שייך לצוות בן אדם מה הוא ירגיש? או על "אהבת ה'" - מה שייך לצוות על הרגשה למי שלא מרגיש?

אבל שם עוד יש תירוצים, שבעצם יש התבוננויות שגורמות לבן אדם להרגיש הרגשות, ובזה מובן ששייך לצוות בן אדם מצווה של הרגשה, יש התבוננויות שגורמות לבנ"א להרגיש, וכל מקרה ומקרה כל מצוה ומצוה של הרגשה לפי ענינה יש מה לתרץ שם, אבל הרי העשה של לדון לכף זכות הרי זה ענין של הבנה של מציאות שיכלית, אני ראיתי סיפור ואני מבין משהו, אני מבין מה קורה כאן, לא, תדון לכף זכות, איך אני אדון לכף זכות נגד השכל שלי אם אני מבין?

ברמב"ם בפי' המשנה וברבינו יונה כתוב כל מיני חילוקי דינים בענין העשה הזה של לדון לכף זכות, כתוב למשל שאדם כשר אפי' אם הוא עשה מעשה שרוב צדדים זה לחובה ורק על צד הדחק לדון אותו לכף זכות ג"כ יש עשה לדון לכף זכות, איך זה מסתדר עם ההגיון? איך זה יהיה פתאום לדון לכף זכות כשרוב צדדים לחובה? איך אני אחשוב פתאום שהצד הנכון הוא המיעוט בזמן שההסתברות הגבוהה שהצד הנכון הוא הרוב?

או באדם בינוני כתוב שאם זה רוב צדדים לחובה אין עשה, אבל אם זה ספק השקול או אפי' קצת נוטה לחובה כן צריך לדון לכף זכות, איך אני בעצם יפשוט את הספק לצד זכות כשהוא בעצם נוטה קצת לצד חובה? וגם אם זה היה ספק השקול איך אני אפשוט את זה הרי הא קמך שזה ספק השקול? בקיצור מה שייך לצוות עשה על דבר שאדם מבין, אדם מבין והוא מבין משהו מסוים?

יש איזשהו ווארט מפורסם שאמר אחד הגדולים, לא יודע בשם מי אומרים את זה, הוא אמר, למה נברא שכל עקום? כדי שיוכלו לקיים את העשה של לדון לכף זכות! ועדיין לא הבנתי בשלמא מי שהוא באמת עקום; מי שהוא קרומא'ר אז הוא קל לו לקיים את זה אולי, נוּ לפחות נחמה פורתא לבעל שכל עקום שיש עשה אחד שיותר קל לו לקיים, אבל מה יעשה מי שהוא שכל ישר, איך מעקמים את השכל הישר באיזה שיטה, באיזה מכשירים מעקמים שכל ישר?! ועוד וכי יתכן שיש מצוה שצורת קיומה הוא ע"י עיקום השכל?! עוד יש להתבונן מהו המשמעות והרווח בהך עשה דלדון לכף זכות, מאי נפק"מ מה אני חושב בליבי, הרי לספר לאחרים בלאו הכי אסור לי זה הרי לשוה"ר, לעשות מעשה נגדו גם ודאי אסור לי, למיחש מיבעי, אם המדובר הוא באופן דיש איזה חשש הפסד בעקבות הענין אז בלאו הכי יש את הכללים בהל' לה"ר שלמיחש מיבעי, א"כ איזה משמעות ונפק"מ ורווח יש בזה שבליבי אני דן אותו לכף זכות?

והנה יש בענין הזה דברים נפלאים מאוד ונראה מה כתוב ע"ז.

רבינו יונה בשערי תשובה בשער ג' אות רי"ז כשהוא דן שם על הענין הזה של לדון לכף זכות, הוא מביא פסוק "אֱוִלִים יָלִיץ אָשָׁם וּבֵין יְשָׁרִים רָצוֹן" (משלי יד, ט). ר"י מסביר כך: "האויל יליץ חובה כי יחפש מומי בני אדם ואשמתם ויתן בהם דופי ופגם ולא ידבר לעולם בשבח ודבר טוב הנמצא בם. והמשל על זה כי הזבובים לעולם יבואו וינוחו כולם על מקומות הליכלוך. ואמרו רבותינו: כל הפסול פוסל, ואינו מדבר בשבחו של עולם, ודרכו לפסול בנ"א במומו. ובין ישרים רצון כי דרך הישרים לכסות על כל פשעים ולשבח האדם כי נמצא בו דבר טוב, וזכרו במוסר כי אדם אחד וחכם עברו על הנבילה אמר האדם: כמה מסרחת נבילה זו! אמר החכם: כמה לבנות שיניה!" עד כאן לשון רבינו יונה.

והנה קודם שאנחנו נראה מה הפשט כאן, עכ"פ הפסוק במשלי שר"י מביא אותו על העשה הזה של לדון לכף זכות קורא ללדון לכף זכות "וּבֵין יְשָׁרִים רָצוֹן", דרך הישרים לכסות על כל פשעים, נמצאנו למדים מקרא מלא דיבר הכתוב שהלדון לכף זכות זה הישרות, לא רק שזה לא קרומקיי'ט אלא שזה סמל הישרות ואנחנו תיכף נראה איך זה סמל הישרות.

בוא נתבונן נראה עוד איזשהו שאלה, יש גמ' בשבת (קכז,ב) כתוב שם: "תנו רבנן הדן את חבירו לכף זכות דנין אותו לזכות". מידה כנגד מידה הוא דן לכף זכות ידונו אותו לזכות, לכאורה זה לא מובן, הרי הך עשה דלדון לכף זכות זהו כשאני מסופק, אני מסופק מה קורה בסיפור הזה, מה המשמעות של הסיפור הזה שהאדם עשה, יש צדדים לכאן וצדדים לכאן, אני הרי לא יודע אני לא נביא, טוב, דנתי לכף זכות, אבל מה פירוש הקב"ה ידון אותי לכף זכות, מי איכא ספיקא קמי שמיא, הקב"ה הרי יודע את האמת האם זה היה כאן זכות או חובה, א"כ מהי המידה כנגד מידה? בשלמא כשאני דן את חברי לכף זכות וזה בספק אמיתי מוטל עלי עשה לדון אותו לכף זכות, אך כשיש ספק עלי איך ידונו אותי משמים לזכות, הרי אצל הקב"ה אין ספיקות, ומהי המידה כנגד מידה כאן?

והנה הגמ' שם בשבת מביאה את הסיפור המפורסם: "מעשה באדם אחד שירד מגליל העליון ונשכר אצל בעה"ב אחד בדרום שלוש שנים, ערב יו"כ אמר לו תן לי שכרי ואלך ואזון את אשתי ובני אמר לו אין לי מעות, אמר לו תן לי פירות אמר לו אין לי, תן לי קרקע אין לי, תן לי בהמה אין לי, תן לי כרים וכסתות אין לי, הפשיל כליו לאחוריו, והלך לביתו בפחי נפש, לאחר הרגל נטל בעה''ב שכרו בידו, ועמו משוי ג' חמורים אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים והלך לו לביתו, אחר שאכלו ושתו נתן לו שכרו, אמר לו: בשעה שאמרת לי תן לי שכרי ואמרתי אין לי מעות במה חשדתני? אמרתי: שמא פרקמטיא בזול נזדמנה לך ולקחת בהן. ובשעה שאמרת לי תן לי בהמה ואמרתי אין לי בהמה במה חשדתני? אמרתי: שמא מושכרת ביד אחרים. בשעה שאמרת לי תן לי קרקע ואמרתי לך אין לי קרקע במה חשדתני? אמרתי: שמא מוחכרת ביד אחרים היא. ובשעה שאמרתי לך אין לי פירות במה חשדתני? אמרתי: שמא אינן מעושרות. ובשעה שאמרתי לך אין לי כרים וכסתות במה חשדתני? אמרתי: שמא הקדיש כל נכסיו לשמים. אמר לו: העבודה כך היה, הדרתי כל נכסי בשביל הורקנוס בני שלא עסק בתורה, וכשבאתי אצל חבירי בדרום התירו לי כל נדרי, ואתה כשם שדנתני לזכות המקום ידין אותך לזכות".

מה הפשט בזה הוא רואה עושר ונכסים של אותו אין לי אין לי, והוא צריך לדון אותו לכף זכות, איך זה יכול להסתדר עם ההגיון? יש כאן הרי שאלה גדולה מאוד, יש כאן גם נדל"ן גם מטלטלין וגם בעלי חיים, ואני מבקש ממנו תן לי שכרי והוא אומר לי אין לי, ואני עוד צריך לדון אותו לכף זכות?! מה הפשט בזה?

אבל האמת היא שכנגד השאלה; יש כאן כ"כ הרבה רכוש והוא אומר אין לי, יש עוד שאלה, יש כאן שאלה אבל יותר גדולה; הרי הוא הכיר אותו לאדם כשר, הוא עבד אותו שלוש שנים, הוא היה בוס שלו שלוש שנים, והוא הכיר אותו לאדם כשר והגון, איך יכול להיות שאדם כשר והגון יגיד אין לי אחרי שהוא יודע שעבדתי אותו בנאמנות, ואני מכיר אותו והוא מכיר אותי, והוא אדם מוסרי, איך יכול להיות שהוא יגיד אין לי אין לי ויתכחש למציאות ויתכחש לחיובים שלו, זה קושיא יותר גדולה מהקושיא של ההסתברות הגדולה הזאת שבעצם זה כאן רוב צדדים לחובה; יש כאן רכוש והוא אומר אין לי, ולכך מי שרק לא הולך שולל אחרי מידותיו הנה הקושיא הזאת שלא יתכן שאדם הגון וכשר כזה יתנהג כך, זה אומר שודאי יש כאן איזו סיבה נסתרת שאני לא יודע, אבל לא יתכן שמה שהוא עושה כעת זה ברוע וברשעות, כי אני מכיר אותו לאדם הגון.

הייתי רוצה לספר איזה מעשה שהיה, שאפשר להתבונן בזה את הענין של לדון לכף זכות, סיפר לי את זה בעל המעשה, יום שישי סמוך לשבת, ילד דופק בבית של השכנים והוא מבקש שאמא ביקשה, ביצים או סוכר או שמן משהו כדרך השכנים, טוב הלכו להביא לו, עד דהכי והכי כשחוזרים להביא לו את מה שהוא ביקש הילד איננו, לא עבר יותר משיעור זמן הרגיל שאורך לקחת מהמקרר את מה שהוא ביקש, והילד איננו ואני אנא אני בא; למה הוא ברח? והשכנים היו איכפתיים, והלכו להמבקשים לדעת מה זה ועל מה זה, לא היה קל להוציא מהם למה הוא ברח, מה שהתברר בסוף, המעשה שהיה כך היה, הוא דפק בדלת ופתח אחד הילדים, והוא אמר לו מה הוא רוצה, ופתאום הילד ההוא שומע מהמטבח את האמא שם אומרת: הם כבר דפקו כאן כבר היום פעם אחת, למה הם דפקו עוד פעם?! וידע גם ידע הילד הזה שבאמת זה כבר פעם שניה שהם דפקו שם, ולכך הוא ברח כל עוד נפשו בו. מה התברר מה באמת היה? לאותו משפחה הגיעו אורחים לשבת לפני שעה שעתיים, והניחו חבילותיהם והם יצאו מהבית לסדר בחוץ איזה ענין, כשהיה את הדפיקות האלה בעלת הבית סברה שכנראה האורחים חוזרים, והיא רצתה לתת להם הרגשה של 'הימיש' לכן היא אמרה: הם כבר דפקו פעם אחת, מה הם צריכים לדפוק שוב, הם יכולים להיכנס בלי לדפוק! כך היה מעשה, אתם יכולים ליכנס בלי לדפוק, והיה בדיוק באותו זמן שהילד שמע והוא ברח, כך היה מעשה.

עכשיו בוא נשאל באמת שאלה, שאלה הסתברותית: כשאנחנו חושבים, ילד דופק ושומע מבפנים בת קול שאומרת, כבר דפקו כאן היום פעם אחת, מה הם דופקים עוד פעם! זה מעשה שהיה ככתבו וכלשונו, לכאורה זה יותר מרוב צדדים, ועכ"פ זה ודאי רוב צדדים לחובה, מה כאן לדון לזכות? אבל באמת שיש כאן קושיא יותר גדולה; הרי יש בינינו יחסי שכנות כ"כ טובים, 'ההסכן היסכנתי לעשות לך כה', וכי היה פעם שאתה דפקת ושלחו אותך מהבית?! אנחנו הרי ביחסי שכנות כ"כ טובים מה קורה כאן, וזה קושיא הרבה יותר גדולה מהקושיא איזה צד זכות יש כאן, יש כאן קושיא עצומה ששכנים שחיים בכזה ידידות לא יתכן שיאמרו כן, ואמנם אינני יודע מהי התשובה, צריך לחשוב איזה רעיון, איזה איינפאל, והנה אכן בסוף התברר שיש תשובה.

עוד מעשה ראיתי בספר של הרה"צ רר"ק זצ"ל, שמספר על אברך עני מרוד שבתו נשתדכה ולרש אין כֹל, ונתאגדו חבריו ונמנו לדבר מצוה לקבץ מעות להכנסת כלה וטרחו הרבה בזה. והנה לתדהמתם כשהגיעו לחתונתה שהיתה באולמי וגשל בב"ב נוכחו לראות שהחתונה באולם הגדול הכפול לגברים, ולנשים באולם השמאלי, ואף רמת הסעודה בחתונה בצורה עשירה ויוקרתית במיוחד, ויתמהו איש אל רעהו; הלזה טרחנו כ"כ עבורו בשביל שיערוך חתונה כ"כ יקרה ומנקרת עיניים?! והנה במעשה שכזה אכן רוב צדדים לחובה. ומה נתברר לבסוף? הנה מעשה שהי' כך היה, שידידם אבי הכלה בא לבעל האולם להזמין באולם הקטן הקטן התחתון שמחירו נמוך וסעודה הכי פשוטה שרק קיימת, ומשאמר את שמו, שאלו בעל האולם האם אתה נכדו של פלוני? והשיב הן! ואמר לו בעל האולם שהסבא שהוא נקרא על שמו היה ממכרי ומיודעי משפחת אביו לפני השואה, והיטיב הרבה עם משפחת אביו, ולכך הוא עושה לו חתונה חינם בתורת הכרת הטוב. והנה במקרה זה אף שקשה לחשוב צד זכות רחוק כ"כ, מ"מ יותר קשה לדונו לחובה דהרי הם מכירים אותו לישר ויר"ש בתכלית, והייתכן שישתמש בכספי צדקה לעניני מותרות שכאלו?! וקושיה זו הוא יותר קשה ונכונה מהקושיה עליו איך עשה כן, ואכן כהמסופר נתברר שלא היה שום דופי בהנהגתו.

בקיצור, ברוב הדברים שקשורים למה שכתוב בגדרי הלכה בלדון לכף זכות, הנה מי שבאמת יתבונן בשכל הישר יראה שבאמת הצד זכות הוא יותר קרוב, זה ודאי עכ"פ שבכלל המצוה יש את החלק הזה, את החלק הזה, שאם תעזוב רגע את המידות ותתבונן כאן לפי הענין תמצא את צדדי הזכות.

והנה בהמעשה בגמ' בשבת דלעיל באדם אחד שירד מגליל העליון ונשכר אצל בעה"ב אחד בדרום וכו', הנה אותו אדם היה רבי עקיבא קודם שהיה רבי עקיבא (כך מובא בשאילתות שמות מ'- ובנצי"ב שם). אך כבר מבואר בגמ' כתובות (סב,א) דהוה צנוע ומעלי. ובתוס' שם פירשו, דאף כשהיה ר"ע עם הארץ ואמר מי יתן לי ת"ח ואנשכנו כחמור, רק סבר שהת"ח מתגאין על הציבור. ועד כדי כך היה בעל מעלה שעזב צד מידות רעות ונטה לכף זכות אף נגד רוב צדדים כ"כ, מחמת הקושיה היותר גדולה ועצומה, איך ייתכן שהבעה"ב שהנני מכירו ג' שנים שהנני עובדו כישר והגון יתכחש למחוייבותו אלי.

אבל יש כאן בענין הזה של לדון לכף זכות יש בזה עוד ענין אחר, יש בזה עוד ענין נשגב מאוד בכל הענין של לדון לכף זכות, הרבינו יונה הרי מביא כאן את ה"זכרו במוסר שאדם אחד וחכם אחד עברו על הנבילה אמר האדם כמה מסרחת הנבילה הזו אמר החכם כמה לבנות שיניה". איפה זה הזכרו במוסר? איפה המוסר הזה?

אז באמת אולי לזה הוא התכוון, יש ע"ז בחובות הלבבות בפ' ו' משער הכניעה הוא גם מביא את הסיפור הזה, ושם הוא מאריך הרבה, ואני רוצה רגע לקרוא את הלשון שלו ונראה מה שכתוב כאן: "מסופר על חסיד אחד שעבר פעם בלווית תלמידיו ליד נבילת כלב שהסריחה מאוד, אמרו לו תלמידיו: כמה מסרחת נבילה זו! אמר להם החסיד: כמה לבנות שיניה! וכאשר שמעו תלמידיו את תגובתו התחרטו על מה שדיברו בגנות הנבילה. ועתה צא ולמד, מה אם מכוער הדבר לדבר בגנותו של כלב מת כ"ש שמכוער לדבר בגנותו של אדם חי, ומה אם יפה לשבח נבלת כלב מת בלובן שניה  אם כן כ"ש שחובה לשבח בן אדם שיש בו שכל ובינה, וזאת היתה גם כוונתו של החסיד להדריך את תלמידיו שירגילו את לשונם לא לדבר רע עד שהרגל זה יעשה להם טבע כך שלא יוכלו לדבר רע אפי' על נבילה, וירגילו את לשונם לדבר טוב עד שהרגל זה יעשה להם טבע קבוע כך שידברו טוב אפי' על נבילה סרוחה.

אני רגע כמעט לא מבין מה קורה עם הסיפור הזה עם הנבילה, וכי יש ויכוח אם הנבילה הזאת מסרחת?! יש ויכוח אם שיניה לבנות?! אולי החסיד הזה יקח את הנבילה הזאת וישים את זה בויטרינה בתור איזה מוצג ביולוגי מרהיב עין, מה כאן הנושא?

יש גמ' (ברכות נח,א)  אורח טוב מה הוא אומר? כל מה שעשה בעה"ב לא עשה אלא בשבילי! אורח רע מה הוא אומר? כל מה שעשה בעה"ב לא עשה אלא לעצמו! אינני מבין מה זה קשור לרע וטוב, מה האמת, בעה"ב עשה להאורח או עשה לעצמו, מה זה קשור לרע וטוב, לכאורה זה קשור לאמת ושקר, מה כתוב כאן?

כתוב כאן כך, למעשה הסיפור היה כך, לולי שהיה אורח לא היה בעה"ב מכין ארוחה חגיגית, אך הנה ברוך ה' יש אורח, יש סיבה למסיבה ובעה"ב מכין ארוחה חגיגית, עודו מכין את הארוחה, ויאמר בעה"ב לעצמו בליבו גם אני הקטן אצטרף לסעודה זו, ונמצא עירוב מחשבות, לשמה ושלא לשמו, לצורכו ולצורכה, יש שם תערובת של מחשבות, ובאמת זה לא קשור לאמת ושקר אלא זה קשור לרע וטוב, כי באמת שתי המחשבות היו בליבו, סיבת הענין, תחילת ענין הסעודה היתה עבור האורח, וסופו היה בכוונתו גם על עצמו, או יותר או פחות, זה היה שם עירבוביה, וזה באמת קשור לטוב ורע ולא לאמת ושקר.

ובוא נראה; מה המשמעות כאן טוב ורע או אמת ושקר? זה הולך כך; יש איזשהו דבר שאנחנו רואים את זה במציאות, והיסוד הזה כבר כתוב בר' חיים ולוזינא'ר ברוח חיים על אבות הוא מביא שם הוא כותב על דרך המליצה מאמר הכתוב "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" (משלי כז, יט). הוא אומר ידוע ש"כל הפוסל במומו פוסל" וכל מי שהוא זך לבב לא ירגיש כלל ערמת וחטאי הבריות, אך מי שהוא בעצמו כן מיד הוא ירגיש בחבירו העושה כמעשהו, והכרת פשעי חבירו הוא כמו מראה מלוטשה המראה לאדם צורה כצורתו אם לבן ואם מפוחם, והרואה צורה מפוחמת במראה הלא ידע שבנפשו הוא וליבון הוא צריך, וזהו שאמר "כמים הפנים לפנים" הצורה שהוא רואה במים זה צורתו, מה שהוא רואה ומכיר בחבירו זה גם בקירבו יכון העוול והחסר הזה, והרואה חטא בחבירו הוא בעצמו יפשפש במעשיו כי יש בו אותו חטא.

יש האר"י אמר; "כל הרואה סוטה בקילקולה יזיר עצמו מהיין" אם הוא ראה סוטה בקילקולה הנה כנראה יש בו שייכות להפגם הזה, לפחות איזה שייכות עם הפגם הזה והוא צריך לעשות משהו עם עצמו, אם הוא לא היה לו שום שייכות אפי' לא באיזשהו צד הירהור וכדו' לא היו מזמנים לו לראות סוטה בקילקולה. מה בעצם המשמעות של הדבר הזה? כתוב כאן שההסתכלות של בן אדם על העולם ועל החיים ועל כל אשר נעשה זה כמו מראה, הצורה איך שאני רואה זה מראה מה אני.

למה שזה יהיה כך? זה הולך כך, הרי בעצם כל בן אדם הוא מורכב מכל מיני כוחות, הרי בכולנו בכל בן אדם יש דברים טובים ודברים לא טובים, יש מידות טובות ויש מידות מגונות בכל בן אדם, והכל תלוי בצורה איך שבן אדם מנהל את החיים שלו, מי שלמשל מעמיד את החיים שלו בצורה שהכוחות הפעילים בשטח הם הכוחות הטובים שבו; טוב לב, עין טובה, חמלה, אהבה, חסד, נתינה, אנחנו רואים אצל אדם כזה את מה שהוא כותב: "מי שהוא זך לבב לא ירגיש כלל ערמת וחטאי הבריות". מסתמא כל אחד מאיתנו מכיר כאלה, יש כאלה שיש להם איזשהו טוב לב ועין טובה טיבעית ולא שנובע מתמימות, לא בתמימות אדבר, חכם ופיקח מאוד אבל יש לו איזשהו טוב לב שתמיד הרגש שלו נתפס למעלות, כך זה נתפס לו, כשהוא רואה דבר, הרגש שלו נתפס למעלות לאהוב את הדבר לראות בצורה יפה בעין יפה, באהבה וברחמים בשמחה ובטוב לבב, כך המציאות שזה דבר שרואים מי שמכיר איזשהו מישהו שהוא טוב לב, הוא תמיד מפרגן לאחרים תמיד רואה טוב אצל אחרים, וזה באמת לא קשור להבנה או לחכמה, כי למרות העין טובה שלו ברגש, הנה בשכל הוא קלט את העסק, ואם יבוא איזה פעם נפק"מ למעשה הוא ידע לשלוף מאיזה תא רדום במוח את הנתונים ולפעול לפי זה, אבל ההרגשים שלו משתקפים בהתאם למציאות האישיותית של עצמו ואם הוא טוב הוא רואה טוב, וזה עד כדי כך שכשהוא רואה נבילה הרגש שלו נתפס ללובן השינים, כך זה נתפס לו, ומי שהכוחות הרעים שלו הם אלה שפעילים בשטח וזה המהות שלו, הרי הוא כל הזמן מתחבר לרוע ולחולשות שהוא רואה אצל אחרים המשקפים את מצבו הוא בעצמו.

אנחנו רואים אדם פותח עיתון, בחור פותח עיתון, דבר ראשון הוא רואה שיש שם את המאורסים, זה מה שמעסיק אותו, זה הדבר שמעסיק אותו בעיתון, הולכים לאופטיקאי, אופטיקאי בודק בן אדם וישר הוא מסתכל על המשקפיים אם הוא קנה את זה אצלו או לא, איזה משקפיים יש לו, סנדלר מסתכל על נעליים.

ראיתי פעם, היה פעם שקניתי כובע, וכובע לא קונים כל יום, ומחירו יקר, ושמתי לב שבהופעה הראשונה בחוץ עם הכובע החדש היה לי איזשהו התרגשות; והנני מוצא את עצמי מסתכל ומתבונן על כובעים של אנשים, אורעה כל הפרשה להיות כובע נהפכתי לכובע, כי כרגע הרגש נתפס לכובע זה היה איזה התחדשות, אף פעם אינני מסתכל על כובעים של אחרים כי מה זה מענין אותי, אבל פתאום הנני שם לב שאני רואה כובעים, אף שאף פעם אינני רואה כובעים אלא רואה בנ"א, ופתאום אני רואה כובעים, למה? כי כרגע הרגש שלי על כובע ולכך אני רואה כובעים, ז"א ההרגשים של בנ"א הם נתפסים לפי מה שהוא בעצמו; תאמר לי מה אתה מרגיש, ואומר לך מי אתה!

עכשיו, הדברים האלה הם בעצם גם תוצאה של המציאות האישיותית של הבנ"א שצורת ההסתכלות והמבט שלו זה לפי מה שהוא, אבל יש בזה גם אפשרות שבנ"א יעשה משהו עם עצמו, אם מבינים שבאמת זה דבר מגונה לראות רע; למה לראות רע, הרי אני גם לא מצפה שיסתכלו עלי בעין רעה, אלא אני מצפה שיסתכלו עלי בעין טובה?! וכשאני רואה רע אני מפעיל כוחות רעים ומידות מגונות, כי טוב רואה טוב, ורע רואה רע. ו"הרהורי עבירה קשים מעבירה", כי הרגשות ומחשבות מבטאות את המהות הפנימית של האישיות של האדם.

ודורשי רשומות אומרים על המשנה (נגעים ב-ה): "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו". דה"ק כל הנגעים אדם רואה חוץ - כל הנגעים שרואה בחוץ - מנגעי עצמו הם. והנה זה מפורש בר' יונה "דהאויל יליץ חובה כי יחפש מומי בני אדם ואשמתם, והמשל ע"ז כי הזבובים לעולם באו ונחו כולם על מקומות הלכלוך" - דהיינו שהזבוביות שבו מושכתו למקומות הלכלוך, ו"כל הפסול פוסל", ודרכו לפסול בנ"א במומו והן הן הדברים.

וגם שבעצם כל הסתכלות שלילית היא בעצם הפעלה של מידות לא טובות, הרב דסלר כותב במכתב מאליהו דבר מבהיל, הוא כותב שכל הסתכלות שלילית על אחרים זה מגיע משורש מתכבד בקלון חבירו, אני פעם חשבתי ברוך ה', היכי דמי מתכבד בקלון חבירו? הרי שהייתי ביחד עם ציבור שלם, והיה לי כעת איזה משהו עסיסי להגיד על חשבון מישהו וברוך ה' אני לא עושה את זה יצאתי מידי מתכבד בקלון חבירו, בא הרב דסלר וכותב שאם בליבך אתה חושב איזשהו ענין גנאי על השני זה מגיע משורש מתכבד בקלון חבירו, כי מה זה מעסיק אותך להתעסק בגנות של השני? למה זה תופס לך מקום בלב? זה עושה לך איזשהו הרגשה; זהו הוא מגונה ואני לא! אז אתה בעצם בליבך בונה את עצמך על חורבנו של השני, כך הוא אומר. הנטיה לראות חיסרון בחבירו הוא משורש מתכבד בקלון חבירו, והוא אומר שמי שלא מוצא כף זכות, ידע שאין זה בגלל פיקחותו, הוא חושב אני פיקח אני קולט את העסק, אך הרב דסלר היה קצת פיקח יותר וכותב; שמי שלא מוצא את הזכות ידע שאין זה בגלל פיקחותו אלא חסר לו באהבת חבירו, והראיה שהרי לעצמו תמיד הוא מוצא זכות בכל דבר.

אז בעצם הענין של לדון לכף זכות, מעבר לחלק הראשון שדיברנו שיש בזה באמת מן הישרות גם מבחינה הסתברותית ומציאותית כפי הענין של הפרטי דינים שכתוב בראשונים, יש כאן גם עוד ענין גדול מאוד שהדרך הישרה והטובה זה שבן אדם לא יראה רע, שבן אדם יפעיל את הכוחות היפים והטובים שלו, את המידות של רחמים שיש לו, את הצלם אלוקים שלו, את המידות הטובות שלו, ולהשריש בעצמו לב טוב ועין טובה, הרי כך מבואר בחובות הלבבות שכוונת החסיד היתה להדריך את תלמידיו, הוא הרי בא כאן ללמד אותם משהו עד שזה יהפך להם טבע שלא יוכלו לדבר רע אפי' על נבילה.

אני זוכר שפעם שמעתי על ענין של לשוה"ר, שמעתי פעם אדם שמדבר שלשוה"ר מעבר לכל הלאווין ועשין וארורין הוא מגלה על עצמו במה הוא עסוק, הוא בעצם מגלה על עצמו מה הוא, הוא עסוק בלהיות רע ולראות רע על אחרים, זה גמ' מפורשת הרי בגמ' כתוב שם בד' כיתות שאינם מקבלים פני שכינה, כתוב בגמ' שאחד מהכיתות זה כת מספרי לשוה"ר, ואומרת הגמ' בסוטה (מב,א) שלומדים את זה מהפסוק "כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע" (תהלים ה, ה), כך כתוב בגמ'. אדם שמספר לשוה"ר אנחנו היינו אומרים שזה בנ"א רגיל שסיפר לשוה"ר, אבל הגמ' קוראת לו רע, כי לא א-ל חפץ רשע אתה לא יגור במגורך רע, ז"א מרע יוצא רע, הסיפור לשוה"ר זה נובע מאיזשהו משהו רע שבו שמתוך זה יוצא הרע ממנו.

פעם חשבתי למה אומרים "לשון הרע" לכאורה "לשון רעה", מה זה לשון הרע? לכאורה הפשט הוא לשון של אדם רע! מה זה לשון הרע, לשון הרע? לשון רעה, לכאורה זה מה שכתוב כאן זה לשון הרע, זה לשון של אדם רע.

רק יש דבר אחד; שלא צריך להיות רע כדי לראות רע, לא חייבים להיות רע כדי להיות רע, אלא מספיק שחושבים רע, ז"א מי שמאיזה סיבה רגיל לראות את עצמו רע אפי' אם הוא לא רע, זה כבר יגרום לו לראות אחרים בצורה רעה, ז"א כך; צאו ובידקו, כל הטיפוסים הביקורתיים והמריריים הם דבר ראשון ביקורתיים ומריריים על עצמם, ז"א אלה שחיים עם עצמם בשימחה ובטוב לבב; הם מפרגנים לעצמם הם מעריכים את עצמם כי הם באמת משתדלים ועושים את מה ששייך - הם רואים גם אחרים בצורה טובה. האלה שרואים את עצמם כל הזמן בביקורת כל הזמן מאשימים את עצמם - הם אלה שמועדים לפורענות בדרך כלל לבקר ולראות גם אחרים רע, ז"א לא חייב להיות רע, בעצם מספיק שהוא חושב שהוא רע.

אז בעצם עכשיו יהיה מובן למה מי שדן את חבירו לכף זכות מן השמים ידינוהו לזכות? כי בעצם הצורה השפיטה לשפוט מעשי בנ"א זה לא רק נושא של מציאות יבישה, יש צורת שפיטה שאפשר לשפוט בן אדם בדין; "אם תמצה עומק הדין מי יצדק לפניך בדין". אפשר לשפוט בן אדם בצורה של דין ואפשר לשפוט בן אדם במבט של רחמים, ז"א שאפי' באותו פעולה באותה מציאות אפשר להתייחס בכל מיני היבטים שזה קובע את המשמעות ואת הציון של האדם שעשה את זה, בכלל הלדון לכף זכות זה לראות בעין טובה לראות בעין של רחמים, וע"ז באמת כתוב שמי שדן את חבירו לכף זכות ידינוהו מן השמים לכף זכות. כמו שהרי כתוב שיום כיפור זה זמן של רחמים, הקב"ה ראה שהעולם לא יכול להתקיים בדין, והוא שיתף גם רחמים בדין, שהצורה שדנים בן אדם משמים זה באמת בצורת המשקפיים שלו, מי שחי כל דבר בביקורתיות והוא הולך עם יקוב הדין את ההר, אז גם הולכים איתו עם יקוב הדין את ההר, ומי שחי ברחמים והוא מעביר על הדברים ולא לוקח את זה בצורה ביקורתית כל כך, אז גם היחס אליו משמים הוא גם כך.

ויש להוסיף בהא דראוי להביט בצורה חיובית על אחרים ולא לדקדק עימם במיצוי הדין, דהרי כל אדם באשר הוא אדם רוצה שאחרים יתייחסו אליו בהתחשבות ולהבין אותו, והוא מצפה ומרגיש שכך נכון לדון אותו ושאכן ישר והגון לא לחייבו, ולמה כלפי אחרים לא ינהג כן?! ודו"ק. ועוד הבה נשאל את הדן את חבירו לכף חובה: איך אתה עצמך היית עושה באותם נתונים של חברך לוּ היה לך את אותם תכונות ומצבים, הרי אתה עצמך היית נוהג כמוהו!

[והנה בקרא: "הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט; תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי" (תהלים קלט, כא-כב). ושאל בחור אחד; איך הוא רואה הגנאי? אך יל"פ, דהא מבואר במס"י ב"חסידות", דהקנאה לכבוד ה' היא מענפי האהבה, ורגשי קודש דאהבת ה' רשפי אש שלהבתי-ה מבעירה קנאת ה' צב', ובזה ירגיש זאת מתוך מעלת נפשו. וגם אינו צריך בזה ל"ונתן לך רחמים וריחמך", שלא יגיע להתלמד מזה לאכזריות, כיון שכל האש הלזו היא אש קודש מתוך אהבת ה', ובטבע הוא זה דכשמתעורר שנאה לרשעים מתוך אהבת ה' אמיתית ופנימית אין זה ממקום רע אלא תיקון המידה למצוה וחיובי, כ"עז" כנמר לעשות רצון אביך שבשמים, היפך "עז פנים" לגיהנום, ובהורג עיר הנידחת ואינו בתכלית האהבה וקינאת ה', צריך לסייעתא דשמיא ד"ונתן לך רחמים וריחמך" שלא יגיע לאכזריות, כיון דצורת עשייתו אינה ספוגה בקינאת ה' אלא בחיוב הדין וצריך לזכות דונתן לך רחמים, אך כשכולו לה' הנה בטבע יגיע מזה רק לעידון ולטובה ולא לצד לא טוב].

קראתי פעם בספר "חפץ חיים חייו ופעלו" (מ. ישר) הוא מספר סיפור, והוא אומר שהוא הכיר את בעל המעשה, הוא אומר שהוא פעם הלך עם החפץ חיים והם הזדמנו לאיזה אכסניה, והיה שם איזה יהודי מבוגר שהוא התנהג מאוד בחוסר עדינות ובניבול פה ובצורה מאוד לא יפה, והח"ח לא יכל לתת את זה והוא רצה ללכת לדבר איתו. אמרו לו; כבוד הרב לא כדאי להתעסק איתו הוא מסוכן, אין לו בעיה גם להרים יד לא כדאי להתעסק איתו. הח"ח שואל אותם; מה טיבו של עובר זה? אז הם אמרו לו; הוא קנטוניסט, הוא פנסיונע'ר של צבא ניקולאי! הח"ח החליט שהוא ניגש אליו, הח"ח ניגש אליו, חיבקו גיפפו נישקו והרעיף עליו את כל החמימות של הח"ח, זה לא היה חיבוק דוב, חיבוק של הח"ח זה חיבוק שזורם שם משהו חם, משהו רך שממיס נוקשות, והח"ח אומר לו אני מקנא בך עם כל החמימות של הח"ח. וזה פעל משהו, הוא שואל אותו; מה אתה מקנא בי? מה יש לקנאות בי?! אומר לו הח"ח; הגע עצמך! ילד בן שבע לקחו אותו מבית הוריו, שמו אותו, הרי היו לוקחים אותם שם לחינוך רוסי עשרים שנה, זה אי אפשר לתאר איזה שמד שעשו להם ואיזה ייסורים ואיזה השפלות ובאיזה עינויים שעשו להם כדי להכשיר אותו להיות מוכשר להיות חייל, ואחרי זה עוד עשרים וחמש שנה בצבא הקיסר, רוב הקנטוניסטים שכחו בכלל שהם נולדו יהודים מרוב השמדות והסבל שהם עברו, והנה אתה זוכר שאתה יהודי ונשארת יהודי מי יעמוד במחיצתך כך הח"ח אומר לו וממשיך כך לשבחו ולפארו, וכשהח"ח הרגיש שזה פועל אצלו שהדברים פועלים אצלו, אז הח"ח אומר לו; ואם אתה תתקדם עוד צעד אז בכלל מי יעמוד במחיצתך, וכך הוא נפרד ממנו בשמחה ובטוב לבב, עד כאן הסיפור.

הוא מספר - ישר - שהוא הכיר את אותו אדם, אותו אדם עזב את הבית מרזח שם את המושב ליצים שהיה יושב והלך לביה"כ, טוב מה יכול כזה עם הארץ לעשות הוא היה חמישים שנה ב... אבל לקרוא הוא ידע, היה יושב עם תהילים והיה אומר כל היום תהילים בביה"כ, תחת מה שהוא היה יושב ומבלה את זמנו שם ישב בביה"כ עם תהילים, והוא אומר; מעידני עליו, כך הוא כותב הוא הכיר אותו, שבזמן קצר נשתנה קלסטר פניו ונהיה פנים של עדינות של יהודי של צדיק וירא שמים, עד כאן הסיפור.

עכשיו, יש לי שאלה; הח"ח עשה כאן יש מאין או יש מיש, זה מהיש של הח"ח אבל מה הוא עשה כאן מהיש שלו יש מאין או יש מיש? הרי הח"ח בעצם גילה בו את הניצוץ היהודי שהיה בו, הח"ח בעצם גילה בו את מה שיש בו וחדר לתוך הקליפות שם עד שהוא הגיע לנקודה שם שנשארה בו, ובעצם כל מה שהח"ח אמר זה באמת נכון; באמת שיש מה לדרוש ממנו?! יש מה לתבוע מכזה אחד?! אז באמת יש רק מה להתפעל על זה שאחרי עשרות שנים של מה שהוא עבר הוא עדיין לא השתמד, הנה זה צורה מה עושה מי שיש לו לב טוב איך הוא רואה דברים, הרי כך כשרואים בן אדם מתנהג בכזה גסות בכזה פריצות בכזה ניבול פה מסתכלים עליו בצורה כ"כ שלילית, והח"ח רואה כאן את מה שעומד מאחורי זה, לפי החינוך שלו התינוק שנשבה הזה הוא בעצם מסכן ויש עוד מה להעריך אותו ע"ז שהוא לא השתמד, עד כדי שבכוח זה שהח"ח מקרין לו את האהבה וההערכה ע"ז אז הוא יצא מעמק הבכא הזה והלך ונהיה צדיק גמור, זה בעצם חלק נכבד בענין של לדון לכף זכות, שלדון לכף זכות הוא תוצאה של לב טוב והוא יוצר לב טוב, עד שזה בדרגה הכי גבוהה זה מגיע שאפי' על נבילה סרוחה ג"כ תופסים את זה בעין טובה, ויש בזה עוד הרבה מה להאריך איך להתבונן ולדון לכף זכות, אבל לפחות זה היה איזה פתח בענין הזה.