מבט בני ישיבה על עצמם

ידוע שיש הרבה אנשים שמרגישים את עצמם בסדר, והם מרגישים שגם אם פה ושם יש עליהם איזשהו השגה, אבל בגדול בשורה האחרונה בשורה התחתונה הם מרגישים את עצמם בסדר וטובים, כך הם מרגישים! אבל האמת היא שזה לא כך, כמו שכתוב "כָּל דֶּרֶךְ אִישׁ יָשָׁר בְּעֵינָיו" (משלי כא, ב), והרבה פעמים יש כאלה שהם אוחזים על עצמם שהם טובים ומצויינים, אבל אנחנו מכירים את האדם הזה טוב, ואנחנו יודעים שיש מרחק גדול בין מצב מצויין למצב של אותו אדם, המציאות הזאת היא תופעה מאוד מוכרת ומצויה בעולם הגדול והכללי, מחוץ לבית המדרש זה ודאי מצוי כזה סוג הסתכלות ומבט בכמות גדולה.

בישיבות זכינו שהתופעה הזאת היא יותר פחותה מאשר בחוץ, ואדרבה בישיבות יש תפיסה ביקורתית שאדם יבקר את עצמו, בבית מדרש ההסתכלות היא הפוכה לבקר אפילו דברים שבאופן כללי הם טובים ומצויינים, ו'לב יודע מרת נפשו' רק האדם בינו לבין עצמו הוא יודע את מצבו האמיתי ואת דרגתו הנכונה בכל נושא וענין בין בתורה בין ביראת שמים בין במידות. יש אגב בזיכרוני שיש איזשהו פיתגם עתיק של בעלי מוסר "חסידות מכשירה יי"ש, ומוסר פוסל דמעות".

עכ"פ בזה שאנחנו במציאות הזאת שהורגלנו בישיבות לתפיסה ביקורתית אנחנו מבינים את התופעה הקיימת, שאנחנו רואים הרבה בחורים שנראה לנו שהם לומדים טוב והם יראי שמים והם מצויינים אבל הם בלב חושבים אחרת, הם בלב מלאים טענות על עצמם, הם רואים את עצמם כלא בסדר, ויש מקרים שאנחנו פוגשים את עצמנו בעצמנו כך, שאנחנו מרגישים על עצמנו שאנחנו לא בסדר ושלא נכון להגיד עלינו שאנחנו בחורים טובים באמת ונוהגים נכון, למרות שאנחנו יודעים שאחרים כן רואים אותנו כמצויינים ולומדים טוב מאוד ושבשאר הדברים אנחנו טובים, ואנחנו מסתייעים להסתכלות הזאת מדברי רבינו יונה שער שני אות כז' מפורסם מאוד: "והנה האנשים הצדיקים הישרים בליבותם שאגה להם כלביא תמיד במחשבותם, וינהמו על חטאתם כנהמת ים, ועל אשר קצר קצרה ידם מעבודת ה', כי על זה יפשע גבר והרבה אשמה", מה יש עוד לומר אחרי דיבורים כאלה?

בוא ננסה בכל זאת לבדוק את הדברים, ונראה עד כמה הדברים נכונים ומדוייקים או לא. בעצם המציאות היא כפי שאמרנו שאחד שעומד מהצד ומכיר את אותם בחורים לא מובן לו למה הם לא מעריכים את עצמם, יש מתוך אותם בחורים שחיים בתפיסה ביקורתית חריפה על עצמם, כאלה שאם אנחנו נחלק את כלל בני הישיבות לשלושה חלקים באיכותם, הם שייכים לשליש העליון, זאת אומרת שהם בשליש העליון של בני תורה ושל כלל עולם התורה, והנה זה מצב די טוב וחשבו להיות בדרגה זו, ואדם שודאי לו שנמצא בדרגה זו כבר היה ראוי שיהיה שמח בחלקו ושירגיש שהוא במצב טוב אף שהוא שואף לעלות תמיד, ויש מבחורים אלו שגם בפוניבז' הם בשליש העליון, והנה הנמצא בפוניבז' בשליש העליון הרי זה כדרגה יותר גבוהה משליש העליון של כלל עולם התורה, ואנו רואים בחורים כאלו שהם שפלים בעיני עצמם, למה זה כך, לכאורה היה צריך להיות שבחורים במצב כזה יהיו שמחים במצבם ומרוצים מעצמם, ואנחנו רואים בשטח שאדרבה בין בני עליה יותר מצוי שלא מעריכים את עצמם, מאשר בין הפשוטים שהם עם פחות שאיפות ושמקבלים את עצמם כמות שהם, אבל אצל בני עליה מצוי מאוד התופעה של התפיסה הביקורתית והשלילית הזאת?

ופה יש לדון בענין הזה שתי נידונים; דבר ראשון צריך לדון האם באמת הביקורת שלהם על עצמם היא נכונה? עוד יש לדון האם לוּ הם לא היו חושבים בביקורתיות על עצמם האם הם היו מפסידים משהו, אולי אם הם לא יחשבו בביקורתיות על עצמם הם יפסידו איזשהו דחיפה לעליה ולתיקון המעשים, האם זה באמת כך? כשאנחנו מתבוננים בענין אנחנו מוצאים; שלפעמים לא רק שאין בזה ריוח אלא יש בזה גם הפסד, ולכל הפחות הפסד בדרגות גבוהות, המציאות היא שאחד כזה שתופס את עצמו שלילי ובביקורת, הוא מרגיש את עצמו לא טוב ושהוא לא בסדר, קשה לו להגיע לאהבת תורה ומצוות, כי אם הוא מרגיש את עצמו לא מצליח והוא לא בסדר ושבעצם הוא במצב שלילי, איך הוא יאהב דבר שהוא לא מצליח להשיג בו את מה שהוא מאמין שהוא צריך להשיג והוא מלא אכזבות, וגם במקרה שהוא כן יצליח להגיע לאהבת תורה ומצוות, אבל לאהבת ה' יהיה לו מאוד קשה להגיע, וכך המציאות שרואים בשטח, שאלה שחיים עם ביקורתיות על עצמם הנושא של אהבת ה' זה נושא קשה אצלם, ומה הסיבה? הסיבה היא פשוטה, כי אהבה יש רק בבחינה של 'כמים פנים אל פנים', מי שמרגיש שהוא אהוב ורצוי לקב"ה הוא גם יכול להרגיש שהוא גם אוהב, אבל אם הוא גם מרגיש דחוי איך הוא ירגיש שהוא אוהב?! אין אהבה כשאותו אחד לא מרגיש שאותו אחד שהוא רוצה לאהוב חושק בו. [והנה בחדוש אלול זמן שאדם מחפש להתחזק בו מצב זה הרבה פעמים מחמיר, שיודע שהמלך הגדול שלא מרוצה ממנו כל הזמן מעמידו עתה למשפט על כל חסרונותיו והעדר תיפקודו, וזה גורם לו שכל תקופה זו לא רצויה בעיניו, ואומר בליבו; שהיה טוב אילו אלול לא נברא, והלואי היה שייך לברוח מהקב"ה כנסיונו של יונה לברוח תרשישה, אך "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ" (תהלים קלט, ח), והוא מתוסכל עוד יותר!].

לכן לפחות אלה שכן מבינים שהם בעצם לא כל כך פחותים, רק שהם חושבים שמבחינה פסיכולוגית הם ירויחו בזה שהם יבקרו את עצמם כי זה יגביר להם את השאיפה ואת החריצות, הם צריכים לדעת שזה בכלל לא פשוט שזה מה שיקרה כאן שזה באמת יגביר את השאיפה, כי מהנסיון זה נראה שאדרבה זה גורם הפסד וזה מקטין את החשק והמוטיבציה, וההפסד בזה הוא גדול מהתועלת; כי ככל שאדם יש לו יותר אמון בעצמו יש לו יותר מרץ ומוטיבציה להשקיע, 'עלה נעלה ויכולנו לה', ככל שאדם מרגיש רוח עוז ותעצומות ושיש לו את הכחות הוא כך יותר קרבי לאתגרים, מאשר כשהוא מרגיש שגם כשהוא משקיע הוא בעצם לא בסדר, הוא חושב; שבעצם אם אני ירגיש את עצמי לא בסדר זה יחייב אותי להשקיע, אבל באמת זה מחליש לו את הכחות שלו מתוך שהוא לא סומך על עצמו והוא לא מאמין על עצמו.

ומי שבאמת סבור שהוא לא בסדר, דהיינו שלא רק שהוא חושב שזה איזה עיצה שתעזור לו, אלא מי שבאמת כבר השתכנע שהוא לא בסדר, זה בודאי מאבד לו את החשק וההנאה, הוא בעצם באיזשהו סוג עבודת פרך, מה שהוא עושה לא יוצא מזה איזה תוצאות משביעות רצון, איך הוא ירגיש טוב?! איך אדם יכול להרגיש טוב אם הוא משקיע והוא לא מרגיש שיש תוצאות לעמל שלו?! זה כמו העבודת פרך שם במצרים, הם בנו והמצרים החריבו, איזה סיפוק והנאה וחשק יהיה להשקיע בדבר שאני לא מרגיש שאני מממש את מה שאני רוצה להשיג מההשקעה, וגם אם הוא יצליח לכפות על עצמו באיזשהו הכרח כן להשקיע אבל חשק והנאה לא יהיה לו, וזה יוצר בעיות בין בתורה בין בתפילה בין ביראת שמים בין במידות, כי הרבה מגיעים מזה שבסוף הם מרגישים שבלאו הכי אנחנו לא שוים ואז כבר קשה לו, קשה לו להשקיע בכונה בתפילה או בדיקדוק הלכה, והוא מגיע לאיזשהו סוג רשלנות וחוסר השקעה וחוסר מוטיבציה בדברים חשובים מאוד כי הוא לא מעריך את עצמו, אין לו  את הרוח עוז ותעצומות להשקיע כי בלאו הכי הוא לא ישיג תוצאות משביעות רצון.

ודוגמא לדיון זה מצאנו במסכת מנחות (צט,ב): "אמר ריו"ח משום רשב"י אפילו לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית קיים "לֹא יָמוּשׁ [סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ" (יהושע א, ח)], ודבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ, [פירש"י שלא יאמר בקרית שמע סגי, ולא ירגיל בניו לתלמוד תורה]. ורבא אמר מצוה לאומרו בפני עם הארץ, פירש"י דסבר משום קרית שמע נוטל שכר גדול כזה "כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ" (האמור בהמשך הפסוק שם), אם היה עוסק כל היום כ"ש ששכרו גדול, ומרגיל את בניו לתלמוד תורה", ע"כ. הרי לנו דוגמא לדיון זה אם נאמר לעם הארץ שבמעט יצא ידי קיום המצוה ויטול שכרה; האם יגרום שיסתפק בזה או שיגרום לו אדרבא להוסיף כדי להרויח הרבה. והנה כל זה הוא בפני עם הארץ, אבל בפני בני תורה ודאי דשרי לומר כן דלא חיישי' שיתרשלו מפני כך, ואולי אדרבא יוסיפו.

יש עוד תופעה שלצערינו היא קיימת הרבה; שיש כאלה שהם מגיעים למצב שכיון שהם מרגישים שבהסתכלות הנכונה על פי תורה הם לא בסדר, זה גורם להם לזנוח את ההסתכלות על פי תורה, והם מגיעים לאיזשהו 'שלום עלי נפשי' והם אומרים לעצמם; 'אני מה שאני זה טוב', והם אפילו מפתחים לעצמם איזה תיאוריה להרגיש טוב עם עצמם במצב הלא טוב, והם נהיים קלטער'ס כאלה, וזהו, הם לא מודדים את עצמם במבט של תורה, כל אמת המידה משתנה אצלם איך למדוד את האדם ואת מעמדו, משתנה אצלם המבט והתפיסה. ומזה לכאורה מגיע לפעמים התדרדרות נוספת אשר מצויה בצידי המחנה של ירידה נוספת ברוחניות, כגון; זמן קרי"ש ותפילה הם מאבדים את האיכפתיות בדבר, [ברכות ק"ש הם "מחמירים" לומר אף לאחר זמן תפילה, אף שאם אחרו שלא באונס, באמת הרי זה ברכות לבטלה, ואף באונס אין זה כ"כ מילתא דפשיטא שמותר לברך אחר זמן תפילה, עיין בשו"ע  שם דלפסק השו"ע לכאורה אף באונס הוי ברכה לבטלה לברך אחר זמן תפילה, עיי"ש], פעמים שהם מאבדים הרגשה במניעה מניבול פה בשמיעה, לפעמים גם בדיבור, זילזול בזימון, זילזול בברכות הנהנין; כשיש נושא מה מברכים על איזה מאכל מברכים משהו וגמרנו, בקביעות סעודה למזונות לא בדיוק מעסיק אותם, זילזול בהלכות שבת, כניסת שבת הם לכתחילה מקבלים  בשניה האחרונה, ולואי שלא עברו את זה אף פעם, תוספת שבת המובא בשו"ע נעלם! והנה העושים כן הם בחורים שבעברם לא עשו כך ולא היו כאלה, ואם פעמים נכשלו בכך היו מרגישים רע, ועתה יש אצלם דברים אלו בשיגרת חייהם והם חיים טוב עם זה. ומה שגורם לזה; כי הם בתת הכרה הם חשו שאם הם יסתכלו על עצמם באמת במבט של תורה אז הם לא טובים, והם לא מסוגלים לעמוד בזה, והם רוצים גם להרגיש טוב, אז הם כבר פיתחו לעצמם איזשהו הסתכלות כעין בעלי בתית כזאת, ועם ביטחון עצמי אפילו, ומכאן יש כבר דרך לירידה נוספת כמו שהזכרנו, ועדיין להרגיש טוב עם עצמם ולהישאר אפילו עם בטחון עצמי שאני טוב במה שאני ואיפה שאני, ולא להרגיש רע כלל.

אנחנו רואים דבר דומה לזה בנושא אחר אבל שזה ג"כ קשור לאותו רעיון; יש כאלה שלא מוכנים לקבל שום ביקורת, יש כאלה בני אדם שלקבל ביקורת הם לא מוכנים, הם תמיד יהדפו כל ביקורת שתושמע עליהם, הם יזדקרו ויזדקפו ויהדפו כל ביקורת, ומה הסיבה לזה? הסיבה לזה כי הם מרגישים את עצמם מאוד פחותים, והבני אדם האלה כשהם עומדים מול ביקורת הם מרגישים שאם הביקורת הזאת תהיה נכונה אז הם עוד יותר פחותים, כל הדימוי עצמי שלהם יתערער, וזה גורם להם להגיב לביקורת בתקיפות ובאיזשהו קשיחות והתנשאות, למרות שאבלם בליבם ובליבם הם יודעים שהביקורת צודקת והם מרגישים רע בפנים, אבל הם חייבים להיקהל ולעמוד על נפשם ולהדוף את הביקורת. ומאידך אנחנו רואים שאלה שמרגישים את עצמם בכללות טובים ובסדר גמור קל להם לקבל ביקורת על החלקים שבהם הם לא טובים, ואנחנו רואים במציאות בשטח שאלה שקל להם להודות בטעות והם מתנצלים והם לוקחים על עצמם אשמה כשקורה להם איזשהו טעות ותקלה וכישלון הם אלה שיש להם דימוי עצמי טוב וביטחון עצמי גבוה, ואילו אלה שנחיתיים הם פחות יודו בטעות או באשמה, לכאורה הרי היה צריך להיות להיפך? אבל התשובה היא פשוטה, אלה שמרגישים את עצמם שגם אם הם טעו עדיין נשאר להם הרבה מעלות ודברים טובים אז יותר קל להם להודות, מאשר אלה שהם מרגישים את עצמם שבכללות הם מרגישים את עצמם שהם לא טובים עד שאם הוא גם יודה שגם בדבר הזה הוא נכשל אז הוא כבר לא שוה כלום, אז קשה לו להודות בכישלון נוסף.

ומאחר שפעולות חיצוניות מעוררות את הפנים, אז יש איזשהו עיצה להגברת הביטחון עצמי; מי שיקח על עצמו להודות בטעות ולהודות באשמה כשהוא טעה ונכשל זה יגרום לו בטחון עצמי עד כדי שיכול להגיע לחשש גאוה, כי מי שמסוגל לטעות ולהודות בכך זה נותן תחושה שהוא שוה הרבה למרות הכישלון והוא מסוגל להודות.

הוא הדין והוא הטעם מה שגורם לכאלה שמפסיקים להביט על עצמם במבט של תורה, והסיבה כי הם מרגישים ששם הם לא שוים כלום אם הם יסתכלו ע"פ תורה, והם הרי יש להם כל מיני כישלונות והם לא מרגישים שהם מסוגלים לעשות את מה שמוטל עליהם, לכך הם מחפשים סוג הסתכלות ומבט אחר שהם יוכלו להרגיש את עצמם טוב ועם בטחון עצמי, ולא ידעו ולא יבינו שלוּ חכמו ישכילו שגם ע"פ תורה הם יכולים למצוא את עצמם טובים כפי שנראה תיכף, ואז הם לא היו צריכים לזנוח את המבט התורני בעצם, כי גם אחד שיש דברים שהוא צריך לתקן כפי שנראה הוא לא אמור להרגיש את עצמו רע, ותיכף נראה.

[אפשר להביא עוד איזשהו משל לענין הזה ג"כ שרואים את זה בחיים; אנחנו רואים הרבה פעמים מקרים של שני עִברים נצים, שני בעלי דברים שהם במצה ומריבה, והם נאבקים על כל אחיזת כל שהוא באותו דבר שעליו המריבה שלהם ואף אחד לא מוכן לוותר על כל שהוא על כחוט השערה מהתביעה שלו, ובסוף הם הולכים לאיזשהו מגשר ובורר והוא עושה כעין מחצה על מחצה ופתאום שניהם מסכימים ומרוצים, בזמן שהם בהתחלה נתקוטטו נוראות על הרבה פחות ממה שהוא מסכים עכשיו לוותר לחבר שלו, מה פשר הדבר? מה קורה כאן? רק הפשט הוא כך; במצב הקודם שחבירו קרא עליו ערער על כל ה-100% אז זה גורם לו שאין לו מקום ורחבות בנפש שלו לוותר אפילו על קוצו של יו"ד, אבל עכשיו שיש בורר ומגשר והוא בטוח בחצי עכ"פ אז הוא כבר מוכן לוותר והוא מוכן באמת לויתור - זה גם הסיבה בעומק הנפש שמקשה על אדם לקבל איזשהו חיסרון על עצמו אם הוא לא מרגיש במעלותיו, כי כשהוא לא מרגיש את מעלותיו אז כל איזשהו חיסרון שיש לו לא משאיר לו שום ערך והוא מאבד את הרגשת מעלתו לגמרי, ע"כ זה שובר אותו לגמרי, אז הוא לא מוכן לשאת את זה! והוא הדין אותם כאלה שהם מרגישים שאם יסתכלו לפי האמת המידה האמיתית לפי המבט של תורה הם לא שוים כלום, אז אין להם כח לשאת את זה, לכן זה גורם להם לזנוח מבט של תורה].

בסוג דבר הזה כשאנחנו מסתכלים על מה שאנחנו רואים בשטח יש שני סוגים בסוג האלה: יש סוג שמפתחים לעצמם איזשהו תאוריות והם אפילו נשארים עם ביטחון עצמי, באיזשהו הסתכלות לא נכונה בקלטק'ייט ובמצב ההזנחה שלהם בהרבה עניני מצוות והלכה וכו'. ויש כאלה שהם לא מגיעים לכזה דרגה, זאת אומרת שלא נעקר מהם הדעה הנכונה וההסתכלות הנכונה, כנראה הושרש להם יראת שמים חזקה מנעוריהם בבית שהם לא מצליחים לסגת מזה בעומק ההכרה ברוך ה', אבל למעשה הם מרגישים שהם לא מצליחים לחיות נכון על פי תורה, ואז הם נופלים אבל מרגישים דפוק, כך המציאות.

הכרתי איזשהו מקרה, זה סיפור קיצוני אבל לראות עד כמה פרט קטן יכול כ"כ להפיל בחור; היה מעשה באיזה בחור שהוא אמר שאין לו תקוה, הוא לא יכול להיות בסדר, קשה להיות איך שצריך להיות, הוא לא יכול להיות בסדר, מצוות היהדות הם דברים שקשה לעמוד בהם, שאלנו אותו; 'לא בשמים היא לא נפלאת ולא רחוקה', מה כ"כ קשה, מצוות התורה כ"כ קשים?! א"א לעמוד בזה?! הרי זה די סביר לקיים את זה, מה כ"כ קשה לך? למה אתה כ"כ בטוח שקשה לעמוד בזה? הוא אומר; לא, לקיים את כל המצוות זה קשה מאוד, מה יש? תשמעו מה שהוא אומר, הוא אומר; איסור שקר, לדוגמא אם שואלים אותי איפה היית היום בשחרית או איפה הוא היה היום בסדר א'? ולמעשה הוא לא היה בסדר הוא לא היה בתפילה, ולא נעים לו להגיד שהוא לא למד היום בסדר א', אז הוא משקר שהוא כן למד! הוא אומר; הנה זה יהיה לאות שאני לא יכול להיות יהודי כשר, כי הוא מרגיש את עצמו רשע בזה שהוא שיקר, והוא לא רואה את עצמו כמסוגל להפסיק לשקר במצב כזה, לא נעים שפתאום חבר ישאל אותו וכדו' איפה היית בסדר א' איפה היית בתפילה, עד כדי שזה גרם לו להרגיש שאפסה ממנו תיקוה, הוא היה אז בזמן של נפילה גדולה בעוד ענינים עם הרגשה מאוד קשה.

אז שאלנו אותו; מי גילה לך בכלל שיש איסור שקר בכזה סוג דבר, מי אמר שאתה משועבד לספר לכל מאן דהוא ששואל אותך האם למדת היום, או איפה התפללת או האם התפללת, אולי "אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה" (תהלים לב, א), מי אמר שאתה חייב לספר? אתה חייב לספר ולדווח למישהו, בגלל שהוא שואל אותך אתה חייב לענות לו?! אז כשהוא שמע את ההסתכלות הזאת הוא ממש קפץ ואמר; באמת אם אני אדע שאין איסור שקר בדבר הזה, זה מאוד יכול לעודד אותי שיש לי תקוה, זה מעשה שהיה עם בחור מהישיבה לפני כמה שנים.

מה באמת הביאור בתשובה שאין איסור שקר בכזה דבר? אדם לא חייב ע"פ הלכה לספק כל מידע לכל שואל, אחד ששואל אותי שאלה שלא נעים לי לענות לו עליה וזה לא ענין שלו, אז בעצם השואל הזה הוא כעין 'איהו דאזיק אנפשיה' בזה שאני משקר לו, כי אני לא באתי מעצמי לשקר לו, אחד יתחיל לשאול את השני מה נשמע באיזה ענינים מאוד פרטיים ואישיים שלו, הוא אומר; הכל בסדר מצויין! מה, הוא עבר על איסור שקר?! אני חייב לספק לו מידע?! אמנם קראתי פעם שהרב שטינמן הגיע לחתונת רבי מאיר שליט"א בנו של הבריסקער רב, וזה היה כבר בשנתו האחרונה כשהוא היה כבר חולה, והשמחה היתה כאן בבני ברק, וכיון שהוא בריסקער הוא הרי הגיע מבריסק, וגם היה בקשר קרוב עם הבריסקער רב, הוא דיבר איתו הימיש, אז הוא שאל אותו; מה שלום הרב? אז הוא מראה לו שם מאחורה את ארון התרופות ששם היו התרופות שלו, הוא הצביע עליו ואמר לו; זה המצב שלי! כן, אבל לא כל אחד חייב לענות כזאת תשובה כמו הבריסקער רב, כששואלים בן אדם מה נשמע, הוא יראה את הארון תרופות שלו?! הבריסקער רב כך הראה, מי שלא עושה את זה ואומר ברוך ה' ברוך ה' בסדר, הוא לא עבר על איסור שקר. ואמנם אם יכול להתחמק ולא יבין חבירו השואל מה באמת היה עדיף להתחמק, אך מה יעשה כשאין לו צורה להתחמק בלתי אם ישנה מן האמת, וכי בשביל שהלה שואל את אשר לא צריך לשאול אהיה משועבד לו לגלות מסתרי הלב?!

עכ"פ המציאות של אותו בחור היתה שהוא היה במצב של יאוש וחדלות אונים והרבה הידרדרות, וכשהשתנה לו המבט על אותו פרט השתנה לו כל ההרגשה שלו וכל היחס שלו לעתידו במצבו הרוחני, זה היה מעשה שהיה. וכך הוא גם הרבה פעמים בענינים אחרים, אם נותנים ומגלים לאחד אשר כזה איזשהו תקוה ורוח עוז שיכול לתקן איזה פרט מסויים שהוא נכשל בו, זה יכול לגרום למהפך שלם בכל ההרגשה שלו על עצמו, שזה יכול לגרום לו לשינוי לטובה.

היה עוד מעשה, רק כדי להבין עד היכן הדברים מגיעים! היה בחור שאמר; אני רשע! אני לא מכוין בכל שם ה', בין בהויה; היה הוה ויהיה או באלוקים; תקיף ובעל היכולת ובעל הכחות כולם, אני לא מכוין, אני לא עושה את זה, אני לא בסדר, אני מוציא שם שמים לבטלה! אמרתי לו; להוי ידוע לך שאחד שאומר ברוך אתה ה' והוא יודע שהוא מדבר לקב"ה זה מספיק, גם אם הוא לא חשב אדון הכל, הוא לא חשב באלוקים תקיף ובעל היכולת, אם הוא יודע מה זה הקב"ה, זה כונה מושלמת ממש, הוא יצא ידי כונה בשם מן הדין, באמת זה מעלה לחשוב בפירוש כונת ה' אדון הכל, היה הוה ויהיה בשם הויה, ובשם אלוקים תקיף ובעל היכולת ובעל הכחות כולם, אך מדינא אם הוא יודע שהוא מדבר אל הקב"ה שהוא האלוקים והוא יודע מה זה הקב"ה ומה זה אלוקים, זה לכתחילה! וכך קיבלתי גם ממורי הוראה הלכה למעשה שזה כך, שכך אומרים גדולי המורים שפשוט בכלל שזה רק מעלה בעלמא, עד כדי שמי שמרגיש בזה לחץ בלחשוב את הנוסח היה הוה ויהיה בהויה או באלוקים תקיף ובעל היכולת, שלא יחשוב כך וירגיש טוב עם הקב"ה בזה שהוא יודע שהוא מדבר לקב"ה זה עדיף, ואפילו בפסוק ראשון של ק"ש וברכה ראשונה של שמו"ע, והנה פרט קטן זה שזה בעצם טעות, גרם לאותו בחור לכל מיני קשיים והידרדרויות להיותו חושב את עצמו; אני מוציא שם שמים לבטלה, כי הוא לא חושב, אין לו כח לחשוב את כל עניני הכונה שם.

הנה יש שכשמתבוננים בעצמם אינם בדעה ברורה כלל האם הם יצאו מכלל רשעים, או שמא הם רשעים, וזאת מרובי כשלונותיהם, והנה נראה דבר אולי קצת מעניין ועכשיו אנו מדברים לא בבחורים בשליש העליון אלא אף בבחורים שאינם מוגדרים כבחורים טובים, כשנתבונן נראה שרוב בני הישיבה שלא מוגדרים כבחורים בעייתיים מעולם לא יעברו על דבר שהם יודעים שהוא בודאי אסור, וכל רובי נפילותיהם הם באיזה מורה היתר, או בדדמי שאין זה איסור [וזהו אף בבחורים פשוטים, ובחורים טובים אף באלה לא עוברים, ולא נכשלים אלא כשיש מורה היתר ממשי ובבדמי ממשי], והנה אף הנמוכים, בזה עצמו לכאורה יצאו מכלל רשעים, מפני שאינם עוברים עבירה כל שיודעים שזה עבירה [אא"כ מדובר בנסיון גדול ממש שפעמים יכשלו], והנה אנשים אלו ודאי דענוש יענשו על עבירותיהם, אך הם בדרגת אדם כשר באיזה שיעור עכ"פ].

יש כאלה שבאמת כשישמעו את הדברים האלה אז באמת יש תקוה, אבל הוא מכיר את עצמו הוא מדבר לשון הרע גם כשזה לא לתועלת, ולשוה"ר הרי זה חמור מאוד, ובאמת זה חמור מאוד!  וזה בעיה אף בבחורים שהם בשליש העליון שדיברנו, או במחצית העליונה, ראוי לומר לכזה אחד; אם באמת הציון הנמוך שלך זה בעיקבות חטא הלשון, אז באמת בוא אולי תיקח על עצמך לחגור רוח עוז ותעצומות להמלט מלשוה"ר וכבר נושעת, הרי בדבר אחד שתתקן אתה יוצא מאפילה לאור גדול, בשלמא אם היה כ"כ הרבה דברים ממילא זה מייאש אותך, אבל בדבר קל אחד בוא תיקח על עצמך לפחות שכשאתה נזכר שזה לשוה"ר אז אל תדבר, אם רק תקבל על עצמך שכשאתה נזכר שאתה מדבר לשוה"ר תעצור את עצמך, אתה כבר עלית דרגה גדולה וחשובה בענין לשוה"ר, או אפילו תיקח על עצמך רק זאת; שכשאין לך נסיון גדול לדבר לשוה"ר אתה לא תדבר, ובזה כבר עלית הרבה.

ופה קצת נרחיב את הדברים; אחד שהוא בעל לשוה"ר, כשהוא רק שינה את עצמו שכשהנסיון לא גדול הוא יעצור את עצמו, הוא כבר עלה למדריגה נפלאה לא רק בעניני לשוה"ר אלא בכל עניני תורה ומצוות שלו, ומיד נבאר; זאת אומרת אחד שעד היום היה מזלזל באיזשהו הלכה בשאט נפש, והוא מהיום קיבל על עצמו רק את הפרט הזה שכשלא יהיה לו נסיון גדול הוא לא יעבור, לא רק שהוא העלה את עצמו באופן גדול בדבר הזה שהוא היה נכשל, אלא הוא עלה עי"ז בעוד דרגה נפלאה בכל עניני לאוין ועשין ובכל עניני תורה ומצוות שלו. כי בדיני שמים יש משקל לכל מצוה ומצוה שאדם עושה וכל כל מצוה שהוא עושה יש שכר וגמול, אך נראה שיש עוד משקל ומדידה אחרת לדרגה של האדם, כגון; אדם פשוט, או ירא שמים, או צדיק, או חסיד וכדומה, וכן כל דרגה כזאת מתחלקת לכמה דרגות.

והנה הגדרה זו נקבעת לפי כל כלל המעשים של אותו האדם, ועתה אדם הנמצא במדריגה אחת ורוצה לעלות לדרגה שמעליה, זוהי משימה משמעותית, דהוא צריך להעלות את כל כלל מעשיו להיותם בדרגה אחרת, והנה יש שאדם חלקו בדרגה אחת, וחלקו בדרגה שמעליה, דהיינו שחלק ממעשיו שייכים לדרגה זו, וחלק שייכים לדרגה זו, ואדם זה כרגע אינו יכול להיות תחת הדרגה העליונה בהגדרתו כלפי שמיא, שהרי חלק ממעשיו אינם מתאימים לה, ועל כן על כרחך בהגדרתו יהיה שייך לדרגה שמתחתיה והנה הוא מפסיד. ואם יהיה אדם שרוב מעשיו שייכים לדרגה העליונה, ורק מיעוט ממעשיו שייכים עדיין לדרגה שתחתיה, אדם זה מאוד כדאי לו להשקיע בכמה מעשים אלו להעלותם אף הם לדרגה הגבוהה, מפני שע"י מקצת דברים אלו משתנית כל דרגתו כלפי שמיא, וכל כלל מעשיו נהפכים להיות יותר חשובים, ועתה אילו יש אדם שכל מעשיו כולם שייכים לדרגה עליונה, ורק אחת מהם בדרגה שתחתיה, מה מאוד כדאי לו להשקיע במצוה זו ולהעלותה, שאז בשינוי זה בלבד משתנית כל דרגתו לדרגה שמעליה, ועולים כל מעשיו להיות חשובים יותר.

ועל כן בני תורה שכל מעשיהם שייכים לאיזה דרגה טובה כל שהיא, ורק מפני איסור לה"ר אינם זכאים להיות בעצמם תחת ההגדרה ההיא, מפני שמדרגתם בלשה"ר היא מתחת מדרגתם הכללית בתורה ומצוות, הרי ודאי שמאוד ישתלם להם להשקיע בענין זה מפני שבזה עולה כל הגדרתם [דהיינו המעשים  - תורתם ומצוותיהם] לדרגה יותר גבוהה, ויש תוצאה טובה לכל מעשיהם כולם, שעד עכשיו היו הם בדרגה יותר גבוהה אבל לא הצליחו להעלות את הגדרתם ודרגתם של בעליהם מפני מעשה אחד שאינו מתאים לדרגה הגבוהה. ואף אם לא יצליחו להעלות את דרגתם בלשה"ר כדרגת שאר מעשיהם ומצוותיהם אלא רק בחלק ממנה, הנה אף בזה ירויחו ריוח גדול, שעכ"פ עלתה מדריגתם באותו שיעור שעלתה דרגתם בלה"ר.

ובוא נראה למה זה כך, ואיך הדברים האלו ממש מפורשים ברבינו יונה, יש רבינו יונה ביסוד התשובה דבר מאוד מעניין, רבינו יונה כותב כך: "אל ילך אדם במצות הבורא כאדם העושה במקרה, פעמים עושה פעמים מניח, אלא כולם יעשה בלב שלם תמיד, ואל יניח בשום ענין לא מפני עצלות ולא מפני בושה, ואם עשה כך ונפטר בחצי ימיו נותנים לו שכר כאילו חי כל שבעים שנה ימי שנותינו במצוות, וזהו שאמר שלמה המלך "מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה יֹאכֵל" (קהלת ה, יא), אם ימיו מועטים או מרובים שכרו של מועט כשכרו של מרובה" - כתוב כאן ברבינו יונה שאדם שלא מקיים מצוות בדרך מקרה שפעמים עושה ופעמים מניח, אלא הוא עושה תמיד, הוא עושה בלב שלם תמיד, והוא לא מניח את עצמו למקרים למצבי רוח אלא הוא עושה תמיד, אם הוא מת בחצי ימיו הוא מקבל שכר כאילו חי שבעים שנה, מה הפשט בזה, איזה מידה כנגד מידה יש בזה, מצוין הוא התאמץ במצוות ומגיע לו שכר ע"ז, אבל למה מגיע לו שכר על שנים שהוא לא חי?

רק הפשט הוא פשוט, ואחרי זה נראה שזה מרומז בדברי ר"י עצמו בהמשך שם, הפשט הוא פשוט; אנחנו כולנו מכירים שיש פועל ויש קבלן, קבלן מקבל שכר על הפעולה, הוא מקבל שכר על מה שהוא עשה, על מה שהוא השלים את הפעולה, לא משנה כמה זמן זה לקח לו השכר הוא על הפעולה שהוא עשה, על השלמת הקבלנות שקצצו איתו, פועל אבל שהוא השכיר את עצמו למלאכת יום, אז שכרו איתו לפניו גם על שעות שהמעסיק שלו לא העסיק אותו, בעצם זה שהוא העמיד את עצמו למלאכת אדונו לשירות של המעביד שלו למלאכת יום מגיע לו שכר שהוא מקבל בסוף היום שכר יום - יהודי שהוא לא תמיד רציני בעניני תורה ומצוות, אין לו מספיק קבלת עול בעניני תורה ומצוות, הוא מגיע לו שכר כמו לקבלן, על מה שהוא עשה מגיע לו אבל על מה שהוא לא עשה הוא לא עשה, אבל מי שהוא רציני והוא מקפיד לעשות את הכל, והוא נותן את עצמו לכל אשר יצוהו הבורא יתברך כל ימיו, אז הוא כאילו הבעל הבית שכר אותו לכל היום רק היו זמנים שהבעל הבית לא סיפק לו עבודה, וממילא זה בעל הבית חייב לשלם לו גם על השעות האלה, בא כעת ר"י ומוסיף דבר נוסף שגם אם הוא מת בחצי ימיו הוא מקבל שכר גם על החיים שהוא לא חי, כי הוא מצידו נתן את עצמו לעבד לקב"ה לשבעים שנה, הרי יש איזשהו מושג של 'ימי שנותינו שבעים שנה אם בגבורות שמונים שנה', הוא מצידו נותן לקב"ה את כל חייו, הוא מקדיש את כל חייו בשביל הקב"ה, כעת, אם הקב"ה בסוף שיחרר אותו מלחיות כך וכך שנים והוא הפחית לו ממס' שנותיו, אז זה דומה לאחד שקנה עבד ואחרי זה הוא הניח לו הוא לא העביד אותו, וכי הוא לא ישלם עליו דמי כולו?!

זה מאוד מעניין שרבינו יונה אחרי זה בעצמו מוסיף, הוא מביא: "משל למלך ששכר פועלים והתחילו במלאכתם לעשות באמונה, אמר המלך לאחד מהם: בוא נטייל במדינות בגנות ופרדסים, הלך עמו כל היום ואחרים טרחו במלאכתם, לעת ערב באו למלך ואמרו תן לנו שכרנו, ובא זה שטייל עם המלך ושאל שכרו כמו כן, אמרו אחרים: למה יש לך ליקח, הרי לא טרחת כל היום באמונה במלאכה? השיב להם: לא נשאר לי לפעול, וראה המלך שהדין עמו ונתן לו שכרו", כך רבינו יונה מביא. בוא נשאל אבל שלכאורה עדיין יש מקום להעיר בדברי רבינו יונה: מה בכך שהוא נתן את עצמו להיות עבד לקב"ה כל ימיו, האם יש איזשהו שכירות חד צדדית, אני מחליט להיות פועל שלך לכל החיים, עכשיו תן לי שכר גם על מה שאני לא חי, או על מה שלא עבדתי, אולי הקב"ה רוצה ממנו רק את המעשים שהוא עושה, וכי בשביל שהוא החליט להיות עבד לקב"ה כל החיים זה אומר שגם הקב"ה מעוניין בעיסקה הזאת, אולי רק הקב"ה מעוניין במה שהוא עושה?

אבל הפשט הוא פשוט, כן, הקב"ה בהחלט מעוניין בעיסקה הזאת, ולא רק שהקב"ה מעוניין בזה ורוצה את זה במי שכביכול מציע לקב"ה אני הולך לתת את עצמי לקב"ה לכל החיים לגמרי, אלא גם מי שהוא עובד לפי החלטות, כשהוא מחליט הוא עושה, ואחד כזה באמת מגיע לו שכר רק על מה שהוא עושה, כי הוא לא העמיד את עצמו תחת עול לגמרי, אבל גם ממנו הקב"ה לא מסתפק בזה, הקב"ה לא רוצה שהוא יהיה קבלן שלו, הקב"ה רוצה שהוא יהיה פועל, שהוא יהיה פועל לכל היום ואפילו עבד לכל חייו, כך רצונו יתברך מכל יהודי.

ממילא עכשיו אנחנו נבין; למה אדם שתיקן את עצמו באיזשהו פרט הכי קטן, באיזשהו דבר שעד היום הוא עבר, הוא כבר העלה את עצמו במדריגה הכללית שלו? כי גם אם הוא היה מדקדק, בשאר ענינים הוא היה מדקדק נפלא, לא היה שום חיסרון בשאר עניני תורה ומצוות והלכה וכו', ורק בלשוה"ר הוא היה עובר בשאט נפש, אבל רבינו יונה הרי כותב וזה גם מפורסם מאוד (שערי תשובה א-ו): "כל שאינו נזהר מחטא ידוע, ואינו מקבל על עצמו להישמר ממנו, גם אם הוא מהעוונות הקלים, אע"פ שהוא נזהר מכל עבירות שבתורה, הוא משומד לדבר אחד, כי אם אמור יאמר העבד; 'כל אשר תאמר אלי אעשה זולתי דבר אחד' כבר שבר עול אדוניו מעליו והישר בעיניו יעשה". ממילא אם יש נושא אחד שהוא מזלזל זה מפחית את כל ערך התורה ומצוות, וכל שלב ושלב שהוא העלה בנושא הזה, זה יוצר ממילא עליה כללית בכל הדרגה שלו בכל עניני תורה ומצוות, כי הוא קיבל עוד שלב באיזשהו עול ועבדות.

בוא נראה אולי עוד איזשהו שלב עד היכן הדברים מגיעים! כולנו מכירים ש"גדול מצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה" (קידושין לא,א), דבר ידוע! למה גדול המצווה ועושה על מי שאינו מצווה ועושה, יש ע"ז שני תוספתים, תוס' בקידושין (שם - המצוה ועושה) אומר: "לפי שדואג ומצטער יותר פן יעבור ממי שאין מצווה שיש לו פת בסלו שאם ירצה יניח" - תוס' אומר; למה גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה? כי הוא דואג ומצטער יותר פן יעבור, ממי שאינו מצווה שיש לו פת בסלו שאם ירצה יניח. זאת אומרת המציאות של אדם שהוא לא מצווה היא שיש לו פת בסלו, פת בסלו כולנו זוכרים שהמקור לכינוי פת בסלו, במוליך את השעיר לעזאזל כתוב במשנה ביומא (סז,א): "על כל סוכה וסוכה אומרים לו הרי מזון והרי מים", וזה נותן לו את הכח ללכת למרות הצום עד שהוא מגיע שם להר לעזאזל, זאת אומרת שכשיש פת בסלו זה יותר קל, ואילו כשהוא חייב זה יותר קשה ו'לפום צערא אגרא', כך התוס' בקידושין אומר.

תוס' בע"ז (ג,א) כותב נוסח קצת שונה, תוס' אומר: "גדול המצווה ועושה, פירוש מפני שהוא דואג תמיד לבטל יצרו ולקיים מצות בוראו", מה הכונה דואג תמיד לבטל יצרו ולקיים מצות בוראו? זאת אומרת שהוא מקבל על עצמו עול, זאת אומרת הוא לא עושה את זה מעצמו, אלא הוא עושה את זה תוך קבלת עול, המציאות מה שהוא עושה את זה תוך קבלת עול הוא הופך את עצמו לעבד, הוא לא קבלן אלא עבד, אינו מצוה ועושה אז הוא קבלן הוא לא חייב לעשות את זה, אבל מצוה ועושה הוא תחת עול, וזה שהוא מקבל על עצמו את העול של הציוי זה גורם.

ותוס' אומר "תמיד", ז"א דואג תמיד לבטל יצרו, תוס' לא אומר רק על זמן המצוה עצמה אלא דואג תמיד, מה הכונה כאן בדואג תמיד? בוא נראה רגע, לכאורה יש כאן איזשהו שאלה; אנחנו היינו אומרים אם היו שואלים אותנו למה גדול המצוה ועושה יותר ממי שאינו מצוה ועושה, היינו אומרים לכאורה פשט הרבה יותר פשוט משני התוספותים האלה, הרי כידוע כולנו יודעים שבכל לאו בענין לאוין יש הרי שני חלקים, יש מה שמכנה משותף בכל הלאוין 'עבר אמימרא דרחמנא', ויש בכל לאו בפני עצמו את היחודיות של השמירה של אותו לאו, מלקות כך מקובל שמלקות זה על העבר אמימרא דרחמנא, זה לא קשור לפרטיות הלאו אלא זה כלל בכל הלאוין, מיתות בי"ד זה כן על פרטיות הלאו שיש עליו מיתה. כולנו יודעים הרי שאם אמא אומרת לילד אל תעלה על הספה והוא עולה, הוא שתים רעות עשה; הוא גם עבר אמימרא דאמא, וגם ליכלך את הספה, זה שתי הדברים שיש בכל לאו, וכמו"כ גם בכל מצוה ג"כ יש את שני הענינים, יש 'קיים מימרא דרחמנא' מה שהוא עושה מה שהקב"ה אמר, ויש את מעלת המצוה הפרטית הזאת - א"כ ממילא הדבר פשוט שמי שמצווה ועושה, הרי יש לו את הקיים מימרא דרחמנא, הרי באינו מצוה ועושה אין מימרא דרחמנא שהוא עושה, ואילו במצוה ועושה חוץ ממעלת העשה שהוא עשה יש כאן את הדבר הכללי שהוא קיים מימרא דרחמנא, למה בכלל צריך לחפש הסברים למה גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה? רק כפי הנראה הפשט הוא; שתוס' למד שמעלת ההתנדבות היא כנגד או עדיפה מהמעלה הכללית של קיים מימרא דרחמנא, עד שכדי להסביר למה גדול המצוה ועושה יותר ממי שאינו מצוה ועושה, צריך להגיע לאחת משתי הנוסחאות, או מצד שזה יותר קשה או מצד שיש לו יותר קבלת עול.

ולמה תוס' בע"ז באמת צריך להגיע לדואג תמיד, מה שתוס' אומר שהוא דואג תמיד לבטל יצרו ולקיים מצות בוראו, למה לא מספיק מה שהוא דואג כרגע ברגע העשה הזה? יכול להיות; או שתוס' אוחז שמה שהוא דואג כרגע ברגע העשה הזה זה לא מספיק, כי על זה אולי מעלת ההתנדבות היתה יותר, אבל המצוה ועושה הוא דואג תמיד, או שתוס' אוחז שתוס' בא להגיד שלמעשה גדול המצוה ועושה שהוא מרויח לא רק בשעת קיום המצוה הזאת, כי באמת מצוה ועושה שהוא דואג תמיד אז הוא מרויח תמיד כי תמיד הוא תחת עול.

עכ"פ בין בתוס' בקידושין בין בתוס' בע"ז אנחנו רואים איזשהו דבר מופלא מאוד, שכל מי שמקבל על עצמו איזשהו שלב איזשהו עוד דרגה, הרי אחד שעד היום זילזל במשהו, אז עד היום הוא העמיד את עצמו בדבר הזה כגדר אינו מצוה ועושה, הוא היה אינו מצוה ועושה, מבחינתו הוא הרשה לעצמו להיות כעין אינו מצוה ועושה, וברגע שהוא מקבל על עצמו עול הוא הופך את עצמו למצוה ועושה, ויש לו את שתי המעלות: א- יש לו שכר מצד מה שהוא כעת יותר משקיע, יותר קשה לו והוא יותר משקיע מגיע לו יותר שכר, כי כרגע הוא הפסיק לעצמו את המהלך של פת בסלו, כרגע הוא לקח על עצמו לעשות תמיד. ב- יש לו עבדות שלימה את התוס' בע"ז יש לו, את העבדות שלימה שהוא עושה את כל מה שהוא מצוה, וכל שלב ושלב בענין הזה הוא מעלה את הדרגה שלו, וממילא שכרו יהיה גם על זמנים שהוא לא עשה, ושכרו יהיה גם על שנים שהוא לא חי.

לכן לכל הפחות אנחנו צריכים לדעת שכל איזשהו דרגה של איזהו שינוי לטובה באיזשהו פרט מן הפרטים שהיו לא טובים, זה משדרג אותנו לא רק בפרט הזה אלא בכל הדרגה הכללית שלנו, כי אנחנו נהיים ע"י זה יותר מציאות של 'מצוה ועושה'. כשאנחנו קיבלנו על עצמינו לפחות לא לעבור בשאט נפש אז זה משליך על כל עניני תורה ומצוות, כי כפי שכתוב ברבינו יונה אחד שעובר אפילו דבר אחד בשאט נפש הוא פרק עול אדוניו מעליו, הוא משומד לדבר אחד, וגם דברים שהוא כן עושה הוא בדרגה נמוכה, הוא בדרגה של אינו מצוה, כי אין עבד שהוא עם שיורים, עבד זה לגמרי, וכשהוא כן מקדם את עצמו בכל פרט, הוא העלה את עצמו במעלה כללית.